אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
בבא בתרא · דף יח:
גמ' ואי דלא סמיך המ"ל לפעד"נ דלמאן דשרי סמיך סבר דרבנן ור"י פליגי בסברא זו. ר"י סבר כיון שהדבורים באין מעצמן לאכול חרדל הוי בעה"ח כסמוך בעלמא. אבל למאן דלא סמיך קשה בתרתי. לרבנן היכי סמיך בעה"ד ור"י מ"ט שרי בעה"ח. ולא סבר דתהוי קולא להאי מה שגם חבירו מזיקו. ור"פ סבר דגם המקשן סבר דקיל היכי דשניהם מזיקים לר"י. אלא דמקשי לרבנן דל"ל הך סברא האיך סמיך בעה"ד. ואהא משני בלוקח. והיינו שבעל דבורים לקח חצי שדה ובה דבורים. והמקשה סבר דמשני ליה ששניהם סמכו בהיתר בהיותם של עיל דכדי אחד. משום דקשה ליה גם אר"י מטעם הנ"ל. ולכן הקשה מ"ט דרבנן ור"י במשרה וירקות. ומשני רבינא דסברי רבנן שעל עי שנקרא מזיק שהוא עושה עיקר ההיזק כמו הכא בעה"ח עליו להרחיק. דהדבורים אינן מזיקות כ"כ. והשתא ל"צ לאוקמי בלוקח. ור"י סבר כיון דשניהם מזיקים א"צ להרחיק כלל:
תד"ה וסבר ר"י. משמע דסמיך בעש"ד תחלה. לא אבין קושיא זו, דאה"נ דלקושטא קשרי ר"י גם בסמך בעל הדבורים דסבר כ"א רשאי בשלו. אבל מתני' קאי אליבייהו דרבנן ולא שרו רק משום דהדבורים מזיקות וטעם זה אינו מספיק בעשה בעה"ד בהיתר. והא דאמר בתוספתא בחרדל דוקא. היינו דבאינך צריך הרחקה כ"ש גם לר"י כפסק הרמב"ם [אבל במשנה א"א לומר כן. דפריש טעמא דל"ש רק בחרדל] מה שא"כ בחרדל דבע"כ הרחיק גם בעה"ד כ"ש מהחרדל. וז"ש כדרך שעשית וכו':