אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
בבא בתרא · דף יג:
גמ' הא תרגמא ר"ש בשרצו. נ"ל דהשתא לא צריך לאוקמי בששניהם רוצים בעת החלוקה. רק רצו קודם. והקנו להיות שותפים בכל או"א. והוי כמו דהוו שותפין בזה בפ"ע ובזה בפ"ע. דנ"ל דמודו כו"ע דאומרים גוד או אגוד בכל אחד בפ"ע. ועי"ז באים לחלוקה. ולרוה"פ דס"ל דבכל ענין אומרים על כאו"א בפ"ע גוד או אגוד ניחא בפשיטות. דזה שאמרו שרצו היינו שע"י אמירת גא"א בחר זה בזה וזה בזה:
תוס' ד"ה ש"מ. וא"ת וכו'. נ"ל שאם היה יכול לתת דמים רק שאין לו א"י להחזיקו כעבד. דרק שעבוד בעלמא הוא. ועוד נ"ל יותר דאפילו בש"ד ששייך גם אגוד. מ"מ למאן דא"ל גא"א הורע כחו של כ"א כיון שיכול חבירו להפקיע בממון אם לא שיקנה גם חלק חבירו. ומשועבד גם חלקו לחבירו. ע"כ א"י לאוסרו על חבירו בקונם שיאסר גם חלק חבירו. ולהכי פסקינן הלכה כראב"י בר"פ השותפין. אע"ג דטעמיה ע"כ משום ברירה כדמוכח בב"ק נ"א ואנן ס"ל דאין ברירה. הלכה כדבריו מטעם הנ"ל. ור"ה דפסיק התם כוותיה לשטתיה אזיל. וסמיך אברייתא דמעלין אותו בדמים. ובהכי ניחא למאן דל"ל גא"א. מהך ברייתא ל"ק ליה. אף דאדחייא הא דמייתי מרשב"ג. כיון דע"כ ת"ק דהשותפין שם ל"ל גא"א, ולפ"ז צ"ל הא דפסקינן בנזקי בור כראב"י. היינו מטעם דספק ברירה. דקיי"ל ברירה הוי כספק. ולא מפטר ראשון עד דמסר לשני החיוב בודאי. אך יותר נראה דגם בנזקי בור שייך טעם דגוד או אגוד כמו טעם דברירה דלחייבו בשותפות. כיון דלא הוי כשואל על חלק חבירו. דהא שרי במודר הנאה. והא דאמר רבינא התם משום ברירה. היינו לטעמייהו דרבה ור"י. ואינהו ס"ל בנדרים שם דבברירה פליגי ע"ש:
שם ד"ה ואי ס"ד. וא"ת אפילו וכו'. עמ"ש לעיל דמ"מ באין עי"ז לחלוקה. דהאי קני חדא והאי חדא:
באו"ד פריך טפי שפיר. ר"ל משום דלמאן דס"ל גא"א ניחא כה"ג בפשיטות:
שם ד"ה ומסיים. בין חומש לחומש לא יסיים מלמטה וכו'. והא דאמרינן במנחות ל' אם בא לגמור גומר ואפילו באמצע הדף. ה"פ. אם בא לגמור שלא לכתוב עוד להלן ויהיה רק חומש אחד מותר ואין בזה משום מורידו מקדושה חמורה לקלה. ואפילו נגמר באמצע הדף כחומשין של ס"ת גופא. אפ"ה מותר להניחו בקדושת חומש בעלמא. דאם בא לכתחלה לגומרו לשם חומש צריך שיראה לסיים בסוף הדף. ואיכא ב' רבותי. דמותר לעשות מס"ת חומש. ואף בסיימו באמצע הדף. וכ"כ תוס' שם (דף מ') דכל היכי דתני ואפילו ב' רבותי הם: