אהל משה (הורוביץ) חלק א· רבי אלעזר משה הורוויץ
בבא בתרא · דף ב:
רש"י ד"ה ה"א במסיפס בעלמא. ורצו דקתני וכו'. דהשתא לא הוי רבותא הא דעבדי מסיפס אלא הא דעבדי כמנהג. ושייך שפיר רצו לחצות ר"ל לחלק. שזה א"א בלתי עשיית מסיפס עכ"פ:
שם ד"ה סיפא. כלומר ה"ה וכו'. ומוכח לה מדקתני סתמא משמע אפילו לא נתרצו ול"ל דסמך אהא דתני נפל דאי לא נתרצו כי נפל מאי הוה. הא א"ל משום סיפא וכו' באו"ד לא מחייבין ליה. ואפי' עשו שניהם. דהא סתם קתני:
תד"ה וחייב. דמי יודע אם הוכשרו. צ"ע מטמא במשקין טמאין מא"ל. וכן מטמא משקין דומיא דמנסך מא"ל. ועי' בירושלמי דכלאים שם:
באו"ד נמי מפסיד ול"ד למנסך בדאית ליה שותפות ספ"ב דחולין. דהתם בכלל מערב הוא כמש"ש התוס'. ומערב כיון דחייב בלא שותפות לא מפטר בשביל השותפות. משא"כ הכא דל"ש בענין אחר. אבל צ"ע דמשכחת במסכך גפן חבירו על תבואת חבירו. וע' בירושלמי רפ"ח דכלאים מפרש משום קנסא:
באו"ד במזיד דוקא וכו'. דבהא סתם תנא לא כר"מ. ואף דפריך שם בגטין מכמה סתמי אדר"מ. היינו דעדיף טפי לאוקמי דר"מ משום היזק שאינו ניכר. דתהוי עכ"פ אינך מתני' כוותיה:
שם ד"ה ה"א. אבל אם רצו וכו'. צ"ע דא"כ המנהג לא מעלה ולא מוריד דתלוי הכל ברצונם ולפרש"י ניחא. דברצו סתמא עושין כפי המנהג:
שם ד"ה נפל שאני. שהורגלו וכו'. ודאי דגם לפירושם צ"ל שיודעים שנתרצה תחלה. דבלא"ה לימא מאן בעי מינך דתבנה ותורגל. אלא לפירושם י"ל שכופין אותו שנתרצה תחלה אף שחבירו לא נתרצה. אבל לפרש"י ל"ל הכי. וקשה מאי איריא נפל. מיד שהקנו נתחייבו:
שם ד"ה שאני. תימא וכו'. צ"ע מאי קשה מהתם דלמא איירי למחיצת עשרה: