אור ברסלב

אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ

תרומה

משפטים

חלק א

וידבר ה' אל משה לאמר כו', ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת כו'.

ראוי להתעורר על מה שהכפיל הכתוב במאמר אחד ג' פעמים תרומה (ודרש חז"ל ידוע ודברי תורה כפטיש כו').

ונקדים לזה מאמר דוד המלך ע"ה ובכל כחי הכינותי לבית אלהי, הזהב לזהב והכסף לכסף והנחושת לנחושת (דברי הימים א' כ"ט, ב').שפת היריעה אשר לכאורה יקשה הכפל הזהב לזהב והכסף לכסף והנחושת כו'. אבל הכלל בזה הוא עם מה שביארנו בקול יעקב מאמר שלמה המלך ע"ה אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים (שיר השירים ג', ט'). והמורם מדברינו שם כי מה שבחר הקב"ה כסף וזהב דומיהם וצוה לעשות לו מהם משכן (ולא צוה לעשות לו משכן מאורות עליונים הנאותים לו) לא מאהבת ה' את הדברים האלה, אך מחמת שהם יקרים בעיני האדם, ובתת האדם דבר הנאהב לו נדבה לה' ממילא גם אהבתו ניתנה עמו. כי באמת אין לך דבר ואין לך מקום המובחר יותר להקב"ה כי אם אהבת ישראל, ובהצטרף אהבת פרטי איש ישראל יעשה ממנו בית לשכינה (וכאשר ביארו הקדמונים מאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם), והיה ראוי שיצוה הקב"ה שיתן כל איש ישראל חלק אהבתו את ה' לעשות ממנו משכן, אך איך יצוייר הדבר לקחת ענין רוחניי היינו אהבת כל איש אשר בלב עמוק, לזאת צוה הקב"ה שיתן כל אחד נדבה חפץ גשמי ובזה יהיה נותן חלק אהבתו את ה', כי אם יתן איש דבר שאהבתו אליו חזקה כמו כסף וזהב וכדומה נמצא שהוא נותן עם החפץ ההוא חלק אהבתו שיש לו על החפץ והוא מורה שאהבת ה' יותר גדולה אצלו ועודפת על אהבת החפץ כי לולא כן לא היה נותנו. וזהו מה שאמר שלמה המלך ע"ה בדרך שאלה ותשובה אפריון עשה לו המלך שלמה כו', ולמה בחר בדברים פחותים כסף וזהב אשר מאפס ותוהו נחשב לו, יותר היה לו לבחור באורות עליונים לאהל ולמשכן, ועל זה אמר לא בחר ה' באלה כי אם בעבור שתוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, כלומר לא מפני שהשם יתברך אוהב כסף וזהב רק מחמת שהבריות אוהבים אותן ובתתם מהם נדבה האהבה עמם תנתן. וזהו דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, כלומר עיקר התרומה מה שיש צורך בה לעשות משכן לכבודו יתברך הוא רק נדבת הלב ורצון הטוב של ישראל, אמנם וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב כו', כלומר והתרומה היקרה הזאת תוכלו לקחת מהם על ידי אשר תקחו מאתם עניינים גשמיים זהב וכסף כו'. אשר על כן הפליג הכתוב כל כך לספר בשבח המתנדבים ומרוצתם כמו שכתוב ויבואו האנשים על הנשים כי איש את רעהו ידחקון כלם מגישי מנחה בצדקה בלב שמח ברוח נכון.

ומעתה אחר אשר כל יקרת המשכן וחביבותו בעיני ה' היה מסבת כי תוכו רצוף אהבה וכנזכר לעיל היה מהצורך שיתנדבו רק הדברים העצמיים שהיו ראויים למלאכת המשכן ולכל כליו, ולא שיתנו מעות לקנות בהן הדברים הצריכים. יען כי הדברים ההם שנתנו היו נושאים אהבת ישראל לאביהם שבשמים בכלי טהור בית ה', ולכן היה מהצורך אשר הדברים בעצמם שהתנדבו ישראל באש אהבתם יאירו יזהירו לנוגה ברק הרכבת המשכן ולא שיתנו מין אחד להחליפו לקחת תמורו דבר אחר. ומה נעמו עתה דברי משיח ה' ובכל כחי הכינותי כו', הזהב לזהב והכסף לכסף כו', כלומר הכין הדברים אשר מהם עצמן יעשה המשכן, ולכל מלאכה הנעשית מזהב הכין אליה את הזהב, והכסף לכסף. וזהו מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי כלומר שהקב"ה יקבל נדבת הלב המחייבת הנתינה בפועל וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת כו', הנה הוא מונה והולך כל הדברים שהיה צורך בהן למלאכת המשכן וכל כליו לאמר שלא יתנדבו כי אם אותן הדברים עצמן ולא שיתנדבו כלם כסף לקנות במחירו הדברים הראויים אל המשכן:

עוד יתכן בזה כי הנה מהצורך להבין מה שאמר הכתוב ויקחו לי תרומה מדוע לא אמר ויתנו לי תרומה, ומה גם מדוע תלה הכתוב ענין זה בבחירת האדם ורצונו מה שלא מצאנו כן בכל מצות התורה. אמנם לדברינו יתכן מאד כי באמת אין חפץ לה' בכסף וזהב רק באהבת הלב ושלא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה, כי כאשר ירצה המלך לגבות מס מן המדינה אינו כותב להם אגרת אם תרצו שלחו לי מס כך וכך, כי אז לא יתנו מאומה, אבל ישים עליהם שרי מסים והם יגבו בעל כרחם שלא בטובתם. אבל הקב"ה הכסף והזהב אין צורך לו בהם, צוה ואמר ויקחו לי תרומה, היינו שיקחו הם בעצמם מממונם נדבה מאת כל איש אשר ידבנו לבו, אם ירצה ויתעורר מעצמו. ומה נכון מאמרו ויקחו ולא אמר ויתנו כי הנה כאשר גובים מס מאת אנשי העיר הנה בעת אשר יקח הבעל הבית את הכסף ואת הזהב מתיבתו או מכיסו עוד לא עשה מאומה וגם בעת מסר הכסף ליד הגובה גם כן עוד לא עשה מאומה כי יש לחוש פן לא ימסור אותו ליד הקהל, וגם אם הכסף ביד אנשי הקהל עוד יש לחוש פן יהיה נפסד ביד הקהל, בלתי אחר אשר שלמו הכסף אל יד סוכן המלך אז נשלמה דבר הפקודה. אמנם הוא יתברך אשר הכסף עצמו הוא בעיניו כאין וכאפס והעיקר אצלו רק האהבה נדבת הלב של המתנדב. הנה זאת תתברר יותר בעת שיבואו הגבאים אצלו והוא מזרז עצמו בזריזות נמרץ ובאהבה רבה ונפלאה ישא את רגליו וירוץ אל תיבתו לקחת סך ידוע. וזהו ויקחו לי תרומה כי הוא יתברך אצלו תהיה התרומה בעת אשר יקחו אל ידם בטרם יתנוהו על יד הסוכן, והאמנם כי הכתוב לא נתן קצבה אל המתנות הנה רואים אנחנו כמה הרבו להתנדב עד שהיה מן הצורך להעביר קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה כי מרבים העם להביא:

ומה נעמו לי בזה דברי המדרש מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה (שיר השירים ח', ז'), אם מתכנסין כל העמים לבטל את האהבה שבין הקב"ה לישראל אינם יכולים אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו, אבל בני עשו לי מקדש של יריעות וירדתי ושכנתי בתוכם (שמות רבה פרשה מ"ח, א'), משל לרב אב בית דין בעיר גדולה והיה עשיר גדול וביום הפורים שלחו כלם משלוח מנות אל הרב, ואחד היה בעיר קמצן גדול עם כל זה מפני הבושה שלח אל הרב על ידי משרתו ב' וג' אדומים, ולשעה הלך בעצמו אל הרב לסעודת פורים והחזיר לו הרב הכסף הזה לאמר הלא כילי אתה יהי לך אשר לך, אמר לו העשיר מה לך לדברים שבלב על כל פנים שלוח שלחתי כמשפט כל נגידי עירנו, ויען הרב ויאמר הלא תדע כי דרך אנשים לשלוח זה לזה מנות שוה ח' או י' גדולים ומה ישבע מזה המקבל, רק יען כי יש בני אדם הרבה אשר יאהבו זה את זה עד מאד בכל לבבם וכל נפשם, ובמה יודע אפוא כי כרתו ברית יחד ובריתם נאמנת זה לזה אם בכל השנה לא יתן זמנם שיתאחדו להתעלס באהבים מפני הטרדות, על כן יבחרו להם ביום זה לשמוח איש פני רעהו ושולחים זה לזה משלוח מנות ובזאת ישלח כל אחד אהבתו אל חיק רעהו והמנחה היא מנחה מזכרת ברית אהבתם וחברתם והתאחדותם, לא כן אתה ברית האהבה לא כרת עמי וכל כוונתך להשביעני, והחסר כסף אנכי?!

וזה לעתיד לבוא יאמרו העמים אנו נותנים כל ממוננו בשביל האהבה זה הוראה עצומה על סכלותם לחשוב עליו יתברך שיאצור כספם וזהבם, כאיש חוטף מעדנים וזהו שהשיב יתברך אם אתם נותנים לי כל ממונכם בשביל האהבה בושה היא לכם, כי הלא בני עשו לי משכן של יריעות עזים וירדתי ושכנתי בתוכם כי גם הדבר הקל הזה היה סבה לעורר אהבה אליהם ודבר זה אינו אצליכם ואם כן למה לי ממונכם וכל הון ביתכם, היפך מהנאמר אצל ישראל ויקחו לי תרומה, כי אתם בעת תקחו הכסף מן התיבה הוא דבר שאין בו ממש אחר כי לבבכם רע עליכם רק ירצו להשביע אותו יתברך עם הנתינה וזה אינו בחקו יתברך:

חלק ב

מדרש: למה ניתנה פרשה תרומה אחר משפטים, הדא הוא דכתיב עשיתי משפט וצדק (תהלים קי"ט, קכ"א).

ונקדים לזה מאמרם ז"ל במדרש (ריש משפטים) הדא הוא דכתיב (שם צ"ט) ועוז מלך משפט אהב (תהלים צ"ט, ד') העוז של מלך מלכי המלכים הקב"ה והוא אוהב את המשפט ונתנו לישראל שהם אוהביו, ומה שכתוב אתה כוננת מישרים אתה כוננת ישרות לאוהביך כו' (פרשה ל, א').

הנה תכלית כוונתם ז"ל בזה הוא להביננו למה שאט יתברך בעמים לבלתי שום לפניהם משפטים ואמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ולא לפני ארמיים והלא עיקר המשפט הוא במה שבין אדם לחבירו, אשר להישרת אנושי יסכים כל סוג האדם כעם ככהן, כבער כמבין, כלם יתנו עדיהן ויצדקו ויאמרו משפטי ה' אמת להיותם מובחנים באשרם ופעולתם ותועלתם (וכמו שזכרנו בחלק הראשון פרשת נח על מאמר קץ כל בשר) ואם כן למה מנע יתברך הטוב ההוא מהם. והן על זאת באו ז"ל ואמרו ועוז מלך משפט אהב כו', משפט וצדקה ביעקב אתה עשית העוז של מלך מלכי המלכים הקב"ה והוא אוהב את המשפט ונתנו לישראל שהם אוהביו, אשר הדבר משמע כאלו כל התורה נתן הקדוש ב"ה לאומות העולם ולא מנע מהם, כי אם המשפטים והלא הם שלולים מכל התורה בכלל ופרט, ובע"כ צריכים אנחנו לומר כי יש חילוק והבדל בין המשפטים ובין כל התורה, כי כל התורה היתה תלויה ברצונם כי אם היו חפצים בקבלתה לא היה הקב"ה מונע אותה מהם, לא כן המשפטים לא רצה הקב"ה לתת להם גם אם יבקשו לקבלם וזה צריך טעם.

אמנם הענין הוא כאשר נבאר, דע כי באחוזת נחלת חפצי העולם הזה יש הבדל בין ישראל לבין העמים כי ישראל אליהם נתן יתברך בעצמו חלק בארץ כמאמר הכתוב תביאמו ותטעמו בהר נחלתך והיה מוליך לימין משה זרוע תפארתו והביאם אל המנוחה ואל הנחלה ונתן להם את הארץ בכלל, וחלק לכל אחד חלקו הראוי לו על פי הגורל בפרט, נמצא כי חלקי אומה הנבחרת מושגים אליהם על פי הצדק והיושר, לא כן זולתנו כי את אשר להם איננו כי אם מה שלקחו בחרבם ובקשתם בנצוח מלחמה, ועליהם ימלץ כי בחרבם ירשו ארץ וזרועם הושיעה למו.

ומעתה בינה אמתת הנחתנו כי מצות המשפטים אין לצוות כי אם לאותם אשר רכושם וכל קנינם שבידם עד הנה הוא שלהם, מה שבא אליהם ביושר ובצדק להם נאה לצוות על המשפטים למען אשר מכאן ולהבא יהיו זהירים בעצמן לבלי יתערב דבר זר בגורל נחלתם, היינו להתרחק מהגזילות והמעשקות וכדומה, מהרבה גופי תורה הכלולים בסוג הזה, מה שאין כן עמי הארץ אשר אחוזותיהם וקנייניהם אשר להם הכל בזזו מתחלה איך אם כן יצוה אותם על המשפטים.

וזהו מאמר המשורר שבחי ירושלים את ה' כו', מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום (תהלים קמ"ז, י"ב) כלומר כי אל האומות לא עשה כן להנחיל להם נחלה כמו שעשה לישראל (ויהיה מאמר לא עשה כן לכל גוי שב אל מאמר שבחי ירושלים כו'). שנתן להם נחלתם כאב המוריש לבניו, שעל כן יאות לצוות אותם על המשפטים וזהו לא עשה כן לכל גוי ועל כן ומשפטים בל ידעום.

ונמתיק הענין על פי משל לעשיר אחד שהיה לו מלמד בתוך ביתו עבור בניו ללמדם סדרי ההנהגות בדרך ארץ במאכל ובמשתה בהליכה בישיבה וכדומה מהמעשים והתנועות, המוגבלות בשיעורן על פי ההנהגות הנמוסיות, פעם בא בחדרם עלם אחד מההוללים והבוערים בעם ויעמוד לשמוע למודי המנהגים האלה, והוא היה מלמדם בעת ההיא הסדר הראוי בסעודה, והתלמידים כראותם אותו באו להוציאו מהם ויהי הוא מבקש ומתחנן לפניהם לאמר מה לכם אם אעמוד פה לשמוע בלמודים הנחמדים ההם, ויפצר בם והעתירו לו, והרב מסדר ואומר לפניהם הנהגות הראויות בסעודה, א'. להזהר מלכת לסעודה בהזמנת שליח אחד אך על פי שנים או על פי שלשה ב'. שלא לשבת בראש הקרואים בראש פנה ג'. שלא לפשוט יד בקערה תחלה ושלא לאחוז הקערה בידים, וכדומה מאלו הנהגות הרבה, והם פערו פיהם על העלם הזה וילעגו לו לאמר אתה הגידה נא מה בצע לך מהלמודים האלה המימיך הזמין אותך אחד על שלחנו, או מי נתן לפניך מנה בין הקרואים לבד כמו שנותנים לפנינו לכל אחד מנה לבד, הלא אתה זה משפטך תמיד לחטוף ולאכול הנותר מהמנות אשר לפני הקרואים ואם כן מה לך אפוא כי תשקוד על הלמודים האלה אשר אצלך כמו זר נחשבו.

הנמשל מובן מאליו.יריעות האהל וזהו לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה רצה לומר עלינו עם בית ישראל להודות לה' חסדו כי נפלינו מכל גוי ומכל לאום בתתו אלינו נחלתנו יד ליד כהאב המנחיל לבנו וכאשר ביארנו, וזהו דברי המדרש אתה כוננת מישרים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית מהו אתה כוננת מישרים אתה כוננת ישרות לאוהביך כלומר כי אליהם הנחלת נחלה מידך המלאה והרי היא שלהם על פי היושר ולכן שייך ללמדם משפט וצדקה אבל לא כן הזולת:

ומעתה נבוא אל ביאור המאמר שלפנינו בהזכיר עוד מאמר החכם ע"ה כי ה' יהיה בכסלך (משלי ג', כ"ג). ובדרש: אם נתת מכיסך צדקה הקב"ה הוא משמרך מן הפיסין (פירוש: מיני מיסים) ומן הזמילנות ומן הגלגלאות ומן האתוניות (בראשית רבה פרשה א', י"ד), אשר לכאורה לא ידענו מדוע דקדק ואמר מכיסך ולא אמר סתם אם נתת צדקה.

אמנם על פי דרכנו יתכן מאד כי הנה בהתבונן בדברי הנביאים נמצא כי בכמה מקומות נזכרו צדקה ומשפט ביחד כאחים תאומים, ותמיד מקדימים משפט לצדקה, כמאמר משפט וצדקה ביעקב אתה עשית (תהלים צ"ט, ד'). עשיתי משפט וצדק (שם קי"ט, קכ"א) וכמאמר שמרו משפט ועשו צדקה (ישעיה נ"ו, א'). והטעם לזה כי יסוד הצדקה הוא המשפט כי מי שהשיג את אשר לו בצדק ובמשפט הנה מה שנותן לדל משלו הוא נותן ותעמוד צדקתו לעד לא כן מי שעשה עושר ולא במשפט נמצא שמה שיש לו אינו שלו, והוא נותן לעני בצע מעשקות וכבר נאמר אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה (שם ס"א, ח'). וזהו מה שדייקו ז"ל כי ה' יהיה בכסלך אם נתת מכיסך צדקה, כלומר מכיסך דוקא שלא תהא מעורבת בבצע מעשקות (ועיין עוד מזה בקול יעקב שיר השירים על מאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה כי שם הרחבנו הדבור בעזרת ה' יתברך).

ובזה נבוא אל הענין כי הנה כל עיקר הקנאה שהתקנאו בנו האומות היה אך בעבור כי לנו צוה יתברך לעשות לו בית המקדש ולהם לא צוה כמאמר כי קנאת ביתך אכלתני (תהלים ס"ט, י') וכמבואר ברז"ל (מדרש נשא) כשראו האומות הבית המקדש שבנו ישראל כנסו זהב הרבה שיעשו גם המה בית המקדש, יען כי מצוה כזאת שאיננה למשא על הגוף כמו הפרישה ממאכלות אסורות והעריות ונדה וכדומה מהדברים שנפשו של אדם מתאוה להן, לא כן מצות בנין בית המקדש כי על שבעים אומות כמה מהנקל הוא להם לבנות בית לשם ה' מהודר על אחת שבע. אבל הדבר ידוע כי הקב"ה לא בחר בנדבה הנראית לעין היינו הכסף והזהב, כי הלא כל לבבות הוא דורש ולכן בחר בדבר אשר ממנו ראוי לעשות היכל לה' והוא מבחר כל הנתחים, והיינו כי מבחר כל הברואים הוא האדם ומבחר האדם הוא הלב והמעולה בכחות הלב הוא הרצון הטוב והאהבה הגדולה אשר בהמתנדב לתת משלו להקב"ה ולכן חפץ יתברך שיתנדבו כל איש ישראל ממה שיש להם ויעשו ממנו משכן. ובע"כ לא מצא זאת כי אם בישראל כי אצלהם קדם המשפט אל הצדקה, היינו כל מה שיש להם הוא מה שהשיגו ביושר ובמשפט, לא כן הזולת שעשו עושר ולא במשפט עליהם נאמר אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו כי מה שיש לו אינו שלו.

וזהו דברי המאמר שלפנינו למה ניתנה פרשת תרומה אחר משפטים הדא הוא דכתיב עשיתי משפט וצדק, כלומר עשיתי תחלה משפט וממנו עשיתי צדקה לנדבת המשכן, והבן:

חלק ג

מדרש: ויקחו לי תרומה הדא הוא דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד', ב') אל תעזבו את המקח שנתתי לכם (פרשה ל"ג, א').

עיין באורו בחלק א' פרשת בראשית ובקול יעקב קהלת:שפת היריעה

חלק ד

מדרש: אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה, שנאמר ויקחו לי תרומה. משל למלך שהיתה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, אמר לו, בתי שנתתי לך יחידית היא לפרוש הימנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצליכם שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקב"ה לישראל נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלו איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (פרשה ל"ג, א').

והדברים קשים להולמם, וכי מתחלה לא ידע המלך שלא יוכל לעזוב אותה וגם לא לעכבה מבעלה ומה נתחדש לו אחר הנשואין מה שלא היה קודם הנשואין.

והנראה כי דברים האלה רומזים על מה שאמרו רז"ל ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמ"ו, א') וכיון שעשו את העגל חזרו לזוהמתן. והוא בהזכיר מאמרם ז"ל במדרש: חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה טבחה יינה וכו' (משלי ט', א') ר' ירמיה בר אלעאי פתר קרא בברייתו של עולם חכמת בנתה ביתה זה הקב"ה דכתיב ה' בחכמה יסד ארץ (שם ג', י"ט) חצבה עמודיה שבעה אלו שבעת ימי בראשית וכו' מי פתי יסור הנה הן הניחו דעתו של הקב"ה והלכו אחר דעתו של נחש בשביל כך חסו לו אמוה לו כי עפר אתה ואל עפר תשוב (ויקרא רבה פרשה י"א, א') ותכלית מליצתם ז"ל בזה גם מה שדייק הכתוב ואמר חכמות בנתה ביתה, ראוי לחקור על מהות החכמה המורכבת במחצב ההוא.

ולדעתי יכוון בזה למה שאמרו ז"ל (במדרש בראשית) אחר שברא הקב"ה ג' בריות מלמעלה וג' מלמטה בא לבראות את האדם אמר אם אני בורא אותו מן העליונים הרי הוא חי ולא מת, מן התחתונים הוא מת ולא חי, מה עשה ברא אותו מן העליונים ומן התחתונים כדי שיהיה שוה לכל. וזהו ממש כוונת חנה שאמרה בתפלתה ונתתה לאמתך זרע אנשים (שמואל א' א', י"א) ובדרש: זרע המובלע בין אנשים (ברכות ל"א, כ') היינו שלא יהיה קרוב לשום מזל יותר מאל חבירו, כי אם מובלע בשוה ועומד ממוצע בין כל המזלות כי אז יוכל לקבל ההשפעה מכלם, לא כן אם יהיה קרוב לאחד ביותר הנה יהיה נמשך אליו בהכרח ויהיה משולח ונעזב מכלם.

ומעתה דע כי האדם באכלו מן העץ נתקרב אל העפר היינו אל החלק שלמטה יותר משלמעלה, וזהו שרמזו ז"ל חכמות בנתה ביתה כו', כלומר הקב"ה יצר את האדם בחכמה שיהיה ממוצע ועומד בין העליונים והתחתונים כי בזה ישלם טובתו ותועלתו וכאשר נלכד במכמורי הנחש ואכל מן העץ הנה אז וחסר לב אמרה לו כי עפר אתה ואל עפר תשוב וכנזכר לעיל.

והן מטעם זה לא היו ישראל ראויים לקבל התורה ולא היו בטוחים על שמירתם עד שעמדו על הר סיני, ופסקה מהם הזוהמא שנדבקה בהן על ידי הנחש, וחזרו להיות על אותה הבחינה שהיה בה אבינו הראשון קודם החטא, היינו קרובים אל החיים העליונים כמו אל המות, וכמאמר אני אמרתי אלהים אתם כו', ועל תנאי זה נתנה להם תורה כדי שישארו למעלה ברום מדרגתם ולא שיורידוה למטה עמהם כאשר היו במורד עד הנה.

ומעתה יתכן כי המשל שהביאו ז"ל הוא דומה ממש אל הנמשל כי מה שאמרו בקש לילך לו לארצו רומז על חזרת ישראל לזוהמתן ושובם לעפרן, וזהו אמר לו בתי שנתתי לך כו'. כך אמר הקב"ה לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה כלומר להורידה למטה ממש איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול, אף שנתחלפו במדרגתם וחזרו לזוהמתן עם כל זה איני יכול לחזור לקחתה מהם, ומה לעשות? אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, רצה לומר אקרב הקדושה שלמעלה אצליהם ואתן משכני בתוכם. ובזה יהיו שוים אל הקדושה עם שהם למטה,כי מה להם אם יקרבו ויעלו למעלה להשיג הקדושה או כי תתקרב הקדושה עליהם. והבן:

חלק ה

מדרש: דבר אחר ויקחו לי תרומה הדא הוא דכתיב עלית למרום שבית שבי (תהילים ס"ח, י"ט) כל עלוייך לא היו אלא מן המרום (פרשה ל"ג, ב').

ביארנוהו נכון בחלק הראשון פרשת וישב במאמר ויהי כדברה אליו יום יום עיין שם:

חלק ו

מדרש: ר' ברכיה פתח לך ה' הגדולה והגבורה וגו', כי כל בשמים ובארץ (דברי הימים א' כ"ט, י"א) אתה מוצא כל מה שברא הקב"ה למעלן ברא למטן, למעלן זבול וערפל כו', למעלן שרפים עומדים למטן עצי שטים עומדים כו', למעלן אופנים כו' (פרשה ל"ג, ד').

הנראה בביאור הענין עם מה שאמר המשורר ע"ה השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו (תהלים קמ"ז, ט"ו) והכלל בזה עם מה שידענו מפי הקדמונים ע"ה כי המרכבה העליונה בכלל ובפרט היא כלולה באבות הקדושים ותולדותיהם, אשר ראשי שבטיהם יתפקדו על מספר הי"ב מזלות וייחד להם עיר אלהים הר קדשו, ובכתב מיד ה' עליהם השכיל לעשות תבנית הבית וצורתו, עם סדר עבודותיו ומשרתיו הכל על צורת העולם העליון, בכללו וחלקיו וזה מבואר בספרים בארוכה (ובפרט בספר עקידה שער ל"א).

והנה מלבד הטעמים המקובלים מפי הקדמונים ז"ל נוכל להטעים הדבר עוד כפי קט השגתנו, ונאמר כי פעולת הדבר הזה הוא ממש בדמיון המלך שיש לו כמה מדינות ובכל עיר ועיר יש לו ארמון מפואר לפי כבודו, גם עבדים ומשרתים גם רכב גם פרשים, ומשפטו היה כאשר רצה לנסוע לאיזה מדינה שלח מקודם שיביאו לו מן המקום ההוא מרכבותיו הפקודות שם, גם עבדים ומשרתים כפי הצורך, וכאשר שאלו אותו על עילת הדבר אמר כי הוא מכוין בזה למען שיוליכו אתו בשמחה ובטוב לבב כמשפט השב לביתו, לא כן אם יקח מרכבה מן המקום שהוא בו כי האמנם הוא ישמח בבואו למחוז חפצו הנה יתעצבו הם בהתרחקם נדוד מביתם.

הנמשל כל הדברים נמשכים בטבעם אל שרשם ואל מחצבם כמליצתם ז"ל זרוק חוטרא לאוירא על עיקרא קאי (בראשית רבה נ"ג, ט"ו), ועל כן בשלחו יתברך צבאי מרום למטה לארץ לעשות שליחותם יהיה הדבר אצלם נגד הטבע, להתרחק ממעון אלהי קדם אשר שם חביון עוזו ושכינת כבודו, לבוא ולשוט בארץ מאפליה. אמנם אחרי כי גם פה פעל יתברך מכון לשבתו לשכון כבוד בארצנו, והבית הזה ברמותו ותכונתו הוא מתדמה ונערך אל הבית העליון וכמאמר רז"ל בית המקדש שלמטה מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה (ירושלמי ברכות ד', ה'), מעתה גם בעשותו מלאכיו רוחות למטה לארץ הנה קל מהרה ברנה ירוצו כאשר ירוץ החוזר והשב אל שרשו.יריעות האהל וזהו השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו, ומלת אמרתו תתפרש על דרך שביארו ז"ל בצע אמרתו בזע פרפורין שלו (איכה רבה ב', כ"א) פירוש קרע לבושי כבוד מלכותו, והוא תואר אל המקדש שלמטה שהוא הלבוש הנחמד אל כבודו יתברך שהוא מתלבש בו בשכנו בתוכנו, כמאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וזהו השולח אמרתו ארץ כלומר אחרי כי שלח למטה לארץ פרפורין שלו אז עד מהרה ירוץ דברו בהיות העולם הנכחי מתקשר ומתאחד בקדושת העולם העליון לא יבדיל ביניהם והבן בזה:

עוד ביאור על זה בשום לב אל מה שדייק הכתוב ואמר ויברך דויד את ה' לעיני כל הקהל כו'. לך ה' הגדולה כו', אשר לכאורה לא ידענו צורך הספור הזה שבירך דוד את ה' לעיני כל הקהל דוקא מה מנו יהלוך אם נחשוב שלא בירך כי אם בסוד ישרים ולא בעיני כל קהל עדת ישראל. ולבוא אל הענין נקדים דבריהם ז"ל אשמעה מה ידבר האל ה' בדין הוא מדבר או ברחמים הוא מדבר, אמר לו הקב"ה למשה שלום אני מדבר להם אין בלבי על בני שנאמר כי ידבר שלום אל עמו כו', אך קרוב ליראיו ישעו כו' (ילקוט תהילים פ"ה). והנה גם בזה מהצורך לתת לב מה ראה משה להיות כמסתפק מה בלב הקב"ה על בניו עד שהוצרך לתשובה זו.

ונזכיר עוד דבריהם ז"ל (במדרש פרשתנו) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד', ב'), אמר ר' ברכיה הכהן ברבי בנוהג שבעולם אדם מוכר חפץ מתוך ביתו הוא עצב עליו, והקב"ה נתן תורה לישראל ושמח הוי כי לקח טוב (פרשה ל"ג, ו'). ומהראוי לחקור בזה במה הדבר תלוי אם להתעצב ואם לשמוח.

אבל הבנת הענין הוא עם מה שכתבנו (בחלק הראשון פרשת ויחי על מאמר שכל את ידיו כו'). בביאור דברי המדרש ואני הנה לקחתי את הלוים תחת כל בכור (במדבר ג', י"ב) ואני מוסיף אני על חיבתם הנה בשמחה (מדרש רבה פרשה ג', ד'). והמורם מדברינו שם כי הקדוש ב"ה לא גרע מאומה מקדושת הבכורים אבל נשארו על רום מדרגתם כמו שהיו (והעד כי עוד הם צריכים פדיון) וללוים נדבה רוחו אותו לתת להם קדושה וחיבה משלו, לא שנטל מזה ונתן לזה כמשפט בשר ודם אשר אם ירצה לבכר בנו הקטן על פני בנו הבכור לתתו יורש פי שנים אזי בהכרח יגרע חלק הבכור על ידי העדפת חלק אחיו הקטן, אבל הקב"ה לא יפחות ולא יגרע מאומה מחלק הגדול להעדיף בו חלק הקטן, כי אם הוא מוסיף ומגדיל חלק הקטן מאוצרו הטוב. וזהו ואני מוסיף אני על חיבתם כלומר אוסיף ללוים משלי מבלי לגרוע מהבכורים חלק קדושתם.

וזהו שסיימו ז"ל הנה בשמחה ממש כי האב כאשר ימעיט ויגרע מבנו האחר עבור להוסיף על חלק השני לא יתוסף בלבו שמחה לאשר נתרבה חלק בנו אם התוספת הזה בא מפאת מה שחסר את בנו האחר, לא כן אם היה ברכת ה' את בנו מבלעדי מגרעת גורל אחיו הנה בזאת ישמח האב ויגיל מאד, כי העדפת חלק האחר לא פעל מחסור לזולתו.

כן אם היה הקב"ה מחסר חיבת הבכורים להוסיף ללוים לא היה מקום אל השמחה כי התוספת הלוים בא מחסרון הבכורים אבל אחר כי היה מנדבת ידו יתברך להוסיף ללוים משלו אזי יש שמחה לפניו יתברך, וזהו ואני מוסיף אני ולכן הנה בשמחה.

הוא הדבר בעניננו כי האמנם ה' יתברך נתן את התורה למטה, עם כל זה איננה שלולה בהעליונים, אבל הוסיף אור קדושתה מלמעלה עד למטה עד שגם התחתונים מתלוננים בצלה ומעתה אין מקום שיתעצבו העליונים אחרי שלמעלה לא נגרע דבר, וכמבואר במדרש נשא: ויהי ביום כלות כו', מי אמר ווי המלאכים אמרו ווי, אמרו עכשיו הקב"ה מניח אותנו ויורד ודר בארץ, אף על פי כן פייסם הקדוש ב"ה ואמר להם חייכם העיקר למעלה הוא שכן כתיב כסה שמים הודו (חבקוק ג', ג') ואחר כך ותהלתו מלאה הארץ (פרשה י"ב, ז'), וזהו דברי המדרש בנוהג שבעולם אדם מוכר חפץ לחבירו הוא עצב עליו, והקב"ה נתן תורה לישראל ושמח והוא מבואר כמו שאמרנו:

ומעתה יתכן מה שהיה משה ע"ה מסתפק אולי יש בלב הקב"ה עלינו כי חשב שהקב"ה הוריד השראת שכינתו מן העליונים מכל וכל, ואם כן פן יש בלבבו על שהוצרך בעבורנו להוריד משמים לארץ תפארת שכינתו. אולם באמת אין כאן כי אם תוספת השראה גם למטה, לא כמדת בשר ודם אשר בהעתקתו ממקום למקום יתחלף מצבו ממקום זה למקום זה, לא כן בהקב"ה, ואם כן אין מקום להיות בלבו עלינו דבר.

וזהו דברי הילקוט אשמעה מה ידבר כו', אמר משה אשמעה אם בדין הוא מדבר כו', אמר לו הקב"ה משה שלום אני מדבר להם, אין בלבי על בני שנאמר כי ידבר שלום אל עמו כו'. וכדי להביננו אמתת הענין סיים ואמר אך קרוב ליראיו ישעו כו', ממש כאשר יתן אחד לרעהו חפץ ידוע מידו ליד רעהו הנה יהיה בזה שני פעולות אחד מה שיצא החפץ ונעתק מיד הנותן הפעולה השנית מה שבא החפץ ליד המקבל אמנם אם הנותן הזה יתן ליד רעהו חפץ זה והוא עצמו אינו עוזב החפץ מידו רק שנותן מקום אל המקבל לאחוז בו גם כן הנה עתה לא נעשה זולת פעולה אחת מה שהמקבל אוחז גם כן בחפץ זה.

כן הדבר במשה כי מתחלה חשב אשר במתן תורה יהיו שני פעולות הנזכרות לעיל, אחד ההעתק מן העליונים, שני מה שתבוא ליד התחתונים. וזהו אשמעה מה ידבר אם בדין הוא מדבר כו', אמר לו הקב"ה משה שלום אני מדבר להם אין בלבי על בני שנאמר כי ידבר כו', אך קרוב ליראיו ישעו לשכון כבוד בארצנו כי באמת אור התורה לא נעתק ממרום כמאמר הנסתרות לה' אלהינו, נשאר למעלה בחיקו יתברך אך הנגלות לנו כו', ואם כן לא נעשה כי אם פעולה אחת מה שיד בשר ודם תאחז גם כן בה.

וזהו דיוק מאמר אך קרוב כו', כלומר לא שנעתקה מן העליונים אך עיקר הפעולה היתה מה שנתקרבה גם למטה בארץ. והוא גם כן מאמר הכתוב הנזכר לעיל ויברך דויד את ה' לעיני כל הקהל, לומר שצורך המאמר היה להודיע לאישי ההמון המכונים קהל כי ראשי העדה ורוזניה המה מבינים מעצמם אמתת הדבר הזה שאין בהקב"ה העתקה ממקום למקום, רק ההמונים למען שלא יחשבו הם כי סר צלו יתברך מן העליונים ונעתק ובא למטה, לזה אמר ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם כו', וסיים כי כל בשמים ובארץ רצה לומר שלא נשתנה בשמים מאומה, רק שגם בארץ נתגלה קדושתו וזהו כי כל בשמים ובארץ וכדברי הדרש כל מה שיש בשמים יש בארץ כמו כן:

חלק ז

מדרש: הדא הוא דכתיב שדי לא מצאנוהו שגיא כח (איוב ל"ז, כ"ג) בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן התחיל מתמיה ואומר כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים והוא אומר עשה לי משכן כו', עד אמר הקב"ה לא כשם שאתה סבור כך אני סבור אלא עשרים קרשים בצפון ועשרים בדרום כו' (פרשה ל"ד, א').

ביארנו המאמר על נכון בקול יעקב במגלת קהלת עלה קי"ז דרשהו משם:

חלק ח

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

(עיין קול יעקב שיר השירים על מאמר מה יפו פעמיך):

חלק ט

ואת המשכן תעשה כו', ילקוט: אמר הקב"ה למשה עשה לי משכן שאני מתאוה לשכון אצל בני, כששמעו מלאכי השרת כן התחילו אומרים רבונו של עולם למה אתה יורד לתחתונים שבחך הוא שתהא בשמים, שנאמר תנה הודך על השמים, אמר להם הקב"ה חייכם שאני עושה כשם שאמרתם אלא תהלתי מלאה הארץ.

והמאמר פלאי! והנראה על פי מאמר החכם מהר"י אלבו שהוכיח על פני האומרים שאין כבודו יתברך להשגיח בתחתונים לאמר אם דעתם להגדיל יקרו, שאין כדאי בתחתונים להשרות שכינתו בתוכם כי אם בעליונים שהמה ראויים לזה, אם כן עוד בזה כביכול המה מקטינים כבוד אלהים יתברך שמו, כי באמת גם העליונים אינם חשובים לכלום בערכו אין סוף ב"ה, והם באמרם שאין כבודו לשכון כי אם בעליונים הנה בזה הם נותנים חק וגבול אל כבודו יתברך, כי העליונים ראויים שישכון בתוכם.

וזהו מאמר הילקוט כששמעו מלאכי השרת כן התחילו אומרים רבונו של עולם למה אתה יורד לתחתונים, שבחך הוא שתהא בשמים שנאמר כו', כלומר הלא זה הוא משפט הראוי אל כבוד השם להיות הודו על השמים, ועל זה אמר להם הקב"ה חייכם שאני עושה כשם שאמרתם, כלומר גם עתה כשהשכינה שורה בעליונים אני עושה (נגד כבודי) כמו שאמרתם בהיותי משרה שכינתי בתחתונים, כי גם העליונים אינם ראויים לזה כמו שהתחתונים אינם ראויים, וזהו חייכם שאני עושה כשם שאמרתם, כלומר כמו שאמרתם על התחתונים, אבל תהלתי מלאה הארץ כלומר שעל ידי כך יתברר כי ענוותנותו גורמת זאת.

ועוד ביאור על זה תמצא בחבורנו קול יעקב שיר השירים על מאמר אפריון עשה לו עיין שם:

חלק י

והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש כו',

עיין קול יעקב שם על מאמר תוכו רצוף אהבה:

תוכן העניינים

אהל יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה