אור ברסלב

אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ

משפטים

יתרו

חלק א

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. מדרש: הדא הוא דכתיב ועוז מלך משפט אהב (תהלים צ"ט, ג') וכו' העוז של מלך מלכי המלכים הקב"ה הוא, והוא אוהב את המשפט ונתנו לישראל שהם אוהביו, ומה שכתוב אתה כוננת מישרים (שם שם, ד'), אתה כוננת ישרות לאוהביך שעל ידי המשפטים שנתת להם הם עושין מריבה זה עם זה ובאין לידי משפט, והם עושין שלום (פרשה ו', א').

הנה זה כל האדם יראה לעינים כי המאמר קשה הוא עד מאד, ונכון היה לומר כשעושין מריבה נעשה שלום ביניהם, על ידי המשפט. ומה הוא אומר שעל ידי המשפטים שנתת להם הם עושים מריבה זה עם זה, אתמהא!

ואחשוב בהבנת הענין עם מה שצוה יתברך שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך כו'. ובדרש בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר (מכות ז', א') אשר לכאורה יפול לבב האדם לחשוב ולומר כי האומות צדיקים יותר מישראל כי אצליהם לא נמצא דיינים קבועים כי אם במקומות ידועים, וכי יהיה להם דבר יקומו ילכו אל מקום המשפט, וגם שם אינם שופטים בלתי לזמנים ידועים, ועם כל זה אין המשפטים מצויים ביניהם, ובאומתנו הנבחרת הנה דיינים יושבים בכל פלך ופלך בכל עיר ועיר, וכמעט כל מקום שיש שם עשרה אנשים הם בוחרים להם רב ובית דין לשפוט בין איש ובין רעהו, ואף גם זאת כי כל דיין ודיין גם כי רבים הם יושב ושופט מבוקר עד ערב, ובעלי הריב ודורשי המשפט רבים מאד עוד זה מדבר וזה בא, וזה הוראה חלילה על העדר ישרת האומה וטוב תכונתה.

אמנם אחר השקפה הנאותה נקנה דעת כי הענין בהיפך, והוא בהקדים כלל אחד והוא ידוע כי ההרגשות אשר במעשים אם בפעולות הנאותות ואם בהמגונות תהיינה לפי ערך הבחנת נפש הפועל, אם מעט ואם הרבה, כי בעלי הנפשות הטהורות למודי החכמות ומושכלות אלהיות הנה הם מרגישים בכל מעשה מן המעשים, מה שלא ירגיש איש בער וחסר לב וכאשר כלל החכם ע"ה ואמר דרך אויל ישר בעיניו (משלי י"ב, ט"ו) כי טחו עיניו מראות השמן לבו מהשכל, ועל כן תראה כי הנפש החכמה עם רוב הבחנתה וטוב תכונתה בהיישרת אנושית הנה בכל יום תרבה חכמה ותוסיף דעת, גם על ענין ומוחש דק מן הדק, לא כן הנפש הגסה כי לא תחשוב לה עון בלתי דבר מפורסם הגנאי והכעור כמו הגנוב רצוח, ונאוף וכדומה, מהמוחשים הגסים מפורסמים ברעתם וקלקולם, וכבר שיערו רז"ל בהופיע עליהם אור חכמת אלהות ואמרו כל המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים, דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חיורא (ב"מ נ"ח, ב') וכן אמרו המכנה שם רע לחבירו אין לו חלק לעולם הבא (שם), וכדומה הרבה שאין כל אדם יבין לאשורם ובלתי מרגישים העולה והכעור שבהם, ועל כן החליט שלמה המלך ע"ה ואמר כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב (קהלת א', י"ח). ולכן ההכרח אצלינו לשופטים רבים. וזהו שצותה התורה שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וכדברי הדרש בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר.

ומעתה דברי המדרש מובנים פשוט ועוז מלך משפט אהב העוז של מלך מלכי המלכים הקב"ה והוא אוהב את המשפט ונתנו לישראל שהם אוהביו, ומה שכתוב אתה כוננת מישרים אתה כוננת ישרות לאוהביך שעל ידי המשפטים שנתת להם הם עושים מריבה זה עם זה ובאין לידי משפט והם עושין שלום כלומר שעל ידי המשפטים והאזהרות הרבות יתרבה הריב ויתרבה המשפט, והבן:

עוד ביאור על זה בהקדים מאמר הכתוב וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך כו', ויאמר משה לחותנו כי יבוא אלי העם לדרוש אלהים כי יהיה להם דבר בא אלי כו' (שמות י"ח, ט"ו-ט"ז), וראוי להתעורר בזה א'. כי על מה ששאל יתרו לא השיב משה כלום, כי משה אמר אליו כי יבוא אלי העם לדרוש אלהים כו' הלא בע"כ גם יתרו ראה והבין זאת בעצמו, כי הרב האב בית דין יושב ודן את הבעל דין ומשיב לשואלים דבר, רק שאל את משה ואמר מדוע אתה יושב לבדך כו', ועל זאת לא מצאנו תשובה בדברי משה רבינו ע"ה, ב'. מה שהרגישו המפרשים ז"ל במאמר כי יהיה להם דבר בא אלי אשר מהנכון היה לומר כי יהיה להם דבר יבואו אלי.

אבל דע כי הקהלות והעיירות יתחלקו לשני סוגים יש עיר אשר אנשיה טובים וישרים רודפי שלום אוהבי צדק, ויש בהיפך זה בעלי ריב ומדון מחזיקים במחלוקת, וההבדל בין שני המקומות האלה אם יש אתם להספיק עצמם באב בית דין אחד, הנה העיר האוהבת שלום די לה הרב הזה לבד כי מתי יזדמן שם דין תורה שיבואו אנשים למשפט כי המה זריזים בעצמם מזילותא דבי דינא ויתפשרו תמיד בין עצמם בטוב לבם. לא כן העיר השניה בעלי המחלוקת אין באפשר להם להסתפק עצמם עם רב אחד, כי כן דרך המחרחר ריב לומר מוסיף אני עליכם דינים, וכן מהצורך אליהם שמשים רבים המכריחים את הבעל דין לבוא אל הבית דין למשפט כי מעצמם לא יאבו לבוא. והנה בבוא יתרו אצל משה ראה אצלו שני הפכים בנושא אחד, כי בבואו לביתו לא ראה כי אם רב אחד היושב ומורה רק משה לבדו, ולא ראה אצלו שום דיין גם לא שמש המכריח אל המשפט, ואם כן ענין זה יורה על העם ההוא כי כלם אנשי יושר אוהבי צדק כנזכר לעיל. ובשומו את לבו על הבאים לפניו למשפט ראה ההיפך כי לא יתנו אל הרב שום מנוחה ונופש אבל כל היום יתיצבו בטענות ותביעות. וזהו צחות מאמר יתרו מדוע אתה יושב (רק אתה) לבדך, מה שיורה שלמות העם וכל העם נצב עליך מן הבוקר עד ערב, ואם המה צדיקים כל כך ששוקדים על הדין מעצמם מרוב ישרת לבם אם כן מה לצדיקים ולדיין, הלא מהראוי להם להתכבד לשבת בביתם לעשות פשרה בין עצמם כי רובי המשפטים באנשים הוא הוראה עצומה עליהם כי יתעוללו עלילות ברשע, ועל זאת השיב לו משה ואמר כי יבוא אלי העם לדרוש אלהים, כי יהיה להם דבר בא אלי כו', אשר בזאת העיר את לב חותנו על תכלית ענין התיצבות האנשים ההם ועל מרבית משפטיהם וכמו שנבאר, והוא בהזכיר מאמר המשורר ע"ה משפטי ה' אמת צדקו יחדו (תהלים י"ט, י') גם מאמר בנו החכם ע"ה באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט (משלי ח', כ'):

והנה לבוא אל הענין נחקור במשפטים ודיני תורות הבאים בפני הבית דין אשר בהכרח יתחלקו לשני סוגים. יש כי יבואו שנים לבית דין ויריבו על החפץ זה אומר שלי הוא, וזה אומר שלי הוא, או זה אומר מנה לי בידך וזה אומר לא היו דברים מעולם. ויש כי יבואו שנים לבית דין ויתווכחו לפניהם על דבר ידוע, זה יאמר לדעתי נראה כי דבר זה הוא של חבירי הנכחי, וזה ישיב ויאמר לדעתי נראה כי שלו הוא ולא שלי כענין שספרו רז"ל אלכסנדר מוקדון אזל למדינה דשמה אפריקי כו', עד דאינון יתבון אתו תרי גברי לדינא קדם מלכא, חדא אמר מרי מלכא חרובא זביניה מהאי גברא, וגריפת ואשכחי בה סימא, ואמרית ליה סב סימתיך דחרובתא זבינית וסימא לא זבינית, ואחרינא אמר כמה דאת מסתפי מעונש גזל כך מסתפינא אנא, כד זבינית לך חרובתא וכל דאית בה זבינית לך (ויקרא רבה פרשה כ"ז, א'). והנה ההבדל בין שני סוגי המשפטים האלה הוא כי משפט האחד סיבתו הוא העולה כי על ידי היות חפץ אחד לפגוע בממון חבירו ולשלוח בעולתה ידו, רק השני עומד כנגדו הנה העולה הזאת תביא אותם למשפט.יריעות האהל לא כן הסוג השני הנה סבתו הוא הצדק והיושר כי מרוב צדקת בעלי הדין ושנאתם הבצע ימשוך כל אחד את ידו מהדבר המוטל בספק מדאגה פן יפגע בממון שאינו שלו, ועל זה יורה מאמר התורה הקדושה אשר באין ספק היה רצונו יתברך אשר כל המשפטים שיזדמנו בישראל לא יהיה על ידי סבת העולה רק על ידי סבת הצדק, ולכן דייק הכתוב ואומר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך ושפטו את העם משפט צדק. לאמר אמת שאני מזהיר אותך על שימת השופטים בכל עיר, למען ישפטו צדק אבל אגיד עוד תנאי בדבר, צדק צדק תרדוף. כלומר כאשר תתן לך השופטים לא יהיה עיקר רצונך רק עבור זה אשר הרב יורה אותך את הצדק. וזהו צדק צדק תרדוף זאת היא אזהרה אל מבקש הדין אשר כל אחד יבוא לבית דין רק עבור זה להורות לפניו היושר והצדק, ולא שיבקשו הבעל דין איש איש עולת חבירו, וזהו שהכפיל ואמר צדק צדק תרדוף כאלו הוא מצוה לכל צד וצד מבעלי הריב. וזהו בארח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט כלומר מחמת מגמתי וחפצי ללכת בארח צדקה על כן אהלך בתוך נתיבות משפט, רצה לומר יגשו אל השופטים למען היישיר אותם אל אורח צדיקים. וזהו גם כן דברי המשורר הנזכר לעיל משפטי ה' אמת צדקו יחדו, כלומר השני צדדים גם יחד יתלכדו בכוונה אחת ומבקשים האמת והצדק:

והוא מה שהשיב משה רבינו ע"ה ליתרו על שאלתו כי לא יתכן שיזדמנו משפטים רבים כל כך בין אנשים ישרים. על זאת השיב משה ואמר הלא המשפטים הרבים שאתה רואה אין סבתם חס ושלום מצד היותם בעלי ריב ומדון, אנשי און ומרמה, רק בהיפך להיותם חרדים על האמת והצדק ובורחים מן העולה, על ידי כן יתרבו המשפטים, כי הם דואגים על שום צד ספק וכנזכר לעיל. וזהו מה שכתוב כי יבוא אלי העם לדרוש אלהים כלומר לדרוש ולבקש האמת והיושר.

והנה לתת לו מופת על תשובתו זאת סיים ואמר כי יהיה להם דבר בא אלי כי הנה ההבדל בין שני סוגי בעלי דינים הנזכר לעיל הוא אם יש הכרח לשני בעלי הדין לבוא שניהם לפי הבית דין להשמיע טענותיהם או שיש די באחד מהם. הנה אם יהיה המשפט מסבת העולה אשר ראובן אומר מנה לי בידך, ושמעון אומר לא היה דברים מעולם אז יש הכרח שיבואו שניהם לבית דין למען הטעים דברי טענותיהם ולהשמיע אמתלאותיהם וכענין מאמר צדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו (משלי י"ח, י"ז). לא כן אותם שרודפים הצדק וכל מגמתם וחפצם לעמוד על האמת והיושר, אליהם אין מהצורך לבוא שניהם לבית דין להציע דבריהם כי יש די כאשר ישלחו לבית דין ציר אמונים בדרך שאלה להגיד להם איך ומה לעשות, או כי אחד משני בעלי הדינין ילך בעצמו לשאול את פי הרב בדבר ההזדמנות, כי בודאי לא יכזב איש ברעהו.

וזהו ממש תשובת משה רבינו ע"ה ליתרו כי יבוא אלי העם לדרוש אלהים, כלומר אך בעבור יראתם אלהים נתרבו המשפטים והראיה כי יהיה להם דבר בא אלי, כלומר כי משני בעלי הדין לא יבוא אלי רק אחד כי אינם חשודים זה אצל זה אשר מזה יתברר סבת רובי המשפטים אצלי שאינו רק לברר להם האמת והיושר וכנזכר לעיל:שפת היריעה

ומה מתקו עתה דברי המדרש אתה כוננת מישרים אתה כוננת ישרות לאוהביך שעל ידי המשפטים שנתת להם הם עושין מריבה זה עם זה. רצה לומר רובי המשפטים המזדמנים ביניהם אין סבתם אהבת הבצע וחמדת ההון, אבל אדרבא מחמת אהבתם היושר והצדק וכל אחד ירא וחרד על נפשו אולי הוא פוגע במה שאינו שלו וזהו שעל ידי המשפטים כו', הם עושים מריבה כו'. וזה שסיימו ז"ל ובאים לידי משפט והם עושין שלום, הנה בזה כוונו ז"ל לתת עוד מופת אחר על אמתת ישרת כוונת בעלי הריב בגשתם אל השופט והוא בהזכיר משנת חכמינו ז"ל על שלשה דברים העולם עומד על האמת ועל הדין ועל השלום, שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם (אבות א', י"ח), ובירושלמי הוסיפו ז"ל ואמרו על שלשה דברים העולם עומד כו', ושלשתם דבר אחד נעשה אמת נעשה דין נעשה שלום שנאמר אמת ומשפט שלום כו' (תענית פ"ד, מגילה פ"ג), והמאמר הוא משולל הבנה למאד, אמנם הדברים מובנים מאד עם דרכנו, והוא בשנבאר עוד הבדל אחד בין שני סוגי המשפט שזכרנו, היינו אם שיהיה המשפט מסבת שרצון בעלי הדין לשלוח בעולתה ידם או ששניהם צדיקים והם חפצים ביושר האמתי רק יבואו לבית דין על דרך מאמרם ז"ל לאו כולי עלמא דיני גמירי, לכן ילכו לבית דין שהם יבררו להם היושר והצדק, וההבדל ביניהם יהיה כך, כי אותו שבא לדין מסבת היותו חומד לממון חבירו, ואז גם כי באין ספק הבית דין יעמידו אותו על היושר, עם כל זה ילך מבית הבית דין סר וזעף מתקצף על הבית דין ונעצב על משפטו כי לא נתמלא רצונו, לא כן מי שסבתו היא בקשת היושר בלתי כי הוא אינו בקי בדינין ויבוא לבית דין אך בדרך השואל שאלה. אם כן אחר שישמע מפי הבית דין כי און בידו ירחיקהו ולא יחפוץ בו עוד, ועוד ירבה שמחה וגיל על זאת שהבית דין העמידו אותו על היושר וכמו שהמליצו ז"ל דאזיל מבי דינא ליזמר זמר וליזול (סנהדרין ו') ועוד יפייס את חבירו על שהיה לו עמו דין ודברים על חנם, ועל כן תראה כי אחר הדין יהיה ביניהם שלום וריעות.

וזהו מאמר הירושלמי תמן תנינן על שלשה דברים העולם עומד על האמת ועל הדין ועל השלום אשר מדברי המשנה עצמה היינו חושבים כי כל אחד הוא ענין בפני עצמו על זה באו ז"ל בירושלמי ואמרו ושלשתן דבר אחד נעשה אמת נעשה דין נעשה שלום, כלומר אם הסבה הראשונה של המשפט היה אמת שרצון כל אחד מבעלי הדין היה לעמוד על אמתת ישרם וצדקתם יהיה בסדר הזה, תחלה אמת היינו הסבה שהביאה אותם לבית דין ואחר כך משפט היינו דין היוצא מפי הבית דין ואחר כך שלום כי כל אחד יפייס את חבירו ויתן אלף תודות אל הבית דין גם כן שהם העמידו אותו על הצדק והיושר. וזהו שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם כלומר כסדר הזה דוקא. לא כן אם הסבה הראשונה של המשפט יהיה עולה יהיה סדר אחר עולה משפט מחלוקת וכנזכר לעיל לשנוא את התובע ואת הדיינים. וזהו מאמר המדרש שעל ידי המשפטים שנתת להם הם עושים מריבה כלומר כל עיקר סבת הריב הוא בקשת משפט האמת, ובאים לבית דין והם עושים שלום, כלומר מזה יבחן אמתת ישרת הבעלי דינים וכמדובר:

ועם דרכנו נעמוד עוד על דבריהם ז"ל במדרש: עשיתי משפש וצדק בל תניחני לעושקי (תהילים קי"ט, קכ"א). אמרו לו ישראל רבון העולם הסתכל שאנו מבקשים לעשות צדקה ומשפט, ואנו מתייראים מן האומות אלא אל תמסרנו בידיהם, הוי עשיתי משפט וצדק (פרשתנו ל', כ"ד). אשר לכאורה הדברים מתמיהים מה היא המורא מן האומות בדבר המשפט הלא גם הם אין מדרכם לכוף אותנו חלילה על העושק ועל הגזל. וזה יותר בשנעיר עוד על שנותם סדר לשון הכתוב שמקדים משפט לצדקה, כמו שכתוב עשיתי משפט וצדק והם אמרו הסתכל כו', לעשות צדקה ומשפט, ובאין ספק כי כוונו בזה לכוונה עמוקה.

והנה לפי דברינו יתכן מאד כי לעת עתה אנו עושים משפט וצדקה, היינו שהמשפט מביא אותנו לידי הצדק, אבל באמת רצון לב איש הישראלי אינו כן, רק להיות במדרגה השניה שזכרנו שיקדם בנו הצדק להיות סיבה אל המשפט (וכענין שנתבאר בהגה"ה מאמר שלי שלך ושלך שלך) אולם מתייראים אנו מן האומות שלא ישפטו אותנו במשפט אלכסנדר מוקדון כמו שזכרו ז"ל במעשה הנ"ל אתו תרי גברי לדינא קדם מלכא, חד אמר חרובתא זביניתו סימא לא זבינית, ואחרינא אמר חרובתא וכל דאית בה זבינית לך, קרא מלכא לחד מנהון אמר ליה אית לך ברא אמר לו הן, קרא לאחרינא, אמר לו אית לך ברתא אמר לו הן, אמר לו זילו וינסבון דין לדין ויכלון תרויהו סימא, שרא אלכסנדר מוקדון תמה, אמר לו מלכא מה את תמה לא דנתי טבית, אמר לו הן אמר לו אלו הוה הדין דינא בארעכון מה הויתון עבדין, אמר לו מרים רישא דדין ורישא דדין וסימא סלקא לבי מלכא.

והדמיון בזה לשני עניים הולכים מעיר לעיר והיו אוהבים זה את זה עד מאד, והיה משפטם בתת לפניהם לאכול היו מכבדים זה את זה במעט הנשאר בקערה, זה אומר אכול אתה ואני כבר אכלתי די שבעי וזה אומר אכול אתה, פעם היו מתארחים אצל בעל הבית אחד גרוע מאד ויהי כשמעו הפצרתם זה בזה וילך ויקח מלפניהם הקערה והמאכל, ומן היום והלאה היו נזהרים עוד מלכבד זה את זה כהרגלם.

וזהו ממש התנצלות ישראל בעת היותם נתונים תחת יד ממשלת אדונים זולתים הסתכל שאנו מבקשים לעשות צדקה ומשפט, כלומר אשר הצדק יהיה סבה קודמת אל המשפט כנזכר לעיל, רק אנו מתייראים מן האומות כלומר שלא יקחו את הכל מידינו. וזהו אלא אל תמסרנו בידיהם הוי עשיתי משפט וצדק, כלומר בהכרח אנו מקדימים המשפט להצדק, והטעם - בל תניחני לעושקי, והענין נחמד למבין:

עוד ביאור על דברי המדרש בנושא דרושנו ועוז מלך משפט אהב העוז של מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא אוהב את המשפט ונתנו לישראל כו', בהזכיר דבריהם ז"ל בסמוך ואלה המשפטים מוסיף על הראשונים מה כתוב למעלה שם שם לו חק ומשפט כו'. משל למטרונא שהיתה מהלכת והזין (אנשי חיל עם כלי זיינן) מכאן והזין מכאן והיא באמצע, כך התורה דינים מלפניה ודינים מאחריה והיא באמצע. וכן הוא אומר באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט (משלי ח', כ') התורה אומרת באיזה נתיב אני מהלכת, אהלך בדרכן של עושי צדקה בתוך נתיבות משפט, התורה באמצע ודינים מלפניה ודינים מאחריה מלפניה שנאמר שם שם לו חק ומשפט, ודינים מאחריה שנאמר ואלה המשפטים (פרשה ל', ג'), והמאמר אומר הבינני.

וכדי לבוא אל באור המאמר נקדים דבריהם ז"ל בגמרא וכי מאחר דאפילו תרי תלתא מבעי מהי דתימא דינא שלמא בעלמא הוא כו', קא משמע לן דדינא נמי היינו תורה (ברכות ו', א') והנראה בהבנת הענין עם מה שזכרנו פעמים רבות מפי קדמונינו ע"ה שאין בצע וגמול ממצות התורה הקדושה כי אם לעושיהם כמרז"ל אמרת ה' צרופה (תהילים י"ח, ל"א) לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות וכי מה אכפת ליה להקב"ה אם אתה שוחט מן הצואר או אם אתה הורג מן העורף כו' (בראשית רבה מ"ד, א'), וכמאמר רחב"ע רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, וכמו שכתוב כי פועל אדם ישלם לו כו' (איוב ל"ד, י"א) ואמר עוד אם צדקת מה תתן לו כו' (שם ל"ה, ז'), וגם מבלעדי זאת הנה האמת עד לעצמו הכי יעלה על לב איש שיש צורך להקדוש ב"ה בישראל ובמצותיהם שהם עושים, אמנם כל זה הוא במצות שבין הקב"ה לישראל, אבל במצות שבין אדם לחבירו אפשר שיעלה על הדעת שמה שהזהירה התורה על הגזל ועל העושק ודומיהם, אין הכוונה לטובת הגזלן למען הצל אותו מעון בלתי עבור כוונת התיקון לכלל העולם. אבל באמת הדבר לא כן הוא, כי לא חש הקב"ה על היזק הנגזל והנגנב כי אם על פגם והיזק נפש הגונב, כי נפשו הוא חובל, וכמו שהארכנו למעלה בבאור מאמר הנביא הוי בוצע בצע רע לביתו (חבקוק ב', ט') כלומר לנפש עצמו. ואם כן עיקר תכלית המצות גם ממה שבין אדם לחבירו כלם מכוונים להפיק טובת עושיהם כמאמר רז"ל גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא (אבות ו', ז'). וזהו מאמר הגמרא מהו דתימא דינא שלמא בעלמא כלומר שאין לדינים שבין אדם לחבירו הרי למעלה ככל מצות התורה כי אם שרשם למטה לעשות שלום בין הבריות קא משמע לן דדין נמי היינו תורה.

ולבוא אל הענין נקדים עוד כלל אחד: דע כי כמו שהמעשה הרעה שהאדם עושה בפועל הוא ענין רע ומגואל בעיני ה' נבזה ונמאס כן החפץ והתשוקה הרעה אשר בנפש גם היא מתועבת אצלו יתברך, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בחי' פרקיו פרק ו') וזה לשונו: ואף על פי שאינו עושה אותו מפני שתשוקתו לרע, היא תכונה רעה בנפש. וכבר אמר שלמה המלך ע"ה נפש רשע אותה רע (משלי כ"א, י') הנה קרא למי שמתאוה המעשים רעים רשע אף על פי שלא עשאם מדקאמר אותה ולא אמר עושה, עד כאן. וכן אמר דוד המלך ע"ה ואוהב חמס שנאה נפשו (תהלים י"א, ה') כלומר גם כי אינו עושה בפועל, וכמו כן נאמר רחצו הזכו כו' (ישעיה א', ט"ז), שזה מורה על הזדככות הנפשות מהתערב בהן סיגי התאות והתשוקות.יריעות האהל וכן תמצא במאמר דוד לשלמה ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה (דברי הימים א' כ"ח, ט'), רצה לומר שתהיינה כל הכחות הנפשיות מתוקנות כפי ארחות החכמה עד שיקבל הלב טבע שניה לחפוץ בדרכי החכמה מבלי שיצטרך להתאמץ נגד טבע היצר:

ודע כי ידיעת טעמי המצות היא סבה גדולה לטהר נפש עושיהם שיחפוץ ביקריהם ושלא לחמוד ולחשוק חלופיהם כי על ידי ידיעתו ובקיאתו בטובם וישרם יהיו מקובלים על לבו לעשותם ברוח נכון ובנפש חפיצה, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה הבינני ואצרה תורתך ואשמרנה בכל לב (תהלים קי"ט, ל"ד). רצה לומר אחרי שיבין תכלית אושר פעולת המצות יתלבב יותר בנצירתם בשמירה יתירה. ולטעם זה גם כן נצטוו ישראל על הדינים בעודם במרה, עם כל זה הוסיף ה' דבר אל משה מחורב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, והביאור בדרש: (מובא ברש"י) כשלחן הערוך ומוכן לאכול כו', רצה לומר להבינם ישרת עניינם וצדקת פעולתם אשר במרה לא היו יודעים אותם בלתי על דרך החק, כמו שכתוב שם שם לו חק ומשפט. רצה לומר המשפט היה אצליהם כדבר חקיי. והטעם - כי בעת ההוא עודנה היו ישראל בלתי מטוהרים מחלאת ועופל זוהמת מצרים ולא נגה עליהם עדיין אור החכמה, אפס בגשתם אל הר סיני והראם יתברך את אשו הגדולה הנה אז פסקה זוהמתן ונפקחו עיניהם, ובאורו ראו אור, ואז צוה ואמר למשה אלה המשפטים אשר תשים לפניהם כשלחן הערוך הנותן חן המאכל בעיני אוכליו, כן ימתיק בפיהם משפטי ה' בכדי שיבחינו ישרם ותועלתם וצדקתם ויקיימו אותם בטוב לבב ובנפש זכה.

ומעתה עד הדבר הזה ועד המאמר הזה כי עיקר האזהרה שהזהיר הקב"ה על הגזל והעושק היא מכוונת להציל נפש העושק שעל כן הכפיל ואמר אלה המשפטים אשר תשים כו'. מלבד מה שהזהיר במרה בדרך חק כדי לתת דעה טהורה בנפש המקיימם, לא כן אם נאמר שכוונת האזהרה היא לטובת הכלל לעשות שלום בעולם אין נפקותא כלל בין אם יעשו המשפטים על דרך חק או על פי טעם ועל פי מושכל. כי מ"מ יהיו זהירים מעושק וגזל.

וכל זה המצא מבואר בדברי המדרש הנ"ל כי הנה אם תראה את אחד הולך בשוק ורבים מאנשי הצבא הולכים אחריו אין לעמוד על סבת הליכת האיש הזה אם שהוא שר וגדול שמדרכו ללכת בשמירה גדולה מפגיעת כל אויב ואורב, או להיפך שהאיש ההולך הוא גנב וגזלן או רוצח, ויתפשוהו להוליכו אל מקום המשפט ועל כן ילך הגדוד אחריו לשמרו שלא יברח ושלא יזיק אחרים כמשפט הגזלנים. אמנם המופת על זה יש לבחון במהות הנשמר הזה, כי אם יהיה הנשמר נער ורך או חולה, וחיל כבד הולך אחריו אז ההכרח לומר שלכבודו הם הולכים לשמרו מן ההיזק, כי לולא כן רק שהם הולכים לשמור אותו שלא יברח אם כן היה די באחד או בשנים. וזהו מאמר המדרש ואלה המשפטים מוסיף על הראשונים מה שכתוב למעלה שם שם לו חק ומשפט כו', משל למטרונא שהיתה מהלכת כו'. הנה הם ז"ל כוונו לתת טעם על כפל האזהרה פה אחר שכבר הזהירם במרה לומר שמזה יאומת כי הקדוש ב"ה חס על נפשות המוזהרים, ולכן אין די במה שהזהירם במרה על דרך חק אבל חזר עליהם עוד הפעם למען הבין אותם ישרת פעולתם ותכלית צדקתם.

וזהו שכוונו ז"ל במה שהמשילו הענין למטרונא מהלכת והזין מכאן והזין מכאן והיא באמצע כי בע"כ אין זה כי אם לטובתה ולכבודה, כי אם לשמור את העולם מפגיעתה בהם היה די (למטרונא) בשומר אחד, ואם כן יורה משל התורה דינים מלפניה ודינים מאחריה והיא באמצע, וכן הוא אומר בארח צדקה אהלך, התורה אומרת באיזה נתיב אני מהלכת אהלך בדרכן של עושי צדקה. והוא כאילו ישאל השואל לאן אתה הולך היינו מהו תכלית כוונת המשפט, והוא משיב באורח צדקה אהלך, כלומר עיקר כוונת המצוה להיישיר אותי באורח צדקה, והיינו לטובת הפועל ולא בעבור חשש הפסד העולם, וזהו באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט, כלומר תכלית סבת המשפט הוא למעני להכין פעמי באורח צדקה ולא לסבה אחרת חלילה (והאומר בסבת המשפט שהוא לתיקון העולם הוא משים משפטי ה' יתברך לדת נמוסיי) והבן:

ומעתה מה ימתקו בפינו דברי המדרש בנושא דרושנו ועוז מלך משפט אהב כו', הנה בדבריהם אלו כוונו ז"ל לתת מופת היותר חזק אל אמתת הענין המדובר שאין עילת המשפטים בלתי עבור השלמת ותיקון נפש הישראלי, כי אם נאמר כי הקב"ה שקד על המשפטים לתיקון העולם, מה בצע בתת המשפטים לעם אחד, המעט מכל העמים, ומה בכך אם ינצל העולם מגזל יהודי שאיננו אך חלק אחד משבעים אומות אשר ידיהם דמים מלאו. והוא שהוכיח המשורר ע"ה ואמר מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום (תהלים קמ"ז, י"ט-כ') ואין זה כי אם לזכות את ישראל לכן הללויה. וזהו צחות לשונם ז"ל ועוז מלך כו', העוז של ממ"ה הקב"ה והוא אוהב את המשפט ונתנו לישראל שהם אוהביו כלומר גם כי הקב"ה היה יכול להציל עשוק מיד עושקו, עם כל זה מחמת שהוא אוהב את המשפט וכל כוונתו ללמד לאדם ישרו, על כן נתנו לישראל שהם אוהביו. וזהו משפט וצדקה ביעקב אתה עשית, כלומר מזה יאומת טוב כוונתך להשלים נפשות אומתנו ולא זולת, והעד - שלא נתתי משפטים לעם אחר בלתי ליעקב לבד וזהו משפט וצדקה (אך) ביעקב אתה עשית. וזהו מה שסיימו ז"ל אתה כוננת מישרים, אתה כוננת ישרות לאוהביך כו', כלומר כל כוונת המשפטים שניתנו לישראל הוא רק להיישיר את לבבם ותכונת נפשם ולא בעבור תיקון העולם וכנ"ל:

חלק ב

מדרש: אמרו ישראל לפני הקב"ה רבון העולם עד מתי אי אתה עושה דין בעכו"ם, אמר להם עד שתגיע עונתן ליבצר שנאמר ביום ההוא כרם חמר ענו לה (ישעיה כ"ז, ב') כלום קוטף אדם את כרמו קודם שיתבשל, אלא אחר שהוא מבושל הוא קוטפו ונותנו בגת ודורכו ומזמר והם עונין אחריו, כך אמר הקב"ה לישראל המתינו לי עד שתגיע עונתה של אדום ואני דורך אותה שנאמר על אדום אשליך נעלי (תהילים ס', י') אני פותח לה ואתם עונין אחרי (פרשה ל', א').

הנראה בתכלית כוונת המאמר כי הנה זמן המשפט (אם ליחיד ואם לרבים) הוא לשני סבות אם בהתמלא סאתו, או כשאחד מוסר דין עליו לשמים, וכענין מה שכתב הטו"ז (בשלחן ערוך אורח חיים קי"ח סעיף קטן ב') בבאור ההבדל בין המלך המשפט לאוהב צדקה ומשפט. אמנם מי שהוא מעורר דין ומשפט על הרוב הוא מסתכן בעצמו שיהיה נידון עמו או שיקדימנו כמבואר המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה (ר"ה ט"'ז, ב') כי על ידי זה יתבקר פנקסו למעלה אם הוא כדאי וראוי לכך לעורר דין על אחרים.

ומעתה אם אנחנו נעורר דין על האומות כל עוד שאנחנו בלתי נקיים. אפשר שיתעורר מדת הדין לשלוט גם בנו חס ושלום, ועל כן מוטב לנו לשום דממה לפינו עד שיתעורר עליהם הדין מעצמו היינו בהתמלא סאתם. וזהו מאמר הנביא חמה אין לי מי יתנני שמיר שית במלחמה אפשעה בה אציתנה יחד (ישעיה כ"ז, ד'). ירצה כי הוא יתברך בא להביננו כי יותר טוב לנו שלא לעורר דין עליהם. וזהו שאמר חמה אין לי, כלומר מעצמי אין לי חמה עליהם כי לא נתמלא סאתם עדיין, ואם אתם תעוררו עליהם את הדין אינכם בטוחים שלא ישלוט בכם כמו בהם, וזהו מי יתנני שמיר שית במלחמה כלומר כשאתעורר בדינים הנה אז אפשעה בה אציתנה יחד כלומר עם אותו שמעורר עליהם הדין,יריעות האהל וזהו שסיים ואמר או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי כו', כלומר באם תהיו שלימים וטהורים מכל פגם ומכל סיג אז שלום יעשה לי כלומר שלום מן העכו"ם כי גם שתהיו מעוררים הדין עם כל זה אין היזק בדבר ושלום יהיה לכם.

וזהו דברי המדרש אמר להם הקב"ה עד שתגיע עונתן ליבצר כו', כלומר בהתמלא סאתם ועד אותה שעה אין לנו לעורר הדין עליהם וזהו המתינו לי כו', ואני דורך ואתם עונים אחרי כלומר כי אז תהיו בטוחים מכל היזק מהתעוררות הדינים והבן בזה, (עוד ביאור על זה בקול יעקב במגילת אסתר על מאמר ויהי כאמרם אליו יום ויום):

חלק ג

מדרש: אמר הקב"ה לאומות העולם ישראל שלי הם והחימה שלי, ישראל שלי כו', והחימה שלי כו'. ואתם מתמלאים משלי על שלי (פרשה ל', א').

עיין בחבורנו קול יעקב (אסתר) על וימלא המן חימה:

חלק ד

מדרש: כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי כו' (ישעיה נ"ו, א'), ישועתכם אינו אומר אלא ישועתי אמר להם הקב"ה לישראל אם אין לכם זכות בשבילי אני עושה כו' (פרשה ל', כ"ד).

עיין בחלק הראשון פרשת ויגש על מאמר וירא את העגלות כו':

חלק ה

וכי ימכור איש את בתו לאמה. מדרש: בת אחת היתה לי ומכרתיה לכם שאין אתם מוציאים אותה אלא חבושה בארון (פרשה ל', ה').

הנראה בבאור המאמר בהזכיר מאמר הכתוב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב', ז'). הנה הרמב"ן ז"ל העיר על אות ל' במלת לנפש שהיא מיותרת, והיה די לומר ויהי האדם נפש חיה. וכתב הוא ז"ל כי הל' תבוא בהפוכים כמו והיו לדם ביבשת, וכן הטעם במאמר לנפש חיה כלומר ששב האדם להיות נפש חיים אחרי שהיה חרס את חרסי אדמה.

ואולי יתכן בזה עם המקובל והמאומת אצלנו כי מעשי ה' יתברך מובדלים ממעשי בני אדם. כי האדם בעשותו איזה דבר הנה בעת שהוא עוסק במעשהו הוא נותן בו כל כח הרכבתו וחזקת קיומו מה שיספיק לו להתקיים עד זמן ידוע, ואחר כלותו מלאכת הדבר תהיה המעשה נבדלת מן העושה והפעולה מן הפועל כי הדבר יעשה פעולתו מעצמו בכח פועלו שנתן בו מכבר. לא כן מעשי ה' יתברך כי את כל אלה ידו עשתה ועל כלם עוד ידו נטויה להשפיע בהם החיות רגע אחר רגע, ואילו יצוייר שתתעכב השפעת החיות כרגע מיד היו הבעלי חיים כלם כפגרים מתים. ממש כהנופח בכלי שפיו פתוח הנה כל עוד שיפיח בו ברוח פיו יהיה נפוח ובהתימו יצא הרוח. ומטעם זה אמרו ז"ל כל הנשמה תהלל יה עם כל נשימה ונשימה כו', וכן נאמר ואתה מחיה את כלם (נחמיה ט', ו'). וברז"ל: כי מפטרי רבנן מהדדי בפומבדיתא אמרי הכי מחיה חיים יתן לך חיים (יומא ע"א, א') כלומר בהווה הוא משפיע בהם החיות לא כפועל בשר ודם אשר אחר גמרו מלאכתו לא יפנה אליה עוד, (וטעם הדבר אין כאן מקום לבארו, והוא ידוע להמעיין בספרי האמת).

וכי תאמר מעתה מה פעל יתברך מתחלה בהרכבת האדם במה שהפיח בו נשמת חיים אחר שהוא צריך תמיד אל השפעת החיות מאתו יתברך ולא יכון בלעדה. הגע עצמך כי גרגר הזרע הנתון בארץ הוא נותן כח אל הצומח לקבל שפעת צמיחתו, אשר בזולת הזרע אין כח בארץ להמשיך שפע הצמיחה, כן הנשמה שנתן יתברך בגוף האדם היא סבה להמשיך אליו שפעת חיותו. וזהו רמז ויהי האדם לנפש חיה. כלומר נעשה מוכן להיות נפש חיה, היינו לקבל החיות מאת המחיה את כלם.

ועל בחינה זו היא גם כן התורה הקדושה אשר נתן אלהים לבני אדם, האמנם כי בידם היא נתונה עם כל זה המה צריכים תמיד אל השפעת החכמה העליונה לערות עליהם רוח ממרום רוח חכמה ובינה השכל ודעת. כמו שכתוב כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה (משלי ב', ו'). לא אמר ה' נתן חכמה כי אם יתן כלומר יתן בהווה החכמה, ומפיו ישפיע תמיד הדעת והתבונה, יען כי עיקר סגולת התורה נשאר בשמים ממעל מהטעמים הנעלמים והסודות הצפונות גבוהות ורמות מה שאין בכח אנושי לבא מעצמו עד תכליתם כמו שידענו מדוד מלך ישראל ע"ה, כמה הפליג ופלל לאלהיו גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך (תהלים קי"ט, י"ח). וזהו מה שכתוב שמעו בנים מוסר אב והקשיבו לדעת בינה כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד', א'-ב'). הנה בזה הוא מדבר מההכנה וההכשר שצריך האדם בשקידתו על התורה והשתדלותו בהשגת מצפוניה, ואמר כי לקח טוב נתתי לכם כלומר נתתי לכם סבה אשר על ידה תוכלו לקחתה.

ממש כאשר יתן איש אל רעהו דבר ארוך הנה אחר שיקבל ותאחז ידו בקצהו יתכן בו מאמר לקח כי בידו למשוך ולהשיג החפץ כלו, על ידי הקצה שהוא אוחז. כן חלק התורה אשר בידינו יקרא לקח על היותו סבה לקחת ולהשיג על ידה המושכלות הפנימיות שבה (וכמו שנתבאר בחלק הראשון פרשת בראשית בדרוש הראשית עיין שם). וזהו גם כן המרומז במאמר רז"ל בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו רבונו של עולם תורה היכן היא, אמר לו נתתיה לארץ, הלך אצל הארץ כו', אמר לו אלהים הבין דרכה כו' (שבת פ"ח). אשר לכאורה יפלא איך השיבה אותו שוא ודבר כזב, אבל אמתת הדבר כמו שאמרנו, וכך השיבה לו גם כי החלק הפשטיי ישנו בארץ אמנם עיקר וגוף התורה היינו חלק הנסתר והנעלם, אלהים הבין דרכה. וזהו שרמזו ז"ל במדרש שלפנינו בת אחת היתה לי ומכרתיה לכם שאין אתם מוציאים אותה אלא חבושה כו', כלומר שאין בכח האדם להוציא תעלומתה לאור אבל היא צפונה וגנוזה וחבושה בלבושי הפנים הפשוטים. והבן:

חלק ו

כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אותו כי אם צעוק יצעק אלי כו'. (כ"ב, כ"א).

להבין דיוק מלת כל המיותרת בכתוב נקדים מאמר המשורר ע"ה יען אשר לא זכר עשות חסד וירדוף איש עני ואביון ונדכה לבב למותת ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו (תהילים ק"ט, ט"ז).

ביאור הדברים כי הנה ידוע ומפורסם אושר ויקרת המטיב עם הבריות, וכן בהיפך המעיק לבריות אפילו בשליחות מאחרים, כמליצת רז"ל מגלגלין זכות על ידי זכאי וחוב על ידי חייב (שבת ל"ב, א'). וכ"ת הלא כמה חכמים וגדולים המורים היו מענישים את בני אדם בעונשים קשים אם בגופם ואם בממונם בהמצא להם דבר כראוי להעניש עליו. דע לך כי גם הרעה והעונש שעשו לאיזה שעה היו מכוונים ופועלים בו טוב נשגב עם העולם כלו, כמאמר כי עד צדק ישוב משפט (תהילים ) ובנביא כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל (ישעיה כ"ו, ט'). והיינו כי על ידי המשפטים שעשו בהעוברים הולידו והצמיחו תוכחות ומוסרים בכל ההמון (וכמו שהארכנו בחלק הראשון פרשת וישב על מאמר מה בצע כי נהרוג כו').

אמנם כל זה הוא באם המריע והמעניש הוא אדם ישר ושלם, מפורסם לצדיק ועושה חסד עם כלם. ולכן כאשר יראו ממנו שהוא עושה רעה ונקמה באחד, אם בקנס או במלקות ידונו אותו כלם לזכות, ויחליטו על משפטו שאיננו חלילה מרוע לבו, בלתי מפאת חובת הנענש שהוא מכוון לקחת נקמת ה' ממנו ולפעול מוסר באחרים אשר ישמעון את משפטו, וכמאמר וכל ישראל ישמעו וייראו (דברים כ"א, כ"א). לא כן אם יהיה המעניש הזה שונא ומעיק לבריות, הנה מעתה גם אם לפעמים יענוש את הראוי לעונש עם כל זה לא יאמינו בו שהוא זכאי בדינו, אבל יתלו הדבר בזדון לבו ובעריצת נפשו כי כן דרכו תמיד לעשות רעה עם אחרים, להכות נדיבים על יושר, ואם כן מעולם לא יצא ממנו שום פעולה טובה אל כלל ההמון.

וזהו מה שאמרו ז"ל במדרש: שופטים ושוטרים שיהיה השוטר כשופט כשיהיו המעשים כנגד המקל והרצועה ושלא יהיה המכה צריך ללקות (דברים רבה פרשה ה', ה'). והוא כי אם יהיה השוטר נקי וצדיק ויכה לאחד ידעו כלם כי הוא עושה בו שפטים במצות השופט, מה שאין כן אם הוא איש רשע וכן דרכו להכות אנשים על חנם אז לא יבינו הבריות שהמוכה חייב, כי אולי הוא רודה בו על שוא.יריעות האהל

ומעתה זהו שדייק המשורר יען אשר לא זכר עשות חסד רצה לומר כי אין לו להתנצל על מה שהוא קופץ ידו עתה מתת ברכה לעניים, לאמר שאינם מהוגנים ואינם ראויים לחון אותם, יען כי דרכו ומדתו שמעולם תעיד עליו כי אשמו בראשו. וזהו יען אשר לא זכר עשות צדקה וחסד עם אדם ועתה וירדוף איש עני ואביון כו', אין זאת כי אם מחמת שהוא אוהב קללה, וזהו ויאהב קללה כו', ולא חפץ בברכה כו', ועל כן - וילבש קללה כמדו כלומר כמדתו שהוא מתנהג בה.

וזהו שדייק הכתוב כל אלמנה ויתום לא תענון, ירצה כי אם יתנהג האדם להיות תמיד מטיב וחונן לאלמנות מעודד ליתומים, אז גם אם לפעמים יתנהג עם אחד באכזריות ידעו כלם כי הדין עמו, שבאין ספק כיון במעשהו לאיזה עונש, ותהיה הרעה סבה גדולה לצמיחת הטובה אם בהמוכה עצמו ואם באחרים וכנזכר לעיל, מה שאין כן אם יהיה מריע ומעיק לכל אלמנה ויתום אם כן לא יצא ממנו שום פעולה טובה לעולם בלתי רעה על רעה. וזהו שהכפיל אם ענה תענה אותו כלומר שלא תחזירהו למוטב על ידי מה שתעיק אותו אם כן תכוון אל עצמיית הענוי, וזהו כי אם צעוק יצעק אלי. כלומר אך הצעקה לבדה באין תשובה והודיה, והבן:

חלק ז

אם כסף תלוה את עמי את העני עמך. (כ"ב, כ"ד).

הנה הכוונה הפשוטה בזה לדעתי כפי ענין המאמר שמצוה את האדם על גמילות חסדים עם הבריות, ובאין ספק כל איש אשר רוח נדיבה בו יחפוץ וישתדל יותר להטיב לרבים מהטיב אל יחיד. ולזאת בא הכתוב לתת עצה נכונה איך ומה יחרוץ בטובתו ליחיד כמו לעם רב, והוא להלוות לעני בשעת דחקו כי בזה ישתרבב הטוב ההוא שהוא עושה עם העני ויכלול את הרבים, כי אם היה העני נשאר בדחקו היו הם צריכים לעזור לו במתת הצדקה, ועל כן בהפיק האיש הזה נפשו אל העני הנה הוא גומל בזה את הרבים. וזהו אם כסף תלוה את עני, היינו שתרצה לגמול חסד עם הרבים אל תדמה בנפשך לחלק מה שביכלתך לפרוטות כדי להלוות לאנשים רבים, אבל הנכון הוא את העני עמך כי בגמלך את העני תפעול גמול לרבים וכנזכר לעיל:

או יאמר כי הכתוב בא להביננו ההבדל הגדול שבין הלוקח רבית, להגומל חסד חנם, כי האדם החונן ונותן לעני ממה שחננו ה' נמצא בשעה שהוא עוסק להשיג מעות לעצמו הנה אז גם העני עמו, היינו כי ירבה ויקבץ על יד עד כדי מחיית עצמו ומחיית העני. אבל הלוקח רבית עניינו בהיפך כי כשיעסוק העני עם המעות שהלוה לו העשיר הנה יעמול עצמו מלבד מכדי פרנסתו עד שיספיק לו לתת להעשיר מוהר הרוחים. וזהו אם כסף תלוה את עמי לא תהיה אתה משותף עם העני בבקשת הפרנסה, היינו שיעמול הוא גם עבורך כי אם את העני עמך, כלומר כל צרכי העני יהיו משותפים עמך היינו שתראה להרויח גם עד כדי הספקת העני.

ואולי זה שרמזו ז"ל במדרש: אם כסף תלוה כו', הדא הוא דכתיב טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט (תהלים קי"ב, ה') (פרשה ל"א, א'). ולכאורה הוא דרש נעלם, ולדעתי מכוון הדרש אל מה שכתבנו כי הנה זה משפט הרודפים צדקה וחסד לאחוז במדת ההסתפקית בכל חפציהם מבלי לפזר על מותרות ותענוגים כדי שיוכלו להטיב מרכושם אל העניים. וזהו טוב איש חונן ומלוה, יכלכל דבריו במשפט. כלומר דברים הצריכים לו ממאכל ומשתה יכלכל אותם בסדר הראוי (וזה מבואר), וזהו דברי המדרש אם כסף כו' את העני עמך כלומר שתשתתף את העני עמך בעסק פרנסתך הדא הוא דכתיב טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט. והבן:

עוד ביאור על זה בהקדים מאמר המשורר ע"ה ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרהו (תהלים ס"א, ח'). והביאור בדרש (מדרש פרשתנו) אמר דוד רבון העולמים ישב עולמך (ובתנחומא הוסיף תיישב עולמך בשוה העשירים והעניים,) אמר לו הקב"ה אם אעשה עולמי שוה (ויהיו כולם עשירים) חסד ואמת מן ינצרוהו, פירוש למי יעשו צדקה.שפת היריעה

והנה לכאורה קשה מה ענין אמת אצל החסד הלא המה ענינים מתחלפים מהיפך אל היפך. אבל הענין יתבאר עם מה שכתבנו בקול יעקב (קהלת) בבאור מאמר החכם ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה גם את זה לעומת זה עשה האלהים כו' (קהלת ז', י"ד). והוא עם מה שכתב הגאון בעל תורת חיים ז"ל על מאמרם כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת (ברכות י"ז, ב'). וזה לשונו: ביאור הדבר על פי מאמרם ז"ל מתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים, ולכן העולם הזה מתנהג חציו במדת הדין, וחציו במדת הרחמים. ור' חנינא בן דוסא סבל מדת הדין הרבה כדי שיזכה העולם בשבילו בטוב מדת הרחמים, עד כאן דברו. והתבונן בזה חסדי אלהים יתברך שמו, כי מרבה הוא להטיב לפנים משורת הדין היינו כי שורת הדין הוא שלא יחדל אביון מקרב הארץ, כי הוא גלגל החוזר בעולם, ומי שהוא עשיר עתה יהיה עני לאחר זמן, וכן העני היום יהיה עשיר למחר, והקב"ה רצה לזכות את העשיר שיעמוד בעשרו מבלי לגלגל עליו גלגל העוני לעולם, ולכן הדין נותן שיסבול העשיר דין דלים להאציל אליהם מחלקו ומברכתו, אשר ברכו ה'. ולתת מנות לאין נכון לו כי בזאת ישתתף עם העניים לשאת בעול המדת הדין. וזהו מאמרו יתברך לדוד חסד ואמת מן ינצרהו רצה לומר שיהיה האמת (היינו המדת הדין) משתתף עם החסד גם יחד אצל העשיר וישא בעול העני ובזה יחשוב לו הקב"ה כאילו הוא עצמו היה מעונה במדת הדין.יריעות האהל וזהו אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, כלומר יהיה אצלו יתברך כאילו המדת הדין שאצל העני (וזהו את העני) הוא עמך היינו כאילו אתה בעצמך שרוי בעוני ודלות וזהו גם כן נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' כו' (דברים ט"ו, י'), והוא ממש כדברינו:

עוד יתכן בזה בשנעמוד על כוונת דבריהם ז"ל במדרש (בסמוך) מתן אדם ירחיב לו (משלי י"ח, ט"ז) משל לאחד שהיה לו עסק לפני המלך והיה לו סנגורין מפייסים עליו, כך האדם עושה מצות והוא בן תורה וגומל חסדים, והשטן עומד ומקטרג וסנגורין עומדים כנגדו ומלמדים זכות, שנאמר מתן אדם ירחיב לו, מה שהוא עושה עם העניים מסייעים אותו, לכך נאמר אשרי משכיל אל דל. והנה אם נניח המאמר בההוראה הפשוטה שהוא בא להשמיענו שבזכות הצדקה יחיש מפלט לו וימצא כופר ממדת הדין יפלא הלא מאמר מפורסם הוא מתן בסתר יכפה אף (משלי כ"א, י"ד) ובנביא וחטיך בצדקה פרוק (דניאל ד', כ"ד). גם המשל שהביאו לאחד שהיה לו עסק כו', מורה שיש לרז"ל כוונה עמוקה בזה.

ואחשוב בהבנת דבריהם כי הנה ידוע ממעלת הצדקה ויקרותיה עד שהיא מביאה את בעליה להון ועושר ובשעה שנפשו מצפצפת לצאת מתוך גופו הקב"ה משיבה אליו בזכותה, וכאשר הפליגו ז"ל (ויקרא רבה ל"ד עיין שם). ועם כל זה יש עוד מעלה העולה על גביהן הוא מה שאמרו ז"ל עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג', י"ח) ובדרש: אילו נאמר עץ חיים היא לעמלים בה לא היתה תקומה לשונאי ישראל אלא למחזיקים בה (ויקרא רבה פרשה כ"ה, א'), וכן נאמר כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז', י"ב) רצה לומר שיש להנותן צדקה חלק ושותפות בתורת העני המקבל ממנו והקב"ה מעלה עליו כאילו הוא למד וכאילו הוא עשה המצות שעשה העני, וכמו שסיימו ז"ל שם עתיד הקב"ה לעשות צל וחופות לבעלי המצות אצל בני תורה בגן עדן, ואית ליה ג' קראין חדא כי בצל החכמה בצל הכסף כו', עץ חיים היא למחזיקים בה כו', ודכוותה שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך, על ידי שהיה זבולון מפרש ועוסק בפרקמטיא ובא ונותן לתוך פיו של יששכר נותן לו שכר בעמלו, עד כאן.

ולמען שלא יתפאר על עצמו האדם החכם והמלומד לאמר הלא בעל תורה אנכי ובעל מעשים טובים אין אני צריך להשתתף בתורת העני ובמעשיו, ולא עלי נאמרו הדברים הנה על זאת באו ז"ל להביננו כי יהיה בצע ויתרון במעשים שיזכה האדם על ידי העני מאשר יעשה בעצמו. כי זה כלל גדול כי המשפט של מעלה לא לבד על הרשעים כי אם גם הצדיקים שקיימו כל התורה, גם עליהם ינקש המדת הדין מאד, וכמאמר רז"ל הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. והטעם מבואר במאמר החכם כי ברב חכמה רב כעס כו' (קהלת א', י"ח), כי כל מה שהאדם יותר גדול בחכמה ראוי הוא לדקדק בו יותר כי מעשי הצדקה ופרטיהם ודקדוקיהם ועומק כונותיהם אין חקר להם כמאמר המשורר לכל תכלה ראיתי קץ, רחבה מצותך מאד (תהלים קי"ט, צ"ו). וכבר הפליגו ז"ל על יונתן בן עוזיאל שכל עוף הפורח עליו מיד נשרף (סוכה כ"ח, א'), ולכן אמר כי ברוב חכמה רב כעס. יען כי לפי גדולתו ויכלתו כן מוסיפים לדקדק עמו וכמו שאמרו כדבעי למעבד לא עבד. ומעתה מי שהוא בעצמו חכם בתורה ובעל מעשים טובים ומחזיק עניים ההוגים בתורה ומקיימי מצות, באין ספק כי שלהם עלולים להתקבל יותר משלו כי עם העניים לא ידקדק מדת הדין כל כך.

וזהו דברי המדרש מתן אדם ירחיב לו משל לאחד שהיה לו עסק לפני המלך והיה לו סניגורין מפייסים עליו כך אדם עושה מצות והוא בן תורה וגומל חסדים והשטן עומד ומקטרג, כלומר בא לבקר ולמצוא דופי בדקדוקי מצותיו, וזהו וסניגורין עומדים כנגדו ומלמדים זכות, שנאמר מתן אדם ירחיב לו. מה שהוא עושה עם העניים מסייעים אותו כלומר המעשים שהוא משותף בהן עם העניים מסייעים אותו כי המה קרובים להתקבל בטח יותר ממעשי עצמו, וזהו שסיים ולכן נאמר אשרי משכיל אל דל וכמו שביארנו.

וזהו אם כסף תלוה את עמי את העני עמך כלומר בא כמייעץ אל האדם ולהעיר את לבבו לבלי יקפוץ ידו מאחיו האביון, לאמר כי על ידי מה שתעביטנו די מחסורו תפעול בזה את העני עמך, כלומר מה שעושה העני יהיה עמך היינו תשתתף עמו במצותיו ויהיה לך חלק בהן:

חלק ח

לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך (שם).

הנראה בענין סמיכות שני האזהרות האלו כי המלוה ברבית גם שאינו מראה עצמו בפני הלוה הנה הנשך והמרבית נושים בעצמם את הבעל חוב אחרי כי הוא נותן לאשר נושה בו בעד אריכות זמן הפרעון כפי הקצוב, וכל עוד שיתוסף הזמן יתרבה החוב. וזהו לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך לומר כי אם תשים עליו נשך ממילא תהיה לו כנושה:

חלק ט

מדרש: אם הכסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה הדא הוא דכתיב מלוה ה' חונן דל כו' (משלי י"ט, י"ז), עד היכן עבד לוה לאיש מלוה (פרשה ל"א, י"ב).

הנראה בכוונת המאמר כי הם ז"ל באו בעצות נדיבות ללמד לאדם דעת, כי המלוה לעני יותר טוב לו שלא לגוש אותו על חובו ולא לתבוע אותו כלל ועיקר.

והוא על פי משל לאחד שבא אצל חבירו וביקש ממנו איזה הלואה אמר לו, אם יהיה לך ערב, וילך והביא לו שני אנשים והם קבלו ערבות על הלואה זאת, אחד היה עשיר גדול ונאמן רוח, והשני היה בלתי בטוח מסכן ודל, וכתב בשטר חוב רצה מזה גובה רצה מזה גובה, אשר באין ספק אם המלוה הוא חכם לב יבין את זאת כי טוב וכשר לפניו שלא להזכיר החוב הזה בפני הבלתי בטוח בשום פעם, לעזוב אותו מלגוש בו מאומה, למען ידע חבירו הבטוח העשיר כי רק עליו הוא סומך ואליו הוא נושא את נפשו, כי כאשר יראה העשיר שהמלוה רודף אחר העני יאמר אם כן החזק ידך בו ומה לך עוד אצלי.

כן ממש בא הכתוב בעצה טובה אל האדם לאמר כי המלוה לעני הנה העני הוא חתום בשטר חובו, אכן גם הקב"ה כביכול חתם את עצמו גם כן על השטר חוב שלא יהיה הפסד אל המלוה, ועל כן נתן הכתוב עצה טובה ואמר, אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, לא תהיה לו כנושה והרף ידך ממנו מכל וכל שלא להתראות בפני העני שאתה נושה בו, וכי תאמר מה יהיה בכסף ההלואה, על זה דרשו הה"ד מלוה ה' חונן דל כו', ואם כן החזק ידך בהעשיר הגדול הזה והוא ישלם לך גמולך באין ספק כלל, והענין נחמד:

חלק י

מדרש: בא וראה כל מי שהוא מלוה ברבית כו', ואינו מוצא מי שילמד עליו זכות. שנאמר בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה (יחזקאל י"ח, י"ג).

הקרוב לדעתי בטעם הדבר עם מה שכתבו ז"ל (בסמוך) בא וראה כל בריותיו של הקב"ה לוין זה מזה, היום לוה מן הלילה, והלילה מן היום, הלבנה מן הכוכבים כו', האור מן השמש והשמש מן האור כו', בריותיו של הקב"ה לוין זה מזה ועושים שלום זה עם זה בלא דברים, ובשר ודם לוה מחבירו ומבקש לבולעו ברבית ובגזל. ומעתה אם משפט המלוה הזה שלא לעשות טובה לזולתו אם לא ירויח טובה ממנו הנה כמשפט הזה יעשה לו וכאשר הסכימו ז"ל במדה שאדם מודד בה מודדים לו (מגילה י"ב, ב'). ולכן אף המלאכים כי גם הם יכולים לעשות עמו טובה ללמד עליו זכות, עם כל זה למה יעשו עמו טובה בחנם, הלא גם הוא אין מדתו להטיב בחנם:

חלק יא

מדרש: כל אדם מישראל שמלוה לחבירו ואינו נוטל רבית כאילו קיים כל המצות שכן דוד הוא אומר ה' מי יגור באהלך כו' (תהלים ט"ו, א'), וכתיב כספו לא נתן בנשך וגו' (שם פסוק ה').

הנראה בביאור הוכחתם ז"ל כי הנה יש שני דרכים להנצל מנשך ומרבית, אם שלא להלוות לשום אדם, או שילוה אבל יזהר בעצמו שלא יקח רבית. וההבדל ביניהם כי מי שאינו מלוה כל עיקר אינו מקיים הל"ת לא כן מי שמלוה ואינו נוטל רבית, הוא מקיים מצות לא תשיך.

וזהו שרצה המשורר ע"ה במה שסיים ואמר כספו לא נתן בנשך כו', עושה אלה כו'. כלומר לא שהיה זהיר מבלי להלוות לאדם, אבל עושה אלה, כלומר עושה ההלואה, ונשך לא לקח, על כן שכרו אתו שלא ימוט לעולם. וזה שהוכיחו ז"ל ממקרא זה כל אדם מישראל שמלוה לחבירו ואינו נוטל רבית כו', שכן דוד הוא אומר כו' וכתיב כספו לא נתן בנשך גו' וכוונת המדרש במלת וגו' על מאמר עושה אלה וכמו שביארנו והבן:

חלק יב

אם חבול תחבול שלמת רעך כו',

הנראה בהבנת הכפל חבול תחבול, כי הנה הממשכן את חבירו יהיה המשכון על א' מב' פנים אם למשכנו מבעליו כדי שיפרע את חובו, או שהמלוה נתן עיניו בהמשכון עצמו שישאר אצלו לחלוטין. והמופת על זה לעמוד על כונת המלוה הוא כך, כי אותו שהעיקר אצלו להיות בטוח בכסף הלואתו וכל כוונתו במשכונו להכריח את הלוה לשלם לו, זה משפטו בבואו לעבוט עבוטו לקחת דוקא דבר החשוב אצל הלוה אף שאיננו חשוב אצל המלוה, לא כן הנותן עיניו במשכון שיהיה מוחלט אצלו הוא יקח דוקא דבר הבלתי חשוב אצל הלוה כדי שלא יחוש לפדותו ויחליטהו אצלו.

וזהו שהזהיר הכתוב אם חבול כלומר בבואך לחבול ולעבוט תחבול שלמת רעך, כלומר תראה לחבול דבר הבלתי חשוב אצלך וחשוב אצל הלוה, וזהו שלמת רעך כי היא שמלתו לעורו נמדד אליו כמדתו, ועל ידי זה תתברר טוב כוונתך שאין מגמתך בלתי לכוף אותו לשלם לך ולא שישאר אצלך:

חלק יג

אלהים לא תקלל. מדרש: ושמעתי כי חנון אני, מה כתיב אחריו אלהים לא תקלל ומה ענין זה לזה אמרו רבותינו מעשה באחד שהיה לו דין ובא אצל הדיין וזיכה אותו, ובא ויצא אותו שנזכה ואמר פלוני השופט אין כמותו בעולם, אחר ימים היה לו דין ובא אצלו וחייבו, יצא מלפניו ואמר אין דיין שוטה הימנו, אמרו לו אתמול היה משובח והיום שוטה, לכך הזהיר לך הכתוב אלהים לא תקלל (פרשה ל"א, ח').

והדבר פלאי. א'. כי עדן לא השיבה על שאלת הסמיכות מה ענין זה לזה. ב'. כי גם המשל בעצמו הוא קושי המציאות, הלא הבעל דין כבר נתברר לו על ידי המשפט הראשון אשר הדיין הוא נקי וצדיק, ואם כן יחוייב אליו בטבע כי יאמין אחר כך אל הדיין כאשר יחייב אותו, כי בדין הוא מחייב אותו, ומה גם איך יתכן שיקרא הבעל דין את הדיין שוטה הלא לפי דעתו ראוי אליו לקרוא אותו רשע.

אמנם הקרוב בזה לדעתי בשנעמוד עוד על סדר הכתובים שלפנינו אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה כו'. אם תחבול כו', עד בוא השמש תשיבנו לו. והכלל הענין בזה הוא עם מאמר הכתוב כי תשה ברעך משאת מאומה כו', ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו וברכך ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך (דברים כ"ו, י"א). ירצה שלא יחוש המלוה שהלוה לא יפרע לו לעולם אחרי כי הוא משיב לו משכונו בכל עת שהוא צריך לו. לזה אמר הלא באמת אנכי מצוה אותך שלא תכוין בהלואתך על מנת שיחזיר לך, אבל ראשית מחשבתך תהיה כי צדקה אתה נותן לו, אך מפני הבושה תתן לו בתורת הלואה, כמאמר טוב איש חונן ומלוה כו' (תהילים קי"ב, ה'). וממילא אם ירחיב ה' את גבולו וישלם לבעליו הנה ירויח בזה ובבא, והוא הטעם במה שכתוב אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, כלומר שתלוה לו בינו ובינך (כי זה כל שלמות המצות לעשות בסתר, כמאמר החכם מתן בסתר כו', ורז"ל הפליגו בזה הרבה בגמרא סוכה (מ"ט, ב') עיין שם) למען לא יתבייש העני, כי הפרסום בזה הוא אך למותר אחרי שאינך רשאי ליגוש אותו, וכאשר תשיג ידו ומצא כדי השיב לך ממילא יפרע לך ברצונו הטוב.

וכי תאמר בלבבך עם כל זה יותר טוב לי לגלות הדבר בפני אנשים למען אוכל להזמינו לדין על ידיהם כי יתנו עידיהן ויצדיקו, ישמעו ויאמרו אמת, והבית דין יצוו לקחת משכונו ולתת בידך. לזה אומר הכתוב אם חבול תחבול שלמת רעך. כלומר גם כי תחבול משכונו מה תרויח על ידו, הלא כבוא השמש בהכרח תשיבנו לו, ואם כן מה איכפת להלוה במה שיהיה המשכון נשמר תחת ידיך בעת שאין לו צורך בו, אולי יותר נוח לו בשמירתך ממה שיהיה בידו:

ומעתה המשך המאמר מבואר מאד, ושמעתי כי חנון אני מה כתיב אחריו אלהים לא תקלל ומה ענין זה לזה משל כו', כי הנה באין ספק לא יזדמן כלל בעולם שיהיה אחד שיבוא לפני הדיין פעם אחת ויצא זכאי בדינו, ובפעם שניה חייב אותו הדיין ויהיה הנידון הזה מעיז בו לקללו ולחרפו, כי הלא כבר נתברר אליו על ידי המשפט הראשון כי הדיין מפלס כל ענין בפלס ומאזני משפט, וכאשר היה יכולת בידו להטותו לזכות היה מזכה אותו, ועתה כאשר חייב אותו באין ספק לא מצא אופן לזכותו ואם כן מה לו לקללו.

אבל הענין מדבר מבעל דין הבא לפני הדיין על איזה דבר ויצא זכאי, ואחר כך בא אליו פעם שנית על אותו דבר בעצמו והדיין חייב אותו, אשר אז כפי ראות אנוש בעיני בשר ראוי הוא ודאי לקבותו על האולת הגדול הזה, ועל זאת יבוא הכתוב להעיר אותנו במאמר שלפנינו כי הוא מחוייב מפאת החכמה העליונה.

ונבאר עתה מציאות המשל הזה באופן שאמרנו כי יש אחד בא אצל הדיין צועק על העני שהוא חייב לו, מה עשה הדיין שלח שליח בית דין לקחת משכנות וימסור את המשכון ליד המלוה וילך לביתו ויספר בפני אנשים טובת לב הדיין הזה שעושה את הכל ביושר ובמשפט אמת, והוא מפליג להלל בשערים מעשיו כי נתן אומר אשר הלוה בעצמו יביא אלי את המשכון לעבוט אותו בחובי. והנה לעת ערב כבוא השמש חזר העני הזה ובא לפני הדיין ויחנן קולו לפניו לאמר במה אשכב הלא המלוה לקח שמלתי לעורי, והדיין בשמעו זאת הלא יצוה מיד אל השליח בית דין ללכת אל המלוה לקחת ממנו את המשכון בחזרה, והמלוה ההוא בראותו זאת הלא יפער פיהו לבלי חק לאמר בוז לך, לעג לך, הפכפך אורח משפטיך וזר, הלא אתה בעצמך אמרת תחילה לקחת המשכון ממנו, ועתה תאמר להשיב לו ולא הייתי עליו רק כשומר.

וזהו נועם מאמר הכתוב אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו, והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, אבל אף על פי כן אלהים לא תקלל, כלומר גם כי הבית דין ידונו תחילה לקחת ואחר כך להחזיר לא יפלא כלל בעיניך.

וזהו דברי המדרש ומה ענין זה לזה מעשה באחד כו'. ובא אצל הדיין וזיכה אותו יצא ואמר פלוני דיין אין שופט כמוהו. (והוא משל נמרץ על מה שכתוב לקחת משכנות) לזמן חזר אצלו לדין וחייב אותו (זהו משל צח על עת הערב שהדיין אומר להשיב המשכון) יצא ואמר אין שוטה כמוהו בעולם (כי אחר אשר ידע שיהיה הכרח להשיבו לעת ערב מה תועלת בדבריו הראשונים שצוה לקחת המשכון ואינו רק שוטה וכסיל) לכך הזהיר הכתוב ואמר אלהים לא תקלל יען כי המשפט לאלהים הוא, והוא מהדברים הנעלמים מבינת האדם וגבוה מעל גבוה שומר עליו שאין להרהר אחריו כלל, והוא ענין אמתי לדעתי:

חלק יד

מדרש: בעולם הזה מי שהוא עושה מצות אינו יודע מתן שכרן, אבל לעולם הבא כשיראו מתן שכרן של מצות הם תמהים שאין העולם כולו יכול לקבל את השכר, שנאמר ומעולם לא שמעו לא האזינו עין לא ראתה כו' (ישעיה ס"ד, ג') (פרשה ל', כ"ד).

הבט בספרנו כוכב מיעקב בהפטרה פרשת שמות בבאור הכתוב את מי יורה דעה ותמצא באור מאמר זה כמין חומר:

חלק טו

מדרש: אמר הקב"ה אדם הראשון צויתיו מצוה אחת כדי שיקיימנה והשויתיו למלאכי השרת שנאמר הן האדם היה כאחד ממנו (בראשית ג', כ"ג) אלו שהן עושין ומקיימים תרי"ג מצות חוץ מן הכללים ומן הפרטים ומן הדקדוקים אינו דין שהן חיים וקיימים לעולם כיון שאמרו אלה אלהיך ישראל בא מות עליהם, אמר הקב"ה בשיטתו של אדם הראשון הלכתם שלא עמד בנסיונו ג' שעות, ובתשע שעות נקנסה עליו מיתה, אני אמרתי אלהים אתם, והלכתם אחר מדותיו של אדם הראשון, אכן כאדם תמותון (פרשה ל"ב, א').

ומהראוי לחקור מה ראו ז"ל לתלות המיתה באדם הראשון כאילו זולתו לא מת אדם מעולם, ונזכיר עוד דבריהם ז"ל (במדבר רבה ז') בשעה שהוריד להם האלהים את המן עשה להם אלהים כמה נסים, אמרו רבותינו לא היו נצרכים להפנות כדרך בני אדם, ולמה כן, אלא אמר האלהים יהיו בני נצרכים להפנות והיאך הכתבתי עליהם שהם אלהים שנאמר אני אמרתי אלהים אתם (תהילים פ"ב, ו'), אלא כשם שאין המלאכים צריכים לדבר זה אף הן לא יצרכו לדבר זה עוד כו' התחילו אומרים ליצנות עליו כו' (במדבר רבה פרשה ז', ד'). וגם במאמר הזה יש להעיר א'. במה שכתוב אלא אמר אלהים יהיו בני נצרכים להפנות ואיך הכתבתי עליהם שהם אלהים שנאמר אני אמרתי אלהים אתם כו'. יפלא מאד איך רמוז במקרא זה שלא יהיו צריכים להפנות. ב'. וכי לא מצא הקב"ה לתת להם טובה היותר נכבדת ממה שלא יצטרכו להפנות, והלא יש באדם דברים מגונים יותר מזה, והוא מוכרח בהם לעשותם. אבל כל זה יתבאר לנו בשנעיר עוד על כפל הדברים במלות שונות שבמאמר הכתוב הנזכר לעיל, אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם שהוא לכאורה אך למותר.

אמנם הכלל בזה הוא עם המבואר ברבותינו ז"ל ברא בו ארבע בריאות מלמעלן וארבע מלמטן, אוכל ושותה כבהמה, פרה ורבה כבהמה, מטיל גללים כבהמה, ומת כבהמה. מלמעלה עומד כמלאכי השרת כו', אמר הקב"ה אם אני בורא אותו מן העליונים הוא חי, ואינו מת, מן התחתונים הוא מת ואינו חי, אלא הריני בורא אותו מאלו ומאלו ואם יחטא ימות, ואם לאו יחיה (בראשית רבה פרשה י"ד, ג'). ומעתה מאז המטיר יתברך להם את המן מאכל הנבלע באיברים היו ישראל שלש מלמטה וחמשה מלמעלה וכבר מחוייבים הם להיות חיים ולא מתים. (ויהיו ב' מלמטה וששה מלמעלה). ומעתה הנה הכתוב הנזכר לעיל מובן פשוט אני אמרתי אלהים אתם כו', כי הכתוב בעצמו בא כמבאר איך ומה עשה יתברך שלא ימותו לזה אמר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם. (הנה תיאר את הרוב ע"ש כל כידוע ברז"ל הרבה ועל כן אמר לשון כלכם) כלומר הנכם היום יותר מלמעלה על אשר מלמטה, ואם כן מעתה החיוב להם החיים הנצחיים. וזה בעצמו שביארו ז"ל אמרו רבותינו לא היו נצרכים להפנות כו', ולמה כן אלא אמר האלהים יהיו בני נצרכים להפנות ואיך הכתבתי עליהם שהם אלהים, שנאמר אני אמרתי אלהים אתם כו', שזה מורה כי חלקי היצירה שבהם מן העליונים עודפים על אותם שמלמטה וכאשר התחילו אומרים ליצנות עליו אמר להם אכן כאדם תמותון, כי מאותה שעה היו ממש בבחינת אדם הראשון אשר הוא גרם לו המות על ידי עצמו וממנו והלאה הוא מחוייב לכל כמאמר מי גבר יחיה כו'. כן העם הזה וכן הגוי הזה אחרי שהיו במדריגה מעולה כזו שקראם יתברך אלהים והוסיף בהחלקים שהם מתדמים בהם להעליונים עד שאמר ובני עליון כלכם, אשר מעתה ראויים הם להיות חיים ולא מתים, כמשפט העליונים התאוו תאוה וקדוש ישראל התוו, והתחילו להתלוצץ על המן ובזה העירו עליהם המות מחדש אחרי היותם כבר חפשים ממנו. וזהו אכן כאדם תמותון לומר כי אתם בעצמיכם גרמתם התחדשות הגזירה בכם, כמו שגרם לעצמו אדם הראשון, ולא כדורות שאחריו שאליהם היה המות ענין מחוייב מפאת הגזירה, וזהו גם כן דברי המדרש שלפנינו אמר הקב"ה בשיטתו של אדם הראשון הלכתם כו', אני אמרתי אלהים אתם כו', וכמו שביארנו:

חלק טז

הנה אנכי שולח מלאך. מדרש: אמר לו משה מלאך אתה משלח עמי כך היו התנאים לא אמרת וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא (שמות ג', ח'), ועתה אתה אומר הנה אנכי שולח מלאך לפניך, אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, אמר לו כי לא אעלה בקרבך, אמר משה הרי אמרת מלאך ואני אומר אם אין פניך הולכים כו', אמר לו הקב"ה חייך פני ילכו והניחותי לך ורוח הקודש צווחת באשר באשר דבר מלך שלטון וגו', שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח', ד') (פרשה ל"ב, ח').

והמאמר פלאי! והנראה בהבנת הענין על פי חקירה אחת, דע כי ענין הישועה ואופן ההצלה הוא על אחד משני פנים למשל אם שנים מתאבקים זה עם זם ובא השלישי לעזור לאחד מהם יש בידו לעשות העזרה בשני פנים, אם כי ישתדל להוסיף לו כח וגבורה און ועצמה אשר ממילא יתגבר על שכנגדו להפילו, או שיעסוק באותו שכנגדו להחלישו, והאחר ינצח אותו ממילא. ושני סוגי הישועות האלו מצאנו ראינו כמו כן בהתשועות שהשגנו מאת ה' יתברך, כי פעם הוסיף תת כח להאומה הנבחרת, וזה היה בצאת ישראל ממצרים שהקיף אותם בעננים, ובקע ים ויעבירם, וכדומה מהאמצעים העלולים להרהיב עוז בנפש הנוצח, ופעם היתה התשועה בפנים אחרים כי נתן מהומת מות בהקמים עליהם וכמו שכתוב ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור כו', וישכימו בבוקר והנה כלם פגרים מתים (מלכים ב' י"ט, ל"ה) וכמו שכתוב יתן ה' את אויביך הקמים עליך נגפים לפניך (דברים כ"ח, ז'). והנ"מ בין שני סוגי הישועות האלה הוא כך, כי לעזור ולהרים יד ישראל זאת יעשה יתברך בכבודו ובעצמו, כמליצת הכתוב לך ה' הגדולה והגבורה, לא כן ברצותו יתברך לשלוח יד במבקשי רעתם ולהפיל שונאים חללים זאת הוא עושה על ידי שליח, בהיות הדבר נגד כבודו יתעלה בשכבר נאמר מאתו לא תצא הרעות וכמו שנאמר במפלת אשור ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור ולא נאמר ויך ה' כו', יען כי הדבר הזה בלתי נאות לטוב לכל.

ואולי שזהו הכוונה במאמר הכתוב וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו (יהושע ה', י"ג). אשר לכאורה יפלא איך עלה על לב יהושע שבא המלאך לעזור לצריו ואויביו, ולדברינו יתכן כי יהושע שאל על איכות הישועה אם להגביר אותנו או להשפיל צרינו וזהו הלנו אתה כו':שפת היריעה

ומעתה נחקורה נא איזה מקום הראוי שהקב"ה בעצמו יעסוק בעזרת ישראל, ולמה יעשה התשועה על ידי מלאך היינו להכות ולהפיל הלוחמים עלינו. ונאמר בזה כי שני סוגי הישועות האלה תלויים במשיגי התשועה ובהתחלפות מדרגותיהם, והוא כי ידוע שיש שני בחינות בערך מעלת ישראל אשר על ידיהם יהיו ראויים לישועה אם שהם כלם צדיקים גמורים ושלימים אשר אז המה חשובין מצד עצמן וראויים להשיג תשועה, או בזמן שאינם שלמים ותמימים רק כל יקרת חשיבותם הוא מצד הצטרפות רוע מעשי שונאיהם ואשמת אויביהם, וכאשר הוא יתברך מעריך אותם נגד המונם הנה הם חשובין וטובים בערך לאומים כאלה. ולכן בהיות ישראל חשובין בערך עצמן בבלתי הצטרפות כלימת הגוים הלוחמים עליהם הנה אז ראויים הם כי הוא יתברך יהיה עזרם ומגנם על ידי עצמו להוסיף להם חיל וכח על הצר הצורר, ובהיות כל חשיבותם בערך פחיתות שונאיהם אז יעזור אותם על ידי שלוחו ומלאך פניו יושיעם, היינו כי יתן המשחית לבוא בהמונם לנגוף ולהדוף וישועת ישראל תהיה ממילא, ממש כמו שכל זכותם וחשיבותם אינו כי אם מחמת רעת שונאיהם כן ראוי אל ישועתם שתהיה אך מסבת מפלת לוחציהם.

ובזה נבוא אל הענין כי הנה ידוע אשר בימי משה היו ישראל שלמים ותמימים ממעלת עצמם בבלתי הצטרפות עון האומות כמאמר בלעם הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב (במדבר כ"ג, ט') כלומר שיש להם הבחינה האחת שהם טובים בערך עצמן ואינם צריכים להתחשב נגד האומות, ולכן היו ראויים לישועת ה' יתברך על ידי עצמו, היינו להוסיף להם כח וגבורה על המתקוממים נגדם. וזהו שאלת משה רבנו ע"ה אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה כו', ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו, כלומר במה יתוודע שאנחנו נושעים מפאת יקרת עצמנו ומאהבתך אותנו ולא מחמת שנאתך זולתנו, וזהו ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן כו', הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך כו'. כלומר על ידי לכתך עמנו בעצמך ועל ידי עשותך בנו פלאות להעדיף עזוז אומתנו על כל העמים וזהו ונפלינו אני ועמך כו' ועל זאת השיב יתברך למשה פני ילכו והניחותי לך כלומר הקב"ה ילך בכבודו ובעצמו ומאז אופני תשועתם לא יהיו על ידי מפלת השונאים שאין זה ניחא לצדיקים כמו שאמר דוד המלך ע"ה אשירה לה' כי גמל עלי (תהלים י"ג, ו') כלומר בהיות גמול התשועה מסבת הזרוע והעוז שהוסיף עלי עבור שלמותי וצדקתי ולא מפאת אשמת הרודפים. וזהו מה שדייק והניחותי לך רצה לומר כי אייחד גבורתי אליך להוסיף תת לך עוז ואומץ עודף על הלוחמים.

וזהו המשך לשון המדרש הנה אנכי שולח מלאך, אמר לו משה מלאך אתה משלח עמי כו', אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, אמר לו הקב"ה חייך פני ילכו והנחותי לך וכמו שביארנו. וזהו שסיים ורוח הקודש צווחת באשר דבר מלך שלטון, פירוש שנצח משה בתפלתו שילך יתברך בעצמו והטעם - שומר מצוה לא ידע רע. כלומר שומרי המצות אין מהראוי אליהם שיהיו נושעים ממילא על ידי מפלת שונאיהם, כי אם מפאת השקידה בהצלתם בכוונה מכוונת להוסיף להם עזרה ועוז. והבן:

תוכן העניינים

אהל יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה