אור ברסלב

אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ

יתרו

בשלח

חלק א

וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את בני ישראל מארצו וכו' עד ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל.

ההרגש מבואר מה זה היה לו למשה לספר ליתרו אחרי כי כבר שמע.

והנראה כי יתרו הבין כי כל המעשים שנעשו לישראל כלם היו בזכות משה שהיה שקול כנגד כל ישראל. והאמת הוא בהיפך כי כבר אמרו ז"ל אמר הקב"ה למשה לא בשביל כבודך אתה עולה לכאן אלא בשביל כבוד בני כו' (שמות רבה פרשה מ"ב, ב'). וזה ידוע כי מעלת הכלל היא עודפת על מעלת הפרט ואם כן מבואר כי כל גדולת משה היה אך בעבור ישראל. וזהו וישמע יתרו כו', את כל אשר עשה אלהים למשה כו', רצה לומר כי אליו באה השמועה אשר כל הכחות האלה היה עיקרם בעבור משה וממנו זכו גם ישראל וזהו למשה וישראל. ובא משה ע"ה והעיר אותו על ההיפוך, וזהו ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים היה אך על אודות ישראל היינו בזכותם לבד ולא בעבורי, ובירר לו הדבר במופת ואמר את כל התלאה אשר מצאתם בדרך והוא על פי משל לאחד שבא לבית מחותנו וראה אצלו כמה יקרים מכסף וזהב, ולימים חזר ובא אליו ולא ראה אותם וירא את פני מחותנו והנם רעים כי הוא נעצב ונכלם מפניו, וישאל אותו לאמר מדוע אתה ככה נכלם מפני, ובתוך הדברים שאלו גם כן על כליו היקרים אמר הלא זה הוא כלימתי כי נתמשכנו כלי היקרים ואינם בעבור סך ידוע שלויתי עליהם, אמר לו אחי אין זה בושה הלא עוד זאת היא נחמתי כי עתה ידעתי כי הכלים שלך הם, מה שהייתי דואג ואומר בלבי אולי שאולים הם אצלך.

הנמשל כי מקובל ומאומת אצלנו מי שמטיבין לו בזכותו הנה יעדרו ממנו בהעותו ויתמשכנו טובותיו בחטאיו (עיין רמב"ן על מאמר ויחשבה לו צדקה) לא כן אם בזכות אחרים אין מקום לקחתם ממנו כמאמר רז"ל רשע וטוב לו רשע בן צדיק (ברכות ז') היינו בהיות טובותיו בזכות אחרים לא יתמשכנו על חוב עונותיו,יריעות האהל וזהו ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים (היה רק) על אודות ישראל היינו בזכותם, והעד - את כל התלאה אשר מצאתם בדרך כלומר כי תיכף ומיד כאשר קלקלו מעשיהם בנסותם את ה' נענשו בפגיעת לוחמים רבים וירדו מגדולתם ונתמשכנה מעלתם, אשר מזה יבחן כי רק בזכות עצמם הפלא ה' בגדולתם והצלתם:

עוד יתכן בזה בהקדים מאמר רז"ל חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה (ברכות נ"ד, א'). שהוראת לשונם הוא כי שתיהם לפניו והוא מברך על הטובה מחפץ לבבו, והעירו להם ז"ל לברך גם על הרעה ועל דרך מה שאמר חסד ומשפט אשירה (תהילים ק"א, א'). והוא כי יש שני בחינות בנותני תודות על הצלתם ממקריהם, יש יודה על הצלתו ולבבו יחשוב לו כי עיקר דבר המאורע היה למותר ולמה לו המקרה שיצטרך אל הצלה. ויש שיחייב עצמו להודות גם על המקרה כי הוא מכיר שהכל בא אליו מאתו יתברך לטובתו ולתועלתו להטיב אחריתו כמאמר הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי (שם ק"ג, ג'). וזהו חסד ומשפט אשירה כלומר כמו שאני מודה על חסד ההצלה והישועה כן אני מודה על המשפט. וזהו חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה רצה לומר כשם שהוא מברך על הטובה עתה כן הוא חייב לברך על שסבב עליו מתחלה את המקרים, כי אף הם היו מפיקים טובתו ותועלתו. וכן נאמר על העתיד ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני (ישעיה י"ב, א') כלומר נודה לעתיד על המקרים כי המה סבבו הטובות והנחמות העתידות במהרה.

ומעתה יתכן כי יתרו לא השיג בשמועתו רק טובת ההצלה ולא חשב חסדי ה' כי אם מאת החל ה' יתברך לשקוד בנסי הגאולה, וזהו וישמע יתרו כו', את כל אשר עשה ה' כו', כי הוציא כו' אולם הגלות וסבל השעבוד הפליג מכנגד פניו כי חשב זאת לענין מקרה והזדמן. ועל זה בא משה ע"ה והחכים אותו כי כל מה שקרה אותם במצרים מתחלה היה הכל בהשגחה ובכוונה מכוונת להפיק טובת ישראל. וזהו ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל למען השרש בקרבם רוח יראה ואמונה לקרב אותם אל הקדושה ואל קבלת התורה וכנ"ל, וזהו שסיים אחר כך ויחד יתרו על כל הטובה כו', ובדרש (מובא ברש"י) על כל הטובה זו התורה, ממש כדברנו.

חלק ב

ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה אחר שלוחיה ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה ושם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי (י"ח, ב').

ראוי להבין לאיזה תועלת זכר הכתוב פה שמות הבנים הלא כבר ידועים הם מספור לידתם בפרשת שמות, ומה גם כי יפלא על זכרון טעמי השמות מה ענינם פה, כי יתכן לתת טעם בעת שנקראו בשמות האלו לומר כי המה מכוונים אל ענין המאורע, (וזה כבר נכתב כמ"ש ותלד בן ויקרא שמו כו', כי אמר כו').

עוד ראוי לשום לב אל מה שאמר אחר כך אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה, ובמדרש: עשה בגיני ואם אין אתה עושה בגיני עשה בגין אשתך ואם אין אתה עושה בגינה עשה בגין שני בניך (פרשה כ"ז, ב'). והאמנם כי הדרש הזה מוכרח מלשון הכתוב שהכניס מלות בא אליך באמצע המאמר, אשר מהראוי היה לכתוב אני חותנך יתרו ואשתך ובניה באים אליך, אולם על הכתוב בעצמו יפלא מדוע לא אמר כלשון הזה.

ואחשוב בהבנת הענין עם מה שאמרו ז"ל בילקוט: אחר שלוחיה אחר שפטרה הימנו בגט ומעתה היה לו ליתרו להעלות על לבו מה לו ללכת עם בתו ושני בניה אל משה כאלו היא אשתו הלא כבר גרשה מביתו ודבר אין לה עוד עמו, אבל בשומו אל לבו מה שם בני בתו אשר שם האחד גרשם ושם האחד אליעזר, שהם למזכרת המקרים שאירעו לאביהם להיות לו לנס לזכר עולם, ואם כן באין ספק לא שאט בבנים המזכירים חסדי ה' כאלה. וזהו ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה אחר שילוחיה כלומר שיער בנפשו כי עוד היא אשת משה גם כי כבר שלחה ממנו בגט. ואמר עוד ואת שני בניה, והעילה לזה - אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי כו', ושם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי כו', ואם כן יקרים הם אצלו להיות זכרונים האלה רשומים בשמותם ובאין ספק עוד ישוב ויפרוש כנפיו על אם הבנים.

וזהו שפקד אחר כך למשה ואמר אני חותנך יתרו בא אליך חלק המאמר לשנים, לומר לבבי ידמה כי יקר אנכי בעיניך לצאת בגיני, ואם לאו צא בגין אשתך, ואם אין אתה יוצא בגין אשתך צא בגין שני בניך, והבן:

חלק ג

ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך, מדרש: ר' יהושע אומר שלח לו ביד שליח ר' אליעזר אומר שלח לו אגרת כו', ר' אלעזר אומר הקב"ה אמר לו צא, ויאמר אל משה אמר לו הקב"ה אני הוא שאמרתי והיה העולם כו', אני הוא שאני מקרב, אני הוא שאני מרחק, שנאמר האלהי מקרוב אני נאם ה' ולא אלהי מרחוק (ירמיה כ"ג, כ"ג) אני הוא שקרבתי ליתרו ולא רחקתיו, אדם זה שבא אצלי לא בא אלא לשם שמים, ולא בא אלא להתגייר אף אתה קרבהו אל תרחיקהו (פרשה כ"ז, ב').

הנראה בתכלית כונתם ז"ל עם מה שאמר הפייטן הטוב ומטיב לרעים ולטובים והוא כי הטובות המושפעות מאתו יתברך להטובים לפניו יש מקום לדון עליהם ולומר כי הם באים מפאת ישרת מקבליהם כי ראויים הם שתחול עליהם הברכה והטוב. אבל באמת הדבר לא כן הוא כי מה נאמר על הטובות שמשיגים הרשעים הנה מזה יבחן כי כל ההשפעות וכל הטובות באות מאתו יתברך מפאת טובו וחפצו להטיב עם הבריות, וזהו הטוב ומטיב לרעים ולטובים כלומר מצד היותו מטיב גם לרעים ניכר כי הכל בא מפאת טוב המשפיע ולא מצד המקבל. וכאשר כלל המשורר ע"ה ואמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון (תהלים קמ"ה, ט', ט"ז) רצה לומר כי כן הוא רצונו וחפצו להטיב לכל ברואיו.

וכי תאמר הלא אנו רואים כי הרחיק יתברך והבדיל את העמים מאת התורה מבוע החיים וכל הטוב, אשיבך בזה כי הקב"ה התחסד עמהם להרחיקם למען טובתם והצלתם ממש כהמכין סעודה גדולה עבור הרבה אנשים ורואה ביניהם בלתי בריאים חולי האצטומכא, הנה מדרכו להרחיק מהם כל חלקה טובה וכל מאכל שמן וערב, ואין להם להתרעם על מעשהו שהוא מפריד ומשנה בין המסובים נותן לזולתם בשר הבריאה ולהם כל מאכל דל ורזה, יען כי מחלתם גרמה להם למנוע אותם מהתענג בדשן נפשם.

והכלל הזה סובב כל התרחקות שהרחיק יתברך את הרשעים כי לולא ידיעתו שהתורה היא להם סם המות לא היה מונע אותה מהם ואם כן גם הריחוק הכל הוא מחסד אלהים להטיב לכל אחד במה שיוכל שאת.

וזהו אני הוא שאני מקרב, אני הוא שאני מרחיק, כלומר אני הוא בעצמי המטיב גם בהיותי מרחוק, וזהו כוונת הנביא הנזכר לעיל האלהי מקרוב אני ולא אלהי מרחוק וכדברינו.

ולראיה על דבריהם אמרו אני הוא שקרבתי ליתרו ולא רחקתיו כו', כי הנה המופת החזק על אמתת הדבר הוא גר הבא להתגייר שיש בו שני הפכים בנושא אחד, היינו כי המשפט לרחקו ולדחותו תחלה בכל היכולת רצה לומר לספר לפניו כל החומרות שבתורה כמאמר לא תוכלו לעבוד את ה' כי אלוקים קדושים הוא אל קנא הוא, לא ישא לפשעכם וגו' (יהושע כ"ד, י"ט), ולאחר שנתגייר עלינו לקרבו בכל היכולת כידוע, ואין זה כי אם מטעם שכתבנו כי מתחלה טוב לו ההרחקה כי אולי לא בא זולת בעבור תקות השכר הטוב שיהיה לו בעולם הבא, או בשביל כוונה אחרת, נמצא שברוב הימים יתחרט ויהי תוהא על הראשונות מה שאין מזור למכתו, על כן מזהירים ומפחידים אותו אולי יתחרט, ואחרי שאנו רואים בו כי עם כל זה אינו מתחרט ולבו שלם להתגייר לשם שמים מוכרח הדבר שסופו להתקיים, ועל כן החיוב לקרב אותו כי מהיום טוב לו הקירוב, (וזהו הרמוז במאמר המשורר כי הנה רחקיך יאבדו (תהלים ע"ג, כ"ז) כלומר אותם שהרחקת הוא מסבת היותם עלולים להאבד בזולת הריחוק ולכן הצמת כל זונה ממך היינו הבדלת אותם מן התורה, ולכן אמר אחר כך ואני קרבת אלהים לי טוב כלומר אותי קרב ה' על היות קרבתו לי לטוב נשגב).

הנשמע מכל זה כי הנהגתו יתברך שוה בכל באי עולם להתנהג עם כלם כפי כוחם ועניינם אם לרחק ואם לקרב, וזהו אני הוא שאני מקרב אני הוא שאני מרחק והמופת על זה הוא משפט מצותו להתנהג עם הגר וכמו שכתבנו, וזהו שסיימו אני הוא שקרבתי ליתרו ולא רחקתיו כי המופת על המשפט כל הגרים כי כן הוא, תקח מיתרו כי בבואו להתגייר היתה הצווי לקרבו תיכף ולא לרחקו, יען כי הוא יתברך ידע את לבבו כי נאמן הוא עם ה' ואין בו טעם לרחקו, וזהו אני הוא שקרבתי ליתרו ולא רחקתיו, אדם זה שבא אצלי לא בא אלא לשם שמים ולא בא אלא להתגייר אף עתה קרבהו אל תרחיקהו (ועיין בחבורנו קול יעקב רות על מאמר וארא כי מתאמצת היא כו'):

חלק ד

ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל (י"ח, ט').

הנה מאמר ויחד יתרו נדרש ברז"ל לשני פנים הפכיים וישמח יתרו, ונעשה בשרו חדודין חדודין מיצר על אבדן מצרים.

וכדי לקרב הדבר שלא יהיה מתנגד אל הפשוט אמרתי עם לבי כי הדרש נעשה בשרו חדודין עיקר נושאו הוא מאמר על כל הטובה, רק הם ז"ל המליצו וסמכו אותו על מלת ויחד, כי הנה משפט בני אדם הוא בהגיע לאחד איזה טובה בלא שום הוצאות ובלי יגיעה גם כי תהיה קטנה שבקטנות עם כל זה תתעורר שמחה בלבו וישוש עליה כפי ערך השמחה הראויה לטובה ההיא, לא כן אם יוציא הוצאות הרבה ובדרך רחוקה יעמול עבור השגת הטובה אזי לא ישמח בה בלתי אם תהיה גדולה כל כך להספיק לו על הוצאיתיו וכדאי להפיג צער סבל טרדותו בבקשתה, והנה פה אמר ויחד יתרו על כל הטובה כו', ההוראה כי לא שמח כי אם בהצטרך הטובות כלהם והתבוננותו בהם, מה שלא היה שמח על קצתם ועל מחציתם אם לא שאין בקצתם כדאי לעורר השמחה נגד רוב הצער שהשיג על אבדת פרעה ומצרים, ומעתה מלת ויחד כפשוטה וישמח יתרו, ורז"ל הוכיחו ממאמר על כל הטובה וכנ"ל שבהכרח היה מיצר ובשרו נעשה חדודין.

חלק ה

ובילקוט: ויחד יתרו על כל הטובה ר' יהושע אומר בטובת המן הכתוב מדבר, אמר לו משה המן הזה שנתן לנו המקום אנו טועמים בו טעם פת, טעם בשר, טעם דגים, טעם חגבים, טעם כל המטעמים שבעולם.

וראוי לתת טעם מה ראה יתרו להפליג בשמחה וגיל על ענין חומריי ודבר גשמיי? ומה גם מה ראה משה ע"ה להפליג בשבח זה מה שהוא משתנה לכמה טעמים מה שאין דרך הפרושים האלהיים לתת שמחה בלבם מדברים כהם.

והנראה בזה עם מאמר חז"ל כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה (אבות ו', א')אשר לכאורה לא ידענו מה הם הדברים שהוא מקיף אותם בכלל מאמר זוכה לדברים הרבה, כי הדברים שהוא פורט אחר כך אינם צריכים להיות כלולים במאמר הכולל אחר שהוא מבארם בפרטות. אמנם יתכן לפי הכלל המבואר בספרים אשר חיות כל דבר ודבר הוא בא ממקום שרשו ומחצבו ועל כן מהצורך אל כל נברא ומחודש להיות מחובר אל שרשו שממנו הוא יונק חיותו ואיכות חיבורם על ידי התורה הקדושה שהיא הממוצע בין הקב"ה ובין ברואי מטה והיא המחברת אותם אחד אל אחד, והוא על ידי נעשה ונשמע כי על ידי נעשה תתחבר אל העולם הזה. היינו כי כל דבר יש לו אחיזה בהתורה על ידי המצות התלויות בו כמו תבואת השדה על ידי לקט שכחה כו', הטלית על ידי הציצית ועל ידי הברכה הצריכה להם וכדומה מהדברים, ולמעלה היא מחוברת על ידי נשמע שאנחנו שומעים ומקיימים ככל אשר צוה אלהינו יתברך ובזאת היתה התורה ממש כסולם מוצב ארצה כו', לתת מהוד חיותה אל כל הנבראים. וזהו כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה כי התורה היא שורש כל הדברים ומקור כל הטובות וממנה משיגים קיומם, וכענין שאמרו ז"ל במדרש (ריש תרומה): כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד', ב') אל תעזבו את המקח שנתתי לכם, יש לך אדם שלוקח מקח יש בו כסף יש בו זהב אין בו כסף ואין בו זהב, (יש בו שדות ואין בו כרמים), אבל המקח הזה יש בו כסף, יש בו זהב, יש בו שדות, יש בו כרמים (פרשה ל"ג, א'), והוא מכוון לדברינו.

וכן היה ענין המן שהוא לחם שמים (וכמו שאמרו ז"ל לחם אבירים לחם שאבירים אוכלים אותו) ודאי בהכרח הוא כלול מכל הטעמים המתחלקים בכל פרטי המאכלים יען כי יסודתם ומקור כל שרשם יתלכדו למעלה והיו לאחדים במקור העליון שמשם יושפע כל טעם וכל חיות.יריעות האהל (וזה היה ענין ברכת האבות בכל מכל כל כי הוא יתברך נתן בידיהם מכלל הטוב כמו שהוא למעלה שהוא שורש אל פרטי ענפי טובות העולם הזה ומקור כלם, והן זאת היתה שמחת יתרו כי על ידי המן הכולל כל הטעמים נתברר לו כי הוא יתברך ייחד לישראל מבוע ושורש הטוב כמו שהוא למעלה, וזהו ויחד יתרו על כל הטובה רצה לומר על כלליית הטובות שנתן יתברך ליד ישראל ובארו ז"ל בטובת המן הכתוב מדבר שהיה משתנה לכל הטעמים וכמדובר):

ומה נעמו בזה דבריהם ז"ל בגמרא וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו כו', שמחל לו על אותו עון (שבת ל', א'), אשר לכאורה אין הדרש הזה מוכרח מלשון הכתוב אבל לדברינו יתכן, כי הנה כבר הסכימו ז"ל מגלגלין זכות על ידי זכאי כו', ואם כן בע"כ הדבר תלוי בזכות הזכאי ההוא היינו כי אם יתגלגל על ידו זכות גדול בע"כ גם המזכה הוא גדול הזכות ומה גם אם יסובב על ידו זכות הכולל כל הטובות ומקור לכל הסגולות יחוייב מזה להיות גם המזכה זכותו בכל ואין צריך לומר שהוא מנוקה מעון ודופי.

וזהו שהוכיחו ז"ל על כל הטובה פירוש טובה כלליית (כי לולי כן היה ראוי לומר על הטובה) היינו בית המקדש שנבנה בזכותו, ואם כן בהכרח אתה צריך לומר שהוא זכותו בכל ומה גם באין שמץ דבר מעון וחטא ומוכח מזה היטב שמחל לו על אותו עון והבן. (ועיין בקול יעקב ריש אסתר):

חלק ו

ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם כו', עתה ידעתי כי גדול ה', גמרא: תנא משום ר' פפיס גנאי הוא למשה ולשישים רבוא שלא אמרו ברוך עד שפתח יתרו ואמר ברוך ה' (סנהדרין צ"ד, א').

והדבר פלאי הכי נעלם ממשה רבינו ע"ה מה שנתגלה ליתרו? אתמהא!

והנראה בבאור הענין עם דבריהם ז"ל במדרש ר' לוי פתח אמרתי להוללים אל תהולו ולרשעים אל תרימו קרן (תהילים ע"ה, ה') אמר להם הקב"ה לרשעים הצדיקים לא שמחו בעולמי, ואתם מבקשים לשמוח כו', עד שמח ישראל בעושיו אינו אומר אלא ישמח, עתידים הם לשמוח במעשיו של הקב"ה לעתיד לבוא כביכול הקב"ה לא שמח בעולמו. שמח ה' במעשיו אינו אומר אלא ישמח עתיד הקב"ה לשמוח במעשיהם של צדיקים לעתיד לבוא (ויקרא רבא פרשה כ', ב'). אשר לכאורה הדברים תמוהים וכי בעבור שהצדיקים לא שמחו עדיין בעולם יקלל הרשעים שמבקשים לשמוח אשר לדעתם גם הצדיקים ראויים לשמוח. אבל הכלל בזה הוא, כי כמו שהיו כל מעשי שמים וארץ תלויים ועומדים עד שקבלו ישראל את התורה כמאמר רז"ל (שבת פ"ח) נמוגים ארץ וכל יושביה אנכי תכנתי עמודיה סלה בשביל אנכי כיון שקבלו ישראל את התורה נתבסס העולם כן העולם הבא וכל טובותיו תלויים עד שתתקיים התורה בשלמות וכל הרשעה כליל תחלוף כי כל עוד שיש רשעים בעולם אין הבטחה גם לצדיקים פן יגרום החטא וכמו שזכרו ז"ל (ברכות ד') ביעקב ודוד שהיו מתפחדים פן יגרום החטא (וכמו שיתבאר אם ירצה ה' באורך בפרשת פנחס).

והוא הטעם בפחד ורעד הצדיקים שלא יערבו אל לבם לשוש בעבודתם ולשמוח בצדקתם יען כי עוד הם במקום שהוא עלול למוט ממדרגתם על ידי עמל הרשעים וכמאמר החכם וחוטא אחד יאבד טובה הרבה (קהלת ט', י"ח) וזהו ארורים הרשעים, הצדיקים לא שמחו בעולמי ואתם מבקשים לשמוח.

והוא ממש כאחד העומד באיזה סכנה וכל בני משפחתו בוכים ומתאבלים מפחד הסכנה אשר עליו וכאשר יתוודע לבני אדם כי האיש המסתכן הוא בעצמו יושב בביתו בשמחה בגיל ורנן, הלא יקבוהו ויאוררוהו לאמר הלא בני משפחתך שיש להם לשוש בשלותם, ועם כל זה גררו עצמן באבל מסבת סכנתך ואתה בעצמך תטיב לבך בשמחה. וזהו ארורים הרשעים (המסתכנים בעצמם) שמבקשים לשמוח בעולם, הלא הצדיקים המלאים כל טוב לא שמחו בעולמם מדאגת מפלת הרשעים והם בעצמם שמחים.

וזהו צחות דבריהם ז"ל שמח ישראל בעושיו אינו אומר אלא ישמח, עתידים הם לשמוח במעשיו של הקב"ה לעתיד לבוא, יען כי כל עוד שהרשעים בעולם אין מעשי ה' וטובותיו המיועדות בטוחים אצליהם להיותם עלולים להפסד ולהאבד על ידי החוטאים.

וזהו יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' כלומר הנה אז כל נפש תברך על הטובות השמורות למענם כי לא יהיו נכזבות עוד לעולם, וזהו גם כן כביכול הקב"ה לא שמח בעולמו שנאמר ישמח ה' במעשיו שמח אינו אומר כו', עתיד הקב"ה לשמוח במעשיהם של צדיקים לעתיד לבוא, והוא גם כן מטעם הזה כי כל עוד היות מעשי הצדיקים באחריות שיש לדאוג בהם פן יגרום החטא כביכול אין שמחה ושחוק לפניו יתברך, וזהו יהי כבוד ה' לעולם רצה לומר אחרי כי יתאמת שיהיה כבוד ה' לעולם, באין חלוף כלל היינו בשיתמו חטאים מן הארץ אז ישמח ה' במעשיו:

ומעתה מה נמרצו דברי המאמר שלפנינו גנאי הוא למשה ושישים רבוא שלא אמרו ברוך עד שפתח יתרו ואמר ברוך ה' כו', והוא על פי דמיון ב' שעשו שידוכים בינים על ידי שדכן אחד ויהי בסעודת התנאים והנה השדכן מפליג לשמוח ולרנן יתר על המחותנים, ועילת הדבר הוא כי המחותנים עודנה אין שמחתם שלימה עד אשר יראו גמר הענין, מה שלא יתוודע להם כי אם אחר זמן רב כשיראו טוב תכליתם וכי טוב הדבר וכשר לפני הזוג, לא כמוהם השדכן כי שמחתו שלימה מיד אחרי התקשרות הצדדים בקחתו כסף משקלו מוהר השדכנות.

הוא הדבר במשה וישראל כי האמנם כבר השיגו מאתו יתברך טובות רבות ונוראות בנסי מצרים, ועל הים וזולתם, והעולה על כלם מתן התורה הקדושה, עם כל זה עודנה לא היה בידם לומר ברוך ה' על המשא ומתן הגדול הזה עד אשר יראו תכלית כל דבר לעתיד בגמר כל המעשים וכל העסקים על השלימות, לא כן יתרו שקבל טובתו לעצמו מיד במה שנתגייר ונעשה יהודי כי על כל פנים הנה מסחרו טוב באין ספק שנתוודע לו לברור האמת מן השקר, וזהו ויאמר יתרו ברוך ה' כו', והטעם - עתה ידעתי כי גדול ה', כלומר הרבה הרויח במה שקנה עתה הידיעה הנכונה מה שלא ידע מקודם. וזהו דברי הילקוט גנאי הוא למשה כו', שלא אמרו ברוך רצה לומר שלא יכלו לומר ברוך על כי אין טובתם ודאית עד לעתיד במהרה. מה שאין כן יתרו וכנזכר לעיל:

חלק ז

וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם כו'. מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך וכו'. כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו, והודעתי להם את חקי אלהים ואת תורותיו, ויאמר חותן משה אליו לא טוב הדבר אשר אתה עושה נבול תבול גם אתה כו'. והזהרת אתהם את החקים ואת התורות, ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע (י"ח, י"ד-כ"א).

ראוי להתבונן בהשתנות הלשון כי משה אמר ליתרו ושפטתי בין איש כו', והודעתי את חקי האלהים כו', ויתרו אמר לו והזהרת אתהם כו', והודעת להם את הדרך ילכו בה כו', וביותר ראוי לשום לב על עיקר התחדשות שחידש יתרו למשה אשר לכאורה אין אנו רואים בזה מאומה מן החכמה, מי לא ידע כי כבד משופט אחד לשפוט עם כבד כזה.

והנראה בהבנת הענין, כי הנה המורים בעם יתחלקו לשני סוגים מהם המשיבים לשואלם דבר על דרך החק אם בענייני איסור והיתר יאמר לו אסור או מותר, וכן בזולת מהשאלות שלא ישיבו עליהם כי אם בדרך חק חייב או פטור, טהור, טמא בלא שום טעם, ויש אשר בבוא אחד לפניו באיזה שאלה ישיב לו התשובה עם כל הטעמים וכל הסברות וילמדהו אותו דין בכל פרטי ענייניו מה שהוא מדאורייתא, ומה הם הגזירות שהוסיפו החכמים, וילמד עמו כסדר הזה עד שיוכל השואל ההוא לדון בעצמו ולהורות על הענין הזה כמו השופט והמורה, וההבדל ביניהם כי אם משיב לו בדרך חק ואינו מבינו טעם הדבר אזי אם יזדמן לפניו ענין זה פעם שני או שלישית עדן לא ידע מעצמו משפט הדבר ויצטרך ללכת בכל פעם אל השופט להגיד לו ככל חקות דבר משפטו, לא כן אם ילמד אל השואל דרכי משפטו וכל טעמיו וסברותיו אז לא יצטרך עוד השואל הזה לשאול שאלה כזאת לעולם, נמצא כי ברוב הימים תתמעטנה השאלות מן השואלים כי בכל פעם יוסיפו לקח כפי התחלקות השאלות, וכי תאמר אם הדבר כן למה לא יבחרו במנהג הישר הזה כל שופטי ארץ, אבל דע לך כי זה תלוי במציאות השאלות בין רב למעט היינו אם יהיה המורה בעיר קטנה ואנשים בה מעט ולא תזדמן שאלה כי אם פעם בשבוע אז יש לו זמן ושהות ללמוד עם השואל מקור הדין על שרשו, לא כן אם הוא בעיר גדולה רבת עם, אשר בכל שעה מזדמנים ובאים כמה שואלים אז אין ביד המורה להשיב כי אם בדרך חק, ואז ילאה השואל לשאול כל דבר ודבר בכל עת שיזדמנו, וכל שכן המשיב יבול מלתת תשובה, ומעתה המשך המאמר כך הוא כי משה רבינו ע"ה אמר כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי כו', רצה לומר כשפוט השופטים המגידים דבר המשפט מבלי שיסביר אל השואל טעם הענין אך יאמר המשפט כך הוא, וזהו והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו, כלומר אני מודיע אותם התורות אך על דרך החק, וזהו ויאמר חותן משה אליו לא טוב הדבר כו', נבול תבול גם אתה מלהשיב על כל דבר בכל פעם וגם העם הזה ילאו בשאלתם (כי לא היה הזמן מספיק למשה ללמוד טעמי התשובה על כל שאלה אל כל שואל הבא בהיות השואלים שישים רבוא ומורה אחד להם), ולזאת אמר לו יתרו עתה שמע בקולי איעצך כו', והזהרת אתהם כו', כלומר לא תצליח בדרכי ההוראה אם ככה תתנהג להגיד אל העם רק בדרך חק, אבל הנכון לפניך להבין ולהשכיל את כל שואל טעם ויושר המשפט ומזה ידעו להזהר עוד מהיום בהיות דרכי המשפט מובנים אצלם ומקובלים על לבם. וזהו והזהרת אתהם את החקים ואת התורות, והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה כו', וכמו שדרשו בילקוט ואת המעשה זו מעשה הטוב. רצה לומר מפאת שיבינם המורה דרכי וטעמי התורות ידעו מהיום להטיב מעשיהם והנהגותיהם. וביאר לו העילה לזה ואמר ואתה תחזה כו', יראי אלהים כו', שרי אלפים כו', כלומר כי כאשר יהיה לכל עשרה אנשים שופט אחד יספיק להם הזמן להורות לכל שואל ולהבינו טעמי ודרכי המשפט.יריעות האהל

והוא הרצון גם כן במאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך (דברים ט"ז, י"ח) וכמו שביארו ז"ל בכל עיר ועיר, בכל פלך ופלך, והתועלת בזה - ושפטו את העם משפט צדק, רצה לומר כי יספיק הזמן להדיינים ללמוד לבעלי הדין הצדק של המשפט היינו הטעם והיושר וכח פנימיית כל דין, מה שאין כן אם ימעטו השופטים וירבו המשפטים עד שלא יוכל השופט להורות כי אם בדרך חק זה חייב זה פטור הנה בזאת לא ילמד המתחייב יושר דבר המשפט כי לא ידע צדקת טעמו, וזהו שהזהיר עוד לא תטה משפט כו', ולא תקח שוחד כו', צדק צדק תרדף (שם), באור הדברים בהקדים מאמר המשורר משפטי ד' אמת צדקו יחדו (תהילים י"ט, ו') גם מאמר הנביא ע"ה ארח לצדיק מישרים ישר מעגל צדיק תפלס (ישעיה כ"ו, ז') דע כי החילוק בין השופט צדק להמטה דין כי הצדיק ישקול הדבר הבא לפניו בפלס ומאזני המשפט והיושר לחייב את החייב ולזכות את הזכאי, והדיין הרע דרכו בהיפך כי מעשה ההזדמנות תשקול את ישרו והיא תכריע את משפטו אם לחייב אם לזכות, כמו אם יזדמן שיהיה הבעל דין אחד מאוהביו יהיה מצדד בזכותו, ואם הוא שונא לו ידון אותו לחוב, וישנה ויחלף בכל פעם דעתו ויושר הכרעתו, נמצא כי אצל דיין כזה יהיה המעגל וההזדמנות מפלס את ישרו, היינו כי היושר אצלו כפי הזמן והמקום וישנהו ויחליפהו בדבר אחד להורות פעם כך ופעם להיפך, לא כן הדיין האמת לא ישתנה ישרו לעולם כי חרפה לא ישא על קרובו.

וזהו ארח לצדיק מישרים כלומר הצדיק יאחז דרכו הישר במשפטיו תמיד בשוה. ואמר הטעם - ישר מעגל צדיק תפלס רצה לומר היושר מפלס המעגל, ולא כדרך הרשעים שהמעגל מפלס היושר ומורה בכל פעם כפי מעגל ההזדמנות. וזהו משפטי ה' אמת, רצה לומר אם יהיה השופט מורה לעם על פי ה' ותורתו יהיו כל משפטיו אמת לעולם היינו בלתי מכחישים זה את זה. וזהו צדקו יחדיו כלומר גם אם תקבץ משפטיו ששפט בכמה שנים ותתבונן בהם יהיו כלם מתאימים ותואמים יחדיו באין פירוד והתנגדות כלל. לא כן המטה דין כי אם תבקר ותחפש במשפטיו במשך זמן מה תמצא דבר אחד פעם חייב ופעם זכאי כי משפטיו תלויים במתת שוחד.

וזהו שהזהיר ואמר לא תטה משפט כו', ולא תקח שוחד ועל ידי זה יהיה המשפט מתמיד בישרו לעולם ויוכל הבעל דין ללמוד דבר מדבר לדעת ההוראה בהזדמנות הב' והג' כי יהיו כלם מתאימים ויצדקו יחדיו. אבל לא כן בהלוקח שוחד כי ממנו אין ללמוד צדקת המשפט וישרו יען היותו סובב בהוראתו כדלת על צירה ומחליף ההוראה בכל פעם מהיפך אל היפך. וזהו לא תטה משפט כו', ואז צדק צדק תרדוף רצה לומר אם תחייב לאחד ילמוד ממנו גם השני שלא לעשות כמעשהו. וזהו שמסמיך גם כן הכתוב שלפנינו והודעת להם את הדרך ילכו בה כו', וכנזכר לעיל. אבל עוד ואתה תחזה מכל העם כו', יראי אלהים כו', שונאי בצע דוקא כי בזולת זה עדן אין תועלת במרבית השופטים והבן. (ועוד ביאור על זה תמצא בפרשת משפטים):

חלק ח

היה אתה לעם מול האלהים (י"ח, י"ט). ילקוט: היה להם ככלי מלא דבורים דברים שאתה שומע תרצה ותבין להם (רמז מ"ח).

והמאמר חסר המובן ובאין ספק כוונה עמוקה לרז"ל בזה.

והנראה בהבנת הענין עם מאמרם ז"ל אנכי אמירה נעימה כתיבה יהיבה (שבת ק"ה, א'). דע כי הנה החילוק וההבדל בין מאמר הקב"ה לישראל ובין מאמר האדם לחבירו, הוא ממש על דרך הרופא שאומר אל החולה איזה רפואה אשר הדברים בעצמם אינם מרפאים כי אם מודיעים את החולה מה הם הדברים שיוכל להתרפאות בהם. אבל לא כן התוה"ק מאמר אלהים חיים יתברך שמו. כי מלבד מה שהיא לנו לעינים להורות דרך נלך בה והמעשה אשר נעשה לחיותינו כיום הזה, הנה עוד הדברים בעצמם מפי המשמיע הם פועלים ברוח האדם השומע תועלת נמרץ כאשר הפריז הכתוב שמעו ותחי נפשכם (ישעיה נ"ה, ג'). וכמו כן הלימוד והעסק בתורה הנה הלימוד עצמו מחיה לב בעליו כמאמר החכם מרפא לשון עץ חיים (משלי ט"ו, ד') וברז"ל המאור שבה מחזיר למוטב (איכה רבה פתיחה ב'). וזהו אמירה נעימה כתיבה יהיבה כלומר גם האמירה לבדה תשביע נעימות על ידי העסק בה, ואם הדבר כן יש עתה ההבדל גדול בין אם המשמיע הוא אדם, ובין השומע מפי הקב"ה בעצמו, כי הרופא האומר רפואת החולה אין נפקותא אל החולה אם ישמע מפי הרופא עצמו או מפי שלוחו הבלתי מכזב, לא כן דברי התורה הקדושה שהדבורים עצמם הם פועלים חיות וקדושה בנפש האדם, על כן יתרון גדול אל השומע אם הקב"ה בעצמו הוא המשמיע, והן לטעם זה בקשו ישראל לשמוע הדברות מפי הקב"ה ולא על פי שליח וכמו שהפליגו ז"ל בכמה מקומות כיון ששמעו ישראל הדברות מפי הקב"ה נעקר יצר הרע מלבבם ונתבשמו כלם מה שלא היה נעשה על ידי משמיע בשר ודם.יריעות האהל

והוא הדבר שחלקו ז"ל (בילקוט מטות) כל הנביאים התנבאו בכה מוסיף עליהם משה שנאמר בו זה הדבר והוא כי כל הנביאים היו דומים בעניינים ממש אל השליח המוליך והמביא מעות מאחד אל השני אשר המעות שקיבל מהאחד הוציא על סחורתו ואחר כך בבואו אל השני נותן לו מכיסו כמספר הסך שקיבל, כן היה ענין הנביאים שהיו מקבלים הדברים מפי הקב"ה ואחר כך בבואם אל ישראל להגיד להם דברי ה' היו מוציאים דברים מפיהם ככל הדברים אשר דבר אליהם הקב"ה, אבל עצם הדבור היה שלהם, לא כן נבואת משה רבינו ע"ה שהיתה השכינה מדברת מתוך גרונו נמצא הדבור עצמו מאת הקב"ה ולכן היה מתנבא בלשון זה הדבר, שהוראתו שהוא הדבור עצמו מה שהקב"ה מדבר, ממש כהשולח מעות לבנו על ידי שליח ורוצה שישיג בנו המטבעות ההם בעצמם הוא צורר אותם באמתחתו וחותם אותו בחותמו, כך היה הקב"ה מוסר דבריו לפיו של משה והיו טמונים ונצורים אצלו עד בואו לדבר אל ישראל ואז היה הקב"ה מדבר מתוך גרונו לישראל, והיה משה מחזיק הדברים כאלו נתונים בכלי עד שימסור אותם לישראל ומעולם לא נתחלף אצלו הדבור ממאמר למאמר כי שמעו ישראל גם כן מפי הקב"ה על ידי מעבר גרונו של משה. וזהו שאמר יתרו היה אתה לעם מול האלהים. כלומר ממוצע בינם ובין אלהים ומה שישמעו מפיך יהיה כאלו שומעים מפי הקב"ה, וזהו שדרשו היה להם ככלי מלא דבורים לא כמשפט שארי הנביאים שדברו בפיהם מה ששמעו מאת ה', אבל אתה יהיה דבר ה' בפיך ככלי המלא דבורים:

עוד יתכן בזה בהזכיר מאמר החכם מכל אדם בני אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך, להקשיב לחכמה אזנך תטה לבך לתבונה כו', אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' כו', כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה יצפון לישרים תושיה כו', כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם (משלי ב', א'-י'). והנראה לדעתי כי החכם ע"ה בא להתיר בזה ספק גדול והוא מה שאנו רואים כל התורה וכל דברי הנביאים כלם דברו בלשון קצר וסתום בלתי מבואר עד שעל ידי כן רבתה המחלוקת בין החכמים דורשי הכתובים, זה אומר בכה וזה בכה הלא לא קצרה היריעה מלכתוב התורה וחזיונות הנביאים בלשון רחב ומבואר עד שיבינו אותם באין יגיעה כלל ותהיה ההלכה מבוררת בפי כלם.

והנה על מאמרי הנביאים וחזיונם בתוכחתם ובמוסרם יש לומר טעם פשוט כי סדרו דבריהם כן לתועלת נמרץ, ממש כאשר יזדמן יהיה לאחד בן מביש רע מעללים והוא רודה אותו בכל פעם שהוא עושה מעשהו זר מעשהו פעם הלך האב מביתו על כמה ימים והנה בבואו סיפרו לו כל המעשים שעשה בנו בזמן ההוא גמר האב בלבו לאמר אם אכנו על כל דבר דבר ביחוד אין כחו לסבול המכות, ואם אכה אותו בלתי על דבר אחד לבד, מאין ידע בני להזהר משאר מעשיו שעשה, מה עשה לקח את בנו והכה אותו מכה רבה ולא פרט לו שום דבר ממעשיו, אבל אמר לו לך ותפשפש במעשיך ותדע את חטאתך שעל ידה החלותי הכותך, והיה הבן ההוא מהרהר בכל יום וזוכר את מעשיו הרעות אחת לאחת וכל מעשה שעלתה בזכרונו אמר בלבו הלא בעבורה הכני אבי ולשעה נזכר מעשה אחרת אמר אולי על ידה הכה אותי, ובין כך ובין כך נעשה זהיר בעצמו מכל המעשים שלא לבחור בהם עוד, וכל זה מסבת שלא גילה אביו על עונו בעת יסרו אותו, שעל ידי כן היה אל הבן ההוא להוכיח על מעשיו ולכלול את כלם במוסר אביו. הוא הדבר במוסרי ה' יתברך כי אם היה רצון הכתובים להוכיח על כל המעשים רעים שאפשר להעשות ילאה הסופר ולא יכילם הספר, וכן הקוראים ילאו ויבולו מלקרוא אותם, ולכן זאת העצה היעוצה כי סתמו דברי המוסרים וסדרו אותם במלות הבלתי מוגבלות להורות אך אל דבר פרטי אבל השכילו פיהם במלות כוללות והניחו אל הקורא והמעיין בהם לבקר בענייניהם והוראותיהם וממילא כל אחד יקח מוסר לעצמו על תהלוכותיו ועל עלילותיו בהיות דבר המוסר מקיף מעשה כל איש.

אמנם יש טעם היותר מתקבל על סתימת הדברים גם בתורה גם בנביאים והוא בהקדים מאמרם ז"ל אינו דומה השומע מפי הרב לשומע מפי התלמיד (כעין זה כתובות קי"א, א' יעו"ש) אשר לדעתי כוונו ז"ל בזה לכוונה עמוקה יותר ממה שנראה פשוט, והוא בהזכיר מאמר החכם ע"ה אל תלחם לחם רע עין כו' (משלי כ"ג, ו'), הראה לדעת שלא יאמר האדם שאין השביעה באה כי אם מהלחם והמזון ואין נפקא מינה בהמאכיל מי ומי הוא, לומר כי אין יתרון בנפש האוכל אם המאכילו הוא טוב עין או לא, כי לא תשבע הנפש כי אם מכח האכילה, לכן הודיע אותנו בחכמתו שגם כח ורצון הטוב של המאכיל ישאף גוף האוכל וכפי טוב לבבו כן תשבע נפשו, וההיפך בהיפך, וכמו שמצינו בנותני צדקה שאם יתן הנותן בעין יפה יתברך המקבל ממנו וכאמרם ז"ל באיוב מעשה ידיו ברכת (איוב א', י') מלמד שכל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך (ב"ב ט"ו, ב'), ומזה דון בעצמך קל וחומר בלמוד התורה כי תתחבר נפש ורצון המלמד ותשתתף עם תלמידו להאיר בו אור החכמה והבינה ולתת מהודו עליו להשיג במושכלות המקובלות אצלו קל וחומר מהנותן לחבירו דברים גשמיים שתשתתף נפש המאכיל ורצונו הטוב אל האוכל ותפיק טובתו והועלתו כל שכן במשפיעי חכמות התורה שהוא כלה רוחניית, ואם כן יפה אמרו אינו דומה שומע מפי הרב כו', כי הרב להיות מגמתו וחפצו להביא החכמה בלב תלמידו, הנה מלבד הלמוד שהוא מדבר עמו פה אל פה עוד ישפוך את רוחו להשפיע בו חכמה ותבונה בגודל רצונו וטוב עינו, לא כן השומע מפי התלמיד שהוא משולל ההשפעה המעולה הזאת.

ומעתה קל וחומר שיש חילוק והבדל גדול בין הדור שקבלו התורה לדורות שאחר כך, כי הדור הראשון שמעו התורה מפי ה' יתברך ומפי משה עבדו, וקבלו הארה גדולה ונמתקו ונתבשמו כלם, כי באורו ראו אור לא כן הדורות האחרונים הרחוקים מהמקור הראשון, ושומעים תורתם וחכמתם על ידי השתלשלות מדור לדור, ומפה לפה הנה לא תפעל בהם השמיעה כפעולת השמיעה הראשונה מפי ה' יתברך כי כבר חלף והלך לו הכח הגדול הזה עם רובי המשמיעים והמקבלים מהם מדור דור (ממש כשמן המורק מכלי אל כלי וכמו שזכרנו בהגה"ה). אבל מי כהחכם יתברך היודע פשר דבר והחפץ בהצלחת הדורות כלם כהצלחת הדור ראשון כי הפליא עצה והגדיל תושיה להיות כלם לומדים מאת המורה הראשון ושיהיו כלם שואבים מי חכמתם מעצם המקור והיינו כי סתם יתברך הדברים וחתם אותם, וכל מי שילמוד לא ידע פירושם והוראתם עד שיצטרך להתבונן ביגיעה רבה ולבקש רחמים מהנותן חכמה לגלות עיני השכלתו להוציא תעלומה אורה (וכאמרם ז"ל כל העוסק בתורה לשמה כו', עד ומגלין לו רזי תורה כו' (אבות פרק ו')). ואחרי אשר מעצמו לא יוכל לבוא על מצפוני התורה בלתי מן השמים ישיגו אליו אם כן הנה הוא לומד תורתו מפי הרב הראשון:

ומה נעמו עתה דבריהם ז"ל שדרשו אנכי נוטריקון פנים ואחור אמירה נעימה כתיבה יהיבת יהיבה כתיבה נאמנים אמריה (שבת ק"ה, א') רצה לומר כי על כן ניתנה התורה בכתב שלא תאבד נעימות המאמר וכח קדושתו מפי האומרו וישתו כלם מהמעיין הראשון כי גם אם הדברים עצמם כתובים ומסורים ביד כל אדם עם כל זה תוכם רצוף משכיות חמודות טעמיהם וסודותיהם, מה שלא יתגלו לאדם בלתי אם יערה עליו רוח חכמה ממרום, לא כן אם היתה ניתנה על פה היה נעימתה וערבותה הולך ומתמעט כפי רוב התרחקותו מהאומר האחד, יען כי בדברים שבעל פה לא יוכל המשמיע להסתיר דבריו אל השומע ולהעלים מהם דבר מה (ועיין עוד בזה בקול יעקב סוף קהלת).

וזהו המשך הכתובים הנ"ל בני אם תקח אמרי כו', להקשיב לחכמה אזנך כו' אם תבקשנה ככסף כו', אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא כלומר מהצורך אל הלומד תורה לבקש ולחפש בה כמחפש מטמונים בעמל ויגיעה יען כי כן נתנה בלתי מבוארת ולא תשיגנה ידי אדם כי אם אחר רוב השקידה והיגיעה ואז יבין וימצא דעת אלהים היינו הטעמים הנעלמים והסודות הנסתרות אשר ידעם אלהים. וזהו כי ה' יתן חכמה מפי דעת ותבונה יצפון כו'. רצה בזה לבאר ולומר למה עשה כן יתברך כי לא נתן התורה די באר ומפורש, והטעם כי רצונו יתברך להיות הוא הנותן חכמה אל האדם בהווה, ומפיו יחננו תמיד דעת ותבונה, וזהו שאמר כי ה' יתן חכמה ולא אמר נתן חכמה לומר כי חפצו יתברך שיהיה הוא תמיד הנותן והמשפיע החכמה והתבונה בכל דור ודור על כן יצפון לישרים תושיה כלומר הצפין יתברך התורה בדברים סתומים (ממש כמאכל מבושם מכוסה כדי שלא יפיג טעמו ולא יחליף ריחו). הבלתי מושגים כי אם אל מי שיחפוץ הקב"ה להבינו. וזהו שסיים אז תבין כו', כי תבוא חכמה בלבך כלומר אחר אשר על ידי עמל ויגיעה תשיג המושכלות ומרחוק תבוא החכמה בלבך, אז ודעת לנפשך ינעם כלומר ינעם ויערב לו כל דבר ממש כשומע מפי האומר הראשון.

וזהו שרמז הנביא ע"ה אכתוב לו רבי תורתי כמו זר נחשבו (הושע ח', י"ב). כלומר אם היתה התורה כתובה באופן שתהיה כלה מבוארת עד שלא ישאר אל הלומד לחקור בסודה ולהתחדש לו דבר מעתה, אם כן כבר היתה נחשבת כמו זר רצה לומר נעדרת הכח היקר והנעימות מכל וכל וכנ"ל. וקח לך דמיון על כל זה מיואב שלא רצה לכבוש רבת בני עמון וקרא לדוד שיכבוש הוא בעצמו למען יהיה לו לתפארת כן התורה וכל דברי הנביאים סתומים בעניניהם והניחו למשפט אלהים יורנו.

וכל דברנו אלה מבוארים ברז"ל ויותר מהמה בני הזהר (קהלת י"ב, י"ב) הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה כו', ושמא תאמר אם יש בהם ממש מפני מה לא נכתבו אמר קרא עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר כו', כל ההוגה בה טועם טעם בשר (ערובין כ"א, ב') והוא מכוון לדברינו.

ומה נעמו עתה דברי הילקוט היה להם ככלי מלא דבורים, דברים שאתה שומע תרצה ותבין להם. והוא כי בא המאמר לדבר על לב משה לבל ירע בעיניו על העצה הזאת לשתף עמו עוד אנשים ונשאו אתו בדבר ההוראה, לזה הקדים יתרו ואמר לו כי אין נגרע מכבודך דבר על ידי מה שילוו אליך השופטים ההם, יען כי הם לא ישפטו דבר זולת על פיך ועל פי התורה אשר תלמדם ואם כן כתרך גדול מכתרם. וזהו שהמליצו ז"ל היה אתה לעם מול האלהים ככלי מלא דבורים שאין הדבורים מובנים בלתי על ידי מי שיסדר אותם לעשות מהם מאמר שלם ואחר כך יהיו נתונים למי שרוצה להבינם, כן היה משה ע"ה כי התורה כמו שניתנה מהר סיני היו עניינים סתומים בלתי מובנים אל העם, אבל משה רבינו ע"ה שעליו אמרו ז"ל ותחסרהו מעט מאלהים היה הוא המורה והמלמד טעמי התורה פרטים ודקדוקים וסודות וממנו תצא תורה ודבר ה' לכלם. וזהו היה אתה לעם מול האלהים כלומר ממוצע בינם ובין האלהים ובארו ז"ל היה להם ככלי מלא דבורים דברים שאתה שומע תרצה ותבין להם. והענין נכון:

חלק ט

בחדש השלישי כו'. ויסעו מרפידים כו', ומשה עלה אל האלהים.

ראוי להבין כי כפי סדר וצחות הלשון יותר מהצודק היה שיאמר ויעל משה כו'.שפת היריעההוא שאמר ר' שמעון בן חלפתא (סוף עוקצין) לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, כי הנה כבר נאמר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו הנה עינינו רואות כי כלי חמדה זאת היינו התורה היא סבת הברכה, ואם כן מי שאין לו בית אי אפשר לו לעשות מזוזה ולא מצא דרך לזה רק שלום ואחדות שנאמר ה' עוז לעמו יתן כאשר עלה ברצונו יתברך לתת תורה לישראל, ה' יברך את עמו בשלום. ועל ידי השלום והאחדות חשב על כל אחד מישראל שהוא קיים כל התורה. וזהו שאמרו במדרש אתם נצבים היום כלכם למה נסמכה פרשת נצבים לקללות לפי שכאשר שמעו ישראל צ"ח קללות שבמשנה תורה הוריקו פניהם ומיד בא משה לפייסן ואמר להם אתם נצבים היום כלכם משל לזקנים כשהם הרבה באגודה אחת הם חזקים כך אתם אם תהיו באגודה אחת תהיו נצבים ולא נופלים, הא לך כדברינו כי פחדו ואמרו שהמה מעותדים לקללה יותר מלברכה כי זהו מן הנמנע שיקיים אחד את כל התורה כולה על זה השיב כי כאשר תהיו באגודה אחת כל אחד יעשה בעד כלל ישראל ויהיו כלם צדיקים: * ובגמרא (עבודה זרה ב' ב') כלום כפית עלינו ההר כגיגית ולא קבלנוה כמו שעשית לישראל כו' מיד אומר להם הקב"ה שבע מצות שקבלתם היכן קיימתם, באור הדברים על דרך עשיר אחד היה בנו ובן חורגו שניהם חולים והרופא בא ונתן תרופה אחת לשניהם שישתו שמן זית כל שעה כף אחת ולא אבו גם שניהם, ויקח את בנו בחזקת היד ויפתח את פיו ויתן לו בעל כרחו ואל השני לא עשה מאומה ולא שתה ונשאר בלא כח, אחר זמן שאל את העשיר מדוע לא כפית גם אותי כאשר כתית את בנך האף אמנם כי להכות ולייסר אין המשפט רק באב לבנים אבל לכל הפחות היה לך לשפוך מעט אל פי כי כמה בני אדם מתענגים על שמן זית ואף כי אני חשבתי כי מר הוא אבל אחר הטעימה אם היה נתברר לי שאינו מר הלא הייתי שותה, ויען ויאמר העשיר הלא אזכרה ימים קודם שנתתי לפניך דגים מלוחים עם שמן זית וטעמת והקיאות אם כן מה הייתי פועל עם הכפיה שתטעום ממנו, הנמשל העכו"ם יודעים שהמה אינם בנים למקום ואין להכריחם כמו לישראל שכופה אותם אל קיום התורה והמצות בתוכחות וצ"ח קללות רק טענתם כך היא הלא התורה מתוקה מדבש ונופת צופים למבין את נועמה וטועם את מתקה רק אנחנו חשבנו כי מרה היא והיה לך לכפות ההר עלינו רק בעבור נקבל ונטעום את מתקה ואז ודאי היינו מקבלים אותה על זה ישיב הקב"ה הראשונות ישמיעונו ז' מצות שקבלתם היכן קיימתם הלא טעמתם כבר את נועמה ואת מתקה ומאסתם אותה ומה לי לכפות אתכם עוד:הלא כבר אמרו נעשה ונשמע רק בית ישראל הם קבלו באמת ברצון טוב, וגם כי כל העם ענו ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה נמשכו העם בדבריהם אחר הרוב והרוב היה בית ישראל, לא כן העם נאמר עליהם ויפתוהו בפיהם כו', ואמר אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים, באור הדברים על דרך שנתבאר בקול יעקב מאמר משכני אחריך נרוצה. ובמדרש ממה שנתת לי משכני ביזת מצרים וביזת הים אחריך נרוצה, והמורם מדברינו שם כי הוא יתברך זיכה אותנו בשני מעלות טובות המחוייבות אל עבודתו יתברך והם היראה והאהבה, והנה מבוא היראה הוא על ידי פגיעת העונשים והוכח במכאובות אזי יביאנו ליראה את ה' ומבוא האהבה הוא כאשר תביאתהו טובה מאתו יתברך כדרך כל מקבל טובה שאוהב אל המטיב לו, והקב"ה בחסדו המציא אל ב' מעלות אלה סבה אחת והיא גלגלה את שתיהן והוא על ידי שנתן לנו ביזת מצרים וביזת הים ברכה וטובה אלינו ועונש וקללה לשכנינו ועל ידי זה נתעוררה בלבנו האהבה מסבת הטוב אשר השגנו אנחנו והיראה והפחד ממוראו יתברך על ידי העונש אשר הגיע לשכנינו, וזהו אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים היא סבת היראה ואשא אתכם על כנפי נשרים היא סבת האהבה ובזאת ואביא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי כו' והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ כו', ויפה המליץ בזה הרב מוהר"א ז"ל ע"ד רב גדול עשה חבור נחמד ונסע אל עיר אשר שמה בית הדפוס והיה צריך מלון על זמן ידוע ב' וג' חדשים, בא לבית אכסניא אחת ויפצר את בעל האכסניא לאמר אני רב פלוני המחבר ספר חדש ואני צריך אכסניא עד צאת ספרי מבית הדפוס הבעל הבית בשמעו הפצרתו בו איך שואל ומבקש ממנו הבין מדבריו כי רצונו להתאכסן בחנם כי לולי כן מה ענין שאלתו ובקשתו בתחנונים ומה זה היה לו להציע לפניו גדולתו חכמתו ויקר כבודו, אמר בלבו אם כן מה לי לצרה זאת ויענה ויאמר לא אוכל לעשות הדבר הזה כי צר לי המקום וילך לבקש בית אכסניא אחרת גם אל השלישי גם אל הרביעי וידבר אליהם כן ויענו אותו כמשפט הראשון, אחר כך נשמעו הדברים אל נדיב אחר וירץ אליו ויחבקהו ויפול על צואריו ויבקש מאת הרב אם נא מצאתי חן בעיניך הנה ביתי לפניך בטוב בעיניך שב וכל מחסורך עלי וישב עמו עד אשר כלה מעשהו ויסע עם הספר למכור ונתעשר עד מאד. פעם חזר ונסע אל עיר הנ"ל לאיזה סבה ויבוא שמה במרכבה גדולה וכבודה ושני נעריו עמו ויבוא עד לפני רחוב האכסניות אשר בפעם הקודם פנו אליו עורף, ועתה כלם נקבצו באו אליו כל אחד לבקש ממנו שיבוא אליו ולא הטה אזנו אליהם עד אשר בא אל מקומו מאז ויסורו ויבואו אליו כל יקירי הקהלה וכל אחד מתנפל לפניו מדוע לא באת אצלי להתאכסן בצל קורתי האמנם לא אוכל כבדך, ויגער בהם ויאמר אם באמת נדיבים אתם למה לא הכנסתם אותי אז האם קדמתם אותי בלחם ומים רק עתה אחרי ראותכם כי יש בידי הון יקר באתם אלי למען בצוע בצע. הנמשל הקב"ה ברצותו לבוא לשכון כבוד בארצנו בא עם חבורו הטהור אל ישמעאל עמון ומואב ובקש אכסניא מהם ותלה ברצונם ובחירתם והרגישו כי הכוונה היא בבקשה זאת שיתעסקו עמו בנדבה לא על מנת לקבל פרס ונזורו אחור בתשובות שונות, מה כתיב בה לא תרצח כו', ובא אצל ישראל והציע גדלו ואלהותו אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים כו' ואביא אתכם אלי, וכל אלה עשיתי לכם בכח גדול ויד חזקה אשר בעיניכם ראיתם ועתה קבלו נא אותי בדירתכם, והנה לעתיד כאשר יפתח יתברך את אוצרו הטוב ויתגלה לעין כל כל חמדת הסגולה הצפון אל עבדיו הנאמנים אז יאמרו תנה לנו מראש מדוע לא תשכון אצלנו, והקב"ה יבעט בהם לאמר מדוע לא קבלתם אותי מאז, על דרך כשרציתי לא רציתם, וזהו ועתה אם תשמעו בקולי כלומר עתה בעודי זר באין מכיר בי ואין לי שום אכסניא אם תקבלו אותי ותשמעו בקולי ושמרתם את בריתי אז והייתם לי סגולה מכל העמים גם בעת יהיה לי כל הארץ יקראו העמים כלם בשם ה' ויתנו לי משכן לשכון בתוכם גם אז תהיו לי סגולה מכלם לא אפן אל מנחתם ולא ארצה מידם.

והנראה בזה בהקדים דבריהם ז"ל במדרש: באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה, עשה בו הקב"ה קלסתורים של פניו של משה דומה לאברהם, אמר להם הקב"ה אי אתם מתביישים הימנו, לא זה הוא שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו (פרשה כ"ח, א'). וכלל הענין בזה הוא עם מה שכתבנו בחלק הראשון (פרשת וירא במאמר וה' פקד את שרה) כי כל השינויים שעשה יתברך לזמן באיזה דברים פרטיים בטבע המוטבע ביצירי בראשית היה אך על דרך שאלה ולפי שעה לעת הצורך להחליף ולשנות את טבעם אולם אחר כך היה החיוב להחזיר הדבר להשלים סדרי הטבעיים, כמו הפך המים לדם והדם למים מטה לנחש ונחש למטה. וברז"ל: אמר ר' יצחק ויזרח לו השמש וכי שמש לו לבד זרחה והלא לכל העולם זרחה אמר ר' יצחק שמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו (חולין צ"א, ב') רצה לומר להשלים שיעור ההשתנות ותחת ששקעה קודם זמן זרחה אחר כך קודם זמן וכמו כן נאמר הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחורנית עשר מעלות (ישעיה ל"ח, ח'). הנה מכל זה אנו רואים כי גם אם נשתנה דבר פעם אחד החיוב כי ישתנה הדבר אחר כך בהיפך ובזה ישלמו סדרי הטבע.

כן הדבר בעניננו כי הנה כבר אמרו ז"ל גזר הקדוש ב"ה שיהיו העליונים למעלה והתחתונים למטה, שנאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם (שמות רבה י"ב). והנה במתן תורה לולא שכבר היה סבה מאת ה' שירדו המלאכים למטה אצל אברהם לא היה יכולת ביד משה לעלות למרום בלתי על ידי ההשתנות שהיה בהמלאכים בעבור אברהם היתה עליית משה מחוייבת להשלים הסדר. וזהו שאמרו במדרש (שם) אמר הקב"ה למשה לא ניתנה לך תורה אלא בזכות אברהם, שנאמר לקחת מתנות באדם ואין אדם אלא אברהם, שנאמר האדם הגדול בענקים (יהושע י"ד, ט"ו) וזהו שסיים הוי ומשה עלה אל האלהים, כלומר ועל כן לא נאמר ויעל משה אלא ומשה עלה כאלו הענין נמשך לענין שלמעלה ממנו כי לא היתה ההתחלה ממנו לשנות חק הגזירה אבל כבר נעשה הדבר מקודם בימי אברהם, והוא עלה להשלים שינוי הטבע, וזהו שהשיב יתברך להמלאכים שהתפלאו לאמר מה לילוד אשה בינינו, כלומר מה שהוא חלוף בחקי וטבעי מעשי בראשית לזה אמר להם יתברך לא זה הוא שירדתם אצלו כו'. כלומר הלא כבר קדמה ההשתנות בכם לרדת מטה על כן הוא מחוייב לעלות להשלים תנאי הטבע:

עוד באור על זה על פי משל לשר צבא גדול שהיה חשוב ונכבד מאד בעיני המלך עד שלא היה עושה דבר כי אם על פי עצתו, ויהי להמלך בן יחיד רך וענוג ובכל פעם שהיה מהצורך אליו להמתיק סוד עם שר צבאו צוה לבנו לסור מאצלו כי כבוד מלכים הסתר דבר, ויהי שר צבא הזה מתפאר בפני כל שרי המלך לאמר הלא אנכי טוב לו גם מפרי בטנו כי בעבורי יפריד מאצלו את בן יקירו ויקח מועד להתבודד עמי בחדר היכלו ויגד לי את כל לבו, והגיעו דבריו אלה לבן המלך ונעצב הבן ההוא על דברי השר צבא ועל רוב גאונו מאשר הוא יקר בעיניו נכבד כל כך יותר ממנו. והפליג כל כך להתעצב עד כי נפל למשכב, ויבואו הרופאים לבקר אותו ויכירו בו כי מחלהו באה לו רק על ידי היות בו דרך עוצב, ויאמרו כי לא יועיל לו שום מזור אם לא על ידי אשר יבקשו לו מיני שחוק והיתול שעל ידי כן יתפעל בעצמו לגרש עצבונו ויגונו, ויצו המלך להביא לפניו הרבה כלי שיר המטיבים כל לב, אבל לא פעלו דבר כי כבר היה מורגל בהם, ויקרא המלך אל חכמיו ויועציו אולי ימצאו המה ברוחב לבבם איזה ענין חדש המשמח הנפש מה שלא ראה עוד בנו יחידו מעולם, ויתיעצו ויאמרו למלך יצא דבר מלכות מלפניו על כל השרים והפקידים אשר בחצר המלך כי בכל יום יתחפש ויתחלף אחד מהם בצורת דוב וכדומה מבעלי החיים ויבוא כך לפני בנך ובאין ספק כי יכיר את כל אחד בכבודו ופקידתו ועתה כאשר יראה אותו מצחק לפניו יתפעל להפליג בשחוק ושב ורפא לו, ויהי כן, ויהי היום והגיע הדבר על השר צבא הגדול הזה ובהכרח התחפש בדמות איזה בעל חיים, ובא אליו והיה מצחק ומרקד לפניו וזה הכירו וימלא פיהו שחוק והכניס בלבו שמחה עצומה ויהי בצאת השר ההוא חוצה נלוו אליו שרי המלך ואחוזת מרעיו ויאמרו הנה עתה ראה גם ראה כי אין אהבת המלך אל הזולת כאשר אל בנו כי הלא בחלותו הפליג לצוות עליך שתתחפש בצורה נכריה מה שהוא לך בזיון גדול, עבור הפיק רפואה לבנו אהובו לתת שמחה בלבו.

הנמשל כי המלאכים שרי מעלה הסתכלו בעצמם שאין ערך כלל לגדולתם וחשיבותם בין קרוצי חומר כי המה עצמיים נבדלים העומדים ממעל לו יתברך דבן אדם לו הארץ והוא שפל ומורד לכן הפליגו ואמרו מה לילוד אשה בינינו, תנה הודך על השמים, ומי כהחכם יתברך שבירר לפני המלאכים כי יכירו וידעו כי חביבת בשר ודם גדולה יתר מאד מחביבות המלאכים וזהו מה עשה הקדוש ב"ה צר קלסתר פניו של משה דומה לאברהם ואמר להם אי אתם מתביישים הימנו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו כי בהיות אברהם דואג ומתעצב על שלא היו אורחים באים בהכרח באו מלאכים בדמות אנשים לאכול אצלו לחם מה שהוא בלתי נאות לשכל רוחניי כי אין לפניו לא אכילה ולא שתיה ועם כל זה מאהבת אברהם צוה עליהם לשנות הסדר ויאכלו, הנה מזה יש להם לראוה יקרת מין האנושי שהוא עיקר במעשי ידיו יתברך ובנים המה לו, וזהו אמר להם הקב"ה אי אתם מתביישים הימנו, לא זה הוא שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו, והבן:

חלק י

עוד שם: ומשה עלה אל האלהים הדא הוא דכתיב עלית למרום שבית שבי (תהלים ס"ח, י"ט) מהו עלית נתעלית נתגששת עם המלאכים שלמעלה וכו' דבר אחר בנוהג שבעולם הנכנס למדינה נוטל דבר שאין עין בני המדינה עליו, ומשה עלה למרום ונטל את התורה שהיו הכל נושאים עיניהם עליה הוי עלית למרום שבית שבי יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם תלמוד לומר לקחת בלקיחה נתנה לו (פרשה כ"ח, א').

וראוי לעמוד על תכלית כוונת הדברים ועל כפל המלות שבית שבי.

ונקדים לזה מאמרם ז"ל אמר ר' יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה לילוד אשה בינינו אמר להם לקבל תורה בא אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבע דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו כו', אמר לו הקב"ה למשה החזר להם תשובה, אמר לפניו רבונו של עולם מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם, אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להם תשובה כו', אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים אמר להם למצרים ירדתם כו', שוב מה כתיב בה לא יהיה לך אלוהים אחרים בין העמים אתם שרויים, לא תרצח לא תנאף לא תגנוב קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם מיד הודו לו כו' (שבת פ"ח, ב'), ולכאורה לא ידענו איך לא השכילו המלאכים בעצמם שינצחם משה בשאלות ההם הלא מי לא ידע את זאת שאין בהמלאכים לא גניבה ולא גזילה ודומיהם.

אבל לדעתי כוונה אחרת היתה בזה כי הנה בבוא לעיר סוחר אחד עם סחורות הרבה ויבוא אחד וירצה לקנות סחורתו, מלבד עשרה או ט"ו מינים והאחד רוצה לקנות הכל, בוודאי ימכור כל סחורתו אל השני, אבל אם הראשון נאמן ובטוח והשני בלתי בטוח אם ישלם, אז הראשון יותר ראוי כי גם שישאיר לו כמה סחורות פרטיות שלא יקחם עם כל זה מה שיקח ממנו בטוח שישלם לו באין גרעון דבר, לא כן השני גם כי יקח הכל אבל אפשר שלא ישלם כלל.

וכדבר הזה היה ממש טענת המלאכים מה אנוש כי תזכרנו כו', אשר לכאורה מה להם לדבר קטגורים על האדם הלא לענינם יספיק לומר ה' אדונינו כו', אשר תנה הודך על השמים כלומר מה עול מצאת בנו להרחיקנו מהוד התורה ולקחת אותה מידינו. אבל המלאכים כוונו בזה לפייס אותו יתברך על דבר המצות (מעשיות) הנעדרות אצליהם ונמצאות בבני אדם (וכמו שזכרם משה כלום בין העמים אתם שרויים כו'). לאמר האף אמנם כי יש מהמצות הבלתי שייכים להם עם כל זה ראוים היא שתנתן בשמים יען כי מה שיקבלו הם בטוח הוא ונאמן שלא ישתנה, לא כן בבני אדם יותר קרוב הדבר שיאבדו הכל. וזהו שכללו במאמרם מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, היינו כי אין האדם בטוח כלל שיקיימם.

ועל זה אמר יתברך למשה אחוז בכסא כבודי כו'. והרצון בזה אך להראות לעיני המלאכים כח משה וגדולתו שאחז פני כסאו מקום שאין ידם משגת.יריעות האהל ואחר כי ראו המלאכים כמה גדול כחו של משה וכי מדרגתו עודפת על מדריגתם אם כן כבר הוא בטוח כמו הם ואם כן יש בו עוד עתה שני המעלות גם יחד כי הוא רוצה לקבל כל חבילות סחורות המצות גם לא תגנוב גם לא תרצח וכדומה, מה שאין נאות למלאכים בסחורות כאלה, ועוד זאת שהוא גדול בעושר ובטוח כמו המלאכים לכן חזרו והודו.

וזהו אמר משה רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה כו'. מיד הודו לו כו'. שנאמר ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ ואלו תנה הודך על השמים לא כתיב. ולשון הודו מורה כי עתה נתברר להם ההיפך כי יתרון במעלת מתן התורה להאדם יותר מאילו ניתנה להם אחרי שגם האדם הוא רוב אונים ובטוח כמותם הנה יש בו עוד מעלה עודפת כי הוא יקיים כל המצות גם לא יהיה לך גם לא תגנוב לא תרצח ודומיהם מה שאין כן המלאכים.

ומעתה יתבאר הכפל עלית למרום שבית שבי אשר לדעתי הוא כענין שבארו ז"ל ושבית שביו (דברים כ"א, א') לרבות כנענים שבתוכה היינו שהיו שבויים אצל בעליהם אשר לא משבעה עממים כן יורה מאמר שבית שבי היינו שבית מה שהיה שבוי. כי הנה אם יקח אדם בשבי איזה דבר מיד בעליו כמו אשה מתחת בעלה או בנים מתחת אביהם יהיה הדבר רע מאד בעיני השבויים, לא כן אם ימלט שבויים מיד שוביהם כענין שלקח חזקיה מאשור שבי מצרים או יוחנן בן קרח מישמעאל ודאי כי יערב הדבר לכלם. כן התוה"ק כל מגמתה וחפצה היה כי תבוא לידי משה נאמן ביתו יתברך, אבל היתה שבויה אצל המלאכים בעל כרחה. וזהו עלית למרום נתגששת עם המלאכים שבית שבי כלומר שהיתה כשבויה ביד המלאכים ומשה זכה בה על ידי שנצחם בטענותיו:

עתה נבין מה שסיימו ז"ל יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם תלמוד לומר לקחת כו', והאמנם כי הדברים עמוקים ובסוד ה' לא עמדנו, עם כל זה נקרב המאמר מעט כפי קוצר השגתנו ונאמר כי היה בה שני הבחינות יחד שביה, ולקיחה. והוא כי אם יתגבר איש על רעהו לקחת ממנו דבר בחזקה אם אחר כך יוכל לרצות ולפשר את בעליו לקנות הדבר מעמו להחליט לו הדבר ושיסכים עליו שהוא שלו ודאי יעשה, ואף כי לו לבדו אין נפקותא ותועלה בזה כי גם מבלעדי זאת הדבר שלו כי זרועו מושלה לו. אולם אם ירצה לתה הדבר מידו במתנה לאיש אחר הבלתי תקיף הנה יחוש פן יבוא בעליו ויקח את שלו מידו, על כן באין ספק ישתדל לפייס בעליו עד שיסכים ברצונו הטוב להחליט הדבר אצלו. כן משה ע"ה קבל התורה לעצמו (כמוזכר בהגה"ה) וכחי ועוצם ידו עשה חיל והתגבר על המלאכים לקחת התורה מידם בחזקה. אבל ברצותו לזכות את ישראל בטוב עינו, לתת התורה גם להם, חשש פן יתגברו המלאכים ויתעוררו עליהם עוד לאמר מה אנוש כו', כי הם בלתי בטוחים כמוהם וכנזכר לעיל, לזה הכריע בדעתו כי טוב לקחת אותה אחר השביה היינו לרצותם למען יסכימו עמו ברצון טוב, וזהו - עלית למרום שבית שבי, ואחרי זה לקחת מתנות באדם רצה לומר עבור זה לקחה אחר כך בקנין כדי לתתה מתנות באדם, כלומר כדי שיוכל לתת אותה גם לבני אדם זולתו.

ומעתה נעמוד על סיום דברי המאמר הנ"ל מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר שנאמר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם בשכר שקראוך אדם, לקחת מתנות אף מלאך המות מסר לו דבר שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם (במדבר י"ז, י"ב)כו', אי לאו דאמר ליה מי הוה ידע (שבת פ"ט, א') ומהראוי לדעת ענין המתנות מה הם, כי אם נאמר שמסרו לו סודות התורה כלום חסר בבית המלך שלמד מפי הגבורה וכבר אמרו ז"ל חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכלם ניתנו למשה חסר אחד, שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים (תהילים ח', ו') (ר"ה כ"ב, ב').

אמנם מן הפרט נשפוט על הכלל והוא מה שאמרו מלאך המות מסר לו דבר והענין הוא כי התורה הקדושה בכללה היא סם חיים אל נפשות אומתנו, עד שכל ההוגה בה הוא מוצל מכל רע ומכל מחלה ונגע כאמרם ז"ל כל העוסק בתורה יסורים בדלים הימנו (ברכות ה', א') וכמאמר כי אני ה' רופאך (שמות ט"ו, כ"ו). אולי בעבור על האדם רוח עועים ויחטא לאלהיו ויעבור על מצות התורה ויפגענו באיזה עונש חלילה, מלבד מה שהכין יתברך רפואה למכתו על ידי התשובה יש עוד סגולות רבות להנצל מהתעוררות בעלי הדינים כמו שאמרו ז"ל איסרא דמזונא נקיד שמיה איסרא דעניותא נבל שמיה (פסחים קי"א, ב') ועל ידי הנקיות ינצלו ממנו, וכדומה הרבה ברז"ל. וכמו כן הקטורת סגולתה לבטל הנגף כי המלאך הממונה על זה משפטו להתרחק ולברוח מן הקטורת, וכן הזולת מהממונים כל אחד יודע כחו ומהותו ומכיר הדבר שסגולתו להבריחו כנודע, ודברים כאלו אינם כלולים בהתורה כי ההולך בדרכיה אינו צריך לבקש הצלתו על ידי עניני הסגולות. ולדעתי הן הנה הדברים שגילו המלאכים למשה, ורז"ל קראו להם מתנות, וזהו שדרשו לקחת מתנות באדם בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות, הנה לפי דרכנו כוונו ז"ל לבאר לנו יקרת המתנות ההם בעיני משה אשר באמת אינם חשובים אצלו לכלום כי שומר התורה כמוהו לא ישמש בענינים כאלה מעולם, ולזה אמרו כי המתנות היו לו בשכר שקראוהו אדם.

והוא על פי משל לעשיר גדול שהיה לו בת יחידה ושידך אותה לבחור אחד מופלג בשלמות ומהולל מאד, ויהי קודם החופה יצא עליו שם שהוא נגוע ומוכה בגופו במומים שבסתר והיתה שמחת העשיר ההוא נכזבת והולך ומצטער מאד שנתן בתו לחתן כזה, ויהי כי עברו כמה ימים אחר הנשואים בירר החתן את הדבר כי שקר העלילו עליו, והוכיח ההיפך כי הוא בריא אולם כ"כ עד שהוא בטוח מפגיעת כל מחלה כל ימי חייו, וישמח אבי הכלה מאד ויעש משתה גדול וישתו וישכרו עמו, ויהי כטוב לבו אמר אל חתנו לך נא החדרה וחפש בכל כלי הנבחרים וכל אשר ישאלך לבבך קח לך, וילך ויחפש וימצא כלים נאים וחמודים מלאים רפואות יקרות והיה בוש לבקש שיתנו לו הכלים ההם עם הרפואות מפאת החשד שחשדוהו לחולה, אבל בא ואמר בפניהם הלא תדעו ותאמינו שאין לי צורך בהם כלל אולם הן אתם גמרתם אומר בלבבכם שאני חולה וצריך לרפואות והסכימה דעתכם לסבול ממני הוצאות הרפואות אם כן למה כעתה אפסידם, גם כי אני איני צריך להם הנה אתן אותם לאחרים ואגמול טובות עם הצריכים להם.

הנמשל משה ע"ה בעלותו למרום ונתגשש בעליונים היה הדבר כמו זר בעיני המלאכים עד שאמרו עליו מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כו', ובאמת הלא לעיניהם ראו אחר כך כי איש אלהים הוא ממש כמלאכי מרומים, ועל כן ברצותם אחר כך לפייס אותו בהמתנות הנ"ל שמסרו לו, גם כי המה לו אך למותר עם כל זה לקח המתנות מפאת שקראוהו תחלה אדם והיו ראויות לו לפי דעתם והסכמתם, ועל כן עתה אם כי הוא אינו צריך להם יתחסד ויתנם לבני אדם הצריכים להם וזהו לקחת מתנות באדם בשכר שקראוך אדם, והבן:

עוד נוכל להשיב על שאלתנו במאמר הנ"ל מה סברו המלאכים מתחילה ברצותם שתנתן התורה להם הלא באמת רוב המצות אין להם עסק בהם. אבל זה יותר מובן לנו בשנעיר בלשונם ז"ל אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו, אמר להם לקבל תורה בא, אמרו לפניו חמדה גנוזה כו', אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה אנוש כו', ה' אדוננו כו', אשר תנה הודך על השמים, אשר באין ספק הוראת מלת הודך הוא רומז על ענין נשגב. עוד מהראוי להתבונן בתשובת משה ע"ה אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה, אשר לכאורה מלות שאתה נותן לי המה שפת יתר כי די היה לו לומר מה כתיב בתורה, אנכי לא יהיה לך כלום כו'.

ולהבין כל זאת נזכיר מאמרם ז"ל במדרש אז ראה ויספרה (איוב כ"ח, כ"ז) אמרו רבנן צריך האדם להיות נוטל משל לומר פרקו או אגדתו או מדרשו בשעה שהוא מבקש לאומרם בציבור לא יאמר הואיל שאני יודע בו יפה כשאכנס לדרוש אני אומר, אמר רב אחא מן האלהים אתה למד, כשבקש לומר תורה לישראל אמרה ארבע פעמים בינו לבין עצמו עד שלא אמרה לישראל, שנאמר אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ואחר כך ויאמר לאדם, וכן וידבר אלהים את כל הדברים האלה (שמות כ', א') ואחר כך לאמר לישראל (שמות רבה מ', א'). והנה אם דבריהם ז"ל האלה כפי הכוונה הפשוטה הוא דבר שאין הפה יכול לדבר, וכי מהצורך היה לו כביכול לחזור התורה בינו לבין עצמו טרם אמרה לישראל. אבל הענין יתבאר בהקדים דברי המשורר ע"ה אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה גדולים מעשה ה' דרושים לכל חפציהם הוד והדר פעלו כו' (תהלים קי"א, א'-ג'), אשר לדעתי כיוון בזה ע"ה להפליג בחינת התורה הקדושה וערכה ואיך היא מוצלחת לכלם למקטן ועד גדול. כי הנה בהתבונן בהמלאכות הנמצאות בעולם יש מלאכה יקרה ששכרה רב מאד כמו מלאכת הרקמה וכדומה, ויש מלאכה פחותה ששכרה מעט מן מעט כמו מלאכת עבוד העורות, או מלאכת הנפחים עושי קרדומות, וכלי מחרישה וכדומה. וכי תאמר מדוע לא יבחר כל אדם ללמוד מלאכה יקרה כדי שיתפרנס ממנה בקל, וגם מה שישתכר ביום אחד יעלה על שכר זולתו בכל השנה, אכן דע לך כי יתרון במלאכה הפחותה כי היא תחיה בעליה בכל מקום ובכל זמן, יען כי כמעט אין אדם שלא יצטרך למלאכתו, לא כן בעל מלאכה יקרה כי לא ימצא מקום שיש צורך במלאכתו כי אם בעיר גדולה מושב מלכים ושרים מחושקים כסף ואבני חפץ, אולם בבואו לעיר קטנה וכדומה מהמקומות שאין צורך במלאכתו ימות ברעב, ובזאת יש לכל מלאכה מעלה מצד וחסרון מצד, אמנם אם תמצא בעל מלאכה שיכול לעשות כלים יקרים וגם בהזדמן לפניו מלאכה פחותה יוכל גם כן לעשותם הוא הוא המשובח מכל צד, כי יש בו כל חלקי המעלות אשר בהמלאכות ולא חסרונם, הוא הדבר בהתורה הקדושה שהפליג החכם ע"ה בהתפארותה ה' קנני ראשית דרכו כו', ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם (משלי ח', כ"ב ל'-ל"א), ירצה כי באין ספק כל המעוז והשעשועים שהיה אצלו יתברך עם תורתו הוא, אך עבור הסודות החמודות והאורות הצפונות בה שזה הוא הודה והדרה בשמים ממעל מה שהוא נעדר ההשגה אצל בשר ודם, ועם כל זה יש בה גם כן הפנים הפשוטים מה שהוא מפיק ישרת וצדקת האדם וטוב ענינו, ואם כן תתפאר התורה בשתים, כי אחרי היותה חמודה בעליונים בעלי הרוחניים מפאת הוד האורות והדר הסודות הרוחניות אשר בה, והיא בכח לעשות שעשועים לאלהי שמים, עוד היא מסוגלת לייחד ענינים לבשר ודם, ולשעשע גם בעלי הגשמים קרוצי החומר, והיא כלולה משני כחות הפכיות רחוקות מגבהי שמים עד הארץ השפלה, וזהו ואהיה אצלו אמון כו', משחקת לפניו בכל עת, עם ענינים דקים רוחניים המזהירים כזוהר הרקיע, ואחר כל אלה משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם.

והוא ממש מאמר דוד המלך ע"ה אודה ה' כו', ידוע כי ההבדל בין גדול ובין רם כך הוא, מאמר גדול יסוב על אותו שהוא מלמעלה עד למטה, ומאמר רם יסוב על אותו שהוא רק למעלה אבל למטה אינו מאומה. וזהו שהפליג אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה, כלל בזה כל סוגי המדרגות וביאר ואמר - גדולים מעשי ה' כלומר להיותם בבחינת גדולים ונמצאים גם בבחינות רמות גם בבחינות אשר למטה מהם על כך המה דרושים לכל חפציהם היינו כי כל החפץ יוכל למלא את ידו מדרושיה ועניניה. וביאר עוד ואמר כי מלבד אשר הוד והדר פעלו הוא סוד התורה שכלו הוד והדר מה שהוא נחמד וערב בעליונים וצדקתו עומדת לעד כלומר גם זה נמצא בה שהיא פועלת צדק ויושר בבני אדם ונותנת חיים לעושיה בעולם הזה:

ובזה נבוא אל הענין כי כבר נודע כי התורה כלולה מארבע פנים, והם פשט, רמז, דרוש, סוד, והנה אצל הקב"ה היתה רק בסוד וברוחניות אש שחורה על גבי אש לבנה, אמנם ברצונו יתברך לתתה לבני אדם בעלי הגשמיים היה מהצורך שתתלבש כביכול בענין גם בכדי שיהיה בכח האדם לקבלה על כן העתיקה יתברך מאופן לאופן עד שעלה ממנה חלק הפשוט. וזהו שרמזו ז"ל במדרש הנ"ל כשבקש לומר תורה לישראל אמרה ארבע פעמים בינו לבין עצמו עד שלא אמרה לישראל שנאמר אז ראה ויספרה כו', ואחר כך ויאמר לאדם, רצונם בזה על השתלשלות המדרגות ממעלה למטה מסוד לדרוש ומדרוש לרמז ומרמז לפשט עד שהיה יכולת ביד בני אדם קצרי יד לקבלה. והנה באין ספק לא העתיק יתברך את התורה אל דרך הפשט עד עת נתינתה כהוראת מלת אז, וכמובא במדרש וידבר אלהים את כל הדברים האלה ואחר כך לאמר לישראל, ואם כן עדנה לא ידעו המלאכים למעלה כי אם מהפנים הקודמים שכלו רוחניי ודק מה שהוא יאות אך לבעלי הרוחניים, ועל כן כאשר שאלו על משה לאמר מה לילוד אשה בינינו, והקב"ה השיב להם לקבל תורה בא, באותה שעה התפלאו המלאכים ואמרו חמדה גנוזה שגנוזה לך תתקע"ד דורות כו', אתה מבקש ליתנה לבשר ודם כי הם חשבו שהקב"ה נותן התורה למטה כלה כמות שהיא למעלה. וזהו שאמרו אשר תנה הודך על השמים, כלומר לא יתכן לתת הוד אור התורה ומצפוניה וסודותיה בלתי על השמים, ומה אנוש כי תזכרנו כו', ועל זה השיב משה ואמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה, רמז בדבריו כי אליו לא ניתנה בפנים שידעו הם בלתי בפנים מתחדשים היינו המובן הפשטיי הראוי לבני אדם. וזהו שדייק תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה לא יהיה לך כלום בין העמים אתם שרויים לא תרצח לא תגנוב כו', מה שהוא אצליהם כמו זר וזהו מיד הודו לו כו'.

והדמיון בזה לאחד שנגנב ממנו בגד של משי ובלכתו בבתי העיר לחפש גניבתו בא אצל אחד וראה בגד מקופל תולה על יתד ונדמה לו שהוא שלו, כי על ידי היותו מקופל לא ראה פני הבגד מאיזה מין הוא, ויאמר אל הבעל הבית מה לבגדי אצלך, ויתלוצץ עליו בעל הבגד לאמר שלי הוא, ויהי הוא מתעבר עמו וזה משיב לו על כל דבר בכמה ראיות כי לא גנוב הוא אתו, וירא כי לא יכול לו אז אמר הלא תגיד מאיזה מין היה בגדך הנגנב, אמר של משי וילך ויפתח את כנפי הבגד ויראהו כי הוא של צמר ומיד לא מצא עוד מענה בפיו וירף ממנו.

כן הדבר בהמלאכים כי באו בטענה להוכיח כי ראוי אליהם התורה יותר מלבשר ודם הבלתי מכירים הודה ויקר תפארתה ואמרו תנה הודך על השמים, ואפשר שהיה גם כן ביד משה להוכיו ההיפך כי אליו היא יותר מוצלחת מאל המלאכים וכמוזכר למעלה אבל למען לא יהיה לו עמהם דין ודברים ולבלתי יתווכחו עמו עוד אמר תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה, לומר כי לא לקח מחלק הראוי אליהם, אז מיד לא נשאר להם שום טענה. וזהו מיד הודו לו וחזרו ואמרו בעצמם ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, כלומר אחרי התוודע להם כי בכח התורה לפעול גם צדקות בארץ ולזכות את קרוצי חומר אמרו מה טוב ומה נעים גורלה ומה אדיר שמך גם בארץ. וזהו שסיימו ואלו תנה הודך על השמים לא כתיב לומר שלא היה להם לישאל עוד תנה הודך כו', כי הוא נשאר למעלה בחיק יתברך שמו וכמדובר:

ובזה נבין דבריהם ז"ל שם בסמוך אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו רבונו של עולם תורה היכן היא, אמר לו נתתיה לארץ, הלך אצל ארץ אמר לה תורה היכן היא, אמרה לו אלהים הבין דרכה כו', עד אמר לו לך אצל בן עמרם הלך אצל משה אמר לו תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה (שבת פ"ט, א'). אשר מהראוי לשום לב וכי משה ע"ה הוציא חלילה שקר מפיו, לאמר וכי מה אני שנתן לי הקדוש ב"ה תורה הלא באמת לקח אותה. אבל לדברנו יתכן כי באין ספק כוונת שאלת השטן היתה דוגמת שאלת המלאכים ששאלו התורה באותו אופן שהיא למעלה, ועל זה השיבה אותו הארץ אלהים הבין דרכה, כלומר גם כי הפנים הפשוטים ניתנו בארץ עם כל זה החלק שאתה שואל אין מי שידע בלתי אלהים לבדו. וזה גם כן תשובת משה וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה, והוא מוסב על חלק הנסתר והנעלם הנשאר בשמים.

עוד נאמר בתשובת השאלה הנזכרת לעיל (מה ראו המלאכים לעכב התורה שתשאר בעליונים בשכבר ידוע כי עיקר התורה הוא אך בעבור ישראל שקדמו במחשבה וכאמרם ז"ל מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר משל למלך שהיה נשוי למטרונה אחת ולא הוה לו ממנה בן פעם אחת נמצא המלך עובר בשוק אמר טלו מילנין וקלמין זו לבני והיו הכל אומרים בן אין לו והוא אומר טלו מילנין וקלמין זו לבני, חזרו ואמור המלך אסטרוגוס גדול הוא אילולי שצפה המלך שהוא עתיד להעמיד ממנה בן לא היה אומר, כך אלולי שצפה הקב"ה שאחר עשרים ושש דורות עתידים ישראל לקבל את התורה לא היה כותב בתורה צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל (בראשית רבה א', ד'), ואם כן הלא לעינים ראו כי ישראל זכו בה מכבר). עם מה שאמרו ז"ל במדרש: זה שאמר הכתוב בני אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך (משלי ב', א') מהו אם תקח אמרי, אמר רב הונא בשם ר' אמא אמר הקב"ה לישראל בני לא תהא תורתי עליכם כאדם שיש לו בת בוגרת והוא מבקש להכניס אותה אצל מי שמוצא, מהו אם תקח אמרי, אם יהא לכם זכות אתם מקבלים את תורתי שמלאכי השרת נתאוו לה, ולא נתתי אותה להם, מנין שנאמר מלאכי צבאות ידודון ידודון (תהלים ס"ח, י"ג) (דברים רבה פרשה ז', ט').

ובאור הדברים על פי משל לגדול אחד שהיה רב ומורה בעיר גדולה כמה שנים ולעת זקנותו רצה לבקש לו מנוח, לבלתי יטרד עוד בעסקי ההמון הגדול הזה ובמשפטיהם הרבים הכבדים ממנו, ועלה בדעתו לכתוב לעיר קטנה הסמוכה אליו שיקבלוהו עליהם למורה, כי שם ישב מרגוע בהיות אנשים בה מעט, וקרא לראשי עירו וישאל אותם לחוות דעתם אם הם מסכימים עמו על הדבר הזה, ויאמרו לו רבינו כטוב לפניך עשה, ויכתוב אל ראשי העיר ההוא לאמר אם תאבו קבלוני נא אצלכם למורה, והם נאספו יחד ויאמרו טוב הדבר, ויבחרו מהם אנשים ויקחו עגלות וישלחו לשם לשאת אותו ואת ביתו, ויהי כבוא העגלות ויתקבצו גדולי העיר ולא נתנו אותו לנסוע מעמהם, ויאמר אליהם הלא שאלתי את פיכם תחלה והסכימה דעתכם על הדבר, ועתה מה לכם להתנגד, ויאמרו אליו רבינו חלילה לנו מעשות כדבר הזה, הנה העגלות לפניך קום ולך כאות נפשך, ויהי הבעלי העגלה אוסרים מרכבתו והם באים והכו אותם הכה ופצוע וינתקו המוסרות לאמר את רבינו הגדול אתם באים לקחת מאתנו, שוא לכם שוא וילכו הבעלי העגלה לבית הרב ויספרו לו את אשר עשו להם אנשי העיר, וישלח ויקרא אותם אליו ויאמר אליהם הלא תגידו מה לכם להתעבר עם האנשים האלה הלא הם בתם לבבם ובנקיון כפם באו הנה אחרי כי השלמתם לעצתי, ויאמרו לו רבינו אבל עליך לדעת כי בכוונה עשינו כן למען הפק טובתך לאמר הנה אתה כתבת אל אנשי עירם שיקבלו אותך אצליהם, ומי יודע מה הם אומרים ללבבם אולי הם דומים כי גדולי עירנו שאטו בך לגרש אותך מעמנו על ידי איזה סבה ועל ידי כן תהיה נקלה בעיניהם לאמר מי זה הוא הבא לגור ולשפוט שפוט, על כן יעצנו לעשות כה למען יראו הם כמה נכבדת בעינינו וכמה יקרת עד שלא נתרצה לתתך הלוך מעמנו כי אם בקושי גדול, וידעו מעתה כמה להזהר בכבודך שכל עיקר מה ששלחנו אותך מפה הוא מסבת חפצנו למלא רצון רבינו להרגיעו מרובי העסקים המזדמנים בעיר רבת עם.

הנמשל כי התורה הקדושה עת עלה ברצונו יתברך לתתה למטה בארץ ולזכות בני האדם מורכבי החומר והצורה, הנה המלאכים גם כי ידעו כי התורה היא אך בעבור ישראל עם כל זה התאמצו לחמוד יפיה בלבם ואמרו תנה הודך על השמים, לכוונה גדולה כי חשו המלאכים (היודעים יקרת התורה וחין ערכה יותר מבני אדם השפלים) פן אחרי שיקבלוה תהיה אצלם כמו גר בארץ, לאמר אם היתה חשובה מדוע נתנוה העליונים לרדת מטה. (ומה גם כל הנפלאות הגדולות שעשה יתברך עמהם במצרים ועל הים, שהיו כלם על תנאי שיעבדו אלהים על ההר הזה ושיקבלו תורתו ואם שיש בה סגולת הטוב לא היה מהצורך להרהיב כל כך נפש המקבלה כי מי פתי שלא יאבה בסגולת מלכים). על כן עשו בכוונה בעלות משה למרום לקבל התורה בקשו לפגוע בו וחזקו דברים עליו, לאמר תנה הודך על השמים מה אנוש כו', למען ידעו ישראל כמה היא חמודה בעליונים בלתי למען זכות אותם נתנה למטה, ועל ידי כן ידעו להזהר בכבודה והדרה. וזהו דברי המדרש בני לא תהא תורתי עליכם כאדם שיש לו בת בוגרת כו', שמלאכי השרת נתאוו לה כו'. וזהו גם כן ביאור הכתוב המובא במדרש בנושא דרושנו עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם כלומר לקוח מה ששייך ומוכן לבני אדם היה מהצורך למשה להתאבק עם המלאכים לקחתה בצדיה ושביה וכמדובר:

תוכן העניינים

אהל יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה