אור ברסלב

אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ

בשלח

בא

חלק א

ויהי בשלח פרעה את העם כו'. מדרש: כששלח פרעה את העם מי צווח ווי? פרעה, משל למלך שהיה בנו הולך למדינה אחת, הלך ושהה אצל עשיר אחד וקיבל העשיר בנו של מלך בעין טובה, כיון ששמע המלך מי קיבל בנו ובאיזה מדינה הוא היה שולח אגרות אל אותו האיש, ואמר לו שלח את בני, פעם אחת, ושתים, ושלש היה משלח בכל זמן ובכל שעה ושעה, עד שהלך והוציא לבנו בעצמו התחיל אותו האיש צועק על שיצא בנו של מלך מתוך ביתו, אמרו לו שכניו למה אתה צועק, אמר להם כבוד היה לי כשהיה בנו של מלך אצלי שהיה המלך כותב אגרות לי והיה זקוק לי והייתי ספון בפניו, עכשיו שנמשך בנו של מלך מאצלי אינו נזקק לי בדבר לכך אני צועק, כך אמר פרעה כשהיו ישראל אצלי היה הקב"ה זקוק לי והייתי ספון בפניו היה משלח לי אגרת בכל שעה ואומר כה אמר ה' אלהי העברים כו' כשירד הקב"ה למצרים והוציא את ישראל התחיל פרעה צועק ווי ששלחתי את ישראל לכך נאמר ויהי בשלח פרעה (פרשה כ', ז').

והמאמר הזה מפליא לב כל קורא, ואין מהצורך להעיר בו כי הלא נודע מהות האגרות אשר שלח יתברך לפרעה. ולבוא אל כוונת הענין נעיר עוד במאמר ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו (י"ד, ה') אשר כמו זר נחשבו במה שכתוב מה זאת עשינו המעט מהם המכות הגדולות שהשיגו, ומה גם אשר מלת מעבדנו אך למותר. ונזכיר עוד לזה מאמר רז"ל וינצלו את מצרים אמר ר' אמי מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן ר"ל אמר עשאוה כמצולה שאין בה דגים (ברכות ט', ב').

והכלל בזה הוא עם מה שאמרו ז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם (מגילה כ"ט, א'), והאמנם שהוא דבר שאין הפה יכול לדבר אבל רבותינו ז"ל כללו בזה הנהגתו יתברך בהשפעת טובות העולם, כי כביכול שעבד הקב"ה כל הברכות וכל הטובות אל עמו ישראל וכמאמר רז"ל אין טובה באה לעולם אלא בשביל ישראל (בראשית רבה פרשה ס"ו, ב') וכל מקום שהם שורים שם הברכה מצויה. והנה בהיותנו בארץ ישראל נתקיים בנו מאמר התורה ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך (דברים כ"ח, ב') רצה לאמר כי אנחנו היינו משיגים כל טוב ההשפעה מידו יתברך לידינו ומאתנו השיגו כלם מחייתם ושפעתם, לא כן בזמן הגלות נתקיים ההיפוך נחלתנו נהפכה לזרים (איכה ה', ב') היינו כי ההשפעה מושגת אל יד זולתנו כל כך עד אשר נוכל לחיות ממותר שלהם, כמאמר המשורר נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו (תהלים ד', ח') כלומר ה' יתברך כחסדו הגדול הוא מרבה בשפעת ברכתם כעתה יתר מאד למען אשר אנחנו עם בית ישראל נחיה בנותר. (ועיין בחלק הא' וירא על מאמר ואל הבקר רץ אברהם).

ממש כאשר היה נתפס בבית האסורים בן עשיר גדול ואביו שולח לו מאכלים ומשקים הנה לא ישלח לו כפי השיעור שנתן לו בביתו כי בהיותו קרוב אליו היה בטוח במנת חלקו שיהיה לו לבדו ואין לזרים אתו, אמנם בשבתו תוך מאסר אם ישלח לו אך כפי אכלו לא יגיע אליו דבר, על כן מהצורך אליו לשלוח עד אשר יאכלו כלם לשובע ובנו יחיה בנותר. וזהו מה שאמר המשורר הלא ידעו כל פועלי און אוכלי עמי אכלו לחם ה' לא קראו (שם י"ד, ד') בהקדים דברי הנביא מקוה ישראל (ה') מושיעו בעת צרה וכו', למה תהיה כאיש נדהם כו' (ירמיהו י"ד, ח'). והרצון כי הנביא התרעם על הפסק ההשפעה ועל העדר התקרבותו אלינו כאלו קצרה יד ה' חס ושלום, ובאה התשובה על זה במאמר נדרשתי ללא שאלו כו' (ישעיה ס"ה, א') כלומר הקב"ה מתנצל - ראו כי אני משפיע לכל האומות הבלתי שואלים ממני הרבה מאד עד כי יאכלו וישבעו ויותירו גם לכם, וזהו נמצאתי ללא בקשוני, אמרתי הנני הנני אל גוי לא קורא בשמי וזהו הלא ידעו כו', כלומר היה להם לדעת אוכלי עמי אכלו לחם כו', מורה כפשוטו כי ההשפעה חוזרת אל האומה שאנו גולים אצליהם וזהו ה' לא קראו כלומר אין קוראים בשמו ומשיגים רב טוב.יריעות האהל (ועיין בקול יעקב איכה על מאמר יתומים היינו ואין אב בבאור תשיבנו אחור מני צר ומשנאינו שסו למו):

ומעתה הנה הנם דברי המדרש שלפנינו כי הלא נודע מהפלגת הצלחת פרעה וכל מצרים מעת גלו ישראל לשם ואיך הברכה והטובה היתה מצוים אצליהם, וכאשר הפליג הכתוב כגן ה' כארץ מצרים (בראשית י"ג, י') וכל זאת מפאת התקרבותו יתברך אל עם בני ישראל הגרים ביניהם על כן בצאת ישראל ממצרים ונעדרו כל אלה צווחו ווי, וזהו מי צווח ווי פרעה משל למלך כו', כך אמר פרעה כשהיו ישראל אצלי היה הקב"ה זקוק לי והייתי ספון בפניו והיה משלח לי אגרת בכל שעה, הענין מובן כי המליצה בזה על אבדת ההשפעה הגדולה והממשלה על ידי התקרבות ה' יתברך שהיה במצרים עבור היות ישראל גולים שמה.

וזהו באור המאמר הנזכר לעיל וינצלו את מצרים חד אמר עשאוה כמצולה שאין בה דגים והוא כפשוטו להגיד חורבן מצרים ומפלתה, וחד אמר כמצודה שאין בה דגן אחז מליצה צחה על קוטב הענין שבארנו, כי כמו הדגן שבמצודה הוא עיקר הסבה לצוד ציד חיה ועוף כי אך בשביל הדגן נגשים העופות אל המצודה, כן על ידי היות ישראל במצרים נמשך לשם כל השפע והברכה והתקרבות אלהותו יתברך כענין מה שכתב למענכם שלחתי בבלה (ישעיה מ"ג, י"ד), וכמו כן פה נאמר אנכי ארד מצרימה ובזה היה למצרים בחינת המצודה ולישראל בחינת הדגן, וכשיצאו משם נשארו מצרים כמצודה שאין בה דגן וכבר סר צלו יתברך והתקרבותו מעליהם והוסר ממשלתם והצלחתם.

ובזה יתכן מה שאמר אחר כך ויהפך לבב פרעה ועבדיו כו', ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו, והוא על פי משל לעשיר אחד שעשה משתה גדול ונתן כל המאכלים על יד מבשלת אחת שתקח אותם לביתה לעסוק בתיקונם ובבישולם עד גמרם, ולעת הזמנת הקרואים ישלח משרתיו להביאם משם לתתם לפניהם, והנה משפט המבשלת לעסוק בתיקוני המאכלים לאט לאט כדי שיתעכבו בידה איזה זמן יותר כי כל עוד שהם ברשותה גם היא אוכלת מהמטעמים ההם ותגנוב גם בעד בניה, ויהי להמבשלת ההיא איזה סבה שהיה ההכרח אתה ללכת אל איזה מקום על שעה או שתים ותנח בתה הקטנה להשגיח על המאכלים עד בואה ולשמרם מאיזה הפסד, והנערה ההיא ברצותה להראות השתדלותה וזריזותה בפני אמה חגרה בעוז מתניה ותלך ותלקט עצים יבשים ותערוך על האש ומפח בידה עד כי נתבשלו המאכלים חיש קל ויבואו המשרתים ויקחו המאכלים כלם לבית המשתה, ויהי בבוא המבשלת לביתה ותרא את אשר עשתה לה בתה ותרגז עליה מאד לאמר מה זה מהרת על המאכלים, אמרתי אני בלבי לקחת מהם מה בשבילי וגם לך אתן מהם ועתה גם לי גם לך לא יהיה.

הנמשל מובן מאליו כי הקב"ה נתן ישראל ליד מצרים למען ישיגו שם התיקון וההכשר הגדול שיוכלו לקבל התורה, וכמו שהארכנו בזה בדרושים הקודמים. והנה כל עוד שהיו ישראל במצרים היתה הברכה באה לרגליהם וכמו שידוע הפלגת הצלחת מצרים למן היום באו ישראל שעריה והנה הקב"ה אמר לאברהם ע"ה ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה כי כן שיערה חכמתו זמן ההכשר ההוא, אמנם פרעה הרשע הכביד עליהם עולו הקשה והיה רודה בם בפרך וזה היה סבה גדולה להכשיר אותם בגמר התיקון ק"צ שנה קודם הזמן ההוא כמאמר המדרש אמר משה רבון העולם ארבע מאות שנה אמרת לנו להשתעבד ועדיין לא שלמו אמר ליה כבר שלמו (שמות רבה פרשה ט"ו, א') ובזאת קלקלו לעצמן כי על ידי שהיו ממהרים על תיקון ישראל אבדו שפעת ברכתם והצלחתם. וזהו שהתנחמו ואמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו, כלומר מסבת שהיינו מעבידים אותם בקושי:

חלק ב

בילקוט: דבר אחר מי קרא ווי המצריים קראו ווי, למה הדבר דומה לרופא שהיה במדינה והיה אדם נפצע והיה מרפא אותו, כיון שיצא הרופא מן המדינה התחילו בני המדינה קוראים ווי, כך היה במצרים כשהיתה המכה באה על מצרים היו באים אצל משה ומבקשים ממנו והוא מתפלל ומרפא את המכה כשיצאו ממצרים אמרו המצריים ווי ששלח פרעה.

והדבר פלא מה עוד להם אל הרופא בהעדר המכה בהם.

ואולי הרצון בזה על דרך הצחות כי הנה כל מכה ומכה שהביא יתברך על המצריים באין מנוס היה מסוגה גם מקודם אצל אישים אחדים, כי במדינה גדולה כזו לא יבצר מהיות בהם בעלי שחין וכנים וכדומה. והנה בבוא הסוג הזה בבחינת מכה על כל המדינה ומשה העתיר עליה אל ה' הנה בצאת דבר ה' שלא יהיה עוד שחין (וכדומה מהמינים) במצרים נרפאו גם אותם שהיו מנוגעים בו מאז, וכמאמר לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים. והנה בסור מהם הרופא הגדול הזה צווחו ווי כי הרוויחו הרבה על ידי הרופא כי מי ירפא אותם ממקרים כאלה הנופלים בפרטי האדם:

חלק ג

במדרש: ויהי בשלח פרעה הדא הוא דכתיב שלחיך פרדס רמונים (שיר השירים ד', י"ג) אמר ר' לוי משל לאחד שהיה לו שדה והיה בה גל של צרורות עמד ומכרה לאחר, עמד אותו האיש שקנאה והעביר את הגל מתוכה ומצא תחתיו מים חיים, נטעה גפנים עשאה שורות שורות נטע בה כל מיני בשמים, נטע בה רמונים העמידה על קנים בנה מגדול בתוכה והושיב בתוכה שומר, כל מי שהיה עובר עליה היה משבחה עבר עליה אותו איש שמכרה ראה אותה מלאה כל טוב אמר אוי לי שכך מכרתי אוי לי שכך הוצאתי מידי, כך היו ישראל במצרים גל של צרורות שנאמר גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעין חתום (שם פסוק י"ב) כיון שיצאו נעשו פרדס רמונים שנאמר שלחיך פרדס רמונים, נעשו כגפן היין נעשו שורות שורות כו', כל הימים שהיו הבריות רואים את ישראל היו משבחים אותם כו', התחיל צווח ואמר אוי לו לאותו איש שכך יוציא מתחת ידו (פרשה כ', ה').

הנראה בתכלית כוונת מליצתם ז"ל עם מה שכתוב למעלה כי העיקר מה שהגלה יתברך את ישראל למצרים היה מכוון למען הכשר אותם אל קבלת התורה, כי במשך הזמן ההוא ראו עין בעין נפלאות ה' יתברך והשגחתו הטובה בהכותו צריו אחור במכות נוראות ואותם הציל בנסים נפלאים אשר מזה קנו בלבם ידיעת והכרת אלהותו יתברך ואמתת מציאותו וכח ידו. והאמנם כי בעודם במצרים לא היה ניכר בהם פנימיות הקנין היקר הזה היתה העילה בזה מה שהיו שורים בין העמים מגואלים בטומאת הארץ מבחוץ.

ממש כהמרפא המוכה בראות עיניו בבית אפל הנה גם כי נרפאו עיניו עד אשר יטיב לראות עם כל זה בבית אפל ההוא לא יוכל לראות כי אין בו אור. כי האף אמנם כי עלתה ארוכת העם להשכיל לבותם עם כל זה טרם הוציאם ה' ממחשכי גלותם לא היה ניכר בהם הכח ההוא כי לא בקרו אותו אל דבר כי עדיין לא היה נופל עליהם נכבדות ממצות ועבודות ה' יתברך. אמנם כצאת העם מערפלי גלותם והסירו מעליהם הבגדים הצואים ודבר ה' החל לפעמם הנה אז נתוודע הקנין הנחמד ההוא אשר בלב עמוק עד כי כל בינה וכל דעת היה נקל להם וכמאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (דברים ב', ו'). וזהו שהמשילו ז"ל את ישראל אל גל של צרורות המכסה על מבוע המים אשר בסור הצרורות מעליו יתן מימיו מים נאמנים:

חלק ד

ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא (י"ג, י"ז).

ראוי לתת טעם איככה ימשך מקריבת הדרך שלא לנהלם דרך ארץ פלשתים.

והענין הוא עם מה שאמר שלמה המלך ע"ה לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, עת ללדת ועת למות עת לטעת ועת לעקור נטוע (קהלת ג', ב') ומונה והולך כמה דברים והפוכם. והנראה כי החכם ע"ה השמיענו דבר גדול ברוח קדשו והוא נמשך למאמר המדרש (ויצא) מלאכי אלהים עולים ויורדים בו עולים הם ועליה יש להם אלא שכל אחד ירוד מחבירו. דע כי כמו היום והלילה הם זוג אחד אשר בהעלות האחד יבא השני וכמליצת רז"ל (ברכות ב') נשיף יממא ואתא ליליא, כמו כן כל הטוב והרע והחיים והמות הממשלה והירידה כלם הם זוגים זוגים אשר בהעדר האחד יבוא השני וכשזה קם זה נופל. וכדברי המדרש (ריש ויצא) הקב"ה יושב ועושה סולמות משפיל לזה ומרים לזה ומוריד לזה ומעלה לזה הוי אומר כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים (תהלים ע"ה, ח'). הרצון כי השפלת וירידת האחד היא סבה גורמת על עליית השני ולזה מביא המדרש וכן חנה אמרה ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם (שמואל א' ב', ו'-ז') באף שהוא משפיל לזה הוא מרומם את זה. וכמו שמצינו ברז"ל אמר דוד אמות באחד בשבת אמר ליה כבר הגיעה מלכות שלמה בנך ואין מלכות נוגעת בחברתה כו', וכן דרשו ולאם מלאם יאמץ לא נתמלא צור אלא מחורבנה של ירושלים כי כשזה קם זה נופל (רש"י במקום מגמ' מגילה ו').

וזה הענין בעצמו בפרעה כי בעת ההיא היה פרעה לישראל כמו צור לירושלים אשר כל אחד ירוד מחבירו כי מאז היתה ירידה לישראל (כמאמר רדו שמה וכמו ירוד ירדנו) היתה התחלת עליית פרעה וכן ירידתו היתה מיועדת לעליית ישראל וכאשר ענה בפיו ועלה מן הארץ. והנה אם היתה הגאולה בזמנה הראוי לה היה החיוב כי יתלכדו הזוג הזה היינו ירידה למצרים ועליה לישראל לעלות תיכף ומיד לארץ ישראל, אבל לא כן היה כי ישראל יצאו ממצרים קודם זמנן וכמו שכתבנו למעלה, ולכן גם כי נתמלא סאת מצרים להפילם עד רדתם עם כל זה עדיין לא הגיע זמן עליית ישראל וכניסתם אל הארץ כמאמר הפח נשבר ואנחנו נמלטנו (תהילים קכ"ד, ז'). כלומר כי לולא נתמלא סאת מצרים להאבידן עדיין לא היו ישראל ראויים להמלט ולצאת ממצרים קודם זמנם על כן לא נשאר בהם סדר פעולת הזוג.

ואולי יהיה זה כלול במאמרם ז"ל כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה (בגמ' מגילה י', ב', אינו אלא לשון צער) אשר לכאורה הלשון אינו אלא צרה הוא בלתי מובן כי די היה לומר היא צרה. אבל לפי דברינו הנה הצרה והשמחה כמו אחות זה לזה אשר בהסתלק זמן האחד יבוא השני. אבל כל זה הוא אם ישמשו בזמנם ובעתם כמו שאמר שלמה המלך ע"ה לכל זמן ועת כו' עת לטעת ועת לעקור נטוע. אולם אם היה דוד ע"ה מת כמה שנים קודם לא היה בהדבר ההוא רק צרה לבדה הבלתי משותפת עם שמחה הצומחת אחריה כי עדיין לא הגיע זמנה. כן הדבר בענייננו.יריעות האהל

וזהו כלול במאמר ויהי בשלח כו', אשר מלת ויהי היא מהופכת מעתיד לעבר על ידי הוי"ו המהפכת לומר כי זמן צאתם היה ראוי להיות לעתיד ונתהפך לעבר על ידי התמלא כוס פרעה (ומה גם כי גם מלת בשלח מורה כי יציאתם ממצרים היה אך מסבת פרעה וכי הוא שלחם מארצו קודם הזמן בהכבדת עול שעבודו עליהם) והנה לעילה זאת עקם יתברך את הדרך ולא נחם דרך ארץ פלשתים, וזהו כי קרוב הוא כלומר עדיין לא שלמו ימי אבלם ולא הוכשרו לבוא לידי עליה הגבוהה הזאת לרשת ארץ הקדושה על כן ויסב אלהים את העם:

חלק ה

בילקוט: ולא נחם אלהים כדרך כל הארץ דרך ארץ מים מלמעלה ולחם מלמטה, ברם הכא הלחם מלמעלה שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים והמים מלמטה אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר.

הבנת הדברים הוא גם כן על דרך שכתבנו כי הנה ידענו כי לאלהינו יתברך שתי הנהגות שהוא מנהג אותנו בהם: טבעיית, ונסיית, ובהנהגה הטבעיית היינו מתנהגים עת היינו על אדמתנו והיה לנו בית המקדש ומזבח וקרבנות העלולים להריק ברכה על ידי עבודתנו בקודש. ממש כאשר יאציל האב לבנו הגדול איזו סך ומורה אותו דרכי המסחר שישא ויתן ויפרנס עצמו ממעשה ידיו. אבל טרם הביאנו ה' אל המנוחה ואל הנחלה היה השגת טובותינו על דרך הנהגה הנסיית ממש כבן קטן הסמוך על שלחן אביו ומספיק לו כל פרטי מחסוריו כי עד היום ההוא לא היה בידינו במה לעבוד את ה' לפרנס עצמנו מעמל נפשנו. והנה ידענו שאין מציאות לעניינים נסיים בלתי במקום שכלו בו כל דרכי הטבע ואין להתקיים עוד בהם.שפת היריעה ועל כן גם עתה בזמן הגלות שנעדרו מאתנו כל כלי עבודתנו ואין מקום להתפרנס בדרכים הטבעיים הנה בחסדו יתברך ינהג אותנו בחסד ורחמים גדולים על דרך הנהגה הנסיית וכאשר הפליא אתנו קודם בואנו לארץ ישראל. וכבר כתבנו רב מזה (פרשת תולדות) דרשהו משם.

וזהו הענין פה כי אם היתה הגאולה בזמנה היו באים מיד לארץ ישראל והיו מתנהגים בדרכי הטבע. אבל הנה מחמת דוחק השעה גאלם יתברך אף קודם הזמן, ולארץ ישראל לא היה בידם ליכנס מטעם שכתבו למעלה נמצא ממצרים יצאו ולארצם לא באו, ועל כן אין מקום אל תחנותם בלתי בעקום שאין בו ישוב לבני אדם היינו במדבר ולנהגם על פי הנהגת הנסיית כי עוד לא היה להם חלק בהנהגת הטבע.

וזהו ויהי בשלח פרעה את העם וכנזכר לעיל שהיתה הגאולה אך מסבת פרעה שהכביד עולו על ישראל להעבידם בקושי ולכן הוצרך הקדוש ב"ה להוציאם ממצרים קודם הקץ. על כן ולא נחם אלהים דרך ארץ וכדברי הילקוט דרך ארץ לחם מלמטה ומים מלמעלה כו', כלומר לא נהגם על פי דרכי וטבעי העולם כי אם בדרך נס:

חלק ו

עוד במדרש: דבר אחר ולא נחם אלהים אף על פי ששלחם פרעה לא נתנחם הקב"ה, משל למה הדבר דומה למלך שנשבה בנו והלך אביו והצילו מן הלסטים והרגן, והיה הבן אומר לאביו כך וכך עשו לי כך וכך הכו אותי ושעבדו אותי, אף על פי שהרגן לא היה מתנחם. כך עשו המצריים שעבדו את ישראל כו', הביא עליהם הקב"ה עשר מכות וגאל את בניו ואף על פי כן היה אומר איני מתנחם עד שאהרג לכולן וכו', וכתיב מצרים לשממה תהיה (יואל ד', י"ט) (פרשה כ', י"ב).

הנה מהראוי לשום לב ולמצוא בהנמשל דברים שזכרו בהמשל כך וכך עשו לי כך וכך שעבדו אותי שהוא מורה על דבר שנתוודע לו אחר כך בשכבר הוציאו מיד הלסטים, וגם מהראוי לעמוד על טעם הנטירה והנקמה עד לנצח כמאמר הנביא ההוא מצרים לשממה תהיה.

והנראה בבאור הענין עם מה שזכרנו למעלה בדרוש ראה ראיתי כו', כי ישראל היו מעונים ומרודים במצרים בגוף ובנפש כי כמו שהעבידו גופי אומתנו בכל עבודה קשה כן הרעו אל נפשותם על ידי עשותם לעיניהם מעשה תועבותיהם ועבודות עצביהם וכענין ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, וכמאמר הכתוב וירעו אותנו המצריים ויענונו (דברים כ"ו, ו') הכפיל ואמר וירעו ויענונו לעומת שני סוגי השעבוד ששעבדו בנו ואמר וירעו אותנו על קלקול נפשותינו ויענונו מוסב על עוני הגוף וזהו פקוד פקדתי אתכם (היינו עצמותכם, רצה לאמר קלקול נפשותם) ואת העשוי לכם.

ובזה נבוא אל הענין בהזכיר מאמר הכתוב ולקחתי אתכם לי לעם וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים (שמות ו', ז'), והוא על פי דמיון לבעל מלאכה יקרה שנתפס הוא וכליו לבית הסוהר וכמו שהיה הוא מעונה במכות ויסורים כן כל כליו היקרים שלטו בהם ידי זרים להשחיתם בעשותם בהם מלאכות זרות, אולם ההבדל ביניהם כי העול והסבל שסבל הוא היה מרגיש אך בהיותו במאסר, ויהי אך יצוא יצא מבית המאסר כבר נעשה חפשי ולא הרגיש עוד שום עוצב, לא כן הפסד כליו כי גם אם בעודו במאסר הבין הפסדם עם כל זה לא היה הדבר מורגש ומוחש אצלו להיותו בטל ממלאכתו ולא היה משתמש בהם מאומה, אבל בצאתו מבית המאסר והתחיל לעסוק במלאכתו הנה אז ידע את כל אשר עשו לו בעלי הסוהר כי בכל עת אשר לקח איזה כלי למלאכתו ראה משחתו וגודל קלקולו והרגיש מעט מעט בכל פעם שהוצרך לשנות מכלי אל כלי ראה הפסדו יותר ויותר.

כן ממש ישראל כל זמן שהיו במצרים היו מעונים בגופם בסבלות עבודתם ומיד בצאתם נחה שקטה כל עבודתם וכל סבלם, לא כן שעבוד וקלקול נפשותיהם כי בעודם במצרים לא הרגישו דבר ממשחתם יען כי לא עסקו ולא השתמשו כלל בענייני הנפשות לבחון אותה מה טיבה, אבל אחר כי יצאו והתחילו לעסוק במלאכת הקב"ה בתורה ובמצות בכל פעם שצוה לנו איזה דבר אשר מהצורך אליה איזה מדה טובה הנה אז נחפשו קלקולי הנפש והיה לה בקורת על כל משחת והיה מורגש כל טומאה הנדבק בהם במצרים המעכרת אותם ומדותיהם.

וזהו שבארו ולא נחם אלהים לא יתנחם הקב"ה משל כו', והוא ממש כמו ספור הבן לאביו לאמר כך וכך עשו לי כן אחר שכבר יצאו ישראל ממצרים נתגלה בכל פעם יותר ויותר מקלקול מדותיהם ותכונת נפשותיהם. וזהו ולקחתי אתכם לי לעם וידעתם כי אני ה' המוציא כו', ר"ל אחר אשר אקרב אתכם לעבודתי ותתחילו לעסוק במלאכתי או אז תדעו ותבינו אמתת פעולת הגאולה כי היא תועלת נפשיי לא בעבור הגוף לבד:

חלק ז

ויסב אלהים את העם כו',

בארנוהו בקול יעקב (שיר השירים) על מאמר הנצנים נראו בארץ (עמ' קצט):

חלק ח

ויקח משה את עצמות יוסף (י"ג, י"ט), מדרש: עליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצות (משלי י', ח') שכל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב ומשה היה עסוק בעצמות יוסף שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו אמר הקב"ה למשה עליך נתקיים חכם לב יקח מצות (פרשה כ', י"ט).

וראוי להעיר בזה מה ראו ז"ל לבקש זכות משה מגנותם של ישראל שהם הטו אחר הביזה והוא לקח מצות, ומה גם אם רצו לדבר בשבח משה ע"ה האם לא מצאו בו מדה אחרת הטובה ממנה עד שעליה קראו עליו חכם לב כו'.

ונקדים לזה מאמר המשורר אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד (תהלים קי"א, א') הרצון כי יש חילוק והבדל גדול בעושי מצות השי"ת, יש שיקיים המצות אך מצד היראה פן יפגענו בעונש ואינו שוקד להבין תכלית טובתם ותועלתם בזה ובבא, ואשר אך לטובתנו ולתועלתנו צוה עלינו יתברך כמאמר הכתוב לטוב לנו כל הימים לחיותנו כיום הזה (דברים ו', כ"ד) והוא מדריגה הפחותה מאד כידוע, ויש בעלי הלבבות הטהורות אשר חלק להם בבינה להבין פעולת כל מצוה וטוב תכליתה וסגולתה ועל כן הוא אוהב וחפץ במצוות בכל לב מצד אהבת המצוה אותם. וזהו אשרי איש ירא את ה' אבל עוד במצותיו חפץ מאד באהבה גמורה.

והנה בין שני סוגי העובדים האלה אין חילוק נגלה שיוכיח הדבר לעיני האדם כי גם שניהם דומים במעשיהם, ורק אלהים הוא הרואה ללבב, אבל הנה לפעמים יתחלקו גם במעשיהם ואת אשר יבחר האחד לא יבחר השני, ומזה יתברר תכונת חפצם ורצונם ובחירתם. והוא באם יפגעו שני סוגי מצות במקום אחד, אחד ערב לנפש לבד, שני דבר מצוה הערב גם לגוף כמו עונג שבת ויום טוב, הנה אז חיש קל תראה ההבדל כי העובד אך מצד היראה מהעונש בשיהיו הדרכים שוים לפניו יבחר לו לאכול ולשתות ולהתענג בתענוגי הגוף אחרי שגם זאת למצוה תחשב לו כהיום, כמאמר ר"א או כלו לה' או כלו לכם (ביצה ט"ו, ב'), לא כן העושה מצות ה' מצד אהבתו וחפצו במצותיו יתברך יבחר לו יותר כלו לה' כי זה דרכו מעולם לבקר אחר ענייני הנפש ולדחות מחמדי הגוף.

ומעתה זהו דברי המדרש לאמר אף כי כלם היו עוסקים במצות ה' באותה שעה כי כן נצטוו לעסוק בביזת מצרים לצאת ברכוש גדול, עם כל זה כלם לקחו עצמם אל הביזה ועטו אל השלל בהיותו דבר שנצטוו עליו, לא כן משה חכם הלבב היודע דעת עליון ומבין יקרת סגולת כל מצוה בחר לו יותר לקחת עצמות יוסף מלבוז מצרים, וזהו עליו אמר שלמה חכם לב יקח מצות שכל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב ומשה היה עסוק בעצמות יוסף, אמר הקב"ה למשה עליך נאמר חכם לב יקח מצות, כלומר כי הקב"ה הבוחן לבבות הבין באמת בר לבבו וחכמתו של משה וכנזכר לעיל:

חלק ט

דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון (י"ד, ב'). ובילקוט: כאן נתקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול אמר הקב"ה זו היא ההבטחה שהבטחתי לו יחזרו לאחוריהם שכל כסף וזהב שכינס יוסף היה נתון בבעל צפון וכשחזרו נטלוהו כו'.

וראוי לעמוד על זה מדוע פסל את ביזת מצרים, ונזכיר מאמר רז"ל בגמרא (ברכות ט') דבר נא באזני העם וישאלו כו', בבקשה ממך כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן כו', לא קיים בהם, וכבר ידוע מה שיש להעיר בזה.

והנראה כי עיקר המאמר אינו כמשמעו לומר כי ישיגו בצאתם רכוש רב אבל יש בזה הוראה אחרת, והוא עם מה שידענו (ממדרשי רז"ל) מחסדי אלהינו יתברך כי ברצותו למסור אותנו לאיזה מלכות הוא מקדים ומגביה אותו למעלה ראש, והראשון היה פרעה כי לקט יוסף כל הכסף וישם תחת יד פרעה ובזאת נקבץ כל הכסף והזהב למצרים עבור ישראל, היינו לרומם ולנשא קרן מלכם הרודה בם. וזהו המרומז במאמר ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל (לקמן י"ח, ח') כלומר כי ראה משה את יתרו מצטער על מפלת מצרים ועל אבדת רכושם כמוכח ממאמר ויחד יתרו, על כן הקדים ואמר לו אל יפול לבבך על השפלתו ועל ירידתו כי כל גדולתם מתחלה לא היתה כי אם על אודות ישראל. ולכן הבטיח הקב"ה לאברהם כי כאשר יצאו ישראל ממצרים יצא עמם כל הנכנס בעבורם, וזהו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, כלומר גם הרכוש שיכנס בעבורם יצא עמהם.

אמנם הנפקא מינה בזה כי אם נפרש המאמר כפשוטו כי בישרו יתברך שיתעשרו עושר גדול אם כן האפשר לקיים הדבר בכל כסף שישיגו, לא כן כמו שאנחנו מפרשים עתה שהבשורה היתה על הכסף שלקט יוסף אם כן לא תתקיים הבטחה עד שיטלו הכסף הזה דוקא מה שהיה טמון אצל פי החירות, וזהו מאמר הילקוט כאן נתקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וזהו אמר הקב"ה זו היא הבטחה שהבטחתי לו כו'. אמנם אברהם ע"ה הבין המאמר כפשוטו ועל כן היה מקום אליו חלילה להרהר כי יש כזב בהבטחה על כן ביקש יתברך את משה לאמר דבר נא באזני העם וישאלו, וזהו צחות לשונם ז"ל כדי שלא יאמר אותו צדיק כו', ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים, אשר זה המאמר יסוב לפי דעתו על ביזת מצרים אבל כפי הכוונה שהבין ה' יתברך בהבטחת ואחרי כן יצאו כו', לא היה מהצורך להחריד על ביזת מצרים כלל כי תתקיים בהאוצרות שגנז יוסף והבן:

חלק י

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו כו', ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר, וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם (י"ד, ב').

הנה מהראוי לשום לב בזה מדוע צוה עליהם יתברך לשוב לאחוריהם והוא יחזק לב פרעה לרדוף אחריהם אשר לכאורה כמו זר נחשב כל הענין הזה ומה זה ועל מה זה, ורבותינו ז"ל במדרש כבר הרגישו זאת וזה לשונם: ויצעקו בני ישראל אל ה' ולמה עשה הקב"ה להם כך, אלא שהיה הקב"ה מתאוה לתפילתם אמר ר' יהושע בן לוי למה הדבר דומה למלך שהיה בא בדרך והיתה בת מלכים צועקת לו בבקשה ממך הצילני מיד הלסטים, שמע המלך והצילה, לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה והיה מתאוה שתדבר עמו ולא היתה רוצה, מה עשה המלך גירה בה הלסטים כדי שתצעק וישמע המלך, כיון שבאו אליה הלסטים התחילה צועקת למלך, אמר לה המלך לכך הייתי מתאוה לשמוע קולך, כך ישראל כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם התחילו צועקים ותולים עיניהם להקב"ה, התחיל הקב"ה מוציאם משם ביד חזקה והיה הקב"ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת ולא היו רוצים, מה עשה גירה לפרעה לרדוף אחריהם שנאמר ופרעה הקריב מיד ויצעקו בני ישראל אל ה' באותה שעה אמר הקב"ה לכך הייתי מבקש לשמוע קולכם עד כאן (פרשה כ"א, ה'). ולכאורה גם המאמר הזה כתפל מבלי מלח כי למה לו יתברך לסבב עליהם כל אלה בשביל תפלתם מה בצע בתפלה ההיא ולמה יתאוה לה.

עוד יש להתבונן במאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום, מלת היום הלא היא מיותרת, גם מה שכתב אחר כך כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם כו', הנה זה יתכן למבקש את החולה שיקבל רפואות, לומר לו דום אך הפעם וקבל הסם הזה ולא תצטרך עוד, מה שאין כן פה כי לא הוצרכו ישראל לכל זה אך הוא יתברך גלגל עליהם המקרה הזאת, ומה זה ינחמם כי אשר ראיתם כו'.

גם מה שסיים ואמר ה' ילחם לכם ואתם תחרישון אשר לפי הכוונה הפשוטה היה מהראוי שיאמר ואתם החרישו והיה מדבר מענין המלחמה ההוה עתה אבל מה שכתוב תחרישון מורה כי יחרישו בעתיד אתמהא! ובילקוט: ה' ילחם לכם לא לשעה אלא לעולם שנאמר ה' ילחם לכם ר' אומר ה' ילחם לכם המקום יעשה לכם נסים וגבורות ואתם תהיו עומדים ושותקים.

ונקדים עוד דבריהם ז"ל במדרש: ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' ובמה האמינו על סימן הפקידה שאמר להם שכך היה מסורת בידם מיעקב שיעקב מסר את הסוד ליוסף כו' כל גואל שיבא ויאמר פקוד פקדתי אתכם הוא גואל של אמת (פרשה ה', י"ג) וכבר עמדו בזה גדולי המפרשים ז"ל ז"ל למצוא טעם הכמוס במאמר פקוד פקדתי אשר עבורו יבחן הגואל אם הוא גואל האמת.

ולבוא אל באור כל המאמרים נזכיר מה שכתבנו פרשת מסעי באורך בבאור דברי המשורר ע"ה אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך כו' (תהלים ק"ו, ז'), אשר בהשקפה הראשונה הנה הפליג דוד ע"ה בגנות ישראל כי לא השכילו נפלאות השם ולא זכרו חסדיו הרבים, וחלילה למשיח ה' מדברים כאלה. אמנם בהשקפה הנאותה נוסיף לקח כי הוא ע"ה כיון עוד להגיד התנצלותם והוא בשנדייק מה שאמר לא השכילו אשר מהראוי לומר לא הביטו או לא ראו וכדומה מהלשונות.

אבל הדבר הוא כמו שנבאר, כי הנה האמת יש לתמוה על יוצאי מצרים שהיה מורך בלבבם ופחדו פחד בראותם מצרים רודפים אחריהם שלא היה זאת ראוי להם אחרי ראותם המסות הגדולות האותות והמופתים שעשה ה' בפרעה ובכל מצרים כי מאז היה ראוי להם לבטוח ולהאמין בצור משגבם כי לא יפלא ממנו דבר. והן על זאת בא המשורר ע"ה בהתנצלות ואמר אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך כו', לומר כי לא היו מבינים בהנפלאות למה הם באים כי היו דברים מיותרים לעיניהם, היינו שיהפך יתברך לב פרעה לרדוף אחריהם ולעשות להם אחר כך נסים נוראים להצילם מידו, הלא טוב טוב היה להם שלא ירדפם ולא יצטרכו לישועה, וכמו כן כל הנסים שעשה יתברך עמהם אחרי כן בלכתם במדבר, בים, ובמן, ובאר וכדומה הנה כלם היו אך למותר, כי זה כל אדם אין דבר נחשב בעיניו כי אם לפי ערך ההכרח שילחצהו אליו, כמו בהקרה לאחד איזה מקרה רעה אם בגופו וכדומה ויבא הרופא וירפאהו הנה לבבו יבין כמה מההודאה הוא מחוייב אל הרופא ההוא וכמה הוא מחוייב להשתדל בגמולו הטוב, אמנם לא כן באם הרופא הוא הוא אשר סבב לו מקרהו הנה אין טובת הרפואה שעושה עמו הרופא אחר כך נחשב בעיניו למאומה, אף כי לחסד ולנדבה כי יותר טוב היה שלא יצטרך לבקש רפואה ממנו.

כן העם הזה וכן הגוי הזה אשר הפליא יתברך עמהם נסים רבים במקום שהיו יכולים להתקיים בלעדיהם כי טוב וכשר היה לפניהם באם הלכו דרך ישר דרך ארץ פלשתים סלול וקרוב והיו מתפרנסים בדרכי הטבע מבלעדי הנסים ההם, ולכן היה הדבר אצליהם נגד השכל המקובל כי למעט בניסא עדיף. וזהו אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך על כן - ולא זכרו את רוב חסדיך וימרו כו', כלומר היה קשה בעיניהם למה יביאם יתברך לתוך הים שיצטרכו לנסים וזאת היתה העילה להקטין אמונתם וימרו על ים סוף.

אולם תכלית הדבר מבואר אצלנו בכמה מקומות כי להיות הקב"ה קורא הדורות מראש וראה מה שעתידים ישראל להשתעבד עוד עד עת קץ הימין, וכי באחרית הימים יהיו דלי הזכות בלתי ראויים להעשות להם נסים, ומי כאלהינו החושב בעזרת בניו כי הכין מראש כל הנסים והנפלאות שיצטרכו ישראל בגאולה המקוה בהיות העת ההוא עת רצון ומוכשרת לחדש להם עניינים נסיים וכל דבר נסיי הבא לכלל הויה והמציאות תתמיד סגולתו לעולם ונמצא בקל לעת הצורך, אשר ע"כ התגולל וסיבב עוד עליהם כמה סבות למען יצטרכו לבקש רחמים על נסים וישועות והכל להכין ישועה אל דור האחרון (וזהו עזרת אבותינו אתה הוא מעולם מגן ומושיע לבניהם אחריהם כו'), (ועיין מה שכתבתי באורך פרשת מסעי ויתבשמו הדברים).

ומעתה דברי המדרש מבוארים ולמה עשה הקב"ה להם כך אלא שהיה הקב"ה מתאוה לתפלתם משל למלך כו', כך ישראל כשהיו במצרים כו' והיה הקב"ה מבקש לשמוע את קולן פעם אחרת מה עשה גירה לפרעה לרדוף אחריהם ר"ל כי על ידי תפלתם וישועתם עתה יוכן תשועה לדורות,יריעות האהל כלל הנשמע מדברנו כי נסי הגאולה בכלל האמנם כי לפנים היו לזמן ההוא לבד, אבל מי שיש לו לב לדעת מה פעל אל היה לו הוראה עצומה כי עתידים ישראל להגלות עוד אשר על כן הכין יתברך בחסדו כל פרטי נסים שיהיו שמורים ועומדים לעת הצורך בגאולת העתידיריעות האהל וכמאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז', ט"ו) כלומר שלא יתחדש דבר רק יתוודע ויתגלה להם מה שלא הבינו עד הנה. וכבר מבואר במדרש בכמה מקומות כי נסי גאולת העתיד ישתוו ממש לנסים הקודמים בגאולת מצרים וזהו שאמרו גם כן במדרש: והפכתי כסא ממלכות כו', (חגי ב', כ"ב) כשם שהפכתי את מצרים כך אני הופך את הממלכות שנאמר והגוים חרב יחרבו (ישעיה ס', י"ב) (פרשה י"ח, י"ב) אולי יהיה הוכחתם ז"ל ממלת חרב שהיא אך למותר, אבל ההוראה בזה כענין מה שדרשו (ברכות מ') אם שמוע תשמע אם שמוע בישן תשמע בחדש כן מאמר חרב יחרבו (מקור עם הפעולה) כלומר כבר הם חרבים בכח ממפלת מצרים ולעתיד יתגלה הדבר בפועל.

ומעתה זהו המרומז במאמר פקד פקדתי ובדברי המדרש: פקוד להבא פקדתי לשעבר (פרשה ג', ח') (כהוראת מקור עם הפעולה) כלומר הפקידה אשר להיות בעתיד פקדתיה עתה בגאולת מצרים ולזאת היה להם לעד נאמן כל גואל שיאמר פקידה כפולה הוא גואל האמת כי באמת זאת לא נתגלה כי אם למשה שאמר לו ה' אהיה אשר אהיה ר"ל אהיה עמהם עתה במה שאצטרך להיות עמהם לעתיד. ולך נא ראה קורא ישר כי כל דברינו מבוארים במאמר קצר ברבותינו ז"ל (בילקוט פרשתנו) ויסב אלהים את העם מפני מה כדי לעשות להם נסים וגבורות. והרצון כמו שאמרנו כי האמנם כי יכולת היה בידו יתברך לנחותם מישרים דרך ארץ פלשתים הנה בכוונה הסיבם דרך המדבר כדי שיצטרכו לעשות להם נסים וגבורות להכין לפניהם נסי הגאולה העתידה הנזכרת לעיל:

וזהו ויאמר משה אל העם אל תיראו כי העם פחדו ורעדו מחמת ראותם דברים מיותרים אל הגאולה כי מה היה להם ללכת בדרך הזה ולשוב לצד מצרים לגרום להם שיהיו רודפים אחריהם שאין זה כלל מענין הגאולה, לזה בא משה להבינם סבת רבויי הפעולות ואמר התיצבו וראו כו', אשר יעשה לכם היום. כלומר ראו והתבוננו מאד אשר יעשה ויגמור ה' ביום הזה עבור הזמן העתיד, כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם כלומר כל הדברים הנעשו עתה עם מצרים לא תוסיפו לראות עוד מהמלחמות והרדיפות ההם רק מהיום ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, כלומר גם מבלעדי תפלתכם (וכמו שכתוב בחלק הראשון פרשת לך על מאמר ויצו עליו פרעה כו' ביריעות האהל במאמר והיה טרם יקראו כו') כי מכבר הגאולה מוכנת ונגמרת מהיום בכל פרטי חלקיה. וזהו מאמר הילקוט ה' ילחם לכם לא לשעה אלא לעולם, ובא ר' וביאר הדבר עוד יותר המקום יעשה לכם נסים וגבורות ואתם תהיו עומדים ושותקים, ומבואר כדברינו.

עוד יתכן במאמר אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כו', לא תוסיפו כו', בהקדים דברי המשורר הנזכר לעיל אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך כו', עד ויתאוו תאוה במדבר וינסו אל כו'. והוא על פי דמיון עשיר גדול ומיוחס היה לו בת וראה אצל עני אחד בחור מופלג ומהולל מאד והחליט בדעתו לקחתו לו לחתן, ויהי ביום הנשואים החליף שמלותיו כאשר ילבשו בני הרוזנים מוכתר בכסף וזהב ואבני חפץ וערך את ביתו בכלים יקרים והזמין על המשתה כל גדולי משפחתו הפרתמים, והעריך השלחן בכל מיני מגדים וכל המטעמים, וכל זה עשה למען יראה החתן ויכיר בכבוד חותנו ופאר משפחתו ורוב עשרו וסגולתו, אבל החתן ההוא מסבת רעבונו כי עני הוא ותאב למאכלים ערבים לא שת לבו להתבונן כלל לא בעשרו ולא ביקר משפחתו רק נתן עיניו אל הלחם אשר הוא אוכל, ויהי לקץ הימים עלה על לבו לחקור על מהות חותנו ועשרו ובני משפחתו, ויתקצף עליו חותנו לאמר מדוע לא התבוננת אז בעת שהראיתי לך את אשר לא ראו עיניך ואבות אבותיך.

כן הדבר בנסי מצרים כי ידע יתברך כל הספקות וכל השאלות והנסיונות שעתידים ישראל לנסותו לדעת כחו וגבורתו ועל כן הראה יתברך במצרים כמה מופתים נוראים המעידים על יכלתו יתברך וכמו שכתוב ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה' (י', ב'). אבל ישראל מפאת סכלות דעתם בעת ההיא לא נתנו אל לבם להתבונן במעשים ההם כי אם על ענין חרותם וחפשיותם לבד וכמליצת רז"ל משל לאחד כו', עד הוציאני היום ואיני מבקש כלום, ולכן בהיותם במדבר הנה אז עלה על לבם לנסות את ה' לדעת אותו ואת אלהותו ותבער כאש חמתו וכמאמר ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו (במדבר י"ד, י"א), כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים ובמדבר וינסו אותי זה עשר פעמים (שם פסוק כ"ב). ר"ל מתחלה לא רצו לתת עין ולב אך זה עתה יחפשו עולות לנסות אותי להכירני, וזהו אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך כו', כלומר לא העירו את עצמם להתבונן ולהשכיל בנפלאות השם על כן נתגלגל ויתאוו תאוה במדבר וינסו אל בישימון:

וזהו שהזהיר משה את העם בעת קרבו אל הים ואמר אל תיראו, כי ידוע אשר היראה והפחד תפריע את האדם מההתבוננות ושום שכל. ממש כמשפט הבורח בפחד ורעד נמנע ממנו שימצא איזה מציאה כי בחפזו לא ישגיח כלל גם על מה שעומד נגד עיניו, לכן אמר אל תיראו אבל התיצבו בלב נכון ובטוח באין מורך וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום. והטעם כי אשר ראיתם את מצרים היום כלומר הנסים והגבורות אשר אתם רואים שנעשו עתה עם מצרים לא תוסיפו לראותם כו', כלומר כי לאחר זמן תבקשו עניינים נוראים כאלה לנסות את אלהיכם אבל לא תמצאו, לכן עליכם לפקוח עינים עתה להטיב לראות את הנסים והישועות הנפלאות שהוא עושה עמכם היום הזה:

חלק יא

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו (י"ד, ט"ו)

ראוי לתת טעם על מלת אלי המיותרת בכתוב, כי די היה לומר מה תצעק דבר כו', ובמדרש: דבר אל בני ישראל ויסעו אין לכם אלא ליסע מן היבשה לים, וראוי לשום לב בזה כי מאמר מה תצעק מורה כי תמה יתברך על צעקת משה לאמר הלא אך בהרימך את מטך על הים הנה על נקלה יתבקעו המים כי זה יתכן באם היה גם כח בשר ודם מספיק לזה ודאי היתה צעקתו אך למותר, אמנם אחרי כי זהו מן הנפלאות העצומות שפעל יתברך ברוב חסדיו ועשה נתיבה במים עזים אשר לא נסה אלהים לבוא לקחת לו גוי במופתים כאלה מה זה יתפלא ויאמר מה תצעק, אתמהה! (ובחון הדבר בהמעיר והמקיץ את הרופא בחצות הלילה עבור חולה אחר ויבוא אליו ויראה כי לא חסר לו דבר הנה יחרה אפו לאמר מה לכם הלאות אנשים להעיר אותי משנתי על חנם, אמנם אם יבוא אל החולה ויראה אותו כי הוא מוכה חולי אך הוא ברוב חכמתו היה לו לעזר באיזה טיפים מהסמים ונרפא ממחלתו היתכן כי תרגז ויאמר מדוע תטרידוני על הטיפים המועטים האלה, כי יאמרו לו וכי בשביל שאתה בכח ההוא להושיע על נקלה לא היה לנו להקיץ אותך, הלא עם כל זה עסק רב הוא כי הצלת את החולה מרדת שחת).

אמנם הדברים מובנים היטב עם הכלל הנזכר בחלק הראשון כי אין ממשפט הנהגתו יתברך לעשות עניינים נסיים למעלה מן הטבע כל עוד שיספיקו הטבעיים, בלתי כשאין מקום כלל להתקיים בהנהגה הטבעיית או אז יפליא לעשות נוראות למעלה מן הטבע, על כן החיוב על האדם להשתדל בעסקיו בהתחזקות הלב כל עוד שהוא יכול להתקיים ולהסתפק בדרכים הטבעיים וכמו שכתבנו בבאור מרז"ל (ברכות ל"ב) ארבעה צריכים חיזוק כו', (עיין פרשת וירא על מאמר ותשחק שרה בקרבה).

ובזה נבוא אל הענין והוא על פי דמיון לעשיר אחד שהיה לו בן רך ויחיד והיה מחזיק אותו על שלחנו בתמידית, ויאמר האב אל לבו הנה עתה לא ידע בני שום עסק מסחר ומו"מ ומה יעשה עמו באחרית הימים, ואם אומר לו צא ועסוק במו"מ והשתדל בפרנסתך יהיה כבד ממנו הדבר להרויח כדי פרנסת עצמו ואשתו ובניו וצרכי ביתו, וכדי להמשיכו ולהרגיל אותו למו"מ עשה מאמר עם בנו לאמר צא ועסוק בכל שבוע עד כי תרויח ששה כסף וכאשר תביאם אלי ביום הששי הנה אנכי אשלים לך עד שלשים כסף, אכן דע לך כי כל עוד שלא תביא אלי הששה כסף משלך לא אתן לך מאומה משלי, ויעשו כמשפט הזה כמה ימים, פעם עסק הבן ההוא והיה לו ששה כסף חסר פרוטה אחת ותקטן בעיניו לחזור אחריה להשלים הסך ההוא והלך אל אביו להשלים לו עד שלושים אמר לו אביו ספור נא אתה הסך שבידך. ויספר לו ששה כסף חסר פרוטה אמר לו אביו הנה לדעתך קלה בעיניך הפרוטה מחמת מיעוטה ואין בה כדאי לעכב הסך הגדול התשלום עד שלושים אולם הלא תדע כי הסך שלי יותר קל על היותו שמור ומזומן תחת ידי, ולכן יותר היה עליך להשתדל על השלמת הסך בכל מה שתוכל כי יקר הוא על ידי איכות מציאותו אצלך לעכב הסך הגדול אשר לי קל המציאות.

הוא הדבר בענייננו כי אם היו ישראל באים עד כרחוק דרך יום מן הים ולא יאבו ללכת יותר עד אשר יבקע הים הנה יהיה מהלך הטבעיי הזה מעכב את הנס. כי כן מדרכו יתברך בלי להקדים הנס אף רגע כל עוד שאיננו מוכרח ויש מקום להתקיים בלעדו, והנה אחרי בואם אל שפת הים נדמה בעיניהם כי כבר כלתה אליהם יכולת הטבעיי וראויים אל הנס, ועל כן בראותם כי הים הולך על מלואו כפעם בפעם צעקו לד' על דבר הנס בכלות קיום הטבע, אבל באמת עוד היה יכולת אתם ללכת גם בתוך הים עד חוטמם, אך קטן הוא בעיני בני אדם ודומה בעיניהם שאין כדאי לעצור הנס בשביל זה, ועל זה אמר הקב"ה מה תצעק אלי, כלומר על החלק אשר עלי לעשותו הלא שלי יותר קל מהמעט שלכם, על כן יש בו כדאי לעכב הנס.

וזהו דבר אל בני ישראל ויסעו וכדברי הדרש אין לכם אלא ליסע מן היבשה לים כלומר אותו המעט שתוכלו להתקיים בטבע ראוי הוא לעכב הנס, ואתה הרם את מטך וכנאמר במדרש אתה ברשותי והים ברשותי וכבר עשיתיך גזבר עליו. והשלמת הדברים עיין בחלק הראשון שם.

חלק יב

במדרש: מה תצעק אלי אמר הקב"ה למשה מה אתה עומד ומתפלל כבר קדמה תפלתם של בני לתפלתך. עוד שם הדא הוא דכתיב צעקו וה' שמע (תהילים ל"ד, י"ח) מהו כן אלא שתי ירושות הנחיל יצחק לשני בניו, הנחיל ליעקב הקול וכן הוא אומר הקול קול יעקב כו', ולכך כתיב צעקו וה' שמע. לפי שצעקו בני ישראל על הים שמע הקב"ה תפלתם ואמר למשה מה תצעק אלי כבר שמעתי צעקתם (פרשה כ"א, א').

כונת הענין על פי דבריהם שם בסמוך. ד"א מה תצעק אלי הדא הוא דכתיב היערוך שועך לא בצר (איוב ל"ו, י"ט) מהו כן אמר ר' אלעזר בן פדת המשל אומר כבד את רופאך עד שלא תצטרך לו (שם ז'). והכלל בזה הוא כי נביאי ישראל היו ממש בפעולתם כפעולת הרופא הגדול כי שתים הוא עושה לבעליו, אחד שהוא שומר אותו ומזהירו מדברים המביאים לידי חולי, וגם אם בהזדמן יתנוצץ בו איזה חולי הנה בחכמתו הוא מבין ומכיר בו ומגיד לו דרכי הצלתו טרם תכבד עליו מחלהו. כן היו הנביאים לישראל, אחד כי היה עיניהם צופות על דרכיהם ומעלליהם לשמור אותם ולהזהירם מכל רע, וגם אם לפעמים תתעורר מדת הדין היו יודעים ורואים כי הדין מתוח והיו עומדים בתפלה ובתחנה טרם תכבד עד כי בטלו הגזירה. וזהו מליצתם ז"ל כבד את רופאך עד שלא תצטרך לו, כלומר הזהר בדברי הנביא השוקד בטובת שלמותך ולא תצטרך לטובתו במחלת מוקשך, אמנם כל זה הוא טרם התגלות מדת הדין אל עיני העם אז מהצורך אל הנביאים העומדים בסוד אלהים והם יקדימו תפלה לצרה מיד בראותם איזה התעוררות הדינים חלילה, מה שאין כלל ההמון יודעים מזה מאומה שיתפללו טרם בואו הצרה, אבל אחר כי תבוא הצרה בפועל וכלם מרגישים מר מקריהם וקוראים אל ה' הנה כבר נאמר צעקו וה' שמע ואין מהצורך עוד לתפלת הנביא, וזהו לכך כתיב צעקו וה' שמע לפי שצעקו בני ישראל על הים שמע הקב"ה תפלתם ואמר למשה מה תצעק אלי כבר שמעתי צעקתם דבר אל בני ישראל ויסעו, ואתה הרם את מטך כו', ממש כפעולת הרופא להגיד לאדם מחלהו טרם שירגיש הוא, אבל בהעיק אותו עד כי הוא בעצמו מבין מחלהו אז אין על הרופא כי אם לעסוק ברפואתו דבר שהוא אך בידו ולא ביד הזולת וזהו ואתה הרם את מטך:

חלק יג

עוד במדרש: ד"א מה תצעק אלי הדא הוא דכתיב והיה טרם יקראו ואני אענה (ישעיה ס"ה, כ"ד) שני פעמים הוא אומר בפסוק ואני ואני כו', אלא כל מי שעושה רצון המקום ומכוון את לבו בתפלה שומע לו בעולם הזה, וכן לעתיד לבוא שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה בעולם הזה ולעתיד לבוא הם מדברים ואני אשמע כו', כך אמר הקב"ה למשה אם כן מה תצעק אלי והיה טרם יקראו ואני אענה, אמר ר' אלעזר בן פדת בשר ודם אם שומע דברי אדם עושה דינו ואם לא שמע אינו יכול לכוון דינו אבל הקב"ה אינו כן עד שלא ידבר אדם הוא יודע מה בלבו (פרשה כ"א, ג').

להבין דבריהם הנפלאים האלו נקדים להתיר שאלת הקדמונים ע"ה בדבר התפלה לאלהים (וזכרה הרב החכם מהר"י אלבו בי"ח מרביעי) והוא כי אם המוחלט והמאומת אצלנו הוא כי הקב"ה רואה ויודע נגעי לבב כל איש מבין מחשבות כל אדם למה הצריך להתפלל אליו ומדוע לא יתן לאיש כלבבו מבלעדי שאלתו. והנראה לדעתנו בטעם הענין כי כמו כל מצות ה' יתברך עיקרם הוא לזכות אותנו ברב צדקו, כן התפלה היא תזכה את המתפלל להיותה כמו כן מצוה מן המצות וכמאמר רז"ל ולעבדו בכל לבבכם איזה עבודה שבלב זו היא תפלה (ספרי עקב) ועל כן מלבד אשר יעשה המקום בקשת המתפלל עוד ישאר לו זכות על המצוה שעשה וצדקתו עומדת לעד. וזהו מה שאמר המשורר תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה (תהלים כ"א, ג') ר"ל כי שתים הוא יתברך עושה עמו. אחד מה שהוא נותן לו משאלות לבו, השני כי ארשת שפתיו בל מנעת סלה, כלומר שמור לעד לעולם כמשפט הזולת מהמצות. וזהו דברי המדרש הנזכר לעיל שני פעמים הוא אומר בפסוק ואני ואני כו', אלא שכל מי שעושה רצון המקום ומכוון את לבו בתפלה שומע לו בעולם הזה וכן לעתיד לבוא:

ודע לך כי אם נאמר כי התפלה היא אך על דרך החק שלא יתן תאות לב האדם אם לא יבקש הנה יהיה הפנאי ההוא כולל כל האדם ויקיף כל הזמנים שלא יענה בלא תפלה לשום אדם ובשום זמן, מה שאין כן אם נחליט כי הקב"ה היה עונה בלא תפלה רק עיקרה היא לזכות המתפלל, יהיה הראוי כי לא כל אדם ישתוה בזה ולא כל עת ראוי לזה, היינו אם רואה הקב"ה אדם שאם יצטרך לאיזה דבר יחלץ חושים להתפלל אליו אזי יקיף עליו מה שיכוף אותו להתפלל (וכאשר רמזו ז"ל הקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים) למען זכות אותו במצות התפלה, לא כן אם רואה הקב"ה שאף כי יחסר לחמו לא יתפלל ועוד יתקיים בו כמליצת הנביא והיה כי ירעב והתקצף כו', אז יתן לו הקב"ה טרם יתפלל כמו דור המדבר שהתרעמו ונתן להם הקב"ה המן טרם ששאלו ואין זאת כי אם מפאת ידיעתו שלא יתפללו לאשר עוד לא נשרש בלבם הידיעה והאמונה.

וזה יהיה ענין תשובתו יתברך על התרעמות הנביא העל אלה תתאפק ה' תחשה ותעננו עד מאוד (ישעיה ס"ד, י"א) ובאה התשובה נדרשתי ללא שאלו נמצאתי ללא בקשוני, אמרתי הנני אל גוי לא קורא בשמי (שם ס"ה, א'). הכוונה כי הנביא התרעם על שאין הקב"ה עונה את ישראל בקראם בצר להם, והשיב יתברך לא כשם שאתה סבור שהיא מעלה גדולה ואות לטובת השואל מה שהוא נענה במהרה, לא כן הדבר כי לפעמים הקב"ה עונה גם טרם יתפלל כמו דור המדבר הנזכר לעיל, וזהו נדרשתי ללא שאלו כו'. אולם אותו שהמקום רוצה בו לזכות אותו בתפלתו לא יתן לו עד שיתפלל וגם שיאריך בתפלה מרוב חפצו בו להרבות בזכותו, וזהו שכיון הנביא במה שאמר והיה טרם יקראו ואני אענה כלומר כך היה ראוי מצדי לענות גם טרם הקריאה, ומבאר המדרש בשר ודם אם שומע דברי אדם כו', אבל הקב"ה אינו כן עד שלא ידבר האדם הוא יודע מה בלבו אמנם כל עיקר רצונו לזכות את האדם על ידי תפלתו שתהיה מצות תפלתו שמורה לו לעתיד לבוא, וזהו עוד הם מדברים ואני אשמע וכבאור המדרש והיה טרם יקראו ואני אענה בעולם הזה, ולעתיד לבוא הם מדברים ואני אשמע שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו כו'.

כך אמר לו הקב"ה אם כן מה תצעק אלי כלומר אחר כי התפלה אינה כי אם לזכות את המתפלל הנה בשעה דחוקה הבלתי מסוגלת לתפלה ודאי כי יענה אף זולתה, וזהו שאמר המדרש אחר כך: אמר לו הקב"ה למשה עת לקצר ועת להאריך בני שרוים בצער הים סוגר והאויב רודף ואתה עומד ומרבה בתפלה דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך כו' (פרשה כ"א, י"ח), והבן:

עוד באור על מה תצעק עיין בקול יעקב שיר השירים על מאמר הנצנים נראו בארץ (עמוד ר'):

חלק יד

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה כו', ויט משה את ידו על הים כו', וינער ה' את מצרים בתוך הים כו', ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה כו' (יד, כ"ב-כ"ט).

והנה ידוע דרש רז"ל חמה כתיב חסר מלמד שנתמלא הים חמה כו'. והאמנם כי כל דבריהם בקבלה ואין להשיב עליהם עם כל זה לא ידענו מדוע נאמר בפסוק הראשון חומה מלא.

ונוכל להבינו על פי פשוטו בשנעיר על מאמר ובני ישראל הלכו ביבשה כו', הנאמר בפעם השני שהוא כלו מיותר כי כבר נאמר ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה, וכן כבר נאמר ויכסו את הרכב ואת הפרשים כו', ומה הוא חוזר עוד לענין הראשון ובני ישראל הלכו כו'. אבל הקרוב אצלי כי הכתוב בא לקרב לנו הדבר אל השכל כי מה שהרעישו המים בשאון ורגש יותר מהראוי להם לפי טבעם (כהוראת וינער כו' ויכסו וכו') הוא מסבת היותם עומדים מתחלה כמו נד אחד ויחשו גליהם בגזירת המקום היפך הטבע. כי הנה משפט הדבר המוטבע על התנועה ועל הרעש אם יעצרוהו על איזה שעה מחק שימושו ואחר כך ירפו ידיהם ממנו ויניחוהו לחזור על שימוש טבעו משפטו שלא ישוב אך אל סדר תנועתו הראוי לו לפי טבעו, אבל בחמה יתגבר ועוד יעדיף ויכפיל תנועתו כפלי כפלים. וביותר תמצא זאת במי נהרות כי יותר ירוצו בשאון ורעש אחרי היותם עצורים מעט מהמושכים בתדירי בחק טבעם, וזהו שסדר הכתוב ואומר ויבואו בני ישראל בתוך הים כו', והמים להם חומה כלומר נצבו כמו נד ואמר אחר כך ויט משה את ידו על הים וישב הים כו', וינער כו', וישובו המים ויכסו כו', והעילה לזה - ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה. כלומר מסבת היותם תחלה עומדים עצורים כחומה לעבור ישראל ביבשה הנה מזה גברו המים אחר כך בשובם לאיתנם לרוץ ברב חימה לנער ולכסות את המצרים וזהו הרמוז במלת חמה הב' הכתובה חסר, והבן:

חלק טו

ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבואו אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו (י"ד, י"ז).

הנה מהראוי לשום לב אל הכפל הזה ואכבדה בפרעה כו', בהכבדי בפרעה.

והנראה בזה עם דברי המדרש: ואני הנני מחזק משל לב' אתליטים אחד חלש ואחד גבור נצח הגבור לחלש ונטל עטרה בראשו, מי גרם לגבור ליטול העטרה לא החלש, כך מי גרם להקב"ה ליטול שבח וכבוד לא פרעה שניערו לפיכך ואכבדה בפרעה (פרשה כ"א, י"א). באור הדברים כי האמנם יושב בשמים שחק למצרים ולעג למו כמאמר את אשר התעללתי כו', וקיים בו אם ללצים הוא יליץ עם כל זה זיכה את פרעה לענין יקר ומעולה וטוב נשגב, והוא מה שהכיר אלהותו יתברך והודה על כחו וגבורתו, כמו שכתב כי ה' נלחם להם במצרים.

וכי תשאלך נפשך על עילת הדבר מאין זכה הרשע הזה לבוא אל השגה נכבדת הזאת דע כי כבר המליצו ז"ל אורח ארעא למשבק אינש גולפא ומשכא באושפיזי (מגילה כ"ו). וזה אמרו גם להמשלם שכר לבעל אושפיזא עם כל זה ראוי להנהותו ממה שהשתמש בתוך ביתו, וכן משפט הסוחר הנתאכסן אצל בעל הבית ומוכר בביתו סחורותיו אשר עמו, כי אחרי מכרו את הכל יהנה אותו מאותו המין שמכר בביתו. הוא הדבר בפרעה כי האמנם העמיק סרה על ה' ועל עמו עד כי הפליא ה' את מכותיו ואת מכות מצרים, אבל האמת ידענו כי בזה היה אליו יתברך מסחר יקר המעלה ריוח הרבה, כי על ידי כבדות לבו ועל ידי המופתים שעשה בו נתפרסם אלהותו לעיני כל הגוים כמאמר שמעו עמים ירגזון כו', וכמו שהארכנו למעלה בבאור ויתן ה' אותות כו', בפרעה ובכל ביתו לעינינו, כי על ידי היות המופתים האלה לעיני ישראל נתפעלו בלבבם להכיר אלהי עולם בידיעה אמתית וכמאמר וירא ישראל כו', וייראו העם כו', ואם כן ראוי היה פרעה אחרי כלות המו"מ הגדול הזה שנעשה בביתו ועל ידו להנהותו ולזכותו ממין המסחר ההוא היינו לחלק לו גם הוא מהידיעה וההכרה המעולה הזאת וזהו שאמר ואכבדה בפרעה ובכל חילו כו', וידעו מצרים כי אני ה'. והדמיון בזה כי משפט העשיר בעשותו משתה גדול אשר זה צריך הכנה גדולה למלוח הבשר ולהכשירו, ולבשל ולאפות ולצלות וכדומה מהעניינים הצריכים כמה חדרים לזה, זה דרכו לתת כל המינים האלה אל יד מבשלת אחת לביתה ואחר אשר יהיו המאכלים ערוכים ומתוקנים בטוב גמרם יבואו המשרתים ויביאו הסעודה בשלמות מבית המבשלת אל בית המשתה. אמנם הלא ידעת גם שמעת כי גם בבוא המשרתים לקחת הסעודה מאת המבשלת האם את הכל יקחו ולא ישאירו שריד, הלא אין זה מדרך המוסר אבל בהכרח ישאירו אל המבשלת מכל מאכל גם מן הדגים גם מן הבשר כמו מן הכנפים והקורקבן וכדומה.

הנמשל מובן מעצמו כי הקב"ה כביכול עשה לעצמו הכנת משתה גדול בבית פרעה היינו כי הביא אותו באש ובמים והכל עבור שיצמח ממנו ועל ידו פרסום כח אלהותו יתברך והשגחתו וכנזכר לעיל, ועל כן כאשר היתה המשתה בגמר כל השלימות אין עוד מדרך המוסר מלהעניק גם את המבשלת בעצמה הוא פרעה.

וזהו ממש מאמר ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה' לומר כי על ידי המופתים האלה יבואו מצרים גם הם להכירני והטעם בהכבדי בפרעה כו', רצה לאמר הלא כל עיקר פרסום כבודי וידיעת אלהותי נצמח רק מסבתו. וזהו ממש מאמר המדרש מי גרם להקב"ה ליטול עטרה לא פרעה שניערו לפיכך ואכבדה בפרעה (עיין במפרשי המדרש שנתקשו בהבנת סיום דבריו לפיכך ואכבדה בפרעה, אבל יצדק יפה לביאורנו) כלומר יען כי עיקר ידיעת אלהותי היה על ידי פרעה לפיכך ואכבדה בפרעה היינו כי ישיג גם הוא חלק בידיעת שמי וכבוד אלהותי:

חלק טז

וישובו המים על מצרים כו' (י"ד, כ"ו). ילקוט: והמים להם חמה שירד סמאל ואמר לפניו רבונו של עולם לא עבדו ישראל עבודה זרה במצרים ואתה עושה להם נסים, והיה משמיע קולו לשר של ים ונתמלא עליהם חימה וביקש לטובען, מיד השיב לו הקב"ה שוטה שבעולם וכי לדעתם עבדוה והלא לא עבדוה אלא מתוך שיעבוד ומתוך טרוף דעת, ואתה דן שוגג כמזיד אונס כרצון כיון ששמע שר של ים, אותה החימה שנתמלא על ישראל החזירה על מצרים שנאמר וישובו המים ששבו מישראל על מצרים.

ראוי להבין כוונת מאמר אותה החימה כו', מה דיוק מלת אותה.

ונקדים לזה מאמר המשורר נודע ה' משפט עשה בפועל כפיו נוקש רשע הגיון סלה ישובו רשעים לשאולה כו' (תהילים ט', י"ז). ובילקוט (במקומו): נודע ה' משפט עשה בדין שעשה במצרים שנאמר וידעו מצרים כי אני ה' בפועל כפיו נוקש רשע זה פרעה ומצרים כו', ישובו רשעים לשאולה אמר ר' אבא לדיוטא התחתונה שבשאול ע"כ. והנראה בתכלית כוונת הדברים כי באו ז"ל להורות לנו דבר חדש אשר מלבד שנענשו המצריים על ישראל שעבדו עבודה זרה על ידי כפייתם כאלו עבדו הם בעצמם, הנה עוד הוסיף יתברך והכביד משפטם יותר ויותר על המגיע להם על עבודת עצמם. כי כבר אמר החכם ע"ה כי ברב חכמה רב כעס (קהלת א', י"ח) כו', היינו שאין משפט הזולת מאומתנו על העבירה שעבר כמשפט איש הישראלי כי לו לב חכם ורוח דעת להכיר רעת העבירה וגנותה כי הבל היא מעשה תעתועים, ועל כן בהתהפך אותה החימה שהיתה על ישראל על המצריים היה משפטם כפלי כפלים על העונש המגיע להם בעד מעשי עצמם.

וזהו נודע ה' משפט עשה כלומר נודע ה' עם המשפט שעשה וכדברי הדרש בדין שעשה במצרים. ומבאר סבת חריצת המשפט מה הוא ואומר בפועל כפיו נוקש רשע כלומר נתן מוקשים לרשע בעבור החטיאו פועל כפיו המה ישראל, וזהו שדרשו בפועל כפיו נוקש רשע זה פרעה ומצרים, ומבאר עוד איככה נתוודע זאת ואמר - ישובו רשעים לשאולה, ודרשו לדיוטא התחתונה שבשאול אשר מזה יבחן כי הוא יתברך העמיק עליהם המשפט כל כך אך בעבור החטיאם את ישראל ונהפך עליהם משפט הישראלי,יריעות האהל וזהו דברי הילקוט הנזכר לעיל מיד השיב הקב"ה וכי לדעתם עבדוהו והלא לא עבדוהו אלא מתוך שיעבוד קשה ומתוך טרוף הדעת, מיד אותו החימה שנתמלא על ישראל החזירו על מצרים כלומר עשה בהם אותו המשפט עצמו הראוי על חטאת ישראל והפך עליהם את הדין:

ולהמתיק הענין יותר נקדים לבאר מאמר הילקוט: וקבצתי את כל הגויים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל כו' (יואל ד', ב'), יכול על עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, ת"ל על עמי ונחלתי ישראל. והדבר פלאי מה חדשו ז"ל אם מקרא מלא הוא, אבל באור המאמר על פי משל לעשיר שנתדלדל ונשאר בעל חוב לנושים רבים ולא נגשוהו מאומה מפני הרחמנות, ונתחסד עמו סוחר אחד ולקחו שיהיה אצלו משולח ויסע עם סחורותיו וימכרם בהקפה לשלם לזמן ידוע. ויהי בבואו שמה לגבות המגיע מהם ולא היו להם לשלם ויגוש אותם ויתפשם והכה אותם בחמת רוחו, ואחד מבעלי החובות האלה היה קרובו של הסוחר ויכתוב אגרת אל הסוחר על כל הדברים הרעים אשר עשה עמהם. ויהי כבוא המשולח לביתו תפשוהו בעלי חובות שלו ויסרו אותו בשפטים גדולים, ויתפלא עליהם מאד לאמר למה תעשו כה לעבדכם הכי נעלם מכם רוע מצבי כי בביתי אין כל, ויענו ויאמרו רשע מדוע עשית אתה הדבר הזה עם פלוני ופלוני אשר גם המה אין בידם לשלם. כן הרשעים עובדים עבודה זרה וגילות עריות ושפיכות דמים ועם כל זה הוא יתברך מרחם עליהם לאמר הלא יצרם גבר עליהם למלאות תאותם רק בהיות ישראל אצלם בגלות ואין מרחם עליהם ועוד עזרו לרעה כמאמר ואתנם בידך לא שמת להם רחמים על זקן הכבדת עולך מאד (ישעיה מ"ז, ו') וכל התנצלותם כי עושים שליחות ה' יתברך ליגוש אותנו על עונותינו, אז גם ה' יתברך יגוש אותם על עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. וזהו וקבצתי כו', והורדתים אל עמק יהושפט כו', יכול על עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. וזהו מיד אותה החמה שנתמלא על ישראל מחזירו על המצריים. כי כאשר הם נוגשים אותנו שאנחנו נשלם חובותינו מיד אותה החמה תתגלגל עליהם שישלמו הם חובותיהם:

עוד יותר נוכל להעמיק בכוונת המאמר הנזכר לעיל נודע ה' משפט עשה בהקדים מאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם (י"ח, י"א), הנה לדעתי היתה כוונת יתרו בזה לתת מופת נמרץ על השגחת ה' יתברך בתחתונים כמו בעליונים, ושם רסן בפי המינים הדוברים עתק לאמר כי הוא רק אלהי השמים משגיח בעליונים לבד, כמאמר רם על כל גוים ה', ר"ל שהם יחליטו עליו יתברך כי הוא ישכון מרומים ואין כבודו להשגיח בעולם השפל הזה, וזהו על השמים כבודו לומר כי כן יחייב כבודו להשגיח רק ברום שמים ולא למטה בארץ וכבאור בעל עקידה ז"ל אשר יומרוך למזימה (תהלים קל"ט, כ'), ועל היותר גברה הדיעה הזרה הזו בפרעה ועמו עד כי משה ע"ה הוכרח לברר לו על פי מופת ואמר למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ ושמתי פדות בין עמי ובין עמך, היינו כאשר יראה עונש הקב"ה בהרשעים וברכתו וטובתו בהצדיקים הנה מזה יתברר לו כי הוא יתברך הוא העושה משטרו כבשמים כבארץ, אך עם כל זה יש מקום לבעל הדין לחלוק ולומר שאין ראיה משכר הצדיקים ועונש הרשעים מטעם כי כבר מבואר מפי סופרים ומפי ספרים כי השכר והעונש אינם הסכמיות מאת הגומל אבל הם מוכרחים בטבע כי השכר כרוך בעגולת המצוה והעונש בהעבירה ממש כהאוכל סם המזיק (וכבר הארכנו בבאור ענין זה בחלק הראשון פרשת בראשית על מאמר ויצו ה' אלהים על האדם בהבדל השני שם) ואם כן מקום להם לומר שאין הוכחה מהעונש והשכר על השגחת ה' למטה, יען כי הם פועלים בטבע, אמנם באמת היה למשה עד היותר נאמן להוכיח על אמתת השגחתו יתברך וכי לו השמים אף הארץ לעשות בהם כרצונו, והוא כי מדת הדין שהיתה מתוחה על ישראל נהפכה על מחטיאיהם ונתן מצרים כפרם על כי המה הזידו וגרמו להם כל המעשים שעשו.יריעות האהל

הנה מזה יבחן בהכרח כי הוא יתברך השופט כל הארץ והמשגיח לענוש החייב ולזכות הבלתי חייב גם כי ידיו עשו הרעה כי לולא כן וישאר השכר והעונש אך בטבע ככל דברים המזיקים בעצמותם אם כן איככה היה מתהפך נזק העוברים בפועל על הגורמים חטאתיהם, הלא אם יכוף אחד את חבירו ויתן סם המות לתוך פיו ודאי כי ימות האוכל לא המאכיל ופה היה מתהפך עונש חטאת ישראל על מצרים גורמי עונותיהם הנה מזה נתאמת אצלם כי הוא יתברך המשגיח אל כל יושבי הארץ לגמול את כל איש כפי בחירתו הטובה אם רעה.

וזהו מ"ש יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים (ובדרש מכירו הייתי לשעבר ועתה ביותר) כלומר ישנו בהשגחתו גם למטה בארץ, והעד - כי בדבר אשר זדו עליהם, כלומר כי בדבר אשר זדו להחטיא את ישראל נתהפך עליהם. וזהו נודע ה' משפט עשה כלומר על ידי המשפט הגדול הזה שהחריץ על מצרים נתוודע אמתת השגחתו בעולם השפל הזה. ומבאר בעצמו סבת ההוכחה ואמר בפועל כפיו נוקש רשע, כלומר על חטאת ישראל נוקשו המצריים וכנ"ל, ואם יהיה העונש אך כטבע כל דבר המזיק לא היה מקום אל המשפט הזה אם לא כי זאת היתה מאתו יתברך השופט צדק בידעו כי הם הזידו עליהם כנזכר לעיל:

חלק יז

ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים (י"ד, ל')

והוא פלא כי משמעות המאמר אשר עד היום ההוא לא נושעו ישראל מיד מצרים, והדבר לא כן הוא כי כבר היו חפשים בצאתם כי גורשו ממצרים אך הוא יתברך סיבב על פרעה שיחזק את לבו לרדוף אחריהם אשר לפי בחירתו כבר היה מתכבד ויושב בביתו.

וכן נאמר בעצם היום הזה הוציא ה' כו'. גם במאמר משה אל העם אל תיראו כו', כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד כו', ראוי להעיר מה היה לו לדבר על לבם לא תוסיפו כו', כי מהיום ההוא והלאה מה להם לדאוג יותר על מלכות מצרים מעל הזולת מהממלכות אחר כי כבר הם מבחוץ.

והנראה עם מה שזכרנו למעלה כי ישראל יצאו ממצרים קודם הקץ הנאמר לאברהם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, והיתה הסבה לזה מה שלא יכלו לסבול עוד מושב הארץ ההוא כמאמר ולא יכלו להתמהמה, והוא מבואר בארוכה בספרי האמת אשר על כן הוצרכו ישראל להשלים השעבוד הזה בגלות המלכיות כי לא נגאלו כי אם לזמן להרגיע אותם מעט כמספר השנים הרמוזים במאמר ונושנתם, ואם היה מצרים קיים בזמן ההוא היה הוא היותר ראוי אל השלמת השעבוד הזה, כי הוא החל להיות נוגש על חוב ועבדום וענו אותם ונשאר השט"ח בידו, והקב"ה רצה להצילנו מידו הקשה שלא ישעבד בנו עוד לעולם על כן קיים בו מאמר הפח נשבר ואנחנו נמלטנו.

וזהו שקראו ז"ל במדרש על גאולת מצרים מאמר נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים היינו העומדת ליצוד מעצמה, ועל כן גם אם העוף הנלכד יהיה ניצל פעם מתוך המוקש עם כל זה כל עוד שהפח קיים אינו בטוח שלא ילכד בו פעם אחרת בלתי כאשר יהיה הפח נשבר, כן לולא כי שיבר יתברך גאון מצרים עודנה לא היינו בטוחים מהם גם כי נמלטנו ממצודתם והוא על ידי מה שסבב יתברך עליו לרדוף אחר ישראל ויטבע בים.

וזהו מאמר משה התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום, ולבל יאמרו ישראל עם כל זה מה לנו לצרה הזאת טוב היה יותר באם לא רדף כלל, לזה אמר כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם כו', כלומר בכוונה סבב על מצרים כן למען הצל אתכם מידם שלא ישעבדו בכם עוד. וזהו ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים.שפת היריעה כלומר אך בהיום הזה שנטבעו בים הושע ה' את ישראל מידם תשועת עולמים כי מהיום בטוחים הם גם אם ישתעבדו עוד לא ישתעבדו אל מלך קשה ועם קשה כפרעה ומצרים:

חלק יח

אז ישיר משה, מדרש: הדא הוא דכתיב נופת תטופנה שפתותיך (שיר השירים ד', י"א) אמר משה רבון העולמים במה שחטאתי לפניך בו אני מקלסך משל למדינה כו', כך אמר משה לפני הקב"ה יודע אני שחטאתי לפניך באז שנאמר ומאז באתי אל פרעה והרי טבעת אותו לים לכך אני משבחך באז, הדא הוא דכתיב אז ישיר משה (פרשה כ"ב, ג').

ומה מאד ראוי לשית לב אל המאמר הנפלא הזה כי מה ענין תיקון החטא שהיה באז במלת אז ישיר אם לא כי כוונת והבנת מלת אז רב לה לתקן המעוות הזה וראוי לחקור על זה.

ומתחילה נעמוד על מאמר המגיד: ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא שהקב"ה חישב את הקץ לעשות כו' אשר לכאורה לא ידענו מהות ענין המחשבה והעשיה שאמר, ונקדים מאמר הכתוב קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם (בראשית ו', י"ג) גם מאמר הנביא כי תאמר אדום רוששנו ונשוב ונבנה חרבות כה אמר ה' צבאות המה יבנו ואני אהרוס וקראו להם גבול רשעה (מלאכי א', ד') אשר מאמר גבול רשעה הוא משולל הביאור.

אבל הכלל בזה הוא עם מאמר המשורר לכל תכלה ראיתי קץ (תהלים קי"ט, צ"ו) אשר הכלל הזה יקיף כל הנבראים וכל ההוויות לומר כי כלם המה משוערים ומוגבלים עד מועד ידוע ואחר כך יקבלו כליון והפסד, כמו כל הכלים והחפצים ישמשו בקיומם כפי ערך כחם שנתן בהם פועלם בעת הרכבתו אותם אשר בכלות מהם הכח ההוא יהיו כלים ונפסדים, וכמו כן האדם מבחר הנבראים הנה הוא יתברך שם לו קץ שבעים שנה שהוא זמן אפיסת כחותיו והסרת החום והליחה התולדיים המשוערים למספר השנים ההם, וגם העולם הזה בכללו יש לו קץ ידוע אליו יתברך, והאמנם הקץ הזה לא השיגהו עין, לבא לפומא לא גליא עם כל זה מלבד הנסתרות והנעלמות אשר לה' אלהינו יש דבר המגביל קצו אשר עליו אין להוסיף, והוא מה שאנחנו מקוים כי ימלאו כלם על גמרם ועל שלמותם, כי הצדיקים עוד לא נגמרו בטוב צדקתם עד עת העתיד במהרה אשר אז יגיעו אל קצה השלמות, וכן הרשעים אינם גמורים עתה ולא נתמלא עדיין סאתם, ועל העתיד נאמר ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע (מלאכי ג', י"ח) כי אז יתקיים בשניהם מליצת המשורר יגמר נא רע רשעים ותכונן צדיק (תהלים ז', י') והוא הקץ המשוער אל העולם הזה בהגמרו שני הסוגים האלה על תכלית וקצה השלמות ויגיעו שניהם אל הגבול הצדיקים עד גבול הצדק, היינו שאין ביכולת להצטדק יותר והרשעים עד גבול הרשע.

ודע כי כמו כל הדברים הכלים והנפסדים לקץ המשוער לא יתקיימו עד הקץ הזה בלתי באם לא יהיה שימושם באין עודף על דרכי הטבע אולם אם ישמשו בהם בחזקה ובהכבדה הנה ישיגו כליונם המעותד להם קודם זמנם וימהר עליהם הקץ, וכמו כן במין האדם כי לא יתקיים עד הקץ המשוער לשבעים שנה באם ישתנו עליו סדריו ויפגענו איזה מקרה ממקרי התחלואים ויתקלקלו מזגיו וכחותיו, כי גם בימי עלומיו יגיע לבחינת הרפיון הראוי לימי הזקנה. כן הדבר בהרשעים כי האמנם גם להם קץ וזמן משוער למתי יתמלאו סאתם עם כל זה בשיפליגו ברעת מעשיהם הרבה מאד הנה בזה יקרבו הקץ לבוא עליהם קודם הזמן וכמאמר ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם (שם נ"ה, כ"ד) יען כי כבר נגמרו בשלמותם ואין בכח העולם לסבול עוד יותר מעל הגבול הזה. וזהו וקראו להם גבול רשעה היינו שלא ימשך רשעתם עוד הלאה ועל זה מורה מאמר גבול לאמר עד פה תבוא. וכמו כן היה מקרה דור המבול כי הוסיפו תת כח ברשעתם בזריזות כ"כ עד כי נתמלאה סאת רשעתם ולא היה יכולת העולם לסבול ולהתעכב עד הקץ המשוער באחרית הימים אבל הקץ בא לקראתם קודם זמנו הראוי לפי סדר הבריאה.

וזהו שהפליג הכתוב ואמר קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם כלומר נתמלאה הארץ מפני הפלגתם ברע עד כי הקריב הקץ ובא קודם כענין מה שכתוב קץ בא הקץ (יחזקאל ז', ב') ממש כמשפט אנשי דמים ומרמה הנזכר לעיל, כי ינקש עליהם המות קודם זמנם:

וכענין הזה היה קץ מצרים כי הוא יתברך הגביל לאברהם זמן ארבע מאות שנה באופן שיהיה השעבוד כמנהג וכטבע כל העבדים העובדים לאדוניהם והשיעור הזה יקיף כח הסבל אשר לישראל בארבע מאות שנה, אבל הנה המשעבד הזה בזדון לבו הרע הכביד העול עד אשר לא יכלו שאת, והנה בזה הקריב את הקץ והביאו קודם היינו כי נתמלא סאת רשעתו עד אשר לא יכלו שאת יותר, וכמאמר ולא יכלו להתמהמה, ומעתה ראשית החסד היה מאת ה' בשליחות משה אל פרעה להכניס עזות ורשע בלבו למען אשר יתרגז ויכביד העבודה עד כי לא יוכלו לסבול שעל ידי זה נתקרב הקץ.יריעות האהל וזהו ברוך הוא שהקב"ה חישב את הקץ לעשות כו'.

וזה יהיה תשובתו יתברך למשה על שאלתו ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה על זה השיבו עתה תראה אשר אעשה לפרעה כלומר תשוב תראה מה שאפעל בו על ידי הכבדת עולו כי על ידי זה עוד לא יצטרכו ישראל להתעכב עד הקץ שאמרתי לאברהם כי אם עוד כעתה תראה את אשר אעשה לו (אבל עם כל זה לא נתברר לו הדבר עד ראותו תכליתו) ומעתה מה נמרצו דברי המדרש הדא הוא דכתיב נופת תטופנה שפתותיך מה ראו ישראל לומר שירה באז. רצה לאמר כי כלשון הזה ראוי לשמש אל כותב התורה לספר לנו עתה מה שהיה בזמן העבר ולומר אז אמרו שירה, אבל המשוררים ההם שהתחילו שירתם אז ישיר יפלא מה ראוי לומר שירה באז כאלו ישוררו על זמן העבר, ועל זה המליצו אמר משה רבון העולמים במה שחטאתי לפניך בו אני מקלסך, יודע אני שחטאתי לפניך באז שנאמר ומאז באתי אל פרעה והרי טבעת אותו לים לכך אני משבחך באז הדא הוא דכתיב אז ישיר משה. פי' כי כן אמר משה לישראל כי לא מלבד שראוי לשורר עתה על הנסים שעשה לנו אבל גם בשעה שנתן בלב פרעה להכביד עולו עלינו הנה אז היה ראוי לשורר השירה הזאת כי זאת היתה הסבה הגדולה לקרב קץ הגאולה, וזהו יודע אני שחטאתי לפניך באז כי אחרי צאת הדבר אל הפועל הבין והודה בעצמו כי שגה במה שהיה קובל לפני ה' לאמר ומאז באתי, לכן הריני מקלסך באז אז ישיר משה כלומר אז בעת ההכבדה היה לו לשיר. (והשלמת הדברים עיין בקול יעקב סוף מגלת אסתר):

חלק יט

מדרש: דבר אחר אז ישיר הדא הוא דכתיב פיה פתחה בחכמה (משלי ל"א, כ"ו) וכו' אמר ר' יהודה בן פזי מה ראו ישראל לומר שירה באז אלא אמרו מתחלה היה הים הזה יבשה כו' (פרשה כ"ג, ד').

עיין באורו פרשת וירא ביריעות האהל על מאמר וה' פקד את שרה:

חלק כ

עוד במדרש: דבר אחר אז ישיר משה הדא הוא דכתיב ואני אשיר עוזך וארנן לבוקר חסדך (תהלים נ"ט, י"ז) ואני אשיר עוזך לעתיד לבוא וארנן לבקר חסדך כו', כי היית משגב לי באדום ומנוס ביום צר לי בגוג ומגוג (פרשה כ"ג, ו').

הנה כדי לבוא אל תכלית כוונת דבריהם ז"ל שהסבו משמעות מאמר ואני אשיר על נסים העתידות, וגם להבין מאמר וארנן לבקר כו', נקדים מאמר המשורר ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי (תהילים י"ג, ו'), עוד מה שכתוב: ה' בעזך ישמח מלך ובישועתך מה יגל מאד (שם כ"א, ב'). באור הדברים כי אנחנו עם בית ישראל מצווים על שני דברים אשר האחד יכחיש ויסתור את השני, והם הבטחון בהאלהים והשמחה בישועתו. והוא כי כבר כתב החסיד ז"ל בחובות הלבבות כי משפט הבוטח השלם להיות תמיד בשמחה במה שיש יכולת ביד הבורא יתברך להטיב לאדם, וכל כך יחליט השמחה בלבו כאלו כבר השיג הטובה עד שלא יהיה אצלו חילוק כלל בין טרם השגתו מחסוריו לאחר כך, וכאשר אמר הנביא ז"ל כי אם שישו וגילו עדי עד, אשר אני בורא (ישעיה ס"ה, י"ח). ממש כבן העשיר שהוא שש ושמח מתפאר בעושר אביו אף כי אין בידו מאומה, בהיות מוחלט אצלו כי כל העושר הזה שמור בעבורו ולא ימנע ממנו אביו מאומה.

אמנם המצוה השניה היא סותרת מופתי שלמות הבטחון והוא מה שאנחנו מוזהרים להודות לו על כל דבר ודבר ולתת לו בכל יום מעין ברכותיו ולשמוח על כל טובה שנשיג ממנו יתברך שמו, כמאמר ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך (דברים כ"ו, י"א) אשר מכל זה יתנכר כי בלבו היה ההיפך, כמו הנושה מעות מאנשים הרבה ומהם בטוחים ונאמנים גדולים שאין בלבו ספק כלל על גביית חובותיהם, ומהם אנשים קשים לא יאבו לפרוע חובות הקפתם, אשר באם יבוא אחד לבשר לו כי ראה אחד מבעלי חובותיו מכין מעות לפרוע לו חובו, הנה משפט המבשר ההוא מן הנושה יהיה כך: אם האיש הזה המכין המעות הוא מהאנשים הבלתי פורעים חובותיהם והנושה כבר התייאש ממנו הנה יעיר את עצמו לתת להמבשר תשורה על בשורתו כי הכניס בלבו שמחה חדשה מה שלא עלה על לבו כלל, אבל לא כן באם המכין מעות החוב הוא איש בטוח ונאמן גדול הפורע חובו תמיד בזמנו כי לבשורה זו ולשמחה מה הוא עושה, כן הדבר בהבוטחים באלהים כי אותו שהוא מקטני אמנה וכל זמן שאין הטובה בידו לא תפעל בו מאומה להעיר עצמו אל השמחה אבל עוד הוא דואג ומצטער הנה בתת ה' אליו טובתו מה מאד ירבה לשמוח ולשוש עד כי תחייב אותו שמחתו להודות ולהלל לה' על הטוב שגמלו אחרי שלא עלה לבו שמחה ובטחון מקודם, אבל מי שלבו שלם עם ה' ובוטח בישועתו עד היותו מלא שמחה בעוז ויכולת המקום ב"ה כאלו כבר השיג טובתו אם כן איה איפא תתעורר שמחה בלבו בתת לו ה' דבר בהיות הטובה ההיא בלתי מוחשת אצלו כלל לענין מחודש.

והן אמת כי על זאת התפאר המשורר על עצמו ואמר ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך כלומר אני בחסדך בטחתי אף טרם השגתי הישועה בפועל, ואם כל זה לא מנעתי עצמי משמוח אחר כך, וזהו יגל לבי בישועתך, וזהו גם כן ה' בעזך ישמח מלך, כלומר על היות הדבר אצלך בכח וגם בישועתך מה יגל מאד, כלומר אחרי כי תבוא התשועה בפועל, ואמר הטעם תאות לבו נתת לו, והוא כי באמת יש לשאול על עילת הדבר הזה, היינו מאין יתנוצץ בלב הבוטח ההוא מה שיעיר אותו אל השמחה בהשיגו טובתו אחר כי היתה אצלו מוחלטת כאלו כבר היתה בידו.

אבל נקח דמיון על זה מאורח שהזמין אותו בעל הבית לסעודתו, ואחרי אכלם אמר לו הבעל הבית תדע כי גם למחר אני מזמינך אצלי והודה לו האורח על בשורתו ועל טובתו, ויהי ממחרת אחרי כלותם לאכול ויברך האורח את בעל הבית ההוא בקול גדול והודה לו על טובתו ועל חסדו אמר לו הלא אתמול הזמנתיך וגם ברכתני תמול על הבשורה הזאת ועתה מה לך עוד לברכני היום, אמר לו האורח אתמול הגיעתני הבשורה אחרי כי שבעה לה נפשי באכלי מכל בסעודת הצהרים, ואף כי האמנתי וידעתי כי למחר אהיה רעב ואתה תטיב עמדי להשביעני עם כל זה עודנה לא היה מורגש בלבי צער הרעבון גם לא טובת השביעה של מחר, לא כן עתה הנה הייתי רעב וצמא ואתה בחסדך השבעתני מטובך, הנה אני מרגיש ערבות טובתך ומוחשת אצלי בשלמות על כן כהיום אודך בכל לב.

תוכן העניינים

אהל יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה