אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
בא
חלק א
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו (י', א'), מדרש: הדא הוא דכתיב כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם (משלי כ"ז, ג') (פרשה י"ג, א').
הנה מהראוי לשים לב מה רצו ז"ל במה שהביאו הכתוב הזה, ויותר יש לעמוד על דברי החכם עצמו בבאור מליצתו כובד אבן ונטל החול ומה ראה לדמות אליהם כעס האויל.
והנראה כי דבריהם ז"ל נמשכים אל מה שסיימו פרשה הקדומה וזה לשונם: וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות ויוסף לחטוא, כך הן הרשעים כל זמן שהם בצרה הם מכניעים עצמם משהצרה עוברת חוזרים לקלקולן כו', (פרשה י"ב, ז') עיין שם. ועתה הסכת ושמע, דע כי יש בבני אדם שני סוגים יש כבד לב וערל אוזן, ויש רך הלבב וקל הדעת. הקשה לב הוא אדם חכם איננו מאמין אל שום דבר עד כי יעמוד על אמתתו ויחקור אותו עד תכליתו, והקל הדעת הוא הנוטה אוזן אל כל מי שידבר אליו ויקבל ממנו אם טוב אם רע לא יבדיל כמליצת החכם פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו (משלי י"ד, ט"ו). והנה לכל אחד יש מעלה מצד וחסרון מצד, כי הקשה לב האמנם כי אל המדבר על לבו והרוצה שיאמנו דבריו אצלו רע עליו המעשה כי לא יקבל ממנו חיש קל, אמנם לאשר לא קיבל הדבר עד כי נתברר אליו על פי מופתים חזקים לכן אחר כי נאמנו לו דבריו וקבלם ממנו לא ישמע עוד לקול מלחשים הרוצים להכחיש ולהגיד לו ההיפך ועוד לא יסורו ממנו לעולם. לא כן אותו שהוא רך הלבב וקל הדעת להאזין ולשמוע כל אשר יגידו לו אם אמנם נוח להמשמיע להכניס דבריו בלבו על נקלה אמנם קרובים גם כן לצאת בשיפגע באחר ויגיד לו ההיפך וכענין שזכרו ז"ל קשה לשמוע וקשה לאבד, מהיר לשמוע ומהיר לאבד (אבות ה', ט"ו). ודע כי זה הוא משפט אומתנו הקדושה לבלתי האמין עד אשר ירבו לחקור תכלית כל דבר ואחר שתהיה האמונה מקובלת על לבם לא תזוז מהם לעולם כמליצת רז"ל (במדרש תשא) כי עם קשי עורף הוא,שפת היריעה תמן אמרו או צלוב או יהודי (כי בעבור זה עשה ה' מדת העקשות נצר ממטעי הנפש האנושי יען נמצא בו דבר טוב לעקש נגד החולקים על האמת והצדק כנודע).
וזה יהיה כוונת חז"ל במאמר (ילקוט שמות) בשעה שאמר משה להקב"ה והן לא יאמינו לי אמר לו הקב"ה הם מאמינים בני מאמינים (רמז קצ"ז), אשר לכאורה המה מחולקים מהיפך אל היפך אבל לדברינו יתכן כי משה ע"ה ידע את העם כי קשים הם לקבל ולהאמין דברי המשמיע על כן אמר והן לא יאמינו לי, ועל זה אמר לו יתברך אתה תדין זאת לגנות ולחסרון הלא בזה אני קורא אותם מאמינים בני מאמינים כי באמת הוא עיקר גדול אל האמונה לבלתי האמין לדברי החוזה עד אשר ירבו לדרוש ולחקור אמתת עניינו, אמנם זאת ידעתי כי אחר שיהיו דבריך מקובלים אצליהם יהיו תקועים בלבם כיתד במקום נאמן, מה שאין כן הרשעים כי קשים הם להאמין היום כך ולמחר ההיפך.יריעות האהל וזהו מאמר המשורר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו (שיר השירים ח', ח') כלומר אמונת ישראל ואהבתם את ה' הוא דבר העומד לנצח מה שאין כן אהבת העכו"ם. וזהו אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו כלומר יזכרו לו הצד הפחות והגרוע אשר במהירות אמונתו כי עוד מעט יתקצף וקלל במלכו ואלהיו:
והנה עתה אחר שביארנו שני הסוגים האלה לכו וראו מפעלות אלהים איך רבותינו ז"ל שמו להם שמות בארץ ומצאו להם תוארים נאותים בלשון המקרא לזה כמשפט הראוי לו ולזה כנכון לו, והנה אל הקשה לב יחדו תואר כובד אבן ואל האויל קל הדעת יחדו תואר נטל החול כי הנה האבן הגדול רב המשא הוא כבד על האדם להסיעו ממקומו וכן הר גדול שכלו חול ועפר נמוח גם הוא כבד לשאת אותו ולהרימו. אולם ההבדל בין האבן ובין ההר הוא כך, כי האבן גם כי הוא כבד להסיעו ממקומו עם כל זה אם בהזדמן יהיה נמצא אדם שהוא רב אונים ואמיץ כח ויוכל להרימו על כתפו אז ישאהו כלו גם שאינו אוחז בו רק קצהו מה שנכנס בפאת ידו עם כל זה להיותו עצם אחד מחובר בדבקות חזק אין צורך להקיף את כלו בידיו כי גם אפס קצהו שיאחוז בידו יספיק לו לשאת אותו בטח. לא כן הר החול שיש בו חסרון אחר כי גם אם יזדמן גבור גדול שיוכל לשאת משא גדול עם כל זה לא יוכל לו כי אל ההר אין די במה שתאחז ידו בקצה ממנו, כי ההר בכללו אינו רק חלקים דקים ונפרדים, ואם כן מה יועילנו מה שיאחז בקצהו הלא גם המעט הזה לא יהיה נשאר בידו בלתי בהקיף את ההר כלו עד שלא ישאר כמלא נקב קטן כי לולא כן יפלו חלקיו וישארו על מקומם ואי אפשר לקחתו ולנטלו. נמצא כי אצל האבן היתה המניעה כבדותו ורוב משאו אשר לזה אפשר כי יזדמן נושא שיש בכחו לשאת משא גדול. לא כן הר החול כי בו המניעה היא הנטילה כי אין אופן לנטלו כי יפול ויהיה מורק מן היד כנזכר לעיל.
כן ממש קשה הלב גם כי הוא קשה להמשיכו לדברי המשמיע עם כל זה הלא הדבר תלוי באדם המדבר היינו אם יבוא אליו משמיע שהוא בריא אולם בראיות צודקות ומופתים ברורים ונאמנים עד אשר יקחהו ותאחז ידו בו היינו שיקבל ממנו דבריו הנה מאז הוא בטוח עד עולם כי הוא נאמן ביתו ולנצח לא ישקר ולא ינחם מקבלתו. לא כן הכסיל כי אין באפשר לנטלו ולנשאו כי גם אם יטה אזנו וישמע ממנו ויקבל דבריו הנה כפתע יקויים בו אבדה האמונה ונכרתה מפיהם כי אין להחליט עליו על ידי אמונתו לדברי המשמיע ביום שמעו שהדברים לא יסורו ממנו לעולם יען כי דעתו ובחירתו בהימים הבאים היא בלתי נקשרת ונאחזת אצלו בבחירתו עתה להיותו הפכפך בדרכו ואמונתו כמשפט מה שכתוב פתי יאמין לכל דבר, ואם כן הצורך אל המשמיע שלא לזוז ידו ממנו לעולם והוא ממש כמו נטל החול היינו נטילת ולקיחת החול שהוא מן הנמנעות מסבת היות החלקים נפרדים בלתי דבוקים איש באחיהו.
ומעתה מה יפה המליצו ז"ל במאמר זה שיחסו אותו אל פרעה כי בהרשע ההוא נזדמנו יחד שני סוגי החסרונות אשר בשנים סוגים הנזכרים לעיל כי מתחילה בבוא משה אליו בשם ה' לא רצה להאמין ואמר מי ה' כו', לא ידעתי את ה' אשר כל אלו אינם חסרונות כל כך אצל המאמין השלם כמו שאמרנו כי המאמין האמתי מהראוי אליו שלא לקבל אמונתו עד אשר יתברר לו על פי חקירה ודרישה ובמופתים וכנזכר לעיל. ולזאת העניק אותו משה רבנו ע"ה במופתים גדולים (דם צפרדע כו') עד כי אחר שנתברר לו אמתת מציאותו יתברך האמין בה' והודה ואמר ה' הצדיק כו', ואחר כל אלה המופתים והבירור הגדול שהיה לו הנה כרגע בצאת משה מאת פניו נתרוקן מכל ויכבד לבו הוא ועבדיו וכחש בה' ובמשה, וזהו שהביאו ז"ל הדא הוא דכתיב כובד אבן הוא תואר הקשה לב ונטל החול הוא תואר אל אמונת ההפכפך וכעס אויל כבד משניהם כלומר כי בפרעה הרשע נזדמנו יחד הקשות והכבדות הנמצא בשניהם והבן:
חלק ב
בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו.
יש להעיר בזה איך יתכן לתת טעם הסותר עיקרו של ענין כי אם יודע השליח שהולך על חנם ולא יפעול דבר הלא ימנע עצמו מהלוך אל אשר היו פני בעליו לשלחו, ואם כן אחרי כי הוא יתברך גלה למשה כי הוא מכביד את לב פרעה ולא יפעול בהליכתו דבר לטובת ישראל (כבר אמר תחלה ומאז באתי אל פרעה, הרע כו') אם כן מה יתרון במה שיבוא אל פרעה. ובמדרש: ולמען תספר באזני בנך גילה הקב"ה למשה מה מכה יביא עליהם וכתב משה ברמז ולמען תספר באזני בנך זו מכת הארבה כמה דתימא עליה לבניכם ספרו (יואל א', ג') (פרשה י"ג, ד'). והפליאה נשגבה מה לנו ולרמז הלא מקרא מלא דיבר הכתוב הנני מביא מחר ארבה בגבולך.שפת היריעה
והנראה אחר שנעמוד תחלה על ענין המכות ועל מה שהתעולל יתברך עם פרעה גם שאין בידינו לתת טעם על כל מכה בפרטות עם כל זה בדרך כלל נאמר שעיקר סבתם לא היה אך לעשות נקמה בפרעה בלתי גם כן למלא לב בני ישראל יראה וחכמה והשגת אלהות למען יהיו נכונים ומוכשרים לקבלת התורה. ושתהיה יראתם קודמת לחכמתם וכעדות הכתוב ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו (דברים ו', כ"ב). מלת לעינינו מורה כי פעל עמהם כל זאת למען אשר עינינו יראו ויביטו בכל המופתים ההם לקנות על ידם הידיעה השלימה וההכרח האמתית, כי הוא האלהים וכל העולם ומלואו שלו ומושל על הטבעיים ועל המזלות כאשר נתפרסם כל זה בעת ההיא בראותם עין בעין פעמים רבות שידוד המערכות וכניעת המזלות. אשר לעילה זאת פתח דבריו יתברך האירו בעשרת הדברים (יתרו) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ', ב') יען כי על ידי הנפלאות הנעשו לעיניהם ביציאת מצרים הכירו את כבודו ואת גדלו וכח אלהותו וכדברי הכתוב או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות כו', ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם במצרים לעיניך (דברים ד', ל"ד). וזהו שכלל הכתוב ואמר אחר השלמת הגאולה ויושע ה' ביום ההוא כו', ומבאר ואומר וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות י"ד ל'-ל"א), ממש כהעוסק במו"מ זמן ידוע ובכלות המו"מ מחשב חשבונו ורואה סכום הריוח מכל העסק, כך העיד הכתוב אחר כל המעשים איך גדלו והצליחו ועשו פרי וזהו ויושע ה' כו', ומה היה הריוח וייראו העם את ה' כו':
והנה לפי דברינו אלה אשר כל המעשים ההם היה עיקרם בעבור פעולת עם בני ישראל על כן נהג הקב"ה להתרות את פרעה לעיני העם והוא על פי משל לשופט ששלח לקחת משכונות מאחד על עשותו איזה מעשה רעה והאיש ההוא בהתוודע אליו כי דבר השופט נחוץ וילך בלאט אל השופט. ואמר לו הנה אתן לך בסתר כל אשר תצוה עלי אך אל תעשה עמדי רעה לפרסם אותי ברבים, אמר לו השופט כלום אני מכוון על עצם הקנס הלא רק לעשות גדר אל העם שלא יעשו גם הם כמעשיך ואם כן כל אשר יגדל קלונך ותרב חרפתך יהיה הגדר יותר חזק. הנמשל כבר מובן מדברינו הקודמים.
ועתה דע כי הנפקותא בזה כי אם נחליט על המכות שלא היו כי אם רק על דרך נקמה בפרעה אם כן אין חיוב לזכור ולספר בכל דור ודור, כי אחר שכבר נגאלו והנקמה כבר נעשית מה עוד אל הזכרון ואל הספור. לא כן אם עיקר סבתם להרים קרן היראה ולהגביר מבוע החכמה והאמונה הנה מה נפלא הספור הזה ומה רב תועלתו כי עוד היום בתת האדם אל לבו הנפלאות ההם ויתבונן בהם בעיון נמרץ הלא יוסיף תת כח ועוז ביראתו ואהבתו את ה' יתברך. ולך נא וראה כמה פעמים נכפל בתורה הזכרון הזה ואי אפשר לפורטם כי רבים הם, והכל עבור הכוונה שאמרנו.
וזהו ממש מאמר ה' יתברך למשה בא אל פרעה כי אני הכבדתי כו', ולמען תספר כו', הנה בזאת השיב יתברך למשה בל יקשה עליו הליכתו לפרעה בחנם כי אינו פועל בהליכתו דבר. על זה אמר לו האם אני מכוון בשליחותך לעשות בו נקמה ולכוף אותו אל הגאולה הלא העיקר אצלי לפעול בלב ישראל ידיעת אלהותי ואם כן רבות עשית בכל פעם בואך לפרעה, ובכוונה אני מכביד את לבו למען התל בו בכל התראה ובכל מכה למען עיני ישראל יראו יביטו כל הנפלאות ההם, ויקומו ויספרו גם לבניהם אחריהם, וזהו בא אל פרעה כי אני הכבדתי כו', למען שיתי כו', ולמען תספר כו', עד וידעתם כי אני ה' כלומר את כל אלה פעלתי בכוונה למען יתקצף עליך ויקשה לבו, למען הרבות בו מכותיו והפעולה הצומחת מזה כי על ידי כך תדעו את שמי ואת גדולתי וזהו וידעתם כי אני ה':
וכי יהיה דבר עם לבבך לאמר הייטב בעיני ה' להכות את פרעה וכל עמו עבור פעולת ישראל ותועלתם, דע כי כבר השיב הכתוב על זה ותתן אותות ומופתים בפרעה ובכל עבדיו ובכל עם ארצו כי ידעת כי הזידו עליהם (נחמיה ט', י'). אשר יותר מהצודק היה שיאמר כי זדו עליהם מבנין הקל והזידו הוא מבנין הפעיל שפעולתו יוצאת אל השני.
אבל באור הדברים על פי משל לאחד שהיה מחזיק אצלו מינקת עבור הילד אשר לו, לימים חלה הילד ושאל ברופאים והגידו לו כמה סמים לתתם אל המינקת והתינוק יתפעל ממנה בהמיצו חלבה, אמרה המינקת מה לי ולילד האנכי הריתיהו או ילדתיהו, אמרו לה הרופאים הלא תדעי כי כל חולי האדם הוא אך מסבת המאכלים הבלתי ראויים, והילד הזה ידעת בעצמך שלא אכל מאומה, ומאין הוא חולה אבל באין ספק חולי הילד הוא אך מסבת המינקת באכלה דברים המזיקים, ואם כן הדין נותן כמו שהיא סיבבה לו מחלהו על ידי אכילתה כן תסבב לו ארוכתו באכלה הסמים אשר מהם תצמח רפואתו.
הוא הדבר בפרעה כי הוא יתברך הכניס ישראל למצרים למען יתבררו ויתלבנו ויקנו דעת אלהים וכמבואר למעלה. ובאמת עד הזמן ההוא נתפעלו ישראל עד כי כבר נתברר להם אמתת ה' יתברך וכח יכלתו וכמו שכתוב ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' כו', ויקדו וישתחוו (שמות ד', ל"א). אמנם אחר כך בבוא משה לפרעה ואמר לו כה אמר ה' כו', ונתמלא חימה ואמר תכבד העבודה על האנשים הנה בזה המעיט מדרגתם והקטין אמונתם עד כי אמרו למשה ואהרן ירא ה' עליכם וישפוט כו', ולא שמעו עוד אל משה. וכמבואר במדרש: אמר ר' אבהו אף על פי שכתוב כבר שהאמינו עד שהיו במצרים, שנאמר ויאמן העם חזרו ולא האמינו כיון שבאו אל הים וראו גבורתו של הקב"ה איך הוא עושה משפט ברשעים כו', מיד ויאמינו בה' (פרשה כ"ג, ב'). ולעילה זאת היה החיוב שיקבלו מכות ויסורים למען העלות ארוכה ומרפא אל עם בני ישראל להחזיר אותם אל מעמד אמונתם על ידי ראותם האותות והמופתים ששלח בהם ה'. וזהו ותתן אותות ומופתים בפרעה כו', והטעם - כי הזידו עליהם כלומר החטיאו והזידו אותם לעשות כתועבותם על כן היה החיוב להצמיח הרפואה מסבתם:
ומעתה נבוא אל באור דברי המדרש וכתב משה ברמז ולמען תספר והיא מכת הארבה שנאמר עליה לבניכם ספרו כו'. כי הנה המופת היותר חזק על מכות הארץ ההיא ותחלואיה שעיקר סבתם עבור פעולת ישראל ולא לנקמה בפרעה הוא רובי המכות והשתנותם מזו אל זו כי אם לנקמה לבד היה די במכה אחת שתשמש אצלו משך הזמן ההוא ששמשו המכות כלם, וכשאלת המדרש (בפרשתנו) וכי לא היה הקדוש ב"ה יכול להציל את ישראל מיד מצרים במכה ראשונה אם לא שהיתה הכוונה בהם כמו שאמרנו.
ממש כהמבשל או האופה מאכלים הנה יש מבשל לעצמו ויש מבשל למכור לאחרים, וההבדל כי המבשל לעצמו איננו מרבה במיני תבשילים כי אם אחד או שנים, רק יראה לשער המאכל איש כפי אכלו, לא כן המבשל לקונים הבאים לביתו נוח לו להרבות במיני תבשילים כפי השתנות רצון הקונים כי יש חפץ במין זה ויש במין אחר לכן הוא מרבה במינים למען ימצא כל אחד מה שלבו חפץ.יריעות האהל
הנמשל אם היו המכות רק לנקמה ולהכריח אותו אל הגאולה אין מהצורך להחליף ולשנות ממכה למכה כי יקחו דיים ממכת דם או צפרדע וזולתם. לא כן אם הטעם בהם להפליא עיני הרואים ולמען יספרו עזוזו ונפלאותיו אשר עשה, יותר טוב להרבות בחלקי מכותם מינים ממינים שונים יען כי לבות האנשים אין שוה להם לזה יפלא מכת דם ולזה צפרדע ולזה מין אחר, וברבות המכות תתרבה ההפלאה בין כלם. והעד היותר נאמן על זה הוא מכת הארבה שהוא ממש כמו שאוכלים איזה מאכל ושוטפים הקערה ומעלין עוד הפעם אותו המאכל בעצמו שהוא אך להשביע עין הרואה כך הברד הכה התבואה ואחריו בא הארבה ואכל הנשאר ממנו, הנה הם שני מינים ופועלים רק דבר אחד הנה מזה יבחן כי עיקר הכוונה היה אך להרבות במופתים להפליא לבב רואיהם וכנזכר לעיל, כי אל המוכה אין חילוק בהדבר.
וזהו דברי המדרש גילה הקב"ה מה מכה מביא עליהם וכתב משה ברמז ולמען תספר באזני בנך זהו מכת הארבה שנאמר עליה לבניכם ספרו, כלומר במאמר ולמען תספר רמז לבאר לנו כוונת המכות היינו לבל יאמרו ללבבם הדור ההוא כי רק בשבילם באה המכה לקחת נקמתם מפרעה כי אם כן למה תהיה מכה אחת מתחלקת לכמה מינים, אין זאת כי אם בעבור יפלא בעיניהם ולמען יספרו לדור אחרון.
וזהו שסיימו ז"ל למען תספר זהו מכת הארבה שנאמר עליה לבניכם ספרו כי שם מבואר הענין מפורש עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם כו', ואמר הטעם יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק וכו', הוא לעד על אמתת כוונת הספור וכנזכר לעיל והבן:
חלק ג
ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים, אחרי כן ישלח אתכם מזה כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה (י"א, א').
הנה מלות מזה שהוסיף הכתוב פעמים לכאורה לאין צורך.
והנראה כי הם באים להורות על ענין גדול, כי האמנם מתחלה לא רצה יתברך ממנו בלתי דרך שלשת ימים ילכו במדבר, ואחר כי נכנע על ידי המכות ההם לשלחם הנה מקום לומר כי הסכים עתה על אותו תנאי שלא רצה בו מתחלה היינו אך דרך שלשת ימים ולא יותר. אבל באמת מעיד הכתוב כי על ידי המכות הנפלאות אשר חילה ה' בו היה לו העם למוקש עד כי החליט בדעתו לגרשם מארצו לבלי שיבואו שוב אליו עוד וכמאמר המשורר שמח מצרים בצאתם כי נפל פחדם עליהם (תהלים ק"ה, ל"ח). וזהו כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה, מורה שלא ישלח אתכם דרך שלשת ימים לזבוח במדבר ואחר תשובו אבל גרש יגרש אתכם מזה שלא יאבה בכם שתהיו עוד במקום הזה. ובאמת כבר הקדים יתברך כדברים האלה למשה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו (שמות ו' י"א). והוא הטעם במה שכתוב ה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום ובמדרש (מובא ברש"י) אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם אתה אומר אחד טול שנים ולך, ממש כמאמר המשורר הנזכר לעיל ויוציאם בכסף וזהב כו', שמח מצרים בצאתם.
והוא בהזכיר חקירתנו במקום אחר כי כבוד ה' יתברך יחייב את האדם להודות על משפטו שהוא עושה עמו בשמחה ובטוב לבב. והנה אם האדם ההוא עקש ונלוז במדותיו, לבלי לקבל הרעה בשמחה, מי כהחכם יתברך שהוא מסבב עליו מה שמכפיל יגונו שבעתים. כמו הקב"ה רוצה לקחת מהאדם מאה כסף ויודע בו שיתעצב ולא יקבל הדבר בשמחה מה הקב"ה עושה מזמין עליו גנבים שודדי לילה וגונבים ממנו כעשרת אלפים כסף, ואחר כך הוא מצליח אותו ברדפו אחר הגנב להשיגו וימצא הגניבה בידו וישמח מאד, גם כי הוציא הוצאות על בקשת הגניבה ערך מאה כסף יהיה כאין נגדו נגד הסך הנגנב, נמצא שהוא נותן כבוד לה' על הדין והאמת הנעשה עמו על ידי מה שהרבה עצבונו מתחלה, כי אם יאבדו לו מראשית רק לערך ההוא הלא יתעצב ויתקצף. וכמשפט הזה היה פה, כי הקדים יתברך על פרעה ועל עמו העצב הרב והאימה הגדולה עד אמרם כלנו מתים, ועל ידי זה היתה שמחתם לאין חקר בצאת ישראל מארצם וכנודע להמעיין במדרש עד אשר הפצירו בהם לקוח משאות מהם וזהו ויוציאם בכסף וזהב, והסבה - שמח מצרים בצאתם. וזהו וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום ובא הדרש אף מה שלא שאלו אתה אומר אחד טול שנים ולך, והוא אך מרוב שמחתם בצאתם.
וכל זאת רמז יתברך אל משה מאז שלחו אל פרעה (שמות ג') ואמרתם אליו כו', נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר כו', ואני ידעתי כי לא יתן אתכם כו', ושלחתי את ידי והכיתי כו', ואחרי כן ישלח אתכם (וכבאור המדרש אין שלוח אלא לשון לויה והכל מרוב חרדתו למען יציאתם) ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים כו' כלומר אחר כי לא ירצה לתת אתכם להלוך דרך שלשת ימים בלתי בשלחי את ידי בם הנה עקב זאת תמצאו חן בעיניהם להעמיס אתכם בכל מה שישאלו עיניכם למען תהיו נמהרים לצאת:
והנה עתה עלינו להשיב על קושיא עצומה מדוע צוה יתברך מתחלה למשה לשאול מאת פרעה רק דרך שלשת ימים, אשר הפליאה נשגבה הלא רצונו יתברך היה להוציאם משם לחרות עולם, ואם כן האם להטעות את פרעה רצה חלילה. ונעיר עוד על מאמר ולא יכלו להתמהמה אשר יפלא מאד כי מאמר זה לא יתכן כי אם בבוא אחד מרחוק לאיש בריתו ולשעה קלה זירז נסיעתו וישב לדרכו, שזה יפלא בעיני הרואים מדוע לא התמהמה עד בוש להתעלס עמו איזה ימים אחר ההוצאה הגדולה שהיה לו בדרך, בכזה יתכן להשיב ולומר כי לאיזה סבה לא היה יכול להתמהמה ולהתעכב יותר, אבל פה בבתי כלאים החשכים האלה הכי מהצורך לתת טעם על עת צאתם ולומר ולא יכלו להתמהמה.
אמנם בשנתבונן מעט הנה יהיה באור הענין זה על דרך מאמרם ז"ל אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שעת שילוחה שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעיה כ"ז, ח') (סוטה ט', א') ואם כן אחרי שאנו רואים כי מפלתם היה ביום שביעי של פסח הנה בע"כ יבחן כי ביום ההוא נתמלא סאתם בשלמות, ואם כן מה זאת היה להם לישראל למהר יציאתם בשביל שבעה ימים ומדוע לא המתינו במצרים עד שבעה ימים של פסח וממילא היה מקויים בהם מאמר הפח נשבר ואנחנו נמלטנו. ועל זה אומר הכתוב ולא יכלו להתמהמה, וכמו שכתבו חכמי האמת ז"ל שכבר היו ישראל משוקעים במ"ט שערי טומאה ואם נשתהו עוד רגע אחת במצרים היו משוקעים בטומאה לחלוטין וכמאמר ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים כו'.
ובזה נבוא אל הענין על פי דמיון לאחד שקנה בית מחבירו והבית הזה היה מושכר לאיש אחר על משך שנה, והקונה הזה גם כי היה ברצונו לבוא לדור בביתו עם כל זה לא היה יכול כי השוכר עצר עליו באמרו לו הלא הבית מושכר ומשועבד אלי עד תום שנתי, מה עשה הקונה שכר מן השוכר ההוא הבית הזה על משך הזמן שהבית משועבד לו לדור בתוכו, והנה הרואה אותו שהוא מפייס את הדר בתוכו ושוכר הבית ממנו משתומם ומתפלא לאמר אחר כי אתה קנית הבית והוא שלך למה לא תקחנו ממנו בחזקה, אמנם הוא יבין האמת כי גם שהוא קנה הבית עם כל זה על זמן ההוא הוא משועבד אל השוכר על כן מהצורך אליו לפייסו על זה.
כן ממש אם היו יכולים ישראל להתעכב במצרים עד יום ז' של פסח לא היה מהצורך אל ישראל לישאל מהם דבר אחר כי ביום ההוא כבר נתמלא סאתם לקבל כליון וממילא הכל של ישראל, אמנם המצריים עוד היה עליהם שם בעלים עד יום שביעי של פסח ואם כן עדיין היה הרכוש משועבד להם אם כן היו ישראל צריכים לפייסם ולדבר על לבם שישאילו להם כלי כסף וכלי זהב על משך הזמן ההוא מיום הראשון של פסח עד יום השביעי, ואחר יום השביעי (כשיקבלו המצריים כליונם) ממילא הכל שלהם:
וכענין הזה דיבר המשורר ע"ה במפלת גוג ומגוג לעתיד אי"ה (אשר כפי המבואר במדרש (פרשתנו) יהיה מפלתו ממש על דוגמת מפלת מצרים כמאמר הנביא כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות) ואמר למה רגשו גוים כו', יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו, אז ידבר אלימו באפו כו' (תהלים ב' א'-ד'), וכמו כן אמר ועוד מעט ואין רשע כו', ה' ישחק לו כי ראה כי יבא יומו (שם ל"ז, י"ג). והוא על פי דמיון לעשיר אחד שהלך בשוק עטוף בגדי כבוד מאד ובנו אחריו פגע בו שכור אחד ויתפשהו בבגדו לאמר שלי הוא גנוב הוא אתך, השיב לו בנחת ובמענה רך לאמר חלילה לי ידידי לגנוב מביתך מאומה אבל הבגד הזה שאול שאלתיהו מאשתך להתעטף בו אך עד יום המחרת ונתפייס בזה השכור והלך לו, ויאמר אליו בנו מה לך אבי כי ענית אותו כזאת האם אמת הוא כי זה בגדו ואתה שאלתיהו, השיב לו בני מה לי לריב עמו על חנם הלא טוב לי לדחותו על מחר ולמחר בהפיג יינו ממנו הוא בעצמו יבוש ויכלם ולא יחרץ לשונו עוד.
הנמשל כי גם גוג לעתיד כמוהו כפרעה יערוך מלחמה על ה' ועל משיחו ויושב שמים ישחק לו לאמר אז ידבר אלימו באפו כלומר הלא עוד מעט ויבער אפו בהתמלא סאתם ומה לו להקדים הרוגז, וזהו גם כן ה' ישחק לו כי ראה כי יבא יומו וכמדובר:
חלק ד
דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו כו' (י"א, ב'), גמרא: אמרי דבי ר' ינאי אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקב"ה למשה בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם (ברכות ט', א').
וכבר העירו בזה גדולי המפרשים ז"ל כי הלא גם אם לא יאמר אותו צדיק ועבדום כו', עם כל זה האם אין מהצורך אליו יתברך לקיים דבר הבטחתו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.
והנראה על פי משל שני מלכים עשו מלחמה ימים רבים ואחר כך הסכימו ביניהם לבלי להשחית עוד ולהמית אנשים רבים מעורכי המלחמה רק לבחור איש אחד לצבא, ושני אלה ילחמו זה את זה ועל פיהם יקום דבר, היינו אותו שינצח הנה מלכו יעלה ויתפוש ממלכת השני, ויעשו כן, ויבחרו השנים ויכרו בור עמוק להתנוסס מי בהם יוכל לשאת את השני להפילו הבורה, ויעמדו שני המלכים לראות בהאבקם יחד מי ומי ינצח, וילך האחד ויחזק ידו בהשני וישאהו על שכמו להפיל אותו הבורה, ויהי כי הקריבו אל שפתו ויתחזק השני ההוא על נושאו עד כי השליך אותו אל תוך הבור ויעל מלכו ויתפוש המלוכה, אחר כך ענה המלך על בחירו זה לא אכזב בך כי איש חיל אתה להכות צרים אחור, אבל עם כל זה תדע את חטאתך מה שנתת לו להחזיק בך להרים ולשאת אותך על כתפו עד שפת הבור כי בראותי כי הסכן הסכנת לרדת אל ירכתי בור הכני לבי מכה על מכה באמרי אבד מנוס ממני ואני וממלכתי חטאים.
הנמשל הקב"ה הבטיח לאבינו אברהם ע"ה כי גר יהיה זרעך כו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול והנה ידענו כי ביזת מצרים לא היתה נחשבת נגד ביזת הים כמאמר המדרש על תורי זהב נעשה לך זה ביזת הים עם נקודת הכסף זה ביזת מצרים, ואם כן עבור קיום ההבטחה לא היה מהצורך אל העם למהר שלל ביזת מצרים כי יקחו את שללם על הים בטח (ומה גם לפי מה שכתוב במ"א כי גמר הגאולה היתה ביום ז' של פסח בהתמלא סאת מצרים לקבל דין ענשם, בלתי כי ישראל לא יכלו להתמהמה גם עד היום ההוא כמו שידוע בספרים, ואם כן בצאת ישראל ממצרים בי"ד בניסן עדיין לא הגיע זמן הבטחת וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי לקיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול) אבל מדאגה שלא יאמר אותו צדיק לעת עתה בראותו כי יצאו ממצרים ריקם, ועבדום כו' קיים, ואחר כך כו' לא קיים בהם על כן היה מהצורך לצוות דבר נא כו' וישאלו כו' כדי שלא יאמר אותו צדיק נואש על ההבטחה טרם ראותו קיומה:
עוד יתכן בזה בשום לב אל מה שדייקו ז"ל כדי שלא יאמר כו', קיים בהם ואחרי כן כו', לא קיים בהם אשר מלת בהם פעמים היא לאין צורך, ועוד יותר מהנכון היה שיאמרו כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים והיה מוסב הענין על הפועל והמבטיח לאמר את זאת קיים ועשה וזאת לא קיים, אבל במה שסיים ואמר קיים בהם מורה שהענין מדבר לא מהפועל בלתי מהמקבל הפעולה.
וזה יתבאר עם מה שכתבנו למעלה אשר מבלתי יכולת העם להתמהמה במצרים למלאות ארבע מאות שנה שנאמר לאברהם הוציאם יתברך קודם הקץ, והעבודה הנשארת חוב עליהם הטיל יתברך עלינו בגליות האלה עד כי נזכה אי"ה לגאולה שלימה במהרה.
ועתה דע לך כי מה שאמר יתברך לאברהם בהבטחתו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול הנה זמן קיומה בעת תשלום עבודת ה' ארבע מאות שנה כמו שכתוב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה כו', ועל כן לא היה מהצורך עוד כי יבוזו העם במצרים ויצאו ברכוש גדול בעוד לא שלמה עבודת גלותם, אולם עילה אחרת היתה בזה,אשר עבורה החריד יתברך ואמר למשה דבר נא כו', וישאלו כו' וכבאור הדרש כדי שלא יאמר אותו צדיק, והוא על פי משל לאחד שעלה בדעתו להיות מתפרנס מאשר יהיה טבח ומחלק המנות בסעודת אנשים, וכדי להתלמד הדבר שאל מאותם הרגילים לבוא על כל סעודה ועל כל שמחה להגיד לו סדר וקדימת המאכלים איזה מהם עולה ראשון על השלחן ואיזה הבא אחרון, ויגידו לו כי בראשונה נותנים דגים ואחר כך צלי עם חזרת, ויהי בעיר איזה סעודה והוא בא ועומד לפניהם להושיט להם המאכלים כמשפט שהגידו לו והנה על השמחה היו קרואים הרבה מסובים על שני שלחנות זה מול זה והנה בהגישו לפניהם הדגים לקח בידו שני קערות דגים ויציגם אחד על שלחן זה ואחד על שלחן השני, ויהי בעלותו הצלי והחזרת לקח כמו כן קערת הצלי בידו האחת וקערה עם חזרת בידו השנית ויציגם הצלי על שלחן אחד והחזרת על שלחן השני, ויהי בעיניהם כמצחק לאמר מה לך איפוא לתת לפנינו החזרת אחר כי לא נתת לפנינו הצלי.
הנמשל מובן מאליו כי האמנם עדן לא היה מגיע זמן הבטחת רכוש גדול לגולי מצרים בלתי לאותם שיושלם הגלות על ידם, עם כל זה היה מקום לבעל דין לומר הנה גולי מצרים יאכלו המרורים קושי השעבוד ודור האחרון יקחו חלקם ברכוש, וזהו שדייקו ואמרו כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותו קיים בהם מורה על הגולים ההם אשר כבר שבעה נפשם מן המרורים, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם כלומר בלתי בדור אחר אשר לא עמל בו כעמל הדור ההוא:
חלק ה
כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור (י"א, ה')
עיין מה שכתוב בחלק הראשון פרשת וישלח על מאמר ויותר יעקב לבדו:
חלק ו
החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה (י"ב, ב'). ובמדרש: ראשון הוא לכם כביכול הקדוש ברוך הוא נקרא ראשון שנאמר אני ראשון ואני אחרון (ישעיה מ"ד, ו'), וציון נקרא ראשון שנאמר כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו (ירמיה י"ז, י"ב), ועשו נקרא ראשון שנאמר ויצא הראשון כו' ומשיח נקרא ראשון שנאמר ראשון לציון הנה הנם (ישעיה מ"א, כ"ז) יבוא הקדוש ברוך הוא שנקרא ראשון ויבנה בית המקדש שנקרא ראשון ויפרע מן עשו שנקרא ראשון בחודש הראשון שנאמר כו' (פרשה ט"ו, א').
באור הדברים כי כבר נודע אשר מלת ראשית יאמר על דבר שהוא ראש והתחלה אל המסובב ממנו והבא מכחו, כמו האב יקרא ראשון לבנו והזרע אל הצמחים, וכמו כן התורה היא ראשונה אל כל אושר הטוב וההצלחה כי ממנה נובעים כלם וכמוזכר במדרש (ריש תרומה) הדא הוא דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד', ב') יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב ואין בו כסף כו', אבל המקח הזה שנתתי לכם יש בו כסף ויש בו זהב יש בו שדות ויש בו כרמים כו' (פרשה ל"ג, א'). והקב"ה הוא הסבה הראשונה אל כל ההויות, והבית המקדש הוא השורש והראשון אל כל הצדק והיושר, ועשו הוא שורש כל הרע שממנו נשפע אל כל רשע רע כמובאר באורך בספר כוכב מיעקב (בהפטרת בראשית) במאמר הוציא עם עור כו', וזהו שהמליצו ז"ל (מדרש תולדות) ויקראו שמו עשו הא שוא שבראתי בעולמי, כלומר הוא אב השוא והשקר אשר כל הרעות מסתעפים ממנו.
וזהו יבוא הקב"ה שנקרא ראשון כמאמר ונגלה כבוד ה', ויבנה בית המקדש שנקרא ראשון ויפרע מעשו כו', כלומר ימרק יתברך העולם כלו מזוהמת הרע כו', ויבער אותו עד תומו כי בהעדר השורש יעדרו הענפים כלם וכל הרשעה כלה כעשן תכלה.
והוא כמו כן הטעם בהחדש ההוא להיות נקרא ראש וראשון יען כי הוא אב ושורש וממנו נובעים כל הישועות וכל הנסים ההווים בעולם מן הוא והלאה, וכבר מבואר כי כל הגאולות היו כלולות בגאולת מצרים כמאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז', ט"ו). וכן אמרו במדרש משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים, ומשבחר ביעקב ובניו קבע ראש חדש של גאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידים ליגאל כו'. וזהו החדש הזה לכם ראש חדשים הוא מורה באצבע על החודש הנוכחי שבו יצאו ממצרים שהוא ראש לכל חדש ניסן שיהיו אחריו כי הסגולה שבהם הוא אך דבר הנמשך מכח החדש הזה.
ואמר עוד ראשון הוא (לשון נסתר) לכם לחדשי השנה להורות על חדש ניסן המקיף בכל שנה שהוא ראש לחדשי שנתו (וקרוב לזה כתבנו בחלק הראשון (בראשית) וע"ע כי שם הרחבנו ענין זה על נכון ומה שכתבנו פה הוא בשביל דבר שנתחדש):
עוד באור על דברי המדרש הנזכר לעיל יבוא הקב"ה שנקרא ראשון ויפרע מעשו כו', בהקדים מאמרם ז"ל במדרש (ריש בראשית): ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי פתח כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים (תהילים קי"א, ו'), מה טעם גלה הקב"ה לישראל מה שנברא ביום הראשון וביום שני, מפני אומות העולם שלא יהיו מונים את ישראל ואומרים להם אומה של בזוזים אתם, וישראל משיבים אותם העולם ומלואו של הקב"ה כשרצה נתנה לכם וכשרצה נטלה מכם ונתנה לנו הדא הוא דכתיב לתת להם נחלת גוים וגו', (פרשה א', ב') עיין שם. ויש להעיר בזה שהוראת הכתוב הוא שהגיד לנו כח מעשיו להתנצל מתלונותינו ולא מתלונות האומות והם ז"ל הביאו הכתוב הזה להסיר התלונה מלב האומות. והנראה כי מאמר כח מעשיו כו', בא האמת להתנצל בשתים היינו מתלונותינו על ה' ומתלונות האומות עלינו, כי הנה מה שלקח יתברך את הארץ מיד האומות ונתנה לנו אין לתמוה כי הוא מחמת שלא רצו לקבל התורה ואנחנו קבלנוה, אמנם זאת יפלא בעינינו מה שלקח יתברך אחר כך את הארץ מיד ישראל ונתנה להאומות כי האף אמנם שלא קיימו התורה עם כל זה הלא על כל פנים האומות בלתי טובים מהם, אולם הזכות שלהם הוא מחמת שכבר היה הארץ בידם טרם זכו בה ישראל.
משל מי שיש בידו חפץ למכור ושנים רוצים לקנותו אחד נותן עשרה כסף והשני י"א, יתן החפץ אל השני הזה שנותן יותר, אולם אם גם השני לא יתן אך עשרה הנה יחוייב החפץ אל הראשון ואין ביד השני לסלקו בלתי בהוסיפו על הסך שנותן הוא.
כן אנחנו מצאנו ארץ ישראל ביד האומות ישבו בה מלפנים ולא היינו יכולים לסלק אותם, כי אם בתוספת הזכות יותר מהם והוא בקבלת התורה, אמנם אחר כי ישראל לא קיימו התורה ואבדו הזכות שהוסיפו על האומות הנה המשפט להחזיר הארץ לבעלים הראשונים ואינם צריכים להוסיף דבר כל עוד שאין לנו זכות יותר מהם יען כי הם זכו בה תחלה וזהו כח מעשיו כו', שאם יאמרו האומות בוזזים אתם, יאמרו העולם ומלואו של הקב"ה כו', כלומר על כי הוסיפו זכות בקבלה התורה על כן היה המשפט לתת להם נחלת גוים, ומזה נדע גם כן כי אחר שיקחנה מאת ישראל ויתננה אל יד האומות שמעשי ידיו אמת ומשפט גם כי אינם טובים מהם כי אחר שאין לנו זכות יותר מהם ממילא המשפט להחזיר הארץ לבעלים הראשונים.
המורם מדברינו כי אין להאומות כח וזכות בארץ כי אם מפאת היותם ראשונים בשבתם עליה, אמנם לעתיד אי"ה יתגלה כבודו יתברך שהוא ראשון לראשונים, וכמליצת הכתוב מי הקדימני כו', ויקח את הארץ מידם, וזהו יבוא הקב"ה שנקרא ראשון ויפרע מעשו שנקרא ראשון:
אמנם עוד יותר יתבארו הדברים על פי משל שני עניים הולכים מעיר לעיר אחד היה בריא וחזק מאד שלם בכל אבריו, מעודו לא נסה בכל כאב וכל מכה, אף לא חלו בו ידים, והשני היה בהיפך לא חסר בו כל מחלה וכל נגע מכף ראשו ועד רגלו אין בו מתום, פצע וחבורה הולך על ארבע, והיה הבריא בוזה אותו ולועג על רפיונו ומתפאר למולו בבריאותו ושלמותו, והיה החולה הזה מוסר דינו לשמים לאמר אתה השם זכור חרפתי מני נבל הזה, הבאת יום להתגולל עליו אשר תקפו וגבורתו תהיה סבה למפלתו, וכן דלותי ומחלתי תהיה סבה לתשועתי ולרומם קרן הצלחתי, ויפן אלוקים לקול שועתו ויהי הם באים אל עיר מלוכה ונזדמן כי מת אחד מגבורי המלך אשר לא נמצא גבור בארץ כמוהו והיה גדול וחשוב מאד בעיני המלך והשרים, עוד קרה להם בזמן ההוא כי מת רופא אחד אבי כל חכמי הרופאים, ונעצב המלך על שניהם עד מאד, ויפקד פקידים בכל מדינות מלכותו לבקש שני אנשים כאלה תחת הראשונים למלאות חסרונו הגדול הזה, וימצאו מבוקשו באחת מערי ממלכתו ויביאו אותם אל המלך, וייטב בעיני המלך לנסות אותם אם כח להם למלא ולעמוד תחת הראשונים אם לא, ענה הגבור לפני המלך יביאו לפני איש אחד בריא מאד חזק ורב אונים והמת אמיתהו בתתי עליו אצבעי אך בנגיעה קלה, והרופא אמר יביאו לפני איש נגוע ומוכה מדוכא בחליים ואני אעלה ארוכה לו וממכותיו ארפאהו ויהיה כאחד האדם, ויצו המלך על עבדיו לבקש באשר ימצאו להוציא הדבר אל הפועל, והנה הרצים יצאו בדבר המלך ויפגעו בשני העניים האלה ויעלו אותם אל המרכבה להביא אותם אל המלך ויאמר הבריא אל השני ראה נא עתה כי אך בעבורי חרדו הרצים האלה ולמי יחפוץ המלך לעשות יקר אם לא לאיש כמוני, והחולה ההוא מחריש שופך לבו נוכח ה', ויהי המה מובאים לפני המלך ויוטבו בעיניו לנסות בהם את בחיריו ויתן את הבריא הזה לפני הגבור להראות בו כחו ועוצם ידו ויעש בו כאשר אמר, ויקחו את החולה הנגוע ויתנוהו על יד הרופא וירפאהו מכל מכאוביו והיה ככל האדם.
הנמשל כי כהיום יש במין האדם הומים פתיות ודוברים עתק לאמר מי ה' ומה שדי וכמאמר אמר נבל בלבו אין אלהים (תהלים י"ד, א') אבל לעתיד במהרה אי"ה יקויים ונגלה כבוד ה' וידע כל פעול את פועלו. ובמה איפוא יודע הדבר לכל העמים ובמה יכירו כח מלכותו יתברך אם לא בעשותו דברים הבלתי מושגים על דרכי הטבע והם להשפיל גאים עדי ארץ ולהגביה שפלים עדי מרום וכדברי הנביא אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם ה' (עובדיה א', ד'). והמופת השני בקחתו האומה השפלה בעת ההיא גוי ממושך וממורט וירים קרנו בכבוד ויכוננהו עליון לתתו עם נורא מן הוא והלאה, והשני מופתים האלה יעידו ויגידו לכלם כי ה' אחד ושמו אחד (ובמדרש ריש וישלח אמר הקב"ה דוד בני אפילו אתה מקימני כמה פעמים איני קם ואימתי אני קם בשעה שתראה עניים נשדדים ואביונים נאנקים שנאמר משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה', ואולי זהו הרצון במאמר רז"ל דלותי ולי יהושיע (תהילים קט"ז, ו') אף על פי שאני דלה מן המצות לי נאה להושיע (פסחים קי"ח ב'), כלומר אף על פי שאיני כדאי בזכות מעשי להושע עם כל זה לי נאה להושיע מצד כי דלותי מאד שעל ידי זה יתפרסם כח אלהותך בעולם וכנזכר לעיל), והוא מה שאמרו במדרש הנזכר לעיל יבוא הקב"ה שנקרא ראשון, כלומר הנה ימים באים שיבוא הקב"ה ויפרסם עצמו וכח אלהותו כי הוא הראשון לראשונים, והעילה שיתפרסם על ידה א', ויבנה בית המקדש שנקרא ראשון שהוא עתה שפל ומורד, ויפרע מעשו שנקרא ראשון כלומר על ידי שניהם (אשר זה ישפיל העמק שאלה וזה ירים למעלה ראש) יתודע ויתפרסם כי יד ה' היא הפועלת כל מפעל וכי אך הוא יתברך אדון כל המעשים ראשון לראשונים ואחרון לאחרונים:
חלק ז
מדרש: דבר אחר החודש הזה לכם הדא הוא דכתיב אשרי הגוי אשר ה' אלהיו (תהילים ל"ג, י"ב) משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים, וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש חדש של גאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידים להגאל שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז', ט"ו) ובו נולד יצחק, ובו נעקד, ובו קיבל יעקב את הברכות, ובו רמז להם לישראל שהוא ראש להם לתשועה שנאמר ראשון הוא לכם (פרשה ט"ו, י"א).
וראוי להבין סמיכות הדברים האלה אל מאמר אשרי הגוי כו', שלכאורה כמו זר הוא. עוד יש להרגיש כי מאמר החדש הזה מורה דבר חדש הנתחדש מעתה (וכמו שהבינו חז"ל בילקוט במקומו) והם ז"ל זכרו לזה נסים אשר כבר היו.
והנראה כי עיקר הדרש בנוי על מלת לכם שההוראה שהוא חדש רק לכם ולא לאחר ולא ידענו את מי בא למעט, ובארו ז"ל המעוט על הקב"ה, כי הנה מדינה שנתנו עליהם מלך יהיה הדבר חדש בשני הקצוות אחד מצד המלך כי עד הנה לא מלך ועתה נעשה מלך, שני מצד המדינה שעד הנה היו בני חורים ועתה במלוך עליהם מלך נעשו עבדים לו.
וזהו שאמר הקב"ה החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם כלומר גם כי אתם ממליכים אותי זה עתה עם כל זה אין התחדשות אצלי כי אני הייתי מלך (גם עד שלא נברא העולם וכמסודר אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא וגם) על אבותיכם והרבה הפלאתי עמהם בחדש הזה ואין התחדשות כי אם לכם שנעשיתם עם סגולתי לחדש גם עמכם נסים ונפלאות. וזהו שדייק החדש הזה לכם ובארו ז"ל הדא הוא דכתיב אשרי הגוי אשר ה' מעולם הוא אלהיו ואין התחדשות בלתי במה שבחר העם עתה לנחלה לו:
עוד נוכל להמליץ בזה כי באו ז"ל לתת אות ומופת על אמתת הבטחת הנביאים ע"ה כי לא יטוש ה' עמו ולא יעזוב את נחלתו וכמאמר הנביא כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה' (ישעיה נ"ד, י'). וכבר מצינו במדרש: אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם אחר הרהורי דברים שהיו שם, מי הרהר, אברהם הרהר אמר לפני הקב"ה רבון העולמים כרת ברית עם נח שאינך מכלה את בניו, עמדתי וסיגלתי מצות ומעשים טובים יותר ממנו ודחתה בריתי לבריתו, תאמר שאחר עומד ומסגל מצות ומעשים טובים יותר ממני ותדחה בריתו לבריתי, אמר לו הקב"ה מנח לא העמדתי מגנים של צדיקים, אבל ממך אני מעמיד מגינם של צדיקים (בראשית רבה פרשה מ"ד, ה'). וכדי שיהיה לבבנו נכון בטוח על מעמד קיומנו לנצח לבלי תת מקום לדאוג ולומר כי אהבתו יתברך את ישראל עיקרה הוא מיום קבלו התורה ועול מלכותו, ועל כן אחר כי יתנו איזה מגרעת בקיום התורה אפשר כי חס ושלום יפר בריתו אתם כאשר הפר ברית נח בימי אברהם וכמוזכר.
על כן באו ז"ל במופת נאמן וחזק כי האמירנו לו לעם נצח ולא יכזב בנו עד עולם וכבר נענש הושע הנביא ע"ה על אמרו החליפם באומה אחרת כנודע. והעד כי הלא מאז ברא אלהים ארץ ושמים ישראל עלו תחלה במחשבה כמאמר בראשית ברא אלהים. ובדרש לא נברא העולם אלא בשביל ישראל שנקראו ראשית ומאז בחר אותנו לו לסגולה ולעם נחלה (ואשר כרת ברית את נח היה אך עד כי יתנוצץ ויגיע עת דודים לכרות ברית חדשה עם אבינו אברהם ע"ה) ואם כן מובטחים אנחנו כי לא יגרש אותנו מפניו לעולם.
והמופת הזה הוא מבואר במאמר שלפנינו, החדש הזה לכם ראש חדשים משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים, ומשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש חדש של גאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים, ובו עתידים ליגאל, ובו רמז להם שהוא ראש להם לתשועה. הנה לעינינו הוא כי מראש ומקדם נתן יתברך כח גאולה וישועה בחדשיו והכין עבורנו חדש מיוחד שהוא ראש לתשועה אשר בו נגאלו ובו עתידים ליגאל ומזה יבחן כי מאז לקח אותנו לעם עולם וברית שלומו לא תמוט לנצח:
עוד נמתיק לזה מאמר הנביא ע"ה אל תיראי כי לא תבושי ואל תכלמי כי לא תחפירי כי בושת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד, כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו וגואלך קדוש ישראל אלהי כל הארץ יקרא (ישעיה נ"ד ד'-ה'). ואמר עוד כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך (שם ס"ב, ה'). אשר מהראוי לשים לב אל כוונת דברי הנביא ומה מליצתם.
אבל הנראה כי הוא מדבר על לב אומתנו כי ידעו ויאמינו כי גאולת עולם תהיה להם ובשמחה יבואו ציון בגיל ורנן ולא יעלו על לבם יגון ואנחה לאמר מי יודע אם לא ברגע קטן יקבצם ועוד יוסיף להגלותם כאשר כבר גאלנו כמה פעמים והגלנו אחרי כן, ומה גם כי לא תערב השמחה אחרי הבושת והגיל אחר החרפה. והן לזאת אחז מליצתו ע"ה כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך כו', כי הנה המשפט בבני אדם הנושא בתולה הוא מוצא בה קורת רוח ומרבה בשמחתו כמשוש באשת נעורים, לא כן הנושא אשה גרושה מבעלה הראשון וכל שכן אלמן שנושא אלמנה תהיה השמחה ללא כלום, מדאגה פן יקרנו כמקרה הראשון. כן יש מקום לומר חלילה איה איפה תהיה שמחתנו לעתיד שלימה בשוב אלינו בעלנו הראשון אחר כי כבר כמה פעמים שלחנו מגוי אל גוי מממלכה לממלכה, גלות מצרים וגלות בבל וזולתם. ועל זה בא הנביא ע"ה לחזק את לבבנו ואמר כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך. והענין הוא עם מה שבארנו כבר אשר גאולת מצרים לא היתה גאולה באמת, אבל עיקרה היה למען לא ילאו ויוכלו לסבול הגלות הבא אחריו בהשיגם מנוחה מעט, וכמאמר אהיה אשר אהיה כלומר אהיה עמהם עתה למען אהיה עמהם בגלות שאחר כך (וכמו שכתבנו בקול יעקב איכה על מאמר השביעני במרורים עיין שם) וכל מה שפעל יתברך עמנו בגליות הקודמים היו רק הכנות המוכרחות אל הגאולה המקווה במהרה.
ונקדים לזה משל לאחד שהיה לו בת יחידה והיתה חביבה אצלו עד מאד, וישא עיניו וירא בחור אחד בעירו חכם ומופלג להלל מאד וגמר בדעתו לתת את בתו לו לאשה, אבל לא עלתה בידו כי הלך הבחור ההוא למרחקים ללמוד ויהי כי ארכו לו שם הימים ובתו הגיע עתה עת דודים ומדאגה אולי לא תאבה לשבת גלמודה עוד התקשר עם בחור גרוע ופחות הערך כדי שלא יתקיים הזיווג כי אם זמן מועט כי יהיה נקלה ומגואל בעיניה, וכן היה כי שהתה עמו איזה זמן ונפלה מריבה ביניהם עד כי גרשהו מביתו ובתוך כך בא הבחור הנזכר לעיל לביתו, וילך האיש לדבר על לבו שישא את בתו ולא אבה לקחתה באמרו אולי כמקרה הזה גם אני יקרני כי תגרשני מהסתפח בכבוד ביתך ותגזול את בתך מעמי. כשמוע האב הדברים האלה קרא אותו אל ביתו ויגד לו את כל לבו לאמר, דע בני כי על אפי ועל חמתי היו לי הנשואים הראשונים כי למן היום הכרתיך נתתי את לבי לתת את בתי לך לאשה ומעולם לא היה בדעתי לתת אותה לבעלה הראשון, אך לבלות זמנה עד שובך פה. ולתת לו מופת על זה הכניסו בחדר מיוחד והראה לו כי הוא מלא כלו בגדי חמודות וכלם עשויים כמדו מכבר קודם הנשואים הראשונים ועל כל אחד מצויין שמו מעשה רוקם והחדר ההוא היה סגור לא שזפתו עין, ובעלה הראשון כל זמן שהיה עמה לא זכה לראותם אף כי ללבשם, ומזה האמין כי כל מחשבתו לא היה כי אם עליו וכי הוא הוא זווגה באמת מעולם ממש כנושא בתולה.
הנמשל מבואר בדברי הנביא שזכרנו אל תיראי כי לא תבושי כו', כי בשת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד. כלומר כי אז יתגלה לנו אשר כל הבא בגאולות הקודמים וכל הישועות שהשגנו עד עתה היו רק להכין מוסדות אל הגאולה העתידה ואם כן יהיה ענייננו אז ממש כבחור הנושא בתולה, וזהו שסיים כי בועליך עושיך וכו', אלהי כל הארץ יקרא, כלומר אז יבינו כלם אשר ראשית הכוונה לא היתה כי אם על הגאולה ההיא והיא תכלית כל דבר אשר סוף מעשה הוא במחשבה תחלה, והמופת על זה בהראותו יתברך אותנו לעתיד אוצר המלתחה היינו כל הנסים והנפלאות שהקדים ועשה בגאולת מצרים אשר רבים מהם היו עניינים הבלתי מוכרחים לזמן ההוא, וכמאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, הוראת מלת אראנו לאמר כי אז תפקחנה עינינו להכיר פעולת כל נס שהיה ללא צורך בזמן ההוא אבל עיקר המכוון בהם היה להכין נסים וטובות הגאולה עתידה (וכאשר יתבאר אי"ה באורך פרשת בשלח) ואם כן יש מזה לאומתנו מופת גדול כי הוא אלהינו מקדם ולא יתעמר בנו חס ושלום עד הדור האחרון, וזהו שסמכו ז"ל מאמר אשרי הגוי אשר ה' אלהיו כו', לדבריהם אחר כך משבחר ביעקב בניו קבע בו ראש חדש של גאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידים ליגאל שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים כו', ובו רמז להם לישראל שהוא ראש להם לתשועה, (והכוונה כבר בארנו) כלומר כל הנסים וההכנות האלו יתנו עדיהן כי מעולם ועד עולם כל מחשבותיו יתברך עלינו לתת לנו אחרית ותקוה בגאולה העתידה במהרה:
חלק ח
עוד במדרש (בסמוך): דבר אחר החדש הזה לכם ר' מאיר אומר לי ולכם היא הגאולה כביכול אני נפדיתי עמכם שנאמר אשר פדית לך ממצרים גויים ואלוקים (שמואל ב' ז', כ"ג), וקבעו החדש הזה לי ולכם שנאמר כו', ותהא שמחתכם שלימה אפילו מי שהוא עני כו', תמים לשמו של הקב"ה שנאמר הצור תמים פעלו (דברים ל"ב, ג') (פרשה צ"ג, י"ב).
וראוי לעמוד על כוונת מאמר ותהא שמחתכם שלימה, ומה גם איך הדבר תלוי במה שכתוב אחר כך אפילו עני שבישראל.
ותחלה מהצורך אלינו לתת טעם על מה שצונו יתברך בכל עת שמחה וזמן ששון לשמח גם העניים והאביונים וכמו שנאמר ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו (נחמיה ח', י') וכן ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים (אסתר ט', כ"ב). וכבר דרשו ז"ל על פסוק עשיתי ככל אשר צויתני (דברים כ"ו, י"ד) שמחתי ושימחתי. אבל טעם הדבר הוא כי מטבע האדם עת יתעצב אל לבו מעוצר רעה ויגון לא די כי לא ישמח ולא ילבש גיל כמדו בראותו בעת ההיא ממולו איש שמח וטוב לב אשר ההצלחה משחקת לו. כי נהפוך הוא כי אז יתגבר עליו עצבונו עוד יותר ויותר, לא זו כי לא ישתנה מיגון לשמחה משמחת זולתו אלא אף זו כי עוד יגבר עצבונו ויגונו. ממש כמו הרעב ללחם כי יראה מי שהוא יושב ממולו ואוכל לשובע נפשו מעדנים וממתקים, הלא לא די שלא ישקיט רעבונו כי עוד יתגבר עליו רעבונו ותשוקתו לאכילה ביתר שאת וביתר עז. כן בעניני עצבות ושבר רוח. הנשמע מזה כי אם ישמח העשיר ויתעדן בטובה שהשיג מאת ה' הנה בזה ידאיב נפש העני ויכפיל אנחת האביון, בחשבו עם לבו כי הוא ריק וערום מכל, נמצא כי יש בתענוגיו שני פעולות הפכיות משמחות אותו ומעצבות את אחרים, וזהו היפך הוראת תמים (שהוא כענין שמחתי ושימחתי) וכדברי החכם ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה (משלי י', כ"ב) כלומר שלא יסבב בשמחתו עצב אל העני, וזהו שתהא שמחתכם שלימה אפילו עני שבישראל, וסיים תמים לשמו של הקב"ה שנאמר הצור תמים פעלו:
ומעתה יתבארו פתח דבריהם ר' מאיר אומר לי ולכם היא הגאולה כביכול אני נפדיתי עמכם ותהא שמחתכם שלימה, אשר משמעות המאמר כי על כן ישוה העני בשמחת כלם בעבור כי לי ולכם הגאולה, ולכאורה הדבר בלתי מובן, והנראה אחרי שנקבל הדברים כפשוטם מה שאמר כביכול אני נפדיתי עמכם שנאמר אשר פדית לך כו', הכוונה אשר גאולת מצרים היתה אך בעבור שמו הגדול שהיה כביכול עמהם בגלותם וכענין שאמר יתברך ליעקב אנכי ארד עמך מצרימה (בראשית מ"ו, ד') וכמאמר הזוהר (ריש פרשת שמות), ואנו מיחלים גם כן על גאולה העתידה בדרך הזה כמאמר הנביא למעני למעני אעשה (ישעיה מ"ח, י"א).יריעות האהל
וכבר מבואר בכמה מקומות במדרש שלא היו ישראל ראויים להגאל מצד עצמן כמאמר ואת ערום ועריה, ואם כן צדקו רז"ל שחייבו השמחה להיות בכלם בשוה והוא על פי דמיון לעניים ההולכים בחבורה ממקום למקום לקבץ מחייתם ונושאים עמהם מעט סחורה מה שדרך העניים לשאת כמו ציצית, מזוזות וכדומה אשר לפעמים יזדמנו למלון בבית נדיב ושוע ונותן להם במתנה איזה סך, ולפעמים יבואו לבית כילי ויקנו מהם מהסחורה שבידם. וההבדל כי המעות שנותנים להם בעד סחורתם גם כי יתנו המעות ליד אחד מהם עם כל זה הם יחלקו ביניהם כפי המגיע לכל אחד בעד סחורתו, לא כן אם בנדבה ישיגו יחלקו ביניהם בשוה כי להמתנה ישתוו כלם כזה כן זה.
כן הדבר בענייננו כי אם היו משיגים הגאולה בזכות מעשיהם הטובים היה כל אחד שמח לפי חלקו ולפי ערכו לא כן עתה שהגאולה היתה אך למענו יתברך שפדה את עצמו כביכול ואגב פדה גם אותנו על דרך החסד והנדבה אם כן המשפט שיהיה יד כלם שוים בהשמחה. וזהו ר' מאיר אומר לי ולכם הגאולה כביכול אני נפדיתי עמכם וקבעו החדש הזה לי ולכם ותהיה שמחתכם שלימה, אפילו עני שבישראל יהיה שוה בשמחת כלם, וזהו שסיים תמיד לשמו של הקב"ה.
וזהו שיעד כמו כן בשמחת העתיד - אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדו כי כפי המדובר שם הנה גם גאולת העתיד תהיה אך למען שמו הגדול (וכמו שכתב בהג"ה שלפנינו) על כן המשפט גם כן כי יהיו כלם שמחים בשוה עם הגאולה כנער כזקן, כיונק כאיש שיבה מה שאין כן אם בזכות המעשים טובים הנה יחלק העם למדרגות חלוקות כי לא כערך השב ערך העלם הרך:
חלק ט
ואכלתם אותו בחפזון (י"ב, י"א). מדרש: בעולם הזה כשאכלו ישראל את הפסח אכלו בחפזון שנאמר וככה תאכלו אותו על שם כי בחפזון יצאת מארץ מצרים אבל לעתיד לבוא - כי לא בחפזון תצאו, (ישעיה נ"ב, י"ב) למה הדבר דומה לסוחר שנכנס לשרות בפונדק עמד שם כל היום, בלילה עמד ונטל כל אשר לו ויצא לדרכו, עמדה הפונדקת בבוקר והתחילה צווחת ראו הפרגמטוטוס עמד בלילה ונטל כל אשר לי ויצא לו, שמע אותו הפרגמטוטוס ואמר מי גרם לי לשמוע כך אלא מפני שיצאתי בלילה לפיכך נשבע אני שלא אצא בלילה עוד, כך התקינו ישראל עצמם בלילה לצאת בהשכמה עמדו המצריים ואמרו נרדוף אחריהם מפני שנטלו כל אשר לנו, אמר להם הקב"ה מי גרם לכם כל אלה חפזון שיצאתם בו, מכאן ואילך כי לא בחפזון תצאו (פרשה י"ט, ו').
והדבר פלאי הלא לא עשו ישראל דבר מעצמם כי אם על פי ה' ומצותו וכמאמר וככה תאכלו אותו כו', ואכלתם אותו בחפזון וכמו כן נאמר כי בחדש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה (דברים ט"ז, א') ואם כן מה זה בא לחוב אותם לאמר מי גרם לכם זה חפזון שיצאתם בו. והיותר נפלא בעיני מה שקבע הכתוב חוב על האדם לאכול הפסח בחפזון מטעם כי בחפזון יצאת ואם כההוראה הפשוטה הנה שעה קטנה הזאת מה זו עושה הכי על שעה או שתים קודם הבוקר כדאי לשים חק וזכרון להכפיל כמה פעמים בתורה כי בחפזון יצאת.
והקרוב אצלי כי ענין החפזון הזה בא להורות ענין היותר צח, והוא עיקר גדול המלמדנו התנצלותו יתברך על איזה ענין וכמו שנבאר.
דע כי כבר חקרו ז"ל מאין צמחו ארבע גליות כי לפי הנראה לא גילה יתברך לאברהם כי אם גלות אחד ומעולם לא כיסה יתברך מאברהם את אשר הוא עושה. אבל הנה תכלית ענין זה מבואר במליצתם ז"ל כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו (ברכות ס"ד) היינו כי אם היה הדור ההוא ממתין ומתעכב במצרים עד תום ארבע מאות שנה שאמר יתברך לאברהם לא היה עוד גלות אחריו, אבל הם דחקו השעה ויאנחו מן העבודה ויזעקו עד כי גדלה צעקתם את פני ה' והיה ההכרח למהר ולהקדים הגאולה טרם בא הקץ וכאשר רמז הנביא ע"ה מהרו בניך, מהרסיך ומחריביך ממך יצאו (ישעיה מ"ט, י"ז) מורה כי אשמם בראשם במה שדחקו השעה למהר הגאולה טרם הגיע זמנה.יריעות האהל אמנם התורה העידה עלינו לאמר ולא יכלו להתמהמה כי לא היה עוד אפשר בידם לסבול עול השעבוד וצערו מגודל הלחץ והדחק ובהכרח גאלם יתברך עתה אבל נשאר עלינו החוב להשלים השעבוד בגליות המלכיות כמבואר במדרש משל למלך שכעס על בנו ראה אבן גדול ונשבע שהוא זורקו עליו כו'. וזהו הרמז במאמר אהיה אשר אהיה, ודרשו בזה כי בישרו יתברך על גליות אחרות והיה הדבר קשה בעיני משה עד שאמר דיה לצרה בשעתה.
ולדברינו יתכן כי הוא יתברך היה צריך להתנצל על הגליות האלו ולומר שאינו מוסיף דבר על מה שאמר לאברהם בלתי מה שחסר בגלות מצרים ישלים אחר כך. והיה צריך הקב"ה להודיע זאת למשה אהיה אשר אהיה, כלומר עוד אהיה עמהם בגלות אחר חלוף מה שאני צריך להיות עמהם עתה כי עתה אין בכחם לסבול עוד. ולעילה זאת צוה יתברך לאכול הפסח כאותו שנחפז לנסיעתו וירט הדרך לנגדו נעלו ברגלו מקלו בידו לרמז בזה אל העם היוצאים כי יציאתם היא תוך זמן גלותם בחפזון ובמהירות ועליהם להשתעבד עוד וזהו מה שהזכיר הכתוב פעמים רבות כי בחפזון יצאת כו', ואין הכוונה על השעה קלה כזאת שלא המתינו עד אור הבוקר ויצאו בלילה כי גם חפזון הרגעים האלה היו סבה מאת ה', אך להורות להם כי קודם זמן הגאולה הם יוצאים. אמנם לעתיד אי"ה יעד הנביא ואמר ושלמו ימי אבלך (ישעיה ס', כ') כלומר ימי הגלות ישלמו עד תכליתם (אשר על כן פקד עלינו יתברך לבל נהיה חרדים לבהל ולמהר זמן הגאולה כמאמר הנביא המאמין לא יחיש (שם כ"ח, ט"ז) וכמאמר שלמה המלך ע"ה השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ (שיר השירים ג', ה'). ובמדרש (במקומו): השביע הקב"ה את ישראל שלא ידחקו על הקץ.
וזהו דברי המדרש ואכלתם אותו בחפזון בעולם הזה אכלו אותו בחפזון ע"ש כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, אבל לעתיד לבוא כי לא בחפזון תצאו, משל לסוחר שנכנס וכו' אמר להם הקב"ה מי גרם לכם כל אלו החפזון שיצאתם בו כלומר מה שיצאתם ממצרים טרם בא זמן הגאולה על כן כביר מצאה יד פרעה (ויד שר של מצרים) לררוף אחריכם (וכמו שכתבנו בהגה"ה שלפנינו), לא כן לעתיד אי"ה לא תהיה הגאולה כי אם בזמנה, וזהו מכאן ואילך כי לא בחפזון תצאו.
ובזה יתכן דברי הכתוב כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון מילת תצאו מוסב על יציאתם ממקומם כמו ותצא מן המקום (רות א', ז') ומילת תלכו מוסב על הליכת כל שטח הדרך ממחוז למחוז. והנה בגאולת מצרים היה הליכתן במנוסה ובמרוצה (מרדיפת המצרים אחריהם כמו שדרשו ז"ל ריש בשלח על מאמר שוביהם החזיקו בם מאנו שלחם) כי יציאתם היתה בחפזון, אולם בגאולה העתידה אשר בעת הגאולה כבר יהיו בני חורין ולא תהיה יציאתם חפזון על כן גם בהליכתן לא ילכו באנוסה וזהו כי לא בחפזון תצאו, ולכן - ובמנוסה לא תלכון:
עתה נשאר עלינו לבאר דברי הנביא אני ה' בעתה אחישנה (ישעיה ס', כ"ב) שלכאורה ההוראה מזה שימהר יתברך גאולת העתיד ואיך יהיה כזאת אחרי כי הזהיר יתברך אותנו לבל נהיה נמהרים, ומה גם כי מלות בעתה אחישנה מתנגדים זה לזה וכבר הרגישו רז"ל בזה ודרשו זכו אחישנה כו'.
אמנם נבין הדבר על פי משל לאורח שנתאכסן בבית אכסנאי אחד פעם בא מן השוק טרם הגיע עת האוכל המשוער בחצי היום בעבור שהיה לו דבר נחוץ אחר כלות השעה ההיא והצורך להקדים מאכל שלחנו קודם זמנו, ויהי בבואו הביתה ויבקש לאכול, אמרה לו המבשלת מה אעשה לך אחרי כי עדן לא הבשילו המאכלים ומרוב הפצרתו בה ערכה לו שלחנו ותתן לפניו לאכול, ויהי הוא מביא המאכל לתוך פיו ולא ערב לו כי לא היה מבושל כל צרכו, אמרה לו המבשלת הלא אמרתי אליך אל תחיש עלי ואתה מהרת עצמך, על כן המאכלים משחתם בהם ואין טעמם בם כראוי, ויהי למחרת ויקר מקרה להמבשלת שהיתה מוכרחת ללכת אל איזה מקום בחצות היום וקראה לאורח ההוא לתת לו ארוחתו בשעה הקודמת ויאכל ויערב לו, אז אמר לה האורח הלא אמרת לי שאין טעם בהמאכל הבא במהירות וכהיום מהרת לתת לי קודם הזמן ואעפ"כ ערבו לי המאכלים לא חסר בהם מאומה, ותאמר אליו הלא תדע ההבדל כי אתה אם תמהר ותחיש על המאכל אין טוב כי הלא אתה אין לך עסק בבישולי המאכלים לדעת מתי הם מבושלים על גמרם, אך אתה מסבת רעבונך תחפוז לתתם לפניך על כן לא יערב על ידי מהירתך כי עדן לא נתבשלו כראוי, מה שאין כן מה שמהרתיו אני הוא לבעבור ראותי כי נגמרו בטוב בשולם וכן מהירתי ופחזותי גם המה סבות גורמות אל המאכלים להקדים בשולם טרם יגיע עת האוכל. נמצא ההבדל בין מהירת האורח למהירת המבשלת כי הוא ממהר לתת לו לאכול אף טרם גמר המאכלים, ומהירת המבשלת הוא למהר על המאכלים שיגמרו קודם זמנן.
הנמשל כי בגאולת מצרים היו ישראל נמהרים אל הגאולה מסבת רוב הדחק טרם נשלם זמן הגלות על כן לא היתה הגאולה שלימה בתכליתה, מה שאין כן לעתיד אשר באמת קץ הימין משוער לזמן ידוע אליו יתברך מתי שיטהרו ישראל ויתבררו ויתלבנו מכל חלאת זוהמת מעשיהם אשר האפשר כי יזדרזו ישראל מהרו ויחישו לשוב בתשובה שלימה חיש מהר, אזי הוא יתברך ימהר ויקדים לגאלם, ומה גם כי כל זאת הוא בידו יתברך וכמאמר הנביא ונתתי לכם לב חדש כו', ואת רוחי אתן בקרבכם כו' (יחזקאל ל"ו, כ"ו). וזהו שהנביא מקדים תחלה ואומר ועמך כלם צדיקים כו' הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אשר השמות האלו מורים על אושר שלמותם וטהרתם ובראותו יתברך כי כבר נגמרו בשלמות והגיע עתם עת דודים ימהר ויגאלם. וזהו שדייק אחר כך אני ה', כלומר אך לי נאה למהר, ומבאר ואומר - בעתה אחישנה, כלומר כי יכולת בידי לעשות סבה המביא העת להיות קודם. נמצא ההבדל בין מהירת ישראל למהירתו יתברך כי בשימהרו ישראל הנה ממהרים על גאולתם והצלתם אף אם טרם הגיע העת, לא כן הוא יתברך ממהר על העת שתגיע קודם וזהו אני ה' בעתה אחישנה והבן:
חלק י
והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם (י"ב, י"ג).
הנה כבר העירו ז"ל על מלת לכם שהיא לאין צורך עד שדרשו לכם לאות ולא לאחרים לאות.
וכדי להבין ענין זה נקדים מאמר הנביא ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמייך חיי (יחזקאל ט"ז, ו'). ובמדרש (פרשתנו): הקב"ה עובר ונוטל כל אחד ואחד ונושקו ומברכו שנאמר ואעבר עליך כו', ואומר לך בדמיך חיי וגו', חיי בדם פסח, חיי בדם מילה (פרשה י"ט, ה'). ותכלית כוונת הדברים הוא עם מאמר רז"ל: והתוית תו על מצחות האנשים (יחזקאל ט', ד') אמר לו הקדוש ב"ה לגבריאל לך רשום על מצחן של צדיקים תי"ו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחות הרשעים תי"ו של דם כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה (שבת נ"ה, א'). הא לך כי סימן הדם הוא לתת שליטה אל המשחית ופה היה בהיפך כי היה הדם להם לאות שלא יבוא המשחית בבתיהם לנגוף, ואין זאת כי אם חק דבר המלך וגזירתו שיהיה הדם להם אות חיים בזכות עשותם רצון ה' יתברך ושפכו דם עצמם בהמול בשר ערלתם. לא כן הרשעים המגואלים בדם אחרים כמאמר ידיכם דמים מלאו (ישעיה א', ט"ו) על כן אות הדם מעורר עליהם דין משחתם.
וזהו מאמר הנביא הנזכר לעיל ואעבר עליך כו', בא להגיד להם חסדי האל ה' כי הפך בהם הוראת המערכת אשר מדת אות הדם הוא לעורר דין מות, ואצליהם פעל אות הזה ההיפוך. וזהו ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך, כלומר כי תשפוך דמך למען הקים מצות האל והיה זה שכרך ואמר לך בדמיך חיי כלומר כי אך בך יהיה סימן הדם אות לטובה וחיים מה שאין כן באחרים הבוססים דמי זולתם.
וזהו שדייק גם פה והיה הדם לכם לאות ודרשו ולא לאחרים לאות, וכמו שמובא במדרש כי המצריים היו מטמינים בכוריהם בבתי ישראל ואעפ"כ שלט בהם המשחית הנה מזה יתנכר אל כי המצריים האלה היה אות הדם להעיר עליהם המשחית וזהו לכם לאות כו'. (עוד באור רחב על זה עיין בקול יעקב):
חלק יא
כי בעצם היום הזה הוצאתי כו' ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חקת עולם
עיין קול יעקב אסתר על מאמר והימים האלה נזכרים כו' (עמוד תל"ב):
חלק יב
והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא וכו' (י"ב, כ"ו).
כבר התעוררו בזה רבים מהמפרשים מדוע החליפו ז"ל (בסדר ההגדה) תשובות השאלות מסדר שהם כתובים בתורה כי מאמר והגדת לבנך כו', אמרה התורה לשאינו יודע לשאול והם ז"ל לקחו מאמר זה לתשובה על שאלת הרשע, לי ולא לו. גם ראוי להבין מדוע החליטו ז"ל על השואל הזה לכם ולא לו ולא אמרו כן בשאלת מה העדות כו', עד אתכם מה יתרון במלת אתכם על מלת לכם.
אבל הנראה לדעתנו כי הם ז"ל לא החליטו לכם ולא לו על ידי דיוק מלת לכם, אבל החליטו זאת על ידי הוכחה היותר מוכרחת. כי הנה אם יראה אדם בבית רעהו שעושה המשרת ענין זר שהוא נוקב כותלי הבית וכדומה, הנה אם לו לב חכם ישאל אל המשרת בזה הלשון אמור נא ידידי למה צוה עליך אדוניך המלאכה הזאת. והוא כי החליט תחלה בלבו אשר באין ספק לא היה עושה המשרת העסק הזה מלבו אם לא כי מוטל עליו לסור אל מצות אדונו ואל משמעתו לכן הוא שואל את פיו להגיד לו הטעם והסבה שכוון בזה אדונו. אמנם האויל יעיז ויאמר אל המשרת למה אתה עושה כן ומדוע תעמול בזה. והוא כי טפש לבו מהבין כי בעלות על המשרת רוח המושל מחוייב לעשות ככל אשר יצוהו.
ועתה ראה איך רמז הכתוב ענין ההבדל הזה בצחות לשונו וכמו שזכרו ז"ל חכם מה הוא אומר מה העדות כו', אשר צוה ה' אלהינו אתכם. מורה בלשונו כי הוא שואל לאביו אולי אתה יודע מה היתה הסבה אל אדונך שצוה עליך כן (וזה מובן מעצמו שהוא מחליט על העבדים אשר אחר דברי אדוניהם לא ישנו, ואם כן כלל בזה גם את עצמו) ולכן קבע לו הכתוב תשובה כנכון להעיר אותו על טעם המצוה והוראתה. לא כן שאלת מה העבודה הזאת לכם, ההוראה כי השואל מחליט ואומר מדוע המלאכה הזאת בידכם ומה לכם העבודה הזאת, וזה אינו מעלה על לבו כי עלה עלינו עול מצות אדון כל הארץ שאין לנטות עוד ימין ושמאל, ואם כן ממילא על ידי שאלתו זאת הוא מחליט ואומר לכם ולא לו כלומר שאין צורך כלל לעמול בעניינים כאלה.יריעות האהל ולזאת הלבישו אותו קללה כמדו ורמזו לו תשובה בעבור זה עשה ה' לי כו', לי ולא לו. והאף אמנם כי ביחוד נאמר זה אל הבלתי יודע לשאול עם כל זה נרמז בו תשובה גם לבן רשע במה שדייק בעבור זה עשה ה' לי להורות לי ולא לו. ויפה המליץ עליו המגיד ואף אתה הקהה את שניו כו', אלו היה שם לא היה נגאל כי אחר שהוא מחליט בלבו דעות נפסדות כאלה היה נשאר במצרים לדראון עולם. וזהו ואמור לו בעבור זה כו', רצה לאמר אין לך לחוש להתעבר עמו ולאמר לו באר היטב אתה אין לך חלק במצוה ולא נחלה בתורה כי על ידי זה תהיה בטוח שלא יבוא אליך פעם שנית.
והם הם דברי דוד המלך ע"ה הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי (תהלים קל"ט, כ"א-כ"ב). דע כי ההנהגה הראויה אל מבקש שכל ונוהג בחכמה כי בהמצא לפניו אדם רשע עקש ונלוז במדותיו יתן בלבבו לשנוא אותו, כמאמר אוהבי ה' שנאו רע (שם צ"ז, י') אבל לא יריב ולא יתקוטט עמו שזהו ללא צורך וכבר הזהיר אל תתחר במרעים כו' (שם ל"ז, א'). אכן בהמצא לפניו אפיקורוס חרוץ שהוא מחליק דבריו ולוכד חכמים בערמה אין די שישנא אותו אבל מהצורך אליו להתעבר עמו ולעשות סיבה עד שיהיה האפיקורוס שונא אותו.
והדמיון בזה לאחד שיהיה טוב הלבב מאד עם כל אדם, גם אל שונאיו לא חרה אף, פעם בא גנב לביתו וירבה להתקוטט עמו מאד וישאלו אותו מה לך זה היום כי תרבה אף וכעס על הנבל הזה אשר לא ראינו ממך כזאת מעולם, אמר להם מעולם היה די מה ששנאתי הרשעים בלבי אבל לא כן הגנב הזה אשר מהצורך אצלי לסוך בעדי שלא יגנוב דבר מעמדי, על כן אין די מה שאשנאהו בלבי אבל ההכרח אתי להרבות עמו ריב וקטטה עד שיהיה הוא שונא אותי וירף ממני מבוא אלי הביתה. וזהו הלא משנאיך ה' אשנא כלומר רק שנאה בלב. אבל ובתקוממיך היינו האפיקורסים - אתקוטט, ותכלית שנאה שנאתים עד כי לאויבים היו לי רצה לאמר שישנאו אותי:
חלק יג
ויהי בחצי הלילה כו' (י"ב, כ"ט). מדרש: הדא הוא דכתיב מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים (ישעיה מ"ד, כ"ו) וכו' שעשה עצה עם אברהם בשביל הדבר הזה, אימתי כשבאו המלכים ורדף אותם אמר לו הקב"ה דייך עד חצי הלילה בוא ונחלוק הלילה אני ואתה שנאמר ויחלק עליהם לילה כיון שהגיע השעה שלמה העצה הוי ויהי בחצי הלילה (פרשה י"ח, א').
הדברים העמוקים האלה יש לנו לקרב כוונתם עם מה שכתוב בחלק הראשון (פרשת לך) על מאמר ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו, בבאור ליל שמורים כו', והמורם מדברינו שם כי רק חצות לילה ממש היתה שעה המסוגלת לגאולת מצרים ויען כי צפה יתברך בדלת ערך גולי מצרים שלא יהיה להם זכות לחדש להם ענין נשגב כזה לחלק להם לילה התגולל יתברך על אברהם ע"ה שיצטרך הוא לחלוקת לילה כמאמר ויחלק עליהם לילה, ומאז היתה החלוקה שמורה עד עת הצורך בצאת ישראל ממצרים.
וזהו ליל שמורים הוא לה', היינו מיום שנתחלקה בעבור אברהם למען להוציאם מארץ מצרים כלומר למען הצורך לה עתה להוציאם מארץ מצרים ומעתה היא שמורה עוד לדורות עולם אל גאולת העתיד, וזהו הוא הלילה הזה לה' שמורים כו', לדורותם. וזהו ויהי בחצי הלילה הדא הוא דכתיב מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים שעשה עצה עם אברהם בשביל הדבר הזה כו', כיון שהגיע השעה שלמה העצה (ועיין בחלק האחד ויתבאר לך הענין היטב):
חלק יד
והגדת לבנך כו', בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים.
עיין מה שכתוב להלן פרשת האזינו: