אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
וארא
חלק א
וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם, (ו', ב')
הנה רז"ל במדרש ביארו פרשה זו באופן תהיה נמשכת לענין שלמעלה להשיב תשובה על שאלת משה ע"ה למה הרעותה כו', ואנחנו כמו כן נלך בעקבותם כפי שיורנו ה', ונאמר כי הוא יתברך בא להשיב את משה בל יפלא בעיניו מה שראה בדבר הגאולה הזאת ענין זר והיפך מן הראוי, כי השכל ישפוט אשר בהתקרב ימי הגאולה על כל פנים יקל העוני ויתמעט השיעבוד,יריעות האהל והנה פה לא מלבד שלא נגרע מעבודתם דבר, עוד הוסיף והרע אל העם יותר מהעבודה הקודמת טרם נשמע בשורת הגאולה.
ולבוא אל באור הענין נזכיר דבר אחד האמור עם הספר קול יעקב (קהלת על מאמר ביום טובה היה בטוב) בבאור הכתוב כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל מאת האלוקים ואת הרע לא נקבל (איוב ב', י') וכלל הדברים מהמבואר שם כי כוונת הבריאה בכלל לא היתה למען יתענג האדם מטובה כי אם להיות עמל העולם עליו ויתיסר ביסורים ממדת הדין, ומדת הרחמים לא ניתן בעולם זולת למען יוכל העולם שאת את מדת הדין כמבואר במדרש (ריש בראשית) מתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים, וזהו שתמה איוב ואמר גם את הטוב נקבל אשר הטוב אינו אלא נטפל אל הרע (על כן נופל בו מלת גם) ואת הרע לא נקבל מה שהוא עיקר בכוונת הבריאה, ועל כן אותו שהקב"ה רואה בו שיש בכחו לסבול משא מדת הדין הוא מכלכלהו ביסורי מדת הדין מבלי שתוף טוב הרחמים כמאמר רז"ל וחנינא בני די לו בקב חרובים, מערב שבת לערב שבת (ברכות י"ז). וכמו כן האבות הראשונים ע"ה הטו שכמם לסבול ביסורי מדת הדין בכל ימיהם עד כי יעקב ע"ה בחיר האבות אמר לא שלותי ולא נחתי כו', (בראשית רבה פרשה פ"ד, ג') וזהו שהשיב יתברך למשה על שאלתו למה הרעותה. דע לך כי המובחר בכל הטוב שאני מתנהג עם בני הוא הדין שאני עושה בהם מרוב חנותי וחסדי למען טהרם ולקדשם ולהביאם אל תכלית כל הטובות בעתיד וכל לחץ העם ועוני השעבוד ממדת הדין הוא מהטובות הנשגבות ומהחסדים הגדולים שאין להרהר אחריהם.
וזהו וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' ר"ל גם המדת הדין (הכלולה בשם אלהים וכמבואר פה במדרש) שאני עושה בעולם הוא מכוון לטוב נשגב שראוי ליחס אותו אל שם ה' שכלו רחמים כי הטוב אינו כי אם טפל להמתיק הרע שיוכלו שאתו. והעד - וארא אל אברהם כו', באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם, כלומר לא אצלתי להם חלק בטוב כל מאומה מפאת ידיעתי חילם הרב שיש ביכלתם לסבול המדת הדין כלו מבלעדי שתוף הרחמים. כן מה שהיו ישראל במצרים היה עיקר הכוונה לענותם בסבלות המדת הדין.יריעות האהל בלתי אחרי ראותו יתברך תוקף הדינין כל כך עד שלא יכלו לסבול עד הקץ הנאמר לאברהם אביהם, וכמאמר ולא יכלו להתמהמה שההוראה שהיה עליהם להשתעבד עד כלות ארבע מאות שנה (רק לא יכלו) היה ההכרח להוציאם משם קודם הקץ ועל כן היה המשפט לעשות בהם מעת שקרבה הגאולה כל מה שאפשר לעשות. ממש כהרופא העוסק ברפואות עם החולה ורואה בו שלא יוכל לסבול לקבל ככל הצורך ויהיה מוכרח להפסיק. עם כל זה כל מה שיוכל לזרוק לתוך פיו מן הרפואות טרם יפסיק יתן לו, כן הדבר בגאולת מצרים אחרי כי הקב"ה החליט להפסיק מן הגלות קודם הקץ על כן טרם צאתם הרבה והעמיס אותם ביסורי הגלות כל מה שאפשר:
ועתה נשים פנינו אל התכת הכתובים וארא כו', וגם הקימותי את בריתי אתם לתת כו', וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל כו', אשר לכאורה אין שחר אל הגמי"ן האלה, עוד מהראוי להבין במה שסיים ואמר לכן אמור לבני ישראל כו', אשר מאמר לכן הוא בלתי נקשר אל הדברים הקודמים.
אמנם לדרכנו כלל הכתוב תשובה נכונה על שאלת משה למה הרעותה כו', ומאז באתי כו', הרע לעם הזה וכמו שאמרנו. והוא כי עיקר שאלת משה רבנו ע"ה היה לפי שראה ענין המתנגד אל הטבע כי מצד הטבע יחוייב אל כל העושים במלאכה אשר בהתקרב המלאכה אל גמרה ימעטו מעשיהם ויתרשלו ידיהם מן העבודה, ופה היה בהיפך כי כבר שמעו והאזינו שהקב"ה פקד אותם לגאלם והעבודה עוד הולכת ונוספת בקושי גדול. אולם העילה לזה כי באמת אם היתה גאולתם מפאת כי בא הזמן וקץ הגלות ודאי היה החיוב שתתמעט העבודה לאט לאט, אמנם אחרי כי הקץ עדיין לא הגיע אליהם אך מבלתי יכולת העם להתמהמה עוד במצרים היה ההכרח להוציאם טרם בא הקץ על כן היה החיוב עליהם טרם צאתם שיעבדו עבודה כפולה ובקושי. ממש כפועלים שכירים עושי מלאכת הבנין וכדומה להשלימה לזמן מוגבל, הנה בגשת גמר מלאכתם העבודה עליהם בכל עת קטנה וקלה מתמעטת והולכת. אולם אם יקרה שיקח אותם שר העיר למלאכתו בעודם בעסק הזה בחצי המלאכה הנה מדרכם בהיפך אשר בשמעם זאת יחרדו איש אל רעהו לעשות מלאכתם בזריזות ומהירות למען הרבות בהעסק הזה כל עוד שהוא תחת ידיהם.
הוא הדבר בגלות מצרים וקושי השעבוד שהיה להם כי עיקר סבתו הוא בעבור שהיו מוכרחים לצאת קודם הקץ לזאת מן הראוי היה שכל עוד שהם במצרים תכפל עבודתם בהפלגת הקושי בהיות גם העוני והשעבוד ענין הכרח ועיקר גדול. וזהו הרמוז בהכתובים שלפנינו וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כו', כלומר אשר להקים ברית הזה מהצורך להשלים שיעבודם וכנזכר לעיל. אולם וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל כו', כלומר ואינם יכולים להתמהמה עוד פן יטבעו בטומאת מצרים וההכרח לגאלם על כן ההכרח אתם להשתעבד בקושי כל עוד שאפשר להם.
וזהו לכן אמור לבני ישראל אני ה'. (רומז אל הדברים האמורים בהגה"ה) והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים כו', כלומר מוכרחים אתם לעבוד בקושי ובסבל רב טרם תצאו מזה וזהו ולקחתי אתכם לי לעם כו', והבאתי אתכם כו' וכמדובר. וזהו וידבר משה כן אל בני ישראל כלומר גם הוא השיב להם כן על שאמרו ירא ה' עליכם כו', והבין אותם כל זאת אשר קושי השעבוד הוא לטובתם אבל עם כל זה לא שמעו אל משה מקוצר רוח כו' וכלשון רש"י ז"ל לא קבלו תנחומים:
ועוד יתכן בדברי התשובה על שאלת למה הרעות עם דבריהם ז"ל במדרש: אמר לו הקב"ה למשה שמי אתה מבקש לידע לפי מעשי אני נקרא פעמים באל שדי בצבאות באלהים בה' כו', וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא אל שדי וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה' (פרשה ג', ו'), והכלל בזה הוא עם מה שאמרו ז"ל עוד כל האומר הקב"ה וותרן כו', עד מאריך אף וגבה דיליה (ב"ק נ') וכמאמר עון עצמו אינו נמחק (ר''ה י"ז). אשר ההוראה מכל זה שאין המדה לוותר על העונות כי אם להאריך האף אם לזמן קצר ואם לזמן ארוך וכמאמר ארך אפים ורב חסד כו', ונקה לא ינקה (שמות ל"ד, ז'). ואם הדבר כן לא יקשה מאמר האבות ע"ה ימחו על קדושת שמך (שבת פ"ט) כי זה מדבר מאחרית הימים שעליה אמר הנביא ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע (מלאכי ג', י"ח). כי בעולם הזה אין הדבר ניכר לעין מפאת היותו מאריך אף גם לרשעים לא כן בזמן הקץ. ממש כהסוחר אשר כל ימי עסקו במסחרו מקום להקונים מאתו בהקפה לבקש מאתו ולומר לו המתן לי ויעתיקו אותו מזמן לזמן, מה שאין כן בשיפסק מלישא וליתן עוד לא שייך עוד לבקש המתנה מאתו כי אם או לשלם או לוותר ולמחול. כן עד זמן העתיד שייך הארכת אף לא כן לקץ הימין שעליה אמר שלמה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת י"ב, א') ודרשו רז"ל ימים שאין בהם לא זכות ולא חובה (שבת קנ"א, ב') ר"ל שלא יהיה נשאר עוד שום חוב בבני אדם כי אם או למחול לחלוטין או לפרוע מהם.
וזהו תשובתו יתברך על שאלת משה למה הרעותה כו', ומאז באתי כו', הרע ואמר וארא אל אברהם כו', באל שדי, וכדברי הדרש כשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא אל שדי. כי הנה בזה גילה יתברך למשה שאין גאולתם זו גאולה שלימה שאין עוד גלות אחריה, בלתי כל עיקרה היא מפאת גודל הלחץ והדחק שאין ביכלתם למלא זמן השעבוד הנאמר לאברהם וכנזכר לעיל. על כן בהכרח הוציאם יתברך לשעה מוגבלת, ואמר לו לוותר אי אפשר כי לא הבטיח מעולם אל האבות שיוותר לחלוטין. וזהו ושמי ה' לא נודעתי להם בלתי הוא מוותר ומאריך אפו להמתין מזמן לזמן היינו שישלימו חק העבודה שעליהם בגלות שאחריה.
ומעתה נבין הענין על פי משל לאחד שהיה חייב לרעהו סך גדול אשר לא השיגה ידו לשלם לו בעתו והיה המלוה מטיב עמו ליטול ממנו כפי מה שהשיג ידו, והנה המותר ההוא כל אחד חושב בו מחשבה אחרת, המלוה אומר בלבו אקבל ממנו עתה כפי השגת ידו והמותר ישאר חוב אצלו ולימים עוד אגוש אותו גם על המותר, והלוה לא כן ידמה כי על דעתו כבר נפטר מכל החוב בהסך ההוא שנתן לו. והחילוק בזה כי כפי מחשבת הלוה יותר טוב לפניו להמעיט במה שהוא נותן לו עתה ולקמץ כל מה שיוכל ויפטר חובתו בסך קטן ומעט, אולם אם הלוה יודע מחשבת ודעת המלוה הלא יכשר לפניו יותר לדחוק עצמו לתת להמלוה יותר ויותר כפי כל אשר תמצא ידו למען המעיט החוב הנשאר.
כן הדבר במשה כי הוא ע"ה דימה בנפשו כי העם ישיגו גאולה שלימה על כן בראותו בה' יתברך כי הוא דולג ומקפץ להמעיט גלותם ולמהר גאולתם מפאת ראותו בעוני העם כי רב הוא עד כי לא יוכלו שאתו על כן היה בעיניו כמו זר קושי השעבוד הנתוסף בם מאת החל להיות שליח בעסק הזה, ושאל למה הרעותה כו' ומאז באתי כו' הרע לעם הזה. על זה השיב לו יתברך לא כשם שאתה סבור כו'.שפת היריעה כי אין אני מוותר עמם לחלוטין בלתי אני ממתין להם שישלימו שעבודם לזמן אחר, ועל כן טוב להם מה שאקח מהם עתה כפי כחם למען ישאר חוב קטן. וזהו וארא אל אברהם כו', באל שדי, ובא מדרשם - כשאני תולה על החטאים כו', היינו ממתין להם לאחר זמן ועל כן כל מה שיש בידי לגבות מן החוב זה עתה הוא טובה גדולה אחרי כן לבניהם וכנזכר לעיל:
חלק ב
לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים ולקחתי אתכם לי לעם (ו', ז'). מדרש: אין לכן אלא שבועה שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי, נשבע הקב"ה שיגאלם. והוצאתי אתכם ד' גאולות יש כאן והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי כנגד ארבע גזרות שגזר עליהן פרעה וכנגדם תקנו חכמים ארבע כוסות בליל הפסח לקיים מה שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא (תהילים קט"ז, י"ג) (פרשה ו', ד').
הנה כדי להבין מה מקום לשבועה במקום הזה נעמוד תחלה על הבנת ארבע שמות הגאולה שהם ז"ל תקנו כנגדם ארבע כוסות. והענין הוא עם מה שכתב בחלק האחד בחלוקי השמות בחפצים המורכבים אשר לפעמים נקראים בשם הכולל כל חלקיו, כמו שם בית שהוא יקיף כל חלקי הרכבת הבנין מהכותלים והקורות והחלונות והדלתים וזולתם. ולפעמים אינם נקראים בלתי בשמות פרטיים היינו בשם כל חלק וחלק כמו כותל חלון גג ודומיהם. ואמרנו שם כי הדבר הנקרא בשמות רבות הוא מפאת כי לא בא עדיין אל גמר שלמותו לקרות שם הכולל על כן ישמשו בו בשמות חלקי הרכבתו. אולם הדבר הבלתי נקרא זולת בשם אחד הוא לעד כי יש לו גמר כל השלמות אשר יאות לקרותו בשם הכולל. (ועיין באור הדברים באורך פרשת וירא על מאמר יוקח נא מעט מים).
ומעתה אחרי המונח הזה אשר רובי השמות מורים כי הדבר חסר השלמות יתבאר לנו ד' שמות הגאולה כי הם לאות ולמופת בישראל שהיא חסרת השלמות ושיהיה עוד אחריה שעבוד. על כן אין מן הראוי לקרותה גאולה סתם כי אם לנתח אותה לנתחים ולקרא כל חלק בשם לבד, וכמו שאמר והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, כלומר גם כי נהיה עוד בגליות עם כל זה לא נהיה תחת יד מלך קשה ואומה קשה כפרעה וכעמו. וזהו גם כן והצלתי אתכם מעבודתם כלומר גם כי נהיה עבדים אבל עבודה קשה כזו בחומר ובלבנים לא נעבוד עוד, וכדומה שמות ישועות פרטיות. מה שאין כן גאולה העתידה אי"ה שתהיה גאולה שלימה לא יהיה לה בלתי שם גאולה לבד כמאמר ובא לציון גואל. (וכי ישאלך נפשך הלא גם בגאולת מצרים אמר לשון וגאלתי הנה כבר הכינותי התשובה בזה בחלק הא' שם) והשם הזה כולל הכל גם חירות גם הצלה ולקיחה. ולכן רז"ל מצאו מקום לתקן ארבע כוסות כנגדם לזכרון.יריעות האהל
ועל זה מביא המדרש כתוב כוס ישועות אשא כו', והוא על פי משל לחולה אחד אשר מחלהו הולידה והצמיחה לו עוד ענפים הרבה, כמו כאב ראש, ואבדת טעם האוכל, נדידת שינה וכדומה מהדברים הבאים מסבת החולי, ובבואו לפני הרופא משפטו אם הוא רואה בו שיכול לרפאותו מכל וכל אזי לא ירבה עמו דברים כי אם יאמר לו אל תירא הנה חיש קל תתחזק ותתרפא ותהיה בריא כאחד האדם, לא כן אם הוא רואה בו שאין ביכלתו לרפאותו עתה עד אשר יגיע עת מסוגלת לקבלת הרפואה, כמו בחודש זיו וכדומה, ואך אז יוכל להתרפא ממחלתו האנושה, אולם כעת לא יוכל להועילו בלתי להקל מעליו המכאובים הפרטיים המסתעפים מחליו, הנה אם לא יעשה עמו דבר ויאמר לו לך עתה ותבוא לפני לזמן ההוא הלא יפחד ויתעצב מאימת מות, על כן משפטו לומר אליו אל תירא אחי הנה אסיר כאב ראשך מעליך, ועוד יערב לך אכול ושתות, וגם שינה ינעם לעיניך, ומספר והולך כמה תועליות פרטיות שיעשה עמו עתה, אולם לדברים כאלה עוד יחרד לב השומע בשמעו כמה הוא פורט בשפתיו ויבין מזה כי אין הרופא דן דינו למזור, כי היה די שיאמר לו דברים קצרים תדע אחי כי תתרפא ותהיה בריא, על כן המשפט אל הרופא טרם יאמר לו כל אלה לדבר על לבו ולנחם אותו לאמר הלא תאמין לדברי שאני נשבע לך כי בבוא הזמן המסוגל אל הרפואה תתרפא בשלמות מכל וכל אך עתה אועילך על דברים ההם.
הוא הדבר בעניננו כי בכוונה הזכיר הכתוב גאולה זו בכינויים הרבה וחלק אותם לארבע, לארבע לשונות של גאולה להבינם בזה שאין זו גאולה שלימה אך הצלות פרטיות וכמוזכר למעלה ולמען לא יחושו לומר אבדה התקוה חס ושלום להשיג גאולה אמתית על כן הקדים תחלה מאמר לכן אמור לבני ישראל אני ה', וכלשון המדרש נשבע להם שהוא גואל אותם לעת קץ גאולת עולם וכעת והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וכנזכר לעיל.
ועל כן שקדו ז"ל לתקן לנו ארבע כוסות כנגד הארבע לשונות של גאולה, לזכר הפעולות פרטיות שעשה יתברך במצרים סדרו לנו לזכירה ההיא שיר ושבח להלל אותו על העבר ולהתפלל על העתיד, כנוסח הברכה אשר גאלנו (בעבר) כו' כן יגיענו כו', שמחים בבנין עירך כו'. וזהו שמביא המדרש כוס ישועות אשא, כלומר ממה שהרבו לנו ארבע כוסות לזכרון ארבע חלקי ישועות הגאולה הנה מזה אדע כי עוד ידו נטויה להגלות אותנו ולגאלנו, לכן ובשם ה' אקרא כלומר אתפלל לה' לגאלנו חיש מהר:
ועם דברי המדרש האלה נשבע להם הקב"ה שיגאלם נאמר טעם הגון על סמיכת גאולה לתפלה שחייבו ז"ל (ברכות ט') ממה שכתוב יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי, וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה, ויתכן גם כן מה שכתוב בשלחן ערוך אורח חיים (קי"א א') דבשבת אין צריך לסמוך גאולה לתפלה הואיל דנפקא לן מיענך ה' ביום צרה, ובשבת לאו יום צרה, אבל נעיר תחלה על הכתוב עצמו מה ראה להזכיר תוארים כאלה צורי וגואלי אצל שאלת יהיו לרצון.
ונקדים לזה עוד דברי טעם על מה שכתוב בשלחן ערוך (שם רי"ח, ה') מי שנעשה לו נסים הרבה בכמה מקומות בהגיעו לאחד מכל המקומות שנעשה לו נס צריך להזכיר כל שאר המקומות, אשר לכאורה לא ידענו מה לו להזכיר הנסים שהיו במקומות אחרים הלא גם על זה איננו מברך מבלי שהגיע למקומו. ונבין הדבר על פי דמיון לההולך בדרך ופגע בגזלן וניצל ממנו, ולמחר פגע בו ארי ורצה לטרפו, הנה עתה לא יחשוב עוד למאומה מה שניצל מן הגזלן כי מה לי אם יהרג על ידי גזלן או על ידי ארי, אמנם אם ינצל גם מן הארי הנה שניהם כאחד טובים. וכדמיון הזה תמצא עוד הרבה נסים הנעשים לאדם וכאשר ינצל מתשעה ויפול בעשירי אבד את כלם. לכן מה צדקו עתה דבריהם ז"ל אשר בבוא האדם להודות על אחד צריך להזכיר כל הנסים שנעשו לו כי לולא הצלתו ממקרים האחרים גם זה היה לשוא:
ומעתה נבוא אל הענין כי הנה כבר בארנו בח"א (בראשית ד') כי גאולת מצרים היתה אצלנו רק הבטחה נאמנה על הגאולה העתידה וכמו שאמרנו במדרש שלפנינו נשבע הקב"ה שיגאלם וכמאמר אהיה אשר אהיה, ובדרש: אהיה עמהם בגלות זה כו', כלומר כי במה שיהיה עמהם בגלות זה לגאלם יהי סמוך לבם בטוח כי יגאלם לעתיד. ובכלל הזה מובטחים אנחנו בכל מי המקרים הרעים השוטפים עלינו כי יעלנו ויצילנו ממצולותם ולא יתן אותנו לרדת פלאים חס ושלום כי אם תאבד חלילה שארית העם הזה פעם אחד איך יקיים בנו עוד הבטחתו והבאתי אתכם ציון, ועל שוא תהיה גאולתנו ממצרים. וזהו שהזכיר דוד המלך ע"ה (בתוארי ה') בבקשת ההצלה מאויבים ומרודפים, ה' צורי וגואלי, כלומר הלא אתה מקדם אלהי גואלי ממצרים למען הכין עבורנו תשועת עולמים ואם כן עליך לעננו ולהצילנו מכל צרה וזהו ענין סמיכות גאולה לתפלה כי סמוך לפסוק זה נאמר יענך ה' ביום צרה ומובן כדברינו:
ובזה עלה בידינו טעם ישר על דבריהם ז"ל שאין דין סמיכות הזה בלתי בימי החול ולא ביום השבת. כי הנה ההבדל בין בקשות התפלה שבימות החול לבקשות יום השבת, כי בימי השבוע אנו שואלים ללחם ולמזון והזולת ממחסורי האדם שלא יוכל להתקיים בלעדם (כאשר תדקדק בבקשות הי"ח הנה הנה כלם יסבו ילכו על צרכי האדם שבסוג הזה) לא כן בשבת שאנו מקיימים בו הרחב פיך כו', לשאול שמחה ועונג שלוה והשקט וכאשר הפריז הנביא אז תתענג על ה' כו' (ישעיה נ"ח, י"ד), ואם כן התבונן בעצמך שאין מקום לסמיכות גאולה לתפלה בימי השבתות.
והוא על פי משל לאחד שהיה בדעתו לנסוע למדינה רחוקה אשר שם גוי לא ידע לשונו, ויהי טרם הקריב לגבול המחוז ההוא ויחפש איש היודע לשונו ולשון המדינה למען יהיה לו לפה ולמליץ בכל מקום בואו, וירא שם בן אשה אלמנה מסכנת והוא לה בן יחיד ויבקש ממנה את בנה לנסוע עמו בדרך הזה ולא רצתה עד שהיה מוכרח לתת לה ערבון ובטחון חזק אם לא יביאנו אליה ויצג אותו לפניה יהי לה כל כבוד ביתו עשרו וסגולתו ותתנהו לידו ויסע עמו לדרכו, והיה האיש ההוא שומר אותו כאישון עינו מכל חתחתים בדרך, בעלותם על כל גבעה גבוה, גם ברדתם לעמק ימינו תתמוך בו עד שכמעט נשא אותו על זרועותיו כאומן את היונק, והנער ההוא דימה בנפשו כי כל אשר עשה עמו הוא מרוב אהבתו אותו וחשיבותו בעיניו, ויהי בדרך במלון אמר הסוחר לאשר על הבית לעשות לו מטעמים כאשר אהב ולנער אשר אתו צוה לתת לו לחם ומעט ציר, או ממיני ירקות הגסים וכדומה, ויהי הנער ההוא מחריש משתאה לו לחקור אחר אשר יקרה נפשו בעיניו כל כך יאמר לתת לו מאכל גס אשר יאכלו הנערים ולא יכלכלהו כמשפט לאוהב יקר, ולא עצר כח עד כי שאל אותו לאמר אמור נא מדוע תכבדני בכל ענייני הדרך רק במלון אתה מקמץ במה שתתן לפני, ענה ואמר לו הלא לך לב לדעת כי כל אשר אני עושה עמך בשמירתך איננו מפאת אהבתי אך מפאת הערבונות והבטחונות שנתתי לאמך בעבורך על כן אצרך בכל הדברים אשר חייך תלויים בהם עד שובך אל אמך מדאגה שלא יקרך סכנת הדרך, לא כן ענייני אכילה ושתיה כי תוכל לחיות גם בלחם ומים.
הנמשל מובן מעצמו כי הבקשות שאנו מבקשים על חיותנו וקיומנו מפגיעת כל צרה וצוקה שהם בקשות ימי החול יש בהם דין סמיכות גאולה לתפלה יען כי הדברים האלה המה מהעניינים המעכבים הגאולה בשיפגעו בעם חס ושלום, וכנזכר לעיל א"כ המה סמוכים לעד ותלויים זה בזה, לא כן בקשות יום השבת שהמה על דברים תענוגיים אינם בכלל הסמיכות גאולה לתפלה כי גם בלעדם נוכל להגאל ברצותו יתברך וזהו שרמזו יהיו לרצון כו', צורי וגואלי, וסמוך לזה יענך ה' ביום צרה, אבל מה שתשאל ביום שמחה ותענוג אין לו יחוס הסמיכות וכנזכר לעיל:
חלק ג
וידבר ה' אל משה בא דבר אל פרעה כו', מדרש: המשל אומר מן שטייא לית הנייא אלא מן קציא (פרשה ו', ה') (עיין בפירוש המתנות כהונה וידי משה ז"ל שנדחקו בביאורו), עוד שם: וידבר ה' אל משה כו', ויצום אל בני ישראל ואל פרעה כו', משל למלך שהיה לו פרדס ונטע בו אילני סרק ואילני מאכל אמרו לו עבדיו מה הנאה יש לך באילני סרק הללו, אמר להם כשם שאני צריך לאילני מאכל כך אני צריך לאילני סרק שאלולי אילני סרק מהיכן הייתי עושה לי מרחצאות וכבשונות, לכך נאמר אל בני ישראל ואל פרעה שכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מגן עדן מפי הצדיקים כך עולה מגיהנם מפי הרשעים שנאמר כו', מה הם אומרים אמר ר' יוחנן יפה אמרת יפה דנת כו' (פרשה ז', ד').
ונקדים לזה מאמר פליאה (בראשית רבה ב') והארץ היתה תוהו ובוהו אלו מעשיהם של רשעים, ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשי אלו ואם במעשי אלו כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב הוי במעשיהם של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהם של רשעים.
וכדי לבוא אל באור המאמרים נזכיר דברי המשורר ע"ה אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים כו', והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח, לא כן הרשעים כו' (תהילים א' א'-ד'), ובילקוט (במקומו): אמר הקב"ה לרשעים אני בראתי העולם בכן ואתם אומרים לא כן אני אמרתי לא כן ואתם אומרים כן, חייכם לא כן, עד כאן. והמאמר סתום וחתום!
ולבי יחשוב כי באו ז"ל להשיב על ההבדל הזה שאמר בין הצדיק והרשע לא כן הרשעים כי אם כמוץ כו', אשר לא יתכן לחלק בין שני דברים בלתי בשישתוו מצד וחלוקים מצד, וכמו שנאמר על שני עשירים והאחד גדול מחבירו הנה גם פלוני זה הוא עשיר, אבל לא כן כמו חבירו פלוני, אמנם בין עשיר גדול למסכן ודל אין מקום לחלק כי המה הפוכים מהיפך אל היפך ורחוקים תכלית ההרחק, ופה אחרי ספרו הפלגת אושר הצדיק עד קצה הטוב דיבר על מפלת הרשעים שהוא מן הקצה אל הקצה ואמר בהם לא כן הרשעים שלא יתכן מאמר זה בנעדרי ההשתוות מכל, אתמהה!
והן על זאת באו ז"ל ומצאו מקום לדמותם בצד מה עד שיתכן בהם לומר לא כן הרשעים וכמו שנבאר. דע כי האמנם פעולת הצדיקים ידוע אשרם וטובם ותיקונם בעליל לארץ, ולא כן הרשעים במעשיהם הרעים כי מאפס ותוהו נחשבו עם כל זה כאשר נתבונן מעט יש פעולה טובה ונפלאה גם בעמל הרשעים, כי הנה כשיצוה המלך מס על הארץ מכל הסחורות הבאים ממדינה אחרת ואחד יגנוב המכס אין להחליט עליו כי בגניבתו זאת הוא פועל נזק המלך לא בפעם ולא בשתים כי הלא אם הוא נמצא בפעם השלישית ישלם שבעתים על המכס שגנב, כן הדבר בהרשעים גם כי נראה מהם שיתנו כביכול מגרעת במכסם לה' ויגנבו דיים בסכום מעשה עבודתו יתברך שמו, עם כל זה אין נגרע מהעבודה דבר על ידם, אבל עוד יוסיפו תת כח בעבודת השם יתברך ביתר שאת ויתר עז, ממש כבושת גנב כי ימצא כי בהלכד רשע אחד במזורי הרשת במכמורי המשפט הלא ינהם ככפיר ושאגה לו כלביא יפה דנת יפה חייבת (וכנזכר לעיל במדרש) וישבע לה' באמת עד דור העשירי להזהר עוד ממעשים כהם ויפיל בקרב מחנהו אימה ופחד על האנשים כלם ויהי מורא שמים עליהם. וכאשר כלל שלמה המלך ע"ה ואמר כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה (משלי ט"ז, ד') ר"ל מיום רעה אשר להרשע גם כן יסובב פעולה טובה למענהו יתברך, וכמאמר הנביא ע"ה כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל (ישעיה כ"ו, ט'). וזהו מה שאמרו במדרש כשם שקילוסו של הקב"ה עולה כו' מפי הצדיקים כך עולה מפי הרשעים יפה אמרת יפה דנת כו' וכמו שנתבאר.יריעות האהל
וזהו גם כן דברי המאמר השני שזכרנו והארץ היתה תוהו ובוהו אלו מעשיהם של רשעים, ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים אבל איני יודע באיזה מהם חפץ כו', כי אחר שכל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו וכשהוא עושה משפט בהרשעים נאמר והתגדלתי והתקדשתי כו', (ועיין במדרש ריש קדושים) ואם כן היה אפשר לומר שיחפוץ הקב"ה במעשיהם של רשעים כי באמת על ידי הרשע יסובב בנקל קידוש שם שמים יתר מאד מהמסובב על ידי מעשי צדיקים, כמו שדייק הכתוב במשפט הרשע וכל העם ישמעו וייראו. וזהו כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב הוי חפץ הקב"ה במעשיהם של צדיקים ואינו חפץ במעשיהם של רשעים, כלומר אם אמנם מעשי הרשעים פועלים בעולם עם כל זה אינו חפץ בהם וכמאמר החפץ אחפוץ במות רשע נאום ה' אלוקים הלא בשובו מדרכיו וחיה (יחזקאל י"ח, כ"ג) ר"ל גם כי על ידי מיתת הרשע ומפלתו היה נצמח תועלת המוסר לרבים עם כל זה הוא חפץ יותר בתשובתו, וזהו כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב הוי במעשיהם של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהם של רשעים:יריעות האהל
אמנם ההבדל בין שני סוגי הפועלים האלה שזכרנו (היינו בין הפעולה הצומחת מטוב הצדיקים ורעת הרשעים). הוא כך אחר יהיה הבדל בשם הפעולה שני בזמן הפעולה והוא המבואר בדברי החכם ע"ה פעולת צדיק לחיים תבואת רשע לחטאת (משלי י', י"ז). והוא על דרך מליצת הנביא מה יהיה עץ הגפן מכל עץ הזמורה אשר היה בעצי היער (יחזקאל ט"ו, ב') כי הנה כל עץ גם עצי השדה גם עצי היער יש בכל אחד פעולה טובה לבעליו, בעצי מאכל הפעולה בהם כי יתנו פרי הלולים המשמחים אלהים ואנשים, ועצי היער ישמשו כמו כן להבעיר בהם אש. אמנם החילוק בהם כי הפעולה הבאה מעצי הגפן הנה הפעולה תהיה בעת קיום העץ בעמדו על שרשיו ויעשה פרי ויחיה הוא וחי בעליו עמו, לא כן פעולת עצי היער כי כל עוד שהוא עומד קיים מחובר לארץ אין שום פעולה לבעליו ממנו כי אם כאשר יכרת משרשיו ויהיה נתון על האש לאכלה, או אז אחר כליונו ישיג בעליו פעולתו ממנו. וזה עצמו הוא ההבדל בין פעולת הצדיק ופעולת הרשע כי הצדיק הוא פועל פעולתו בעת קיומו ואשרו והצלחתו כי הוא מגין בזכותו על בני דורו ויחיו בצלו וכן פרי מעלליו יהיה כמו זרע לצדקה בלב כל אדם ויאמר אעשה גם אנכי כמו שעשה הצדיק הזה ואהיה כמו כן מבורך ומוצלח כמוהו, לא כן הרשעים כי כל עוד שהם עומדים בקיומם והצלחתם אין תועלת בהם כל מאומה והלואי שלא יזיקו, כי אם אחרי משחתם וכליונם יצמח על ידם פעולת המוסר ותועלת התוכחה בכל ההמון.
וזהו שסיים הנביא שם לכן כה אמר ה' כלומר אחר שהם בבחינת עצי היער אעשה בהם דבר המסבב פעולתם ממש כהדבר המסבב פעולת העצים והוא הכליון וההפסד, וזהו ונתתי את פני בהם כו', והאש תאכלם וידעתם כי אני ה' בשומי את פני בהם כלומר אחר אשר אתן את פני בהם, ויהיו למאכולת אש אז תבוא על ידיהם הפעולה.
וזהו הנכלל בדברי החכם הנזכר לעיל פעולת צדיק לחיים כלומר הוא יפעול פעולתו בעמדו על קיומו בחיים ואושר ושרוי בטובה, תבואת רשע לחטאת כלומר פעולת הרשע הוא בהיפך בהפקד מקומו ואיננו. וזהו גם כן כל פעל ה' למענהו וגם רשע (אבל לא יפעל פעולתו אך כאשר יגיע) ליום רעה:
ומעתה יצא לנו כוונת דברי המשורר הנזכר לעיל אשרי האיש כו', והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו כו', הסתכל כי אחז במליצתו ממש דברי המשל שזכרנו לאמר כי הצדיק הוא ממש בפעולתו כדוגמת עץ הגפן השתול על פלגי מים וחי הוא ופעולתו נעשית גם לאחרים,יריעות האהל אבל לא כן הרשעים, כי האמנם גם הם פועלים בעולם אבל לא כן כמו הצדיקים הפועלים בעת קיומם, כי אם בהיותם כמוץ אשר תדפנו רוח כלומר אחר אשר הרוח ישאם ויכלו ויאבדו או אז יסובב על ידם פעולת המוסר.
ומעתה מה ישרו דברי הילקוט אמר הקב"ה לרשעים אני אמרתי יהי כן ואתם אומרים לא כן, והוא בהקדים עוד ההבדל בשם הפעולה אשר יעדנו, ונאמר כי הפעולה אשר מסבת מעשי הצדיקים ורוב אשרם וטוב הצלחתם נקראה בשם כן ר"ל הם פועלים בהזולת שיעשה כן כמו שעשו הם, אבל הפעולה הנצמחת ממעשי הרשעים וממנת כוסם זה אשר יקראו לה לא כן לאמר הבדלו מעשות כמעשים ההם, וזהו אני אמרתי כן ר"ל הוריתי אתכם הדרך ואמרתי אליכם עשו כן ואתם אומרים לא כן ועשיתם ההיפוך, וכדי לעצור על שארית העם לבלתי יעשו כמעשיכם על כן חייכם לא כן כלומר עקב זאת יעשה עמכם דבר לפעול על ידכם פעולה לא כן.יריעות האהל
וזהו מליצת המדרש הנזכר לעיל בא דבר אל פרעה המשל אומר מן שטיא לית הנייא אלא מן קציא, כי פרעה הרשע מתחלה בבוא משה אליו בשליחותו יתברך פער פיו לדבר עתק ואומר מי ה' אשר אשמע בקולו, אשר על כן ראה יתברך להרבות בו אותותיו ולהפליא את מכותיו למען ידע שמו וגדולתו, וכמו שכתוב וידעו מצרים כי אני ה', למען תדע כי אני ה', וכמו שהודה בסוף בעצמו ואמר ה' הצדיק כו' ובזה הוא ממש כהאטד הזה אשר כל זמן שהוא מחובר אין הנאה מושג ממנו, בלתי אחרי אשר יעלה הכורת עליו, וזהו גם כן המשך דברי המדרש אחר כך ויצום אל בני ישראל ואל פרעה משל למלך כו', אמר להם כשם שאני צריך לאילני מאכל כך אני צריך לאילני סרק כו', לכך נאמר אל בני ישראל ואל פרעה, כוונתם כאשר דברנו כי אל בני ישראל צוה אותם לדבר דבריו בשמו כי הוא פוקד אותם לגואלם והם יאמינו וכמ"ש ושמעו לקולך, ואל פרעה לגלות לו כי נכונו ללץ שפטים למען ידע את חטאתו ויכיר את שם ה' ויכלתו, וזהו כשם שקילוסו של הקב"ה עולה כו', מפי הצדיקים כך עולה מפי הרשעים והענין נכון:
חלק ד
כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת (ז', ט') מדרש: ר' פנחס הכהן בר חמא פתח מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו אומר עצתי תקום וכל חפצי אעשה (ישעיה מ"ו, י') הקב"ה מגיד מראשית מה יהא בסוף שכן הוא אומר למשה וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ כו', מהו וכל חפצי אעשה שהוא חפץ להצדיק בריותיו שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר (ישעיה מ"ב, כ"א), ואינו חפץ לחייב בריה שנאמר כו', וכן אתה מוצא שהגיד הקב"ה למשה מראשית אחרית אם ידבר אליכם פרעה אין כתיב כאן אלא כי ידבר עתיד הוא לומר לכם כן ור' יהודה בר רב שלום אמר כהוגן הוא מדבר תנו לכם מופת, וכן אתה מוצא בנח אחר כל הנסים שעשה לו הקב"ה בתיבה כו' התחיל מבקש סימן עד שאמר הקב"ה את קשתי נתתי בענן ומה נח הצדיק היה מבקש סימן פרעה הרשע על אחת כמה וכמה (פרשה ט', א').שפת היריעה
ראוי להבין מה ראו ז"ל להצדיק את פרעה הרשע ולומר עליו כי כהוגן שאל פרעה מופת. גם יש להתבונן מדוע סיימו במלות תנו לכם מופת הלא שפת יתר הוא כי דבריו ידועים, ומה לבעלי הדרש לזכרם לאין צורך ודי היה להם לומר כהוגן הוא מדבר ומה נח שאל מופת. וביותר ראוי להשים לב אל עיקר הדרש הזה מגיד מראשית אחרית הקב"ה מגיד מראשית מה יהא בסוף מה תועלת יש בזה ומה יתרונו.
אמנם הנראה כי תכלית המאמר הזה בא להשמיענו כי בכוונה הקדים הכתוב לספר בהרעות שעתידים ישראל לעשות לימים רבים ולעתים רחוקים למען הצדיק אותם לעתיד לאמר מאתי היתה זאת להם. וכענין שאמרו אלמלא שלש מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל חד דכתיב ואשר הרעותי (סוכה נ"ב, ב') הנה הוא יתברך כביכול תולה הדבר בעצמו כדי להצדיקנו ולהצילנו מעונש הדין. וגם פה ההוראה כן כי כבר ידענו כי מאמרו יתברך מכריח ומבטל כח הבחירה אשר באדם כמו שכתבו המפרשים ז"ל בבאור אלו צדיק ורשע לא קאמר ולעילה זאת לפעמים הוא מקדים ומגיד מראשית אחרית.
וזהו שאמרו שכן הוא אומר למשה וקם העם הזה וזנה כו', מה שעתידים לעשות אחר מיתת יהושע כי בזאת הוא מחליש כח הבחירה בהם לזכותם אחר כך בהפרם הברית. וזהו שדרשו וכל חפצי אעשה שהוא חפץ להצדיק בריותיו ואינו חפץ לחייב בריה.
הוא הדבר בפרעה כי באין ספק ביקש לבבו לשאול מופת כי אלהי העברים נקרא עליהם. ומדאגה אולי יתעשת ולא ישאל מופת כי הדבר תלוי אך בבחירתו, על כן הקדים יתברך והגיד מראשית כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת ואחר שהדבר יצא מפיו יתברך הנה מאז כבר הוא מוכרח לשאול מופת בהחלט. וזהו שכוונו ז"ל אם ידבר פרעה אינו אומר אלא כי ידבר פרעה עתיד הוא לומר כן. ואין הוכחתם ממלת כי לומר שממנו ההוראה עתיד הוא לומר כן, כי הלא כמה פעמים מצינו מלת כי משמש גם על דבר בלתי מוכרע ועומד בספק והמה רבים בכתובים, כמו כי תצא למלחמה, כי ישאלך בנך, כי ינצו אנשים, אבל פה החליטו ז"ל כי עתיד הוא לומר כן מצד היותו כבר מוכרח על פי דבר ה' כי הגיד כן מראש.
ועילת הדבר שרצה יתברך שישאל פרעה מופת הוא מאותו טעם עצמו ששאלו נח ויחזקאל וזולת מהצדיקים כי חלילה לדמות שהיתה זאת להם מפאת העדר אמונתם, אבל האמת כי יראו על נפשם פן יגרום החטא ויתבטל הטוב המיועד להם, וכמאמרם ז"ל אין הבטחה לצדיקים בעולם הזה כו' (בראשית רבה פרשה ע"ו, ב'). והעצה המועילה לזה היא שאלת המופת כי הדבר שכבר יצא עליו מופת בעליל ודאי לא ישנה את טעמו ובזה צדקו כל שואלי מופת על הבטחת ה' יתברך.
ומעתה גם פה ביציאת מצרים היה כמו כן מן הראוי למשה ואהרן שישאלו מופת על הבטחתו יתברך על הגאולה, והם לא שאלו דבר לזאת נתן יתברך בלב פרעה לשאול מופת והוא לטובת ישראל לאמת אליהם הגאולה. והעד הנאמן אשר מאת ה' היתה זאת הוא מה שאמר תנו לכם מופת, אשר מהראוי היה לומר תנו לי מופת, אבל הרמז בזה כי עיקר שאלתו על מופת הוא סבה מאת ה' לטובת ישראל ובשבילם.
ומעתה מה נמרצו דברי המדרש אם ידבר פרעה אינו אומר אלא כי ידבר עתיד הוא לומר כן וכאשר בארנו שהקב"ה במאמרו הכריחו לשאול מופת לטובת ישראל. ועל זה בא הדורש ר"י בר"ש ואמר כהוגן הוא מדבר תנו לכם מופת, כלומר מדבריו יבחן האמת כי הוא יתברך נתן דבר בפיו לדבר כן, על כן דיבר כהוגן כפי הצורך לטובת ישראל ואמר תנו לכם מופת כי אם היה שואל המופת בבחירתו מהצודק היה שיאמר תנו לי מופת וכנזכר לעיל:
חלק ה
ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה מאן לשלח העם לך אל פרעה כו', והנה לא שמעת עד כה, כה אמר ה' (ז', י"ד)
הנה לעמוד על כוונת מאמר כה נזכיר דבריהם ז"ל (בילקוט מטות): זה הדבר אשר צוה ה' מגיד שכשם שנתנבא משה בכה כך נתנבאו הנביאים בכה מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר. והנראה לדעתי בהבדל הדברים כי מאמר כה יונח על איכות הדבר ופעולתו בתכלית וגדר שימוש מאמר ההוא כאשר ירצה אחד דבר מזולתו, והוא איש הבלתי מוכרח לסור אל משמעתו ולעשות כל מה שיאבה ממנו, משפטו כי ישאל תחלה איכות הדבר ותכלית עניינו ופעולתו, וזה יאמר לו כה וכה. אמנם מאמר זה הדבר יונח על נושא המאמר בדרך כלל כמו כאשר יצוה המלך על עבדיו לעשות לו איזה דבר אליהם אין מן הראוי לשאול איכות הענין ופעולתו ותכונת רצונו ותכליתו כי גם אם יהיה מה שיהיה מחוייבים הם להזדרז ולהכין עצמם לעשות ככל אשר ירצה מהם.
וזה עצמו הוא ההבדל בין משה ע"ה לשאר הנביאים כי הוא ע"ה להיות מקובל אצל ישראל לציר נאמן העומד בין ה' ובינם כאשר העיד עליו הכתוב בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י"ב, ז') בגלל כן בבוא אליהם משה והגיד להם כי בידו חזון מאת ה' לא היו שואלים אותו להגיד להם תחלה איכות הדבר כי קיימו וקבלו עליהם כל אשר יאמר להם יהי מה.יריעות האהל וזהו בחינת מאמר זה הדבר שהוא מאמר המקיף הענין בדרך כלל. לא כן שאר הנביאים היה החיוב על העם להתבונן תחלה בענין החזון אשר ביד הנביא אם הוא דבר המשתווה אל דת תורתנו המקובלת מסיני ואם ראו בו דבר זר וענין מתנגד לא קבלוהו, ומשפטו מבואר בתורת משה איש האלהים (דברים י"ח) כי יקום בקרבך נביא כו', ועל כן היה הנביא מוכרח לברר להם דבריו לאמר כה אמר ה' אשר מאמר זה מוסב על איכות הענין המדובר היינו כי הורה לפניהם כי חזיונו הוא ענין משתווה אל דרכי התורה ודו"ק.
הוא הדבר בפרעה כי מתחלה בשלחו יתברך את משה אליו צוה עליו לאמר לו ה' אלהי העברים שלחני אליך, לומר כי בשמוע פרעה כי אדון כל העולם יתברך שלחו אליו הלא יחרד על הדבר לעשות דבר השליחות חיש קל, וכאשר אמר מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי כו', שההוראה מדבריו כי כאשר ידע את ה' ויתברר לו אמתת מציאותו ישמע לקולו הנה על תשובתו זאת צוה יתברך לעשות לפניו מופתים: הפיכת המטה לנחש, והמים לדם, אשר מהם יתברר לו אמתת מציאות ה' יתברך על ידי ראותו השתנות הטבעיים, ומאז היה החיוב כי יספיק לו בשמעו זה הדבר אשר אמר ה' כי יחלץ חושים לקיים דבריו ולא יהיה מהצורך לברר אליו תכונת הדברים ואיכותם (ומה יהיה אם לא ישמע שזהו בחינת מאמר כה אמר ה' כלומר כה יהיה וכה יעשה לך עיין מה שכתוב בהג"ה).
אמנם אחר כי הכביד את לבו גם אחרי ראותו המופתים והשתנות הטבעיים והיה מההכרח שוב להתרות בו וליעד אותו על מכות גדולות ופגעים רעים וקשים הנה מאז גם כי ישמע מצד הכרח המכות על כל זה אין ספק כי לא ישמע עד כה היינו עד אשר יתברר לו תחלה תכונת כל התראה ופעולת כל מכה וכבדת סבלותה וזהו והנה לא שמעת עד כה לכן כה אמר ה' והענין נכון:
חלק ו
ויאמר ה' אל משה השכם בבוקר והתיצב לפני פרעה (ח', ט"ז) מדרש: הדא הוא דכתיב חזית איש מהיר במלאכתו (משלי כ"ב, כ"ט) זה משה שהיה מהיר במלאכת המשכן לפיכך לפני מלכים יתיצב לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה כו', בל יתיצב לפני חשכים זה פרעה שהחשיך הקב"ה לו ולארצו (פרשה י"א, א').
והדברים מפליאים לב כל קורא אם בסמיכות הדרש למאמר שלפנינו ואם בהוציאם דברי החכם בל יתיצב כו', לדבר רחוק מן הפשט.
והנראה כי בא הדרש הזה להפליא צדקת משה ע"ה וחסדו גם עם גויי הארץ, כי הנה לכאורה יקשה מאד מה צורך היה לאמר למשה השכם בבוקר הלא גם מבלעדי זאת יחייב עצמו מכח זריזותו להשכים לעשות רצון ה' יתברך וכמו שמצינו באברהם שאמר לו יתברך קח נא את בנך כו', ולא הגביל לו זמן ונאמר וישכם אברהם בבוקר, ופה אמר יתברך למשה השכם כו', מה שיורה חלילה על היותו עצל בדבר ה'. והן על זאת באו ז"ל והמליצו חזית איש מהיר במלאכתו זה משה, שהיה מהיר במלאכת המשכן לומר כי היה מהיר וזריז בכל עבודת מלך עולם יתברך ואך פה בשליחות פרעה היה מהצורך לזרזו על המהירות והוא לסבה אחרת. והוא כי הנה זה כלל גדול אשר כל נביאי ישראל היה לבם חולה עליהם בהנבאם חזות קשה על האומות כמבואר כמה פעמים בדברי הנביאים ובמדרש (במדבר רבה כ') ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם כו', ולא עוד אלא שכל הנביאים היו במדת הרחמים על ישראל ועל אומות העולם שכן ירמיה אומר לבי למואב כחלילים יהמה כו' (ירמיה מ"ח, ל"ו), ואם כן עצלותו להרע לאומה גדולה תביאהו לאחר נבואתו.
וזהו הענין במשה ע"ה כי מהצורך היה לאמר לו השכם בבוקר למען לא יתעצל מהרע לפרעה, וזהו שביארו ז"ל חזית איש מהיר במלאכתו זה משה, לפני מלכים יתיצב לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, כלומר בכל עבודת ה' היה זריז מאד ועם כל זה פה היה מהצורך להזהיר אותו על המהירות, והטעם - בל יתיצב לפני חשכים זה פרעה שהחשיך הקב"ה לו ולארצו, כלומר בענין כזה היה מתעצל ונמנע מהרע לכך היה צריך הכתוב לזרזו והבן:
חלק ז
העתירו אל ה' ורב מהיות קולות אלהים וברד כו', ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה', הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד כו', וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות ויוסף לחטוא (ט', כ"ח).
ראוי להבין כי לשון הכתוב מורה כי סבת חטאו היה ממה שראה שחדל המטר כו', הלא מזה יחוייב להיות בהיפך אחר שנתאמת לו כחו של משה שהוא פועל מה שהוא אומר בשם ה'.
ואולי יתכן כי פרעה היה לו מקום להכביד את לבו על ידי ראותו איזה השתנות ממה שאמר משה והוא עם מה שנעיר בסדר מאמר וירא פרעה כו', כי אמר שראה פרעה כי חדל המטר והברד ואחר כך הקולות, הלא תחלה אמר הכתוב שהיה הסדר בהיפך, והוא שאחר תפלת משה נאמר ויחדלו הקולות ואחר כך והברד ומטר לא נתך ארצה, וכן פרעה עצמו אמר כן תחלה למשה העתירו כו', ורב מהיות קולות ואחר כך הזכיר ברד, ומשה הבטיחו גם כן בסדר הזה הקולות יחדלון ואחר כך והברד לא יהיה עוד, ואם כן איך אחר שסיפר הכתוב שגם הקב"ה עשה כן בסדר הזה כמו שכתב ויחדלו הקולות ואחר כך והברד ומטר לא נתך ארצה יראה פרעה הסדר בהיפך, אתמהא!
אבל כל זה יתבאר על נכון בשנעמוד עוד על מאמר משה לפרעה הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד, שהוא בלתי מובן שהיה נכון לו לכלול המינים יחד ולומר הקולות והברד יחדלון, ולאיזה סבה דייק ואמר לא יהיה עוד, אבל הסכת ושמע. כי הנה כאשר נעתר הקב"ה למשה לחדול העניינים האלה הנה באין מנוס שיער משה בנפשו כי הקולות יהיו נחדלים מיד אולם הברד והמטר להם אי אפשר כי יהיו נחדלים יחד בעת שיחדלו הקולות כי הלא אותן טיפי מטר ורגבי ברד אשר כבר היו נעתקים ממקומם ומאוצרותם המיוחדות להם למעלה ויצאו משם לרדת וליפול למטה לארץ הנה אותם הטיפים בהכרח כי ירדו בהחלט גם אחר כי יחדלו הקולות. וזהו שהבטיח משה לפרעה הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד, היינו כי עוד לא יצא ברד מן המקור וממקום אוצרו, רק אותן שכבר יצאו ונעתקו ממקומם, הנה על נס גדול כזה לא עלה על לב משה לבקש מהקב"ה כי יהיו נשארים גם הם למעלה תלויים באויר, וזהו הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד. אכן הקב"ה הוסיף בזה נס חדש במה שנחדלו הברד והמטר בעת שנחדלו הקולות והיינו שנשארו למעלה תלויים ועומדים באויר, וזהו ויפרוש כפיו אל ה' ויחדלו הקולות והברד ומטר לא נתך ארצה. אכן פרעה לא הבין ולא השכיל ענין נס כזה שיהיה אפשר הברד והמטר נשארים תלויים אחרי צאתם ממקורם ומאוצרותם ואם כן לדעתו גם אחר שראה כי חדלו הקולות עם כל זה עוד שיער בנפשו כי באין מנוס גם אחר כי חדלו הקולות עוד ירד איזה שעה ברד ומטר מה שכבר היו נעתקים ממקומם והתחילו לרדת טרם התפלל בע"כ כי הם ירדו רק לרגליהם לא יהיה נמשך עוד מטר חדש כי האוצרות שוב יהיו סגורים אחר תפלתו, וזהו וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות, היינו גם כי באמת נפסקו שלשתם בפעם אחד אבל פרעה הבין כי בע"כ המטר והברד נפסקו תחלה ואחר כך הקולות כי לולא כן היה מהמחוייב כי יהיה מטר וברד גם אחרי הקולות ממה שכבר נעתק לצאת ולרדת ואם כן כאשר ראה שלא ירד כלום בעת חדלו הקולות בע"כ הברד והמטר נפסקו תחלה והרגיש (לדעתו הנבלה) איזה השתנות ממה שאמר משה ואם כן היה לו מקום לתלות שלא חדלו מסבת תפלת משה ולא מאלהיו וזהו וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות ויוסף לחטוא (ענין זה הוא מחדושי הרב המסדר נ"י) ודו"ק: