אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
שמות
חלק א
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב (א', א'),
ראוי להעיר על מאמר את יעקב שהוא לאין צורך.
והנראה בהבנת הענין עם מה שהתעוררו רבים מה ראה יתברך לסבב על יעקב ע"ה שיבוא למצרים כי האף אמנם גלות כלל העם היה מוכרח כאשר החליט רשב"י ע"ה שלש מתנות טובות ניתנו לישראל וכלם לא ניתנו אלא על ידי יסורים ואלו הן תורה וארץ ישראל ועוה"ב (ברכות ה') (וכמו שכתבנו בפתיחה) אבל יעקב ע"ה מדוע זה יתגלגל עליו שיבוא הוא למצרים ויהיה גולה בארץ לא לו עד שאמרו ז"ל בגמרא ובמדרש ראוי היה לירד למצרים בשלשלאות ובקולרין הלא דבר הוא.
אמנם הדבר מובן פשוט עם מה שאמרו ז"ל אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה (בראשית מ"ו ד') אותך ואת כל הצדיקים כיוצא בך (בראשית רבה פרשה צ"ד, ו'). והרצון בזה כי הוא יתברך סיבב על יעקב שיבוא למצרים תחלה וראש לגלות בניו ולהבטיחו להעלהו משם למען אשר עלייתו ממצרים תעמוד לנס ותהיה מורשה לבניו אחריו כי יפליא יתברך חסדו עמהם להעלות גם אותם מבור גלותם. וכאשר החליטו ז"ל מעשי אבות ירשו בנים (וכמו שהארכנו בזה בחלק א').
והוא המבואר בדברי הנביא שמעו דבר ה' גויים והגידו באיים ממרחק ואמרו מזרה ישראל יקבצנו ושמרו כרועה עדרו כי פדה ה' את יעקב (ירמיה ל"א, י"ט). לומר כי יש להם לבטוח בה' שיקבץ נדחיהם מבין הגליות כי מכבר פדה את יעקב אביהם ועל היות כח הבנים כלול בהאב הלא היתה גאולת יעקב מורשה לבניו ולבני בניו לדורות עולם וזהו אנכי אעלך גם עלה אותך ואת כל צדיקים כיוצא בך. כלומר אשר לעילה זאת מההכרח אתך לרדת למצרים ולעלות משם כי עלייתך תהיה סבה גורמת עליית בניך.
ומעתה היה ענין ירידת יעקב למצרים דבר מוכרח אל כלל האומה הנבחרת אשר בלעדה לא היו יכולים לבוא למצרים עבור יקנו התועלת הנזכרת לעיל, מדאגה פן ישתקעו שם לנצח אבל אחר כי יעקב ע"ה ירד עמהם ועלה מן הארץ הנה העליה הזאת היתה מורשה לבניו. וזהו ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב. לומר כי היה בידם לבוא מצרימה עם יעקב היינו בעבור שהלך גם הוא עמהם היו בטוחים בבואם כי ישובו לארצם מה שאין כן בלעדו:
חלק ב
וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ובני ישראל פרו וגו'. ויקם מלך חדש וגו'.
הנראה בזה עם מאמרם ז"ל (שמות רבה פרשה א', ו') כל זמן שאחד מן השבטים היה קיים לא היה שעבוד כי אם אחר שמתו כלם נתחדש עליהם הגזירה והתחילו לשעבדם בחומר ובלבנים.
ודע כי רז"ל החליטו כי על ידי סבל הגלות נתקלקל הדור וכענין ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם (תהילים ק"ו, לה), וכמו שביארו הקדמונים מאמר וירעו אותנו המצריים.
והנה קורא הדורות יתברך בהשקפתו על הענין הזה אשר על ידי סבלת גלותם יתקלקלו בתכונתם ויאבדו שלמותם ראה מאז להרבות אותם כל כך עד אשר רוב מספרם ישלים השלמות הראוי לאדם ישר ושלם וכמו שכתוב במקום אחר (כוכב מיעקב הפטרת תבא) בבאור וכאשר יענו אותו כו'. וזהו וימת יוסף וכל אחיו וגו', ובני ישראל פרו גו'. (עבור השלמת ישרת האדם בין כלם) ויקם מלך חדש. כלומר על כי מיתת יוסף ודורו היתה הסבה הראשיית לעוני השעבוד הנה מאז הוא יתברך ברב חסדו הקדים התיקון ההוא טרם הוקם עול מלך החדש וזהו ובני ישראל פרו וגו', ואחר כך ויקם מלך חדש וגו':
חלק ג
ותיראן המילדות את האלהים. מדרש: עליהם נאמר אשה יראת ה' היא תתהלל (משלי ל"א, ל).
הנראה בכוונת דבריהם ז"ל עם מה שכתבנו בחלק ד' (ריש פרשת בלק) בבאור מדרשם ז"ל (תשא) והביטו אחרי משה (שמות ל"ג, ח') חד אמר לגנאי וחד אמר לשבח אשרי יולדתו (פרשה מ"ה, ד'). וכלל הענין מהמבואר שם הוא כי צדקת הצדיק תהיה לאחד משני פנים אם שהוא נולד בטובו וישרו מרחם אמו כענין מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בשמונה פרקיו פ"ו) ועל דרך מאמר ובטרם תצא מרחם הקדשתיך (ירמיה א', ה') או שהגיע אל אושר צדקתו אחר רוב שקידתו ויגיעתו. וכביאורנו שם על מאמר ועושה אלה לא ימוט לעולם (תהלים ט"ו, ה') שהרצון מי שעושה וקובץ על יד המדות המאושרות האלה בכח ידו ויגיעתו ושקידתו בטוח הוא שלא ימוט לעולם.יריעות האהל והנה ההבדל ביניהם הוא כי אותו שצדקתו באה לו אחר רוב יגיעו ועמלו לכבוש את יצרו ולהפך מדותיו הגרועות אל טוב מועיל הוא ראוי בעצמו אל השבח ואל היקר. לא כן הנולד בטובו מרחם אמו הוא אינו ראוי להלל בשערים מעשיו כי אינם אך מסבת מולידיו הישרים אשר משרשם הטוב התנוצץ טובו וישרו. וזהו וחד אמר אשרי יולדתו כלומר אין האושר שלו כי לא טרח על צדקתו אבל באה לו מסבת מולידיו הטובים.
וזהו שרצה הכתוב לבאר צדקת המילדות ואמר ותיראן המילדות את האלהים. כלומר כשרון מעשיהם היה מסבת יראתם את ה' וחרדתם על דברו ולא מצד טבע תולדתם. וזהו שהמליצו ז"ל עליהם אמר שלמה אשה יראת ה' היא תתהלל כלומר היא בעצמה ולא ייחדו התהלה למולידים:
חלק ד
וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו כו', וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים (ב', כ"ד). מדרש: וירא אלהים שלא היה בידם מעשים טובים שיגאלו בשבילם וכן הוא מפורש על ידי יחזקאל רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים שדים נכונו ושערך צמח ואת עורם ועריה (יחזקאל ט"ז, ז'), לא היה צריך לומר אלא ושערך צמח ואחר כך שדים נכונו שקודם בא סימן התחתון מן העליון אלא מהו שדים נכונו זה משה ואהרן שהיו נכונים לגאלם ושערך צמח הגיע הקץ של גאולה ואת ערום ועריה בלא מעשים טובים לכך נאמר וירא אלהים את בני ישראל שאין בידם מעשים ליגאל בהם, וידע אלהים ידע הקב"ה שעליו לגאלם למען שמו בעבור הברית שכרת עם האבות (פרשה א' ל"ה-ל"ו).
הנה מהראוי לעמוד על תכלית כוונת הצעה זאת וכן הוא מפורש על ידי יחזקאל רבבה כו' ושערך צמח. ומה גם כי יפלא איך יוסר שאלתם הלא הסימן התחתון בא קודם לסימן העליון.
ואחשוב בהבנת הענין כי הם ז"ל היה קשה להם התכת הכתובים שלפנינו שאינם על הסדר כי מהנכון היה לומר וירא אלהים את בני ישראל כו', ויזכור אלהים את בריתו, להורות כי מה שראה יתברך בעוני ישראל זה היה סבה עצמיית לזכור להם ברית אבות. והן על זאת באו ז"ל להעיר אותנו במדרשם זה על חסדי ה' הגדולים אשר עליהם המליץ הנביא ע"ה שדים נכונו ושערך צמח וכמו שנבאר.
ועם דרכנו נוכל לתת טוב טעם על מה שהחליטו ז"ל אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחלה שנאמר כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים (הושע ז', א') (מגילה י"ג), אשר לכאורה אין להחליט ממקרא זה כלל ענין קדימת הרפואה אל המכה כי הכתוב לא אמר רק ונגלה עון כו'. והקרוב אצלי כי דבר זה היה מקובל בידם שכן הוא מדת טובו יתברך לברוא הרפואה קודם למכה אבל הם ז"ל בקשו לתת טעם אל הענין המקובל הזה. והוא כי ה' יתברך בהשקפתו על גלות אומתנו (שעיקרו הוא מכוון לרפאות אותנו ולטהרנו) הוא מחליש אותנו עוד יותר.יריעות האהל ועל דרך ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם (תהלים ק"ו, ל"ה). הקב"ה להיותו שוקד בטובת ישראל זה דרכו להכין הרפואה קודם אל המכה היינו שהוא מכין הגואל קודם העת מדאגה פן בהקרב עת הגאולה לא נהיה ראויים להגאל חס ושלום. וכמבואר במדרש בטרם תחיל ילדה קודם שנולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון (בראשית רבה פ"ה). וזהו טעם אמרם ז"ל אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחלה שנאמר כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים,שפת היריעה כלומר בהיות גלות ישראל (המכוון בעצם וראשונה למרק אותם ולרפאות אותם) סבה להוסיף סרה ולגלות עונם. אם כן בהכרח הוא מכין לנו הישועה תחלה כל עוד שנמצא אצלנו זכות מה, טרם יהיה הכאב אנוש.
ומעתה דבריהם ז"ל במדרש אלא מהו שדים נכונו אלו משה ואהרן, מספיקים מאוד להשיב על שאלתם מדוע הקדים הסימן העליון להתחתון. והוא על פי דמיון לשני בתולות שנשאו, אחת פרנסה אביה העשיר, ואחת יתומה שפרנסוה בני משפחתה, זו שפרנסה אביה הכין לה מלבושים כמשפט הנהוג וכסדר הצורך היינו תחלה בגדי חול ואחר כך בגדי שבת ויום טוב, ואחר כך בגדי החופה, לא כן אותה שפרנסוה בני משפחתה הנה מדאגה פן לא יספיק על כל זה משפטם אשר המוכרח מוכרח קודם היינו להכין תחלה בגדי חופתה והוצאות החתונה ואחר כך בגדים כפי מסת ידם והעילה לזה כי הדבר היותר מעכב הנשואין הוא קודם להבלתי מוכרח כל כך.
וזהו מאמר הכתוב רבבה כצמח השדה נתתיך כלומר מה שהיית רבבה כצמח השדה היה אך מה שנתתי אני לך על דרך נדבה וחסד ולא מסבתך ובזכות עצמך.
והעד כי הכין יתברך הגואלים הרמוזים במאמר שדים נכונו טרם הגיע עת הגאולה שעליה יסוב מאמר ושערך צמח הנה מזה יבחן רוב חנותו יתברך כי חפץ חסד הוא, להקדים ולהכין פועלי הגאולה ומוצא הרפואה טרם תכבד המכה ויתמעט הזכות אשר אז אין דן דינם למזור.
וזהו דברי המדרש וירא אלהים את בני ישראל שלא היה בידם מעשים טובים, שיגאלו בשבילם וכן הוא מפורש על ידי יחזקאל כו', לא היה צריך לומר אלא ושערך צמח כו', אלא שדים נכונו זה משה ואהרן שהיו נכונים לגאלם. והן את כל זאת רמז הכתוב פה במה שאמר וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים כו', את אברהם כו', ולבל נחשוב לומר כי נאקתם היתה סבה עצמיית להזכיר להם ברית אבות ולחדש הגאולה, סיים ואמר וירא אלהים את בני ישראל לומר כי הוא יתברך ראה הדבר מראש וידע אלהים שעליו לגאלם מבלעדי זכות ונאקת הנואקים, והעד כי הגואלים (המה משה ואהרן) היו מוכנים ועומדים טרם נשמע קולם. וזהו שמסמיך ואומר ומשה היה רועה ובמדרש: כל מי שנאמר בו היה הוא מתוקן לכך (פרשה ב', ד') כלומר היה מוכן ועומד מכבר כי ידע יתברך שעליו לגאלם למען שמו:
חלק ה
ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו (ג', י').
הנה מלות אשר במצרים נראה מיותרות לכאורה כי מה לו לסמן היכן הם, וביותר ראוי לשים לב על כפלי הדברים (פעמים ושלש) במלות שונות ראה ראיתי, ואת צעקתם שמעתי, כי ידעתי כו'.
ונקדים לבאר מאמר המשורר שמעי בת וראי והטי אזנך (תהלים מ"ה, י"א), הנה הכתוב הכפיל שמושי החושים: שמעי, וראי, שהוא לכאורה ללא צורך. אבל יתבאר הדבר בהזכיר מאמר החכם אוזן שומעת ועין רואה, ה' עשה גם שניהם (משלי כ', י"ב), באור הדבר כי הנה בשנתבונן בהחושים אשר באדם הנה חוש הראות הוא סבה לראות דבר הסמוך והקרוב, וחוש השמע משמש על דבר הבלתי אפשר לראותו עין בעין והוא נבדל ומרוחק אם במקום ואם בזמן, והנה הדבר הזה יקבל האדם מן השמיעה מאוזן לאוזן ממי שראה אותו בעיניו. וכי תאמר אשר אל הדבר שתוכל לראותו בעיניך השמיעה היא ללא צורך, אל תאמר כן כי באין מנוס יקרה את האדם שיצטרך לשמש בשני החושים גם יחד. כי הנה בבוא אליך דבר הנראה לעין כל כי אך טוב הוא מתחלתו ועד סופו אין במגורו רע לא בנראה ולא בנסתר הנה אז יספיק לך ראיית העין לבד, לא כן בהזדמן דבר הנראה לעין שהוא טוב אבל סופו רעה מוחלטת, או להיפך או שיהיה סתרו בלתי מתדמה אל הנגלה ממנו אז לא יספיק לך ראיית העין מבלעדי שמיעת האוזן אל אשר יגידו לך היודעים והמכירים אמתת הדבר הזה על פי חכמתם ובינתם. וזהו שהחליט החכם ע"ה אזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם כלומר העינים לראות והאזנים לשמוע בראם אלהים שישמשו שניהם גם יחד.
ודע כי עיקר הכלל הזה אמר שלמה על דרכי התורה ומשפט עבודת האדם והיישרתו כי כבר החליט ואמר יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות (שם י"ד, י"ב). כי בלכת האדם אחר ישרת עיניו הלא בקל ישגה ויראה און ולא יתבונן, כי כל דרך איש ישר בעיניו. וזהו שיעץ הכתוב ואמר שמעי בת מקודם אל המורים בעם, ואחר כך וראי כי אחר אשר ישמעו אזניך תחלה מפי המורים הכללים האמתיים המקובלים אז גם עיניך יראו יביטו היושר האמתי ולא תשגה בזרות.יריעות האהל ואולי אל הכוונה הזאת הקדים גם כן שלמה המלך ע"ה שמיעת האוזן אל ראיית העין ואמר אוזן שומעת ועין רואה כו'. וזהו הרמוז במדרשם ז"ל (אסתר פרשה ז', ט') וירא המן כו', אמר ר' איבו תחשכנה עיניהם של רשעים מראות לפי שמראית עיניהם של רשעים מורידות אותם לגיהנם כו', אבל מראית עיניהם של צדיקים מעלה אותן למעלת העליונים הדא הוא דכתיב וישא עיניו וירא (בראשית י"ח, ב'). הכוונה כי הרשעים הולכים בלתי אחר מראית עיניהם ותור לבבם על כן שגו ברואה לא כן הצדיקים נושאים עיניהם להתבונן תכלית אושר כל דבר מתחלתו עד אחריתו וזהו וישא עיניו וירא.
והנה עתה נבוא אל הענין כי אם תראה אחד מכה רעהו מכה רבה הנה הכאב והצער מורגש ונראה לעינים, אמנם אם תהיה המכה קלה רק היא מפחות הערך והמוכה הוא גדול הערך הנה אז כאב המכה בלתי מוחשת כל כך אל העין כמו שהיא נשמעת מפי המוכה שהוא צועק בקול אוי לי אשר נבל כזה ירים ידו עלי וישלוט בי לרע לי. ולפעמים יהיה אשר גם המוכה אינו מכיר יקרת ערכו כמו שמכירים אותו אחרים מהזקנים וכדומה מהיודעים ערך משפחתו הרמה. הם הם ירגישו צערו יותר, וכענין מליצת רז"ל הכל לפי המבייש והמתבייש. והנה כל השלשה בחינות אלו כלל הקב"ה במאמר הזה, א'. ראה ראיתי את עני עמי כו', רוצה לאמר כאב הצרות עצמן, השני. ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו אשר תעלולים כאלה ימשלו בם וכדי בושה וכלימה וגם מלבד מה שהם מכירים את עצמם הנה אנכי מכיר אותם יותר ויותר וזהו כי ידעתי את מכאוביו:
עוד יתכן בזה בהקדים מאמר המשורר ע"ה כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים, צמאה נפשי, מתי אבוא ואראה פני אלהים (תהילים מ"ב, ב'-ג'). דע כי השואלים רפואה מאת הרופא יזדמנו בשני פנים אם שהחולה יוכל להראות בעצמו לפני הרופא ויגיד לו את חליו, או שהחולה בעצמו לא יוכל ללכת אל הרופא רק יכתוב לו את ענין מחלהו על הגליון והרופא ישלח לו על ידי זה הסמים המפיקים מזור ורפואת תעלה. אמנם יש הבדל גדול בשני אלה כי לפעמים החולה בעצמו לבו בל עמו להבחין תכונת מחלהו ואינו יודע אמתת הדבר המעיק אותו, הנה השני ההוא לא יפעול מאומה בדברי האגרת בהיות שאלתו חלוף ממה שהוא צריך לשאול ואולי ישלח לו הרופא עוד דבר המתנגד לתועלתו. לא כן האיש הבא בעצמו לפני הרופאה הנה הרופא יראה בעיניו ולבבו יבין מהות מחסורו אשר יחסר לו ויושיע לו במה שראוי אליו.
וזהו ממש מאמר צמאה נפשי לאלהים כו',יריעות האהל מתי אבוא ואראה פני אלהים. לומר כי בזמן גלותנו גם כי אנחנו שולחים אגרות קול תפלה וקול תחנה למעון קדשו אל השמים עם כל זה הרבה יש לדאוג עליהם כי צרות לבבנו הרחיבו כל כך עד שאנחנו נעדרים ידיעת תכלית רעתנו והבחנת מחסורנו. לכן יפה שאל ואמר צמאה נפשי כו', מתי אבוא ואראה בעצמי פני אלהים אשר אל תכלית כל דבר הוא חוקר והוא יודע ברעתי מה הוא לי.
וזהו גם כן מליצת הכתוב הטה אלהי אזנך ושמע אבל עוד פקח עיניך וראה כו' (דניאל ט', י"ח). ולך נא וראה כמה תפלות שהעתיר דוד המלך ע"ה וכלם בלשון קול שמע ה' קולי אקרא, קולי אל ה' ואצעקה, וזולתם, ועוד המליץ ואמר אמרי האזינה ה' בינה הגיגי (תהילים ה', ב') רצה בזה כי בהיות ישראל בלתי מבחינים במר נפשם תכלית העצמיים המעיקים לפרוט אותם בפיהם ובשפתותיהם רק צועקים מכאב לב לכן שאל על דרך כלל שמע ה' קולי אקרא, כלומר מה שאני מרים קולי לצעוק. וזהו אמרי האזינה ה' אבל עוד בינה הגיגי יתר על שאלתי.
וזהו ראה ראיתי את עני עמייריעות האהל אשר במצרים כי שם על ידי קוצר רוחם מעבודה הקשה והפלגת השיעבוד לא ידעו כמו כן עיקר מחסורם ולא היה מי מהם מכיר רוע קלקולם (בלתי יתברך בעצמו כמאמר וירא אלהים כו'). וזהו ראה ראיתי את עני עמי רצה לומר אשר על הענוי הזה אין מבין בהם לזעוק עליהם, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כלומר מה שצועקים על מכאובים שהשיגו מלוחציהם. ויען כי הנגישה זאת אין בה ענין נסתר והבלתי מוחש אמר בה שמעתי לא כן העוני הנזכר לעיל בהיות עניינה בלתי מוחש ואין בה משמיע צעקה אמר בה בלשון ראיה. ואמר עוד כי ידעתי את מכאוביו להפליג ענין צעקתם אשר באין ספק משבר רוח יילילו כי נוגשיהם נגעו בם עד הנפש, וזהו כי ידעתי כו', ר"ל מכבר מאז התחיל הגלות רבים מכאובים להם ולא נשמע צעקה כזאת כי אם היום לכן הנה עתה עת בא העת לפקוד אותם וזהו ואת צעקתם שמעתי כו', כי ידעתי כו', ועיין מה שכתוב מזה פרשת וירא (בבאור מאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה כו'). וימתקו הדברים:
חלק ו
ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים (ג', ז') מדרש: הדא הוא דכתיב כי הוא ידע מתי שוא (איוב י"א, י"א) ידע הקב"ה העם המתים על שוא לעשותו, דבר אחר ידע הקב"ה העם העתידים לעשות שוא ונהוגים כמה דתימא מתיך בחרב יפלו (ישעיה ג', כ"ה). אלא וירא און ולא יתבונן כו'. וכן כשהיו ישראל במצרים ראה הקב"ה מה שעתידים לעשות הדא הוא דכתיב ויאמר ה' ראה ראיתי. ראיתי לא נאמר אלא ראה ראיתי אמר הקב"ה למשה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות. אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים תורתי. ואני רואה אותם מקבלים תורתי. זהו ראה, ראיתי זו ראית מעשה העגל שנאמר ראיתי את העם הזה כו', ואף על פי כן איני דנם לפי מעשים העתידים לעשות אלא לפי ענין דהשתא (פרשה ג', ב').
והפליאה נשגבה וכי מה בצע בשתי ראיות אלא שאמרו שראה יתברך והלא עוד הוא סבה לגלגל קטרוג על העם, ואם להפליא חסדו עמנו שלא יתן עינו ולבו על הרע העתיד להעשות הלא זאת קדם ידענו ממעשי בראשית כי כבר נתנו אומר: אמר רב ברכיה בשעה שבא הקב"ה לברא את אדם הראשון ראה צדיקים ורשעים יוצאים ממנו, אמר אם אני בורא אותו רשעים יוצאים ממנו, ואם לא אברא אותו היאך צדיקים יוצאים ממנו, מה עשה הקב"ה הפליג דרכן של רשעים מכנגד פניו ושתף בו מדת הרחמים ובראו הדא הוא דכתיב כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד (תהילים א', ו') אבדה מכנגד פניו ושתף בו מדת רחמים ובראו (בראשית רבה פרשה ח', ד') אשר לולא זאת אין מקום לקיום העולם, ומעתה הספור הזה מה הוא עושה, אתמהא!
אמנם תכלית הבנת הדברים הוא עם המבואר מפי קדמונים ע"ה אשר המצריים שיעבדו את ישראל בגוף ובנפש כמאמר וירעו אותנו המצריים ויענונו (דברים כ"ו, ו'). הכפיל הכתוב ואמר וירעו, ויענונו, לעומת שני סוגי השעבוד שהיה להם במצרים. ואמר וירעו אותנו על קלקול הנפש הבא אל האומה מסבתם וכמו שכתוב ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם (תהלים ק"ו, ל"ה). ויענונו מדבר מעוני הגוף מהעמל והלחץ שהיו המצריים לוחצים אותם לכל עבודה. ובאמת מה שחרד יתברך כל כך למהר להוציאם מן הארץ ההיא טרם שלמו להם ימי הגלות שאמר לאברהם לא היה מכוון אל הצלת הגוף כמו אל הצלת הנפש. ועל זה רומז הכתוב פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם (ג', ט"ז) מלת אתכם מוסב על עצמיותם והוא קלקול נפשם. וכמבואר בחכמי אמת ז"ל על מאמר הכתוב ולא יכלו להתמהמה (שמות י"ב, ל"ט) כי אילו היו במצרים עוד מעט היו משוקעים בטומאת הארץ והיו משוללים התיקון לנצח, וזהו וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים ובמדרש: ידע שעליו לגאלם, כלומר ראה והבין בהם כי לא יוכלו להתמהמה עוד מצד קלקול נפשותם.
ודע כי גם מה שהציל יתברך את העם ממצרים והוציאם משם לא היה ענין זה חפשיית אמתית אל הנפש כמו אל הגוף, כי מעוני הגוף נעשו חפשים מיד בכלות השיעבוד לא כן שיעבוד הנפשות כי פגם הנפש וקלקולה שנתקלקלה במצרים הוא שורש פורה כל הרע הנעשה בכל הימים, אשר על כן הזהיר הכתוב פעמים רבות כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו (ויקרא י"ח, ב'), וכן כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים (דברים כ"ט, ט"ו), פן יש בכם שורש פורה (שם פסוק י"ז), והדבר הזה נסתבך בקרבנו והיה בעוכרנו גם במעשה העגל כי דרכיהם ומעלליהם במצרים עשו אלה להם כבכרה קלה משרכת דרכיה:
ומעתה נאמר אשר העגל שהיו ישראל עתידים לעשות במדבר שהוא אות ומופת על גודל השחתת הנפש שנשחתו במצרים זה היה הסבה העיקרית אשר על ידה החיש יתברך לפדותם משם קודם הקץ ואך זאת ראה אלהים ויוכח לגאלם חיש מהר,יריעות האהל וזה יהיה ענין הספור ראה ראיתי וכבאורם ז"ל אני רואה שתי ראיות שהכוונה בזה לומר שהיה מן ההכרח לראות בעון העגל שעתידים לעשות במדבר שעיקר סבתו הוא עוני הנפש שהיה להם במצרים שזאת היא סבה הכרחיית למהר ולהחיש לגאולתם והצלתם למען תת שריד אל הנפש טרם תכבה נרה מכל וכנ"ל.
ומעתה הנה המאמר הזה יביע נפלאות נוספות עליו יתברך כי לא זאת שהוא מפליג הרע מכנגד פניו אבל לעתות בצרה עוד הוא עמל וכעס יביט. ומשים נגד פניו כל הרע העתיד להעשות למען החיש מפלט לישראל. וזהו כי הוא ידע מתי שוא, ידע הקב"ה העם העתידים לעשות שוא כו', וירא און ואף על פי כן לא יתבונן. וזהו ראה ראיתי מקור עם הפועל ר"ל כי לא הפלגתיה מכנגד פני אבל מהכרח ראיתיה ושמתי הדבר נגד עיני ולעילה זאת ואת צעקתם שמעתי:
עוד יש לכוון בזה בהזכיר מדרשם ז"ל: דבר אחר כי ירחיב זה שאמר הכתוב אגילה ואשמחה בחסדך אשר ראית את עניי ידעת בצרות נפשי ולא הסגרתני ביד אויב העמדת במרחב רגלי (תהילים ל"א, ח'-ט') וכו' דבר אחר אגילה ואשמחה בחסדך מדבר בישראל אמרו ישראל אגילה ואשמחה בחסדך שעשית עמנו שאלו נפרעת מן המצריים ולא נתת לנו את ממונם היינו שמחים שמחה וגילה יש לנו שנתת לנו את ממונם אשר ראית את עניי אלו ישראל שכתוב בהם וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה ונצעק אל ה' וכו', ידעת בצרות נפשי אלו ישראל שכתוב בהם וימררו את חייהם ולא הסגרתני ביד אויב זה פרעה הרשע שכתוב אמר אויב ארדוף העמדת במרחב רגלי שהרחבת את גבולי שנאמר כי ירחיב וכו' (דברים רבה ד', ז'). ואחשוב בהבנת דבריהם ז"ל עם מה שידענו כי החילוק וההבדל בין הרעה המוצאת אותנו חס ושלום להמוצאת אומה זולתנו, כי אצליהם יהיה ענין מפלתם על דרך מקרה, היינו שהקב"ה לא יעשה עמהם דבר בלתי הוא מסיר השגחתו מהם והרעה תבוא עליהם ממילא, כמו שכתב רש"י ז"ל במאמר נטית ימינך תבלעמו ארץ. לא כן בני ישראל עם קרובו שכל קורותיהם וגלגוליהם הכל הוא בהשגחה פרטיית מאת ה' כמאמר שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני (שיר השירים ב', ו'). כלומר כי גם שמאלו שהיא מדת דינו היא בהשגחה ממש כאשר יתן האב לבנו סמים לרפאותו מחליו.
וכל זה כלול במאמר הנביא כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אני חושב עליכם נאום ה' מחשבות שלום ולא לרעה, לתת לכם אחרית ותקוה (ירמיה כ"ט, י"א). אמנם האומות לא כן יאמרו ולבבם לא כן ידמה אבל חושבים כי כמונו כמוהם אחד נתונים נתונים למקרים מתחלפים. ודע כי כאשר יעשה ה' דין עמו ויריב ריבם מיד שוביהם הנה אז מאהבתו את ישראל יכה צרים אחור גם כן בהשגחה, כמו שידענו ממה שעשה ה' בפרעה וכל מצרים כי הפלא ה' את מכותם בהשגחה נפלאה למעלה מהטבע. והנה המצריים אשר אמת הגידו ולא כחדו כי מכת אלהים היא ולא במקרה הנה על זה מוכרחים לומר שהוא מכוון לעשות בהם נקמה מצד החימה והכעס ולא מאהבתו את ישראל, לומר גם אם ישראל רעים וחטאים בעיני, עם כל זה מה לכם לדכא עמי ולהתעבר על ריב לא לכם.יריעות האהל
אמנם לו חכמו ישכילו הדבר ממה שנתן לנו את ממונם כי כל מעשיו ונפלאותיו אשר הראה במצרים כלם היו מרוב אהבתו וחסדו עלינו. ובחון הדבר בהפוגע באחד גוזל מעות מיד הגנב הנה גם כי ירבה עמל וכעס על הגזלן ההוא ויקח הכסף מידו לאמר רשע מה לך כי תעשוק עם כל זה לא ישיב הכסף ליד הגנב, מה שאין כן אם יהיה הנגזל הזה נקי וצדיק הלא ודאי ישיב הכסף לבעליו.
הוא הדבר בעניננו כי אם היה משפט פרעה אך על דרך הנקמה והכעס לאמר מה לכם תדכאו עמי וכנזכר לעיל אם כן הכסף של מצרים גם לנו גם להם לא יהיה. אולם אחר כי נתן לנו את ממונם הוא האות והמופת על אהבתו יתברך אותנו כל כך עד שנתן פניו בנפשות החטאים האלה ועשה בהם שפטים בהשגחה פרטיית.
וזהו אגילה ואשמחה בחסדך אשר ראית את עניי ידעת בצרות נפשי כלומר עשית הכל בהשגחה, והעד-העמדת במרחב רגלי וכדברי המדרש שנתת לנו את ממונם. וזהו ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו אשר לעילה זו נכמרו נחומי לפקוד אותם ואת העשוי להם אך מפאת אהבתי אותם ולא להתנקם בפרעה ובמצרים, וזהו כי ידעתי את מכאוביו כלומר כי את כל אלה ידי עשתה בהשגחת מדת טובי ועל דבר אשר ראית את עניי ידעת בצרות נפשי וכנזכר לעיל:
חלק ז
ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים, ויאמר משה אל אלהים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים (ג', י').
הנה מהראוי להעיר בזה א'. על אות וי"ו ממלת והוצא שהיא משוללת המובן כי הוראתה לחלק המאמר אל הנאמר לו כאלו שתים מבקש יתברך ממנו והיה מהנכון לומר להוציא. וכמו כן בתשובת משה אל ה' מי אנכי כי אלך כו', וכי אוציא כו', הנה התשובה נכפלת במלות שונות.
אמנם הענין יתבאר לנו בטוב טעם בהקדים דברי המדרש לכה ואשלחך אל פרעה וזה לשונו: אמר ר' אלעזר לכה ודאית לומר אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם (פרשה ג', ג'). ולבוא אל כוונת דבריהם נמתיק על פי משל לאחד שבקש מאת הנוסע ללייפציג לקנות בעדו סחורה על זוג בגדים ולשלם מכיסו, והנוסע דחה את עצמו בשתי תשובות אחד כי איננו מבין על מיני משי ורקמה, ב'. כי אין בכחו להכניס כספו בעדו. על זה השיב לו המבקש הנה על הטענה הראשונה שאינך מבין בהסחורה הנה יש עמך שם פלוני המבין ויש לך לסמוך עליו. ועל הטענה השניה תדע כי תיכף בשובך הביתה אשלם לך בלי המשכה.
הוא הדבר בעניננו כי הקב"ה רצה לשלוח אל פרעה להוציא את עמו ממצרים, ואם היה בידם זכות להגאל אין הבדל בהמשולחים מי ומי הם לא יבצר מהם מלבצע מעשה השליחות על אפניו. אבל באמת לא היה ביד העם זכות להגאל כמאמר ואת ערום ועריה (יחזקאל ט"ז, ז') ורצה הקב"ה לזכות אותם עם שלחו בשליחות ההוא אצילי העם גדולי הזכות המה משה ואהרן וכמו שזכרו ז"ל במדרש (שמות רבה) על החודש הזה לכם: הדא הוא דכתיב אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ (זכריה ד', י"ד). אמר ר' לוי מלמד שהיה הקב"ה חוזר ומבקש באיזה דבר לגאול את ישראל ולא היה מוצא עד שמצא זכות של משה ואהרן (פרשה ט"ו, ג'). וזה שדייק יתברך ואמר אל משה לכה ואשלחך כי אם היה אומר לך בלא ה"א יהיה הרצון ההליכה לבדה אבל אמר לכה בה"א (עיין מה שכתב רש"י ז"ל במאמר ולכה לישועתה לנו תהלים פ') להורות כי לו לו תהיה הגאולה ואך בזכותו אם כן לא יצלח שליח זולתו לעסק ההוא. וזהו שאמר המדרש לכה ודאית הה"א שבסוף התיבה לומר אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם כלומר לא אוכל לשלוח שליח אחר לזה.
וזהו ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא כו', הנה שתים שאל יתברך מאתו אחד הליכתו לפרעה בשליחותו, השניה והוצא כלומר הוציאם אתה בזכותך. ועל זה השיב משה בענוותנותו ואמר מי אנכי כי אלך כו', וכי אוציא כו'. כלומר גם ההליכה לבדה אל מלך גדול כפרעה היא בלתי אפשרית אצלי, וכי אוציא וכו', כלומר ומה גם כי תשאל ממני לגאלם בזכותי. וזהו שאמרו במדרש (מובא ברש"י) וכי אוציא באיזה זכות כי מרוב ענוותנותו החזיק עצמו לקטן הזכות ודל המעשים. ועל שניהם השיבו ה' על ראשון ראשון כו', על אמרו מי אנכי - כי אהיה עמך ואין ספק תצליח את דרכך והאות על זה - כי אנכי שלחתיך ומן הסתם בחנתי את מי לשלוח, ועל הטענה השניה על מיעוט זכותו אמר לו - כי בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ותיכף יהיה להם זכות עצמם ונצרך זכותך לזמן מועט.
ובזה יובן לנו סדר הכתובים (וארא) הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל כו' הם המדברים אל פרעה כו', הוא משה ואהרן, אשר פעם הקדים אהרן למשה ופעם להיפך, ובדברי רז"ל מלמד ששניהם שקולים זה כזה, אשר עם כל זה עדן אין הדבר מוכרע כל כך. אבל לדברינו יצדק מאד כי הנה דברנו אשר בשליחות הזה רצה הקב"ה שני דברים: אחד ללכת לפרעה ולהתווכח עמו בדברים לטובת ישראל. השני. לתת מזכותם אל הגאולה. והנה בדבר הזכות יש לנו מקום לומר כי גדול ורב חלק זכות משה איש אלהים מזכות אהרן, על כן בא הכתוב ואמר הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו הקדים את אהרן באמרו להם הוציאו את ישראל והיינו בזכותם וכנזכר לעיל. אמנם בדבר השליחות לדבר עם פרעה יש מקום לתת הגדולה לאהרון.שפת היריעה כמאמר הוא יהיה לך לפה כו', על כן כתב בזה הם המדברים אל פרעה כו', הוא משה ואהרן ומבין שניהם נשמע שהיה זה שוה לזה בזכות וזה לזה בדבור:
עוד יתכן בכוונת דבריהם ז"ל אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם וכלל הענין בזה הוא כי הראשונים ז"ל נתנו טעם על מעלת גאולת מצרים שלכאורה היה עניינה ללא כלום כי עוד היום הננו גולים בתוך העמים, והוא יתברך כמו כן אמר אהיה אשר אהיה. אמנם הטעם בזה כלול בכתוב ולא יכלו להתמהמה כי אם היו במצרים עוד מעט היו משוקעים בטומאת מצרים כנודע וכמאמר (המגיד) אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, אשר לכוונה זאת חייב אדם לראות עצמו כאלו הוא יצא ממצרים וזהו אשר גאלנו וגאל את אבותינו. ומעתה כל יקרת גאולת מצרים ומעלתה הוא אשר על ידי נוכל להגאל גאולה שלימה לחרות עולם וזה כלול במאמר אהיה אשר אהיה.
ואם כן צדקו דברי המדרש אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם כי משה רבינו ע"ה הבין שאין תועלת בגאולה זאת כשיהיו עוד גולים אחרים אשר על כן אמר שלח נא ביד תשלח, על זה אמר לו יתברך לכה ודאית כי אם אין אתה גואלם עתה אין אחר גואלם לעתיד, כי לא יזכו עוד לגאולה, ואם כן שלך גדול כשלו. (עוד כתבנו בביאור הכתובים האלה ועתה לכה ואשלחך אל פרעה כו', בחבורנו כוכב מיעקב בהפטרת פרשת יתרו שים עינך עליהם ותמצא נחת):
חלק ח
מי אנכי כי אלך אל פרעה כו', וזה לך האות כו'.
עיין מה שכתוב בקול יעקב שיר השירים בבאור הכתוב שחורה אני כו', ושם על מאמר קול דודי הנה זה בא:
חלק ט
לך ואספת את זקני ישראל (ג', ט"ז): ובמדרש: לעולם הזקנים מעמידים את ישראל וכן הוא אומר וכל ישראל וזקניו ושטרים ושופטיו עומדים מזה ומזה לארוך (יהושע ח', ל"ג), אימתי ישראל עומדים כשיש להם זקנים שנאמר שאל אביך ויגדך כו', שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל (פרשה ג', ח').
הנראה לדעתנו רצונם בזה להביננו עיקר גדול בין נביא האמת לנביא שקר והוא החילוק בעצתו בין המלך המלקט ומקבץ חיילות, לבין קשר המורדים והבוגדים. כי המלך ברצותו לאסוף אליו אנשים לצבא משפטו לעשות תחלה שרים שרי אלפים ואחר כך שרי מאות והמה מאספים ומלקטים לאחד אחד אישי ההמון עד כי יהיו לצבא רב, לא כן קשר המורדים החרדים ומתפחדים לעשות דבר בנגלה משפטם לאסוף וללקט תחלה אנשי ההמון עד שהם רבים ואחר כך יתנו עליהם ראשים.
כן הדבר בנביא האמת כי הקב"ה יפקיד אותו על כל הדור כמו שפקד את משה על בני דורו והזהיר אותו לבלי יתחיל לגלות נבואתו לפני פחותי הערך כדרך הנביאים הבודים דבר מלבם המתחילים לדבר תחלה על לב ההמונים קלי הדעת (שנאמר עליהם פתי יאמין לכל דבר) עד שיתרבו בדעות על הראשים ואחר כך יכופו גם את הראשים שיסכימו עמהם. אבל לא כן דרך הנביאים האמתיים כי מיד בקבלם הנבואה מיד הקב"ה יבשרו צדק אל הזקנים בעם ראשי העדה העומדים בסוד אלוה והמה יאספו אליהם כל ההמון ויגידו להם מה דבר ה'. ואין ביניהם רק אלו מתחילים מלמעלה היינו יקבלו הנבואה מהשם וממנו אל הקרובים אל ה', ודרך הכוזבים הוא להיפך שהתחלת נבואתם הוא מן הקליפה והולכים כסדר מלמטה למעלה.
וזהו שאמר יתברך למשה לך ואספת את זקני ישראל והם יאספו אליהם כל העדה, וזהו שהורו ז"ל במדרש לעולם הזקנים מעמידים את ישראל כו', שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל.
והן החלוקה הזאת היתה גם כן אצל המרגלים אשר משה ע"ה שלחם בעצת ה', שאמר לו שלח לך אנשים ר"ל שלא ישתף עמו עצת העם אבל ישלחם על פיו לבד, כי זה משפט המלך שלא לגלות ענייניו אל העם. וכן בשובם היה ראוי שלא יבואו בלתי לפני משה לבדו להשיב לשולחם דבר ולא להזולת, והם לא עשו כן אלא וישיבו אותם דבר ואת כל העדה, היינו כי מתחלה הלכו אל אנשי ההמון לדבר על לבם להסיר לבבם מאחרי ה' ויאספו כל העדה טרם באו אל משה.
ואולי זהו שדרשו ז"ל על וילכו ויבואו מקיש הליכתן לביאתן כו', אשר יפלא מאין יצא להם הדרש הזה. ולדברינו יהיה מאמר וילכו ויבואו על דרך מה שדרשו ז"ל ברות ותלך ותבא (מדרש במקומו) שהלכה ובאה עד שמצאה אנשים המהוגנים לה, כן מאמר וילכו ויבוא האמור במרגלים יתפרש שהלכו ובאו בסתר אצל ההמון עד שנתאספו אצל משה ואחרי כן באו גם הם. ועל זה באו רז"ל לתת טעם למה הלכו תחלה אל ההמון אם לא כי מתחילה לא הלכו לקיים דברי משה אבל הלכו במועצותיהם מצד הקליפה ומשם הלכו כסדרן מלמטה למעלה:
ואגב נבאר דברי המדרש בסמוך: תדע לך כששלח בן הדד אל מלך ישראל שנאמר כה אמר בן הדד כספך וזהבך לי הוא (מלכים א' כ', ג') שלח לו מלך ישראל כדברך אדוני המלך פעם שניה שלח לו כי אם כעת מחר אשר אשלח את עבדי אליך וחפשו את ביתך ואת בתי עבדיך, והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו כו', מהו כל מחמד עיניך דבר שהיא חמדה מתוך חמדה זו התורה שנאמר הנחמדים מזהב ופז רב (תהלים י"ט, י"א). ראוי להעיר בזה כי עדיין הדבר צריך ביאור איככה החליטו ז"ל על מחמד עיניך שהוא מוסב אך על התורה וגם מאמר חמדה מתוך חמדה לא ידענו באורו.
ותחלה נשים לב אל מאמר המשורר שהביאו ז"ל הנחמדים ומזהב ומפז רב אשר מלת רב לכאורה אך למותר. אבל הענין הוא עם מאמרנו (בקול יעקב איכה על מאמר זכרה ירושלים) בבאור דברי רבותינו ז"ל (סוכה מ"ו) מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק אבל מדת הקב"ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק, שנאמר והיה אם שמוע תשמעו אם שמעת תשמע ואם לאו לא תשמע. והוא כי כל מחמדי ותענוגי העולם הזה לא יערבו לנפש האדם בלתי טרם השיגו הדבר שהוא נכסף אליו. אבל בהשיגו הדבר יופג ממנו ערבותו ונעימתו וכמו כן הדברים מעוטי המציאות המה גדולים בחשיבות ורובי המציאות חשיבותם מועטת.
וקח לך דמיון משני גננים שהיו אצל המלך אחד היה אומן חכם בנטיעות לנטוע עץ כל פרי הדר וכל מגדים כפרים עם נרדים וכדומה, והשני היה איש כפרי מעשהו בירקות וזרעוני גנה ויהי בתחילת ימי הקיץ באו שניהם אל המלך ומנחתם בידם הנוטע והכורם הביא מבכורי ענביו ומחלביהם, והשני הביא גם הוא מפרי האדמה מהירקות ודומיהם המפליאים רואיהם בעת ההיא (להייתם חדשים ובלתי נמצאים עדיין) וימצאו חן בעיני המלך ויט אליהם חסד ויאכל מפרים ויתן להם מתנות וילכו, ויהי בצאתם הלך הכורם אל בית היין לשתות ולשמוח, והכפרי הזה אחריו לאמר אחי נעשה נא לנו כירה גדולה ונתעלסה באהבים גם יחד, אמר לו האחד מה לי ולך נבל הלא אתה ובית אביך עובדי אדמה מעולם ואני מלומד בחכמה יקרה מלאכת הנטיעה וההרכבה, ויען ויאמר לו הלא עיניך רואות כי מלאכתי עלתה על שלחן המלך ובא אכבדה כמוני כמוך, ענה ואמר לו הרף ממני ימים אחדים או אז תראה מה בין מלאכתי ומלאכתך, ויתמהמה עד עת שהירקות מצויות לרוב ונמכרים בשוק אגודות אגודות קרא לבעל הירקות הזה ואמר לו הלא תדע כי אנכי אכין תשורה למלך מתבואות הכרם וגם אתה עתדה בשדה וקום ולך אתי אל המלך, השיב ואמר לו לא יום תשורה עתה להביא מיני ירקות ועשבים לפני המלך כי כבר נמצאים ביד כל אדם יחד עשיר ואביון, אמר לו הנה עתה דע נא וראה ההבדל במעשינו כי מלאכתי תעמוד בחשיבותה העצמיים בכל הימים ובכל זמן להיותה יקרה בעצמותה כי היא חיי כל רוח במתק טעמם וריח ניחוחם, לא כן מעשיך גם כי העלו חן לפני המלך הלא היה סבתם העדר מציאותם בזמן ההוא ולכן עתה כי רבו כמו רבו לא עמד טעמם בם והיו לזרא.
הוא הדבר שאמרנו שכל החמדות והתשוקות אשר באדם וכל חשיבות חפצי העולם הזה הוא אך מצד העדר וקושי מציאותם והעד כי כאשר ירב מציאותם יתמעט חשיבותם כאשר כלל שלמה המלך ע"ה ואמר בדרך כלל נפש שבעה תבוס נופת ונפש רעבה כל מר מתוק (משלי כ"ז, ז'). אמנם לא כאלה חלק תורה החמודה כי כל מה שירבה מציאותה יתרבה חשיבותה כל דדיה ירוו נפש האדם דשן בכל עת, וכמליצת רז"ל למה נמשלו דברי תורה כדד מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בה חלב אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם (עירובין נ"ד, ב'), ולכן היא יותר חמודה אצל לומדיה ומחזיקיה, כי כל עוד שיעמיקו בה תוסיף תת כחה להם, וכל עוד שיתמידו בלמודה ירבה אליה תשוקתם. וזהו הנחמדים מזהב ומפז רב, כלומר תבחון חמדת התורה לעומת הרבה זהב ופז אשר רבויים הוא סבה להמעיט חשיבותם כמאמר אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה (מלכים א' י', כ"א) לא כן התורה כי אפילו כל הארץ תתמלא דעה וכלם יהיו אנשים חכמים ומלומדים הנה עוד יוסיפו ביקרת התורה וחביבותה. וכבר המשילו רז"ל (בראשית רבה פרשה צ"ז, ג') לומדי התורה לדגים שבים כי הם תמיד במים ואף על פי כן הם משתוקקים לטפת מי הגשמים. וכל זה כלול במאמר הנזכר לעיל מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק, ומדת הקב"ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק.שפת היריעה
ומעתה דברי המדרש מובנים פשוט אשר מאמר וכל מחמד עיניך אינו מדבר מהזולת רק מהתורה. כי הנה כל החפצים הנאים והמשובחים שיזדמן לעיני האדם בבואו לבית שר וקצין משפטו כי יתמה על החפץ ולא תשבע עינו לראות ולא כן בני הבית הרואים ביפים תמיד כבר המה רגילים בחפצים ההם. אבל התורה היא בהיפך כי אם תבוא למקום תורה שמה תראה כמה היא חביבה בעיני לומדיה אשר באהבתו ישגו תמיד, ואצל האדם שלא למד כלל אינה חביבה אחד מני אלף כי לא טעם את נעימותה ואינו יודע את מתקה.
ומעתה הכרעת המאמר כך הוא כי אם יסוב מאמר וכל מחמד עיניך על חפצי העולם הזה אשר משפטם שהרואה אותם מחדש אצלו חביבים יותר מאצל מי שרואה אותם תמיד, אם כן הלא היה מהצורך שיאמר וכל מחמד עיניהם. וזהו שדייקו ז"ל מהו מחמד עיניך שהוראתו על דבר החביב בעיני בעליו בישן יותר מבחדש על כן החליטו אין זה כי אם התורה שהיא חמדה מתוך חמדה כלומר כי החמדה אשר אל התורה הולכת ונוספת חמדה אחר חמדה, היינו מדי השגתו ממנה יותר יחמוד יותר, והבן:
עוד באור על זה כי הנה כל סוגי החמדות לא תהיינה נמצאות כי אם מן נושאם והלאה ולא בהנושא עצמו, כמו בהשמע קול כלי שיר או המרנן בצוארו הנה יחרדו ויתאוו כלם לשמוע שיריו וזמריו ויפזרו לשלם לו על זה מעות הרבה, וכן בכדומה מן הדברים החמודים אצל בני אדם כמו בתי טרטיאות וזולתם אשר רואיהם ישלמו אל המראה אותם ויגמלו אותו גמול רב. והנה אצל נושא המעלה החמודה ההיא בעצמו היא שנואה ומאוסה שע"כ לא יעשה זאת מבלעדי התשלומין ואם כן תהיה חמדת המדומים חמדה מתוך שנאה היינו שנואים אצל נושאיהם ובעליהם. לא כן הדבר בחמדת התורה כי המלמד לאחרים הוא עצמו יחמוד ויאהוב אותה יותר מכלם וכנזכר לעיל ולכן היא חמדה מתוך חמדה. וזהו שבארו ז"ל וכל מחמד עיניך רצה לומר דבר שהוא נחמד אצל בעליו עצמו אין זאת כי אם זו התורה שהיא חמדה מתוך חמדה מה שאין כן בנושא מעלות אחרות המדומות שהמה שנואות אצל בעליהם וחמודות אצל רואיהם מחדש:
חלק י
ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה' (ד', א').
ראוי להבין מה שהכפיל הכתוב דבריו פעמים ושלש במלות שונות כי מאמר והן לא יאמינו לי כולל שארית המאמר כולו.
ולבוא אל באור הדברים נקדים מאמרם ז"ל שאמר רב קטינא מי ידע אובא טמי' האי גוהא מהו אמר לו אמאי לא ידענא בשעה שהקב"ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם, מוריד שתי דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו והיינו גוהא, אמר רב קטינא אובא טמיא כדיב הוא ומיליה כדיבין (ברכות נ"ט, א'). דע כי השקר יש במינו שני סוגים כמו אם יאמר אדם שראה ארי בדרך אפשר שיהיה הענין שקר על שני פנים, או שלא ראה כלל והוא בעצמו יודע בלבו כי שקר בפיו, או שהיה רואה כלב או דבר אחר וחשב שהוא ארי, ועל אופן כזה לא יהיה ספורו לשקר רק הוא שקר באמתתו כי לא ראה מה שהוא חושב ועיניו הטעו אותו. ואלו השני פנים היו אצל אובא טמיא, שאמר בשעה שהקב"ה זוכר את בניו שרויים בצער כו', והבין רב קטינא שגם הוא אין בלבו כמו שהוא אומר בפיו ואין דעתו מכרעת אותו להחשיב את ישראל כל כך ולהגדיל מעלתם בעיני ה' רק שהוא מגזם דבריו לפני רב קטינא כדי להחניפו לומר לו דבר הטוב לפניו ומה שהוא רוצה בו. וזהו שאמר אובא טמיא כדיב פירש שאומר דבר לא מלבו, ומלבד זה ומיליה כדיבין פירש כי גם גוף הענין הוא שקר. ומעתה דע לך מה שכתב רבינו סעדיה גאון ז"ל כי נבואת שקר תהיה גם כן באלו שני פנים, או שהזיד הנביא להמציא דבר שקר מלבו או שעיניו הטעו אותו וראה ולא ידע מה שהוא רואה לאמתתו.יריעות האהל וכדברי הנביא ע"ה מחזה שוא חזיתם (יחזקאל י"ג, ז'). וזה ענין כל נביאי הבעל הנזכרים בדברי הנביאים וביותר בצדקיה בן כנענה שאמר ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם (מלכים א', כ"ב, י"א), וברז"ל: מאי הוה ליה למעבד רוח נביות אטעיתיה דכתיב ויאמר מי יפתה את אחאב כו' (שם פסוק כ'), ותירצו הוה ליה למבדק כו' (סנהדרין פ"ט, א'), ועל כן כתב הוא ז"ל שהנביא בבוא אליו הנבואה מאת ה' לא היה רשאי להאמין ולקבל הנבואה בלתי בבוא לו מופת עם הדבור כמו שנאמר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו, קוראים אל ה' והוא יענם, בעמוד ענן ידבר אליהם (תהלים צ"ט, ו') כי הענן היה דבר ידוע להם על התגלות כבודו יתברך וכל מקום שהענן שם שם השכינה שורה, וגם רבותינו ז"ל אמרו במדרש: וירא מלאך ה' ר' יוחנן אמר זה מיכאל רבי חנינא אומר זה גבריאל, ר' יוסי הארוך בכל מקום שהיו רואים אותו היו אומרים שם רבינו הקדוש, כך כל מקום שמיכאל נראה שם הוא כבוד השכינה (פרשה ב', ה'), ומכלל הדברים תדע אשר קריאת המלאך בכל מקום קודמת למאמר ה' אל הנביא הוא אך לתת מופת בלב הנביא כי השם מדבר עמו ולא אחר.
וזהו שאמר משה לפני ה' והן לא יאמינו לי רצה לומר שיחשדו אותי שאני בודה שקר מלבי, השני ולא ישמעו בקולי כי יאמרו כו', כלומר גם אם יאמינו בי שאיני משקר עם כל זה לא ישמעו בקולי כי יחושו פן טעיתי והנבואה באה מסטרא אחרא, וזהו כי יאמרו לא נראה אליך ה' כלומר אמת הדבר כי נראה אליו אבל לא ה'.
ומעתה יתכן גם כן מה שהוצרך משה ע"ה לשני מופתים אחד למען יאמינו בו שלא בדה הדבר מלבו וזה יבחן על ידי מופת התהפכות המטה לנחש, כי כשם שאין יכולת ביד האדם לעשות התהפכות כזה מעצמו כן הדברים אשר דבר לא בדה מלבו. והמופת השני לאמת הדבר שהנבואה באה מאת ה' ולא מצד אחר והוא מופת עונש הצרעת שהשיג על אמרו לשון הרע על ישראל שהוא מופת גדול והוראה עצומה שאין הדבר מסטרא אחרא כי אם מאת ה' האוהב את עמו ישראל ודן את דיניהם:
חלק יא
ויאמר משה אל ה' בי אדוני לא איש דברים אנכי גם מתמול כו', כי כבד פה וכבד לשון אנכי (ד', י').
יש להתעורר בנתינת טעם הזה שאמר כי כבד פה כו', שלכאורה עניינו אחד עם מה שאמר לא איש דברים אנכי ויקשה הכפל. והנראה שבא משה להתנצל על עצמו לאמר הן אמת כי הוא גם הוא לא היה מסופק אם יכולת ביד ה' לעשות עמו נסים ולתת לו פה ולשון, אבל עם כל זה אמר לא איש דברים אנכי. כי הנה אם יבקש אחד את פני עני ודל ההולך למקום ידוע ששם מצוי סחורות הרבה ויאמר לו אשאל ממך בהיותך שם קנה לי סחורה פלונית והיא סחורה יקרה למאד. הנה אל העני ההוא שני סבות המעכבים אותו מעשות זאת אחד שאין לו מעות לתת מחירה אף אם זה יחזיר לו המעות בשובו מדרכו, השני גם אם יתן לו מעות מיד עם כל זה יש לו התנצלות לאמר שהוא אינו מבין על הסחורה ההיא כי מעולם לא קנה אותה לעצמו. הוא הדבר במשה שאמר לפני ה' לאמר אף אם יעשה אותו כבריה חדשה בפה ולשון חדים וקלים עם כל זה הלא השליח בדבר הזה צריך שיהיה לו בפיו דברי חן ומליצות צחות להנעים דבריו אל הנוכחי דבר דבר על אופניו והוא לא הורגל מעולם לדבר עם אנשים, מסבת היותו כבד פה, ועל כן אינו איש דברים ובלתי ראוי לשליחות ההוא. וזהו שאמר בי ה' לא איש דברים אנכי ר"ל להטעים דברי אליו והטעם כי כבד פה וכבד לשון אנכי כלומר מאז וכנזכר לעיל:
חלק יב
ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם או מי ישים אלם או חרש או פקח או עוור הלא אנכי ה'.
ראוי להבין מה שהתחיל הכתוב בלשון עבר מי שם פה וסיים בלשון עתיד, או מי ישים אלם. עוד יש להתבונן במה שהוא מונה והולך או חרש או פקח כו', הלא ידוע מי שיש בידו לעשות אחת יעשה את כלם.
והנראה בזה עם מה שאמרו ז"ל במדרש: ויברח משה כו' אמר רב ינאי וכי אפשר לבשר ודם לברוח מן המלכות אלא בשעה שתפסו את משה וחייבוהו להתיז את ראשו ירד מלאך מן השמים ונדמה להם בדמות משה ותפסו את המלאך וברח משה, אריב"ל נעשו כל הסנקלוטים שהיו יושבים לפני פרעה מהם אלמים מהם חרשים מהם סומים, והיה אומר לאלמים היכן משה ולא היו מדברים, לחרשים ולא היו שומעים, לסומים ולא היו רואים, זהו שאמר הקב"ה למשה מי שם פה לאדם מי שם פה לפרעה שאמר בפיו הביאו את משה לבימה להורגו, או מי ישום אלם מי שם הסגנים אלמים חרשים וסומים שלא הביאוך, ומי עשה עצמך פקח שתברח, הלא אנכי ה', שם הייתי עמך והיום אני עומד לך (פרשה א', ל"א). אשר מהראוי לחקור בדבר הנס ההוא שאירע למשה שהצילו יתברך מחרב פרעה כי יש להסתפק ולומר אם ששניהם (היינו המסירה וההצלה) היו בכוונה מכוונת מאת ה' שהתגולל עליו יתברך שיבוא ליד פרעה כדי לעשות לו הנס הזה. או יש לומר שהמסירה היתה מקרה רעה מאת המוסרים שהלשינו אותו וה' עשה עמו רק ההצלה.
והנה יש לעמוד על זה ממה שנכפל הנס היינו שמקצתן נעשו אלמים ומקצתם נעשו סומים, אשר יפלא למה הרבה יתברך כל כך בנסים ללא צורך הלא כבר יידענו לא עביד קוב"ה ניסא למגנא. אין זאת כי אם שרצונו יתברך היה לעשות הנסים ההם בעיני פרעה ובעיני עבדיו למען ידעו ויאמינו שהקב"ה הצילו ועשה עמו נסים כאלה, והתועלת בזה כדי שאם יבוא משה ויעמוד לפני פרעה אז יזכור פרעה את הנעשה לו מאז ויפחד ממנו. וז"ש במדרש: כשהיה משה יוצא מאצל פרעה היה אומר אם יבוא אצלי בן עמרם אני הורגו אני צולבו אני שורפו, וכשהיה משה נכנס מיד נעשה פרעה מטה (פרשה ט', ד').
וזה כלול בתשובתו יתברך אל משה על אמרו מי אנכי כי אלך כו', ויאמר כו', כי אהיה עמך. וזהו מי שם פה לאדם כו', כי הנה גם משה ע"ה לא היה נסתפק חס ושלום בזה שאין מעצור לה' מלעשות לו פה, אבל עם כל זה שאל ואמר שלח נא ביד תשלח למען לא יצטרך לעשות לו נסים, ועל זה השיבו יתברך הלא כבר עשיתי בעיני פרעה נסים גדולים אף עבורך, היינו ששמתי לו פה לבקש לדון אותך למיתה כדי שיעשה אלם וסומא וחרש כדי להגדיל מוראך עליו, ואם כן מוכן אתה מאותה שעה לכך. וזהו מי שם (בעבר) פה לאדם, ובא מדרשם מי נתן בפיו של פרעה כו', ומי ישים אלם כלומר כדי לעשות אלמים הלא אנכי ה' שהכינותיך מראש לגאול את ישראל וכאמרם במדרש (ש"ר ב') ומשה היה כל מקום שנאמר בו היה מתוקן לכך:
עוד יותר יתבאר הענין עם מה שאמרו ז"ל במדרש: ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם אמר לו אם אין אתה איש דברים אל תחוש הלא אנכי בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי וחרש ועור ופקח לראיה ופקח לשמיעה, ואם חפצתי שתהיה איש דברים תהיה כמו כן, אלא לעשות בך נס אני חפץ בעת שתדבר שיהיו דבריך נכונים שאני אהיה עם פיך הדא הוא דכתיב ואנכי אהיה עם פיך מהו והוריתיך ר' אבוהו אמר מורה אני דברי לתוך פיך כמו חץ כמה דאת אמר או ירה יירה (פרשה ג', ט"ו) עיין שם. גם אל המאמר הזה ראוי לשים לב אם הדברים כפשוטם למה להקב"ה לומר למשה כזאת, מי הוא אשר לא ידע בכל אלה ומה חידש לו בדברים האלו. עוד ראוי להבין במה שכתב הלא אנכי בראתי כל פיות מהו הרבוי במלת כל.
ואחשוב בהבנת הענין עם מה שנקדים דבריהם ז"ל: שאלה מטרוניתא אחת את ר' שמעון בן חלפתא לכמה ימים ברא הקב"ה את העולם, אמר לה לששת ימים, אמרה לו מאותה שעה עד עכשיו מה עושה אמר לה יושב ועושה סולמות מעלה לזה ומוריד לזה (במדבר רבה פרשה כ"ב, ח'). אשר לכאורה אין טעם בהשאלה גם בהתשובה כי מה לה לשאל מאותה שעה מה הוא עושה מי הגיד לה כי הוא מוכרח לעשות דבר שתשאל עליה מה הוא עושה, ומה השיב לה ר' שמעון יושב ועושה סולמות. ולבוא אל הביאור נחקורה נא בהמקריים העוברים על פרטי האדם והשתנות ענייניהם אי מזה באו. כי יש להסתפק ולומר אשר בריאת העולם היה על דרך פרט היינו שהוא יתברך מדד לכל איש ואיש מנת חלקו וכוסו אם בדברים העצמיים מהמעלות והשלמות ואם בהמשותפים מהקניינים ודומיהם הכל כאשר לכל שקל בפלס ותכן במדה בששת ימי בראשית עד כי מאותה שעה מפי עליון לא תצא עוד הרעות והטוב אם דל ואם עשיר אם בריא ושלם ואם בעל מום הכל היה בכח בריאת מעשה בראשית, או מקום לומר כי בששת ימי המעשה נברא העולם אך על דרך כלל סוגים סוגים למחלקותיהם וחלקי השלמות אשר לכל מין יקיף את המין כלו בשוה אמנם השינויים ההוים המה מתחדשים עתה מרצון הגוזר ב"ה. והשכל ישפוט על זה ממאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ועל כן שבסדר הבריאה לא היה דל ולא בעל מום ולא שום חסרון. מה שאין הראוי לומר עליהם כי טוב אבל כל המקרים המה עניינים מחודשים בעתם וכמבואר בדברי רז"ל שמביאים הטפה ושואלים מה תהיה עליה עשיר או עני חכם או טפש כו', הא לך שהשינויים הן הנה חידושים הנעשו עתה איש איש למה שראוי לו.
וזהו שאלת המטרונה מאותה שעה מה הוא עושה כלומר היש לו עוד דבר לחדש גם עתה בעולמו כי אפשר לומר שכל המקרים העוברים כלם נעשו מראש בזמן הבריאה כנזכר לעיל. ועל זה השיב לה ר"ש יושב ועושה סולמות מעלה לזה ומוריר לזה שנאמר כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים פירש שכל החדושים העוברים על אישים פרטים המה נעשים כעת כפי הוראת רצונו יתברך. וההבדל בין שני החלוקות הנזכרים לעיל אם יש לחקור אחר מי שנתחדש לו מקרה ולשאול על אדותיו כמו אלם או חרש וכדומה כי אם הדבר נעשה מששת ימי בראשית אין לשאול עליו מדוע ישתנה זה מכל אישי המין, משני טעמים: אחד כי זה הוא מפלאי מעשה בראשית הנעלמים מעיני כל בשר ואין לבוא בסודם וכאמרם ז"ל כבוד אלהים הסתר דבר (משלי כ"ה, ב') זה מעשה בראשית (בראשית רבה פרשה ט', א'). השני מפאת שלא נעשה בו שום השתנות כי אם שלא נתן בו כח הדבור ונשאר אלם, או שלא נתן בו כח השמע ונשאר חרש או שלא נשפע בו מזל הפרנסה ויהי לדל. אבל אם נאמר שבששת ימי בראשית נברא הפה לכלם בשוה ופרנסה לכלם שוה אך כעת נתחדשה עליו הגזירה להוציאו מסדר הכל ולעשותו אלם הנה על כך צריך הדבר טעם לאמר מה גבר בגוברין לשנות אותו מכלל המין ולאיזה סבה הוא.
ובזה נבוא אל הענין כי הוא יתברך רצה להבינו למשה כי בכוונה עשה אותו אלם למען יהיה מקום לעשות בו נס אחר כך לעת הצורך. וז"ש המדרש הלא אנכי בראתי כל פיות שבעולם, הרצון בזה לבל יאמר ללבבו שכל השינויים המה מששת ימי בראשית, לא כן כי אם אנכי בראתי כל פיות שבעולם, כלומר בראתי את כל האדם בשוה בפה דובר וזהו - ואני עשיתי אלם למי שחפצתי, כלומר האלמים אשר אתה רואה דע לך כי אני אני הוא עשיתים כעת עבור השלם חפצי על ידם. וזהו ואם חפצתי שתהיה איש דברים היה כמו כן כלומר לא הייתי צריך לעשות אתך מאומה כי אם היית כמו כן, פירש נשאר עומד על הבחינה הראשונה שוה לכל איש אלא לעשות בך נס אני חפץ כו', וכמדובר.
וזהו גם כן כוונת הכתוב מי שם פה לאדם (בעבר) כלומר בשעת הבריאה או מי ישים אלם (בעתיד) המה המקרים המתחדשים הלא אנכי ה' כלומר אנכי חסרתי ממנו עתה מה שנתתי לו כבר ועל כן כי יש לי בזה כוונה מסותרת. וזהו ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר ובא מדרשם מורה אני דברים לתוך פיך וכנזכר לעיל:
חלק יג
וילך משה ואהרן ויאספו את זקני בני ישראל (ד', כ"ט) מדרש: גדולה הזקנה אם זקנים הם חביבים לפני הקב"ה ואם נערים נטפלה בהן ילדות (פרשה ה', י"ב).
באור הדברים תמצא בספרנו כוכב מיעקב בהפטרת חיי שרה:
חלק יד
וישב משה אל ה' ויאמר ה' למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה (ה', כ"ב).
הנה רבותינו ז"ל במדרש אמרו כי משה רבינו ע"ה חטא בזה על שהקשה לדבר כאלה. ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע ובידינו לקרב הדבר כפי קט השגתנו בהקדים מאמר המדרש (בפרשתנו) ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע וגו', אמר רב פינחס הכהן בן חמא אמר לפניו שמך הגדול גבור ונורא הוא וכל העולם כלו מתייראים ממנו, ופרעה הרשע שמע שמעך והזיד (פרשה ה', כ"ב). אשר לכאורה לא ידענו תכלית רצונם בזה, אבל נעיר תחילה על מה שדייק הכתוב ואמר ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, שאין מהצורך אליו כלל להזכיר לפני ה' כי בשמו דבר אל פרעה ודי היה לו לומר ומאז באתי אל פרעה הרע כו'.
והקרוב כי הוא ע"ה כיוון בזה לטובת ישראל ורצה בזה להעיר חמתו יתברך על פרעה לעשות בו כליון חרוץ למען שמו להודיע את גבורתו. והוא על פי משל לשני עשירים שהיו בעיר והיו שונאים זה את זה מחמת קנאה, ויהי היום והכה אחד את משרתו של העשיר השני והמשרת ההוא אמר בלבו להחריד את העשיר המכהו בבטחונו בבעליו כי יריב ריבו, ואמר הלא ידעת בי כי אנכי משרת את אדוני הגביר, תדע כי יקח נקמתי ממך, והעשיר בשמעו זאת אמר בלבו מדוע יפחידני הנבל הזה בנקמת אדוניו ויוסף להכותו על אלה מכה רבה הכה ופצוע, ויהי הוא בא לבית אדוניו סר וזעף נעצב על מכתו ולא הגיד דבר, וישאלהו בעליו לאמר מדוע פניך כל כך רעים נגועים ומוכים, אמר לו ולמה זה תשאלני האם בידך להושיעני, ויאמר לו עם כל זה הגד נא לי מי עשה בך המכות והפצעים האלה, אמר לו מי ומי יכני יותר מהעשיר ההוא, אמר לו אפשר כי לא ידע אותך ואת אדוניך, אז ענה המשרת ואמר הלא גם אנכי כן שגיתי וכן דמיתי אשר בהתוודע אליו שם אדוני גור יגור וירף ממני, ועתה הלא כל תודות גמול מכותי אלה לך הם אדוני ובעבורך רבו פצעי חנם, כי אותך זכרתי לפצעי ושמך לחבורתי, כי מדי הזכרתי לו שם אדוני עלה עשן באפו להכות אותי עד דכא, העשיר הזה בשמעו כל זאת נתמלא עברה ותבער כאש חמתו, ויאמר עתה תראה מה אעשה לו ויקף עליו מצודות וחרמים עד כי שלם לו שבעתים על אשר עשה, וכל זאת סבבה חכמת לב המשרת שהציע לפניו כי כל מה שהרבה להכותו, היה מסבת זכרו לפניו שם אדונו, על כן חייב את עצמו לתבוע עלבונו ממנו ולהשיב אל חיקו חרפתו ולא בעבור אהבת המשרת.
כן הדבר וכן הענין בדברי משה ע"ה אל ה' יתברך כי הלא נודע אשר בזמן הגאולה בקשו למעלה זכות ישראל שיהיו ראויים להגאל, וכן כת המקטרגים באו בטענה הללו עובדי עבודה זרה והללו כו' ומי כהחכם רועה הנאמן משה ע"ה ומה נעמה מליצתו לפני ה' שהשיאו בה לדבר אחר ויצת אש החימה והכעס על פרעה הרע הזה, כי הנה הוא יתברך אמר לו בשלחו אותו אל פרעה ואמרת אליו ה' אלהי העברים נקרא עלינו רצה לומר אנחנו משולחים מתקיף ובעל יכולת, והוא הזיד ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי כו', מעתה הלא מהצורך אליו יתברך לעשות בו נקמה למען כבוד שמו, גם אם לא מאהבת ישראל. וזהו ה' למה הרעות לעם הזה כו', ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע כו', כלומר עיקר התעוררותו להגדיל עוני העם ולהכביד עבודתם הוא אך מסבת שדברתי אליו דברי בשמך ואם כן קנא לשמך הגדול.יריעות האהל ומה לך לבקש עתה זכות בענין הזה.
וזהו דברי המדרש אמר לפניו שמך הגדול גבור ונורא הוא וכל העולם כלו מתייראים ממנו ופרעה הרשע שמע שמעך והזיד, והן על השאלה ההיא נעתר יתברך ויאמר אליו עתה תראה אשר אעשה לפרעה כו', כלומר אקח נקמתי ממנו למען שמי ואין צורך שוב לזכות ישראל, ועל כן נאמר פעמים רבות וידעו מצרים כי אני ה' למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ:
חלק טו
למה הרעותה לעם הזה כו', ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה (ו', א'), מדרש: במלחמות פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמה של ל"א מלכים שיעשה בהם נקמה יהושע תלמידך, מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ (פרשה ה', כ"ג).
והדברים מפליאים מה היה לו לבעל המאמר לייחס הדבר אל המקבל ולא אל הפועל לאמר שנתן הקב"ה דין למשה כו'. והיותר קשה הלא רז"ל הסכימו במדרש (דברים רבה) בטעם הדבר שלא נכנס משה לארץ כדי שיקומו עמו מתי מדבר וזה לשונם שם: כי לא תעבור את הירדן הזה אמר לו הקב"ה למשה אם אתה נקבר כאן אצלם בזכותך הם באים עמך, אמר רבי לוי למה הדבר דומה לאחד שנתפזרו מעותיו במקום אפלה אמר אם אומר אני האירו לי שאקבץ מעותי אין בריה משגחת עלי, מה עשה, נטל זהוב אחד והשליך בתוכם והתחיל צווח ואומר האירו לי זהוב אחד היה לי ונפל ממני כאן, האירו לו מה עשה, משנטל את הזהוב אמר להם בחייכם המתינו לי שאלקט את המעות ולקטן, בזכות הזהוב נתלקטו המעות, כך אמר לו הקב"ה למשה אם נקבר אתה אצלם במדבר הן באים בזכותך ואת בא בראשם שנאמר וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם (דברים ל"ג, כ"א) (פרשה ב', ט'). הנה ההוראה מזה שלא היה למשה חטא משפט מות במדבר ואם כן יהיו המאמרים מתנגדים זה לזה.
ונזכיר עוד מדרשם ז"ל: אמר לו הקב"ה למשה אין אתה יודע מה לעשות אתה רוצה לאחוז החבל בשני ראשין אמר לו אם אעברה נא אתה מבקש לקיים בטל סלח נא, ואם סלח נא אתה מבקש לקיים בטל אעברה נא, אמר ר' יהושע בן לוי כיון ששמע משה רבינו כך אמר לפניו רבונו של עולם ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תנזק צפרנו של אחד מהם (שם פרשה ז', ו'). ולכאורה גם דבריהם אלו נעלמים הכוונה.
אבל נבוא לבאור המאמרים בהקדים דברי המדרש: באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה וכיון שראה הקב"ה שבשביל ישראל דיבר כן לא פגעה בו מדת הדין ויאמר ה' אל משה עתה תראה עיין שם.
ונמתיק הענין על פי דמיון לשני עניים שבאו לעיר אחד נער ואחד זקן ויריבו שניהם ויקם הזקן והכה את הנער הכה ופצוע, ויבוא הנער אל השופט ויאמר השופט למה הכית את העלם הזה, ענה ואמר דע נא אדוני כי אני דודו גואלו וקרובו ואביו מת ואנכי גדלתיו על ברכי, והנה עתה הוכחתי בשבט פשעו כאשר ייסר איש את בנו למען ילך בדרך טובים וישמור ארחות יושר, והעלם הזה שאט בו לאמר שקר בפיו כי נכרי וזר הוא מבני משפחתי, אך זה ימים אחדים שנתוועדנו בדרך במלון ועתה בא אתי אל העיר הזאת והרבה פצעי חנם, לכן ישפט נא אדוני ביני ובינו מה לי ולו ולאהוב אותי ולהוכיחני בשבט מוסר, מה עשה השופט קנס את הזקן בכמה סלעים ומהם צוה לעשות מלבוש מהודר לעלם הזה, וכה אמר אליו אם האמת כדברי העלם שאין אתה קרובו אתה ראוי באמת לתת חנם דמי בשתו, ואם כדבריך שאתה דודו הלא ראוי אליך לקיים גם את מצוה הזאת מבשרך לא תתעלם.
הנמשל כי הקב"ה צפה בדור המדבר שיצטרכו לצדיק אחד שיהיה נקבר ביניהם למען העלותם ולהחיותם עמו לעתיד כדברי המשל המובא במדרש הנזכר לעיל, אמנם עדיין אין הכרע מי מהצדיקים יהיה הנבחר לזה וראה יתברך במשה כי הוא הרועה ישראל הנאמן העומד בפרץ תמיד לפניו בעבורם ונתן נפשו עליהם בעגל ובמרגלים וזולתם מה שהוא הוראה על רוב אהבתו אותם ודבקותו בהם. אך עם כל זה מקום למשה לומר מה אתה רואה אותי לאוהב גדול כל כך לתתי קבור עמהם וכמו שאמר אעברה נא כו', ועל זה בא מדרשם ז"ל אמר הקב"ה למשה אין אתה יודע מה לעשות אם אעברה נא אתה מבקש בטל סלח נא כלומר מה היה לך להשתדל בעבורם כל כך לבקש סליחתם ואם סלח נא אתה מבקש הנך חפץ בטובתם והצלתם בטל אעברה נא למען תהיה קבור עמהם. אבל על ידי הדבר הזה שאמר משה למה הרעותה נתנוצץ הכרעה היותר קיימת כי רק משה נבחר לזה בהחלט כי הלא לעינינו הוא כי דיבר קשות אל צור ישראל מה שלא מלא לבב כל נביא וכל חוזה, עד שעל ידי כן ביקשה מדת הדין לפגוע בו בלתי כי הוא יתברך הרואה ללבב ידע שבשביל צער ישראל דיבר כן ומגודל אהבתו אותם כנזכר לעיל במדרש, ואם כן מי הוא הנאמן באהבתם והמצטער בצרתם כמוהו.
ומה נמרצו עתה דבריהם ז"ל מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ כלומר הנה מסיבת הדבר הזה נטלו בהכרח באין מנוס אם מצד העונש על מאמר הקשה הזה ואם לא היה בזה עון וחטא כי מאהבתו את ישראל דיבר כן הנה ראוי אליו לעשות גם את זאת בעבורם, והבן:
עוד יתכן בדרך אחר בהקדים דברי המדרש (ריש וארא): אני הכתבתי עליך שאתה עניו ואתה מקפיד על דברי חייך יש לך לידע מה שנאמר טוב אחרית דבר מראשיתו (קהלת ז', ח') טובה אחריתן של ישראל מראשית שנתתי להם במצרים (פרשה ו', ב'). עוד שם בסמוך: ר' מאיר אומר משל למלך בשר ודם שהיה משיא בתו קרא לקרתני (בן עיר) אחד להיות סרסור ביניהם התחיל מדבר בגסות כנגדו אמר המלך מי הגיס את לבך לא אני שעשיתיך סרסור, כך אמר הקב"ה למשה מי גרם לך שתרבה דברים הללו אני הוא שגדלתי לך ור' יהודה אומר כך אמר משה בשעה שאמרת לי לך ואשלחך אל פרעה במדת הרחמים אמרת לי שאתה עתיד לגואלם שמא עד שבאתי נהפכה למדת הדין, אמר לו הקב"ה אני ה' במדת הרחמים אני עומד (שם ג').
ונאמר בהבנת הדברים כי מה שאמר יתברך למשה עתה תראה כו', ובא הדרש באותה שעה נטל משה דינו כו', אין הדבר על צד העונש בלתי זו היא התשובה על שאלתו למה הרעותה ומההכרח נתוודע לו שלא יכנס לארץ וכמו שנבאר. והוא כי רז"ל במדרש אמרו (פרשתנו): אותה שעה נתברר משה על עסקיו שנתירא אם ישאלו לו מה שמו מה יאמר להם, באותה שעה היה מבקש שיודיענו הקב"ה את השם הגדול ויאמר אלוקים אל משה, אמר רב אבה בר ממל אמר לו הקב"ה שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא, פעמים שאני נקרא בקל ש-די, בצבאות, באלוקים, בה' כשאני דן את הבריות אני נקרא אלוקים וכו' וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה' (פרשה ג' ה'-ו') עיין שם. ובאין ספק גילה לו כל ההנהגה של גאולת מצרים והן זאת היתה הסבה להרהר אחר מדותיו ולומר למה הרעותה כי הנה כבר ידענו כי כל ההנהגה שנהג יתברך אותנו במצרים ומה שהשליט כל כך יד פרעה לרדות בנו להכביד עבודתו עלינו כל זה היה מחכמתו יתברך קורא הדורות מראש לצרוף כבור סיגם ולהסיר כל בדילם כהגו סיגים מתוך כסף, עד אשר כל הנשאר בהם קדוש יאמר לו. והוא ע"ה אחר שגילה לו יתברך הנהגת הגאולה הכלולה בשם ה' כנזכר לעיל שיער בעצמו כי כבר הוא בא בסוד ה' ותכלית כל דבר הוא חוקר עד שכאשר ראה בישראל דבר מתנגד אל הגאולה כמו מה שהכביד פרעה עולו עליהם והכבידם בקושי מילא את לבבו לאמר הנה גברה מדת הדין ובטלה את הכל כמאמר המדרש שזכרנו שמא עד שבאתי נהפכה למדת הדין.יריעות האהל
וכמו שכתבנו בקול יעקב בבאור מאמר הקב"ה למשה היה לך לידע מ"ש טוב אחרית דבר מראשיתו טובה אחריתם של ישראל מראשיתם שהיה להם במצרים, ר"ל כי בכוונה עשה יתברך והתגולל עליהם כאלה למען השלם אותם בזמן העתיד לבער הרע מקרבם בשיהיו על אדמתם אדמת הקודש, והעד על זה כי משה הציל אחד מהם מן החומה ועשה פסל מיכה הנה מזה יבחן כי כל פעל ה' למעננו לברר הפסולת מתוך האוכל שלא יתקלקלו אחר כך על ידי חברתם עמהם, וכמו כן יש לשפוט על כל הקשות והרעות שאירע להם טרם צאתם כלם היו מכוונים להמשיך לרגליהם טובות נשגבות באחריתם וכמליצת ר' חנינא חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי (חולין כ"ד), והטעם שלא גלה לו יתברך למשה תכלית העניינים ההם ותועלתם כי לא גלה לו רק הנהגתם מגאולת מצרים עד שיבואו לארץ ולא עד בכלל, כי לא יכניס אותם לארץ על כן הידיעה בזה יתירה היא לו כי לא גלה לו רק אשר יהיה בימיו.
ומעתה מה ישרו דברי המדרש שזכרנו אמר הקב"ה למשה מי גרם לך שתרבה דברים הללו אני הוא שגדלתי לך, הנה באו ז"ל לזכות את משה על ששאל והרהר אחר הנהגותיו יתברך כי אם לא היה יודע כלום מהנהגתו יתברך את ישראל לא היה מהרהר בלתי במה שהודיעו סדר הנהגת הגאולה כנזכר לעיל ויחפש ומצא עניינים זרים אל הגאולה מצא את לבבו לאמר לפני ה' למה הרעותה, ועל זה באה התשובה ויאמר ה' אל משה עתה תראה כו', ודרשו ז"ל במלחמות פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמות ל"א מלכים והיא תשובה נכונה על שאלתו למה הרעותה לאמר אחרי שאינו רואה זולת מה שהוא עתה ולא מה שעתיד להיות אחר כך על כן הדברים האלה נעלמים ממנו כי אין פעולתם וסגולת תועלתם כי אם אחר זמן חליפתו וכנזכר לעיל, נמצא ממילא נתוודע לו על פי הדברים האלה שלא יכנס לארץ ולא בעונש חס ושלום רק גרם לעצמו שיודיעהו יתברך מזה במה ששאל למה הרעותה והוכרח יתברך להשיב לו על שאלתו, ומה נמרצו עתה דברי המדרש מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ כלומר נטל לו ידיעת דינו בהכרח במה ששאל שאלתו אף כי רצונו יתברך היה להעלימו ממנו: