אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
תצוה · חלק ט
וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם. מדרש: הדא הוא דכתיב הלוא אתה מקדם ה' אלהי קדושי לא נמות כו' (חבקוק א', ), אתה גוזר ואומר קדושים תהיו כו', וכן זה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם, רבון העולם אתה מבקש שנהיה קדושים הסר ממנו המות שנאמר הלא אתה מקדם ה' אלהי קדושי לא נמות, אמר להם אי אפשר ה' למשפט שמתו וצור להוכיח יסדתו (פרשה ל"ח, ב').
ומהראוי לשום לב על מהות השאלה והתשובה.
וכדי לבוא אל ביאור הענין, נקדים מאמר החכם ע"ה אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ואין שלטון ביום המות (קהלת ח', ח'). והוא עם הכלל הידוע שההבדל בהנהגת אבינו הראשון בין קודם החטא לאחר החטא כך הוא, כי מתחילה היה האדם זך ובהיר מכל סיגי התאוות והחמדות מקודש ומטוהר כצבאי מרום דמי לבר אלהין, וכל סדר עניינו היה אך על פי הוראת השכל הישר והאמת. גם כי היה צריך לאכול ולשתות ולנהוג מנהג האדם, עם כל זה את הכל עשה בפלס החכמה העליונה הנאצלת עליו מאתו יתברך, כפי מה שיחייב חק ההכרח ולא מצד תגבורת הדמיון על השכל כמעשי הנבראים ההולכים אחר דמיונם כאחר היושר, כמו שאנו רואים היום בפרטי האדם המחרפים נפשם למות מרוב חמדת האכילה והשתיה וכדומה מסוג הזה, אבל את הכל עשה יפה בשכל האלהי הנאצל עליו כמעשי המזבל והחורש שדהו והגודר את כרמו שכל מעשיו משוערים אצלו כפי מה שיבואהו מן ההכרח. אמנם אחר שבא הנחש על חוה הטיל בה זוהמת הבהמיות עד שיפול עליו מאמר (חגיגה ט"ז) ששה דברים נאמרו באדם שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבהמה כו'. וההוראה במאמר כבהמה לומר כי מתחילה היה באלו השלשה לא כבהמה אשר דמיונה מטעה אותה אבל התנהג בהם מפאת שכלו ודעתו בשיעור הראוי מה שאי אפשר להתקיים בלעדם. ולכן בהיות הנהגתו על אופן המעולה הזה לא פעל בנפשו שום פגם על ידי עסקו בפרנסת הגוף כי אם אדרבא בהתענג הגוף התענגה גם הנפש כענין שהיה בזמן המקדש שיבנה במהרה בימינו שנאמר בו מה ידידות משכנותיך ה' צבאות נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' לבי ובשרי ירננו אל אל חי (תהלים פ"ד, ב'-ג'). רצה לומר כי בהיות המקדש על מכונו הוא יתברך עשה שלום עלינו בין הגוף והנפש ותאכל היא והוא והתענגו על ה' כי תענוגי הקרבנות שנעשו בקדושה ובטהרה היו מוסיפים חיים לגוף ומרפא לנפש כי כמו שכחות הגוף היו נזונים מהבשר כן כחות הנפש לקחו ערובתם ונזונו מהקדושה וזהו דיוק לבי ובשרי כלומר הנפש והגוף, וזהו מאמר המדרש צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה כו', (שם ס"ג, ב') כשם שנפשי צמאה לך כן רמ"ח אברים שבי צמאים לך:יריעות האהל
המורם מדברינו כי קודם החטא היה האדם מנהיג ומכלכל את גופו על פי שכלו לבד, ממש כמנהג האדון עם עבדו שמכלכל דבריו במשפט, במדה ובמשקל, ולא היה משמש כלל בהנאות המדומות ובבקשת המותרות. ועל כן לא היו עניני הגוף שוים בנזק הנפש יען שלא הרגיש בהנאות מאומה כמשפט הבהמה ואם כן היו ידיו רב לו להיות קודש לה' מבואו ועד צאתו, והיתה חזרתו אל מקומו ותשובתו למעונתו כמי שבא מן הדרך ושב לביתו בלי אסון (וזה היתה עלית חנוך ואליהו זכור לטוב). לא כן עתה שהנפש נוטלת חלק מן האכילה והשתיה והנאה והמשובח ותתגאל בהם, הנה כל עוד שהיא בגוף האדם לא תוכל להתרחץ מצואתה ולבוא אל טהרתה כאשר היתה באמנה אתו יתברך טרם נתנה בו, כי אם המות הוא הוא המפריד רוח הטומאה ממנה מסיר כל סיגיה מצריף כל בדיליה. ולכן אחר אכילת האדם מן העץ הוחלט לו המיתה, לא בדרך עונש כי אם בדרך תיקון לתת לו שארית שיוכל לשוב על ידי כן לטהרתו הראשונה ולהיות נפרד מרוח התאוות המשותפות עמו במזגי הגוף כנ"ל.
וזהו אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח כלומר רחוק מאד שיהיה האדם מושל ברוחו לכלוא הרוח ממנו, בעודו בחיים חיותו כדי שלא יצטרך למות כמו אליהו וחנוך וכאשר זכרו ז"ל (במדרש תזריע) על ובחטא יחמתני אמי שאפילו יהיה צדיק שבצדיקים אי אפשר שלא יהיה בו מה מן החטא וכמו שכתוב אין אדם צדיק בארץ כו', ולכן אין שלטון ביום המות רצה לומר שישלוט בעצמו שלא ימות:
ומעתה מה ימתקו דברי המדרש בנושא דרושנו הה"ד הלא אתה מקדם כו', לא נמות אתה גוזר ואומר קדושים תהיו כו', הסר ממנו המות, והוא כי לפי הנחתנו היו ישראל בזמן המקדש באותה בחינה עצמה שהיה בה האדם קודם החטא (וכפי מה שבארנו בחלק הראשון (וירא על מאמר והנה איל אחר נאחז וכו', מאמר המשורר אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו וכו', אשר עיקר השלום הזה שאמר הוא מוסב על השלום והשלוה שהיה להנפש עם הגוף בזמן המקדש שהיו שניהם אוכלים מקערה אחת וכמבואר שם באורך), ואם כן היה בכח האדם להתנהג בגופו ונפשו כמו קודם החטא ולא היתה המיתה מוכרחת אליו להגות סיגים מתוך הנפש ולצרפה מהתערב בה רוח זרה מהתאוה והחמדה וכדומה, וכאשר הפליג המשורר ע"ה על הזמן ההוא ואמר ותורתך בתוך מעי (תהלים מ', ט'), וזהו הלא אתה מקדם ה' אלהי קדושי כלומר הקדשתנו עתה ממש באותה בחינה שהקדשתנו מקדם היינו קודם החטא ואם כן לא נמות.
וזהו שביארו ז"ל אתה גוזר ואומר קדושים תהיו כו', וכן זה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם רבון העולמים כו', הסר ממנו המות וזהו שנאמר הלא אתה מקדם כו' וכנ"ל, על זה השיב הקב"ה ואמר להם אי אפשר ה' למשפט שמתו וצור להוכיחו יסרתו, ביאור הדבר כי הנה פעולת המות היה על שני פנים אחד להפחיד בו את האדם קודם החטא היינו שלא יאכל מן העץ מאימת מות כמו שאמר לו יתברך ביום אכלך ממנו מות תמות, ולעילה זאת אם לא אכל האדם מן העץ מיד אחר שנצטוה עליו ממורא המות הנה היה ממות אצלו למוכיח בכל הימים כי כל אימת שהיה מעלה על לבו לאכול מפריו היה ירא וחרד לבלתי יתקיים בו מאמר כי ביום אכלך ממנו כו' והיה מונע עצמו מלאכול ממנו נמצא כי יסור המות היה קודם החטא למען הוכח את האדם ולהפחידו בו שימנע עצמו מאכילתו, אמנם עתה בשכבר עבר וחטא ונענש במיתה הנה נעשה מן התוכחה משפט רוצה לומר ענין מחוייב על פי המשפט הנחרץ.
והן על שני בחינות אלו משמש המות גם עתה א'. להעניש הרשעים במשפט, והב'. להוכיח ולהפחיד הצדיקים שלא ינקש עליהם המות טרם בוא קצם. וזהו מליצת הכתוב האל לנו אל למושעות ולה' אלהים למות תוצאות (תהלים ס"ח, כ"א) והכוונה בזה לתת טעם על סיפור הקדום שנתן יתברך תורת אמת אל אומתנו שלא יקשה על זה, אם כן למה זה יגוע האדם וילך למות, לכן אמר יש למות שני פעולות, וזהו למות תוצאות ואם כן בין כך ובין כך הוא מחוייב להיות בעולם למוכיח גם אם לא למשפט. וזהו מאמר הכתוב החפץ אחפץ מות רשע כו', הלא בשובו מדרכיו וחיה (יחזקאל י"ח, כ"ג). רצה לומר כי באמת כל מגמתו יתברך במה שחייב את האדם למות לא מחמת חפצו חלילה במות המת לכונת המשפט, אבל כל חפצו הוא למען יהיה המות למוכיח, וזהו הלא בשובו מדרכיו וחיה והיינו מאימת מות. וזהו שבא המאמר שלפנינו להתנצל למפרע על מה שהוטבע האדם על המיתה לומר אם אמנם כי עתה הוא מחוייב עליו במשפט עם כל זה תחילת יסודו לא היה בלתי להוכח בו האנשים. וזהו שאמר הכתוב ה' למשפט שמתו. כלומר עתה ועם כל זה הכונה הראשונה לא היתה כן וזהו וצור להוכיח יסדתו.
ומעתה מה נמרצה תשובת ה' יתברך על שאלתם הנזכרת לעיל אמר להם אי אפשר ה' למשפט שמתו כו', לומר כי אחר שכל עיקר יסוד המיתה היה מכוין מתחילה להוכיח בו אם כן גם עתה בהיות המקדש על מכונו גם שאינם צריכים עוד אל המיתה מצד החיוב והמשפט כנזכר לעיל עם כל זה אי אפשר להעבירו ולבטלו, והוא על פי דמיון לאחד שהיה מזהיר את בנו לאמר אל תאכל דבר זה, ולא שמע אליו ואכל וחלה, שלח אביו אחר רופא אחד והכניסו לתוך ביתו והיה מרפא אותו על ידי סמים מרים מאד עד שהבריא, והיה האב מחזיק אותו בביתו בדירה מיוחדת והספיק לו מזון ומחיה כל ימי חייו, והאמנם שהדבר הזה מובן מאליו שאינו מחזיק את הרופא בלתי עבור בנו, עם כל זה הוא מכוון לשני ענינים, אחד כי בראות הבן את הרופא הוא זוכר תמיד מרירות הסמים שכלכל אותו במחלהו, ועל ידי כן הוא מונע עצמו מכל המאכלים הרעים והמזיקים, כדי שלא יפול עוד הפעם בידו, והתועלת השניה גם אם יאכל לפעמים מדברים המזיקים ויחלה הנה עד מהרה ירוץ הרופא יחיש קל ירפאהו ויחבשהו, ולכן אפילו אם יעבור זמן רב שלא יחלה הבן עם כל זה לא ימנע האב מלהחזיק את הרופא אצלו, כי מיראתו אותו הוא נזהר מהדברים המסבבים מחלתו.
והנדמה מובן מדברינו הקודמים וזהו אמר להם אי אפשר ה' למשפט שמתו וצור להוכיח יסדתו כלומר האמנם כי כדבריכם כן הוא כי אינכם צריכים עתה אל תועלת המיתה כמו שנזכר למעלה עם כל זה אי אפשר לבטלו להיות עיקר יסודו למבנה המוסר והתוכחה וזהו וצור להוכיח יסדתו ולעילה זאת אי אפשר להסירו גם היום, והבן: