אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
תצוה
חלק א
ואתה תצוה כו', ויקחו אליך שמן זית זך כו'.
ביארנוהו בחבורנו קול יעקב במגלת שיר השירים על מאמר הנך יפה עיניך יונים עיין שם:
חלק ב
מדרש: כתיב בצור צור את אמרת אני כלילת יופי את אמרת אני כלילת יופי (יחזקאל כ"ז, ג') אחרים אינם אומרים, אבל ירושלים הכל אומרים שבחה שנאמר הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי (איכה ב', ט"ו) (פרשה ל"ו, א').
ביאור המאמר מובן פשוט שאינו מדבר כי אם על היות כל חוסן וכל יקר של צור דבר המושפע ובא אליה ממדינות אחרות כמו שזכר הנביא (שם) ברושים משניר בנו לך כו', ארז מלבנון כו', אלונים מבשן כו', ועוד הרבה, שמבאר על כל דבר ודבר מאין הוא בא אליה, אבל היא בעצמה היתה ריקנית מכל הטוב כי היא יושבת בלב ימים, רק שעשתה מסחור עם ארצות זולתה וכמו שכתב רוכלת העמים אל איים רבים. ממש כהשואל כלים יקרים וחשובים משכניו לכבד בהם פני האורח אשר לפי ראות עיני האורח יחשבהו לקצין ואדיר, אבל אם ישאל את פי השכנים הנה הם יספרו ויאמרו לו על כל דבר למי הוא וכל אחד יכיר את שלו.
וזהו צור את אמרת אני כלילת יופי את אמרת אחרים אינם אומרים כי כל מדינה תעיד על חלקה המובא ממנה אל צור. לא כן ירושלים ענינה בהיפך כי לא תחסר כל בה, ואדרבא כל המדינות היו מקבלים שפעתם וברכתם על ידי ירושלים וכמו שיתבאר אי"ה לפנינו, ואם כן אחרים אומרים ומעידים עליה זאת העיר כלילת יופי:
חלק ג
ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. מדרש: הדא הוא דכתיב לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי (תהילים קי"ט, צ"ב), כשאמר הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך, הרע לו אמר לו תורה שלי היתה ונתתיה לך כו' (פרשה ל"ז, ד').
והמאמר פלאי! והנראה על פי מה שאמרו ז"ל (במדרש קהלת) יפתח בדורו כשמואל בדורו. שאם היה שמואל בדורו של יפתח לא היה נחשב לכלום. והוא עם המבואר במדרשם ז"ל (תשא פ' מ"ב) לך רד לא בשביל כבודך אתה עולה לכאן אלא בשביל כבוד בני כו', כשישראל צדיקים הם מתרוממים ועולים וכן שלוחיהן מתעלין עמהם, וכשהם יורדים הם ושלוחיהן בירידה (פרשה מ"ב, ב').יריעות האהל וההוראה מזה כי כמו שחסרון לראש הדור אם מדרגתו קטנה ממדרגת הדור, כן איננו ראוי להיות עליהם לראש אם הוא גדול מהם יתר מאד, ממש כהלבוש הזה שאינו ראוי ללבוש בו בלתי אם הוא כמדת לובשו לא ארוך ולא קצר. וזהו מה שאמרו יפתח בדורו כשמואל בדורו, לא שחשיבות יפתח מחמת דוחק מציאות שמואל ודוגמתו, לא כן הדברים, כי אם כשם שאם ראש הדור קטן מאד אינו ראוי להיותו בלתי מוצלח לשפוט את הדור, כן אם הוא מופלג במעלה יותר מדאי מערך ההמון גם כן אינו מוצלח לנהל אותם כי לא יעצרו כח ללכת אחריו ולהתדמות אליו בדמותיו, ולכן יפה אמרו אילו היה שמואל בדורו של יפתח לא היה נחשב לכלום. ולכן אחר חטא העגל שירדו ישראל הרבה מרום מדרגתם אמר הקב"ה למשה לך רד רצה לומר מהצורך לך לרדת עמהם ותתמעט בבחינתך בכדי שתהיה ראוי להיות להם לראש כפי דלת ערכם:
ובזה נבוא אל הענין והוא על פי דמיון לגדול אחד שלקח לביתו מלמד עבור בניו ויהי לתקופות הימים ויגדל אצלו ילד ויגמל, והיה צריך להתרגל באותיות ונקודות וכדומה מלמודי הדרדקי, ולקח מלמד עבור הילד הזה לבד, אמר אליו המלמד הראשון מדוע נתת עיניך בדרדקי הזה הלא לא נופל אנכי ממנו והלא כביר מצאה ידי ללמוד עם בחורים הגונים קל וחומר עם הקטן הזה, אמר לו לדבריך יקשה גם כן למה אין אני בעצמי לומד עם בני ומה לי ולך, ובע"כ צריך אתה לומר מפני שאני גדול יותר מדאי כערך הבנים קצרי השגה כי לא להועיל אהיה להם, ואם כן הוא הדבר והיא התשובה שגם אתה לא תוכל ללמוד עם הקטנים ביותר, אשר שכלך גדול משכלו עד למרבה.
וזהו תשובתו יתברך למשה שאין לו להצטער כלל על שלא נבחר הוא אל הכהונה גדולה כי אינו ראוי לזה כלל מרוב גדולתו ומעלתו יתר מאד על מעלת העם. ונתן לו דמיון על זה התורה לאמר התורה היתה שלי ונתתיה לך בכדי שתהיה אתה לעם מול האלהים ולמה לא למדתי עמהם אני בעצמי ובע"כ שאני אצליהם גבוה מעל גבוה, וכאשר אמרו בעצמם דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים כו'.
וזהו דברי המדרש ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך הדא הוא דכתיב לולי תורתך שעשועי כו', כלומר על ידי התורה נתנחם משה ע"ה על שלילות התקרבותו אל הכהונה, ונצטוה להקריב את אהרן כי על ידה נתברר לו אשר מורה הדור צריך שיהיה במדרגה קרובה למדרגת העם וכדמיון הלבוש שזכרנו:
חלק ד
מדרש: אשרי תבחר ותקרב כו' (תהילים ס"ה, ה'), משל לחכם שנטל קרובתו ועשתה עמו עשר שנים ולא ילדה, אמר לה בקשי לי אשה, ואמר לה יכול אני ליטול חוץ מרשותך אלא שהייתי מבקש ענותנותך. כך אמר הקב"ה למשה יכול הייתי לעשות לאחיך כהן גדול חוץ מדעתך אלא שהייתי מבקש שתהיה גדול עליו (פרשה ל"ז, ד').
הנראה בביאור המאמר בהקדים דברי המשורר ע"ה שבחי ירושלים את ה' כו', עד השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו (תהילים קמ"ז, י"ב). והכלל בזה כי כבר נודע ומפורסם אשר כל הנבראים מהעליונים והתחתונים כל אחד מקבל שפעתו מאשר למעלה ממנו, וכן כלם עד אין סוף ב"ה המחיה את כלם, כי ממנו תשתלשל ההשפעה מיד ליד ממעלה למטה, וכל אחד מקבל מיד הסמוך לו עד אשר לפי הסדר הזה יושפעו כלם מהחיות הקודש עד נחשול קטן.
ואם רצונך להבין טעם הדבר שלא תבוא ההשפעה בלתי על ידי ממוצעים ושלוחים, הנה אפשר לנו לומר בזה שני טעמים. אחד שאין ביכולת הנברא להגיע אליו דבר מיד העומד ברחוק כי אם על ידי ממוצעים רבים העומדים בין הנותן ובין המקבל.
אמנם להסביר הדבר גם בהענין שלפנינו על דרך זה הנה תתן חלילה פגם וחסרון ביכולת של מעלה, לאמר שאין ביכולת שתבוא ההשפעה מרם על רמים לנבראים שפלים בלתי על ידי ממוצעים, וחלילה חלילה לומר כן הלא כבר נאמר היפלא מה' דבר. והמופת היותר חזק לשלילות הטעם הזה הוא ענין הנבואה אשר כשלחו יתברך מאמר נבואה אל הנביא הנה עד מהרה ירוץ דברו מאת גבוה על גבוה לנמוך שבנמוכים באין ממוצע כלל, ובע"כ נאמר בטעם הדבר בפנים אחרים כי כל מגמת ה' יתברך ורצונו היה בזה לזכות את הממוצע והשליח עם אותו שנשתלח אליו, ממש כהשולח מתנה לרעהו על ידי שליח גם כי הוא היה יכול להושיט לו המתנה על ידי עצמו, עם כל זה יאבה כמו כן לזכות השליח שיקח גם הוא שכרו.
כן הדבר בעניננו כי כל מקבלי ההשפעה יריקו להסמוכים אליהם במדרגה בתנאי אחר שנתמלאו הם די צרכם, וכמו שיתבאר ענין זה באורך בפרשת ברכה אי"ה. ואם כן את שיבחר ה' יתברך להיות ממוצע בקבלת ההשפעה להשפיע לאחרים ודאי כי לא תשטוף ולא תעבור ההשפעה ממנו עד כי יתמלא הוא על כל אפיקיו.
ומעתה המשך המאמר כך הוא שבחי ירושלים את ה' כו', רצה לומר מהראוי שתתן תודה שבח לה' יתברך על נתנו אותך לממוצע לקבל הברכה וההשפעה מלמעלה להגיע ולהריק לכל הארצות (שע"כ היא נקראת כלילת יופי משוש כל הארץ). כי בודאי היתה הכוונה העליונה גם לזכותך על ידי היות מערכת סדרי ההשפעה נערכים בסדר הזה להיות מסילות לה בשערי ירושלים. והוא כדי שתהיה מלאה ברכת ה' עד בלי די ותשבע ותותיר, עד כי כל הארצות יאמרו די אל הנותר משבעה, וזהו שבחי ירושלים את ה' כו', השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך (וכמו שנתבאר בחלק הראשון פרשת תולדות על מאמר לך נא אל הצאן). שאם לא תאמר כן כי אם שמההכרח תבוא ההשפעה אך על ידי אמצעים מיד ליד על כי קצור קצרה יד הנברא לקבלה ממקומה הראשון, יקשה אם כן אל הנבואה. וזהו שאמר והלא השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו אם לא שחפץ הקב"ה לזכות את הממוצע (ועיין מה שכתב החכם בעל העיקרים זלה"ה בי"ח משלישי בביאור מאמר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם כו').
וזהו המכוון בעצמו במאמר שלפנינו, כי משה ע"ה היה רע בעיניו מדוע לא היה הוא הנבחר לכהונה גדולה ושיהיה הוא הצינור המביא ההשפעה להעם, והשיבו הקב"ה הלא לאמונה כי שלך גדול משלו, כי כמו שאהרן יתמלא ברכה וטוב על ידי מה שנעשה שליח להריק הברכה לישראל כן אתה תהיה מלא ברכת ה' ותתברך משמים קודם לאהרן אחרי אשר אתה הוא השליח לבחור בו ולמשוח אותו.
וזהו מליצתם ז"ל משל לחכם שנטל קרובתו ועשתה עמו עשר שנים ולא ילדה אמר לה בקשי לי אשה כו', כך אמר הקב"ה למשה יכול הייתי לעשות לאחיך כהן גדול חוץ מדעתך אלא שהייתי מבקש שתהא גדול עליו, כלומר לזכותך יותר ממנו במה שתהיה עליון עליו וקודם לו בקבלת ההשפעה, וזהו שהעמיסו ז"ל במקרא שהביאו אשרי תבחר ותקרב, אשר לפי הפשט יותר מהצורך היה שיאמר אשרי נבחר ונתקרב, אבל לדברינו הנה המאמר הזה הוא מה שדיבר יתברך על לב משה, לאמר כמו שאשרי לאהרן שהוא הנבחר כן אשרי לך במה שאתה תבחרהו, ולא אעשה זאת על ידי עצמי בלתי על ידך וזהו אשרי תבחר ותקרב כו', והבן:
חלק ה
מדרש: ויקחו אליך שמן זית זך אמר הקדוש ב"ה למשה לא שאני צריך להם אלא שיאירו לי כשם שהארתי כו', משל לפקח וסומא שהיו מהלכים אמר הפיקח לסומא בא ואני סומכך, והיה הסומא מהלך, כיון שנכנסו לבית אמר הפקח לסומא צא והדלק לי את הנר והאר לי שלא תהא מזיק לי לעבד שלויתיך כך הפקח זה הקב"ה שנאמר כי ה' עיניו משוטטות בכל הארץ וסומא אלו ישראל שנאמר נגששה כעורים קיר וכאין עינים נגששה כו' (ישעיה נט, י') (פרשה ל"ו, ג').
הנראה בהבנת הכפל כעורים וכאין עינים, כי הנביא ע"ה כיון בזה לשלול השני סוגי הצלות שיש לאיש עור, אחת בלכתו לנוע בתוך העיר בין אנשים פקחים שהמה ידריכו אותו מישרים וינחוהו במעגלי צדק אל כל אשר יחפוץ, והשני אם הוא זוכר את דרכו מעת היותו פקח הנה גם הזכרון הזה יועילנו כי ישרוך דרכו אל אשר הלך מאז. אמנם אותו אשר מעולם לא ראה אור ונמצא שהצלת הזכרון שלולה מאתו, והוא גם הוא בין אנשים סומים והוא נמנע הישועה אפילו מאחרים אזי רעתו כפולה והוא רחוק ההצלה משום צד.
וזהו נגששה כעורים קיר כלומר שכלם עורים אין רואה, וגם וכאין עינים רצה לומר כאלו לא היו עינינו פקוחות מעולם, והוא להפליג על גודל העורון אשר לעיני הנפש מפאת היצר הרע המחשיך את אורה, והקב"ה מוביל אותנו ביד בחסדו הגדול לבלתי נכשל במכמוריו וכמו שכתוב צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו (תהילים ל"ז, ל"ב) וזהו כך הפקח זה הקב"ה כו', והסומא אלו ישראל:
חלק ו
מדרש: כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נמנע משה מלשמש בכהונה גדולה, הדא הוא דכתיב משה ואהרן בכהניו (תהלים צ"ט, ו') ר' ברכיה בשם ר' סימון מייתי לה מן הדין קרא בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים הוא ובניו עד עולם כו', ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי (דברי הימים א' כ"ג, י"ג) (ויקרא רבה פרשה י"א, ו'. וכעין זה בפרשתנו).
וכתב הרב בעל ידי משה ז"ל ומדכתיב בניו יקראו על שבט הלוי שמע מינא הוא בעצמו היה כהן גדול, עד כאן.
והפליאה נשגבה מה ראה האלהי הזה ר' ברכיה ע"ה להוכיח הדרש ממקרא אחר ולא נראה לו המקרא הראשון אשר שם מבואר הדבר באר היטב כי משה ואהרן גם שניהם היו כהנים כמ"ש משה ואהרן בכהניו, והמאמר שהביא הוא מדברי הימים אינו מוכיח על הדרש כי אם על פי דיוק (וחוץ מזה מצינו הרבה בגמרא אשר בהזדמן לפניהם ב' כתובים על ענין א', מקשה הש"ס מאי ואומר שהיא הוראה כאילו הוא בא לפסול הלימוד הראשון).
והנראה כי ר' ברכיה כיון בזה לבאר לנו ענין גדול והוא להתיר ספק עצום הנופל בדברי הדרש הוה, כי הנה כבר קבלנו בשעה שאמר הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך הרע לו וכאמרם ז"ל (שם בסמוך) כל שבעה ימי הסנה היה הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים כו', ובשביעי אמר לו שלח נא ביד תשלח אמר לו הקב"ה חייך שאני צוררה לך בכנפיך אימתי פרע לו כו', כל שבעה ימי המלואים היה משמש משה בכהונה גדולה וסבור שלו היא בשביעי אמר לו לא שלך היא אלא של אהרן אחיך היא (ויקרא רבה שם), אשר מכל זה אנחנו רואים שעל פי עונש לא היתה הכהונה למשה בלתי לאהרן ולא שימש משה בכהונה כי אם שבעה ימים, ואיך אם כן יאמרו כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר שימש משה בכהונה גדולה, והן לזאת בא ר' ברכיה ע"ה והסיר הספק הזה במה שהביא מאמר בני עמרם כו', עד בניו יקראו על שבט הלוי כי בזאת ביאר לנו פשר דבר ההוא וכמו שנבאר.
והוא בהזכיר עוד מה שאמרו ז"ל (בסמוך) אמר ר' אלעזר בר' יוסי פשוט הוא לן שבחלוק לבן שימש משה במדבר (כך הגירסא בפסיקתא רבתי דרב כהנא פרק י"ד) ולכאורה אין אנו יודעים מה השמיע אותנו גם האלהי הזה כי מה יתרון למשה בחלוק לבן ובמה גדול כחו בענין זה.
אבל הסכת ושמע: חכמים הגידו ולא כחדו אשר ממלכות בשר ודם יש לנו לקחת דמיון על מלכות שמים וכאמרם מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא ואם כן נחקורה נא בתהלוכות צבאות מלכי בשר ודם כי הנה זה משפט המלך להיות לו שרים רבים אשר יצבאו על עמו שרי אלפים שרי מאות וכדומה הרבה, וכל אחד ממונה על עסק מיוחד ולכלם בשם יקרא כפי המחלפות ההתמנות אשר להם איש איש למלאכתו אשר המה עושים. והנה מלבד שרי צבאות הרבים האלה יש עוד אחד אצל המלך אשר אם תשאל עליו ועל פקודתו יאמרו לך שאין לו התמנות מאומה, לא פקיד ולא נגיד, ואין לו שם ותואר המורה על איזה התמנות, אבל אם יתקוף אחד לברר לו תכלית גדר האיש ההוא ובחינתו הנה יאמרו לו כי מעלת האיש ההוא עודפת על כל שרי צבאות, והוא יקר בעיני המלך נכבד מכלם והוא עליון עליהם וידיו רב לו לעשות כרצונו ככל העסקים המיוחדים לגדולי השרים אין דבר נעלם ממנו, והסבה לזה להיות ריע המלך מפליא עצה ממתיק סוד, ולכן גם כי אין לו שום התמנות עם כל זה דעתו ומאמרו עודפת במעלה על דעות כל השרים.
ומעתה נחקורה ההבדל בין כל השרים הפקידים ובין ריע המלך הזה הנה כל השרים הפקידים למחלקותיהם מיד כאשר ישיגו ההתמנות אשר להם ישיגו כמו כן חק תבנית המלבושים אשר ילבשו בהן ואך בצלם יהלכון אם בכמות המלבושים ואם באיכותם וכל אחד מן השרים מצויין במלבושיו בצלם דמות תבניתם אין לבושו של זה נעשה כשל זה, וכן אין מספר הבגדים של זה כמספר המיוחד לזה כי כל השרים ראוי אליהם להיותם רשומים ומוגבלים באפודותיהם ובמחלצותיהם ומגבעותיהם, כפי התחלפות ההתמנות שעליהם. ועוד זאת כי כל אחד מן ראשי הצבא בעת אשר המלך יפקיד אותו יתן לו עתים מוגבלים למתי יוכל לבוא לפני המלך, לא בכל פעם שיחפוץ הוא, רק כפי החק המוגבל לעתים ידועים ולא יותר, נמצא כי השר צבא אשר הונף ואשר הורם להתמנות ידוע הוא מחוייב לשמור שני ענינים האלה שאמרנו ברצות לבוא לפני המלך. א'. צלם ודמות אפודתו. ב'. שצריך לכוין השעה ורק בעת מוגבל. אמנם לא כאלה אותו החשוב שאמרנו כי אליו לא נקבע עת מוגבלת מתי יוכל לבוא אל המלך כי הוא נכנס ויוצא אצלו בתמידות כבן בית. ב' שאין מהצורך אליו להחליף שמלותיו גם כן ולבוא לפניו בצלם ידוע כי לא נתייחד אליו מעולם שום צלם ודמות מהמלבושים, שאין לו שום התמנות שיצטרך לבוא כתבנית מלבושים ידועים:
עתה הנה עלה בידינו תכלית חקירתנו כי המלך העליון יתברך היה לו שירות וכהונה אחת לתת אותה ליד ממונה ולהפקידו עליה והיא עבודת הכהונה גדולה. והנה החכמה העליונה חייבה לבחור את אהרן להתמנות זאת לקדשו ולכהנו וראה נא גם ראה כי מיד כאשר נבחר אהרן להתמנות המעולה הזאת הנה בכתב מיד ה' עליו השכיל. ואל יבוא בכל עת אל הקדש. ב'. בזאת יבוא אהרן אל הקודש כתונת בד כו' (ויקרא ט"ז, ג'), היינו כי הגביל את הממונה הנבחר הזה בזמן בואו ובצלם דמות מלבושיו הראויים להתמנות זאת לא זולת. לא כן משה רבינו ע"ה עליו הפליג הכתוב ואמר בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י"ב, ז') ובמדרש: (במקומו) שהיה עייל בלא בר (פירוש נכנס בלא רשות) וכן דרשו על ואל יבוא בכל עת אל הקודש אהרן בבל יבוא ואין משה בבל יבוא.
ונמצא אם כן כי בין אהרן למשה יש ההבדל הזה שאמרנו, כי אהרן להיותו פקיד ונבחר בהתמנות זאת היה אליו מהצורך לשמור השני התנאים הנזכרים לעיל, העת המוגבל ואך בצלם הבגדים הרשומים, לא כן משה ע"ה להיותו כביכול ריע המלך נאמן בבית ה' אין ספק אצלו שלא היה צריך לא עת ידוע ולא בגד ידוע, כי לא נתמנה לכהן שיהיה צריך להיות מצויין במלבושיו הנאותים להתמנות זאת.
וזהו כוונת ר' אלעזר בר' יוסי הנ"ל שאמר פשוט הוא לך שבחלוק לבן שימש משה כו', והוא רק להפליג כחו ומעלתו של משה שהיה גדול וחשוב אצלו יתברך כל כך עד שהיה כבן בית ולא היה צריך הכנה כלל וכלל כמו שהיה צריך אהרן ללבוש את השמונה בגדים ולהחליף מנהגו התמידי בגשתו אל קודש הקדשים, אבל משה היה תמיד מתהלך לפני ה' בשוה והיה יכול לעבוד עבודה אך בחלוק לבן לבד.
ומעתה מה ימתקו בפינו דברי המדרש שלפנינו כל ארבעים שנה שהיה ישראל במדבר לא נמנע משה מלשמש בכהונה גדולה, אשר לכאורה יפלא אם רצונם ז"ל לומר כי בכל ארבעים שנה שימש משה ראוי היה להם לומר דבריהם בדרך קצרה כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר שימש משה בכהונה גדולה, מה ענין השלילה שאמרו לא נמנע משה כו', אבל עתה לדרכנו יצדק מאד כי זאת לא היה אפשר כלל לומר כל ארבעים שנה שימש משה בכהונה גדולה כי חלילה לומר כן הלא אהרן היה נבחר לכהן ואיך יאמרו כי רק משה שימש כל ארבעים שנה, אכן זאת היה מהצורך אל רבותינו ז"ל להשמיענו שלא נטעה לומר כי לבעבור שהיה אהרן הנבחר להתמנות הכהונה שוב היה משה נמנע מזה מכל וכל, על זה באו ז"ל להעיר אותנו לאמר חלילה לטעות כן על קדוש ה' מכובד כמוהו, מי החרים את ים מצרים, מי עלה למרום, וכדומה מכחות החזקות אשר עשה משה, ואיך יתכן לומר שהיה נמנע ממנו מלשמש בכהונה, על זאת יפה אמרו כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נמנע משה מלשמש כו', כלומר גם כי באמת היה אהרן הנבחר אל ההתמנות, עם כל זה לא היה משה נמנע על ידי זה. אבל ודאי בכל עת שהיה חפצו לשמש בכהונה היה משמש כי בכל ביתו יתברך נאמן הוא, ועל זה הביאו ז"ל מקרא מלא הדא הוא דכתיב משה ואהרן בכהניו כלומר גם כי באמת אהרן הוא הכהן הנבחר עם כל זה הכתוב הקדים את משה תחילה להיותו ריע המלך וכנזכר לעיל. ומדריגתו עודפת על מדריגת אהרן:
ומעתה הנה נשאר עלינו לתרץ אם כן מדוע הרע למשה בשעה שנאמר לו ואתה הקרב אליך את אהרן ומה גם איפה הוא העונש הנחרץ עליו מאתו יתברך לשלול ממנו הכהונה על שסרב ללכת בשליחותו למצרים אחרי אשר בין כך ובין כך כביר מצאה ידו לשמש בכהונה, והן זאת היתה כוונת רבי ברכיה ע"ה במה שהוכיח הדרש ממקרא הנאמר בדברי הימים, כי שם מבואר היטב התפשרות הדברים, היינו מוצא הדרש הזה ששימש משה בכהונה גדולה וגם עונשו מבואר שם איך ומה הוא, כי הנה האמנם למשה עצמו לא היה נפקותא כלל אם היה נבחר להתמנות הכהונה מאשר לא נתמנה כי ככחו אז כחו עתה, עם כל זה יש נפקותא גדולה לבניו אחריו כי אותו שנתמנה ונעשה כהן גדול נאמר בו והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, היינו שהבנים נכנסים תחת האבות בהתמנות זאת, לא כן משה ע"ה גם כי הוא בעצמו שימש בכהונה גדולה אף על פי שלא נתמנה עם כל זה ביקש שיתמנה עליה עבור בניו שלא יהיו במדריגה זאת ולא ישמשו אפילו בח' בגדים וישארו לוים ככל בני שבטו.
ומעתה זה היה עונשו במה שלא נתמנה שישארו בניו לוים וזהו צחות דבריהם ז"ל ר' ברכיה מייתי לה מן הדין קרא בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו כו', כלומר אותו הבדיל השם יתברך וזיכה אותו בהתמנות הכהונה היתה הפעולה בזה הוא ובניו עד עולם, ומשה איש האלהים, כלומר ואם כן ודאי שאין להסתפק בו, אם היה יכול לגשת לעבודת הכהונה גם כי לא נתמנה, כי בכל בית אלהים נאמן הוא. ואם תאמר אם כן מה מנו יהלוך במה שלא נתמנה ולמה נצטער עליו הלא מדריגתו עודפת על אהרן, הנה על זה מבאר ואומר בניו יקראו על שבט הלוי, כלומר שיש לו נפקותא בבניו שלא יהיו נקראים בלתי על שם השבט, והענין אמתי ונחמד למבין:
חלק ז
ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת ואתה תדבר אל כל חכמי לב כו', ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי.
וראוי לעמוד בזה מדוע שינה הכתוב את לשונו אצל העושים במלאכת הבגדים שלא אמר בהם לכבוד ולתפארת כמו שאמר אצל משה.
ולבוא אל הענין נזכיר מאמרם ז"ל ת"ר כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן כו' (תהילים קל"ג, ב'), על דבר זה היה משה דואג אמר שמא חס ושלום מעלתי בשמן המשחה יצתה בת קול אמרה כשמן הטוב וגו', כטל חרמון מה טל חרמון אין בו מעילה אף זקן אהרן אין בו מעילה, ועדיין היה אהרן דואג אמר שמא משה לא מעל אבל אני מעלתי יצתה בת קול ואמרה לו הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד (שם פסוק ח') מה משה לא מעל אף את לא מעלתה (הוריות י"ב, א'). והכלל בזה הוא עם מה שמבואר מפי החוקרים כי יש דברים המכונים בשם ערב, כמו כל תענוגי עולם הזה, ויש המכונים בשם מועיל היינו שאין בהם ערבות כלל כי אם תכלית טוב, ולפעמים ימצאו דברים פרטיים שתרוייהו איתנייהו בהו יחד. וכמו כן תמצא במצות התוה"ק אשר קצתם בלתי ערבים על עושיהם ואדרבא עוד כמשא כבד יכבדו ממנו, כמו מצות הצום ביום הכיפורים, והצדקה וכדומה מהענינים המתנגדים אל טבע האנושי, ויש שיהיה בהם בחינת שניהם ערב ומועיל, ערב מחמת מתיקותן ומועיל מחמת קיום מצות השם, כמו מצות עונג שבת ויום טוב, יש מקיימין אותה מחמת חשקות התענוג, אבל באמת החסידים ואנשי מעשה אינם עושים כי אם מחמת מצות ה' לא לכוונת שום תענוג, וכבר ידוע כי המצוה אשר עשייתה מתנגדת אל יצרי לבו כמו מצות הצום וכדומה הנה לבעבור אשר המעשה כבדה עליו לעשותה אם כן ודאי שהוא עושה אותה למען קיים מצות ה', לא כן להתענג על ה' ביום השבת בעבור שהמעשה קלה מאד כי בעסקו בה גם שני היצרים כאחד נפגשו, אם כן איה איפה יבחן עונג זה לשם מי הוא, אם לענג את השבת וכל ערבות המאכלים מורגש לו מפאת יצרו הטוב הממתיק אותם בפיו, או שכוונתו לענג את עצמו במטעמים אשר אהב, ועל כן זהו הגדולה שבנסיונות שטוב התענוג לא יפסיד כוונת המצוהיריעות האהל בלתי האדם אשר חלק לו בבינה אף חכמתו עמדה לו למאוס בתענוגים כל הימים וכל מתוק מר לו, וכאשר הפליג המשורר ע"ה ולבי חלל בקרבי (תהילים קי"ט, כ"ב) הנה עליו אין להסתפק אם ישמח ויתענג בשבת ויום טוב, בוודאי במצות ה' הוא שמח.
וכמו כן הדבר בעניננו כי גם המצוה הזאת למשוח את אחיו לכהונה גדולה נפגעו בה ערב ומועיל שניהם כאחד, שהמשיחה היתה ערבה וחשובה מאד מצד מעלתה שיזכה על ידה לגדולה שאין למעלה הימנה, וגם מועילה מאד מצד שיהיה הוא הנבחר לשרת בקודש, כאשר הפליג עליו המשורר אשרי תבחר ותקרב כו' (תהילים ס"ה, ה'). ועל כן משה ע"ה דאג פן התערב זר בשמחתו בהיות משיחת אחיו דבר הערב להתהדר ולהתפאר בה, וזהו ועל דבר זה היה משה דואג אמר שמא חס ושלום מעלתי בשמן המשחה כי זה משפט הצדיקים השלמים שאינם מאמינים בעצמם, ולכן כאשר הרגיש שמחה בלבו בעשותו מצות השם, דאג לאמר אולי השמחה הזאת מעורבת עם שמחת היצר הרע חס ושלום, מחמת הערבות והתענוג שיש בה. (וכמו שכתבנו בחלק הראשון פרשת ויחי על מאמר בסודם אל תבוא נפשי).
ועל זה יצתה בת קול ואמרה כשמן הטוב כו', כטל חרמון כו', מה טל חרמון אין בו מעילה כו'. וזהו ועדיין היה אהרן דואג אמר שמא משה לא מעל אבל אני מעלתי, יצתה בת קול ואמרה לו הנה מה טוב ומה נעים כו', כלומר האף אמנם כי הדבר ערב עליך, עם כל זה אחרי היותך תמים עם ה' לעשות מצותיו באהבה ושמחה, ואם כן מה בכך אם מצוה זאת ערבה לך מלבד מה שהיא מועלת. וזהו דקדוק הכתוב הנה מה טוב מוסב על סוג המועיל ומה נעים מדבר מסוג הערב, ורצה לומר למה יגרע כח המועיל שבמצוה הזאת על ידי היות בה גם ערבות ואם כן שבת אחים גם יחד מה משה לא מעל כו', כי הכל הולך אחר מדריגת ובחינת לב העושה, כי בוודאי קדוש ה' כמוהו שלל מלבו כל ערבות וכל עונג ולבו התאווני כבר היה חלל בקרבו, ועל כן בהכרח לא היה כוונתו כי אם לקיים מצות בוראו ובה היה שמח.
הוא הדבר גם כן במה שצוה יתברך למשה ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך כו', כי בזה היה גם כן ערב ומועיל כנ"ל רק הקב"ה הרואה ללבב כי האיש משה עניו מאד מכל האדם מואס בכבוד וגועל בתפארת, על כן אמר לו יתברך ועשית בגדי קודש כו'. לכבוד ולתפארת כי נאמן הוא לו שבאין ספק יעשה המצוה למען שמו יתברך, ולא לכוונת הגאון והתפארת. מה שאין כן אל העושים במלאכת הבגדים לא אמר משה לעשות הבגדים לשם כבוד אהרן ותפארתו, כי האדם יראה לעינים ויחשבו את משה חס ושלום שהוא רוצה להתהדר בתפארת אחיו החשוב, כי ענותנותו לא נתוודע כל כך לפרטי האדם על אמתתה, ועל כן אמר ואתה תדבר אל כל חכמי לב כו', ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי. והבן:
ועם דרכנו נעמוד על כוונת דברי הנביא ע"ה אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג כו', אז תתענג על ה', (ישעיה נ"ח, י"ג), כי הנה לפי הצעתנו מצות שבת היא הגדולה שבנסיונות מצד הכוונה שאיננה כבדה על האדם, בכל המצוות לכוון בהם לשם ה', כמו שהיא כבדה במצות עונג שבת ויום טוב, אי על זאת בא הנביא ע"ה והמציא לנו מקום ועצה איך להתרצות לפני ה', במצוה זאת, והוא ליחד לכבוד שבת תענוגים ידועים מה שהיה נעדר מהם כל ימי החול, כי כבר ידוע אשר כל החושים והכחות שבאדם המרגישים בהנאות לפי ריקותן מן הדבר כך הנאתן בהתמלא הדבר להם, כמו שתראה אשר העני שהוא ריק מכל נפשו תאבה לכל, ואחרי השיגו הדבר ימתק ויערב לו מאד, והעשיר הוא להיפך שמפני המצא לו כל דבר ואיננו חסר מכל לכן באכלו ושתותו והתלבשו לא ירגיש אחד מני מאלף מההנאות שמרגיש בהם העני.
ועל כן זה הוא דרך ישר לפני איש למנוע עצמו מהתמיד בתענוגי העולם הזה, שעל ידי כן יהיה עשיר בתענוגים בעת שהוא צריך להתענג כמו בשבתות וימים טובים, שמצוה להתענג בהם יהיה בידו להתענג במאכל ובמשתה כברכת ה' אשר אתו, וגם זה לו לתענוג גדול אחרי ענותו את נפשו בימי החול אשר בזה יעמדו הדברים בגדר דברים הנעדרים בתמידות, ונמצאים לעתים רחוקות אשר באין ספק בעת פגעו בהם יהיו לו לנופת כמשפט הדברים כבדי המציאות. נמצא כי העונג והערבות שירגיש בשבת לא יהיה ההרגש מצד התולדה וכח הטבע, אבל ההרגש הזה יהיה ממעשי ידי עצמו על ידי מה שגדר בעדו לענות את עצמו ולחסום בעד כל עונג וכל טעם בכל הימים, הנה על ידי זה תתעורר לו תאוה חדשה לחמוד גם הדברים שאינם בגדר שיהיו ראויים להתאוות להם ולכן גם אם יאכל בשבת לכוונת השביעה לבד עם כל זה הוא משובח.
ונמתיק הדבר על פי דמיון לעשיר אחד שלא רצה להחזיק אצלו משרת בלתי אם יזדמן לו אחד מקרוביו, וכאשר שאלוהו על עילת הדבר אמר הלא ידוע כי המשרתים רובם ככולם גנבים בוזים הון בעליהם, ואם יהיה עוד המשרת נכרי וזר ימר לי מאד גנבתו, מה שאין כן אם הוא אחד מקרובי אתנחם כי עם כל זה נשארה גנבתי בבני משפחתי.
הנמשל אם התאוה אשר לו בסעודות השבת תהיה מצד התולדה וישיש ויתענג מפאת שביעת התאוה הנה היא גנבה בהיכל ה' ובאוצר העבודה, לא כן אם גם התאוה תהיה אך מצד בחרו בעבודת ה' כל הימים היינו על ידי מה שהרעיב עצמו וענה את נפשו בכל ימי השבוע עד שעל ידי זה גדלה תאותו לדבר זה בשבת, נמצא כי גם תאותו היא מהקרובים לפני ה' ומחלקי העבודה החשובים והנאותים. וזה מאמר הנביא אם תשיב משבת רגליך, רצה לומר הדברים שהם בגדר ההרגל תמנע אותם ממך בכל ימי השבוע ויסובב לך מזה עשות חפציך ביום קדשי, רצה לומר כי אתה בעצמך תעשה לך חפץ וחשק להתאוות אל דברים שאינם מעצמם בגדר הזה, וזה וקראת לשבת עונג, כלומר איך שתכוון בהם תהיה משובח. וזהו שסיים אז תתענג על ה' כלומר גם תאוותך גם שביעתך כלם תבואינה מצד טוב בחירתך ועל כן לצדקה תהיינה לך לפני ה':
חלק ח
ובמדרש: הדא הוא דכתיב סביב רשעים יתהלכון (תהלים י"ב, ט') סביב לצדיקים הרשעים מהלכים דכתיב כו', הא כיצד בשעה שהרשעים עולין מתוך גיהנם ורואים את הצדיקים יושבים בשלוה בתוך גן עדן נפשם מתמענת עליהם כו', אימתי כרום זלות לכשירומם הקב"ה מצות בזויות בעולם מה לך יוצא ליסקל על שמלתי את בני מה לך יוצא לישרף על ששמרתי את השבת מה לך כו', על שעשיתי רצון אבי שבשמים הה"ד ואמר אליו מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הוכיתי בית מאהבי (זכריה י"ג, ו') מכות האלה גרמו לי להאהב לאבי שבשמים (ויקרא רבה פרשה ל"ב, א').
ולכאורה הדברים חסרים באור.
אמנם על פי דברינו יתבארו על נכון כי הנה זה ידוע שאנחנו מחוייבים להכביד עלינו עול העבודה הקדושה ולעבדו מחמת גודל היראה והרעדה בלב טהור ורוח נכון, ולכן אם אנחנו מקילין העול מעלינו ותהי יראתנו כמצות אנשים מלומדה, הקב"ה מגרה בנו הרשעים המתנכלים להפריע אותנו ממצות התורה על ידי גזירות קשות אשר ימול את בניו יסקל, ואשר ישמור את השבת ישרף, וכדומה מן הגזירות, ובזאת הם פועלים כי תכבד העבודה על העובדים כל כך עד אשר גם הקלות יהיו אצליהם כחמורות.
ממש כמלך שהיה לו שר המשקים והיה עומד לפניו בלא כבוד ומורא כמו שראוי להעומדים לפני המלך, מה עשה המלך גזר עליו שלא יאכל שלשת ימים, ברביעי צוה עליו שיבוא לפניו וכוס המלך בידו להשקותו כפעם בפעם, וישאלו אותו על עילת הדבר ויאמר להם הלא ידעתם כי מלאכתו אצלי קטנה וקלה ומשכורותו רב מאד, כמשפט להמשרתים את פני המלך שראויים לשכר גדול, אך בעבור הפלגת האימה אשר עליהם כאשר ישרתוהו שזה עולה על הכל, כי חמת מלך מלאכי מות, ולכן האיש הזה שלבו גס בו לא יחוג ולא ינוע ממורא המלך, אם כן אפוא מאין יהיה ראוי לקבל שכרו, על כן אמרתי שיבוא לפני רעב ועיף וישמשני, ואז באין ספק תרפינה ידו ויעמוד מרעיד והעבודה תכבד עליו ועל ידי זה יהיה ראוי להשיג שכרו.
כן הדבר בהעובדים למלך הקדוש יתברך שמו אשר כל שלמות ויקרת העבודה הוא שתהיה מכח גדול ויראה חזקה כענין שהפליג המשורר ע"ה בבית אלהים נהלך ברגש (תהילים נ"ה, ט"ו) ועל כן המתרפים בעבודתם ועוסקים בה מבלי לאות ועמל במה איפוא יתרצו פני האדון ה' הגדול והנורא,שפת היריעה ומי כבוראנו יתברך השוקד לזכות שרידי בניו בכדי שיהיו ראויים לקבל גמול מעשיהם הוא נותן שבט מושלים ביד הרשעים, ובמה שהם גוזרים עלינו גזירות כדי להשבית חלילה התורה והמצות ואנחנו סובלים גזירותיהם בכל היכולת ואין נגרע מעבודתנו דבר, הנה בזאת הם עושים אתנו ופועלים עמנו שנהיה ראויים לקבל השכר הגדול והצפון לצדיקים. ולכן מוליכים הרשעים סביב לצדיקים לאמר ראו כמה גרמתם אל הצדיקים להרבות במשכורתם יתר מאד. וזהו צחות לשונם ז"ל סביב לצדיקים הרשעים מהלכים כיצד בשעה שהרשעים עולין מתוך גיהנם ורואים את הצדיקים יושבים בשלוה בגן עדן נפשם מתמענת (לשון עינוי) עליהם. יען כי הם חושבים בנפשם מה זאת עשינו כי הכבדנו עליהם עול המצות ולגרום להם שכך גדול כזה (כי לולא כן מה שייכות להם להצטער על השכר הגדול אשר להצדיקים).
וזהו אימתי כרום זלות לכשירומם הקב"ה מצות בזויות בעולם מה לך יוצא ליסקל על שמלתי את בני כו', הה"ד כו' אשר הוכיתי בית מאהבי מכות האלה גרמו לי להאהב לאבי שבשמים כלומר אשר בלעדם לא הייתי כדאי במעשי שאהיה אהוב אצל הקב"ה וכנזכר לעיל:
ומה נעמו לי בזה דברי רבותינו ז"ל (בילקוט עובדיה א') לעתיד כשהקב"ה דן את עשו הרשע מה עשו עושה מתעטף בטליתו ובא ויושב אצל יעקב, ויעקב אומר אחי לא תהא כיוצא בי שנאמר אהי דבריך מות, גזירות שהיית גוזר עלי אילו הייתי עושה נתחייבתי מיתה בידי שמים ואי לא אתה הורג אותי, אשר לכאורה יפלא מאד הכי בזה ינוס לעזרה במה שיבוא וישב אצל יעקב ומה דעתו להנצל, אמנם לדברינו יצדק מאד כי עשו יבוא אצל יעקב לקבל שכרו על רב טוב הצפון שבא לו מסבתו אשר לולא גזירותיו והכבדת עולו אין אנחנו ראויים כלל לשכר גדול כזה וכן מעשינו לא היו רצויים כל כך בהעדר המורא הגדול והאהבה הנפלאה והכוונה הטהורה המחוייבת בעשיית המצות, וזהו מה עשו עושה מתעטף בטליתו כו', ויושב אצל יעקב, ועל זה יאמר לו יעקב אחי לא תהא כיוצא בי כו', והבן:
חלק ט
וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם. מדרש: הדא הוא דכתיב הלוא אתה מקדם ה' אלהי קדושי לא נמות כו' (חבקוק א', ), אתה גוזר ואומר קדושים תהיו כו', וכן זה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם, רבון העולם אתה מבקש שנהיה קדושים הסר ממנו המות שנאמר הלא אתה מקדם ה' אלהי קדושי לא נמות, אמר להם אי אפשר ה' למשפט שמתו וצור להוכיח יסדתו (פרשה ל"ח, ב').
ומהראוי לשום לב על מהות השאלה והתשובה.
וכדי לבוא אל ביאור הענין, נקדים מאמר החכם ע"ה אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ואין שלטון ביום המות (קהלת ח', ח'). והוא עם הכלל הידוע שההבדל בהנהגת אבינו הראשון בין קודם החטא לאחר החטא כך הוא, כי מתחילה היה האדם זך ובהיר מכל סיגי התאוות והחמדות מקודש ומטוהר כצבאי מרום דמי לבר אלהין, וכל סדר עניינו היה אך על פי הוראת השכל הישר והאמת. גם כי היה צריך לאכול ולשתות ולנהוג מנהג האדם, עם כל זה את הכל עשה בפלס החכמה העליונה הנאצלת עליו מאתו יתברך, כפי מה שיחייב חק ההכרח ולא מצד תגבורת הדמיון על השכל כמעשי הנבראים ההולכים אחר דמיונם כאחר היושר, כמו שאנו רואים היום בפרטי האדם המחרפים נפשם למות מרוב חמדת האכילה והשתיה וכדומה מסוג הזה, אבל את הכל עשה יפה בשכל האלהי הנאצל עליו כמעשי המזבל והחורש שדהו והגודר את כרמו שכל מעשיו משוערים אצלו כפי מה שיבואהו מן ההכרח. אמנם אחר שבא הנחש על חוה הטיל בה זוהמת הבהמיות עד שיפול עליו מאמר (חגיגה ט"ז) ששה דברים נאמרו באדם שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבהמה כו'. וההוראה במאמר כבהמה לומר כי מתחילה היה באלו השלשה לא כבהמה אשר דמיונה מטעה אותה אבל התנהג בהם מפאת שכלו ודעתו בשיעור הראוי מה שאי אפשר להתקיים בלעדם. ולכן בהיות הנהגתו על אופן המעולה הזה לא פעל בנפשו שום פגם על ידי עסקו בפרנסת הגוף כי אם אדרבא בהתענג הגוף התענגה גם הנפש כענין שהיה בזמן המקדש שיבנה במהרה בימינו שנאמר בו מה ידידות משכנותיך ה' צבאות נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' לבי ובשרי ירננו אל אל חי (תהלים פ"ד, ב'-ג'). רצה לומר כי בהיות המקדש על מכונו הוא יתברך עשה שלום עלינו בין הגוף והנפש ותאכל היא והוא והתענגו על ה' כי תענוגי הקרבנות שנעשו בקדושה ובטהרה היו מוסיפים חיים לגוף ומרפא לנפש כי כמו שכחות הגוף היו נזונים מהבשר כן כחות הנפש לקחו ערובתם ונזונו מהקדושה וזהו דיוק לבי ובשרי כלומר הנפש והגוף, וזהו מאמר המדרש צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה כו', (שם ס"ג, ב') כשם שנפשי צמאה לך כן רמ"ח אברים שבי צמאים לך:יריעות האהל
המורם מדברינו כי קודם החטא היה האדם מנהיג ומכלכל את גופו על פי שכלו לבד, ממש כמנהג האדון עם עבדו שמכלכל דבריו במשפט, במדה ובמשקל, ולא היה משמש כלל בהנאות המדומות ובבקשת המותרות. ועל כן לא היו עניני הגוף שוים בנזק הנפש יען שלא הרגיש בהנאות מאומה כמשפט הבהמה ואם כן היו ידיו רב לו להיות קודש לה' מבואו ועד צאתו, והיתה חזרתו אל מקומו ותשובתו למעונתו כמי שבא מן הדרך ושב לביתו בלי אסון (וזה היתה עלית חנוך ואליהו זכור לטוב). לא כן עתה שהנפש נוטלת חלק מן האכילה והשתיה והנאה והמשובח ותתגאל בהם, הנה כל עוד שהיא בגוף האדם לא תוכל להתרחץ מצואתה ולבוא אל טהרתה כאשר היתה באמנה אתו יתברך טרם נתנה בו, כי אם המות הוא הוא המפריד רוח הטומאה ממנה מסיר כל סיגיה מצריף כל בדיליה. ולכן אחר אכילת האדם מן העץ הוחלט לו המיתה, לא בדרך עונש כי אם בדרך תיקון לתת לו שארית שיוכל לשוב על ידי כן לטהרתו הראשונה ולהיות נפרד מרוח התאוות המשותפות עמו במזגי הגוף כנ"ל.
וזהו אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח כלומר רחוק מאד שיהיה האדם מושל ברוחו לכלוא הרוח ממנו, בעודו בחיים חיותו כדי שלא יצטרך למות כמו אליהו וחנוך וכאשר זכרו ז"ל (במדרש תזריע) על ובחטא יחמתני אמי שאפילו יהיה צדיק שבצדיקים אי אפשר שלא יהיה בו מה מן החטא וכמו שכתוב אין אדם צדיק בארץ כו', ולכן אין שלטון ביום המות רצה לומר שישלוט בעצמו שלא ימות:
ומעתה מה ימתקו דברי המדרש בנושא דרושנו הה"ד הלא אתה מקדם כו', לא נמות אתה גוזר ואומר קדושים תהיו כו', הסר ממנו המות, והוא כי לפי הנחתנו היו ישראל בזמן המקדש באותה בחינה עצמה שהיה בה האדם קודם החטא (וכפי מה שבארנו בחלק הראשון (וירא על מאמר והנה איל אחר נאחז וכו', מאמר המשורר אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו וכו', אשר עיקר השלום הזה שאמר הוא מוסב על השלום והשלוה שהיה להנפש עם הגוף בזמן המקדש שהיו שניהם אוכלים מקערה אחת וכמבואר שם באורך), ואם כן היה בכח האדם להתנהג בגופו ונפשו כמו קודם החטא ולא היתה המיתה מוכרחת אליו להגות סיגים מתוך הנפש ולצרפה מהתערב בה רוח זרה מהתאוה והחמדה וכדומה, וכאשר הפליג המשורר ע"ה על הזמן ההוא ואמר ותורתך בתוך מעי (תהלים מ', ט'), וזהו הלא אתה מקדם ה' אלהי קדושי כלומר הקדשתנו עתה ממש באותה בחינה שהקדשתנו מקדם היינו קודם החטא ואם כן לא נמות.
וזהו שביארו ז"ל אתה גוזר ואומר קדושים תהיו כו', וכן זה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם רבון העולמים כו', הסר ממנו המות וזהו שנאמר הלא אתה מקדם כו' וכנ"ל, על זה השיב הקב"ה ואמר להם אי אפשר ה' למשפט שמתו וצור להוכיחו יסרתו, ביאור הדבר כי הנה פעולת המות היה על שני פנים אחד להפחיד בו את האדם קודם החטא היינו שלא יאכל מן העץ מאימת מות כמו שאמר לו יתברך ביום אכלך ממנו מות תמות, ולעילה זאת אם לא אכל האדם מן העץ מיד אחר שנצטוה עליו ממורא המות הנה היה ממות אצלו למוכיח בכל הימים כי כל אימת שהיה מעלה על לבו לאכול מפריו היה ירא וחרד לבלתי יתקיים בו מאמר כי ביום אכלך ממנו כו' והיה מונע עצמו מלאכול ממנו נמצא כי יסור המות היה קודם החטא למען הוכח את האדם ולהפחידו בו שימנע עצמו מאכילתו, אמנם עתה בשכבר עבר וחטא ונענש במיתה הנה נעשה מן התוכחה משפט רוצה לומר ענין מחוייב על פי המשפט הנחרץ.
והן על שני בחינות אלו משמש המות גם עתה א'. להעניש הרשעים במשפט, והב'. להוכיח ולהפחיד הצדיקים שלא ינקש עליהם המות טרם בוא קצם. וזהו מליצת הכתוב האל לנו אל למושעות ולה' אלהים למות תוצאות (תהלים ס"ח, כ"א) והכוונה בזה לתת טעם על סיפור הקדום שנתן יתברך תורת אמת אל אומתנו שלא יקשה על זה, אם כן למה זה יגוע האדם וילך למות, לכן אמר יש למות שני פעולות, וזהו למות תוצאות ואם כן בין כך ובין כך הוא מחוייב להיות בעולם למוכיח גם אם לא למשפט. וזהו מאמר הכתוב החפץ אחפץ מות רשע כו', הלא בשובו מדרכיו וחיה (יחזקאל י"ח, כ"ג). רצה לומר כי באמת כל מגמתו יתברך במה שחייב את האדם למות לא מחמת חפצו חלילה במות המת לכונת המשפט, אבל כל חפצו הוא למען יהיה המות למוכיח, וזהו הלא בשובו מדרכיו וחיה והיינו מאימת מות. וזהו שבא המאמר שלפנינו להתנצל למפרע על מה שהוטבע האדם על המיתה לומר אם אמנם כי עתה הוא מחוייב עליו במשפט עם כל זה תחילת יסודו לא היה בלתי להוכח בו האנשים. וזהו שאמר הכתוב ה' למשפט שמתו. כלומר עתה ועם כל זה הכונה הראשונה לא היתה כן וזהו וצור להוכיח יסדתו.
ומעתה מה נמרצה תשובת ה' יתברך על שאלתם הנזכרת לעיל אמר להם אי אפשר ה' למשפט שמתו כו', לומר כי אחר שכל עיקר יסוד המיתה היה מכוין מתחילה להוכיח בו אם כן גם עתה בהיות המקדש על מכונו גם שאינם צריכים עוד אל המיתה מצד החיוב והמשפט כנזכר לעיל עם כל זה אי אפשר להעבירו ולבטלו, והוא על פי דמיון לאחד שהיה מזהיר את בנו לאמר אל תאכל דבר זה, ולא שמע אליו ואכל וחלה, שלח אביו אחר רופא אחד והכניסו לתוך ביתו והיה מרפא אותו על ידי סמים מרים מאד עד שהבריא, והיה האב מחזיק אותו בביתו בדירה מיוחדת והספיק לו מזון ומחיה כל ימי חייו, והאמנם שהדבר הזה מובן מאליו שאינו מחזיק את הרופא בלתי עבור בנו, עם כל זה הוא מכוון לשני ענינים, אחד כי בראות הבן את הרופא הוא זוכר תמיד מרירות הסמים שכלכל אותו במחלהו, ועל ידי כן הוא מונע עצמו מכל המאכלים הרעים והמזיקים, כדי שלא יפול עוד הפעם בידו, והתועלת השניה גם אם יאכל לפעמים מדברים המזיקים ויחלה הנה עד מהרה ירוץ הרופא יחיש קל ירפאהו ויחבשהו, ולכן אפילו אם יעבור זמן רב שלא יחלה הבן עם כל זה לא ימנע האב מלהחזיק את הרופא אצלו, כי מיראתו אותו הוא נזהר מהדברים המסבבים מחלתו.
והנדמה מובן מדברינו הקודמים וזהו אמר להם אי אפשר ה' למשפט שמתו וצור להוכיח יסדתו כלומר האמנם כי כדבריכם כן הוא כי אינכם צריכים עתה אל תועלת המיתה כמו שנזכר למעלה עם כל זה אי אפשר לבטלו להיות עיקר יסודו למבנה המוסר והתוכחה וזהו וצור להוכיח יסדתו ולעילה זאת אי אפשר להסירו גם היום, והבן:
חלק י
וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם.
להבין כוונת הכפל אחת בשנה מדם חטאת הכפורים, אחת בשנה כו', נציע לשונם ז"ל בילקוט (סוף פרשתנו) וזה לשונם: וכפר אהרן על קרנותיו וגו', וסמיך ליה כי תשא זה שאמר הכתוב כסף נבחר לשון צדיק (משלי י', כ') זה הקב"ה שהבחיר את לשונו ואמר למשה כי תשא אמר משה לפני הקדוש ב"ה רבונו של עולם בשעה שיש להם זכות לישראל הנח להם, ובשעה שאין להם זכות הנשא להם, פעם אחת כדי שיבוא יום הכפורים ויכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם עד כאן. והמאמר סתום מאד.
ונזכיר עוד דבריהם ז"ל (במדרש פרשתנו): וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם הדא הוא דכתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים (תהלים קי"ט, פ"ט) אל תאמר בשמים אלא כשמים כו', אף דבר שדברת לקדש את אהרן ואת בניו קיים לעולם שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם (פרשה ל"ח, ב'. וכונת המאמר להוציא ההוראה הפשוטה אשר מלת עולם תסוב אל החלוקה השניה היינו על מאמר ולזרעו ולא על מאמר לו הקדום נמצא שאין מתקיים הבטחה הנצחיית באהרן עצמו בלתי בזרעו אחריו מדור דור ולכן פירשו ז"ל ענין המאמר כאלו נאמר והיתה לעולם לו ולזרעו כו', כלומר אף שלו קיים לעולם. והוא מובן עם מאמרנו בחלק הראשון (בראשית) על מדרשם ז"ל (ריש אסתר) משה ראש לנביאים, אהרן ראש לכהנים, אשר משפט ראשית האמת הוא על דבר שהוא ראש והתחלה סביית אל המסובב ממנו שורש ויסוד אל אשר ממנו צומח כמו אב שהוא מתואר ראשון מצד בנו הבא מכחו וכן הזרע הוא ראשון לצמחיו העולים על ידו. ועל דרך זה ממש היה משה ע"ה ראש לנביאים ואהרן ראש לכהנים, רצה לומר כי המה היו כנחל נובע להשפיע להשואפים למוץ משוד מבועם, ונבואת משה ע"ה היתה כוללת מה שהתנבאו כל הנביאים ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כי הוא היה אביהם אשר מניצוץ נבואתו העליונה נמשכה הנבואה אל כל שאר הנביאים, וכאמרם במכילתא מאותה שעה שעמדו ישראל על הר סיני זכו להעמיד להם נביאים אשר על כן אמרו פני משה כפני חמה כו' (ב"ב ע"ה), כי אור הלבנה והכוכבים נמשך להם על ידי השפעת אור השמש כן היה משה בענין הנבואה עם כל שארי הנביאים, וכן עבודת הכהנים כלם היו נזכרים ונעשים בקדושתו של אהרן ובכח זכותו שהאציל בעדם ובזה יקראו על שם ראש על כי מהם הורק ונשתלשל לכהנים ולנביאים הבאים אחריהם. וזהו מאמר המדרש וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם הדא הוא דכתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים. אל תאמר בשמים אלא כשמים כו', אף דבר שדברת לקדש את אהרן ואת בניו קיים לעולם כלומר גם קדושת אהרן עצמו עומדת במרום לעולם.
ובזה יהיו תואמים הדרש עם הפשוט, אל תאמר בשמים אלא כשמים רצה לומר קיים לעולם כשמים (ואיפה הוא קיים בשמים) וזהו שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, ומלת עולם תסוב גם על מלת לו כאילו יאמר והיתה הכהונה לו לעולם ולזרעו לעולם, וזהו שסמכו ז"ל הדרש הזה למאמר זה הדבר כדי לבאר מאמר זה הדבר כמשמעו כי מעשה משה שקידשם הפעם הזאת לכהונה הוא קיים לעולם כי האף אמנם שבדורות שאחריהם נתקדשו מחדש עם כל זה אין הדבר כי אם מכח קדשת אהרן כי הוא וזכותו קיים עמהם (וכמו שיתבאר ענין זה באורך אי"ה בפרשת צו):
וזהו גם כן דברי הילקוט וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליכם לדורותיכם והוראת הכפל מובן היטב לדברינו. אחד. כמשמעו שיעבוד בכל שנה פעם אחד, או הוא או בניו, וזהו וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה. הב'. מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליכם לדורותיכם, והוא להורות לנו ההבדל העצום שבין אהרן לכהנים זולתו אשר בכל דור לאמר כי מדם חטאת הכפורים שיקריב אהרן פעם בשנה יכפר עליכם לדורותיכם, כלומר זכות קרבנו יהיה שמור לדורות עולם כי העבודה שעשה אהרן ביום הכיפורים הראשון היה כלול בו כפרת כל ימי הכיפורים הבאים אחריו, והמקיפים אחריו אינם כי אם כשואב מים מן הנחל ומביאים לביתו, וזהו שסיים כי קודש קדשים הוא, כלומר כל הכהנים קודש ואהרן קודש של כל הקדשים, היינו קדושת אהרן הוא אב ושורש לכלם.
וכאשר תתבונן מעט תמצא כל דברינו כלולים במאמר הילקוט שלפנינו וכפר אהרן כו', וסמיך ליה כי תשא זהו שאמר הכתוב כסף נבחר לשון צדיק זה הקב"ה, שהבחיר את לשונו ואמר למשה כי תשא, ר"ל כי הקב"ה נתן תנאי בדבר שלא נחשוב לומר כפי משמעות הפסוק (ולפי ביאורנו) שאין הכפרה תלויה כלל בהכהנים שבדורות אחרים ולא בעבודתם לא כן הדבר כי עבודת הכהנים שבכל דור היא הכרחית לעורר הזכות ולרומם את העם למעלה ראש בכדי שיהיו ראויים לקבל זכות עבודת אהרן שעבד כבר, ויהיה מאמר כי תשא כמו תנאי על מאמר לדורותיכם לאמר אימתי יהיה כך כי תשא כלומר לכשתרומם מדרגתם בעבודת הכהנים שבדורותם או אז יתעורר עליהם זכות אהרן וכפרת עבודתו, וזהו אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם בשעה שיש להם זכות לישראל הנח להם ובשעה שאין להם זכות הנשא להם פעם אחת, כדי שיבוא יום הכפורים ויכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם, והרצון כי לפי דברינו הנה ענין יום כפור הראשון והעבודה שעבד בו אהרן היה דומה ממש כמי שיש לפניו מטמון זהב ורב פנינים ובחפירה מועטת יכול להשיגו ולכן אם יתעצל בבקשתו הנה הוא עצמו מונע ממנו הטוב ההוא, אמנם אם האיש ההוא אין בו כח אפילו לחפירה מועטת הזאת ורעהו עומד אצלו וחופר בשבילו באין ספק כי לטובה גדולה תחשב לו, וזהו אמר משה כו', בשעה שיש להם זכות לישראל הנח להם, ובשעה שאין להם זכות כלומר שלא יעצרו כח אפילו אל המועט הזה היינו לעבוד עבודה נאותה בכדי שתעורר עבודת אהרן - הנשא להם, כלומר תהיה אתה בעזרם להעיר להם הזכות הזה. וזהו כדי שיבוא יום הכפורים ויכפר כלומר יום הכיפורים המוכן ועומד לכפרה מאז ועד עתה שאינו מחוסר כי אם קריבה והבאה משם לפה. וזהו שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם שהוא מורה באצבע על אותו יום כפור הראשון לומר שעיקר הכפרה תלויה בו והיום כיפור שבכל השנים שאחריו אינם כי אם בכדי להעיר כח פעולתו של ראשון ולזכות את העם שיהיו ראויים להשיג פעולתו (ויהיה אות ב' ביום ב' הכלי לא ב' התוך), והבן:
ובעמדי במקהלות סיימתי את הדרוש הזה במאמר ויבא איש אלהים אל עלי ויאמר אליו כה אמר ה' הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים בל בית פרעה ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן כו', למה תבעטו בזבחי כו', לכן נאם ה' אלוקי ישראל אמור אמרתי ביתך ובית אביך יתהלכו לפני עד עולם, ועתה נאם ה' חלילה לי כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו (שמואל א' ב', כ"ז-ל'). אשר לפי הפשט ראוי לפרש אות ה' של הנגלה כמשפט ה' השאלה, ומפרשי המקרא הסבו את הפשט מצד ההכרח וביארו הה"א לאמת הדבר כמו הרצחת וגם ירשת (מלכים א' כ"א, י"ט).
ולדעתנו יתבאר המאמר פשוט ויהיה הה"א ה' השאלה כמשפטו תמיד, וגם המשך הפסוקים יתבארו על נכון ונקדים לזה מאמר הכתוב אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה וישב ויעש מקצות העם כהני במות החפץ ימלא את ידו כו' (שם י"ג, ל"ג). אשר לכאורה דברי הכתוב סותרים זה את זה כי מתחלה אמר ויעש מקצות העם כהני במות שמשמעו שבחר בהחשובים שבהם כמו שבא ביאורם על מאמר בקצה המחנה בקצינים שבמחנה וכמו שזכרו המפרשים, והשכל מחייב כך שלא לכהן בלתי אנשים מעולים וחשובים, ולבסוף אמר החפץ ימלא את ידו כו', שההוראה שנתן רשות לאמר מי שירצה ימלא את ידו ויהיה כהני במות, אתמהה!
והנראה בעיני כי באמת תפש לשון ראשון ולא בחר כי אם בהחשובים (כי האף אמנם שהמרי והזדון היה טמון בחבו עם כל זה הלא היה צריך להחניף את העם ולצאת ידי הבריות, שלא לקחת לעבודת הכהונה בני בלי שם) אבל הכתוב בא להביננו איך ומה מצאה ידו להטעות את חכמי דורו בהפרת ברית הכהונה אשר מעולם לאהרן ולזרעו אחריו מדור דור, ולבחור ולקרב אישים זולתם. וזאת אשר דבר על לבם הלא לכם לב לדעת כי רחוק מאד להיות החשיבות באדם להתקרב אצל הקדוש ב"ה מצד הירושה, היינו בעבור שאבותיו היו גדולים וטובים בעיני ה' יתברך, שהוא נגד השכל ונגד הקבלה, כי באמת הכל תלוי בכח הבחירה אם להתקרב ואם להתרחק כמליצתם ז"ל כתר תורה מונחת וכו', (יומא ע"ב, ב')יריעות האהל ואם כן היתה טענתו מוצלחת מאד לפתות את ההמון להטות אחריו להפך הכהונה מזרע אהרון לאמר אחרי כי החשיבות אינו מצד הירושה מהאבות והוא דבר התלוי בחפץ האדם ובחירתו אם כן החפץ ימלא את ידו, והן בטענה זאת החליק אל ההמון עד שהאמינו בדבריו וקבלום.
אמנם פשר הדבר ההוא מבואר לאמתו בדבריהם ז"ל (פרשת אמור) וזה לשונם: הדא הוא דכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד (תהילים י"ט, י') מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקב"ה זכה ונתנה לו הפרשה הזאת שאיננה זזה ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף הדורות (פרשה כ"ו, ו'). הורו לנו בזה כי באמת לא בחר הקב"ה בזרע אהרן אפילו אם יהיו רשעים כמאמר כי מכבדי אכבד כו', כלומר בהכרח הדבר תלוי בבחירת האדם ויראתו הטהורה ומעשיו הטובים, אבל עילת הדבר מה שבחר באהרן וזרעו וכרת עמהם ברית עולם הוא כך, כי הנה כבר ידענו שכמו שטבע האדם בעניני הגוף ממוזג כח האב בגוף הבן, ועל פי רוב טבע האב והבן שוים בעניני הגוף, כן במעלת הנפש וחסרונה תשוה נפש הבן אל נפש האב ונקל לפרי צדיק להיות צדיק, כמו שכתבנו בחלק הראשון בביאור תומת ישרים תנחם (משלי י"א, ג') כלומר תומת האבות הישרים תנהל את בניהם בדרך שדרכו בה הם, וזהו גם כן מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (שם כ', ז'). והנה הקב"ה ראה באהרן כמה טהורה יראתו כמה זכה עבודתו, עד שבודאי תתנוצץ היראה הזאת גם בבניו אחריו ויהיו כלם אוחזים מעשי אבותיהם בידיהם, בחר בו וכרת עמו ברית כהונת עולם, וכעדות הכתוב וכפר הכהן כו' ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו (ויקרא ט"ז, ל"ב) כלומר שיאחז צדיק דרכו ללכת בדרכי אביו שעל ידי כן יהיה ראוי לעבודה נבחרת כזאת.
וזהו דברי המדרש יראת ה' טהורה עומדת לעד ר"ל לו ולזרעו ולדורות עולם, וזהו מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקב"ה זכה ונתנה לו הפרשה הזאת שאיננה זזה ממנו ולא מבניו כו', ומאמר לא זזה נמשך אל היראה שנתיירא אהרן לא תסור מבניו לעולם כי כן משפט היראה הטהורה כי תעמוד לעד. ומעתה הנה לא בחר הקב"ה באהרן לבד ר"ל כי הסתפק עצמו בצדקת אהרן וטובו וישרו, עד כי מאהבתו אותו היתה בריתו אתו גם לבניו אחריו (יהיו איך שיהיו גם צדיקים גם רשעים). אבל כל עילת הבחירה באהרן היא מכוונת, כי ממטע תפארה כזאת באין ספק יתנוצצו שריגי קודש ענפי חמד, וכמליצת הכתוב לא ימושו מפיך ומפי זרעך כו', ועד עולם כי הבנים ישתו מנהרי נחלי טוב צדקת אביהם, ממש כבעל הכרם שהיו פירותיו טובים להלל מאד לקח שנים או שלשה מהם והביאם לפני המלך, וייטבו בעיניו עד מאד, מה עשה המלך נתן לו דמי כל כרמו וגם אותו החזיק אצלו והיה מאוכלי שלחנו, למען ישמור את הכרם למלך, והרואה את זאת היעלה על דעתו שנתן לו המלך את כל הרכוש וכל כבוד הזה בשביל מעט הפירות שהביא בידו, כי אם מן המעט הזה הבין חשיבות הכרם בכללו ומה שנתן לו הוא מכוין בעד כל הכרם וכל הפירות שיעלו בו לעולם, הנמשל כבר מובן:
ומעתה מה נמרצו דברי איש אלהים שלפנינו ויאמר אליו כה אמר ה' הנגלה נגליתי אל בית אביך כו', ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן כו'. כלומר כלום בחר רק באהרן לבד אפילו אם יהיה זרעו רשעים יספיק עצמו באהרן וזכותו, לא כן הדברים כי אם שבחר באהרן להיות זרעו מסוגלים להתהלך לפני ה'.
וזהו אמור אמרתי ביתך ובית אביך יתהלכו לפני עד עולם, ועתה נאם ה' חלילה לי כי מכבדי אכבד כו', כלומר אחרי אשר שבתם מאחרי ה' ותבעטו בעבודתי חלילה לי מעתה להתערב בכם, כי רק מכבדי אכבד ובוזי יקלו, והבן: