אור ברסלב

אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ

תולדות

חיי שרה

חלק א

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק (כ"ה, י"ט). מדרש: גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו (משלי כ"ג, כ"ד) גילה אחר גילה בזמן שהצדיק נולד וכו' ויולד חכם ישמח בו, ר' לוי אמר מנין שכל מי שיש לו בן יגע בתורה שהוא מתמלא עליו רחמים ת"ל בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני (שם כ"ג, ט"ו) האבות עטרה לבנים שנאמר ותפארת בנים אבותם (שם י"ז, ו') הבנים עטרה לאבות שנאמר עטרת זקנים בני בנים (פרשה ס"ג, א').

הנראה בהבנת המאמר בהקדים דברי דוד המלך עליו השלום אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, גבור בארץ יהיה זרעו (תהילים קי"ב, א'). דע כי מטבע האדם ותכונתו להוליד בצלמו ודמותו דומה אליו באיכותו ומזגו וגזרת תארו, כי כן הוא כח האב להיות הנצר משרשיו יפרה כמוהו אחד בתואר. ואם האב הוא איש לבן בעור בשרו בהיר וזך, אזי יצהיל גם כן עור תולדותיו, וההיפך בהיפך. אבל הנה לפעמים יקרה כי האיש הבהיר והצח יוליד תולדה הכהה בעור בשרה, והעילה לזה הוא כי זכות האב ובהירתו איננו מעצם תולדתו, בלתי מצד הרבותו בכיבוסים בנתר ובורית עד כי הלבין עצמו למראה עיני אדם. אולם התולדה אשר יוליד ההכרח שתהיה כפי איכות תולדתו ותכונתו כי היא נשארה אתו במשמר. וכמו כן הוא הדבר באיכות שלימות הנפשיות כי אם יהיה המוליד בר הלבב נקי וצדיק מרחם אמו יצמיח צמח טוב ושלם כעדות החכם מכל אדם מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ', ז') הוראת מלת בתומו על איש התם מעודו והוא הסבה לשיהיה אשרי בניו אחריו. אבל לא כן האיש אשר כחותיו הנפשיות נוטים לעבור את פי ה' חס ושלום ואל מה שמתנגד לרצונו, אך הוא לוחם עמהם ומתגבר עליהם ומכריח עצמו למצות ה' יתברך ועבודתו מיראת העונש, אזי יהיו תולדותיו כלולים בתכונת נפשותם מה שבנפש מולידם ואין בידם מאומה מטובו החיצונית. והוא שהפליג המשורר האלהי עליו השלום בשבח הצדיקים ברי הלבב החפצים ומשתוקקים באות נפשם אל מצות ה' יתברך ואמר אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, והעילה בזה גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך.

ובזה יתבארו הכתובים הנזכרים לפנינו גיל יגיל אבי צדיק רצה לומר הן אמת שיש לאבי הצדיק להתמיד בגיל גם אם צדקת בנו הוא אך מפאת ההכרח והיראה, אבל ויולד חכם כלומר אם עוד זכה שיהיה בנו חכם ומהיר לעבודת שמים מתולדתו ישמח בו כלומר יש לו להרבות בשמחה וגיל יתר מאד כי הפעולה תעיד על פעלו וניכר כח האב מהבן כי ממנו יחיל טובו. וזהו שהביאו ז"ל עוד בני אם חכם לבך כו' כי המשכיל על דרכי ה' מבחינתו והכרתו מעצם תומו ותולדתו הוא מתואר חכם לב כענין הכתוב חכם לב יקח מצות (שם י', ח') כלומר יקחם מאהבתו אותם ותשוקתו אליהם. וזהו בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, כלומר כי על ידי בנו יתנכר טוב לבו גם הוא. וזהו שסיימו ז"ל האבות עטרה לבנים שנאמר ותפארת בנים אבותם כלומר תפארת הבנים הוא אך מסבת כי האבות נתנו מהודם עליהם והבנים עטרה לאבות שנאמר עטרת זקנים בני בנים כלומר צדקת הבנים ותום דרכיהם ובר לבביהם המה יתנו עדיהן על אושר האבות וטוב שלמותם והמה אליהם לזר תפארה.

ועל כל זאת כוונו ז"ל במה שסמכו הכתובים האלה למאמר שלפנינו אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. ועם דברינו אלה יתבארו לנו דבריהם ז"ל מפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מביניהם וכו' רבינא אמר שאין מברכין בתורה תחילה דאמר ר' יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת (ירמיה ט, י"א) דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירש הקב"ה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם וכו' (נדרים פ"א, א'). והנה לכאורה לא ידענו מאיזה סבה יהיה נמשך לאשר לא ברכו בתורה תחילה שלא יצא מביניהם תלמידי חכמים.

וכדי לבוא אל ביאור הלימוד הזה נעיר עוד במאמר הנביא שהביאו ז"ל כי בההשקפה הראשונה יש בדבריו שפת יתר במה שכתב אשר נתתי לפניהם כי מה יבצר במאמר על עזבם את תורתי. אבל על פי האמור יצדק מאד אשר העובד הנאמן החפץ במצותיו יתברך מאד מעצם תולדתו יוליד בנים מאושרים נזירים מבטן, ולא כן העובד מפאת ההכרח מיראת העונש וכנזכר לעיל.

ובזה נבוא אל הענין והוא על דרך דוגמא יש אשר לבושו שני ועדנים עבור אהבתו לבוש הנאה והמשובח, ויש לובשם לא מאהבתו אותם כי אם מפאת ההכרח שלא יגיעהו מן הבזיון והבושה נגד המלובשים בהם, והמבחן בהם לדעת מי הוא הלובשם מאהבה ומי מההכרח באם יפגעו ב' אלה בהרוקם המשכיל אשר המציא ואשר עשה מין היקר ההוא, כמו אז יבחנו גם שניהם ויתברר ענינם לעיני כולם כי הלובש רקמות מאהבתו אותם ומחמדתו אליהם יאהב למאד הממציאם ועושיהם וירבה לו תודות נמרצות על רוב חכמת לבו ותבונת כפיו הנשואים במלאכת האריגה ההיא, לא כן הב' כי עוד יטיח דברים נגדו יען כי לולא הוא שהמציאם לא היה מוכרח לפזר עליהם כי לא היה לו ממי להכלם.

ועל דרך זה ממש העובד מאהבה המשתוקק למצות ה' יתברך בלב ונפש הוא יודה לה' חסדו על שחנן אותנו בתורתו הקדושה וישמח בה מאד בגיל ורנן, מה שאין כן העובד מפאת ההכרח והיראה כי היה לו נחת יותר באם לא היתה נתנה מראש והיה חפשי ממנה ומעול מצותיה. וזהו מפני מה תלמידי חכמים אין מצויין לצאת מביניהם תלמידי חכמים מפני שאין מברכין בתורה תחילה, כי כל עיקריית הברכה היא להודות לה' על בחרו אותנו וקרבנו לפני הר סיני מאז כמבואר בטור א"ח (סימן מ"ז). ועל כן העושה מיראה ומההכרח ודאי כי איננו מברך ה' על ראשית נתינתו התורה הקדושה אלינו ולכן המשפט להם שלא לצאת מבניהם תלמידי חכמים וכאשר זכרנו. וזהו ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם כלומר הגם שהם מקיימים אותה אבל המה תוהים על ראשית הנתינה (ועיין עוד בע"י מה שכתב בזה בשם החסיד רבינו יונה זלה"ה).

חלק ב

ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו (כ"ה, כ"א). מדרש: ר' יוחנן אמר ששפך תפלתו בעושר לנכח אשתו מלמד שהיה יצחק מתפלל ואומר ריבונו של עולם כל בנים שאתה נותן לי יהיו מן הצדקת הזו, אף היא אמרה כן (פרשה ס"ג, ה').

כדי לבוא אל ביאור המאמר נקדים מה שאמר דוד המלך עליו השלום ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי ותפלתי על חיקי תשוב (תהילים ל"ה, י"ג). דע כי ממשפט המבקש דבר מאת המלך שלא ירבה לשאול, גם לא להגדיל בקשתו אבל יצמצם מאד בשאלתו לבקש רק המועט ההכרחי, כמליצת רז"ל תפסת מועט תפסת (קידושין י"ז). אבל זה אינו כי אם בשיבקש עבור עצמו, לא כן אם יבקש עבור זולתו ידיו רב לו להרחיב פיו לבקש גדולות ולא יבוש. ועל דרך זה הוא גם כן משפט הצדיקים עת יבואו לבקש מאתו יתברך, על הפקת צרכיהם לא יפטירו בשפה להרבות בבקשתם דבר נוסף על ההכרחי אבל יצמצמו כל מה שאפשר, מה שאין כן בהתפללם על אחרים.

ובזה נבוא אל הענין כי הנה רבותינו ז"ל אמרו (ב"ק צ"ב) המתפלל על זולתו ירויח הרבה יותר מאם יתפלל על עצמו אשר לא היה מלאו לבו לשאול כעל זולתו. וזהו ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי, כלומר הרביתי עליהם התפלה בשקי ובתעניתי, וזה לי לתועלת נמרץ ותפלתי על חיקי תשוב, כלומר מה שפילל עליהם ישוב אליו. והוא הדבר גם כן ביצחק עליו השלום שהרבה והפציר בתפלה כהוראת מלת ויעתר (עיין רש"י) אשר על כן לא אמר ויתפלל. וזהו שהמליצו ז"ל ששפך תפלתו בעושר כלומר ברבוי, והטעם לנכח אשתו, רצה לומר שהיה בבחינת המתפלל על חבירו וכנזכר לעיל, ועל ידי כן ויעתר לו ה' כלומר עתירתו שבה אליו כי גם הוא היה צריך לאותו דבר כמאמר רז"ל (יבמות ס"ד) שהיו שניהם עקרים.

חלק ג

ויעתר לו ה'. גמרא: לו ולא לה לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק (יבמות ס"ד, א').

הנה לכאורה מלת תפלת היא אך למותר כי די היה שיאמרו לפי שאינו דומה צדיק בן צדיק כו'. ואחשוב בזה כי הנה המתפלל על חבירו לא ימלט אם שהמתפלל הוא הגדול על הקטן או להיפך, ובזה יפול ספק אם שמעלת המתפלל גדול וחשוב בעיני ה' יתברך לשיקובל תפלתו על הנצרך, או שמעלת הנצרך יותר גדולה והיא המועילה להמתפלל להעלות תפלתו. והנה לכאורה מקום לומר אשר מעלת הנצרך רבה היא ממעלת המתפלל ובה תלוי עיקר קבלת התפלה מצד שהוא הנענה והמשיג מחסוריו, אבל אם נאמר כן היה מהראוי שיאמר הכתוב ויעתר לה ה' אחר כי היא היתה מתפללת על יצחק והוא הנצרך, זאת לעד כי גדול ורב חשיבות המתפלל יותר מהנצרך. וזהו שרמזו ז"ל לו ולא לה רצה לומר אחרי כי ה' יתברך היה נעתר ליצחק ולא לה מזה יבחן כי הוא יתברך דורש חשיבות המתפלל, וזהו לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו' מה שאין כן אם נאמר כי גדול ורב יותר מעלת הנצרך היה מהצורך שיתאר הכתוב העתירה אליה.

חלק ד

ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרוש את ה', ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך כו' (כ"ה, כ"ב).

ראוי להעיר בזה כי הלא התשובה איננה מעין השאלה כי היא שאלה על אודות הפלגת צער הריונה ומה זה ירגיענה מאמר ב' גוים בבטנך כו' ולאם מלאם יאמץ ורב יעבוד צעיר, כי לכאורה עדנה אין בזה לפקח עצבונה הגדול. ובמדרש: ותלך לדרוש את ה' הלכה לבית מדרשו של שם ועבר.

וכדי לבוא אל תכלית הענין בזה נקדים לבאר מאמר ה' יתברך לקין למה חרה לך ולמה נפלו פניך (בראשית ד', ו') אשר לכאורה לא ידענו שאלת למה נפלו פניך כי איננה צודקת אחר שאלת למה חרה לך, כי הלא מכבר ההכרח הוא אשר ברוע לב יפלו פנים.

אבל דע לך כי המשיגים קורות ופגעי הזמן ב"מ, אנחותם ומגינת לבם חלוקים לב' בחינות, מהם אשר יתאוננו על המקרה והיסורים לבד, והוא ממדת הנבערים והפחותים, אבל לא כן הוא מדת הישרים והנכוחים כי מדרכם להצדיק דין שמים ולקבלהו בשמחה, כי לא חשיד קוב"ה כו' אך יהיו דואגים על מעשיהם אשר הטו אלה, ויפשפשו בהם על מה זה עשה ה' ככה אליהם.

וההבדל בין ב' סוגי התוגות האלה הוא, כי האחד צערו ויגונו לא לעזר ולא להועיל אבל עוד יבוא אליו המכאוב ודאבון נפש מסבתה כמאמר ורוח נכאה תיבש גרם (משלי י"ז, כ"ב). לא כן המתאונן על חטאיו והמתאבל על עונותיו שהמה הסבו לו פגעיו ומקריו הרעים הנה מזאת יגהה מזורו וארוכתו מהרה תצמח בשובו מחטאיו, ובזאת יהיה מתנחם בצערו ויצהיל פנים וייטיב גהה. וזהו שאמר יתברך לקין למה חרה לך, והוא כמוכיח על פניו במופת נאמן אשר עברתו ותוגתו הוא מרוב כעסו וחמתו על שלא עלתה מנחתו לרצון לפני ה', ולא על דרך המצטער והדואג על מעשיו ומפשפש בהם לבוא בתשובה לפניו יתברך, והעד כי נפלו פניו ורעים למאד וזהו למה חרה לך ולמה נפלו פניך.

וההבדל השני בין ב' סוגי המתאוננים הנזכרים הוא בבקשת המזור ורפואת תעלה למחלת מקריהם כי הא' מדרכו לדרוש ברופאים להעלות ארוכתו על ידי סמים מועילים וכדומה. לא כמוהו הב' כי יהיה זריז ומהיר לדרוש בהקרובים אל ה' לבקש מאתם מזור נמרץ במה שיורו אותו דעת להשכיל להיטיב, וידריכו אותו בדרכי התשובה על מעשיו הקודמים ובזאת יכופר עונו ושב ורפא לו. ועל דרך זה היתה רבקה עליה השלום היטיבה דרכיה לבקש ולשאול על ענין מכאובי הריונה מהחכמים וגדולי המורים להגיד לה עילת הדבר מה היא, ולא דרך נשים לה לבקש רפואה טבעיית מהרופאים או המילדות וכדומה, אבל באה לבית המדרש לפני שם ועבר. ומה גם לפי המוזכר במדרש עברה על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת והבינה מזה כי היא הרה עובר רע וטוב, על זה שאלה מה הועילה תפלת יצחק כל בנים שאתה נותן לי לא יהיו אלא מן הצדקת הזו אם גם בקרבה יתנוצץ איש רשע. וזהו ותאמר אם כן למה זה אנכי, כלומר מה אנכי טוב לו ומה יתרוני על נשים זולתי, ועל זה ותלך לדרוש את ה' כי הם יעמידו אותה על תכונת הדבר מה הוא.

וזהו שהשיבו אותה על פי ה' שני גוים בבטנך כו' ובזה התירו שאלתה בטעם מספיק וכמו שנבאר, והוא בהזכרת דבריהם ז"ל: ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל משל למה הדבר דומה למלך שנטע כרם והיו בתוכו ארזים גדולים וקוצים אמרו לו עבדיו אדוננו המלך הקוצים שאוחזים בבגדנו למה הנחתם, אמר להם אם אין קוצים במה אני גודר את כרמי. כך ישראל כרמו של הקב"ה שנאמר כי כרם ה' צבאות בית ישראל (ישעיה ה', ז') וכו' עד כדי שישמרו ישראל את התורה שנאמר ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל (ילקוט שופטים ג', רמז מ"א). והוא לעינים אשר ה' יתברך ראה והכין מאז רצועה מרדות לישראל להיישירם ולהטותם הדרך הטוב לפניו על ידו ועל דרך שאמרו ז"ל גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים כו', (מגילה י"ד) וכאשר רמז החכם עליו השלום כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה (משלי ט"ז, ד') אשר על כן אמר המשורר בשם ה' לו עמי שומע לי כו' (תהלים פ"א, י"ד) כלומר לי בעצמי בלי הצטרפות הנוגשים, כמעט כו'. ולעילה זו היה שורת הדין נותן שיהיה נולד עשו עם יעקב יחדו כאחד, יען כי למענו נברא. וזהו שאמרו ז"ל במדרש שני גוים בבטנך, שונאיהן דבנים במעיך (פרשה ס"ג, ז'), ולאם מלאם יאמץ, כלומר אחד יתאמץ בעבודתו על ידי הב', ורב יעבוד צעיר כמאמר המדרש זכה יעבוד לא זכה יעבד. והן בזאת נתקררה דעת רבקה אמנו עליה השלום אחרי כי הגידו שם ועבר מה הוא לה וכי הצורך גם לעשו למען יעקב עבור תיקונו ותועלתו.

ומה נמרצו בזה דבריהם ז"ל (במדרש במקומו) ויקראו שמו עשו הא שוא שבראתי בעולמי (פירוש כי מציאותו איננה כי אם עבור יעקב, ואולי כוונו עוד) והוא כי האמנה תולדות עשו יהיה לצורך בני יעקב וכנזכר לעיל, אבל יעקב עליו השלום בעצמו לא היה הצורך לו לעשו כי היה מתהלך בתומו, וזהו הא שוא שבראתי כלומר זה הראשון ודאי לשוא ולחנם הוא נברא.

חלק ה

ויצא הראשון אדמוני. (כ"ה, כ"ה) עיין קול יעקב רות על מאמר יתן ה' לכם ומצאן מנוחה. (עמ' כ"ו).

חלק ו

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיושפת היריעה ורבקה אוהבת את יעקב (כ"ה, כ"ח)שפת היריעה

מהראוי להתעורר בזה מה זאת אל הזוג הקדוש הזה יצחק ורבקה שהיה להם שני בנים היה הוא אוהב את זה והיא את זה הלא דבר הוא.

אמנם הענין כך הוא כי יצחק עליו השלום נולד בבית צדיק חוסן רב אצל אברהם ושרה, בית שלא נשמע בו רק אמת לאמתו וקיים בעצמו מאמר לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה, דובר שקרים לא יכון לנגד עיני (תהילים ק"א, ז') וכאשר לקח יצחק אשה ונולד לו הבן הזה עשו והתחיל לדבר, בא אצל אביו ושאל אותו אבי היקר הגד לי איך מעשרין את התבן איך מעשרין את המלח, התפלא ואמר מובטח אני בזה שיהיה מדקדק במצות לאין שיעור, אכן רבקה נולדה אצל לבן הארמי והיתה רגילה ובקיאה בדברי הרמאים והצבועים היא הבינה זאת כי ערום יערים ורמיה בפיו, לכן יפה אמר ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ויצחק לא הבין זאת כי לא הורגל בזה ורע לא ידע, אבל רבקה אוהבת את יעקב.

חלק ז

ויאהב יצחק את עשו כו' ורבקה אוהבת את יעקב (כ"ה, כ"ח). מדרש: כל שהיתה שומעת קולו היתה מוספת לו אהבה על אהבתו (פרשה סג, י')שפת היריעה

ביאור הענין על פי מה שכתבנו בארוכה בספרנו כוכב מיעקב בהפטרת פרשת תולדות בבאור הכתוב אהבתי אתכם אמר ה', ואמרתם במה אהבתנו, הלוא אח עשו ליעקב נאם ה' ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי (מלאכי א', ב'). והוא כי יש שני סוגי חשיבות יש החשוב מצד עצמותו ויש החשוב רק בבחינת ההצטרפות כשנערוך הדבר ההוא לעומת הגרוע ממנו.

והנה חשיבות ישראל הוא גם כן על ב' האופנים האלו. אם הם צדיקים ושלמים אז חשיבותם הוא מצד עצמותם, ואם הם חס ושלום במדרגה פחותה אז מאהבת ה' את עמו יעריכם נגד זולתם הגרועים יותר ואז הם משובחים בבחינת הצרוף. אולם גם בהיותם בגדר המעלה והשלמות אשר הנם חשובים בעצם יוסיף ה' להעריכם גם נגד הזולת למען ב' ענינים. א'. לטובת ישראל למען תהיה חשיבותם מכופלת גם בחינת ההצטרפות למען יתראו עליהם שתי החשיבות יחד. הב'. למען תגלה אז ערות הזולת ויהיה ניכר חסרונם כשיהיו נערכים נגד המשובחים מהם, ושני אלה יפעלו זה על זה. וזהו אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו, כלומר במה יודע אפוא עד היכן היא מגעת, הלוא אח עשו ליעקב כלומר אקרבם זה לזה (על דרך אחות לנו) ויהיה ההבדל ביניהם רב ועצום מאד, וזהו ואוהב את יעקב כלומר באהבה נוספת על אהבתו. ואת עשו שנאתי כלומר לא זאת שעשו יכתיר את יעקב אבל עוד יעקב יעיר קנאה על עשו ועל ידו תתגלה רעתו עוד יותר, וזהו שסיים וקראו להם גבול רשעה.

וכענין הזה היה בחינת אהבת רבקה עליה השלום את בנה יעקב כי מלבד חשיבותו מעצמותו מהפלגת שלמותו ותמימותו המחייבים לו אהבתה עוד היה לו אהבה נוספת מסבת רעת וגנות עשו. וזהו ורבקה אוהבת את יעקב לשון בינוני ובא מדרשם ז"ל שהיתה מוספת תמיד אהבה על אהבתו כלומר העצמיית.

עוד ביאור על זה תמצא בחבורנו קול יעקב שיר השירים על מאמר הביאני אל בית היין עיין שם.

חלק ח

ויזד יעקב נזיד ויבא עשו וגו' (כ"ה, כ"ט). מדרש: אמר לו מה טיבו של נזיד זה אמר לו שמת אותו זקן, אמר באותו הזקן פגעה מדת הדין, אמר לו הין, אמר אם כן לא מתן שכר ולא תחיית המתים. ורוח הקודש צווחת אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכה להולך (ירמיה כ"ב, י') אל תבכו למת זה אברהם בכו בכה להולך זה עשו (פרשה ס"ג, י"א).

ולכאורה דברי המדרש חסרי הביאור, אמנם הם מובנים פשוט עם דבריהם ז"ל בסמוך את מוצא אברהם חי קע"ה שנה ויצחק ק"פ אלא אותן ה' שנים שמנע הקב"ה מחייו מפני שעבר עשו שתי עברות שבא על נערה מאורסה והרג את הנפש וכו' אמר הקב"ה כבר הבטחתי את אברהם ואמרתי לו ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה זו היא שיבה טובה והוא רואה לבן בנו עובד עבודה זרה ומגלה עריות ושופך דמים מוטב לו שיפטר בשלום זה הוא שכתוב כי טוב חסדך מחיים (תהלים ס"ג, ד') (פרשה ס"ג, י"ב). הנה מבואר מדבריהם כי עשו הסב קדימת מות אברהם ה' שנים, וזהו אמר עשו אף באותו זקן פגעה מדת הדין מלת פגעה יורה על ענין קדום טרם בא העת, ועל זה השיבה רוח הקודש אל תבכו למת זה אברהם, כלומר לא מסבת עצמו נפטר קודם זמנו אך אתה עשו עם זדון לבך פגעת בו ואתה הסבות עליו קדימת מיתתו וזהו בכו בכה להולך זה עשו.

חלק ט

ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עיף אנכי על כן קרא שמו אדום (כ"ה, ל'). מדרש: מן האדום האדום ר' יוחנן וריש לקיש, ר' יוחנן אמר מניה ומן פטרוניה ריש לקיש אמר מניה ומן דכוותיה הוא אדום ותבשילו אדום כו' הוא אדום שנאמר ויצא הראשון אדמוני ותבשילו אדום הלעיטני נא מן האדום (פרשה ס"ג, י"ב).

הקרוב אצלי כי הם ז"ל חשבו בביאור כפל המלות האדום האדום, להיות אחד מוסב על התבשיל והב' על עצמו, והוא עם מה שאמרו ז"ל סומקא חלף סומקא, פירוש כי כל מין מחזק את הדומה לו ומבריאו ומסייע אותו כמליצתם ז"ל נפש משיב נפש. ועל זה בקש עשו הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כלומר הלעיטני ממה שהוא דומה לי,יריעות האהל וזהו שביארו מניה ומן דכוותיה יען כי הדבר שהוא דוגמת תכונתו תועילנו לעייפותו.

ובזה יתכן מה שסיימו ז"ל הוא אדום שנאמר כו' ותבשילו אדום שנאמר הלעיטני נא מן האדום האדום הזה אשר לכאורה עדנה אין הדבר מוחלט שתבשילו אדום ממה ששאל עדשים שבישל יעקב, ולדברינו יהיה עיקר ראייתם על תבשילו שהוא אדום ממה שפרט ואמר מן האדום האדום הזה שההוראה כי ימצא מין את מינו.

ובזה יצדק מה שסיים הכתוב ויאמר על כן קרא שמו אדום כי הנה ממשפט בני אדם הוא שלא לכנות שם גנאי לחבירו בלתי אם הוא בעצמו גלל על שפתיו אותו הכינוי, או אז כולם יקראוהו במה שכינה את עצמו. וכמו כן עשו אשר בו נאמר ויצא הראשון אדמוני ובדרש מוכן לשפיכת דמים, והנה מי הוא זה שהיה ערב אל לבו לקרותו בתואר ההוא, אבל מאז תאר הוא את עצמו בכינוי הלז במה שאמר מן האדום האדום הזה וכנזכר לעיל הותרה הרצועה להיותו נקרא אדום בפי כל וזהו על כן קרא שמו אדום.

חלק י

ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים, ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה (כ"ה, ל"ד).

הנה מהראוי לשום לב אל סיפור ויאכל וישת שאיננו מעין מה שרצה להודיענו, כי הלא העיקר בהסיפור הזה הוא להודיענו מהפלגת בזיון הבכורה בעיני עשו, גם מאמר ויקם וילך לכאורה הוא ללא צורך. אבל לבי אומר לי כי מה שהרבה הכתוב בספורים האלה הוא אך למען נעמוד על ידם על זדון לב עשו, ועל רוב זלות הבכורה אצלו. והוא כי הנה בדבר המכירה יש מקום להסתפק ולומר אם שהבכורה היתה קלה בעיניו למוכרה בעד דבר מועט ופחות, או כי היה נזיד העדשים יקר בעינו כל כך עד שהיה אצלו המאכל והבכורה על משקל אחד.

ועל דרך שמצינו ברז"ל ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים, איבעיא להו שפיכות דמים הוא דזיל גבייהו אבל טהרת כלים כדקיימא קיימא, או דילמא שפיכות דמים כדקיימא קיימא אבל טהרת כלים הוא דחמירא (יומא כ"ג, ב'). וענין שאלתם הוא מה שאמרו קשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים, עילת הדבר מהו כי מקום לומר אשר הוא בעבור כי שפיכות דמים היא קלה אצלם אבל טהרת כלים קמה וגם נצבה אך בערכה הראוי והמחוייב, או שהוא לאשר טהרת כלים היא אצלם בחומרא יתירה ושפיכות דמים קמה בערכה ובחומר שבה.

וכמו כן הדבר באם יתן אחד חפץ יקר והמועיל בעד ארוחת ירק, יש לדונו על ב' פנים, אם שמגודל רעבונו לא שם עינו ולבו על יקרת החפץ גם כי הוא נכבד אצלו כמשפטו, או לאשר איננו יודע בטיב החפץ ויקרותו וחשיבותו ומרוב זלותו אצלו נתנו בעד דבר הפחות. והדרך הקרוב לבוא על בירור מעשהו והוא אם אחר כי יאכל לשובע נפשו ינחם ויתחרט מאד על אבדת חפץ יקר כזה (כמשפט כל הרודפים אחר תענוגות בני אדם אחר שימלאו תאותם יתעצבו וינחמו) לעד כי מה שעשה היה אך מפאת חשיבות המאכל כי אכף עליו פיהו. אבל עשו אחר אכלו ושתו מחיר בכורתו לא נחם על מעשהו ולא נעצב אל לבו כי נשללה ממנו יקרת נצח חמדת עולם עבור נזיד העדשים, הנה מזה יאומת הפלגת בזותו הבכורה כי מאפס ותהו נחשבה לו. וזהו ויאכל וישת ויקם וילך כלומר הלך לדרכו שמח וטוב לב, מזה הוכרע - ויבז עשו את הבכורה, כלומר לא מפאת חשיבות המאכל כי אם מפאת זלות הבכורה. והוא אמרו במדרש ויאכל וישת הכניס עמו כת של פריצים אמרו ניכול דידיה וגיחוך עליו (פרשה ס"ג, ד') כי עוד היה בלבו כי הוא עקב את יעקב.

ולדברינו יצדק מאד מה שכתוב הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים, והוא כי עד נתברך יעקב מיצחק אביו דן על הבכורה שהיא עלולה להרע לבעליה ולהביאו אל המיתה כאמרו ואנכי הולך למות, אך אחרי ראותו כי היא הסיבה ברכת יעקב מטל השמים ומשמני ארץ מאז השכיל על יקרת הבכורה כי ידה רב לה להביא בעליה גם לתענוגי העולם, והבין מה אבד במכירתו אותה, וזהו ויעקבני זה פעמים כלומר אך עתה נתודע לי מה שעשה לי בערמימותו.

חלק יא

ויהי רעב בארץ (כ"ו, א') מדרש: יודע ה' ימי תמימים (תהילים ל"ז, י"ח) זה יצחק, ונחלתם לעולם תהיה, גור בארץ הזאת, לא יבושו בעת רעה ברעתו של אבימלך ובימי רעבון ישבעו, ויהי רעב בארץ. לא ירעיב ה' נפש צדיק (משלי י', ג') זה יצחק גור בארץ הזאת כו' (פרשה ס"ד א').

המאמר פלאי! והנראה בתכלית רצונם כי באו להשיב על מה שאמר ה' יתברך אל יצחק גור בארץ הזאת, אם מכבר כרת ה' את אברהם ברית לאמר לזרעך נתתי כו' והוראת מלת נתתי הוא על החלט הדבר (כמו שכתב רש"י ז"ל) אשר על כן אמר לבני חת גר ותושב אנכי עמכם, ובדרש אם תרצו כו' ואם לאו הריני תושב (ומה גם כפי מה שביארנו שם עיין עליו) ואם כן מדוע יאמר הכתוב ביצחק גור כו' שהוא תואר גרות.

ועל זאת שמו ז"ל אל הדרש פניהם, יודע ה' ימי תמימים זה יצחק ונחלתו לעולם תהיה כו' וכאשר נבאר. והוא בהזכרת מאמרם ז"ל בילקוט: יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו (תהלים ק"ד, ל"א) כביכול הקב"ה לא שמח בעולמו שנאמר ישמח ה' במעשיו שמח לא נאמר אלא ישמח, ישראל לא שמחו בעולם, שמח ישראל בעושיו אין כתיב אלא ישמח שעתידים ישראל לשמוח בהקב"ה. ורצונם בזה להביננו מה שהקב"ה מעכב ומאחר שלות ישראל לעולם הבא ומקדים לזולתם, ממש כמשפט בעל אכסניא שמקדים להאורח היותר נחפז לנסיעתו לילך לדרכו ומאחר לאשר בדעתו להתבושש מה (וכאשר יבואר אי"ה באורך במקום אחר). והוא שאמר יתברך ליצחק גור בארץ הזאת, ובא מדרשם ז"ל יודע ה' ימי תמימים זה יצחק כו' גור בארץ הזאת. לרמז כי האמנם הבטחת הקב"ה קיימת בירושת הארץ עם כל זה לא ימהר ולא יחיש להושיבם עליה כי עוד חזון ומועד להם ולבניהם אחריהם. וזהו ונחלתם לעולם תהיה כלומר עוד יאריכו ימים ויקבלו ערובתם ומנת חלקם, מה שאין כן זולתם כי חלוצים יעברו מן הארץ ויסחו ממנה על כן ההכרח למהר ולבהל להם חלקיהם ומנותיהם.

ומעתה נעמוד על מה שסיימו ז"ל לא יבושו בעת רעה ברעתו של אבימלך לא ירעיב ה' נפש צדיק זה יצחק גור בארץ הזאת. אשר לכאורה המה כדברים שאין להם שחר. אבל לדברינו רצו ז"ל בזה להודיענו מחסדי ה' יתברך עם חסידיו כי עצמו, והוא כי בשעלה על רצונו יתברך להביא רעב על הארץ הזאת, היתה מחכמתו יתברך לצוות ליצחק על ישיבתו בארץ במאמר גור וכו' כוון בזה לתארהו גר בארץ למען לא יהיה נכלל עם תושבי הארץ בגזירת הרעב. וזהו צחות מדרשם ז"ל ויהי רעב בארץ יודע ה' ימי תמימים זה יצחק ונחלתם לעולם תהיה וכבאורנו, והתועלת מזה לא יבושו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו. וזהו שסיימו לא ירעיב ה' נפש צדיק זה יצחק, גור בארץ הזאת כלומר למען שלא להרעיב נפש צדיק אמר לו גור בארץ כו' להוציאו מכלל התושבים ומאשר נגזר עליהם.

חלק יב

ויאמר אלהם יצחק מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אתי ותשלחוני מאתכם, ויאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך (כ"ו, כ"ח).

הנראה בביאור הכתובים על דרך שאמרו במדרש (וירא): ויאמר לוט אלהם אל נא אדני כו' (י"ט, י"ח) שני בני אדם אמרו דבר אחד לוט וצרפית, צרפית אמרה עד שלא באת אצלי היה הקב"ה ראה מעשי ומעשה אנשי עירי והיו מעשי רבים על אנשי עירי והייתי צדקת ביניהם, עכשיו שבאת אצלי באת להזכיר את עווני ולהמית את בני. לוט אמר עד עכשיו הקב"ה ראה מעשי ומעשי בני עירי ואני צדיק ביניהם, עכשיו שאני הולך אצל אברהם שמעשיו רבים על שלי איני יכול לעמוד בנחלתו (פרשה נ', י"א) וזהו אחרי הפרד לוט מעמו כלומר מהיות עמו (ועל כן לא אמר ממנו). וזהו גם כן דברי אבימלך אל יצחק לך מעמנו כלומר מהיות מושבך עמנו. כי המה דנו עליו אשר כל חשיבותו בעיני ה' הוא אך מסיבת רעתם וגנותם ורק המה יכתירוהו, וזהו כי עצמת ממנו מאד כלומר מסבת היותך עמנו. וזהו שאמר להם יצחק מדוע באתם אלי כו' ותשלחוני מאתכם, כלומר מהיות אתכם לבל אתחשב בעיני ה' יתברך על ידכם (ולכן לא אמר מכם). אבל הם בראותם כי גם אחרי הפרד יצחק מאתם היה בגדלותו וחשיבותו הבינו למפרע כי גם בעת שהיה עמהם לא היה חשיבותו בהצטרפות גנותם אבל היה חשוב מעצמותו. וזהו שדייקו ואמרו ראו ראינו כו' כללו בינוני ועבר כלומר כי כהיום נתברר אצלנו למפרע כי היה ה' עמך כלומר מפאת חשיבותך העצמיית ונאמר תהי נא אלה כו' עד אתה עתה ברוך ה', כלומר ממה שגם עתה הנך מבורך ומוצלח יבחן ענינך אצלנו כי עצמך וגדלך וחשיבותך לא היה מסבת גנותנו גם מאז, על כן אין עלינו לקנא בך ונכרתה ברית עמך. והבן.

עוד באופן אחר היותר קרוב בהזכרת דבריהם ז"ל (במדרש פרשתנו): כי עצמת ממנו, אמר לו כל אותם עצמות שעצמת לא ממנו היה (פרשה ס"ד, ז'). והרצון בזה כי הנה יש בבני אדם ב' סוגי הצלחות, טבעיית ונסיית הטבעיית היא על דרך ההדרגה לאט לאט וממדרגה למדרגה, אבל הנסיית היא פתאומיית מהקצה אל הקצה. וההבדל ביניהם הוא כי המצליח על דרך הטבע רבים יקנאו בו באמרם לולא הוא שעסק במסחר הלז או במלאכה ההיא היינו מרויחים אנחנו מה שהרויח הוא, כי גם לנו יד ושם בעסק ההוא, מה שאין כן ההצלחה הנסיית היא רק כמו אחד יש לו במרחקים אב נדיב ושוע, ושולח לו בכל חודש למאות ולאלפים היעלה על לב אדם לקנא בו כי את מי עשק כו'.יריעות האהל והוא הדבר ביצחק עליו השלום לאשר כי ענין הצלחתו היה על דרך ההדרגה כאשר אמר ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד, על כן הפלשתים מצאו את לבבם לאמר לו לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד, כלומר עוצם הצלחתך באה לך עם מה שחסרת אותנו בהסגת גבול וכדומה. וזהו שביארו כל עצמות שעצמת לא ממנו הוא, אבל אחרי ראותם כי גם בהיותו נפרד מהם עוד הוא בכל דרכיו משכיל ומצליח וה' עמו, והם לא השיגו מאומה מן התועלת בהפרדו מעליהם, ובעמדם יעמודו כמו אז, הבינו למפרע כי גם ההצלחה שהיה לו בשבתו עמהם היה אך מפאת כי ה' אלהיו עמו, והוא הוא שהעמיס אותו בכל הטוב כעתה כמאז. וזהו שאמר מדוע באתם אלי כו' ותשלחוני מאתכם, על זה השיבו הם ראו ראינו כי היה ה' עמך כו' עד אתה עתה ברוך ה' וכמדובר למעלה.

חלק יג

ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים גו' בעבור אשר יברכך (כ"ז, ו').

ראוי להבין מה שהקדימה לו לאמר הנה שמעתי כו' הביאה כו' שהוא לכאורה לאין צורך, ומה גם כי על יצחק עליו השלום בעצמו יפלא מאד מה ראה להעמיס את עשו בענין הזה, האם יבצר ממנו מלברכו מבלעדי המטעמים שיעשה לו, אתמהה!

אבל כלל הענין הוא כי יש דבר הנקנה בנפש האדם לעשותו מצד תכונת הלב בעצם וראשונה. ויש אשר לבו לא יהלוך לזה רק יעשה הדבר על ידי שיפעול בעצמו התעוררות חיצוניות. משל לשני בני אדם שהיה דרכם לאכול תמיד בצוותא חדא, פעם אחת אחרי אכלם אמר אחד אל השני דע ידידי כי מן הסעודה שאכלנו היום אני מרגיש כי אינני בריא אולם כיום ביום, וישאל לו השני איך תאמר בדבר הזה הלא אכלת היום כאשר אכלת תמיד לא נגרע דבר. ויען הראשון ויאמר לא כן ידידי בכל יום תמיד הייתי אוכל מצד הרעבון ותאות האכילה וזה היה לי האות כי האצטומכא בריא ושלם ומעכל את המזון כראוי, אבל היום לא התאויתי לאכול רק עשיתי פעולה מלאכותית לעורר בקרבי הרעבון, היינו כי שתיתי כוס מלא יי"ש, ולולא זה לא יכולתי לאכול, זה העד על קלקול העיכול בהאצטומכא ועל חסרון הבריאות.

והוא הדבר ביצחק עליו השלום ברצותו לברך את עשו כי הוא הבכור אבל לא נשאו לבו לתת מברכתו עליו ולהעמיסו בברכת ה' מה שאינו ראוי אליה, על זאת נתן מועצות בלבו לבקש לו סבות מועילות להעיר את עצמו לדבר זה, והוא מה שאמר לו וצא השדה כו' ועשה לי מטעמים בעבור תברכך נפשי כלומר למען אברכך בנפש רצויה.יריעות האהל

והוא שאמרה רבקה עליה השלום אל יעקב בנה למען חזק ואמץ את לבו שלא יתעצל בדבר, הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר הביאה לי ציד כו' ובינה מזה כי אין נפש אביך ודעתו שלמה לברך את עשו, כי לולא כן מה זה ועל מה זה דרוש דרש ממנו על מעשי המטעמים טרם יברכהו, לכן שמע בקולי.שפת היריעה

חלק יד

לך נא אל הצאן (כ"ז, ט'). מדרש: אמר ר' לוי לך וקדם אומה שמשולה לצאן שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי (יחזקאל ל"ד, ל"א) (פרשה ס"ה, י"ד).

עוד במדרש: ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד (כ"ז, ל"ג) אמר יצחק מי היה סרסור ביני ובין המקום שיקבל יעקב הברכות, כלפי רבקה אמר.

עוד שם: מי אפוא מי הוא זה שעתיד ליאפות כאן (פי' להיות נשרף בגיהנם) אני או בני יעקב אמר לו הקב"ה לא אתה ולא בנך יעקב. אלא הוא הצד ציד (פרשה ס"ז, ב').

וכדי לבוא אל תכלית כוונת דבריהם מהצורך לנו לתת טוב טעם על מוצא הדבר שלא רצה יצחק לברך את יעקב בברכות האלו, ומה גם על יעקב בעצמו שאמרו עליו במדרש וילך ויקח ויבא אנוס וכפוף ובוכה, ההוראה מזה שלא אבה לקבל הברכות כי אם מפאת ההכרח לאשר כן צותה עליו רבקה אמו. ויתר מזה יש לשאול איה אפוא הם הברכות שנתברך יעקב הלא אנחנו כהיום דלים ורקים.

אבל תכלית כוונת יצחק עליו השלום ברצותו להפריד יעקב מטוב עולם הזה למען לא ינוכה לו משכרו דבר בעולם הנוכחי, רק יהיה שכרו שמור אתו לעולם שכולו טוב, גם לשלא יתגאל בפת בג העולם הזה ולהתענג בהבלי חמודות כי אם על דרך שאמרו חז"ל כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל כו' (אבות פ"ו, ד') וכמאמר הכתוב וישמן ישורון ויבעט (דברים ל"ב, כ"ו). אך רבקה עליה השלום ראתה (ברוח הקודש שבה) כי גודל ורב תועלת הברכות כשיתברך יעקב בהם גם אם לא יהיה בידו לשבוע מטובם וללחום במנעמיהם, טוב תת אותם לו למען יקרא שמו עליה (ושיהיה הוא המריק הברכה והטוב מן השמים על ידי זכות מעשיו ותפלותיו וכמאמר רז"ל אין טובה יורדת לעולם אלא בשביל ישראל) והוא למען יהיה בידו ליתן ערבון עת יתחייב בדין שלמעלה חס ושלום, ואם חלילה וחלילה עת צרה ליעקב ממנה יושע, רצוני יהיה נושע על ידה במה שימשכנה על חובו לתתה כופר נפשו ועל דרך נחלתנו נהפכה לזרים.

והדמיון בזה למדינה שהיה בה מלחמה אשר אנשי הצבא בזזו איש לו כל מה ששאלו עיניהם ונתיעצו סוחרים וכנענים להכיל עסק מסחרם ולנוח ממשא ומתן באמרם למה לריק נייגע כל היום אם יעמדו זרים ושאפו חילינו. חכם אחד היה בתוכם אמר להם מה זה הבל תהבלו כי אך כהיום מהצורך לכם לעסוק במשא ומתן לקבל על יד רב הכסף כי בזאת תחישו מפלט לכם לכפר על נפשותיכם ושמתם פדות בההון והעושר והיתה לכם נפשכם לשלל.

הנדמה מובן מאליו כי עיקר הרצון במה שניתנו הברכות ליעקב היה למען יהיה בידו במה לכפר פנים של זעם המדת הדין בשיקבלם יתברך מידו ויתנם לזולתו ובזה אך את נפשו ישמור. ועל זה אנחנו עם בני ישראל מתוארים על שם צאן כי הצאן מעשרות בעליהן בגיזה וחלב, והמשפט כי יחיה אדם צאנו אם הם משפיעים צמרן וחלבן ואם לאו לטבח יובלו. כמו כן אנחנו בזאת השאיר לנו יתברך שארית בארץ להחיותנו כיום הזה במה שסיבב על יעקב עליו השלום שיקבל הברכות ושיהיה הוא המקבל והנושא הברכה מה' יתברך כמאמר המשורר ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלוקי ישעו זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה (תהלים כ"ד, ה') (וכאשר נבאר בסמוך) בזאת יהיה בידנו למצוא כופר נפשנו וכמדובר.יריעות האהל

וזהו שאמרה רבקה עליה השלום לך נא אל הצאן, ובא מדרשם לך וקדם אומה שנמשלה לצאן (פרשה ס"ה, י"ד), כלומר קדם פניהם להריק להם ברכה להגינם ולהצילם ממדת הדין דוגמת הצאן כאמור. ויצחק עליו השלום בהתוודע אליו אשר יעקב נתברך מטל השמים כו' חרד ואמר מי אפוא כי נודע אשר אברהם עליו השלום בחר לו הגלות ושעבוד מלכיות מבגיהנם, וזהו מי הוא שעתיד ליאפות בגיהנם אם אני שברכתי אותו או בני יעקב. השיבו יתברך אל תירא כי לא ישאר בידו מאומה מברכות וטובות העולם הזה וכמדובר, וזה אמר לו הקב"ה לא אתה ולא בנך יעקב אלא הוא הצד ציד, והבן.sup class="footnote-marker">יריעות האהל

עוד נשכיל לדעת יתרוננו במה שיעקב בחר לו יה להתברך מטל השמים ומשמני הארץ, עם מה שנשית לב אל מאמרם ז"ל (במדרש פרשתנו): לא יחרוך רמיה צידו, והון אדם יקר חרוץ (משלי י"ב, כ"ז) כדי שיבוא יעקב שהוא יקרו של עולם ויטול את הברכות שמעיקר העולם חרוצות לו (פרשה ס"ז, ב'). והענין הוא כי נודע אשר כל דבר היותר קרוב אל שרשו הוא יקר ומעולה מן הרחוק ממנו, כמו עצי השדה כל מה שהמה מרוחקים וגבוהים מהאדמה יתמעטו בעובים עד אשר ראשי האילנות דלים ודקים מאד מפני מיעוט לחותם, להיות מרוחקים מן השורש מרחק רב. וכמו כן הדבר בברכות השמים מעל כי האיש אשר המלך יתברך חפץ ביקרו לתתו למשביר ולמשפיע לעולם, ושהוא ישא משאות הברכות מאת פניו עבור הכלל, אתו עמו הברכה ביתר שאת ויתר העוז, יען כי הוא הקרוב אל שורש הטוב ומעון הברכה. והוא שאמרו במדרש (חיי): מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו (תהילים כ"ד, ג') זה אברהם נקי כפים כו' עד ישא ברכה מאת ה', וה' ברך את אברהם בכל (פרשה נ"ט, ה') פירוש אברהם עליו השלום היה העולה בהר ה' והוא היה הנושא הברכה והטוב מאת ה' יתברך לטובת הכלל ועל כן נתברך בכל (וכבר הארכנו בביאור ענין זה על מקומו) וכמו כן מן הוא והלאה אנחנו עם בני ישראל המריקים שפעת ה' וטובותיו לכלל העולם, וזהו שסיים זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה. וזהו מה שאמרו ז"ל שיבא יעקב שהוא יקרו של עולם ויטול הברכות שמעיקרו של עולם חרוצות לו, רצה לומר שיקבל הברכות מידו הרחבה יתברך וממקור העליון.

ואולי הוא הרצון במאמר הכתוב ברוך תהיה מכל העמים (דברים ז', י"ד) ממש כענפי האילן אשר שפע האדמה יינקו באמצעות האילן השולח הלחות אל יונקותיו כולם ממה שקיבל הוא משד האדמה אשר לו משפט רב האיכות ויתר ההיקף בעביו וברומו, לבעבור אשר כל כח האדמה ולחותה הבאה אל הענפים מסלות לה בלב האילן ותעבור דרך בו, על כן מדי עברה בקרבו היא מרוה מצב האילן דשן. כן ממש שפעת כל הנבראים בא אליהם באמצעות עם בני ישראל וכנזכר לעיל על כן ערובתם יקחו גם הם מה שמושפע ובא עבורם, יען כי היא עוברת והולכת דרך ידינו וזהו ברוך תהיה מכל העמים.

ועל דרך זה הוא גם כן ירושלים עיר הצדק בתוך כל ערי הגויים והמדינות כי היא מקום ירידת השפע ואשר כל טובות העולם מורקים אליה, והיא המחלקת שללם אל כל העולם והשולחת צדה להם לשובע (וכאשר יתבאר בסמוך). ובזאת היא מבורכה יתר מאד על מקומות זולתה השואפים למוץ משד טובה ומקורה המבורך. והוא הנרצה במאמר המשורר שבחי ירושלים את ה' כו' ברך בניך בקרבך (תהלים קמ"ז, י"ב) כלומר בני ציון מקבלים משאת ברכתם ממקור הברכה ובקרבה נתברכו, מה שאין כן מקומות זולתה אשר עיניהם נשואות לקבל מה שירושלים הותירה משבעה. וזהו השם גבולך שלום תואר על טובה וברכתה שהוא בשלימות המעולה בהרימה את כל חלבה ממנה, וזהו חלב חטים ישביעך, והטעם - השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו, כלומר כשלחו יתברך שפעתו הטובה למטה לארץ ירושלים היא העיר הקרובה אשר בה ירוץ קדמוניות דברו הטוב וכנזכר לעיל, והבן.

ועל פי דרכנו נעמוד על מדרשם ז"ל (במקומו) ויתן לך האלהים מטל השמים כו' יתן לך ברכות ויתן לך כיבושיהון, רב אחא אמר יתן לך ברכות ויתן לך אלהותו כו', מטל השמים זה ציון כו' ומשמני הארץ אלו הקרבנות דגן אלו הביכורים ותירוש אלו הנסכים כו' (פרשה ס"ו, ג') עיין שם. והוא על פי משל עשיר גדול שהיה לו כמה מיני משא ומתן שדות וכרמים ועבודה רבה, ויהי בבואו בימים שער בדעתו כי אין טוב מאשר יבחר אחד מבניו למסור לו כל סגולת עשרו ועסקיו, והוא יהיה משק הבית תחתיו, קרא לבניו ויאמר אליהם מי בכם החפץ אמלא את ידו בכל אשר לי בבית ובשדה וכל בני ביתי יהיו נזונים על פיו, וימאן כל אחד באמרו איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם מוטב אהיה גם אנכי מן הניזונים ולא מן העושים והמפרנסים. בן חכם היה בתוכם ענה לאביו ואמר אני אקבל עלי לפרנס את אחי ואת כל בית אבי, אך יקים אבי את דברו הטוב ויתנני ויפקידני על כל אשר לו, ויהי כצאתם החוצה שאל אותו אחד ממיודעיו לאמר מה ראית אחי ומה הגיע אליך כי בחרת בסבל הזה הלא כבד הוא ממך. ענה ואמר לו השכילה נא ובינה מוצא התועלת שיגיעני על ידי זה כי רב הוא. א'. שימסור לי אבי כל כלי הבתים והחניות אשר יעשה בהם כל מלאכה וכל השתמשות מהם של כסף וזהב ומהם נחשת וברזל בדיל ועופרת. הב'. מה שיורני דעת בעניני משא ומתן וכל מלאכה מעשית הרקמות וכדומה, ועבודת הכרמים והשדות וכמוהם בהענינים מעסקי הבית, את כל זאת יורני וילמדני ולבי יקנה הרבה חכמה ודעת לא יעריכנה זהב ופז.

הנמשל כי כל הברכות וטובות העולם מושגים אך על ידי התורה הקדושה כי ממנה תוצאות החיים והטוב כאשר הפליג עליה הכתוב כי לקח טוב נתתי לכם כו' (משלי ד', ב') ובמדרש (ריש תרומה): יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב ואין בו כסף יש בו כסף כו' אבל התורה הקדושה יש בה כסף ויש בה זהב יש בה שדות ויש בה כרמים כו' (פרשה ל"ג, א'). והרצון כי התורה היא שורש פורה כל הברכות והמעין שממנו נובעים כל הטובות אשר על זאת יורה כינוי התורה הקדושה על שם לקח, על היותה אמצעות אל לקיחת הטובות להיותם מושגים מסבתה. ולהכין אותה ולסעדה הביאנו יתברך אל מקום הנאות והמוכשר לקיום מצותיה הוא ציון וירושלים וכמאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים (ישעיה ב', ג') ושם בנה לנו מכון לשבתו וכאמרם ז"ל (שם) בית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, והשלחן והמנורה ולחם הפנים והקרבנות והקטורת המה האמצעיים העלולים להריק שפעת הטובות והברכות מאת ה' מן השמים. ואליהם בחר עוד בהכהנים הקדושים ברי הלבב (העומדים בסוד אלוה והמשיגים ידיעת אלהותו) לשרת בקודש וכאמרם במדרש (פרשת תצוה): ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך (שמות כ"ח, א') הדא הוא דכתיב ממנו פנה ממנו יתד (זכריה י', ד') כו' (פרשה ל"ז, א') ובכל אלה נשלמה עבודת ה' יתברך מלאכת הקודש על משפטה וחקה, ועל ידה השגנו טוב ברכתו מאתו יתברך ומאתנו נתפשטה גם לזולתנו וכמאמר ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך (דברים כ"ח, ב') כלומר כל הברכות יהיו מושגים אליך לטובת הכלל. וזהו מה שאמר הכתוב והייתם לי סגלה מכל העמים כו' ממלכת כהנים כו' (שמות י"ט, ה') כלומר כמו שהכהנים מיוחדים להריק ברכה אלינו שעליהם אמר המשורר אשרי תבחר ותקרב כו' (תהלים ס"ה, ה') כן אנחנו עם בני ישראל נגד כל העולם נקראים עם קרובו (שם קמ"ח, י"ד). וזהו שאמר המשורר שבחי ירושלים את ה' כו' ברך בניך בקרבך כו' (וכמו שנתבאר למעלה) עד מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי למסור להם כלי ההשפעה. ומעון הברכות המה ירושלים, בית המקדש, מזבח וקרבנות, ועבודת כהנים, ומשפטים בל ידעום הוא התורה והחכמה אשר על ידו מתנהג העולם ומלואו. והוא שאמר עוד טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו (שם קי"א, ה') כלומר ברצותו יתברך לכלכל ברואי עולמו כמדת בריתו מאז נותן כל הפקת צרכיהם ליראי ה' והקרובים אליו, ומהם ועל ידם ישיגו כולם ועל כן כח מעשיו הגיד לעמו כלומר התורה שהיא כלי אומנותו יתברך ובה פעל ועשה כל המעשים (כמוזכר במדרש ריש בראשית ואהיה אצלו אמון אומן כו') נתנה אלהים לנו למען אשר על ידה נשיג את כל הצורך לקיום העולם, וזהו לתת להם נחלת גוים היא ארץ ישראל מקום המוכשר לקיומה וכנזכר לעיל, ומבאר בעצמו מה הוא הכח מעשיו ואמר מעשי ידיו אמת ומשפט כלומר התורה הקדושה שהיתה כלי אומנותו יתברך.

והן זה הוא אחד מהטעמים אשר לה' יתברך במה שסיבב על יעקב עליו השלום שיתברך מטל השמים כו' לא בעבור עצמותם רק לתתו לנאמן ביתו פקיד ונגיד על אוצרו הטוב ומעון הברכות, אשר הצורך לזה הפלגת החכמה ודעת התורה והשגת ידיעת אלהותו יתברך ועבודת המקדש. וכל זאת הוכיחו ז"ל אך מתוספת אות וא"ו של ויתן לך לרמוז יתן לך הברכות ויתן לך כיבושיהון כלומר מקורם ושרשם הכמוס אתו יתברך באוצרו הטוב (עיין רש"י ברכות י' בדבור המתחיל כבשי דרחמנא). יתן לך הברכות ויתן לך אלהותו רומז על מושכלות ידיעת אלהות (על דרך הכתוב ודעת אלהים תמצא) שהוא ענין הכרחי לעבודת הקודש וכנזכר לעיל. והנה על זאת ירמוז אות ו' ממלת ויתן לומר כי עיקר ותכלית הברכה המה אך היתרונות הנלוים אליה והאמצעיים המריקים אותה וזהו שסיימו מטל השמים זה ציון כו' ומשמני הארץ אלו הקרבנות והרוב דגן אלו הביכורים ותירוש אלו הנסכים רומז על דברינו (והדברים נכוחים וישרים להמעיין בפנים).

ועל פי דרכנו נעמוד עוד על מדרשם ז"ל (בפרשתנו): ויהי רעב בארץ (כ"ו, א') יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה (תהילים ל"ז, י"ח) זה יצחק, לא יבושו בעת רעה ברעתו של אבימלך ובימי רעבון ישבעו כו' לא ירעיב ה' נפש צדיק (משלי ג', י') זה יצחק והות רשעים יהדוף זה אבימלך (פרשה ס"ד, א'). וכבר נתבאר המאמר על מקומו, ועוד לאלוה מלין בזה ומתוכם נעמוד עוד על התועלת הרב בהברכות שנתברך יעקב עליו השלום. דע כי מאז עשה אלהים אדם על הארץ וימלא פני תבל בצבאי הנבראים למיניהם ראה והכין למו הפקת צרכיהם וספוקיהם וחמש את הארץ בהכנת מזון ומחסור כל חי, ועמד וימודד שפעתם כמכסת הנפשות וכפי הצורך אליהם, ומשפיע להם על ידי השרידים בעם. וכאשר נתבאר למעלה אשר אברהם עליו השלום בדורותיו היה הוא הנושא הברכה מאת ה', והמקבל השפעת הטובות עבור הכלל (וכאשר העמסנו במדרשם ז"ל (חיי) מי יעלה בהר ה' זה אברהם עד ישא ברכה מאת ה' ואחריו היה יצחק הנבחר מכל דורו).

ובזה נבוא אל הענין והוא על דרך המקבל נחלת אבותיו ונכסיו לפרנס את כל אחיו אם ימות אחד מהם או יקרה לאחד מקרה חולי בר מינן, אזי חלק החולה הזה נשאר אצלו. כן ממש ברצותו יתברך לגזור רעב על איזה עיר, או מדינה או אישים פרטים, אין מדרכו יתברך לתת מגרעת בהשפעת הטובות ולהמעיט מדתם עבור כך וכאמרם ז"ל אלהא דילן מיהב יהיב מישקל לא שקיל (חולין ס'), אבל ההשפעה תהיה בסאסאה בשלחה כפעם בפעם ומה שלא יקבלו הם יהיה עודף על חלק הצדיק המקבל השפע מידו יתברך ואצלו הוא נשאר. אשר על כן בעת היה הרעב בארץ פלשתים, יצחק עליו השלום עם היותו המקבל השפע והנושא הברכה מה' יתברך הוא ירש חלקם, על כן היה הצלחתו יתר מאד וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד. וזה שאמרו ז"ל ויהי רעב בארץ הדא הוא דכתיב יודע ה' ימי תמימים זה יצחק כו' לא יבושו בעת רעה ברעתו של אבימלך אבל עוד ובימי רעבון ישבעו כלומר יקבלו גם חלקם של רעבים. וזהו שהביאו עוד כתיב לא ירעיב ה' נפש צדיק זה יצחק והות רשעים יהדוף זה אבימלך כלומר גם ברצותו יתברך להדוף הרשעים ולהעיק נפשם ברעבון עם כל זה לא יתן מגרעת במדת ההשפעה שהוא מעמיס לבחירו אבל חלקיהם יהיו עודפים על שלו וזהו גם כן המרומז במה שאמר הכתוב ברוך תהיה מכל העמים, והבן.

חלק טו

ויגש יעקב אל יצחק אביו וימושהו ויאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו כו' ויברכהו (כ"ז, כ"ב).

הנראה בהבנת הענין על פי מאמרם ז"ל (מדרש דברים): לפיכך כשנכנס יעקב אצלו מה יצחק אומר לו הקול קול יעקב והידים ידי עשו בירך אותו ויצא לו, ובא עשו ונכנס אצל אביו כו' עד באותה שעה התחיל עשו צווח ואומר בוא וראה מה עשה לי התם הזה שכתוב בו ויעקב איש תם יושב אוהלים (פרשה א', ט"ו).

ראוי לעמוד על כוונת מאמר בוא וראה מה עשה לי התם הזהשפת היריעה הלא אם גנותו היה דורש מהנכון היה שיאמר מה עשה לי הרמאי הזה. אבל יתכן בשנתבונן עוד על שפת יתר שאמרו ז"ל תחילה לפיכך כשנכנס יעקב מה יצחק אומר לו הקול קול יעקב והידים ידי עשו ובירך אותו שלכאורה הוא לאין צורך. אמנם הרצון בזה כי עשו כוון לגנות את יעקב מפאת תמימותו לאמר לקח לו דרך התמימים למען אשר בתמימותו יצליח בהרמאות כדרך הצבועים, והעד כי גם יצחק היה כמסתפק עליו ואמר הקול קול יעקב כו' ועם כל זה ברכו אם לא שהעמיד את יעקב על חזקתו כי ודאי לא יעשה עולה ומעשה רמאים כי תם וישר הוא, ומעתה כל עיקר הצלחת הרמאות היה לו אך מסבת חזקת תמימותו. וזהו דברי המדרש כשנכנס יעקב יצחק אומר לו הקול קול יעקב כו' וברך אותו, כלומר אך בעבור תום חזקתו, באותה שעה צווח עשו ואמר בוא וראה מה עשה לי התם הזה וכדברינו.

ולהרחיב הדברים יותר בבאור דברי המדרש (פרשת דברים) ובבאור כל דברי הפרשה נבין עוד מאמר נפלא (פרשתנו) בא אחיך במרמה אמר רבי יוחנן בא בחכמת תורתו (פרשה ס"ז, ד'). ולכאורה לא ידענו מה מהחכמה עשה בזה, הלא לא עשה כי אם את אשר אמרה לו אמו לך נא אל הצאן כו', ונבאר תחילה מאמר שלמה המלך עליו השלום אני חכמה שכנתי ערמה (משלי ח', י"ב) אשר לדעתי הורה אותנו בדבריו אלה על דרך שאמר הנביא עליו השלום כי יתפוש איש באחיו בית אביו שמלה לכה קצין תהיה לנו והמכשלה הזאת תחת ידך (ישעיה ג', ו') ובגמרא: דברים שאין אדם עומד עליהם אלא אם כן נכשל בהם (שבת ק"כ). באור זה כי כבר כתבנו על מאמר טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים (קהלת ז', ה') כי להוכיח אנשים ולהישירם מוצלח יותר אותו שהיה תחילה קצת מעורב עם הבוערים בעם, כי על ידי זה נעשה בקי בתהלוכותיהם ובעניני מנהגיהם ויודע על מה להוכיחם ולגדור פרצותיהם, וזהו טוב לשמוע גערת חכם מפי אותו איש אשר היה תחילה שומע שיר כסילים. (עיין למעלה ריש פרשת נח). ולכן מי שהוא צדיק וחסיד גדול אבל הוא פרוש ונזיר מן העולם ומעודו לא היה לו עסק עם אנשים פחותים אינו מוצלח להיות מורה דרך ומוכיח לרבים, וזהו שאמר כי יתפוש איש באחיו בית אביו כלומר היודע כל תהלוכותיו ובקי במנהגיו כי היה אחיו ברמאות, וזהו והמכשלה הזאת תחת ידך דברים שאין אדם עומד עליהם אלא אם כן נכשל בהם, כי הצדיקים מרחם אמם אינם מוצלחים לזה כל כך,

וזהו מאמר אני חכמה שכנתי ערמה, כלומר גם כי התם דרך רחוק הוא מן ערמה ומן תחבולה עם כל זה שכנתי ערמה, כמחזיק אצלו שכן מן השכנים, כי משפט השכן שלפעמים שואלים כלי מעמו כך תחזיק הערמה להיות בקי בערמומיות כי ברוב הימים תמצאנו שיש לך צורך גדול בזה בלתי דברים שנאמר עליהם תזרם כמו דוה צא תאמר לו (ישעיה ל', כ"ב) ובגמרא: צא תאמר לו הכנס אל תאמר לו (שבת פ"ב) הוראתו במלת תזרם כי הנה מדרך בני אדם אם יראה איש דבר לנגדו ואינו צריך לו עתה, עם כל זה אינו משליכו לאברים במקומות מפוזרות כי אם מקפלו ומניחו במקום מוצנע, כי אולי ביום מחר או לזמן אחר יצטרך לזה וימצאהו במקום שהניחו, אבל הדברים הפחותים אשר אין מועיל בם כל מאומה למה לך להקפילהו להניחו במקום משתמר, כי אם תזרם כמפרר וזורה לרוח למקומות הרבה עד שלא תמצא אותם לעולם, וזה צא תאמר לו עתה והכנס אל תאמר לו לעולם.

וכדי לבוא אל הענין נבאר כל דברי הפרשה ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד כו' ואברכהו כו' כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד. והדבר פלא כי לא נזכר במקרא מהות הצעקה אשר צעק עד אחר כך הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים כו'.שפת היריעה ב'. מה הוסיף יצחק במאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך הלא כבר אמר ואברכהו גם ברוך יהיה. ג'. מה שכתוב את בכורתי לקח הלא הבכורה מכר לו ברצונו הטוב.

אבל כלל הענין הוא בהתעורר עוד מה היה בדעת יצחק לברך כל ברכותיו את בנו האחד ולא להשאיר מאומה אל השני כמו שהשיב אל עשו הן גביר שמתיו לך כו' ולכה אפוא מה אעשה בני. אבל הנה כבר נתבאר מפי סופרים וספרים כי יצחק עליו השלום רצה לחלק לבניו ב' העולמות ועלה בדעתו כי ראוי וישר לברך את יעקב אשר חשב עליו עתה שהוא עשו הבכור בעולם הבא כי הוא קדוש והעבודה בבכורות, ואבינו יעקב בהיותו עומד מתחפש עתה בדמות עשו והרגיש כי יצחק רוצה לברך אותו בעולם הבא הראוי לברך בזה את בן הבכור ושיתברך הוא עתה בעולם הבא היה זה אצלו אך למותר כי הוא איש תם יושב אהלים, ועל גמול זה הלא הברירה בלבו שכבר נאמר על זה להנחיל אוהבי יש, ואם כן אל העולם הבא יוכל כל אדם להגיע אליו מעצמו, לכן התעשת כי יותר טוב לו שיתברך בעולם הזה. אמנם איה אפוא יסובב כן שיברכהו יצחק בעולם הזה הלא יצחק חשב שזה העומד לפניו הוא עשו הבכור ולו נאה העולם הבא, התחכם יעקב ויספר אל אביו בלשון עשו כאלו עשו מספר שמכר הבכורה ליעקב ואם כן ראוי לברך את הבכור בעולם הזה כי עשו כבר איננו הבכור האמתי רק יעקב בא במקומו, ובזאת צדד יעקב שיברכהו בברכת עולם הזה כי יצחק יחשוב שהוא עשו שמכר בכורתו ליעקב, וכשאמר יצחק ואברכהו גם ברוך יהיה, חשב עשו כי יעקב בא בלא מרמה כלל בלתי כי שמע מרעבון אביו והביא לו מטעמים ויברכהו, ואם כן אחר כי ידע בו שהוא יעקב ודאי ברכו בברכת עולם הזה הראוי אל הצעיר על כן ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד כי כל ישעו וכל חפצו היה רק בעולם הזה ולהוציא דבריו מן הכח אל הפועל לא היה יכול כי היה בוש מפני אביו.

על דרך אחד גנב כלי חמדה ויקרה עד מאד מבית חבירו ויטמון אותה תוך אהלו, ובלילה באו גנבים ויגנבו אותה משם והוא הולך ובוכה גונח וצועק הה נגנב ממני דבר יקר, וכאשר שואלים אותו מה הוא ומה סימניו, הוא דומם כאבן לא יענה מאומה רק יצעק ויבכה.

כן עשו היה בוש להגיד בפני אביו צרתו כי צר לו על חמודי העולם הזה, כי ציד היה תמיד בפיו מתחפש בדמות איש קדוש ואיך עתה ירעיש ארץ על חמודים חמריים, לכן צעק במר נפשו ואמר ברכני גם אני אבי סתם ולא פרט מהות הברכה, ויאמר לו אביו בא אחיך במרמה ויקח ברכתך היינו הראויה לך. עשו כשמעו זאת התנחם מעט מעצבו ומרגזו וחשב כי אחר שבא יעקב ברמאות ואמר שהוא עשו הבכור ודאי לא נתברך רק בעולם הבא הראוי אל הבכור, ונשאר לו העולם הזה כחפץ לבבו, כי עשו לא העלה על דעתו כי גילה יעקב ליצחק ממכירת הבכורה, ואם כן לפי המרמה שחשב יצחק שהוא עשו ודאי ברכו בעולם הבא, אז שמח עשו על מאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך כי עתה נתחדשה אליו ידיעה חדשה כי לא בא יעקב אל אביו בתורת יעקב רק במרמה התחפש ואמר שהוא עשו ולקח הברכה הראויה אל עשו. וזהו שאמרו במדרש בא בחכמת תורתו כי הותר לו לאמר אנכי עשו בכורך אחר כי הוא במקומו כי לקח הבכורה ממנו, על כן אמר עשו אל יצחק הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים, את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי, לאמר כי לא טעית אבי, אבל בדין ברכת אותו בברכת עולם הבא כי הוא הבכור ולי נאה לברכני בברכת עולם הזה. וזהו מה שאמר ויאמר הלא אצלת לי ברכה וכלשון המדרש (במקומו) מן הנצולות רצה לומר הגם כי ברכת עולם הזה הוא מן הברכות הפחותות כי היה ציד בפיו עם כל זה אחר כי מן הדין אין לי לדרוש יותר מזה.

ויאמר אליו דע בני כי טעית כי אנכי ברכתי אותו בעולם הזה, וזהו הן גביר שמתיו לך כו' ולכה אפוא מה אעשה בני כי אם לברך אותך בעולם הבא אין זה דינך כי כבר מכרת הבכורה ליעקב, ואז וישא עשו קולו ויבך, אחר כי ראה כי כלתה אליו הרעה ואבד ברכת עולם הזה שהיא העיקר אצלו, זה שהתפלא עשו ואמר אל יצחק ראה מה עשה לי התם הזה אשר תמימותו עמדה לו להצליח בערמה זאת אשר לולא תמימותו הייתי נזהר בי שלא יקרה אותי כזאת.

חלק טז

ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד כו' ואברכהו גם ברוך יהיה כשמוע עשו כו' ויאמר הלא אצלת לי ברכה כו' הן גביר שמתיו לך כו' עד ולכה אפוא מה אעשה בני.

ולא נאריך בהצעת הערות כי המה מורגשות. ובמדרש: הלא אצלת לי ברכה מן הנצולת (פרשה ס"ז, ד'). והוא חסר המובן!

וכדי לבוא אל ביאור הענין נעיר עוד על שאלת רבים מגדולי המפרשים עליהם השלום, מה ראה יצחק עליו השלום לבחור את עשו לברך אותו בטובות נשגבות כאלה מטל השמים ומשמני הארץ, הלא גם אם נחליט שלא היה מחזיק אותו לאיש רשע עם כל זאת הכי לא ידע כי אחיו הקטן טוב ממנו, ואם כן מדוע משך עצמו מלברך את יעקב איש תם בברכות וטובות העולם.

ואחשוב בהתרת הספק הזה על דרך עשיר גדול שהיה לו כמה עניני מסחר ואמרכלאות הרבה והיה לו גם כן בית אכסניא מוכרת מאכלים ומשקים, ולא היה עוד בעיר ההיא בית אכסניא זולתו על פי משפט שר העיר, והיה לו שני בנים אחד חכם וישר והב' זולל וסובא מבזבז נכסיו, ויהי ביום הנחילו את בניו את אשר לו נתן לבנו השכור כל נכסיו, ולבנו הב' לא נתן בלתי בית משתה היין אשר לו, וישאלוהו על עילת הדבר, ענה ואמר הלא ידעתם כי מטבע האב לחוס על בנו גם כי נבל הוא, בן מביש להיותו עצם מעצמיו ובשר מבשרו, על כן יעצתי בחכמה להשביע אותו על כל פנים על זמן מועט בהון עשרי וסגולתי, אמנה ידעתי גם ידעתי כי לא לו יהיו, כי לקץ הימים יהיו הכל ביד בני החכם והנבון כי זה יתן בכוס עינו ולבו שם כל הימים כדרכו מאז, וזאת לא ימצא בלתי ביד בן המשכיל, וכל אשר לו יתן בעד משתהו, לא כן אם אתן כל הוני ורכושי לבני החכם ולו את בית היין מה ממני ישיג כל ימי צבאו כי מעודו לא יחפוץ ולא יבקר אחר מסך.

הוא הדבר והוא הענין ביעקב ועשו שעליהם נאמר ולאם מלאם יאמץ, רצה לומר כח ועוצם האחד הוא מסבת דלות הב' ורפיונו היינו כי בשיהיה האחד ראוי לאבד סגולת טובותיו על פי רעת מעשיו יקחם יתברך ויתנם לאחיו הטוב ממנו. על כן עלה על לב יצחק עליו השלום לברך את עשו ברב ההון ולתת כל טוב העולם בידו, ואת יעקב יברך בכאשר תריד, רצוני כשיחטא עשו יקח יעקב ברכתו ממנו, וקרוב הדבר כי עשו יחטא ואשם כל שעה להיות כל המעשים רעים נמשכים לרגלו וכרוכים בעקבו, ומדי עברו יאציל מברכתו ליעקב עד כי לזמן קרוב יהיה כל טוב עשו ביד יעקב, ואך בזאת ימלא רצון שניהם איש איש כברכתו הנאותה אליו, לא כן אם בהיפך. ועל כן אחר כי נתוודע אליו שיעקב נתברך בטובות העולם ולא נשאר לפני עשו בלתי ברכת כאשר תריד מה שהוא ענין רחוק מאד, כמאמר לא הביט און ביעקב (במדבר כ"ג, כ"א) חרד ואמר מעתה במה אברך את עשו. וזהו ויחרד יצחק חרדה גדולה כו' מי אפוא כו' ואברכהו גם ברוך יהיה, רצה לומר הלא הכל ישאר בידו ועשו לא ישיג כל מאומה ממנו. וכשמוע עשו את דברי אביו ויצעק כו' ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך, רצה לומר ברכה אשר הכינותי עבורך וזהו ברכתך, ויאמר הכי קרא שמו יעקב כו' והנה עתה לקח ברכתי כלומר ההגונה לי, ויאמר הלא אצלת לי ברכה רצה לומר במה שרצית לברך את יעקב עתה תן לי חלקו. וזהו מה שאמר המדרש הנזכר לעיל מן הנצולות, כלומר גם כי אינם טובים אלי כל כך עם כל זאת האציל אותם בעדי כי טוב לי בהם מלא דבר. על זה אמר לו יצחק הלא הברכה אשר אצלתי ואשר הכינותי ליעקב לא תצלח לך כל מאומה, וזהו הן גביר שמתיו לך כו' ודגן ותירוש סמכתיו, כלומר את הכל נתתי בידו ולשוא תוחלתך להשיג ממנו דבר, וזהו ולכה אפוא מה אעשה בני ועם כל זה צווח ואמר הברכה אחת היא לך אבי או אז בהכרח אמר לו והיה כאשר תריד כו'.

ועם דברינו אלה יתבארו דברי הנביא עליו השלום כה אמר ה' אלהים לאדום כו' הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד זדון לבך השיאך שוכני בחגוי סלע מרום שבתו כו' (עובדיה א', ב'). והוא עם מה שידענו אשר גם הבעלי חיים המה חלוקים ונפרדים במציאות מזונם ומחיתם על דרך עשירות ודלות, וכמאמר רז"ל לית דעניא מכלבא ולית דעתיר מחזירא (שבת קנ"ה). כי מהם שמזונותיהם בא אליהם בקושי גדול ומהם בקלות, ויש מהנבראים אשר ימצאו בית ויקננו בארזים הגבוהים ומהם שוכני בתי חומר או בעץ נרקב, ויש אשר ישימו בסלע קנם ובנקרת הצור ושמה יבקשו אוכל למו ממה שיטחנו בשיניהם והוא מן הדלי דלות. ועל דבר זה ממש היה ענין ברכת עשו והיה כאשר תריד כו' כי הוא מיעוטא דלא שכיח כי רחוק הדבר שיחטא איש תם. וזהו שהמליץ עליו הנה קטן נתתיך בגויים כו' שוכני בחגוי סלע כלומר נדמה בענינו לחלושי הנבראים השוכנים בחגוי הסלע אשר כבד עליהם מציאות טרפם יתר מאד, אבל עם כל זאת מרום שבתו. והוא על דרך קינה כקובל ומתמה על רום הצלחתו בעונותיו הרבים שהמה הכתירוהו וחטאיו הגביהו מושבו.

ומעתה נבוא לבאר מה שאמר לעשו הנה משמני הארץ יהיה מושבך כו' כי לכאורה כמו זר נחשב בשכבר אמר לו ולכה אפוא מה אעשה בני, וההוראה שלא השאיר לו כל ולקול בכיתו והפצרתו נעתר ואמר לו הנה משמני הארץ יהיה מושבך.

ומה גם כי הדברים אינם על דרך וסדר נוסח ברכה, אך נדמו במובנם על דרך אם יבקש אדם דבר ויחפש אחריו ורעהו יעננו ויאמר לו מה זה תבקש הלא נגד עיניך הנה הוא.

גם מהראוי להבין מה ראה יצחק עליו השלום לכלול ברכת עשו דבר קללה וארור במה שאמר ואת אחיך תעבוד.

ונאמר בהבנת הענין בהזכרת מאמרם ז"ל (במדרש פרשתנו): ולכה אפוא מה אעשה ברם לך פיתך אפויה (ס"ז, ה') אשר גם דבריהם משוללים הביאור וקשים להולמם. אבל נבין הענין על דרך שר גדול אשר לו עיירות וכפרים רבים ולהם שדות וכרמים גנות ופרדסים, ומשפטו לבחור איש מהיר וזריז להפקידו עליהם ועל עסקיהם ועל אודותיהם למען יהיה הוא על מקומו לעיין במעשיהם ותהלוכותיהם, והוא יהיה יושב מנוח ומרגוע בלב שקט בל יטרידו דבר, למען יהיה נקי לתור במושכלות ולשוט בארץ ולטייל בה כמשפט השרים, ומוסר בידו כל יש לו העיירות והכפרים וחצריהם ואסמיהם וכדומה, אשר מן הידוע הוא כי כמעט יהיה רב משאת הפקיד הזה חמש ידות על של השר עצמו, יען כי את הכל עזב בידו ולא ידע אתו מאומה. כן הדבר בעניננו כי הקב"ה הסב על יעקב שיתברך מטל השמים ומשמני הארץ יעבדוך עמים כו' והוא כי חפץ בו יתברך להרגיעו מכל מלאכה וכל עבודה בשדה למען נקי יהיה לתורה ועבודת שמים, ומלאכתו תהיה עשויה על ידי אחרים, ואחר כי עשו יהיה העובד עבודתו בשדות ובכרמים והוא יהיה משק ביתו ודאי ידיו רב לו להשיג שבעתים כעל חלק בעליו כי יעקב לא ידע אתו דבר. וזהו שאמר יצחק לעשו הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים ודגן ותירוש סמכתיו, כלומר אחר כי תעבוד לאיש משופע כזה ועל פיך ישק הוא וביתו, והוא אך גביר ואדון יקרא (וזהו הן גביר כו') מה יבצר עוד ממך ומה תבקש עוד, הלא כל טוב אדונך יהיה בידך. וזהו ולכה אפוא ובא מדרשם ז"ל ברם לך פיתך אפויה, ועל כן מה אעשה לך עוד בני. ועשו להיותו איש בער חסר לב לא הבין עדיין מאמר אביו הן גביר כו' וצעק הברכה אחת כו' או אז אמר לו באר היטב הנה משמני הארץ יהיה מושבך כו' ואת אחיך תעבוד, כלומר הלא משמני הארץ וטל השמים הנם מעותדים ועומדים לפניך במה שתעבוד אחיך הגביר וכנזכר לעיל.

אך מדאגה פן יעקב יסיר מעליו חס ושלום עול התורה והעבודה ויפנה אל הכרמים ואל היוגבים ויתן עינו ולבו על עבודת האדמה ויפריע עבודתך וידל כבודך, על זאת ידי תכון עמך והיה כאשר תריד מעבודתך ותצטער כמו אז ופרקת עלו מעל צוארך.

חלק יז

בא אחיך במרמה (כ"ז, ל"ה).

אולי כוון בזה להצדיק את יעקב שלא החל הוא בהרמאות כי באין ספק רמית אותו תחילה בדבר מה, וכאשר עשית לו עשה גם הוא ועל דרך עם עקש תתפתל (תהלים י"ח, כ"ז) וכמו שאמר יעקב בעצמו (ויצא) כי אחי אביה הוא (כ"ט, י"ב) ובמדרש: אם לרמאות כי אחי אביה הוא ואם לצדק וכי בן רבקה הוא. (פרשה ע', י"ג). וזהו בא אחיך במרמה כלומר אחיך ברמאות להשיב לך כמעשיך עמו, ועל זה השיב הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים, כלומר כבר עקב ורמה בי פעמים כי זה דרכו מעולם ושמו מוכיח עליו כי הוא איש רמאי מתולדתו.

חלק יח

יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי (כ"ז, מ"א).

יש להתעורר הלא לפי הקבלה לא כן היה, כי עשו שלח את אליפז בנו להרוג את יעקב ועוד היה יצחק חי, ואולי יתכן עם מה שידענו כי אברהם עליו השלום נחסר משנותיו כדי שלא יראה בן בנו יוצא לתרבות רעה ואין זו שיבה טובה שהבטיחו יתברך, ומכל שכן שאין זו שיבה טובה שיראה יצחק הריגת בנו יעקב בחייו ואם כן בהכרח יתקצרו שנות יצחק שלא יראה זאת. וזהו יקרבו ימי אבל אבי כמחליט ואומר ודאי יקרבו ימי אבל אבי, יען - ואהרגה את יעקב אחי ואין זו שיבה טובה ליצחק, אבל זאת לא היתה כוונתו מעולם להמתין על מיתת אביו.

חלק יט

וישבת עמו ימים אחדים כו'.

ביארנוהו בחיבורנו קול יעקב (איכה) על מאמר נשקד עול פשעי (א', י"ד) עיין שם.

חלק כ

ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו כו' ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך כו'. (כ"ח, א'-ד')

יש להעיר בזה א'. הלא מכבר ברכהו ויתן לך כו' ומה חסר עוד. ב'. מה שכתוב ויתן לך את ברכת אברהם לא ידענו מה היא. והנה רבותינו ז"ל (במדרש וישלח) גילו לנו מעט מענין ברכת אברהם, וזה לשונם. אמר לו בוא ואברכך ברכה של גליות (פרשה ע"ה, ח'). אבל עם כל זאת אין דבריהם מספיקים כי לא ביארו דבר ממהות ברכת גליות לדעת מה היא. ג'. מלת לרשתך אין לה שחר.

ואחשוב בהבנת הענין עם מה שידענו כי לאלהים יתברך ב' סוגי הנהגות במה שהוא מנהג אותנו עם בני ישראל הא'. הנהגה טבעיית, הב'. הנהגה נסיית ובההנהגה הטבעיית היה ה' יתברך מנהג אותנו עת היינו על אדמנתו והיה לנו בית המקדש ומזבח וקרבנות העלולים להריק שפעת ברכתו יתברך על פי עבודתנו בקודש וכמוזכר למעלה באורך. והיה עניננו ממש כאשר יתן האב לבנו הגדול סך מסויים ויורנו עשות מקנה וקנין ועסקי משא ומתן, או ילמדנו אומנות למען יפרנס את עצמו מעמל נפשו. אבל טרם הביאנו יתברך אל המנוחה ואל הנחלה היה השגת טובותינו מאתו יתברך על דרך ההנהגה הנסיית כמה שידענו מנסי הים, והמדבר וכאלה רבים הנודעים, וכן כל הימים שאנו מתגוררים בארץ ואין לנו חלק ונחלה לא מטל השמים כו' ממש כבן קטן הסמוך על שלחן אביו ומספיק לו כל פרטי מחסוריו, כן לעת כזאת שאין בידנו במה לעבוד את ה' כי אבדנו כל כלי העבודה וההשפעה על דרך ההנהגה הטבעיית, אבינו מעולם מנהג אותנו כרב חסדו בהנהגה המיוחדת הנסיית למעלה מן הטבע וכנודע.יריעות האהל

וגם את אבותינו הראשונים עליהם השלום נהג יתברך כמו כן בב' סוגי ההנהגות האלה, כי אברהם עליו השלום היה גר בארץ נכריה שנים רבות וקרה אותו העקת פרעה, ואבימלך, וכמוהם מקרים שונים הידועים, וה' יתברך עשה עמו להפליא למעלה מן הטבע וכאמרם (מדרש ריש וירא) ותתן לי מגן ישעך (תהילים י"ח, ל"ו) זה אברהם. וימינך תסעדני בכבשן האש, ברעבון, במלכים (פרשה מ"ח, א') (וכל פעולות הרמות והגבוהות למעלה מהטבע מתייחסות אל הימין כנודע וכמו שכתוב ימין ה' רוממה (תהלים קי"ח, ט"ז), וזהו וימינך תסעדני) והנהגה הנסיית הזו היתה מתנהגת אצלו עד בואו בימים ונתברך בכל, היינו כי הוא יתברך נתן בידו מכלל הברכה והטוב שיתפרנס מהם כהעוסק במסחר וקנין, ולא היה עוד מהצורך אליו שיפליא יתברך עמו על דרך ההנהגה הראשונה, וכענין הזה ברך ה' את יצחק בנו, והוא את יעקב. אבל בעת שהיה יעקב עליו השלום מוכרח לברוח ולהרחיק נדוד מפני אחיו, ולהיות גם כן גר בארץ נכריה, היה מהצורך אליו עוד אותה הנהגה עצמה שנהג יתברך את אברהם טרם ברכהו בכל. וזהו שמאר ויקרא יצחק אל יעקב כו' ויתן לך את ברכת אברהם כו'.

ונמתיק הענין על פי דמיון לאחד גדול בתורה ובחכמה ממשפחות המיוחסות, היה ההכרח אתו לעזוב מקומו להרחיק נדוד לחזר בעיירות לקבץ על יד מתת הנדיבים לפרנסת ביתו, והיה עמו מכתבים מאנשי עירו אנשי השם אשר נתנו עדיהם עליו על יקרת ערכו ומעלותיו המעולות ומדותיו המאושרות, למען אשר בכל מקום בואו יחרדו לקראתו לכבדו בכל הטוב ולהרבות לו מתן. לימים הצליח ה' את מעשהו ונתעשר בהון עתק, ויהי ביום הנחילו את בניו את אשר לו חלק להם לכל אחד חלק הראוי, ובתוך כך עלה בידו דלוסקמא עם מכתבי המליצות הנזכר לעיל, אמר לבניו מי חפץ באלו? ויהי כמצחק בעיניהם, לאמר יגן עלינו ה' מעסקים כאלה, ענה אחד מהם ואמר אל אביו אם מלבד חלקי בין האחים יהיו המכתבים עודפים על שלי תנה אותם לי, האמנה כי אקוה לה' כי לא יעזבני לבקש לחמי על ידם, עם כל זאת מה מני יהלוך אם יהיו שמורים אצלי כמוסים עמדי, ומי יודע מה ילד יום.

הנמשל אברהם עליו השלום בימי עלומיו היה מתגורר בארצות זרים וה' יתברך עשה עמו נפלאות ונסים בכל עת לתת עיני השגחתו עליו, על דרך ההנהגה הנסית, לתת חנו בעיני כל רואיו ולהצילו מיד כל פגע ומקרה וכנזכר. ובבואו בימים ונתברך בכל לא היה עוד הצורך אליו ישועות הנסיות כי כבר היה בידו ההנהגה הטבעית והיא ברכת בכל, והוא עליו השלום הנחיל אותה ליצחק והוא ליעקב כנזכר לעיל. אולם בעת היה יעקב עליו השלום נחפז לברוח מארצו וממולדתו להיות גולה בארץ נכריה היה מהצורך אליו עוד אותה ההנהגה הראשונה שהיתה באברהם טרם נתברך בכל ויהיה ה' עמו בכל מקום בואו כאשר היה עם אברהם. וזהו ויתן לך את ברכת אברהם כו' לרשתך כו' כלומר נוסף על רשתך ארץ מגורך. וזהו שאמרו במדרש אמר לו בוא ואברכך ברכה של גליות. והבן.

ועוד נוסיף נופך בהענין המדובר ועל פיהו נעמוד גם על מה שזכר הכתוב מלת ולזרעך, מה שלא זכר בברכות הקודמות (כי הבנים כלולים בהאב כהשבטים בהאילן) גם מה שאמרו (במדרש הנזכר) לפי שראה יצחק ברוח הקודש שעתידים בניו להגלות בין אוה"ע אמר לו בוא ואברכך ברכה של גליות שיחזור עליך הקב"ה ויקבץ מבין הגליות, ומה הן הברכות: בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע, בשוט לשון תחבא כו'. אשר לכאורה דברי המדרש חסרי מובן כי לפי מה שהחל לדבר מאודות בניו לפי כו' שעתידים בניו להגלות כו' והיה הנכון לומר אחר כך שיחזור על בניך כו'. והענין הוא כי לכאורה יש מקום לשאול מדוע סבב יתברך כזאת על יעקב אבינו שיהיה גולה ונודד ממקומו מפני עשו, אם מכבר מצא חן בעיניו להתגולל עליו ברכות מאושרות כאלה מטל השמים ומשמני הארץ.

אבל הבנת הדבר הוא על דרך מליצת הכתוב דבר שלח ה' ביעקב ונפל בישראל (ישעיה ט', ז'). והוא כי נודע ומפורסם מאמרם ז"ל מעשי אבות סימן לבנים. ובמדרש (הנזכר) להודיע שכל הברכות שברך יצחק את יעקב כנגדו ברכו הקב"ה מלמעלה, יצחק אמר ויתן לך האלהים מטל השמים והקב"ה ברכו בטל ומטר שנאמר והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כטל כו' (מיכה ה', ו'). יצחק אמר לו משמני הארץ והקב"ה ברכו בתבואה שנאמר ונתן מטר זרעך כו' (ישעיה ל', כ"ב). יצחק אמר יעבדוך עמים והקב"ה אמר והיו מלכים אומניך כו' (שם מ"ט, כ"ג) הראה לדעת אשר מעת נתברכו אבותינו עליהם השלום, מאז נצמחו והוכנו גם לנו ולבנינו במה שהכינו הם לבניהם אחריהם וממעשיהם, ומכחם ירשו בניהם, ועל דרך חלקם בחיים כו' והניחו יתרם לעולליהם. וכמו כן כל גלגולי הסבות שקרה לאבותינו הראשונים היה לנס שיקרה דוגמתם לבניהם וה' יתברך עשה כן בחכמתו למען אשר בזכות מעשיהם ובחין תפלתם יעשו ישועות בארץ, והם יעמדו עד דור האחרון (וכבר הארכנו בביאור ענין זה מה שיש בו די (פרשת לך) ידרוש המבקש שמה) על דרך שמצינו במדרש, ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך לך וכבוש את הדרך לפני בניך, והוא כי כל מה שאירע לאברהם עליו השלום בגלותו למצרים ולפלשתים וזולתם והיה ה' עמו הכין בזה ישועה והצלה לדורות עולם וכאשר נתבאר במקומו. וכמו כן יעקב בחיר האבות עליו השלום סיבב עליו יתברך להיותו בורח מפני אחיו שט בארץ כאחד הגולים בארצות הגוים, הבטיחו הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך כו' כי בזאת יעשה עם בניו אות לטובה,יריעות האהל וזהו לפי שראה יצחק ברוח הקודש שעתידים בניו להגלות לבין אומות העולם אמר לו בוא ואברכך ברכה של גליות שיחזור עליך הקב"ה ויקבץ מבין הגלות, ומבואר כדברינו לכל המעיין בדברי המדרש.

וזהו שסיים ומה הן הברכות בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע בשוט לשון תחבא כו' כלומר שיהיה הקב"ה עמך וישמרך בכל אשר תלך ויצילך מכל הרעות אשר יפגעוך והשיבך בשלום ובזה ישועתך תעמוד לבניך אחריך.

תוכן העניינים

אהל יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה