אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
שמיני
חלק א
ויהי ביום השמיני מדרש: ר' אבא בר כהנא פתח חכמות בנתה ביתה וכו' (משלי ט', א') זה ביהמ"ק, חצבה עמודיה שבעה אלו ז' שנים של גוג דאמר ר"י כל אותן ז' שנים מסיקין ידותיהן של חרבות וידותיהן של רמחים ושל סכינים הדא הוא דכתיב ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והשיקו בנשק כו' (יחזקאל ל"ט, ט') (פרשה י"א, ב')
עי' באור זה המאמר באהל יעקב וירא וינעם לך:
חלק ב
שם בסמוך: ר' יודן בשם ר' יוסי בר יהודה ור' ברכיא בשם ר' יהושע בן קרחה כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נמנע משה מלשמש בכהונה גדולה הדא הוא דכתיב משה ואהרן בכהניו (תהילים צ"ט, ו') ר' ברכיה בשם ר' סימון מייתי לה מן הדין קרא בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים הוא ובניו עד עולם וכו' ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי (דברי הימים א' כ"ג י"ג-י"ד).
ובסמוך: אמר ר' אלעזר בר' יוסי פשוט הוא לן שבחלוק לבן שימש משה במדבר (פרשה י"א, ו').
כך צ"ל הגירסא כפי הגירסא הנמצאת בפסיקתא רבתי דרב כהנא (פ' י"ז) וגירסה זאת מסכמת מאד עם מה שכתבנו בבאור מאמר זה ריש פרשת תצוה עיין שם ותמצא עונג לנפשך:
חלק ג
שם בסמוך: בר קפרא פתר קריא בתורה חכמת בנתה ביתה זו תורה חצבה עמודיה שבעה אלו ז' ספרי תורה (שם ג').
דע כי כמו אשר אדם צריך לבית והוא דירתו התמידית ולא יספיק לו בלעדיו וכאשר הוא יוצא ובא למו"מ והזולת מהעסקים כמו לטייל וכדומה הלא לערב ישוב ויבוא לביתו ושם ימצא מנוח ומרגוע לנפשו, ושם הוא משומר מכל נזק. לא כן בהיותו מתגורר בארץ או עומד בחוץ לא ימלט ממקרים מתרגשים קור וחום גשם ושלג, ואחריות מבריות המזיקות מהדורסים והטורפים.
כן החכמה יש לה בית נאמן אשר שם יהיה דירתה בקביעות והיא התורה, ושארי חכמות נקראים חכמות חיצוניות יען כי כל מה שיוכל להשיג את האדם בהיותו חוץ לביתו יוכל להשיגו משארי חכמותיריעות האהל כמ"ש הר"ת בספר הישר (שער השלישי) וז"ל חכמות האפיקורסים והמינים אשר אינם מאמינים בתורה הקדושה זהו מפני רוע חכמתם כו' כי לא תחסר האמונה מפני הלב רע לבד, אלא מפני למוד חכמות רעות עכ"ל הערב. כי התורה היא חיי הנפש ומזונה להשביעה אותה מטובה וישרה ומעטרת אותה חכמה ותבונה ומלבשת אותה בהוד והדר כל המדות טובות ויראה טהורה ודעות ישרות ותזכך אותה מכל דעה רעה ודמיונות שוא ומדוחים מסברות רעות אשר הם תכונה רעה בנפש, ואחר אשר תטהר מכל הרעות האלה ודאי היא מוכשרת ומוצלחת לקבל כל החכמות בטוב ובמישרים.
וזהו חכמות בנתה ביתה זו התורה כי היא לאדם כמו מגדל עוז ובית חוסן רב, משא"כ החכמות החיצוניות נאמר עליהן חכמות בחוץ תרונה (משלי א', כ'). ר"ל מי ההוא ריק מחכמת התורה ועוסק בחכמות חיצוניות הנה החכמה תתן קולה מה לי פה למה זה אני עומדת בחוץ, וברחובות ובעיר ובפתחי שערים אמריה תאמר כו' תשובו לתוכחתי כו' כי באלה מה מאד נקל לאדם להשתמש בהם ויפול בפח יקוש, כי אין כח החכמה הזאת שליט ברוח ונפש כ"א בדברים שהם חוץ לנפש אם בעניני הגופות ואם בענינים זולתים אבל בחכמת התורה נאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש (תהלים י"ט, ח'):
חלק ד
ויאמר אל אהרן קח לך עגל כו' ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' (ט', א'). ילקוט: אמר משה לישראל יבוא עגל ויכפר על מעשה עגל תדעו שנתרצה המקום לכפר על עונותיכם עבירה שאתם מתייראים כבר נזבחה לפני המקום שנאמר לזבוח לפני ה' (כאלו כתיב לזבוח במלאפו"ם) שנזבח כבר.
והדבר פלא מאין נתוודע להם הדבר הזה עד אשר יבטיחו ויאמר עליו תדעו שנתרצה כו' עבירה שאתם מתייראים כו'.
ונקדים לזה מאמר כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה וכו' יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם (ישעיה מ', ו') ובמשל הזה בא הנביא ע"ה לבאר לנו ענין נכבד להורות אותנו ולהאיר עינינו להתבונן מן הנראה אל הנסתר. כי הנה אל הצומח יש ב' זמנים יש לו זמן שהוא מחובר ויש לו עת שהוא תלוש וכל הימים אשר הוא עומד מחובר אל השורש אשר בארץ גזעו הוא הולך הלוך וגדל ועושה בדים וישלח פארות, לא כן בהיותו תלוש ימולל ויבש הולך ומתמעט. כן בין המדברים יש כח פנימי במתנותיו אשר יתן וישפיע אל זולתו אם יתן בעין יפה מגודל אהבתו וחסדו יהיה דבר המתנה מוצלח ביד המקבל וכאמרם ז"ל באיוב מעשה ידיו ברכת (איוב א', י') מלמד שכל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך (בבא בתרא ט"ז, ב') ולהיפך הזהיר החכם ואמר אל תלחם לחם רע עין (משלי כ"ג, ו'). וכן למעלה מזה הענין כל מצות התורה יש לעושיהם ב' אופנים אם הם מחוברים אל שרשיהם או לא, כמאמרם ז"ל במדרש (ריש תרומה) משל למלך שהיתה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול את אשתו, אמר לו, בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אתד עשה לי שאדור אצליכם שאיני יכול להניח בתי, כך אמר הקב"ה לישראל, נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש (פרשה ל"ג, א'). ואם אמנם לא באתי בסוד ה' להבין תכלית הדברים הנכבדים האלה, אבל במה שהרשינו נתבונן ביסוד הענין, כי בא להורות לנו כמו מי שיש ברצונו לעשות לו פרדס לנטוע בתוכו כל מיני מגדים ומיני בשמים הגדלים במדינות הרחוקות ואם יקח איש מן הנטיעות האלה לנטוע אותם בארץ הזאת שאינה מגדלת פירות כאלה תהיה מלאכתו לריק, והעצה לזה לקחת את הנטיעה עם האדמה אשר תחתיה וכאשר יעשה מקום בגינתו אל הבושם ואל האדמה אשר עם הבושם כמשפט הכורם המשכיל אז יצליח יקוה לעשות ענבים ויעש.
כן הדבר בעניננו כ"א אמנם הוא יתברך נתן לנו תורתו החמודה מן השמים ידענו גם ידענו שכל התורה והמצוה צריכים להיות מחוברים אל שרשה למעלה למען ימשך ממנו יניקת כל המעשים. וכמו שהתורה בכללה היא שורש כל העולם כמאמרם ז"ל ואהיה אצלו אמון אומן (בראשית רבה א') כי רק בכח התורה בא אל המציאות כל הבריאה ותולדותיה ובכחה מתקיימים כל צבאיה, ובשפעתה נמשך המציאות אל כלל העולם כמאמר על שלשה דברים העולם עומד על התורה כו' (אבות א'). כן תדע ותאמין כי הקב"ה הוא ממשיך המציאות בתמידות אל התורה ואל כל צבאות הבריאה. (ועיי' בספרנו ספר המדות בי"ד משער עבודת האלהים בשיורי המדות באור הדברים) רגע אחר רגע ממש כהנופח בכלי שפיו פתוח אשר כל עוד שיפיח ברוח פיו יהיה נפוח ובהתימו יצא הרוח וכמאמר ואתה מחיה את כלם (נחמיה ט', ו') ובגמרא כי מפטרי רבנן מהדדי אמרי הכי מחיה חיים יתן לך חיים (יומא ע"א) כלומר בהווה הוא משפיע בהם חיות (עי' למעלה פ' משפטים על מאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה) ולכן אמר יתברך ויקחו לי כו' היינו שיקחו אותי עמהם.
וזהו מאמר המדרש נתתי לכם את התורה לפרוש ממנה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור אצליכם. וזהו מאמר בצלו חמדתי וישבתו ופריו מתוק לחכי (שיר השירים ב', ג') וזה בחי' העוסק בתורה לשמה בעבור אהבתו ויראתו ודבקותו בו יתברך אז עילת עשיית מצותיו אהבת בוראו. לא כן העושה בעבור עילה אחרת הנה העליון ב"ה רחוק מכליותיו, וזה שאמר ר' מאיר ע"ה על העוסק בתורה לשמה שהוא זוכה לדברים הרבה (אבות ו') כי התורה תהיה פועלת כל פעולותיו ותשיג לו חמודות סגולותיו.
אבל על ההיפך נאמר ונהי כטמא כלנו וכבגד עדים כל צדקותינו כו' ואין קורא בשמך מתעורר להחזיק בך (ישעיה ס"ד, ה') כי משפט המצות לחבר את המצוה אל המצוה לחבר אותה אל שרשה הוא האדון המצוה אותה. וזה רק אם האדם יעשה אותה בלב טהור ורוח נכון ותתלהב נפשו באהבת המצוה אז היא נותנת חיים אל עושיה, כהאדמה הנותנת חיים אל צמחיה, לא כן אם יעשה המצות כמצות אנשים מלומדה אז אין אל המצוה שום חבור אל השורש העליון, וגם הוא למטה הוא נפרד מן המצוה עד שהנביא ע"ה נשא עליו המשל הזה כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה יבש חציר נבל ציץ, כמשפט כל הצמחים אחר שנתלשו ונעקרו ממקום חבורם. וכמאמר וילכו במועצות בשרירות לבם הרע ויהיו לאחור ולא לפנים (ירמיה ז', כ"ד) כלומר שבכל רגע הולכים ומתמעטים כמשפט הנוסע לאחוריו לא לפניו כי בכל פעם יתמעט כח מעשיהם.
וזהו מאמר עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו ולא אותי קראת יעקב (ישעיה מ"ג, כ"ב) והעד - כי הלא יגעת בי ישראל כ"א היתה עבודתך עבודה תמה היה ראוי לך בכל יום ללכת מעלה מעלה להוסיף נעימות עוז ותעצומות ללכת מחיל אל חיל, כי זה הוא עד גדול ומופת נאמן על העושה לשמה מאהבתו את בוראו אשר צוה לעשות כן, כי אז יחליף כח ועצמה ירבה, והמצוה עצמה תתקפהו ותאמץ לבו ביתר כח ועוז לקיימה ביתר שאת ויתר עז, ועתה יגדל כח העושה אחר העשיה יותר ממה שהיה לו קודם כמאמרם ז"ל הלומד על מנת ללמד מספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות (אבות ד', ו') וזהו ולא אותי קראת יעקב והעד כי הלא יגעת בי ישראל.
ואולי זהו מאמר לא תלמד לעשות (דברים י"ח, ט') ודרשו ז"ל אבל אתה למד להבין (סנהדרין ס"ח, א') ולכאורה יפלא מדוע תלה הדבר בלמוד אם על הלמוד לא הזהיר כי לא הזהיר רק על המעשה א"כ היה לו לומר למוד ולא תעשה. אבל האמת כמו אשר למוד המצוה וכוונתה נותנת כח ואומץ לקיים המצוה כן למוד התועבות אולי יביאנו לעשות אם לא שיכוון בעת למוד עניני המכשף שלא לעשות וזהו שהזהיר לא תלמוד לעשות.
המורם מדברינו כמו שעיקר המצוה וחיותה מסבת כוונת העושה לעשות רצון המצוה כן עיקר חיות העבירה כוונת העושה למרוד בהאדון אשר צוה עליה, אשר ע"כ עונש על העושה בשוגג הוא יותר מעונש העושה במזיד.
ומטעם זה עצמו אמרו הרהורי עבירה קשין מעבירה ולהיפך מיתת העבירה היא החרטה והדאגה והעצב על עשייתה, וע"כ כאשר ראה משה ע"ה דאגת ישראל ועצבונם ויראתם מן החטא התנחם ואמר להם כמבשר טוב תדעו שנתרצה המקום לכפר על עונותיכם. והמופת כי הלא העבירה שאתם מתייראים כבר נזבחה לפני המקום מסבת יראתכם אשר אתם יראים ודואגים עליה, וא"כ אחר אשר אתם יראים ומתעצבים ודאי היא זביחה לפני המקום והקרבנות אינם כ"א להעבירה ולהאבידה ולמחות אותה מכל, והענין יקר:
חלק ה
ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (ט', ו').
מאמר זה נוכל לבארו על דרך שכתבנו (פרשת וירא) בבאור מאמר רז"ל אמר ר"א בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת ב"ו אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבוא אצלך ואלו בהקב"ה כתיב ויאמר אל נא תעבור מעל עברך (שבת קכ"ז, א').
כי המקובל והמאומת אצלנו מפי קדמונינו ע"ה ובראשם הרב המורה ז"ל כי הוא יתברך נעלה ומרומם מכל השינוים והתנועות והעתק מקום. וגם כי מצאנו ראינו בספורי הכתובים וירא אליו ה', ויבוא ה', אין הכוונה שהקב"ה נעתק וסר ממקומו ובא להתראות אל מקום ומצב מי שנתראה אליו אבל כל התקרבותו יתברך והתגלותו אל האדם תלוי אך בהתקרבות האדם אליו יתברך כמאמר אני לדודי ועלי תשוקתו (שיר ז', י"א) כלומר תשוקתו יתברך אלינו הוא דבר התלוי בידינו. ולכן בדבר התקרבות אדם לאדם אין הקטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבוא אצלך, כי תסוב שאלתו על פעולת זולתו היינו שלא ימיש ממקומו ושיעמוד על עמדו עד אשר יבוא אצלו, ובדברים כאלה הוא פוגע בכבודו. ואלו בהקב"ה כתיב אל נא תעבור מעל עבדך יען כי כל שאלתו תסוב על השואל והמבקש עצמו לאמר שיהיה הוא יתברך בעזרו שלא יהיה נעתק ונעזב מדבקותו בו יתברך ע"י עסקיו עם האורחים שבאו לביתו.
וזהו מה שספרו ז"ל טורנוסרופוס הרשע שאל את ר' עקיבא מה יום מיומים אמר ליה ומה גבר מן גובריא (בראשית רבה י"א). ר"ל כי הוא התפלא איך יתכן בו יתברך שישנה לעצמו זמן מן הזמנים הלא לפניו יתברך לא יצוייר שום שינוי ותמורה ע"ז השיב לו כי באמת אין השינוי רק מאתנו בתוספת עבודה וקדושה אשר אנחנו מקדשים אותנו למטה (עיין קול יעקב שה"ש על מאמר מים רבים לא יוכלו לכבות כו') וכן ג"כ הענין בשינוי מקום אשר הוא יתברך ישכון כבוד במקום מן המקומות ההכרח לומר כי מקום זה מסוגל יותר אל השראת קדושה להעיר ולעורר את העובד עד אשר יזכה לראות כבוד השכינה. וזהו מאמר רז"ל כי אם אל המקום כו' לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ואתה מוצא (בילקוט ראה), ר"ל ע"י העבודה אשר תעבוד במקום הזה המסוגל לעבודה תזכה למצוא אם תדרשנו ימצא לך. וזהו ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, ואז - וירא אליכם כבוד ה', היינו כי המקום מסוגל לעבודה ובעבורה תזכו שיתגלה לעיניכם אשר לא ראיתם תחלה, כי בזה תפקחנה עיניכם לראות כבוד ה':
חלק ו
ובילקוט (במקומו): זה הדבר אשר צוה ה' תעשו אמר להם משה אותו יצה"ר העבירו מלבבכם ותהיו כלכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום, כשם שהוא יחידי בעולם כך תהיה עבודתכם מיוחדת לפניו ואם עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה'.
ולבוא אל באור המאמר נקדים לבאר מה שאמר הנביא כי כה אמר ה' אלי בחזקת היד ויסרני מלכת בדרך העם הזה לאמר לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר כו' (ישעיה ח', י"א). ונזכיר עוד לזה מאמר כי עדת חנף גלמוד (איוב ט"ו, ל"ד) דע כי חז"ל אמרו חזקיה אמר שמא ח"ו נטייה דעתיה דקוב"ה בתר רובא כו' בא נביא ואמר לו קשר רשעים הוא וקשר רשעים אינו מן המנין. ואיה איפוא נרמז פה שהוא קשר רשעים ומה גם כי בע"כ בא למעט שאין קשר רשעים נקרא קשר גם לדבר הרשות בעבור כי רשעים הם בשארי המעשים וראוי לעמוד על טעם הענין כי אין מהצורך להזהיר על זאת שלא ישמע לרשעים במה שהם מתאספים לעשות רע, כי אז הריבוי הוא חסרון יותר כמאמר כרובם כן חטאו לי (הושע ד', ז') וא"כ בע"כ תסוב מליצתו על כלל המון הקושרים שאין קשר רשעים קשר גם לדבר רשות ועילת הדבר לא ידענו למה ומדוע.
והנראה בבאור הענין על דרך מאמר שלמה המלך ע"ה נסו ואין רודף רשע (משלי כ"ח, א') התחיל במאמר נסו לשון רבים וסיים בלשון יחיד ואין רודף רשע. אבל הנראה כי החכם ע"ה בא להודיענו מה בין קשר חכמים המתועדים לעשות דבר, ובין קשר רשעים המתאספים, כי אסיפת חכמים משפט כל אחד מהם להתיעץ עם נפשו לדלות בתבונתו מים עמוקים מעצת לבו לשקול הדבר בפלס חכמתו אם זך וישר עצתו, וכאשר לבבו יבין כי לא נכון הדבר, בפיו יענה ויאמר שמעו נא חכמים מלי ויציע עצתו לפניהם כאשר עם לבבו. אכן משפט חברת כסילים לא כן הוא, רק משפט כולם ללכת כל אחד אחר עצת חבירו לאמר אחר כי רבים והמוני בני אדם מסכימים לדבר זה ודאי הוא ישר וטוב, וע"כ אינו מכריח את עצמו ואינו מטריח את נפשו ודעתו לחקור בתכלית הדבר ואז גם כי הדבר נעשה באסיפת אנשים והסכמת המונים המונים אבל באמת כלם הולכים לתומם, לא דעת ולא תבונה בהם רק כשועלים כו' וא"כ אין ראיה ממה שראינו רבים מסכימים לדבר זה.
וזהו מאמר כי עדת חנף גלמודשפת היריעה וקרא חנף אל אותו שהולך אחר עצת אחרים בלא דעת עצמו, ותיאר אותו גלמוד יען כי כלם קשורים בדעת האחד שוגג ומשגה אחרים. ממש כאותו שמתחיל לברוח בבהלה והרואה אותו שהוא רץ במרוצה וצועק יפחד גם הוא וישא את רגליו לרדוף, ולשעה קלה ינוסו כלם, ועיקר רדיפת כל הרודפים נשען על הרודף הראשון, וזהו נסו ואין רודף רשע רבים הם אשר ינוסו ואשר יברחו ואין רודף גם את אחד מהם.
וזהו מאמר ישעיה ע"ה כה אמר ה' אלי בחזקת היד כאותו שבא על חבירו ביד חזקה להתאבק עמו לסתור טענותיו, כי היה טענה אל ישעיה הלא כבר יש לי לנטות אחרי רבים וכן אחר המונים מבני אדם. על זאת אמר אלי בחזקת היד ויסרני מלכת בדרך העם הזה לאמר לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר, ר"ל לא תתחבר אל אנשים כאלה אשר כל אחד התנצלותו עמו כי ע"כ הוא מסכים בעבור ראותו כי רבים מסכימים וא"כ אין הריבוי ראיה על טוב הענין הנדרש.
הוא הדבר והוא הענין מה שהקב"ה אוהב אנשים כבירים ורוצה ברוב אסיפתם עד שנאמר בהם הן אל כביר ולא ימאס (איוב ל"ו, ה') עד שאמרו חז"ל בשלשה אומר נברך בעשרה אומר נברך אלהינו במאה אומר נברך לה' אלהינו באלף כו' ברבוא כו' (ברכות מ"ט, ב') וכפי מרבית אסיפתם כן יגדל חשיבותם. וכל זה הוא בעבור כי עם רוב אסיפתם וקבוצם ישקיף וירא יתברך כי כל ההמון הגדול הזה טוב כוונתם וסוד עצתם קולע אל מטרה אחת וכאמרם ז"ל במדרש כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין קריאת שמע בכיוון הדעת, בקול אחד בדעת אחת וטעם א', הקדוש ב"ה אומר להם היושבת בגנים כשאתם קורין חברים, אני ופמליא שלי מקשיבים לקולך השמיעני, אבל כשישראל קורין ק"ש בטירוף הדעת זה מקדים וזה מאחר ואינם מכוונים לבם ודעתם רוה"ק מצווחת ואומרת ברח דודי עכ"ל המדרש (שיר השירים רבה פרשה ח', ט"ו).
והדברים היקרים והנעימים האלה ראוים הם לכתוב אותם על לוח לבבנו שיהיה לזכרון בין עינינו כל היום תמיד, כי אין חפץ לה' במתפללים וקוראים אחד אחד זה מקדים וזה מאחר רק אם יטו שכם אחד לעבוד עבודתם כלם יחד ואז הן אל כביר ולא ימאס, וכל עוד שירבה קבוצם ואסיפתם יוסיפו ביקרם בעיני ה' יתברך עם השקפתו ממכון שבתו, כי אנשים כבירים גופות נפרדות נפשותיהם משולבות ויחד חוברות אחת אל אחת בעצה אחת ובדעה אחת ובמחשבה אחת כאמור ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (דברי הימים א' י"ז, כ"א).יריעות האהל
וזה היה מאמר משה רע"ה אחר מעשה המשכן בהקהל כל העדה יחד ועיניהם היו נשואות וצופות להשראת שכינת כבודו יתברך הזהיר אותם ואמר להם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, כלומר מהצורך לכם לייחד לבותיכם ולעשות מצותיו יתברך אך למען שמו ולמען ינחת בם. וזהו אשר צוה ה' תעשו וביארו ז"ל אותו יצה"ר העבירו מלבבכם ותהיו כלכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום, כלומר כל כוונתכם לא תהיה רק לשרת אותו יתברך כשם שהוא יחידי בעולם כך תהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, כלומר אך בכוונה לעשות נחת רוח לפניו יתברך ואם עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה':
עוד יתכן בבאור זה בהזכיר דבריהם ז"ל צדיקים לבם ברשותם רשעים הם ברשות לבם (בראשית רבה ל"ד). והרצון בזה כי זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם כי מימי נעוריהם גם עד זקנה ושיבה דעה אחת והנהגה אחת מנהלת אותם, כי אינם תרים אחר שרירות לבם התאווני ולא אחר הכעסני כ"א אחר חפץ השכלי והשכל נמשך ונקשר במשפטי התורה. וא"כ כל ימי חייו אשר הוא חי הוא אחד במנהגיו ודרכיו כמאמר אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה (שיר ו', ט') רומז על הטבע שנולדה עמו ברה היא ליולדתה רומז על הרגל משפחה כמבואר בדברי הראשונים ז"ל וכלם מתנהגים על פי חפץ הקב"ה ותורתו החמודה. וכמו אשר האדם יחידי במחשבתו והנהגתו כן כל ישראל אם כי הם רבים בגופותיהם הם קשורים ומאוחדים זה לזה מצד רצונם הטוב, כי כלם מנהג אחד ודרך אחד להם. ולא בלבד הדבקים בה' אלהינו חיים כלנו היום המתאחדים עמנו יחד בעולם, אבל גם המתים שכבר מתו ועברו מארצות החיים האלה חלקם בחיים את אשר ישנו פה ואשר איננו פה כי עוד היום יאירו עינינו באור תורתם וחכמתם ודעתם כאשר נביט על ספרי קדשנו אנחנו רואים אותם רשומים בשמותיהם מורים אלינו דרכיהם ואור נתיבותיהם באלו הם חיים ועומדים לפנינו זה עתה. לא כן הרשעים כי כל אחד אינו מתאחד במנהגיו אבל הוא חלוק במעשיו מיום אל יום, כי אתמול ראינו אותו שוחק ופניו רצויים ועתה הוא נעצב מלא זעם ועברה קולו כנחש ילך, לשונו כאש צרבת, פעם אוכל למכביר פעם שותה שיכור פעם מפקיר עצמו וביתו מפני כבוד המדומה. כש"כ שלא יתחברו שנים יחד, וכש"כ הרבה מהם, וכש"כ המתים הכל נשכח המה ומעשיהם ומנהגיהם כעופרת במים אדירים כמליצתם ז"ל שאומרים אלהי אברהם אלהי יצחק כו' שמא אומרים אלהי נמרוד. ולכן יקר משפט מנהגם זה מחיוב שיראה עליהם כבוד ה' כמו שהוא יחיד בעולמו כך עמו יחידים אבל כל זה בלכתם אחר התורה והעבודה לא כן ההולכים אחר יצרם.
ומעתה הנה כל הדברים האלה כלולים במאמרו הנכבד שאמר להם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' הנה בא להבינם הטעם המחייב שיראה אליהם כבוד ה' בעבור יושר מנהגם לעד לעולם וכלם מבטלים רצונם מפני רצון העליון יתברך ואם כי רבים וכן שלמים הם עכ"ז כלם כאחד יחשב. וזה שביאר הילקוט אותו יצר הרע העבירו מלבבכם ותהיו כלכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום, וכשם שהוא יחידי בעולם כך תהיה עבודתכם יחידית וכמאמרם ז"ל (ברכות) אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם כו' ואם עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה':
אמנם עוד יותר נעמיק בהבנת דברי המאמר שלפנינו כי באין ספק היה למשה רבינו ע"ה דבר נכבד במאמרו זה לישראל וכלל בו תנאי גדול בעבודת אלהים עד שהיה מהצורך אליו להעיר את לבם עליו. ויתבאר לדעתי על דרך מאמרם ז"ל משכני אחריך נרוצה (שיר השירים א', ד') ובמדרש: (במקומו) ר' יוחנן אמר ממה שהכנסתנו לארץ טובה ורחבה אחריך נרוצה (פרשה א', כ"ה). באור זה הנה כוונת ר' יוחנן ליישב מאמר משכני הלא אותו אשר הוא רץ ורודף אחר דבר אין צורך למשוך אותו, אבל דע כי לפעמים יזדמן שיהיה מהצורך למשוך את הרץ ואת הרודף כמו תינוק אשר יש לפניו בית הספר ובית המשתה ושניהם בדרך אחד התינוק רץ שיגיע אל כוונתו אל בית המשתה ואביו מושכו להביאו אל בית הספר.
וזהו מה שביאר ר' יוחנן משכני אחריך נרוצה ומה מהצורך למשוך את הרצים לזה אמר - ממה שהכנסת אותנו לארץ טובה ורחבה אחריך נרוצה, ר"ל כי היינו רצים בעבור להגיע אל בית המשתה ואנחנו מבקשים מאתו יתברך משכני היינו ליישר לבבנו אחריו באמת ובתמים לטהרנו ולהמשיכנו לדבקותו יתברך. וזהו וכאשר הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך ולא ביופי וציורי הארמון, כי הכהן הגדול בבואו אל הקודש פנימה אם היה נותן לבבו בעת ההיא להשתומם על המראה אשר ראו עיניו הבית ביפיו היה מועל בהקדש אבל על כל יופי וחן הביהמ"ק והכלי שרת תכסה אהבה. וזהו נגילה ונשמחה רק בך כתינוק אשר לא ראה את אביו זה כמה ולימים זכה לראות את אביו והוא יושב בבית אשר אין כמוהו ביפיו והדרו וציוריו הנפלאים, והתינוק בבואו שמה וראה את אביו לא פנה אל כל יופי הבית ולא הרגיש בכל הודו והדרו.
וזהו מ"ש ר' אבין (במדרש שם): זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו (תהילים קי"ח, כ"ד) אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך בהקב"ה (שם ל"ב). ר"ל כי בכל מקום אשר יש שם אהבת ה' אין אהבה אחרת מורגשת ומוחשת אם אהבת מקום ידוע ואם אהבת הזמן כלה תחת צעיף העלטה ינוחו ישקוטו עם אניות אבה, יחדיו יחלופו.יריעות האהל
ומעתה יתבארו דברי הילקוט הנ"ל כי בא משה רבינו ע"ה להורות לעם ישורון יסוד ושורש העבודה שלא יתערב בה שום מחשבה אחרת רק שאמר ונעשה רצונו ולא תקנת פעולה אחרת לא זאת לבד להיות נזהר ממחשבת הכבוד להתפאר ולהתהדר בה אבל גם כוונה שהיא אמתית למעלה להטיב אל העובד אם בעוה"ז ואם בעוה"ב כמאמר וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלוקינו כאשר צונו (דברים ו', כ"ה) רק בעבור כי כן צוה עלינו. וגם כי כוונתו יתברך בהמצות להטיב אלינו כמאמרו תחלה ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה כו' לטוב לנו כל הימים כו', אבל אצל העובד הוא פחיתות גדול תהיה המחשבה מה שתהיה היא מוציאה את העובד מגדר עבודת ה' אל בחינת עובד את עצמו, כי העבד הנאמן לא יתכן שיעמוד וישרת ויכוון בעבודתו אל ענין מה, כי ראוי ונכון לו לעשות רק רצון אדוניו כאשר אמר וכאשר צוה, ואז הוא נקרא תמים במעשיו. כמו שהורו ז"ל במתק שפתם עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם (נדרים ס"ב, א') וסוף הכבוד לבוא, היינו מה אשר הקב"ה רוצה יבוא לך ממילא רק אתה קום ועשה ואין לך רשות לכוון עבודתך בעבור ענין אשר יערב אל לבך,יריעות האהל וקח לך דמיון מה שאמרו חכמינו ז"ל עשה לה סנדל בשביל שלא תחלוק, פרס טליתו עליה מפני הזבובים כשרה, זה הכלל כל שהוא לצרכה אינה עבודה (פרה פרק ב'). כן גם בעבודת האלהים יתברך כל אשר תעבוד ותעשה לצרכי עצמך אינה עבודה, כמאמר עושי דברו רק לשמוע בקול דברו, וגם כי הקב"ה יש לו כוונה בעבודה זאת שהיא לטובת העובד אבל אתה מה לך אל החקירה, אתה עשה מה שאמר לך יתברך, וזהו מאמר משה רבינו ע"ה אותו יצה"ר העבירו מלבבכם ותהיו כלכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחיד בעולמו כך תהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, היינו שלא תהיה רק עבודת עבד לא לשתף בזה תועלת עצמך ועבודתך, ואם תעשו כך וירא אליכם כבוד ה' כמאמר הנזכר וסוף הכבוד לבוא.
אמנם עוד נשאר לנו לבאר מאמר אותו יצה"ר העבירו מלבבכם כמדבר אל דבר ידוע וכמורה באצבע עליו, מה מנו יהלוך אם יאמר העבירו את היצה"ר מלבבכם. ולבי אומר לי בזה על דרך שמצאנו מאמרם ז"ל לעתיד מביא הקב"ה היצה"ר ושוחטו צדיקים נדמה להם כהר רשעים נדמה להם כחוט השערה (סוכה נ"ב). והדבר נראה כמו זר איך יתכן שיהיה היצה"ר נראה בפנים שונים, אבל דע כי משפט היצה"ר עם פתויו את בני אדם אינו שוה בכלם, אבל יבוא לכל איש לפי מהללו, כי אל איש המוני יבוא היצר ויפתה אותו לאכול ולשתות ולהשתכר ולעסוק בדברי הוללות, וכל זה זיופו ניכר מתוכו כי אם ירצה האדם רק להביט אל גמר הענין הלא ימאסהו כשקץ והעכבר, ועליו המליצו ז"ל מתחלה היצה"ר דומה לחוט של בוכיא (שם, שם) לא כן יצה"ר של חכמים העוסקים בתורה ועבודה. הקטנים והפחותים שבהם מפתה אותם לעשות מעשיהם שלא לשמה, והגדולים מהם הוא מסית ומדיח אותם לעשות על מנת לקבל פרס בעוה"ב, והיותר גדולים יש לו דרך חזק ואמיץ לשלוט גם עליהם, במה שמשביעים את הנשמה תהיה צדיק ואל תהי' רשע ואפי' כל העולם כולו אומרים עליך צדיק אתה תהיה בעיניך כרשע (נדה ל') וזאת ידענו מכל גדולי הצדיקים היקרים המסולאים בפז שהעריכו עצמם לעפר ואפר תולעת ולא איש, ולא בשפתי מרמה ח"ו נאמר זה מפיהם אבל לפי גודל השגתם הבינו קצורם בעבודה עד שאמר החסיד ז"ל לולא האמנתי כו' (תהלים כ"ז, י"ג) ובגמרא למה נקוד על לולא אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא אבל איני יודע אם יש לי חלק עמהם אם לא שמא יגרום החטא (ברכות ד', א'). ועל יצר כזה אמרו צדיקים נדמה להם כהר גבוה כי טענתם נגדם אמת ועליהם נאמר באהבתה תשגה תמיד (משלי ה', י"ט)יריעות האהל כי באמת המה צדיקים וישרים תמימים בכל מעשיהם ובעיני עצמם הם כרשעים.
וזהו מאמר משה רבינו ע"ה אחרי ראותו אותם בבחינה נפלאה בקדושה ובטהרה ועמדו כלם בזריזות להתקרב לפני המלך הכבוד ית"ש אמר להם אל תדמו בנפשכם אחר היותכם במדריגה גדולה כזאת שאין אתם מתיראים עוד מהיצה"ר ואין לכם עוד להשתמר מפגיעתו, לא כן הדבר כי עוד נהפוך הוא, כי שלכם גדול מכלם כי אם יכניס בלבכם הרהור גאוה משהו, נפסדה כל עבודתכם כמאמר ולא תעלה במעלות על מזבחי (שמות כ', כ"ג). וזהו מאמר זה הדבר אשר צוה ה' תעשו ולא תעלו על לבבכם שום רעיון אחר, וזהו אותו יצה"ר העבירו מלבבכם רמז להם לאמר גם אם נקיים אתם מן היצה"ר הרגיל בהמוני בני אדם עכ"ז הזהרו באותו היצה"ר המיוחד אליכם אל רום מדרגתכם ותהיו כלכם בעצה אחת ויראה אחת כו'.
ומעתה נמתיק מאמר הגמ' הנ"ל הללו בוכים והללו בוכים כו' עד כי יפלא בעיני שארית העם הזה גם בעיני יפלא. וענין בכיית הצדיקים איך יכולנו לכבוש הר גדול כזה כי ישערו בעצמם כי לא היה זה בכח ידם בלתי בכח עליון אשר מלא ידם לכבוש אותו אשר ממנו יתברך לא יפלא דבר וא"כ יהיה שלול מהם תפארת עושיהם וכח זכותיהם. אבל הקב"ה ברוב חסדיו נוער כפיו מזה כאלו לא עשה כלום ותולה הכל בכח ידם לאמר כי כחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה, כמשפט מאמרם ז"ל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו (ברכות י') לאמר כי הגדיל לעשות. וזהו ואף הקב"ה מתפלא עמהם כו' גם בעיני יפלא (וכמ"ש למעלה סוף פקודי) וענין פליאתו יתברך מבואר מאד, כי פעולתה להחליט מעשיהם להם כמאמר הנ"ל התולה בזכות אחרים כו'. אמנם כל זה הוא על תמיהת הצדיקים כי הקב"ה ישאיר הפליאה במקומה לא כן בתמיהת הרשעים היאך לא יכולנו לכבוש חוט השערה והמה רוצים ג"כ לתלות הדבר בו יתברך שנתן כח ביד היצה"ר כל כך, ואם הקב"ה יהפך עליהם התלונה הלא יתחייבו לאין מרפא. אבל כבר ידענו מפי חז"ל שלש מקראות אלמלא לא נכתבו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל ואחד מהם ואשר הרעותי (ברכות ל"ב) א"כ מצאנו ראינו כי הקב"ה בחסדו מבטל הפליאה שהם מתפלאים ותולה בעצמו, לכן יפה דייק הכתוב ואמר כי יפלא בעיני שארית העם הזה, אשר תואר זה מורה תמיד על השרידים בעם, והם מעט מן המעט, עליהם אמר והיה כי יפלא בעיני שארית העם הזה גם בעיני יפלא. לא כן הפליאה השנית לא יתפלא יתברך עליה כי אם יתפלא תתהפך התלונה על הרשעים איך לא היה להם יכולת לכבוש גם חוט השערה ויתחייבו, והקב"ה חס על מעשה ידיו. לכן על פליאת הרשעים לא יתפלא והבן.
ובזה יתבאר לנו מאמר נפלא והוא במדרש (ריש פרשתנו) חכמות בנתה ביתה זה הקב"ה שברא את העולם דכתיב בי' ה' בחכמה יסד ארץ, (משלי ג', י"ט) חצבה עמודיה שבעה אלו שבעה ימי בראשית כו' שלחה נערותיה תקרא זה אדם וחוה על גפי מרומי קרת שהגביה אותם וקרא אותם אלהות הדא הוא דכתיב והייתם כאלהים, אחר כל השבח הזה מי פתי יסור הנה הם הניחו דעתו של הקב"ה והלכו אחר דעתו של נחש בשביל כך חסר לב אמרה לו כי עפר אתה ואל עפר תשוב (פרשה י"א, א'). וראוי לעמוד על כוונת המאמר בדרך כלל ובדרך פרט! יפלא מדוע לא העתיק המדרש לשון המקרא כמו שהוא מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו לכו לחמו בלחמי כו' עזבו פתאים וחיו כו' (משלי ט', ד'-ו') והמדרש מסיים כי עפר אתה ואל עפר תשוב. ונקדים לזה מאמר ר' חנינא בן עקשיא ז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר כו' (סוף מכות) וזה צריך התבוננות ושום שכל מה השמיע אותנו ר' חנינא בן עקשיא ע"ה במאמרו זה.
אמנם הענין יתבאר יפה עם הצעת חקירה אחת, דע כי בכל מקום הריבוי משובח והמועט מגונה, ויש דבר בהיפך אשר הרבוי רע לו והמועט משובח. למשל אם יקנה אחד כלי או חפץ שהוא רק נתח אחד והוא של כסף או של זהב, כל שהוא יותר גדול יהיה יותר חשוב, אבל אם תראה חפץ מורכב ומוכלל מכמה חלקים ונתחים דקים כמו מורה השעות וכדומה מן הכלים המורכבים אשר רק עם שלמות כל החלקים הוא כלי אחד ואם יהיה נחסר אחד מהחלקים או יתקלקל אחד מתכונתו או יהיה נעתק ממקומו והיה נסתר פעולת הכלי מכל וכל, א"כ רבוי החלקים הוא סבה רבה לסתירתו והפסדו, ומעוט חלקיו הוא סבה גדולה להאריך קיומו ולהמשיך שלמותו.
בצלם ובדמות הזה ברא הקב"ה העולם ומלואו מורכב מחלקים דקים נפרדים אשר בהיות החלקים בהרכבתם ובקשורם יהיה שלם, וכן צורת האדם שלמותו וקיומו הוא בשלמות חלקיו רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. וכך אנחנו מברכים אשר יצר את האדם בחכמה כו' שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ואם היה האדם נברא נתח אחד בעצם פשוט היה יותר מוחזק להתקיים בהמשך קיומו כי הרבוי הוא חסרון. הוא שאמרו חז"ל במדרש הפוך רשעים ואינם זה דור המבול (ב"ר ל') בא להורות כי כל מי שעסקיו בתאוות אשר כל שלמות תאותו אינו בלתי בהיות העולם ומלואו בשלמותו וטובו וגופו עם כל חלקיו ונתחיו בשלמות אז ישלים חפצו, אבל סתירת בנינו והפסד הרכבתו יותר עלול אליו מאשר הוא ראוי אל הקיום, כי בהכרח כל מורכב סופו להתפרד וסתירתו יש לו סבות רבות עד אין מספר. לא זאת לבד שאם יחסר נתח מנתחיו חלק מחלקי הרכבתו או נתח מנתחי העולם יסתר כל שלמותו ויאבד כל שמחתו ושלותו, כ"א גם בהיות החלקים שלמים רק משונים בסדר זמניהם או מקומותיהם הראוי לפרטי צבאיהם ג"כ יגיעם ההפסד והכליון. וכן היה הפסד דור המבול כי לא נעשה בהמונם דבר חדש תחת השמש, רק ירד גשם בלא זמנו ובלא שיעור הראוי למקומו, ועל ההיפך אמר ובית צדיקים יעמוד זה נח ובניו. באור זה דע כי כמו אשר העולם ומלואו האדם עם גופו וחלקיו כלם מורכבים מחלקים שונים, כן גם התורה גם המשכן והמקדש כלם מורכבים הם מכמה פרטי חלקים ונתחים ידועים. וא"כ היה ראוי כמו כן בהחסר אחד מהם יתבטל כלו, אבל לא כן גמל ה' עלינו כ"א גם כי שלמות הצדיק הוא כאשר יקיים התורה כלליה ופרטי חלקיה, אכן מי שחסר לו פרט אחד מחלקיה עכ"ז לא הפסיד את מה שבידו ושכרו אתו על החלקים אשר קיים ועשה, אחד המרבה ואחד הממעיט זה למד מקרא שכר מקרא בידו, זה למד משנה שכרו יותר, ויותר מזה בעלי גמרא.
ומעתה מה אשר הרבה הקב"ה תורה ומצות אין בזה סבה ח"ו לקרב את ההפסד ולסבב את החורבן והתקלה כמשפט מורכב מכמה חלקים רבים ונתחים מתחלפים, רק בהיפך בעבור כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל ולהרבות בשכרם ולהעניק לכל אחד וא' כפרי מעלליו, לכן הרבה להם תורה ומצות וכל אחת היא טובה בפני עצמה, כש"כ בהתחברות כלם. ומה נאוו בזה דברי המשורר ע"ה למנצח על שושנים לבני קרח כו' (תהלים מ"ה, א') ר"ל כי בא לשבח את הקב"ה על שהרבה לנו תורה מנתחים הרבה, ממש כמו השושנה שיש בה עלים הרבה מחולפות בגוונים שונים, ושלא תאמר כי כמקרה המורכב גם היא יקרה אותה, וא"כ הרבוי הוא חסרון גדול אל מי אשר לא השלים הכלי היקרה הזאת אין בידו מאומה. לא כן הדבר, כ"א גם אם רחש לבי דבר טוב ר"ל גם אם יעלה רק על לבבי מחשבה טובה לבדה, אומר אני מעשי למלך יעלה גם זאת לרצון לפניו יתברך וכאלו עשיתי בפועל, והמחשבה הטובה אשר בלבי כבר נצטרפה למעשה. לשוני - כ"ש מה אשר העליתי על דל שפתי ודברתי בלשוני הוא יותר חשוב עד שהוא עט סופר מהיריריעות האהל וזה יתרון החכמה מן הסכלות, כי עסקי בעלי תאוה אם יזדמן להם איזה מחסור בעניניהם וגם אם לא יחסר אחד מהנתחים רק יתהפך עליו מעמדו ויעתק ממקומו ומזמנו אבד זכרם המה דלו מאנוש נעו.
וזהו הפוך רשעים אם יזדמן להם איזה התהפכות ואינם עוד, אבל ובית צדיקים יעמוד גם כי בית צדיקים גם הוא חפץ מורכב.
ומה יפה אף נעים דרשו במאמר שלפנינו חכמות בנתה ביתה זו התורה, חצבה עמודיה שבעה אלו שבעה ספרי תורה ושבעה ימי בראשית. התבונן נא כי רבותינו ז"ל המשילו זאת אל מי שעשה בית אכסניא והכין בו כל מיני מאכל ומשקה עד כי גם אם יבוא גדול שבגדולים וירצה להתענג בדשן נפשו ימצא שם כל אשר תשאלנו נפשו, ועכ"ז גם אל דלי הערך אשר אין בידם כ"א אגורה אחת גם בעבורם ימצא להם פת בגם ומעט ציר ובצלים וכדומה, למען יוכל להשיג איש איש לפי ערכו ולפי אשר תשיג ידו. וזהו חכמות בנתה ביתה, ומהות החכמה גם כי ראה והתקין אותה יתברך שיהיה האדם על מדריגה נפלאה מאד נעלה, ושיתענג בה לעבדה ולשמרה עד שיתקיים בו מאמר תורת ה' תמימה כו' וא"כ מזה יפוג לבב אדם לדאוג ולחשוב אם יחסר לו דבר אחד מן הכלי יקר המורכב הזה אבד מנוס ממנו ח"ו. לזה אמר כי לא כן הענין כ"א גם אחר קלקולו יש לו תקוה להתנהל כפי מדריגתו הקטנה. וזהו חסר לב אמרה לו לכו לחמו בלחמי וכי תאמר אם כן מה איכפת לי בקלקולי אחר כי יש לי תקוה גם עתה. לזה אמר לא כן הדבר, הם הניחו דעתו של הקב"ה שקרא אותה אלהות והיה האדם חי לעולם, אבל עתה כי עפר אתה ואל עפר תשוב, כלומר וא"כ הלא גם עתה יש לפניך הבדל גדול בין הדל והעשיר.
חלק ז
מדרש: זהו שאמר הכתוב עם חסיד תתחסד עם גבר תמים תתמם עם נבר תתברר ועם עקש תתפתל (תהילים י"ח, כ"ו) וכו' ר' יהודה פתר קרי' באברהם אבינו ע"ה כיון שבא בחסידות הקב"ה בא עמו בחסידות ובשעה שבא בעקמנות הקב"ה בא עמו בעקמנות אימתי בא בעקמימות בשעה שאמר ואנכי הולך ערירי מה כתיב לא יירשך זה כו' (פרשה י"א, ה').
ענין העקמימות שהיה לאברהם ע"ה בזה אחשוב כי הוא מה שלא אמר הדבר שהיה צריך לדבר, כי ראוי היה לו לומר תן לי יורש, והוא לא עשה כן כ"א הכריח הדבר מהפכו ואמר בן ביתי יורש אותי ואין זה כמדבר בתמימות, והנ"מ גדולה מאד כאשר רמזו ז"ל אין זה כי אם בית אלהים מלמד שהראהו הקב"ה בהמ"ק בנוי וחרב ובנוי (בראשית רבה פרשה ס"ט, ז'), ובהשקפה הראשונה הוא נגד הפשט שהוראתו להחליט אין זה כ"א בית אלהים, אבל כוונת המאמר כך הוא כי יש הבדל גדול בין מאמר זה בית אלהים, ובין מאמר אין זה כי אם בית אלהים, כי אם יאמר האומר זה בית אלהים ההוראה בזה החלטיית כי יודע הוא ואין ספק לו כי ודאי הוא בית אלהים. לא כן אם מכריחו מהפכו לאמר שאין זה דבר אחר ומכח זה מוכרח לומר שהוא בית אלהים ההכרח לא יגוש כ"כ להחליט על אמתתו, כי אולי אין זה ענין אחר גם לא בית אלהים. לא כן אם היה יודע ודאי שהוא בית אלוקים היה מאמת ואומר זה בית אלהים, והיה זה יותר קרוב לשמוע מלשמוע דבר המוכרח מן הפכו בעבור שאין זה דבר אחר בע"כ הוא מוכרח להיות בית אלוקים ולכן אחר שלא החליטו לודאי, ודאי הוא מסבת כי ראה ג"כ חורבנו.
כן הדבר באברהם כי אם הקב"ה היה אומר לו בנך יירשך, היה הדבר מאומת יותר ממה שנאמר לו לא יירשך זה שההוראה כי עיקר ההבטחה האמתית כי זה ודאי לא יירשנו, כי אם אשר יצא ממעיך אפשר שיירשנה, וזה היה לו מדה כנגד מדה בעבור אמרו ואנכי הולך ערירי והנה בן ביתי יורש אותי:
חלק ח
שם בסמוך, ובגמרא: כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה והיה אינו אלא שמחה (מגילה י').
אולי יתכן להמתיק הדבר כי מאמר ויהי הנה שורש המלה יהי והוא לשון עתיד רק הוא"ו מהפך המלה מעתיד לעבר ומאמר והיה הוא להיפך כי מלת היה הוא לשון עבר והוא"ו מהפך המלה מעבר לעתיד.
והנה זה דרך בני אדם כי ענין רע יאבה האדם להיות חפשי ממנו ומשתוקק על הרע המעותד לבוא עליו לאמר מי יתן והיה העתיד כבר עבר ובטל ממנו, וההיפך בדבר שמחה יאבה וישתוקק גם אם הענין כבר עבר יתאוה ויאמר מי יתן שיהיה העבר עתיד. לכן יפה עשה המניח הלשון אשר אצל צרה ורעה אמר בה מלת ויהי מלה המהופכת מעתיד לעבר כי כן תשוקת האדם להיות הצרה העתידה כבר עבר שיהיה פטור ממנה. והיה אינו אלא שמחה מלה מהופכת מעבר לעתיד כי כן המשפט בדבר שמחה להתאוות בענין גם אם כבר עבר שיהיה ושיהיה בעתיד (ועי' בחבורנו קול יעקב ריש מגילת אסתר כתבנו שם דברים אחרים, ואתה תבחר):
חלק ט
ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד (י', ג'). מדרש: אמר משה לאהרן אחי בסיני נאמר לי שאני עתיד לקדש את הבית הזה ובאדם גדול אני מקדשו, והייתי סבור שמא או בי או בך הבית הזה מתקדש, ועכשיו שני בניך גדולים ממני וממך (פרשה י"ב, ב').
ומה מאד ראוי להתבונן לפי מה שדרשו ז"ל על מאמר אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי (ירמיה י"ט, ה') זה יצחק בן אברהם (תענית ד', א') כי מעולם יקר בעיני ה' המותה לחסידיו ולא ישר בעיניו יתברך שיקריבו בן אדם לקרבן, ואם כן ראוי אלינו לתת לב להבין מה צורך החינוך במיתת בני אהרן עד כי הוא יתברך גילה זאת מתחלה למשה שהוא עתיד לקדש את הבית הזה ובאדם גדול הוא מקדשו.שפת היריעה
והנראה נכון בעיני בהבנת ענין זה על דרך משל לשר גדול בנה עיר והושיב שמה כמה אנשים סוחרים ורוכלים, וראה להדר ולפאר אותה בכל מיני פאר ויופי להמשיך אליה נהרות ואגמים, ויעש להם גשרים ומעברות ונטע בהם עץ כל פרי כרמים וזיתים ורמונים, מור ואהלות וכל מיני בושם, עד שלא יחסר דבר ליושביה מכל צרכי האדמה באדמה. ויהי ככלותו כל מלאכתו בתיקוני העיר המהוללה הזאת שאל את פי חכם אחד לאמר הלא חכם אתה, התבונן נא בעניני התיקונים אשר עשיתי, אשר טפחתי ורביתי היש עוד מה לעשות ולא עשיתי, כי זה כל ישעי וכל חפצי לבלי יחסר בה כל מאומה, וכל אשר בידי לעשות בכחי אעשה, ועתה הגידה לי ואשמע. ויען החכם ויאמר הלא רופא אין בעיר הזאת וכי אפשר לדור בעיר שאין בה רופא, וישמח השר מאד אל קול דברו וישלח ספרים אל כל בתי חינוך הרופאים לאמר שלחו לי את הרופא היותר גדול והיותר מלומד מכלם, והרבו עלי מאד מוהר ומתן ואתנה, ויכתבו אליו כי יתן כך וכך לשנה וישלחו אליו מארץ רחוקה רופא חכם שאין כמוהו בכל המדינות, כי ימלא ידו לרפאות כל חלי וכל מכה עד דכדוכה של נפש, ויכתבו לו כי בחודש זיו באחד לחדש יבוא בטח לשכון כבוד בעירו המהוללה. ויהי בהשמע הדבר הזה בבית השר ובבית כל יושביה שמחו מאוד לקול השמועה, עד אשר בעת קרבו הימים אל עת בואו נתאספו ובאו כמה שרים ורוזנים מכל הערים הסביבות וכל תושביהם נקבצו ובאו אל העיר הזאת לקבל פני רופא חכם כמוהו, והקול נשמע מדהרות דהרת אבירי הרצים אשר לפניו כי הוא נוסע ובא לפניהם ויקדו וישתחוו לו וישמחו עמו עד מאד, ויהי הם שואלים ומבקשים זה מחפש וזה דורש איה איש חולה להביאו לפני רופא חכם זה, ויען אחד ויאמר ראשי ראשי כבד עלי ויקחו אותו להגישו לפני הרופא ויאמרו איש אל אחיו כמה גדולה הצלחת האיש החולה הזה כי הוא בא ראשון אל הרופא הגדול הזה, ודאי יתאמץ בכל עוז להשיבו לאיתנו עד מהרה להגדיל שמו במקום שאין מכירים אותו, ויהי כי הגישו אותו אל פני הרופא צוה הרופא להביאו אל ביתו למען יוכל היטב להשגיח עליו ולעסוק בו ברפואות, ובזבז עליו הוצאות גדולות בכמה מיני סמים יקרים ולימים אחדים מת תחת ידו, ותהי מהומה גדולה בעיר וכל השומע יצחק לו ונבאש ריחו בפני כל ההמון הגדול הזה, ויקרא אליו השר ויאמר לו הגידה נא לי מה היה ענין מיתת האיש הזה הלא לא היה חולה כל כך, ואם היה באמת מכתו אנושה היה לך להבין ולמנוע עצמך בעסק רפואות רבות כאלה ללא תועלת ואיך הקלת בכבודך כ"כ עד כי גם עלי לבי דוי. ויען הרופא בחכמתו ויאמר אל השר דע ידידי כי אני בתבונות כפי סבותי אל האיש הזה את אשר הסבותי, כי אנכי ידעתי ושמעתי כי קול הקריה הומיה כי בא רופא לגבולנו רופא חכם נשמע בארצנו, עד כי ימלא ידו לרפאות ולחבוש ולהעלות ארוכה ומרפא אל כל חלי ואל כל מכה, גם אם חרב חדה של מות מונחת על צוארו, הרופא בחכמתו אותו יחיה, א"כ מי יודע עד כמה סכנות יביאו את עצמם מהיום, מי יודע עד כמה יבטיחו נפשם להיות בסובאי יין בזוללי בשר, לאכול אכילות גסות ושתיה שלא כדת ושארי מעשים המזיקים והמפסידים חיי האדם, ויסמכו עלי כי אענה את הכל וא"כ יסבבו לי להיות נמנה עם הממיתים יותר מעם המחיים, כי מי יודע אם לדברים כאלה יועיל רפואה, לכן חכמתי עמדה לי לעשות את זאת בעת בואי הנה להבהיל את ההמון לאמר אל תבטחו ברופאים ולא תאמינו בהרפואות, כי מי רופא גדול מרופא זה אשר שמעתם ולמי כל חמדת סגולות הסמים וכל שרי גלעד ורפואות רבות כאלה וכמה טרח והשתדל ברפואות לאיש הזה ולא עלתה בידו א"כ אין לנו כ"א שומר נפשו ירחק ממנו.
הנמשל אחר כי נתן יתברך תורה לישראל ויכונן את בית ישראל להיות לו לעם, ראה אלהים כי טוב להכין להם גם רופא חכם אשר יוכל לרפאות לאיש איש נגע לבבו חטאתו ואשמתו, מדאגה פן יחטא ואשם טוב שיהיה רופא בעירם לבקש מאתו שירפאנו, והכין להם ג"כ בית תעלה עם כל צרי גלעד – המשכן, והמזבח, והקרבנות חטאות ואשמות, זבחים ועולות, מנחות ונסכים, והכהן יעמוד וישרת להעלות ארוכה ומרפא אל מחלת החלאים המזדמנים. וכאשר נשלמה מלאכת הבית תעלה הזה ונתמלא יד הרופא לכהן ולשרת בקודש ותקהל כל העדה בשמחה על הרופא היקר הזה ועל הסמים היקרים הנכבדים, עד כי היה מקום להם לחשוב ולאמר כי מהיום אין צורך עוד אל האדם להזהר בעצמו כל כך, כי גם אם יקרה לו מקרה חולי הלא הרופא החכם ירפא את הכל כאותם שאמר אליהם הנביא ע"ה אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה (ירמיה ז', ד') ויהיה נקל בעיניהם מלהזהר בשמירת נפשם. ולהוציא הדבר הזה מלב ההמון שלא יבטחו בהרופא ולא בהרפואות, ולא תהיה חטאת החטאים גדולה מהכפרה, לכן סיבב לנדב ואביהוא שהיו חביבים מאד בעיני אלהים ואדם, וביום החינוך עצמו נפגעו בעבור דבר קטן, ומידת הדין לא נשא פני אהרן הכהן, ולא הבית המקדש הגין עליהם, הנה על זאת אמר יתברך בקרובי אקדש ועי"כ - ועל פני כל העם אכבד. ומעתה התבונן נא כמה הפליגו פעולתם בדבר מיתתם, כמה הפליגו היראה והחרדה אל כל ההמון הגדול הזה באותה שעה, ומאותה שעה והלאה לדור ודור, כל אשר יזכור את אשר קרה להם ירעד ויחרד, ועוד להם חלק בישורון ונחלה בישראל ובמקדש ה' עד עולם. וזהו מאמר משה רבינו ע"ה סבור הייתי או בי או בך הבית הזה מתקדש ועכשיו שני בניך גדולים ממני וממך.
ונמתיק הדברים על פי משל לשני אחים דרים בעיר גדולה אחד עשיר ובעל נחלה גדולה שהיה מתפרנס ממנה בריוח כמשפט קציני העם, והשני היה לו בית קטן נחלה דלה מאד והיה מתפרנס בדוחק, לימים נשרף בית העני ולא נשאר ממנו כ"א אוד מוצל מאש, והיה כל עובר עליו ישרוק על רוע מזלו לאמר במה יתפרנס זה העני מעתה, ובעבור גודל החמלה על עניו ומרודו נכמרו רחמם עד כי כל הבא שמה היה נותן לו איש איש אשר נדבה רוחו, עד כי קבץ על יד הון ועושר מן הנדבות שקבל, לימים אמר לו אחיו העשיר בנה לך בית כמוני ותתפרנס ממנו בריוח, ויאמר לו חלילה לי מלבלע נחלת ה' אשר נתן לי רחמים וחנינה אצל כל עובר ושב ורואה חורבן ביתי אשר מזה ארויח יותר ממה שתשיג ידך הכנסה מבית גדול שלך העומד קיים.
וזהו שהשיב משה עכשיו אני רואה שהמה גדולים ממני וממך, כי עתה אחר אשר קרה להם כזאת כמה גדולים הם עתה ובזכות היראה ופחד ואימה אשר הפילו על כל ישראל, וכמה גדול זכותם במה שהם מזכים את כל ישראל בזכירת המקרה אשר קרה אותם, וזהו נורא אלהים ממקדשיך - ממקודשיך וישוו עתה הקרי והכתיב לכוונה אחת:
חלק י
ומדרש (שם בסמוך): ר' יצחק פתח נמצאו דבריך ואוכלם ויהי דבריך לי לששון ולשמחת לבבי כי נקרא שמך עלי ה' אלהי צבאות (ירמיה ט"ו, ט"ז) א"ר שמואל בר נחמן זה הדבור נאמר למשה בסיני ולא נודע לו עד שבא מעשה לידו, אמר משה לאהרן אחי בסיני נאמר לי שאני עתיד לקדש את הבית ובאדם גדול אני מקדשו והייתי סבור שמא או בי או בך הבית מתקדש ועכשיו שני בניך גדולים ממני וממך, כיון ששמע אהרן שבניו יראי שמים הן שתק וקבל שכר כו' (פרשה י"ב, ג').
הנראה בתכלית כוונת המאמר עם מה שנציע עוד מאמרם ז"ל במקום אחר ר' יודן פתח אם על פיך יגביה נשר (איוב ל"ט, כ"ז) אמר הקדוש ב"ה לאהרן על מימר פומך הייתי משרה שכינתי על גבי הארון וכו' משם חפר אוכל (שם שם, כ"ט) משם היה נוטל אוכל של כל ימות השנה למרחוק עיניו יביטו מראש השנה היה יודע מה בסופה וכו' אחר כל השבח הזה ואפרוחיו יעלעו דם ראה אפרוחיו מגעגעין באדמה ושתק. אלא ובאשר חללים שם הוא באשר חללים נדב ואביהוא שם הוא השכינה (ויקרא רבה פרשה כ', ד'). ולבוא אל הבאור נחזור אל דברי המשל הנ"ל כי השר ההוא אחר אשר בנה העיר, וככלותו את כל המלאכה בכל מיני פאר ויופי לא מצא שמה מים, ויחפור בארות רבות ואין בהם מים, וישלח אחר אומן חכם אולי חכמתו תעמוד לו למצוא מעין ומקור מים נאמנים, כי לולא כן תהיה כל מלאכתו לריק, ויבוא החכם וילך הנה והנה בכל פינות העיר וברחובותיה, ויאמר אל השר דע אדוני כי בצד זה ואצל פינה זאת אמצא מקור מים, ואחר ימים ידועים תראה אותם, וזה לך האות שהם מים נאמנים אשר לא יכזבו, כי בבואם יבואו ברעש ובכח גדול עד כי יוכלו לפרוץ פרץ גם בחומה נשגבה. ויאמר אליו השר על פחד החומה לא אדאוג אבל דאגתי מי יתן ואראה אם כנים דבריך ואשיג מים להספיק לאנשי העיר, והאומן הזה עשה בחכמתו מה שעשה עד כי לימים אחדים עלה הפורץ פרץ מים כבירים שוטפים, עד כי פרץ נחל מעם גר ויהרוס בית חומה גבוה והפילה לארץ, ויבוא בעל הבית לפני השר ויצעק על שברו: הה כי באו מים שוטפים והפילו בית תפארתי, וישמח השר מאד לקול דבריו, עוד זה מדבר וזה בא וצועק על בית שלו שנפל ג"כ, גם השלישי, גם הרביעי, והשר יושב ושוחק ולבו טוב עליו מאד, והמה עומדים כמשתאה ומחריש ומתפלא איך יתכן שישמח השר בהפסד גדול כזה שהפסידו. ויען השר ויאמר הלא לכם לדעת כי אין עיר בלא מים גם אם תהיה גדולה שבעתים, וא"כ למה לא אשמח הלא החכם אמר לי סימן זה מתחלה ועתה בבואו כבר יש מופת בידי כי לא יחסר מים בעירי לעולם, והמים המה מים נאמנים אשר לא ימוט.
הנמשל כי הוא יתברך אמר לעשות לו משכן וכלים וישרה שכינתו בו כמאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ"ה, י"ח) ונתן סימן על אמתת ההבטחה שישרה שכינתו בו בקרובי אקדש, ועתה כי נשלמה המלאכה וראו כי בא האות והמופת כי מתו נדב ואביהוא בקרבתם לפני ה', אמר אהרן מה מאד יעלוז לבי אחר כי זכינו אל אשר בצפייתנו צפינו.
וזהו מאמר המדרש ואחר כל השבח הוה ואפרוחיו יעלעו דם ראה אפרוחיו מגעגעין באדמה ושתק, אלא ובאשר חללים נדב ואביהוא שם היא השכינה כי ע"י החללים נתברר לו כי השרה ה' שכינתו בבית הזה ובאש ה' בא ובאש הוא נשפט.
וזה שדרש ר' יצחק מאמר נמצאו דבריך על אהרן כי שמח כאשר ראה שנתקיים הסימן, וזהו נמצאו דבריך ואוכלם ר"ל נמצא הסימן ונתקיימו דבריך אשר דברת, ובא האות והמופת ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי, והטעם - כי נקרא שמך עלי ה' אלהי צבאות, והקב"ה בכבודו בא לשכון כבוד בארצנו:
עוד יתכן בזה על דרך נער בא מבית הספר בוכה מאד לפני אביו, ויאמר לו מה תבכה, ויאמר לו כי רבו הכה אותו ובחנם, ויאמר לו מה היה בני, ויאמר כי שאל קושיא ולא ידענו להשיב ואת אחר לא הכה רק אותי, וישחק אביו מאד, ויתפלא הנער ויאמר מה תשמח עוד על כאבי הלא כמו רצח בעצמותי, ויען האב ויאמר הלא מזה אבחן כי אתה גדולה השגתך יותר מכלם, ע"כ את חבריך לא הכה רק אותך לבד כי אתה יש לך לב להבין ולהשכיל יותר מהם.
הנמשל נדב ואביהוא עשו חטא קטן ונפגעו בקרבתם לפני ה' וימותו, ואהרן לא בכה ועוד שמח כי מזה הבין גודל צדקתם כי בהם נתקיים מאמר וסביביו נשערה מאד (תהלים נ', ג') וזהו נמצאו דבריך ואוכלם ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי כי נקרא שמך עלי כו':
חלק יא
מדרש (שם בסמוך): אמר ר' יודן כל אותן שבע שנים שבנה שלמה בית המקדש לא שתה בהן יין, כיון שבנאו ונשא בתיה בת פרעה אותו הלילה שתה יין, והיה שם שתי בלוזמאות אחת שמחה לבנין בית המקדש, ואחת שמחה לבת פרעה, אמר הקב"ה של מי אקבל של אלו או של אלו, באותה שעה עלה על דעתו להחריב את ירושלים הדא הוא דכתיב כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת (ירמי' ל"ב, ל"א) א"ר הלל בר הילני כזה שהוא עובר במקום המטונף ועוקם חוטמו (פרשה י"ב, ה').
ומה מאד ראוי להבין מאמר הקב"ה של מי אקבל של אלו או של אלו! גם מהצורך להבין עניני המשל שהביאו כזה שהוא עובר במקום המטונף ועוקם חוטמו.
ולבוא אל הבאור נזכיר תחלה מאמר הנביא ע"ה הנה ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני, התשכח אשה עולה כו' הן על כפים חקותיך כו' (ישעיה מ"ט, י"ד) התבונן בחכמת המשל הזה להעיר אותנו ולהביננו כי זכרון ישראל לפניו יתברך הוא ענין תמידי לא מקרי, לא כמי שמחוקק דבר להיות לו לזכרון והחקיקה היא על האברים שאין תשמישן תדיר אז גם הזכרון הוא דבר שאינו תדיר. לזה אמר הן על כפים חקותיך וחומותיך נגדי תמיד באין העלם גם רגע. כי ההבדל בין כל הנבראים ובין העם בחר לנחלה לו כי האף אמנם לא ברא יתברך דבר אחד לבטלה עכ"ז פעולתם רק בזמן ידוע ובמקום ידוע, כמו כלי תשמיש אשר בבית שכל אחד ישתמש אך בזמן הצורך אליו וכמה ימים יעברו עליו אשר לא ביד יקחוהו עד עת בוא דברו הראוי להשתמש בו. לא כן הלב כי תנועתו לעולם אשר ע"ז אמרו ז"ל צדיקים לבם מסור בידם (ב"ר ל"ד) וזה יסוב על כח המחשבה שהוא אב וראשון אל התאוני והכעסני ובהעדר המחשבה לא יצויר מציאות התאוה והכעס.
ובאברים הנראים יהיה נראה פעולת הידים יותר בתמידות מכל שארי אברי הגוף עד שכבר נוכל להמשיל פעולת כל הנבראים אל פעולת שאר האברים ופעולת עם הנבחר אל פעולת הידים שאין שום טלטול בלעדם, עד שאמר עליהם משה רבינו ע"ה במליצתו הטהורה כלה שמים וארץ ואח"כ תכלה אותם וכבר אמרו ז"ל אין טובה באה לעולם אלא בשביל ישראל (יבמות ס"ג, א'). וכפי פעולתם התמידית כן עלית זכרונם לפני הפועל הטוב המשפיע העליון ב"ה ג"כ תמידיי, וכבר מלתי אמורה (בחלק ראשון פרשת חיי) על מאמר וישקול אברהם לעפרון (ועל מאמר ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים) ובמדרש: כהונה ולויה מיוכבד בצלאל ממרים (שמות רבה א). הנה הפליגו ז"ל שהיה לבצלאל זכות גדול למעלה ראש, ועילת הדבר כי בצלאל זכה להיות לו יד ושם במלאכת בית קדשו יתברך וידיו עשו משכן ה' וכליו להשרות בו שכינתו, וע"כ כל אימת שיעלה זכרון הבית לפניו יתברך גם זכרון בצלאל יעלה לטוב ע"ש.
ומה יפה אף נעים ספרו ז"ל על בלעם שאמר אל יתרו איתן מושבך, ואמרו במדרש (שמות רבה כ"ז) מי הושיבך אצל איתני עולם משל לצפור שברח מן הצייד וישב על איקונין של דוכס אמר הצייד למקום יפה ברחת. ולכאורה מאי שנא יתרו מכל שארי הגרים ומה משל האיקונין פה, אבל לפי דברינו המשל דומה ממש אל הנמשל כי הוא נתגייר בזמן שנתנה התורה לישראל והיה מטיב לישראל במעמדם כמאמר והיית לנו לעינים (במדבר י', ל"א) והימים האלה נזכרים תמיד לפניו יתברך כמאמר ואנכי לא אשכחך (ישעיה מ"ט, ט"ו) א"כ בזכירת ישראל יהיה נזכר גם הוא עמהם תמיד, וזהו שהמשילו איתן מושבך כצפור שברח וישב על איקונין של דוכס:
ואולי זהו מה שאמרו ז"ל אמרה (כנסת ישראל) רבש"ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה עגל אמר לה גם אלה תשכחנה אמרה לפניו הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי ג"כ מעשה סיני אמר לה ואנכי לא אשכחך (ברכות ל"ב, ב'). כי הנה על מעשה עגל אמרו ז"ל עלובה כלה מזנה מתוך חופתה (שבת פ"ח, ב') היינו כי לולא הזמן היקר וגדולת תפארתו בקבלת התורה לא היה חטא העגל גדול כ"כ כי הרבה פעמים חטאו חטאים היותר כבדים כמו עגלות שעשה ירבעם, ומה שנאמר ביחזקאל מן התועבות והנאצות הגדולות ולא חרה עליהם אף ה' כמו בעגל. זה שאמר הנביא ע"ה זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו (ירמיה י"א, ט"ז). וכמאמר: נפש כי תחטא כו' זה שאמר הכתוב מקום המשפט שמה הרשע מקום שנעשה מדת הדין במעשה העגל שם ויגוף ה' את העם ורוח הקודש צווחת ואומרת מקום הצדק שמה הרשע מקום שהצדקתים וקראתים אלהות שנאמר אני אמרתי אלהים אתם שמה הרשיעו ועשו את העגל (ויקרא רבה פרשה ד', א' בשינוי לשון). והוא ממש כמו שכתבנו כי כמו אשר בהזדמן דבר נכבד בזמן יקר יהיה הדבר נרשם ונחקק לטוב בסבת זכרון הזמן כן בהיפך בהזדמן ענין רע בעת יקר הנה יוקר הזמן ומעלתו יהיה סבה להפליג הרע יותר גדול מאד מאשר הוא.
וזהו מאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם (שמות ל"ב, ל"ד) כלומר כי אחר כל הפיוסים גילה יתברך למשה גודל הסבה אל זכרון חטא העגל והוא מסבת וביום פקדי כו' כי הימים האלה נזכרים ונעשים בתמידות, כמאמר ואנכי לא אשכחך. וזהו מאמר כנסת ישראל הואיל ויש שכחה לפניך בע"כ תשכח גם זכירת מתן תורה, מדאגה פן מתוך שבחה תבוא לידי גנותה, לכן הבטיח יתברך להתחסד עמנו בחסד כפול ומכופל לומר כי גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך. והבן.יריעות האהל
ומעתה נשוב לבאר מאמר הנ"ל כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת כו', ונקדים מאמר כל תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה הימנו (ויקרא רבה פרשה ט"ו א') והדבר זר מאד וכי לא מצאו ז"ל משל אחר לדמות את הת"ח שאין בו דעה אלא להשוותו אל הנבלה, אבל בהתבונן מעט הנה דברי חכמינו ז"ל שקולים במאזני החכמה והצדק. דע כמו שהמעלות חלוקות אצל בעליהן ותזדמנה במדריגות מתחלפות יש בעל מעלה שיהיה רשום ונודע רק בין שכניו לא יותר, ואם תגדל מעלתו כן יגדל שמו עד שיהיה נודע גם בחוצות וברחובות קריה, ואם יגדל ויוסיף במעלתו עוד יותר יעשה לו שם בין הגדולים הנודעים גם בארץ מרחקים כן משפט החסרונות יש אשר חסרונו נודע רק לשכניו גרי ביתו וקרוביו, ומי אשר לו חסרון גדול ממנו הנה יהיה נודע ויתגלה רעתו גם בקהל רב. אבל לפעמים יזדמן שישתתף בעל מעלה גדול ויתהלך בעולם עם בעל חסרון אשר הבעל חסרון אין חסרונו גדול כ"כ ועכ"ז יתפרסם גנותו בעולם מסבת השתתפותו עם בעל המעלה הגדולה, כמו אשה רעה היא נודעת רק בין גרי ביתה ובין השכנים אבל בחוצות וברחובות אין מדברים שידברו ממנה, כי יש ויש בין הנשים כאלה וכאלה, אמנם בהזדמן אל האשה הרעה שתהיה משותפת אל בעל מעלה מופלגת, היינו כי יש לה בעל ת"ח גדול ושמעו הולך בכל המדינות, אז גם האשה הזאת תהיה נודעת על פני כל הארץ גם באיים רחוקים, וזה לה מסבת בעלה כי הוא מפורסם גדול בתורתו וחכמתו, והכל מדברים ממנו ומספרים בשבחו ומתוך שבחו יבואו לידי גנותה לאמר אבל אשתו אשה רעה מאד, אשר לולא חשיבות אישה מי היה מדבר ממנה ומי היה יודע אותה.
כן ממש אם יזדמן איזה גנות באדם הדיוט מי ידבר ממנו או מי יספר מגנותו, משא"כ הת"ח שאין בו דעה אם יעשה הוא רעה מן הקטנה שבקטנות יתפרסם רעתו למרחוק, כי כלם מדברים משמע חכמתו ומעלתו, וזה יענה לעומתו הלא עכ"ז שוטה גדול הוא. לכן יפה המליצו ז"ל שנבלה טובה הימנו כי הנבלה אינה מסרחת רק במקומה שהיא לא למרחוק, והת"ח על ידי חכמתו ומעלתו הנודעת במרחקים כזכור מעלתו יזכרו גם גנותו במרחקים:
ומעתה נאמר כי גם ענין החטא אשר חטא שלמה המלך ע"ה אם היה עושה זאת בזמן אחר יוכל להיות שלא היה נזכר אחד מאלף מאשר עתה, רק נזדמן הדבר כי נשא את בת פרעה בעת אשר השלים מלאכת בית המקדש שהיא עת יקר ומעולה מתמיד בזכרונו כמאמרם ז"ל ביום חתונתו זה המשכן וביום שמחת לבו זה בית המקדש (שמות רבה פרשה נ"ב, ה') ובזמן היקר והנכבד הזה היה נטפל לשמוח עם בת פרעה בלילה הזאת. וזהו מאמר היו שם שתי בלוזמאות אחת שמחה לבנין בית המקדש ואחת שמחה לבת פרעה אמר הקב"ה של מי אקבל של אלו או של אלו, באותה שעה עלה על דעתו להחריב את ירושלים הדא הוא דכתיב כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת, כלומר להגדיל חמתי היתה העיר הזאת סבה גדולה. וזהו ממש המשל שאמרו כזה שהוא עובר במקום מטונף ועוקם חוטמו כי ודאי זה העובר אין לו דרך אחר ללכת כ"א לעבור דרך מקום המטונף לכן הוא מעקם חוטמו. והבן:
חלק יב
וידבר ה' אל אהרן לאמר יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד כו' (י', ח'-ט').
ראוי לקרב אל השכל למה נאסר יין ושכר דוקא בעת בואם אל אהל מועד, ונקדים מאמר חז"ל במדרש (סוף פקודי) כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלים וכל שמבקש לחשוב הולך לשם, למה? שלא יחשוב בירושלים ויצטער לפי שנקראת משוש כל הארץ.
והדבר צריך טעם מה בכך אם יצא לחוץ אחר אשר הצער השיגו אם בירושלים או במקום אחר, ואחר שהיא נקראת משוש כל הארץ ראוי היה שתגין על האדם שלא יזדמן צער אל האדם כל מאומה יהיה תוך ירושלים או חוץ לירושלים.
והנראה כי זה הוא על דרך שמצאנו ראינו בדברי רז"ל: לך רד כי שחת עמך, משל למלך שהיה לו כרם ומסרו לאריס כד הוה עביד חמר טב הוה אמר מה טב חמרא דכרמי, וכד הוה עביד חמר ביש אמר מה ביש תמרא דאריסי, כך בתחילה אמר הקב"ה והוצא את עמי בני ישראל כו', וכיון שעשו אותה מעשה מה כתיב לך רד כי שחת עמך, אמר משה בין חטאי בין זכאי דידך אינון, למה יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים (ילקוט כי תשא). וגם מאמר זה אומר הבינני להעמידו על אופן נכון שיהיה ראוי לעשות כך לייחס את הכרם פעם אל הבעלים ופעם אל האריס.
והנראה כי כל הדברים ההווים בעולם שלמותם וחשיבותם, ולהיפך גריעותם ופחיתותם יהיה לסבת ב' דברים, א'. מסבת הזריעה וההשרשה, ב'. מצד ההשגחה והשמירה כמו שעינינו רואות בהמולידים, כאשר האב או האם חלשים יולידו תולדה חלושה, ואם המה בריאים וחזקים כאיש גבורתם יתקיים בהם מאמר גבור בארץ יהיה זרעו (תהילים קי"ב, ב'). והתנאי הב' להתמיד ההשגחה על התולדה לשמור את גידולו, לגדלו ולנהלו במאכלו ומשתהו וכל צרכו כראוי, אז יתגדל בטוב, וכאשר יהיה נעזב מהשגחת האומן והמגדל אז גם אם מצד התולדה היה בריא ושלם, אבל בהעדר השגחה ושמירת השומר יפסיד כחותיו עד יתום חייהו. וכן המשפט גם בהצומח כי שלמות הכרם תלוי בב' תנאים אלה שזכרנו, א'. שיהיה הזרע טובה ובריאה שתהיה הנטיעה דשנה ורעננה, כי אך עי"ז יש תקוה שיהיה מהם כרם משובח, ב'. שיהיה מסור ביד שומר נאמן שישגיח עליו לכל משמרת שלמותו, וא"כ מי שהיה לו כרם טוב ומשובח ומסרו ליד אריס והיין רע זה עדות נאמנה על חסרון האריס כי העלים עיניו ולא נהג עם הכרם במשפט הראוי, להספיק לו מה שהוא צריך ומה שמחוייב לעשות לו לא עשה. כן הדבר בו יתברך כי הקב"ה כבר אמר ואנכי נטעתיך שורק כלו זרע אמת, כי הזריעה והשורש זרע ברוכי ה' המה, וא"כ ישרים דרכי ה' כי כאשר ימצא התירוש באשכול והיין הוא טוב הוא קורא אותו על שמו כרמי שלי לפני, כי מסבת חשיבות הזרע אשר זרע ואשר נטע יעשה פירות טובות כאלה לכן אמר והוצא את עמי בני ישראל כו', ואח"כ כאשר עשו אותה מעשה הקב"ה מתנצל לאמר שאין זה מסבתי כי אני עשיתי אל הכרם כל התנאים הצריכים אל שלמות הזריעה בלתי כי נתקלקלו מסבת האריס כי רוע הנהגתו עם הכרם היה סבה להפסד הפירות, לכן אמר יתברך למשה לך רד כי שחת עמך. עמך הם ולא עמי. ועל זאת השיב משה בין חטאי בין זכאי דידך אינון למה יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים, והיתה כוונתו בזה אל מה שמצאנו במקום אחר: מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים אלא אמר משה רבון העולם לא ממצרים הוצאתם שהיו כלם עובדי טלאים, משל לחכם שפתח לבנו חנות של בושם בשוק של זונות כו' עד אף משה אמר כן דע מהיכן הוצאת אותם (שמות רבה פרשה מ"ג, ט' בשנוי לשון).
ומעתה גם ענין ירושלים עיר הקודש כך הוא כי ירושלים הבנויה להיות משוש כל הארץ וכל ההשפעות יבואו אך מסבתה כמאמר שבחי ירושלים את ה' כו' ברך בניך בקרבך כו' וכמו שנתבאר למעלה באורך (פ' תולדות על מאמר ויתן לך אלהים מטל השמים כו') ומי שהוא משיג רעה הנה הוא עצמו מסבת רוע מפעליו המשיך עליו הרע ממקור הרע והביאו על עצמו, ואין חלק לירושלים בהגעת הרעה לאדם וא"כ מה לה לירושלים שישב ויצטער בתוכה לכך היה מחוייב לצאת לחוץ ולהצטער.
כן וכן המקדש והיין המה שני הפכים, כי המקדש כחו רב למלאות שמחה אל כל לב כמאמר שמחתי באומרים לי בית ה' נלך (תהילים קכ"ב, א') והיין נברא רק בעבור לנחם בו אבלים אל מי שהגיעו רעה לא יוכל שאת אותה כמאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש (משלי ל"א, ו') וא"כ אותו שהולך אל המקדש אשר שם מקור השמחה השלמה האמתית משוש כל הארץ מה לו אז לשתות יין. והדמיון בזה לשני הולכי דרכים פגעו זה את זה אחד היה רופא והשני היה נחתום, ושניהם הלכו לתור בארץ לבקש להם מקום לפרנסתם ויהי כי נועדו יחדיו ויאמר הרופא אל הנחתום הלא כבר נאמר טובים השנים מן האחד, עתה נלכה נא יחד ונבקש לנו מקום נאות לפרנסתנו. אמר הנחתום אל הרופא מה לי ולך ללכת יחד כי אתה תבקש למצוא עיר מלאה חולים אנשים מוטלים על ערש דוי הצריכים לרופא ולרפואות, ואני מבקש עיר מלאה אנשים בריאים וחזקים כראי מוצק שיבלו ימיהם באכילה ושתיה, ואני אעשה לפניהם מאכלים יקרים ותהיה מלאכתי מתברכת בהם.
הנמשל המקדש והיין הנה מקומו של זה אין מקומו של זה וכמו שאמרנו לכן יפה אמר יין ושכר אל תשת כו' בבואכם אל אהל מועד כי היין לא נברא כ"א למרי נפש אל מי שאין תרופה למכתו, והמקדש הוא בהיפך מקור השמחה ומשוש כל הארץ כמאמר כל תפלה כל תחנה כו' ואתה תשמע השמים כו' (מלכים א', ח', ל"ח) א"כ מקום היין ופעולתו הוא היפך פעולת המקדש ואין ב' הפכים ראויים להיות בנושא אחד.יריעות האהל (ועי' בזה עוד בקול יעקב על מאמר כטוב לב המלך ביין שם כתבנו משל אחר על מאמר זה. ועי' עוד מה שכתבנו שם במגלת קהלת על מאמר לשחוק אמרתי מהולל כו' ובמדרש אלו בתי טרטיאות ולשמחה מה זו עושה מה טיבן של ת"ח ליכנס לשם):
חלק יג
מדרש: וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם ר' פנחס ור' ירמיה פתח אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין (משלי ט"ו, ל"א) אוזן שומעת תוכחת חיים אלו בניו של אהרן, בקרב חכמים תלין שהיו בצד המיתה זכו ונתייחד הדבור עליהם ועל אביהם כו' (פרשה י"ג, א').
באור זה דע כי יש ב' סוגי סוחרים יש סוחר אשר כל סחורותיו השיג מאת האומן והבעל מלאכה העושה אותם מחדש, ויש אשר מסחרו בבגדים בלואים מלבושים ישנים, ואם כן גם המקומות שהמה הולכים שמה להשיג סחורתם שונות זו מזו, אין מקומו של זה מקומו של זה, כי הראשון משפטו לנסוע למרחקים אשר שם מקום המסחר מסחורות יקרות כאלה, בין עשירי העם וכנעני הארץ, לא כן הב' משפטו בהיפך, כי בין העשירים לא ישיג מאומה, אבל ילך בעיירות הקטנות ובכפרים בין העניים אשר מצד הכרח עניים ומרודם ימכרו אדרתם בזול. כן יש ב' מיני תוכחה יש שיקבל תוכחה ע"י ראותו שבט אלהי על המורדים והפושעים, אז ע"י ראותו מיתתם יתפעל בעצמו לקחת מוסר, ויש אשר יקבל תוכחה ויבוא לידי יראה ע"י ראותו והתבוננותו במעלת הצדיקים והחכמים ומנהגיהם הטובים והנעימים, כמו שספרו ז"ל באלכסנדר מוקדון כד הוה חמי לר' שמעון הצדיק הוה אמר ברוך אלהי שמעון הצדיק (ויקרא רבה י"ג, ה') כי נתקיים בו מאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כ"ח, י') ר"ל יבואו ליראה את ה' על ידי ראיתם והתבוננותם במעלת הצדיק, וא"כ מה לו לאיש כזה ללכת לראות במיתת אנשים לקבל מוסר הלא הוא מקבל מוסר היותר נכבד מאנשים חיים וקיימים מסוד חכמים ונבונים, וזהו אוזן שומעת תוכחת חיים - בקרב חכמים תלין, יותר נאות לו להתאבק בין החכמים ויקבל מוסר היותר נכבד.
וזהו שדרשו על בני אהרן עד שזכו ונתייחד אליהם הדבור, וזהו אוזן שומעת תוכחת חיים כי התוכחה השניה יאות לקרותה תוכחת מות, אבל התוכחה הראשונה יאות לקרותה תוכחת חיים מפי אנשים חיים (ועי' קול יעקב קל"ב ב' שם כתבנו כי ע"כ הוזהרו בית אהרן שלא יזדקקו למתים כי הם אינם צריכים לתועלת מוסר כזה) וזהו מאמר בקרב חכמים תלין שהיו בצד המיתה וזכו להתעלות מבחי' מוסר כזה, אבל נתייחד אליהם הדבור אלהי לשמוע קול אלהים חיים, והבן:
חלק יד
זאת החיה אשר תאכלו (י"א, ב'). מדרש: אמר ר' יודן ב"ר שמעון כל בהמות ולויתן הם קינוגין של צדיקים לעתיד לבוא וכל מי שלא ראה קינוגין של אומות העולם בעוה"ז זוכה לראותה בעוה"ב (פרשה י"ג, ג').
הנראה כי באו רז"ל להעור את האדם אולי יעלה על לבו כי עוד מצוה לאדם ללכת לבתי טרטיאות על דרך שמצאנו לעולם ירוץ אדם לקראת מלכים שאם יזכה יבחין כו' (ברכות ט', ב') לכן הודיעו אותנו חז"ל כי ההולך אינו זוכה לראות וא"כ איך יזכה להבחין (ועי' קול יעקב ריש מגילת אסתר):
חלק טו
אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם (י"א, מ"ב) ובילקוט: אם אתם מטמאים בהם סופכם ונטמאתם בם.
הנראה בכוונת המאמר כי הוא על דרך שכתבנו בבאור מאמר ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב', ז') כי האדם כאשר הפיח יתברך נשמת חיים באפו היה זה על דרך הנופח בכלי אשר פיו פתוח, וכל עוד אשר יפיח בו ברוח פיו יהיה נפוח, ובהתימו יצא הרוח, אשר מטעם זה אמרו כל הנשמה תהלל יה על כל נשימה ונשימה תהלל יה. ובגמרא מחיה חיים יתן לך חיים (יומא ע"א) כלומר שהוא מחיה חיים בהווה, כי הבורא יתברך משפיע החיים רגע אחר רגע. וכי תאמר א"כ מה פעל יתברך מתחלה בהרכבת האדם אחרי שהוא צריך תמיד אל השפעת החיים מאתו יתברך, הגע עצמך כי גרגיר הזרע הנתון בארץ הוא נותן אל הצומח לקבל שפעת צמיחתו ובזולת הגרגיר לא היה כח בארץ להמשיך שפע הצמיחה, כן הנשמה אשר נתן יתברך בגוף האדם היא סבה להמשיך אליו שפעת חיותו וקיומו. וזהו ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, נעשה מוכן להיות נפש חיה (עי' למעלה פרשת משפטים על מאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה).
ועל דרך זה בא המאמר הזה להביננו, שלא יחשוב אדם לומר מה זאת תעשה לי הנמלה הקטנה אם אכניס אותה תוך גופי, היש בה לטמאני, וגם אם יאכל האדם הרבה מהם אין בכולם כדי להזיקו. ובאמת כל בריה יש לה ממונה למעלה להמשיך לה חיותה אם טהור טהור, ואם טמא טמא, וא"כ כאשר יכניס אדם תוך גופו בריה טמאה גם כי למטה בארץ היא בריה קלה וקטנה כנמלה אבל הלא כבר נשתתף בו כח הטומאה מן בריה זאת להמשיך עליו כח מהממונה עליה להשפיע לה.
וזהו ולא תטמאו בהם מטעם - ונטמתם בם, פי' עמם מן המקום המשפיע להם ממש כמשפט האדמה אתה תתן לתוכה חטה אחת והיא מקבלת ממין הזה שפע רב: