אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
צו
חלק א
צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה (ו', ב') מדרש: זהו שאמר הכתוב שנאה תעורר מדנים (משלי י', י"ב) שנאה שנתנו ישראל ביניהם לבין אביהם שבשמים היא עוררה להם דיני דינים דאמר ר' שמואל בר נחמן קרוב לתשע מאות שנה היתה השנאה כבושה בין ישראל לבין אביהם שבשמים מיום שיצאו ישראל ממצרים ועד שנה שנתעוררה עליהן בימי יחזקאל הדא הוא דכתיב ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו (יחזקאל כ', ז') והם לא עשו כן אלא וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו כו' (שם) (פרשה ז', א').
וראוי להבין הדבר מי כבש השנאה כל הזמן הארוך הזה, הלא ידענו כי אין משוא פנים לפניו יתברך, גם ראוי להתעורר במה שהוסיף במאמרו מלת איש ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו.
ולבוא אל ביאור הענין נזכיר מה שכתבנו כבר על מאמר (תשא) ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, ובמדרש כי תשא: אמר לו הקב"ה למשה חייבין לי ישראל מה שלוו הימני שנא' כי תשא כמה דתימא כי תשה ברעך, אמור להם שיפרעו לי מה שהם חייבין לי ואשלמה להם שנא' והיה מספר בני ישראל כחול הים כו' (הושע ב', א') (פרשה ע"ט). כלל הדברים כי חשיבות ישראל הוא בב' פנים, א'. חשיבות אישי ישראל בפרט כל אחד בפני עצמו כאשר הוא שלם במעשיו ומדותיו ככל חקות התורה. וגם כי כל ישראל הם מחוברין והם כנפש אחת כמאמר: תני חזקיה שה פזורה ישראל (ירמיה נ', י"ז) למה נמשלו לשה מה שה הזה לוקה על ראשו או באחת מאבריו וכל אבריו מרגישים כך הם ישראל כו' (ויקרא רבה פרשה ד', ו') עכ"ז מה נאוו עוד פרטי המחברת הזאת הם פרטי האישים ומנהלי הכלל אבירי הרועים המלך והשרים והסנהדרין והשופטים הכהנים והלווים.
וכן הראוי שיהיו ישראל מפוארים מב' צדדים היינו שיהיו הפרטים אנשים צדיקים תמימים וישרים ועליהם יופיע עוד הוד והדר הראשים מנהלי הכלל ויתקיים בהם מאמר הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה (עמוס ט', ו'). ולפי הנראה היו ישראל בצאתם ממצרים משובחים רק על דרך כלל כי היו להם רועים נאמנים משה ואהרן, והזקנים, וי"ב ראשי המטות, שרי אלפים שרי מאות כו', והיה הבנין בנוי כמו רמים כמאמר קורות בתינו ארזים כו' (שיר השירים א', י"ז) ובמאמר ודגלו עלי אהבה (שם ב', ד') כי עשה יתברך מכל ישראל בית נאמן וקרא להם בשם בית ישראל וכמאמר למען הקים אותך היום לו לעם (דברים כ"ט, י"ב). אבל הפרט הלא היה הרבה פסולת הערב רב ודומיהם, אשר נאמר עליהם ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך כו' (יחזקאל ט"ז, ו'). אבל המעלה הזאת עוד לא השלימה אותם להגיעם אל מעלת מנהלי העדה ראשי כלל העם ולכן בהביט על כלל האומה כמו שמביטים על בנין מורכב ומחובר לעולם יעלו חן לפניו יתברך וההרכבה הזאת והבנין הזה ישבית מעלינו כל שטן ופגע. לא כן בעת המספר כאשר הם נמנים אחד אחד אז יהרסו את הכלל למשפחות ולבתים ולגברים ויתראה כל אחד בעת ההיא בפני עצמו ולכן יש לחוש בעת ההיא מפגיעת המשטינים, וצוה יתברך ואמר כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו כו' ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם כי אז כאשר יהיה נמנים לא המה הם הנמנים רק המצות יעלו במנין כי ימנו רק השקלים שנתנו ישראל לנדבה ובזאת הקדים להם יתברך הרפואה קודם למכה כי כאשר יתנו איש כופר נפשו יהיה להם רפואת תעלה להשלים מה שיפעול להם המספר אבל ישובו יעמדו על מעלתם שהיה להם בהיותם כלולים בכלל הבנין.
וזהו מאמר המדרש אמר לו הקב"ה למשה חייבין לי ישראל פי' היחידים, אמור להם שיפרעו לי מה שהם חייבים לי ואשלמה להם שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים כו'שפת היריעה כי הנה לעת כזאת אשר אנשי ההמון בלתי שלמים המנין מקטין אותנו וממעיט חשיבותנו שע"כ נתחייבנו בכסף כפורים לכפר על נפשותינו. אמנם לעתיד כבר מובטחים אנחנו שיהיה חשיבות כל יחיד בפני עצמו הרבה יותר על חשיבותו עתה בין הכלל כמאמר הקטן יהיה לאלף כו' (ישעיה ס', כ"ב) וא"כ בזמן ההוא יהיה המספר סבה עצומה להגביה ערכנו ולהרים קרננו למעלה ראש (כמאמר ירמיה ל"ג) עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה כי כל אחד בפני עצמו יתראה בהודו והדרו. וזהו והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, שהיה המספר מזיק להם, במקום הזה ובדרך הזה עצמו יאמר להם בעתיד בני אל חי:
ואם נשים עין ולב על מעמד אומתנו בימי חורבן ירושלים הלא מצאנו ראינו הדבר בהיפך, כל הקללות והתוכחות היו על הכלל כמאמר שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל כו' ראשיה בשוחד ישפוטו וכהניה במחיר יורו כו' (מיכה ג', ט'-י"א) עוד אמר שמעו הרים את ריב ה' והאתנים מוסדי ארץ כו' (שם ו', ב') ונאמר הוי רועים מאבדים ומפיצים את צאן מרעיתי כו' (ירמיה כ"ג, א'). ולכן לא שלט החורבן רק על קשר הכולל אותם כמאמר כי הנה האדון ה' צבאות מסיר מירושלים ומיהודה משען ומשענה כו' שר חמשים ונשוא פנים כו' (ישעיה ג', א') וגם התחלת החורבן היה בשריפת בית המקדש וחיל כשדים רדפו אחר המלך ויתפשו את המלך כו' ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו כו' (מלכים ב' כ"ה, ו'-ז') ובהגיעו אל הפרט אמר ומדלת הארץ השאיר רב טבחים כו'. ממש כמאמר כרובם כן חטאו לי לכן כבודם בקלון אמיר (הושע ד', ז') כי המידת הדין שלט רק בהדברים השייכים אל הכלל ואל כבוד הראשים.
וזאת העצה היעוצה מאתו יתברך בראיתו פרטי אישיהם יש מהם חשובים גדולים וראשיהם ומנהליהם כוללים אותם בקשר רע לכלימה וחרפה קיים בהם מאמר שפטו נא ביני ובין כרמי כו' עד הסר משוכתו והיה לבער כו' (ישעיה ה', ג') כלומר אפרידם מהיות עוד עם כללי רק אעשה אותם יחידים ואז יהיה בהם מי שיהיה לו חשיבות כמאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד כו' (הושע ב', א'), והמסובב מזה יהיה - אשר במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם ויתבטל מהם חשיבות עם כללי וישארו יחידים יאמר להם בני אל חי:
ומעתה הנה זאת היתה הסבה אל דורות הראשונים אשר קרוב לתשע מאות שנה היתה השנאה כבושה בין ישראל לאביהם שבשמים מיום שיצאו ישראל ממצרים עד שנה שנתעוררה עליהם בימי יחזקאל כי אז היה החסרון רק בפרטים וביחידים. וזהו שהביאו ז"ל הדא הוא דכתיב ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו, להורות כי הזהיר רק את הפרט, וע"כ גם כי היה חסרון גדול אצל פרטי האישים עכ"ז לא נתעוררה עליהם השנאה והיתה כבושה, בעבור היות כל הפרטים כלולים בהכלל, והכלל היה נראה יפה ומהודר, ממש כמו בנין העומד בשלמות הרכבתו גם כי יהיה בהביט אל פרטי חלקי הבנין יהיה בהרכבתו עצים הבלתי שלמים כ"כ, עכ"ז אין לגנות את הבנין כי בהיותו מחובר ומורכב עץ החזק יחזק הרפה, וכאמרם ז"ל (במדבר רבה ג') אלהים מושיב יחידים ביתה (תהילים ס"ח, ז') ישראל היו יחידים ועשה אותם בית. אמנם בימי יחזקאל כאשר נתהפך הענין ונפסד הכלל אז נהרס הבנין בעוה"ר עד יחננו אלהים ויראנו בבנינו וישמחנו בתיקונו:
חלק ב
זה קרבן אהרן ובניו (ו, י"ג). מדרש: כי אלהים שופט וה ישפיל וזה ירים (תהילים ע"ה, ח') מדבר באהרן בלשון זה הושפל שנאמר ויצא העגל הזה, ובלשון זה הוגבה שנאמר זה קרבן אהרן ובניו (פרשה ח', א').
והמאמר אומר הבינני!
ולבוא אל באורו נקדים מאמרם ז"ל והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו ר' חנינא בר אבא פתח עלה ממתים ידך ה' ממתים מחלד (תהילים י"ז, י"ד) מה גבורים הם אלו שנטלו חלקם מתחת ידך ה' ואיזה זה שבטו של לוי חלקם בחיים אלו קדשי מקדש, וצפונך תמלא בטנם אלו קדשי הגבול, ישבעו בנים כל זכר בבני אהרן יאכלנה והניחו יתרם לעולליהם והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו אהרן זוכה לבנים בין כשרים בין פסולים שנאמר בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב', ה') (ויקרא רבה פרשה ג', ו'). הנראה בכוונת המאמר כי בא להשמיענו ענין גדול להוציא מדעתנו אשר אנחנו חושבים כי הכהן אשר יהיה בכל דור חשוב הוא במעלתו כמו אהרן בדורו וחשיבותו ע"י עצמו, כי א"כ יקשה מאד הלא אמרו חז"ל (שם בסמוך) ואתנה לו מורא וייראני, הקב"ה נתן לו בריתו החיים והשלום בשכר שקבל עליו דברי תורה באימה ביראה ברתת ובזיעה וממנו זכו הבנים, ומה יפה כח אהרן יותר מכל כהן אשר בדור שעובד כל ימי חייו ולא יותר. אמנם כבר כתבנו (סוף פ' תצוה) בבאור מאמר חז"ל (שמות רבה ל"ח) לעולם ה' דברך נצב בשמים אל תאמר בשמים אלא כשמים כו' אף דבר שדברת לקדש את אהרן ואת בניו קיים לעולם שנא' והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. וביארנו שם כי כונת המאמר להוציא ההוראה הפשוטה אשר מלת עולם תסוב על החלוקה הב' היינו על מאמר ולזרעו ולא על מאמר לו הקדום, וא"כ אין קיום הבטחת הנצחיית רק בזרע אהרן מדור דור לא באהרן עצמו, לכן פירשו ז"ל ענין המאמר כאלו נאמר והיתה לעולם לו ולזרעו כלומר אף שלו קיים לעולם.
והוא ע"ד שאמרו במדרש (ריש אסתר) משה ראש לנביאים אהרן ראש לכהנים. אשר משפט ראשית האמת הוא על דבר שהוא ראש והתחלה סבית אל המסובב ממנו שורש ויסוד אל אשר ממנו צומח, כמו אב שהוא מתואר ראשון מצד בנו הבא מכחו, וכן הזרע הוא ראשון לצמחים העולים על ידו, ועל דרך זה ממש היה משה רבינו ע"ה ראש לנביאים ואהרן ראש לכהנים, היינו כי המה היו כנחל נובע להשפיע להשואפים למוץ משד מבועם, ונבואת מרע"ה היתה כוללת מה שהתנבאו כל הנביאים ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כי הוא היה אביהם כמאמרם ז"ל פני משה כפני חמה (ב"ב ע"ה) כי אור הלבנה והכוכבים נמשך להם ע"י השפעת אור השמש, כן היה משה בענין הנבואה עם כל שאר הנביאים, וכן עבודת הכהנים כלם היו נזכרים ונעשים בקדושתו של אהרן ובכח זכותו שהאציל עליהם.
וזהו מאמר המדרש וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם הדא הוא דכתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים אל תאמר בשמים אלא כשמים אף דבר שדברת לקדש את אהרן ואת בניו קיים לעולם כלומר גם קדושת אהרן עצמו עומדת במרום לעולם, ובזה יחדיו יהיו תואמים הדרש עם הפשט אל תאמר בשמים אלא כשמים ר"ל קיים לעולם כשמים ואיהא הוא קיים בשמים.
כלל הדברים כי כל כח הקרבנות אשר הקריבו הכהנים בזמניהם בדורותיהם כלם היו מכח הקרבנות שהקריב אהרן מהעולות שהקריב אהרן נתעלו כל העולות וכן הזולת מהקרבנות, וכמו שהכהן בדורו עומד ועוסק במעשה הקרבן כן אהרן בהיותו צפון למעלה הוא עומד ומשרת ולא חסר ממלאכתו כל מאומה, וכמו שהכהן למטה נוטל חלק מגופו של קרבן כן אהרן נוטל חלק מהצפון והנעלם, וזה שאמרו ממתים ידך ה' ר"ל גם כי מתו לא מתו אלא מן העוה"ז וזהו ממתים מחלד כי העוה"ז מתואר חלד, אבל חלקם בחיים הכל כמו שהיה, וצפונך תמלא בטנם והניחו יתרם לעולליהם, והנותרת מן המנחה יאכלו אהרן ובניו. הורו בזה כי ההוראה הפשוטה שיאכל אהרן או בניו כי בדור שאחריו לא יקח חלק עוד לכן ביארו ז"ל כי באמת כן הוא והנותרת מן המנחה יאכלו אהרן ובניו. כי גם אהרן יקח חלק הצפון והנעלם כי בכל דור אהרן עומד ומשרת והוא הזוכה ומזכה את בניו משלו, לא שהם זוכים בעצמם בשכר עבודתם, והעד נאמן ע"ז כהן בעל מום שאינו מקריב ועכ"ז הוא נוטל חלקו בע"כ כי כלם באים ונוטלין רק בזכות אהרן וזהו שאמרו בהשלמת הדברים אהרן זוכה לבנים בין כשרים בין פסולים א"כ ההכרח לומר כי באים ונוטלין רק בזכות אהרן:
ומעתה הנה זה עצמו הוראת מאמר זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' לאמר כי מה שהקריב אהרן יתמיכו עליו כל הקרבנות וכל אשר יקריבו לה' מהיום והלאה הכל הוא קרבן אהרן ובניו ועל שמם נקראים כלם. ובא המדרש לבאר לנו טעם הדבר, ולהביננו במה הגדיל זכותו לעד לעולם, ע"ז ביארו הה"ד כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים כו'. והוא כי כבר מבואר (שמות רבה ל"ז מ"א) כי הם בקשו לבנות מזבח עם אהרן ולא הניח להם, אמר להם הניחו לי ואני בונה אותו בעצמי שאין כבודו של מזבח שיבנה אותו אחר, ואהרן נתכוון כדי לאחר הדבר אמר עד שאני בונהו בעצמי משה ירד, אמר הקב"ה אהרן יודע אני איך היתה כוונתך, חייך איני משליט על קרבנותיהן של בני אלא אותך. ומאין זכה לכל הכבוד הזה כי לכאורה די לו שלא יענש על המעשה, אבל לדעתי היה זה לאהרן כדי להשבית ממנו כל נגע וקלון וחרפה אשר לפי הנראה מסר עצמו לידי חשד כי לעיני הרואים יש מקום לחשוד אותו כמאמר כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב (שמואל א' ט"ז, ז') וא"כ מי הוא אשר ידין אותו לכף זכות. לכן נדיב נדיבות יעץ לעשות לאהרן ע"ד שאמרו ז"ל (ויקרא רבה כ"ז) שעל כן נעשה שור ראש לכל הקרבנות למען נדע שלא היה ממש בדבר, כ"א היה נעשה בו תועבה אין קטיגור נעשה סניגור, כן ראה יתברך כי טוב ג"כ לזכות את אהרן לכל הכבוד הגדול הזה להודיענו כי הבוחן כליות ולב ראה את לבבו נאמן ועולה לא נמצא בו ח"ו. ומלבד כל זה עכ"פ מהראוי שכפי כח העגל יהיה לעומת זה כחו של אהרן וזכותו בקרבנות, וענין העגל כבר ידענו כי חטאו קיים בכל דור כמאמר וביום פקדי כו' ובמדרש (שמות רבה מ"ג) אין לך כל דור ודור שאינו נוטל אוקיה אחת מעון העגל. וא"כ גם חשד אהרן יהיה לעולם כאשר יורה רמז מאמר ויצא העגל הזה כמורה באצבע עליו, לזה אמרו בלשון זה הושפל שנאמר ויצא העגל הזה, ובלשון זה הוגבה שנאמר זה קרבן אהרן. רומז ג"כ כי הוא עומד קיים בתמידות וכחו ג"כ לעד לעולם:
חלק ג
וזאת תורת זבח השלמים. מדרש: זהו שאמר הכתוב אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו (תהילים פ"ה, ט') בשעה ששמעו עמון ומואב מצות הקרבנות נתכנסו אצל בלעם ואמרו לו מפני מה לישראל צוה הקב"ה מצות קרבנות ולנו לא צוה אמר להם כי ידבר שלום אל עמו כו' הקרבנות אינן אלא שלום ישראל שקבלו את התורה צריכים להקריב אתם מתחלה פסלתם אותה ועכשיו אתם רוצים להקריב מי שקבלה הוא מקריב שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תנחומא ישן הובא בילקוט).
והמאמר אומר הבינני!
אבל יתבאר יפה על דרך עני שהיה לו במרחקים אח עשיר גדול והיה שולח לו בכל שנה סך ידוע ויהיו ימים אשר העשיר הזה לא שלח והעני חי חיי צער מאד וכבר היה בע"ח גדול, ולאחר איזה שנים בא העשיר עם סחורתו על היריד אשר בעיר הזאת אשר אחיו העני שמה, ובבואו הלך אל בית אחיו העני ויאמר לו עשה נא חשבון כמה אתה צריך ואתן לך ויערוך לפניו חשבון מה שהוא חייב בחניות, ושכר דירה, ומה שהוא צריך לנשואי בתו, ויתן לו את הכל אבל צוה עליו לאמר ראה אחי כי כל זה עשיתי קודם כל עסקי כי למחר יתחיל היריד ואהיה טרוד במו"מ שלי ע"כ אבקש אותך מאד שתתן לי מנוחה בכל ימי משך היריד ולא תבוא אלי להטריד אותי בענינים כאלה, והעני הזה כאשר השיג הסך הזה כרגע היה לאפס כדונג מפני האש כי היו לו נושים הרבה ולמחר כאשר התחיל היריד פתח העשיר את חנותו וסחורתו היה חתיכות חתיכות של כמה מיני משי אשר בני אדם צריכים אליהם מאד לתיקון הבגדים היקרים, ותעבור אשת העני לפני החנות של אחי בעלה וראתה שמה הרבה קונים ומשלמים במיטב כספם ויהי היא באה לביתה והתחילה לפתות את בעלה שילך אל אחיו, ויאמר לה הלא השבע השביע אותי שלא אלך אליו ולא אטרידנו בעסקים כאלה ואיך אלך ואיככה אשא פני לנגדו, ותען האשה בחכמה ותאמר אליו איעצך איככה תוכל לגשת אליו לדבר עמו, אתה תבוא אל החנות ותתחיל לבדוק בהסחורות ככל הקונים העומדים שמה וכאשר תשאלנו על מקחם בתוך הדברים תאמר לו כי אתה צריך מעות, ובהכרח עשה כדברי עצתה וילך אל החנות ויגש אל הסחורות והוא מחפש הנה והנה אכן גם העשיר הבין הדברים ואמר לו בערמה אתי מה זה תבדוק ותחפש לך נא אל ביתך והבא אלי בגדיך של משי ואראה מה חסר בהם ואני אתן לך במה לתקנם, אכן הלא עני אתה ובגדי משי אין לך וא"כ מה תחפש בחנם ומה לך במטלאות כאלה.
הנמשל כי מבואר במדרש (פרשתנו י"ב) להקים את המשכן למה היה העולם דומה באותה שעה לטרסקל של שתי רגלים שאינו יכול לעמוד והוא רותת כיון שעשו לו רגל שלישי נתבסס ועמד, כך משנברא העולם עד שקבלו ישראל את התורה היה העולם עומד על גמילות חסדים ואחר שקבלו ישראל את התורה והיו שתי רגלים תורה וגמ"ח היה העולם רותת נעשה לו רגל שלישי עבודה להקריב קרבנות.
והיינו כי קודם מ"ת היה די אל העולם זכות רגל אחד גמילות חסדים, ואחר שנתנה התורה ונעשו שתי רגלים התחיל העולם רופף כי מאז כבר נזדמן מי שעבר על מצות התורה והיה העולם רופף היה מהצורך לעשות רגל שלישי למען אשר על ידי עבודת הקרבנות יתקן את אשר קלקל. ואם כן יפה העיר אותם בלעם והורה להם טעותם כי הם חשבו אשר הקרבנות הוא ענין חשיבות בפ"ע והיה קשה להם מפני מה לא צוה אותם מצות קרבנות, ע"ז אמר להם הלא הקרבנות אינן אלא שלום להשלים את אשר נחסר, ולעשות תיקון אל אשר נתקלקל, ישראל שקבלו את התורה צריכים להקריב, אתם מתחלה פסלתם אותה ועכשיו אתם רוצים להקריב מי שקבלה הוא מקריב, והענין נכון:
חלק ד
אם על תודה יקריבנו מדרש: זהו שאמר הכתוב זובח תודה יכבדנני (תהילים נ', כ"ג) זובח חטאת זובח אשם אין כתיב כאן אלא זובח תודה, למה? חטאת באה על חטא אשם בא על חטא, תודה אינה באה על חטא אם על תודה יקריבנו (פרשה ט', א')
ובסמוך ר' פנחס ור' לוי ור' יוחנן בשם ר' מנחם דגליא אמרי לעתיד כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל הדא הוא דכתיב עוד ישמע במקום הזה כו' קול ששון וקול שמחה כו' קול אומרים הודו את ה' צבאות כו' מביאים תודה בית ה' (ירמיהו ל"ג, י'-י"א) (שם ז').
ולבוא אל באור המאמרים נקדים לבאר מאמר הנביא ע"ה העם ההולכים בחשך ראו אור גדול, יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם הרבית הגוי לא הגדלת השמחה (ישעיה ט', א') והקרי לו הגדלת השמחה, וראוי לבאר שלא יהיה הקרי והכתיב מכחישים זא"ז ושניהם יהיו אמת.
וחשבתי למשפט על דרך שכתבנו למעלה (סוף פ' פקודי) בבאור מאמר ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה (ישעיה ל"ה, י') אשר לכאורה מאמר ונסו כו' הוא משולל הבאור. אמנם דע כי השמחות אשר בבני אדם יזדמנו על ב' פנים, א'. השמחה על דבר קניני, ב'. השמחה על דבר שלילי, היינו כי יש ישמח בעבור השגתו קנין חדש כי באה לידו טובה חדשה, אם שנולד לו בן זכר, או הכניס בנו לחופה, או הצליח בנסיעתו ובא לביתו בריוח הרבה ורכוש גדול. ויש שישמח רק בשלילות הרע כי היה עליו משפט מות, או היה חולה והרופאים התיאשו ממנו ואמרו כי הוא מסוכן בסכנת מות, ותחת מסבות נתהפך מזלו ונשאר בחיים, יעשה לעצמו ג"כ משתה ושמחה. ואולי תהיה שמחת האיש הזה עודפת שבעתים על שמחת הראשון אשר שמחתו בדבר קניני, יען כי כבר היה כפסע בינו ובין המות וניצל מרעתו והלך לביתו לחיים ולשלום, ראוי לו להרבות בשמחה וגיל יותר ממי שהשיג קנין חדש וטובה גדולה. אמנם ההבדל בין ב' סבות האלה המסבבים השמחה, כי אותו אשר שמחתו מסבת רוב גדולה והצלחה לא יפלא בעיני שארית העם ששונו כי הלא האדם יראה לעינים הסבה המחייבת לשוש ולרנן, והרואה גדולתו יחייב שמחתו. לא כן האיש היושב בביתו לא נעשה עמו דבר מהדברים הקנינים, לא השגת הון, לא השגת כבוד וגדולה, והוא מרבה לשמוח בהפלגה אשר אם לא תדע צרתו הקודמת תהיה שמחתו לזרה בעיניך כי גם אתה חי כמוהו ואינך מפליא לשמוח ועליו נאמר לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר (משלי י"ד, י') וזה מאמר והיית אך שמח (דברים ט"ז, ט"ו) לא שתקדים לך צרה ובהניח לך תשמח כאשר רוב שמחותינו עתה, כמו שמחת פורים אינה רק הצלה מרעה הקודמת ומשא מצרים וכדומה. ועל דרך זה ג"כ היתה שמחת ירושלים כי היתה במצור ע"י אשור וכאשר נפל אשור בחרב (לא איש) היתה שמחת ירושלים גדולה מאד, אבל לא על השגת דבר קניני רק על שלילת הרעה שקדמה. לכן יפה אמר הנביא ע"ה בשירו הנחמד העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, כאומר לא אכחד מהגיד חסדי ה' הגדולים, כי העם שהיו בחושך הצרה ראו אור גדול בהצלתם, יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם והרבית הגוי לו הגדלת השמחה, אבל באמת לא הגדלת השמחה כי אין מעמדם ראוי לשמחה כ"א לו לבדו בעבור היותו כבר בסכנת מות ונתיאש מן החיים.
זה הכלל כי המופת על השמחה אם היא שמחה שלמה אם היא נדרשת גם אל הזולת ויתברכו בה גם האנשים הקרואים אצלו לשמחתו והוא גם הוא אם נפשו בחייו יברך לזכות עוד לשמחות כאלה. כי אותו אשר שמחתו שנולד לו בן או שהכניס את אחד מבניו לחופה והקרואים באים לשמוח אתו על ראש שמחתו הוא יברך אתהם ואת זרעם לאמר יושיעכם ה' לעשות ג"כ שמחות כאלה, והם יברכו אותו בכה תזכה גם בבני בנים שלישים גם רביעים. משא"כ אותו אשר ישמח בעבור היותו חולה מסוכן והרופאים התיאשו ממנו ואח"כ שב לאיתנו ויחי מחליו, ואחוזת מרעיו באים אצלו לשוש עמו היאמר להם או יצוה עליהם את הברכה ככה תזכו גם אתם להיות חולים מסוכנים ולהתרפא, או היאמרו הם אליו כן תזכה בכל רבע שנה ח"ו. הוא העד כי זאת היא שמחה באמת כי היא נדרשת ומתבקשת גם על זמן העתיד, גם לו גם אל הזולת, וזאת היא שמחה ואינה שמחה. הוא אשר שאל דוד המלך ע"ה כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך כן אברכך כו' (תהלים ס"ג, ד') ר"ל אמת כי טוב חסדך מהחיים והטוב, עד כי שפתי ישבחונך, אבל בתנאי שהיה הטוב ההוא ראוי להשתוקק אותו ולבקשהו גם על העתיד ג"כ, וזהו כן אברכך - בחיים על העבר, ובשמך אשא כפי - זו תפלה לבקש עוד טובה כזאת אל העתיד. וז"ש לא אכחד כי לו זמן הגדלת השמחה אבל באמת לא הגדלת השמחה כי אינה רק על הצלה מרעה שקדמה והעדר הסכנה אבל הצלחה חדשה בעינינו לא ראינו. זה שהבטיח הנביא על העתיד ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ר"ל שמחה מזה הסוג אשר כל העולם דורשים ומבקשים אותהיריעות האהל ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה ר"ל שיהיה לנו שמחה על השגת דברים קניניים והצלחות חדשות כל היום תמיד לא לשמוח על דבר שליליי על הצלה מרעה שקדמה כי ינסו יגון ואנחה ולא יהיו בעולם כל מאומה:
ההבדל השני בין ב' סוגי שמחות הנ"ל הוא מבואר והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה כו' (ירמיה ז', ל"ד). באור זה כי אותו אשר שמחתו עם הצלה מרעה גם כי הוא מפליג בשמחה וגיל אבל השמחה עצורה רק בלבו, טמונה בחבו לא ישמיע בחוץ קולו, כי יבוש ויכלם לשמוח בפני מי שהוא שאנן ושליו אין מחריד לו דבר מימיו, והוא אינו מראה פנים של שמחה כי הוא ישמח על שנשאר בחיים וזולתו, אין עוד מי שירנן וישוש על עונג החיים וא"כ איך ימלא את לבבו להשמיע גם בחוץ קול ששונו כאשר ישמיעו השמחים אלי גיל בטובות אמתיות, הלא המון שיריו יהיה לזרה באפם. וזהו והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון כו'. כלומר עם כי השמחה לא תהיה נעדרת וישמחו לפעמים על הצלה מרעה אבל עכ"ז אם ישמיעו בחוץ קול ששון יהיה לבוז, וזהו שהבטיח על העתיד ואכלתם אכול ושבוע (יואל ב', כ"ו) ר"ל כי טוב התמידי לא יחסר ממך בשום פעם, והללתם את שם ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא ר"ל טובות קניני והצלחות מופלגות ונפלאות ועי"כ ולא יבושו עמי לעולם:
ההבדל השלישי כי בתתו יתברך לאחד טובה גדולה והצלחה עודפת על הזולת מבני אדם כמו שהיא נחשבת לטובה בעיני המקבל אותם כן היא נחשבת לטובה בעיני הנותן. לא כן אם חשיבות הטובה בעיני המקבל בעבור כי נתקיים בו מאמר ונפש רעבה כל מר מתוק (משלי כ"ז, ז') אבל בעיני הנותן הוא כאין ודבר מועט.
ואולי זהו ההבדל בין מאמר כי גדול עד שמים חסדך (תהלים נ"ז, י"א) בין מאמר כי גדול מעל שמים חסדך (שם ק"ח, ה') כי מאמר מעל שמים יסוב על דבר שהוא גדול באמת, ומאמר עד שמים יסוב על טובה שהיא קטנה מצד הנותן והיא נחשבת לגדולה רק מצד הכרח המקבל ודלות ערכו, כי העני ישמח גם על טובות קטנות בהשיגו לחם רעבונו בהצלת נפשו מחרפת רעב, אבל בעיני הזולת לשמחה מה זו עושה, כאשר רמזנו במאמר והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון כו'. ואולי זהו כלול במאמר פי יספר צדקתך כל היום תשועתך כו' (שם ע"א, ט"ו) כלומר כי בעתה אמלא פי תהלה רק בהודאה על הצלה מרעה, ועל השגת הישועה כי נושעתי מהרעות והצרות שקדמו לי, לזה התפלל ואמר - אבוא בגבורת ה' אלהים ר"ל כל חפצי ותשוקתי לזכני כי תבענה שפתי תהלה על הגדולות ודבר גבורות שהמה טובות אמתיות, ואז - אזכיר צדקתך לבדך (שם פסוק ט"ז) לא אספר רק הצדקות אשר תעשה עמי לשמחני בשמחה בדברים קניניים ולא אצטרך להשיג ישועה להיות נושע מן הרעה שקדמה.
וזהו מאמר אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים (שם קכ"ו, ג') באור זה על דמיון ב' עשירים היו בעיר אחד היה לו בן חכם עד שעלה על כסא רבנות, ויהי כאשר דרש שמחו לקראתו אביו ואמו וכל משפחתו, ויתנו לו מתנות גדולות, וכל אנשי העיר ברכו את בניהם יה"ר שתהיה כמוהו, ובן העשיר הב' היה זולל וסובא ויעש נאצות גדולות עד כי נתחייב מיתה, ויהי בטרם הקריב אליו שר החובל קרה מקרה כי נתהפך עליו הדין ופטרוהו וילך לביתו בשלום, וכל בית אביו ומשפחתו התאספו ושמחים עמו עד מאד על הנס הנעשה לו, אכן השמחה הזאת לא יאבו לברך את בניהם יה"ר שיזכו גם המה לשמחות כאלה. כן אנחנו בזמן החורבן אשר נאמר עלינו אשר לחרב לחרב אשר לרעב לרעב כו' (ירמיה ט"ו, ב') ונשיג ישועה והצלה מרעה, הנה שמחה כזאת לא יקוה הזולת שיהיה גם לו כן. לכן ספר ואמר בהצלחת העתיד שתהיה גדולה כ"כ עד אשר יאמרו כל הזולת - הגדיל ה' לעשות עם אלה מהנפלאות העצומות, עד כי גם אם הגדיל ה' לעשות עמנו כמו אלה ההצלחות היינו גם אנחנו שמחים והמשיך תפלתו ואמר - שובה ה' את שבותנו מה שאנחנו עתה כאפיקים בנגב כמו שיזדמן לפעמים מוצא מים בארץ הנגב אשר הזורע זורע בדמעה מדאגה פן לא יצמח ולא יעלה בה כל עשב, וכאשר יקרה אח"כ כי יזדמן אפיק מים בארץ יבשה זאת אז - הזורעים בדמעה ברנה יקצורו, תחלה - הלוך ובכה ואחר כך בא יבוא ברנה וישא אלומותיו. משא"כ לעתיד כי שמחת עולם תהיה על ראשנו כמאמר ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה כלומר שהאנחה לא תקדם עוד אל השמחה כמו שנתבאר:
ואחר דברינו אלה מה מאד יתבאר לנו מאמרם ז"ל במדרש ר' אבא בר כהנא ורב חנן תרויהון בשם ר' עזריה דכפר חטיה אמר משל למלך שהיה לו ב' מגירסין, בישל לו האחד תבשיל אכלו והיה ערב לו, ועשה השני תבשיל אכלו וערב לו, ואין אנו יודעים איזה מהם ערב לו יותר, אלא במה שהוא מצוה את השני ואומר לו כתבשיל הזה תעשה לי אנו יודעין שהשני ערב לו יותר, כך הקריב נח קרבן והיה ערב להקב"ה שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח (בראשית ח', כ"א) הקריבו ישראל קרבן והיה ערב להקב"ה, ואין אנו יודעים אי מהם ערב לו ביותר אלא במה שהוא מצוה את ישראל ואומר להם ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי אנו יודעים ששל ישראל ערב לו ביותר כו' (פרשה ז', ד').
ובטרם נבוא אל הבאור ראוי להתעורר על דרך כלל בענין הקרבנות שהוא חלק גדול מתוה"ק, כל ספר ת"כ, ודבר ה' היה ביד עבדיו הנביאים דבר מתנגד לכאורה אל כל המצוה הזאת הנביא אומר למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' כו' (ישעיה א', י"א) עוד נאמר כה אמר ה' עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח (ירמיה ז', כ"א). וכן יש להתעורר ג"כ על ענין התענית אשר ידענו כמה גדול כח התענית למחילה וסליחה וכפרה והנביא קורא ואומר הכזה יהיה צום אבחרהו כו' (ישעיה נ"ח, ה')שפת היריעה אמנם לדרכנו יתבאר מאד על דרך שאמר הנביא ע"ה בתוכחתו הגנוב רצוח ונאוף והשבע לשקר כו' ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עלי ואמרתם נצלנו למען עשות את כל התועבות האלה (ירמיה ז', ט'). והרצון בזה כי הפרעון החובות יש ב' סוגים יש יבוא אל הסוחר לשלם לו בעד סחורותיו ויתן לפניו את כל הסך המגיע לו ממיטב כספו במטבע יפה עובר לסוחר, ויש אשר יביא אל הסוחר התנצלות לאמר כי נשרף ביתו וכל אשר לו רק מצדקתו ואומן רוחו לבלתי היות לוה רשע כו' אסף וקבץ מבגדיו וכליו השרופים וכל יתר הפליטה ויביא אל הסוחר שיקבל זאת מידו על חובו, והוא מבקש מאתו בבכי ותחנונים שיהיה חשוב ומקובל בעיניו כאלו שלם לו כראוי במטבע טובה, והסוחר כשמעו את דבריו נכמרו רחמיו והבטיח אותו לאמר דע ידידי כי טוב לי הפרעון הזה כפרעון של פלוני שנתן לי מיטב כספו. והנה אם אמנם אמת הדבר כי יהיה הפרעון הזה נכון ומקובל בעיני הסוחר עכ"ז תראה הבדל גדול כאשר הסוחר ישיג עוד סחורות בעבור החנונים זה אשר פרע לו בכסף מלא מזומן יחפוץ הסוחר לתת לו עוד סחורה בהקפה על דעת כן שיתן לו אח"כ כאשר עתה, לא כן הב' כ"א אמנם עתה כשר הדבר לפניו הוא רק מסבת ההכרח ממה שקרה לו עתה בהכרח הוא מקבלהו על העבר אבל באלה ההתנצלות לא יאבה ולא יחפוץ לסחור עמו עוד בימים הבאים גם כן על זה האופן.
וזה ההבדל בעצמו בין העושה מצות ומע"ט ועושה מצוה כמאמרה הוא מקובל בעיני ה' על העבר וחפץ בהצדקו גם על העתיד, לא כן המקריב קרבן על חטאתו ועל חובו שהוא חייב להקב"ה, או שהוא מענה את עצמו בתענית, גם כי בהכרח יהיה פרעון הזה מקובל על חובו יהיה רק על העבר אבל על העתיד לא יאבה ה' עוד לסחור עמו. והוא שהתפלא הכתוב ואמר הגנוב רצות ונאוף והשבע לשקר כו' ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה כו' ואמרתם נצלנו, כבר יש לנו ריוח והצלה מחובות הראשונות למען עשות כו' כלומר למען עשות עוד בעתיד גם כן את כל התועבות האלה. כמי שנושא משא על כתיפו ויש ברצונו לקחת עוד משא אחרת הוא הולך אל מקום מסחר ומניח שם את המשא אשר עליו למען יוכל אח"כ להרים גם משא האחרת לתתה על שכמו, כן היו חושבים לעשות מו"מ עמו יתברך לחטוא ולהביא קרבן להקל משא החטאים מעליהם, וזהו ואמרתם נצלנו למען עשות מחדש.
וזהו ג"כ בענין התענית גם כי הוא מקובל בעיני ה' הוא רק על העבר אבל הכזה יהיה צום אבחרהו, היש על דעתיכם שאבחר בו גם על העתיד להעמיד המו"מ ע"ז, הן ביום צומכם תמצאו חפץ ואתם חפצים לבלות כל ימיכם במו"מ זה. זהו מאמר שלמה המלך ע"ה עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח (משלי כ"א, ג') ר"ל על העתיד יותר יבחר יתברך צדקה ומשפט מאשר יבחר בזבחים, כי אינם מקובלים רק על העבר.יריעות האהל
ובזה יתבאר יפה מה שהוא יתברך מתנצל על שהוא מכלכל אותנו עתה בטובות כאלה וכאשר נשמח תהיה השמחה אך על הצלה מרעה שקדמה והוא מבואר בדרז"ל (בילקוט ואתחנן) אמר הקב"ה אני אמרתי מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כו' עתידים אתם שתאמרו לי מי יתן מציון ישועות ישראל. באור זה על דרך שאמרו במדרש את קרבני לחמי לאשי אמר להם הקב"ה אם הבאתם ברצון ובטובה הוא קרבני ואם באונס הרי הוא לאשי ואינו לשם (פרשה כ"ז, י'). והמאמר סתום מאד היעלה על המזבח קרבן באונס, אבל הנראה לדעתי כך הוא כי יש ב' מיני קרבנות, של צדיקים היינו שהם זריזים מכל עון וחטא, רק מגודל יראתם ופחדם הם חרדים בעצמם, כמו שעשה איוב כי פחד ודאג אולי חטאו בני (איוב א', ה') והעלה עולות מספר כלם, וכמו שאמרו על בבא בן בוטא שהביא אשם תלוי בכל יום (כריתות כ"ה, א') כי כן משפט הצדיקים השלמים לקיים מאמר ואל תאמין בעצמך. או שיהיה הקרבן להוסיף קדושה כקרבן אהרן ובניו בעת חנוכת הבית וכן כמה קרבנות כמו שלמי נדבה שהם באים מרצון הטוב. והמין הב' מן הקרבנות שהם באים על חטאים ידועים כמו חטאות ואשמות אשר עליהם נאמר זבחי אלהים כו' לא תבזה (תהלים נ"א, י"ט).
אבל לא יתחדש לו אל המקריב שום טובה, והלואי שיפעול זאת שיהיה נשאר קיים על מעמדו הראשון שהיה קודם החטא וא"כ לא יפעול למעלה מאומה רק לבטל האף ולהשקיט החמה שהיה ראוי לבוא עליו, כאשר רמז הכתוב בתוכחתו כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת כו' (ירמיה ל"ב, ל"א) ר"ל לא שיועיל להם להשפיע להם טובות רק זאת לבד להשקיט מעליהם האף והחמה ולמנוע מהם הרע.
וזהו מאמר לרצונכם תזבחו כי הקב"ה צוה הקרבנות על דעת כן שיביאם המקריב רק מרצונו הטוב להוסיף לו קדושה. וזהו מאמר הקב"ה אם הבאתם ברצון ובטובה הוא קרבני ואם הוא באונס הרי הוא לאשי, ר"ל אם מרצון תקריבו בלי עון וחטא שיקדם אל הקרבן רק למען ספות עבודה וקדושה אז יהיה הקרבן לריח ניחוח, לא כן אם תהיה מוכרח להביא קרבן בעבור חטא שקדם לך ואתה תקריב אותו להפר הכעס והדין, שלא יגיעך עונש, הרי הקרבן לאשי היינו למלאכי הדין להשקיט אותם וכנ"ל, אבל הוא יתברך לא ירויח בזה יותר מאלו לא חטא ולא הביא קרבן, והוא ממש מדה כנגד מדה מה שהוא יתברך מכלכל אותנו בטובות רק בבטול הרעה שקדמה, כי כמעשה ידינו יתן לנו כי גם עבודתנו עתה כך הוא.
וזהו מאמר הילקוט אני אמרתי מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים לא כמו שהם עתה שכל השתדלותם רק בתיקון המעוות לא להוסיף שלמות ואם כן לא יוכלו להרויח מאומה כי גם טובותיהם לא תהיינה רק להדיח מעליהם הרעה שקדמה, ולכן עתידים אתם שתאמרו לי מי יתן מציון ישועות ישראל ר"ל שיקוו תמיד אל ישועה שלמה ואמתית להשיג ששון ושמחה באין הקדם יגון ואנחה (ועי' עוד בזה סוף פרשת פקודי):
ואולי זהו הרצון במאמר ה' אלהי שועתי אליך ותרפאני ה' העלית מן שאול נפשי כו' בערב ילין בכי כו' הפכת מספדי למחול לי כו' למען יזמרך כבוד כו'. (תהלים ל', ג'-י"ג) הנה בדבריו אלה ביאר לנו כל הדברים אשר כתבנו כי עתה בצרתה לי שועתי אליך ותרפאני והיתה הרוחה, ונס יגון ואנחה כי הפכת מספדי למחול לי כו' אבל כל ישעי וכל חפצי למען יזמרך כבוד ר"ל כי עיני צופות על טובות אחרות שיהיו אמתיות בתכלית, לא שתהיינה רק הצלה מרעה שקדמה כי לשמחה כזאת אין כבוד להשמיע אותה בחוץ וברחובות קריה, וכמ"ש בבאור מאמר והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה כי השמחה תהיה עצורה רק בלב. וזהו למען יזמרך כבוד ולא ידום וזה רק בהשגת טובה קנינית והצלחה אמתית אז יוכל להרחיב פיו ולהשמיע קולו גם חוץ ולזמר ולרנן, וזהו למען יזמרך כבוד ולא ידום ולא יבלום פיו. עוד שנית - ה' אלהי לעולם אודך, כי כאשר תשפיע עלי טובות כאלה שהם הצלחות אמתיות אני משתוקק אליהם להודות עליהם שמך גם בזמן העתיד לעד לעולם, אבל לא כן מה שהעלית משאול נפשי שועתי אליך ותרפאני, מי זה יאבה להיות חולה ולהשיג רפואה אח"כ, וכמאמר הנ"ל כן אברכך בחיי על העבר ובשמך אשא כפי לבקש טובה כזאת גם בעתיד.
זה שאמר המדרש לעתיד כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינה בטלה לעולם הדא דכתיב עוד ישמע בערי יהודה כו' קול ששון וקול שמחה כו' קול אומרים הודו את ה' צבאות כי טוב כי לעולם חסדו, ר"ל הודו את ה' שהוא מטיב עמנו בטובות אמתיות קניניות נוספות על הטוב התמידי וזהו כי לעולם חסדו, בכל משך הזמן בתמידות ועל החסד התמידי הזה ישים עוד טובות חדשות.
וזהו עוד ישמע במקום הזה כו' מלת עוד היא להורות דבר נוסף על הבטחתו תחלה והיתה לי לשם ששון לתהלה ולתפארת כו' אשר ישמעו את כל הטובה, ועוד דבר נוסף על זה כי ישמע במקום הזה קול ששון וקול שמחה כו' מביאים תודה בית ה'. וזה שאמרו זובח תודה יכבדנני, זובח חטאת זובח אשם אין כתיב כאן אלא זובח תודה, למה? חטאת באה על חטא אשם בא על חטא תודה אינה באה על חטא אם על על תודה (יבוא ויקריב) יקריבנו וז"ש בסמוך משל למלך שבאו אריסיו ובני ביתו לכבדו בא אחר אמר מי הוא זה אמרו לו אריסך הוא אמר להם טלו סדורו בא אחר כו' טלו סדורו בא אחר וכבדו אמר מי הוא זה אמרו לו לא אריסך ולא בן ביתך אלא בא לכבדך אמר יהיבו ליה כסא וישב עליה כך חטאת בא על חטא כו' (פרשה ט', ד'). וענין המשל הזה כי באין ספק האריס והגנני מסתמא גנבו משל מלך עד שנתעשרו ואח"כ מתנדבים להביא מתנה אל המלך, והוא יודע האמת שכלו שלו ומשלו יתנו לו לכן אינו משתעשע עם הנותן, אבל האיש הזה בא ממרחק לכבוד המלך הוא משתעשע עמו מאד, כך חטאת בא על חטא שגנב תחלה, אבל זובח תודה יכבדנני.
ומעתה יפה המליץ ר' אבא בר כהנא משל למלך שהיה לו ב' מגריסין בישל לו אחד תבשיל וערב לו ועשה השני תבשיל אכלו וערב לו, ואין אנו יודעים איזה ערב לו ביותר, אלא במה שהוא מצוה את השני ואומר לו כתבשיל הזה תעשה לי אנו יודעין שהשני ערב לו ביותר, כך הקריב נח קרבן והיה ערב להקדוש ב"ה, הקריבו ישראל קרבן והיה ערב להקב"ה, ואין אנו יודעין איזה ערב לו ביותר אלא במה שהוא מצוה את ישראל ואומר להם ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי אנו יודעין ששל ישראל ערב לו ביותר. והיינו כי הקרבן אשר הקריב נח לא היה רק לכלא פשע ולהתם חטאת מחטא דור המבול, וא"כ לא היה הקרבן רק על העבר ולא באלה חפץ ה' לעשות מו"מ מענין זה לחטוא ולהביא קרבן, ולחזור ולחטוא ולהביא קרבן לא כן קרבן תמיד שהקריבו ישראל בא להוסיף קדושה על קדושתם לכן צוה עליהם ואמר את קרבני לחמי כו' תשמרו להקריב לי במועדו: