אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
ויקרא
חלק א
ויקרא אל משה מדרש: מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם רב חמא בר חנינא אמר אין הקב"ה נגלה על אומות העולם אלא בחצי דבור כמה דתימר ויקר אלהים אל בלעם (במדבר כ"ג, ד') אבל נביאי ישראל בדבור שלם שנאמר ויקרא אל משה וכו' אמר ר' יוסי אין הקב"ה נגלה על אומות העולם אלא בשעה שדרך בני אדם פרושים זה מזה דכתיב בשעפים מחזיונות לילה בנפול תרדמה על אנשים (איוב ד', י"ג) (פרשה א', י"ג).
באור זה, דע כי מציאות הדברים מהם בעצם ומהם במקרה, כמו המים מציאותם בעצם וראשונה בימים ובנהרות, ועצם מציאות האש הוא באבנים ובעצים ביערות שם מציאותם בעצם, ואם תמצאם בהזולת מהמקומות הם שמה אך דרך מקרה.
כן התורה ונועם ההשגה באלהות אצל העם הנבחר הוא בעצם כמאמר: אשרי הגוי אשר ה' אלהיו, העם בחר לנחלה לו (תהלים ל"ג, י"ב) מורה כי עצם תולדותינו להיות משכן לאלהותו ותורתו, ואם המצא תמצא אצל הזולת הוא אך במקרה כמאמר זורו רשעים מרחם (שם נ"ח, ד'). לכן, הזולת אם תראה בו דבר טוב לא תראנו בלתי על דרך מקרה אחר אשר השביע נפשו ממשאלותיו החמריים יזכור גם את הבורא כל טוב העולם, לכן נאמר ויקר אלהים אל בלעם.
לא כן העם הנבחר אשר הדבק בה' תהיה דבקותו עצמיית כאשר בלעם בעצמו הודה ואמר ה' אלהיו עמו וכו' (במדבר כ"ג, כ"א) כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו (שם כ"ד, ט') לכן היתה הקריאה קריאה שלמה וגם ביום, משא"כ בלעם וחבריו נגלה אליהם רק בלילה בשעה שהם נוחים מתאותם.
חלק ב
במדרש: דבר אחר אז דברת בחזון לחסידך מדבר במשה שנדבר עמו בדבור ובחזון שנאמר פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות כו' עד כל ישראל עומדים לפני הר סיני ואומרים אם יוספים אנחנו לשמוע (דברים ה', כ"ב) ומשה שומע כל הדבור עצמו וחיה תדע לך שהוא כן שמכלם לא קרא הדבור אלא למשה שנאמר ויקרא אל משה (פרשה א', ד').
הנראה בכוונת הדברים על דרך מאמרו יתברך הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (שמות י"ט, ט') והוא על פי משל לשר גדול שהיה לו בעירו איש אחד שהיה בעיניו חביב ונכבד עד מאד והיה יודע לדבר עם השר בכל הלשונות שהיה השר מדבר בהן, פעם בא השר הזה אל העיר והלכו כל תושבי העיר לקראתו ובתוכם היה גם האיש הזה וישא השר את עיניו וירא את האיש הזה וידבר אתו אבל דבר אתו בלשון אנשי המדינה, ויתפלא האיש מאד מדוע לא דבר עמו בשפה נכריה לועזית או ארמית צרפתית וכדומה, הלא השר יודע כי שומע עבדו גם לשונות זרות, ויאמר אליו השר הלא תדע כי בזה גליתי היום הפלגת אהבתי אותך כי אם בחרתי על דל שפתי שפת מצרי או ערבי לדבר עמך לא היה נודע אל ההמון רוב אהבתי אותך כי מה אשר אני מדבר עמך ולא עמהם כי ידעתי כי הם אינם מבינים שפת ערבי, אמנם עתה אשר פתחתי פי בלשון המדינה ועכ"ז אין אני מדבר כי אם עמך ידעו כלם כי דברתי רק עמך מאשר יקרת בעיני ונכבדת יותר מכל ההמון.
וזהו ממש מאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בהשתלשלות עד גדר אנושי בעבור ישמע גם העם בדברי עמך, ואז גם בך יאמינו לעולם אחר כי יתברר להם דבקותך ונפלאתה לי אהבתך.
וזהו אז דברת בחזון לחסידך זה משה שנדבר עמו בחזון ובדבור שנאמר פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות כלומר לא בגדולות ונפלאות מהשגת כח אנושי וכאמרם ז"ל (שמות רבה ה') קול ה' בכח למד שנגלה לכל אחד ואחד לפי כחויריעות האהל ועם כל זה מכולם לא קרא הדבור אלא למשה שנאמר ויקרא אל משה.
חלק ג
מדרש: ר' תנחומא פתח יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת (משלי כ', ט"ו) הכל הביאו נדבתן למשכן זהב הדא הוא דכתיב וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב כו' (שמות כ"ה, ג') ורב פנינים זו נדבתן של נשיאים דכתיב והנשיאים הביאו כו' (שם ל"ה, כ"ז) וכלי יקר שפתי דעת לפי שהיתה נפשו של משה עגומה עליו ואחר הכל הביאו נדבתן למשכן ואני לא הבאתי, אמר לו הקב"ה חייך שדבורך חביב עלי יותר מן הכל שמכולם לא קרא הדבור אלא למשה ויקרא אל משה (פרשה א', ו').
הדברים פשוטים כי באו רז"ל להביננו מאין גדול חלקו של משה יותר משלהם, כי יש מתנה שהוא דבר נחמד ועכ"ז יש באפשר להשיגו יהיה גם בקושי ובכבדות אבל המתיגע עליו ישיגהו כמו זהב וכסף, אמנם יש דבר רחוקה השגתו גם אחר היגיעה שאין לו מציאות בעולם כענין הנאמר יש אחד ואין שני (קהלת ד', ח') זה שאמר הכתוב יש זהב ורב פנינים ר"ל האף אמנם כי דברים נחמדים הם עכ"ז יש ויש ממינם בעולם גם זהב גם פנינים, אבל וכלי יקר שפתי דעת כי שפתי דעת חמודים ויקרים עד כי אין מציאות אל מי אשר יקבל וישמע דבר מהבורא יתברך כי אם משה לבדו הגיע אל מעלה זאת עד שתהיה התורה נקראת על שמו כמו שנאמר זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג', כ"ב):
חלק ד
מדרש: אדם כי יקריב מכם קרבן לה' זה שאמר הכתוב הבן יקיר לי אפרים (ירמיהו ל"א, י"ט) עשרה נקראו יקרים ואלו הן התורה והנבואה והתבונה, והדעת, והסכלות, והעושר, והצדיקים, ומיתתן של חסידים, והחסד וישראל, התורה מנין שנאמר יקרה היא מפנינים (משלי ג', ט"ו) כו' הסכלות מנין שנאמר יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט (קהלת י', א') (פרשה ב', א').
ובהשקפה ראשונה הדבור כמו זר איך יתכן להחליט על הסכלות כי הוא מן הדברים היקרים שנבראו בעולם. אמנם דע כי כבר נתבאר אצלנו מאמר המלך החכם ע"ה עד מתי פתיים תאבהו פתי (משלי א', כ"ב) לא אמר למה פתיים תאהבו פתי, או מדוע אבל אמר עד מתי אשר מכותלי שאלתו ניכר היותו מחליט על הפתיות כי ראוי לאהוב, רק שאל ואמר עד מתי פתיים תאהבו פתי, כי ראוי עכ"פ להגביל זמן עד כמה, והדבר פלאי כי באמת אין ראוי לאהוב פתיות מכל וכל.
אמנם יפה בארנו זאת (קול יעקב ריש קהלת) כי הפתי אשר התמכר אל הדברים התמידים אצלו גם הוא יש לו תקוה שתועיל לו התוכחה והמוסר באמור לו כי הוא תועה בדעתו והדבר אשר הוא אוהב וחומד הוא מאוס ומתועב, והסבה בזה יען כי החומד הזה כבר עבר בין בתרי החמדות, כבר ראה כמה דברים אשר חמד אותם מאד והחליט היותם טוב ומועיל ואח"כ נגלה לו בעצמו טעותו וראה והבחין כי מאוסים ומתועבים הם באמת, אז נקל בעיניו לשמוע לקול מוריו המסכלים עצתו בדבר חן הדברים אשר הוא חושק ומתאוה, באמרם לו כמו שטעית בזה והיית חושב כי הוא טוב וישר והוא שקר כן תאמין כי גם החמודות אשר אתה מבקש עתה גם המה מהבל יחד.
כמו שאנחנו רואים האדם בהולדו אינו אוהב כ"א שדי אמו לינק מהם ואחר הגמלו מהיניקה וירגיל את עצמו לאכול אז הוא מואס בשדי אמו ומרחיק אותם תכלית ההרחק, ואז הוא בוחר במשחקי ההבל אשר אין בהם ממש לרכוב על המקל ולומר עליו כמה נאה סוס זה וכדומה מהבלים כאלה, ואחר אשר יתגדל ימאס באלה החמודות ותגעל נפשו בהם ויבחור בכלים נאים למראה, יחמוד השחוק והטיול ושאר דברים שאין בהם ממש, ובהתגדלו עוד יותר ימאס גם באלה ויתאוה לכבוד ולתפארת מה שאין בהם תכלית בלתי כבוד מדומה וגאה וגאון יתנוססו בקרבו מרבים ההבל.
ואם רצונך לחקור למה נתן יתברך בלב הנער ובטבעו לאהוב את ההבלים אשר אין בהם ממש. אומר לך דע כי משכן האהבה והחמדה הוא בלב, ותולדות החמדה השמחה והאבל, השמחה בהשיגו חמדתו והאבל בהעדרה יאהב את מי אשר יתננה לו, ישנא ויתעב את מי אשר יקחנה מידו וכחו, כן הכעס והרצון, הצער והתענוג, החמלה ואכזריות, וכל המדות כלם יתעוררו באדם ויתהוו בלבו ע"י הבלים. ועילת הדבר כי כל פעל ה' למענהו למען יהיה מקום השראה ומציאות לכל המדות בלב האדם להתרגל בהם מעודו עד אשר בהגיעו אל ימי הבינה אז יהיה בו הרגל המדות להשתמש בהם בעבודת בוראו יתברך.
והדמיון בזה לאבנים יקרות אשר מציאותם מעבר לים והבא לקנותם מארץ מרחק והוא ירא ודואג עליהם פן יאבד מהם להיותם קטני הכמות ורבי האיכות והנזק בכל אחת מהן רב, זאת העצה אשר יבחר לשבץ אותם שיהיה קבועים בעץ או בעופרת למען ישתמרו עד בואו לביתו, ואח"כ יקחם משם ויעשה להם משבצות זהב וכסף לכל אבן משבצת הראויה לו.
כן הדבר במדות כי הבורא יתברך צייר אותם בכח נפש האדם בבטן אמו, לא תהו בראם ח"ו כי אם לעבודתו ויראתו, האהבה לאהוב את השם ותורתו, השנאה לשנוא את הרע בעיניו יתברך, ותולדות האהבה והשנאה נגררים אחריהן וכלם לעבודת הקודש נתנו.
אבל זמן שמושם באדם לעבודת הקודש כראוי להם איננו בימי עלומיו כי האדם נולד ובא לעולם לא בדעת ולא בתבונה כמשפט אפרוח, ומתי יעשה הקישוטין אשר הקב"ה דורש מאתו אשר למענם נטע בו הכחות והמדות האלה בנפשו, אך כאשר יגדל וכאשר יהיה לאיש ואחר אשר ישלים עצמו בחכמה ודעת איך להשתמש בהמדות היקרות האלה.
והנה אם לא היה האדם משתמש בהמדות האלה מיום הולדו עד יום עמדו על דעתו האמתית שיש ביניהם מרחק רב ושנים הרבה היו נאבדים ממנו מעט מעט ולא היה נשאר מהם בלב האדם מאומה, ולכן שם הבורא יתברך בלב הנער רעיונות לאהוב את הבליו ולשנוא את קצתם למען יתרגל בהן ובתולדותיהן בילדותו, והיה בעת עמדו על דעתו יהיו המדות נכונים ומזומנים לו, היינו כי הוא יתברך עשה ויכונן המדות האלה תוך משבצות של בדיל ושל עופרת כי גם התינוק כאשר אביו יעקם פניו עליו הוא מתירא ופועלת בו מדת היראה, ואח"כ כאשר יראה איזה הבל מן הכפתורים וחלקי נחל הוא מתאוה וחומד אותם משתמשת בו מדת האהבה והתשוקה, וכאשר יוכל ללכת ברגליו יחמוד מקל לרכוב עליו ישמח במציאותו ויתאבל על העדרו.
ואת כל אלה ידו יתברך עשתה למצוא מקום אל הכחות ואל המדות אשר בנפש שיהיה להם על מה לחול, וזה להם מקום תחנותם כל הדרך הארוך ההוא מלידה מבטן עד אשר יבוא לכלל שנים הראוים לעבודה ואז יסיר הפחות וישים סגנים תחתיהם, ר"ל ילקט ויקבץ המדות האלה ויפרידם ויפשיטם מכתנות עור או שק שהיו משובצים בהם ויעשה להם מעתה כתנות בד ומשבצות זהב טהור קודש לה' לקחת כל מדה ולהשתמש בה את הראוי אליה בעצם, וראשונה. היראה ליראה את ה' אלהיו, האהבה לאהוב אותו ולאהוב תורה ומצות ומעשים טובים.
ושלמה המלך ע"ה אחרי ראותו בני אדם באים בשנים יזקינו, ויזקינו וכשלג ילבינו ועוד הם רוכבים על המקל יתפלא עליהם ואמר עד מתי פתיים תאהבו פתי לאמר אמת כי מתחלה היה הכחות מסודרות כך למען תת מקום אל תחנותם ואל מושבם שיהיה להם על מה לחול, אבל עתה כבר הגיע עת דודים לשמש עם המדות האלה את הראוי אליהם.
ובזה כבר אמרנו לפניך טעם נכון על מאמר חז"ל (במדרש קהלת)שפת היריעה אין אדם מת וחצי תאותו בידו יש לו מנה מבקש מאתים יש לו מאתים מבקש ארבע מאות (עי' אהל יעקב ח"ב סוף פ' בשלח) אשר מה מאד יתחמץ לבב איש על עיקר דבר זה מאין יתנוצץ בלב אנוש אשר עד עולם לא יוכל להשביע נפשו ולומר די על מה שבידו, הלא כבר החליט הכתוב ואמר לכל תכלה ראיתי קץ (תהלים קי"ט, צ"ו) היינו כי כל עצם מחפצי עוה"ז יש לו קץ וגבול תוך השלשה מרחקים וא"כ יחוייב מצד הטבע כמו אשר העצם ההוא יש לו גבול וסוף ותכלית כן היה מהראוי אשר החמדה והתשוקה אשר יהיה לאדם אל עצם זה יהיה ג"כ גבוליי ותכליתיי, כאשר העיר החכם ע"ה ואמר גם את זה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ז', י"ד) היינו כי המדות נמדדות כפי ערך העצמיים לכל, בהם חיי האדם וא"כ מדוע יגדל כח החמדה אשר אל העצם מערך העצם עצמו אלף פעמים. ככה ואין אדם מת וחצי תאותו בידו.
אמנם דע כי לא לתהו ברא יתברך כח זה בנפש בלתי לתכלית טוב להיות באדם תשוקה ותאוה בלי גבול אל התורה ואל התעודה, ולהיושבים לפני ה' ראוי להיות התאוה גוברת בהם בלי גבול כי חכמת התורה היא ג"כ בלי גבול ותכלית רק האדם הוא בעל בחירה והוא מחליף וממיר את כבודו על תהו והבל, היינו כי הוא רודף עם התשוקה הזאת הנכבדת אחר ההבלים, ועכ"ז הכח המשתוקק לא ישנה את תפקידו וא"כ אם הוא אוהב כסף לא ישבע כסף.
הוא אשר השלים ואמר הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמול תחת השמש מספר ימי חייו אשר נתן לו האלוקים כי הוא חלקו (קהלת ה', י"ז), והוראתו בזה להביננו דעת כי הכוונה הראשונה בבריאת הכח הזה באדם היה רק בעבור חלקו המיוחד לנפשו למען יעסוק בתורה ומצות כל הימים אשר הוא חי על האדמה, ויצעד מעלה מעלה אל שלמות הנרצה מאתו יתברך בלי הפסק לעולם, ולכן גם בעלי התאוה המעתיקים כח זה אל הבלי העולם אין קץ אל תאותם כי הכח ההוא ישמור את חקו.
וזהו הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה כלומר ראיתי ענין טוב ויפה בבריאת הכח ההוא לדברי תורה להגות בהם בלי שביעה ובאין קץ ולעמוד בסוד ה' העמוק מני ים ולראות טוב בעמלו כי הוא חלקו. וזהו ג"כ מה שאמר הלאה אם יוליד איש מאה כו' ונפשו לא תשבע מן הטובה כו' כל עמל האדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא (שם ו' ג'-ז') מאמר וגם הנפש כו' הוא כמו ועוד ראיה כי גם הנפש לא תמלא, כמאמר רבותינו ז"ל במדרש ע"פ זה משל לעירני שנשא בת מלכים אם יביא לה כל התענוגים שבעולם אינם חשובים אצלה לכלום, למה? לפי שהיא בת מלכים, כך הנפש אלו הבאת לה כמה מצות ומעשים טובים לא תמלא מהם לפי שהיא בת מלך יתברך שמו ואין קץ לתשוקתה הנפלאה, והמדה הזאת היא גזולה ביד האדם מן הנפש, כי לצורך הנפש נטע יתברך כח זה בעבור התורה שהיא ג"כ עד אין קץ, ולכן גם הנפש לא תמלא, כמו הרעב ללחם ואוכל דברים שאינם משביעים אשר כרסו מלא ונפשו רעבה (והמשכיל יבין כי גם הגאוה אשר באדם הנה היא גם היא רק על דרך החלוף והתמורה כי הוא ממיר הכח הנטוע בנפש בעבור קיומו והשארתו הנצחיית הוא מחליפהו על ענין אחר כי כבר אמרו חז"ל לפיכך נברא אדם יחידי כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם (סנהדרין ל"ח).
ועל ב' אלה, על התאוה ועל הגאוה אמר החכם ע"ה רום עינים ורחב לב נר רשעים חטאת (משלי כ"א, ד') כלומר כי המה בבחירתם הרעה הטו הכוחות האלה דרך עקלתון אל חטאת אשר בעצם וראשונה נטע בו יתברך פחות כאלה להשתוקק לתורה ומצות ושיאמר בשבילי נברא העולם על דרך הנאמר ביהושפט מלך יהודה: ויגבה לבו בדרכי ה' (דברי הימים ב' י"ז, ו') אבל המה בזדון לבם יחליפו וימירו פעולות הכחות האלה ודו"ק. כלל הדברים כי אין לה שביעה לעולם והוא גלגל החוזר בכל אדם גם בחכמים מחוכמים המלאים חכמה למדי. אמנם לדעת ולחקור על איזה אופן יבוא שהנפש השלם בכל, כמו שלמה ע"ה שגם הוא עיניו לא תשבענה. ויותר יפלא ע"פ הכלל אשר כלל דוד המלך ע"ה בדבורו על סוג האדם בכלל באמרו כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ותחסרהו מעט מאלהים (תהלים ח', ד') לומר כי יש דברים פרטיים שנעלמים מעיני כל חי שלא ישיגם שום אדם גם אחר היגיעה והעמל הרב כמו ידיעת עצמותו יתברך עד כי גם מרע"ה לא השיגו כמאמר ופני לא יראו, והרמב"ן ז"ל כתב על מאמר כי לא יראני האדם וחי (שמות ל"ג, כ') גם המלאך המתואר חי גם הוא לא יראני וכן כמה חקים כמו פרה אדומה ודומיה, עד כי גם שלמה המלך ע"ה בחכמתו הנפלאה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז', כ"ג). והשלשה שאמר עליהם שלשה המה נפלאו ממני כו' (משלי ל', י"ח) שאין המאמר יוצא מפשוטו שלא ידעם באמת ומי לא ישתוקק לדעת את אלה ושלמה העיד על עצמו כי עסק בחכמה להשיגם ולא עלתה בידו אף כי מטרם שם לבו לחקור עליהם ידע כי יד ה' עשתה זאת לסתום ולחתום חזון מדברים אלו שלא נדעם, עכ"ז לא מנע ולא חדל מלחקור עליהם. כי גם זאת מאת ה' צבאות יצאה שתהיה התשוקה בנפש לחקור אחר הדברים הבלתי ידועים, כהוראת מאמר כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני ר"ל גם כי מראשית כזאת ידעתי שהיא רחוקה ממני עכ"ז לא חדלתי מלעסוק באלו הענינים כי ה' פעל כל זה בטבע אנושי.
וראוי א"כ לתת טעם על מה נתן יתברך הכח הזה באדם השלם בכל שיעמול לרוח לחקור על דבר שיודע שלא ישיגנו. ומצאנו ראינו טעם הגון לזה ע"פ מאמר מפורש יוצא מפי הרמב"ן ז"ל בהקדמתו לפירוש התורה. כי אמר כי יש בתורה מקום לעמוד על כל החכמות דהיינו איך ממתקין את החרדל, ואיך כל בריה חיה ואיך היא מתעברת וזמן עבורה וקיומה והפסדה, וכלם נרמזים אם באותיות התורה ואם בהנקודות, וכבר מצאנו בר' יהושע שידע מן התורה כוחה ימי עבורו של נחש (בכורות ח') וכן כל החכמות יש להם רמז בתורה, וכבר ספרו ז"ל על ר"א ור"י שידעו כמה טיפים יש בים (הוריות י', א') והשגתם הדברים האלה הוא בכלל מאמר ר' מאיר ע"ה כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה (אבות ו') כי סוף הכבוד לבוא שמגלים לו רזי תורה וכל החכמות והידיעות.
ומעתה נבין זה ע"פ משל לאחד שנפל לו בירושה בית מקרובו שהיה עשיר מופלג אבל העלים מעיני כלם עשרו וסגולתו ולא רצה שידע הזולת שהוא עשיר, מה עשה הטמין כל אוצרותיו בחורי הבית ובמחלות עפר ולסוף מת בלא מלין ולא היה יכול לצוות אל ביתו ולא ידע איש את קבורת עשרו, וגם היורש ההוא לא ידע אתו מה בבית. לימים נאבד אל היורש חפץ ושם פניו לבקש החפץ בחורי עפר וכיפים, ומדי חפש מצא מטמון יקר מכסף והזהב ואת החפץ לא מצא וחפר במקום אחר ומצא עוד מטמון מאבנים יקרים, וכן בכל פעם אשר חפר מצא מטמוני מסתרים עד כי טרם מצא החפץ הנאבד לו מצא כל המטמונים אשר הטמין בעה"ב ולבסוף מצא החפץ שלו והיה החפץ ההוא יקר בעיניו מאד באמרו כי אך על ידו עשה לו את כל הכבוד הזה.
הנמשל הקב"ה נתן מעט סכלות לבני אדם ובעבור זה נפשו משתוקקת יומם ולילה לעמוד על אשר יחסר לו ועי"ז הוא חופש כל חדרי התורה אולי ימצא מה שלבו חפץ, ומדי עיונו וחפישתו זוכה ומוצא דברים הרבה ומביט נפלאות מתורתו, והם החכמות שזכרנו בשם הרמב"ן, וזהו יקר מחכמה מכבוד סכלות מעטשפת היריעה ר"ל הסכלות מעט יקר מכלם כי הוא המביא את האדם אל היגיעה והעמל, ועי"ז הוא מוצא כל היקרים שבעולם (דבר זה כבר נדפס בספר קול יעקב קהלת. אכן הנפתי ידי עליו עוד הפעם בעבור דברים יקרים שנתחדשו ונתוספו עתה בע"ה):
חלק ה
מדרש: עשרה נקראו יקרים ואלו הן התורה והנבואה והתבונה והדעת והסכלות והעושר והצדיקים ומיתתם של חסידים והחסד וישראל וכו' ישראל מנין שנאמר הבן יקיר לי אפרים (ירמיה ל"א, י"ט) ביוקר ישראל עומדים לי. בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא יוצא מהן מאה, מאה נכנסים למשנה יוצאים מהם עשרה, עשרה לתלמוד יוצא מהם אחד הדא הוא דכתיב אדם אחד מאלף מצאתי (קהלת ז', כ"ח) וכו' רבי אומר נשי דור המדבר כשרות היו, כיון ששמעו שהן אסורות לבעליהן מיד נעלו דלתותיהן, אמר הקב"ה ישראל ביוקר עומדין לי, ר' אבא בר כהנא ור' יצחק רב אבא בר כהנא אמר אלו בקש פרעה משקל כל אחד ואחד מישראל אבנים טובים ומרגליות לא הייתי נותן לו, אמר רק יצחק והלא בדמים נטלן משפחות משפחות של כנים משפחות משפחות של ערוב הוי ביוקר ישראל עומדים לי, הבן יקיר לי בכל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם לא בעוה"ז ולא בעוה"ב בכהנים כתיב וכהנו לי (שמות מ', ט"ו) בלויים כתיב והיו לי הלויים (במדבר ח', י"ד) בישראל כתיב כי לי בני ישראל (ויקרא כ"ה, נ"ה) כו' (פרשה ב', א').
וראוי להתעורר מה היתה כוונת ר' יצחק בבאור מאמר הבן יקיר לי אפרים כו' עד שהוסיף ואמר בכל מקום שנא' לי אינו זז לעולם לא בעוה"ז ולא בעוה"ב.
והנראה בזה בהקדם מאמר המדרש אל תירא אברם אנכי מגן לך (בראשית ט"ו, א') אמר אברהם רבש"ע כרת ברית עם נח שאינך מכלה את בניו עמדתי וסיגלתי מצות ומע"ט יותר ממנו ודחתה בריתי לבריתו, תאמר שאחר עומד ומסגל מצות ומע"ט יותר ממני ותדחה בריתו לבריתי, אמר לו הקב"ה מנח לא העמדתי מגנים של צדיקים אבל ממך אני מעמיד מגנים של צדיקים ולא עוד אלא בשעה שיהיו בניך באים לידי עבירות ומעשים רעים אני רואה צדיק אחד שבהם ומכריעו עליהם שהוא יכול לומר למדת הדין די אני נוטלו ומכפר עליהם. (בראשית רבה פרשה מ"ד, ה').
ועם דרכנו נעמוד עוד לבאר מאמר הנביא ע"ה ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ (ישעיה נ"ד, י"ב) הנה הכפיל דבריו בדרך כלל, לאבני חפץ אחר אשר כבר הזכיר הפרטים. ונקדים לזה עוד באור מאמר מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך (שם מ"ג, ד'). דע כי חביבות וחשיבות דבר מן הדברים תהיה לאחד מב' פנים, א'. לסבה אמתית, הב'. לסבה כזביית, כמו התאנה וכדומה מהפירות המתוקות והערבות בטעמן אשר חשיבותם מחמת עצמותם כי בעצמותם יש חשיבות הנעימות כי הם מתוקים יותר מכל הפירות, ויש שיהיה בו חשיבות לא בעבור יקר עצמותו כ"א בעבור מעוט מציאותו.
וכן יזדמן אב אוהב את בנו ומחבבו מאד בעבור סבה אמתית כי בנו מעולה ומעוטר במעלות יקרות, ויש אשר יחבב את בנו והוא מחוסר שלימות, בעבור כי מתו לו כמה בנים והוא לבדו נשאר לו לכן הוא יקר בעיניו. וההבדל כי אם חביבותו וחשיבותו מסבת מעלותיו אז גם אחרים יחבבו אותו ומיקרים שמו והוא נחמד בעיני הבריות, לא כן אם חשיבותו אצל אביו מסבת קשי מזלו א"כ אין חשיבות הנער בו בעצמו בלתי ע"י הסיבות אשר חוץ ממנו ע"י רוב בניו שמתו הם הם המיקרים אותו אצל אביו.
הנמשל כי אנחנו חשובים ויקרים אצל אבינו שבשמים ג"כ על שני פנים אם בהיותנו צדיקים ותמימים בכל חלקי השלמות אז יהיה חשיבותנו בעבור המעלות טובות אשר אצלנו. ויש שיהיה החשיבות רק על דרך הנזכר במאמר המדרש הנזכר יקרים אתם לי, אלף בני אדם נכנסים למקרא ויוצאים מהם רק מאה, מאה כו' עד אדם אחד מאלף מצאתי, ועל דרך שאומרים על תינוק שאביו אוהב אותו ומחבב אותו מאד לאמר כמה נתתי לרופאים בעבורו, כמה פזרתי עליו במחלהו. אכן הסבה הזאת אין בכחה לסבב חשיבות רק אצל האב כי היה לו בנים ומתו, לא אצל אחרים כי הם רואים אותו כמו שהוא בעצמותו, ובעצמותו אין בו מאומה מן החשיבות. וזהו שהוכיחם ואמר מאשר יקרת בעיני נכבדת אז רק ואני אהבתיך, לא כן אם זכית לחשיבות מצד מעלות טובות אז תהיה נחמד ונעים בעיני כל הבריות וכמאמר ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי ט"ז, ז'). והנה רבותינו ז"ל אמרו ורבקה אוהבת את יעקב כל שהיתה שומעת קולו היתה מוספת אהבה על אהבתו (בראשית רבה כ"ה, כ"ח). באור זה כי רבקה ע"ה באהבתה את יעקב לא היתה הסבה כי בא לה בקושי ובכבדות ע"י צער הריון ועי"כ אהבה אותו, רק מצד כשרון מעלותיו וע"כ כמו שנתוספו מעלות ושלמות ביעקב אבינו יום יום כן אמו הוסיפה עליו אהבה יום יום עד כי כל שהיתה שומעת קול יעקב מצפצף בתורה ושלמות היתה מוספת אהבה על אהבתו.
וזהו מאמר הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כאומר תן דעתך וחקור נא באיזה בחינה הם אצלי באהבתי אותם אם מצד יוקר גדולן וקושי מציאותן כדברי המאמר המובא במדרש שלפנינו אדם אחד מאלף מצאתי, או אם ילד שעשועים ר"ל בעבור היותם בעלי מעלות ומדות טובות כילד שעשועים. והוכיח במופת ואמר כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד ר"ל בכל עת אשר אני מדבר עמו אני מוסיף אהבה על אהבתו בע"כ הוא ילד שעשועים ולכן רחם ארחמנו נאום ה', אני בעצמי לא כמו שהיה במצרים שנאמר שם קול דודי הנה זה בא (שיר השירים ב', ח') ע"י שליח בא להם רק קולו של דודי, וכבר מבואר במדרש (במקומו) בשעה שאמר משה לישראל הקב"ה גואל אתכם אמרו לו היכן הוא, ולמה שלח אלינו שליח, והשיב משה מדלג על ההרים שאין אתם נגאלין רק בזכות אבותיכם לכן מוכרחת הגאולה להיות ע"י שליח (עיין כל הדברים האלה באורך בקול יעקב שה"ש מאמר הביאני אל בית היין) אבל כאשר נזכה להשיג שלמות המעלות ומדות חמודות ויהיה חשיבותנו מסבת עצמנו כילד שעשועים אשר האהבה תתוסף יום אחר יום, וזהו כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו, אני בעצמי וזהו נאום ה'.
כלל הדברים כי הפלגת הענין יהיה אם מעצמו ואם מענין הפכו כי יש דבר שיהיה יקר רק מצד חשיבותו העצמית ויש שיהיה יקר רק מסבת אין דוגמתו בזמנו ובמקומו א"כ כל הנמצא חביב ויקר בעיני המשיגו. אמנם ההבדל ביניהם כי הדבר אשר חביבותו מצד חשיבותו בעצמותו לא יאבד חשיבותו גם אם יביאוהו למקום אחר או בזמן אחר אשר יש ממין דבר זה הרבה. לא כן הדבר הב' כי רק הזמן או המקום גורם חשיבותו, הוא שאמר הכתוב בשבח תורתנו הקדושה הנחמדים מזהב ומפז רב (תהלים י"ט, י"א) הוראתו במלת רב לאמר כי תוכל לבחון חמדת התורה לעומת הרבה זהב ופז אשר רבויים הוא סבה להמעיט חשיבותם כמאמר אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה (מלכים א' י', כ"א), לא כן התורה כי אפילו כל הארץ תתמלא דעה וכלם יהיו אנשים חכמים ומלומדים הנה עוד יוסיפו ביקר התורה וחביבותה. וכבר המשילו רבותינו ז"ל וידגו לרוב (בראשית מ"ח, ט"ז) מה דגים הללו גדלין במים כיון שיורדת טיפה אחת מלמעלה מקבלין אותה בצמאון כך ישראל גדלין בתורה וכיון שהם שומעים דבר חדש מן התורה מקבלים אותו בצמאון (ב"ר צ"ו) (עיין אהל יעקב פרשת שמות על מאמר לך ואספת את זקני ישראל).
ומעתה יפה הפליג הכתוב בהבטחתו ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח וגם שיהיה ממין הזה הרבה מאד עכ"ז לא יאבדו חשיבותם, אבל בהיפך שיהיה חביבותם רבה מאד וזהו וכל גבולך לאבני חפץ שיתענגו בם רואיהם בכל חפץ לבם.
והוא ג"כ ההבדל בין צדיק גמור לצדיק שאינו גמור כי הצדיק שאינו גמור מהצורך לחפש ולבקש לו מקום מיוחד שיוכל להיות רשום ומצויין שמה לאיש צדיק כאמרם ז"ל על מאמר נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (בראשית י', ט') (ב"ר ל') בדורותיו היה צדיק ואלו היה בדורו של משה לא היה צדיק כי בין אנשים פחתים גם במעט צדקות יתחשב ביניהם ויהיה רשום לאיש צדיק, לא כן הצדיק האמתי עליו נאמר הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב (במדבר כ"ג, ט') כי גם בפני עצמו בהיותו לבדד יש לו חשיבות מפאת יוקר עצמותו.
וההבדל ביניהם כי גם כאשר הוא יתברך נוטל הצדיק האמתי מן הדור יעמוד חי לפני ה' באותו חשיבות אשר היה לו בהיותו בעוה"ז, לא כן הצדיק הב' בהיותו נפרד ממקום הרשע יאבד חשיבותו. וכמה הורה על זה החכם מכל אדם במאמרו הנכבד כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם בשכבר הימים הבאים הכל נשכח ואיך ימות החכם עם הכסיל (קהלת ב', ט"ז) אשר לדעתי מקרא זה מחובר אל מה שאמר תחלה וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך (שם פסוק י"ג) ר"ל אמת כי תוכל לשפוט על יוקר החכמה וכשרון מעשים מפאת הערכתם והבחנתם נגד רשע כסל אשר אצל הכסילים והרשעים כאשר יבחן מעלת האור ויתרונו נגד פחיתות החושך. אבל אמר וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם כלומר אין בזה אושר והצלחה לבקש ולחפש יתרון לעצמו ע"י פחיתות זולתו כי זאת לא יוכל להשיג בלתי כל עוד היותו פה בעוה"ז ויושב בין הכסילים והרשעים ומה יעשה אח"כ כאשר יהיה נפרד מהם.
וזהו כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם וכי לעולם יהיה זכרונו עם הכסיל גם יחד הלא בעוה"ב אין שם בחינת הצטרפות ולא יעריכו עוד את זה המעולה נגד זה הפחות. וזהו בשכבר הימים הבאים הכל נשכח ר"ל כי כבר מוחלט על הימים הבאים לעתיד כאשר ה' יתברך יחדש עולמו שיהיה נשכח כל סדרי המקרים וההערכות של עתה כמאמר הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו כו' (ישעיה ס"ה, י"ג) אשר המתברך בארץ יתברך באלהי אמן כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב (שם פסוק ט"ז, י"ז). וגם בטרם יגיע אל התור הנכבד הזה אחר התחיה בקום ישיני עפר ויחיו התפלא ג"כ ואמר ואיך ימות החכם עם הכסיל כלומר הכי יכול להביא עמו את הכסיל לעמוד עמו בפני המשפט אשר בגלל הרשע הוה יתחשב הוא.יריעות האהל
וההבדל הב' כי הצדיק האמתי אשר חשיבותו מעצמותו הנה גם אחרים יסתופפו בצל זכותו כל ימי היותו בחיים כמאמר רבותינו ז"ל חונה מלאך ה' סביב ליראיו (תהילים ל"ז, ח') לסובבים ליראיו (בראשית רבה פרשה ע' י"א), אבל הצדיק אשר צדקתו נראית רק נגד זדון רשעי דורו ולא יזכר זכותו בלתי בהקדם זכרון פשעם וחטאתם כי הם המחשבים אותו א"כ איככה יגן עליהם. זה אשר הבטיח יתברך לאברהם אבינו ע"ה אל תירא אברם אנכי מגן לך אמר אברהם רבש"ע כרת ברית עם נח ודחתה בריתי לבריתו אמר הקב"ה אבל ממך אני מעמיד מגנים של צדיקים שיהיו צדיקים ויהיה יכולת בידם להגן על אחרים ג"כ וכח נפלא זה לא היה ביד נח כי היה צדיק רק בדורותיו ואיך היה יכול להגן עליהם. וזהו מנח לא העמדתי מגנים של צדיקים אבל ממך אני מעמיד מגנים של צדיקים ולא עוד אלא אפילו בשעה שיהיו בניך באים לידי עבירות ומעשים רעים אני רואה צדיק אחד שבהם שהוא יכול לומר למדת הדין די אני נוטלו ומכפר עליהם. כלומר גם בעלותו בסערה השמימה ויהיה נפרד מבין חברת אנשים חטאים יעמוד ג"כ באותו חשיבות אשר היה חשוב בהיותו פה בארצות החיים וכמו אשר הגין עליהם בזכותו בהיותו בחיים כן גם אח"כ כאשר אני נוטלו לשמים הוא מכפר עליהם.
וכל זה כללו ז"ל במאמרו יתברך אנכי מגן לך כלומר גם בעת תתקרב אלי להתלונן בצל ידי עכ"ז יהיה שכרך הרבה מאד:
ומעתה המשך המאמר כך הוא הבן יקיר לי אפרים ביוקר ישראל עומדים לי, בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסים למקרא יוצא מהן מאה, מאה נכנסים למשנה יוצאים מהם עשרה, עשרה נכנסים לתלמוד יוצא מהן אחד הוי אדם אחד מאלף מצאתי. היא הבחינה האחת מן החשיבות בעבור קושי המציאות ומעוטו וכמאמר מאשר יקרת בעיני נכבדת, כי כביכול הוא יתברך אומר עלינו כאשר יאמר האב על בנו כמה פזרתי עליו כמה נתתי לרופאים בשבילו. ובא ר' יצחק ע"ה ואמר אמר הקב"ה ביוקר ישראל עומדים לי כו' כי נקבצו ובאו בישראל ב' סוגי החשיבות גם יחד, א'. כי פזר נתן בעבורנו וכמה הרבה עלילותיו ונפלאותיו בכח גדול וביד חזקה משפחות משפחות של כנים משפחות משפחות של ערוב. אמנם החשיבות הזה אינו רק בעוה"זיריעות האהל וכל חביבותם הוא רק מסבת המקום והזמן אבל לעתיד כבר נאמר בשכבר הימים הבאים הכל נשכח ונאמר כי נשכחו הצרות הראשונות כו' לזה הוסיף ואמר בכל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם לא בעוה"ז ולא בעוה"ב כי חשיבות ישראל גם בעצמותם וזה יועיל גם בזמן העתיד והדברים נכונים למבין:
חלק ו
מדרש: אמר ר' יהודא בר סימון משל לאחד שהיה יושב ועושה עטרה למלך, עבר אחד עליו אמר לו מה אתה עושה, אמר לו אני עושה עטרה למלך אמר לו כל מה שאתה יכול לקבוע בה אבנים טובות ומרגליות קבע, זמרגדין קבע, מרגלית קבע, למה? שעתיד לינתן בראשו של מלך, כך אמר לו הקב"ה למשה כל מה שאתה יכול לשבח את ישראל שבח, לגדלן ולפארן פאר. למה? שאני עתיד להתפאר בהם שנאמר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מ"ט, ק') (פרשה ב', ה').
ולבוא אל באור המאמר נזכיר תחלה את אשר כתבנו למעלה (פ' בשלח על מאמר אז ישיר משה) בבאור מאמר אשירה לה' בחיי אזמרה לאלוקי בעודי יערב עליו שיחי (תהילים ק"ד, ל"ג) גם מאמר הפייטן נאה לקדוש פאר מקדושים. והכוונה בזה לתת טעם על מה אשר יחד יתברך את ישראל וחייב אותם להתפלל על הטובות וההשפעות גם להודות ולברך על כל דבר ודבר כמאמר רז"ל בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו (ברכות מ') מה שלא חייב כן אל הזולת המתענגים כפלי כפלים, אבל הנה ידענו כי החכמה תחייב את האדם להבדיל בין הטוב האמתי ובין הטוב המדומה כמשפט הסוחר המשכיל לא יתן עיניו על סחורות יפות הצבע נאות למראה, אבל יבדקם בטוב עצמותם אם טוב יקבל. כמ"ש דוד המלך ע"ה אחת שאלתי כו' שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו (תהילים כ"ז, ד')שפת היריעה ואם יתמלאו משאלותיו וישיג הטוב מאתו יתברך יטיב מטובו גם לאחרים כמאמר גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו (שם ל"ד, ד') ואז יערב השבח והפאר לחי עולמים אשר מפארים אותו על טובותיו.
לא כן הרשעים אשר כל שעשועם בעניני הבל אין בם מועיל והבא לטמא פותחים לו כמ"ש אם ללצים הוא יליץ (משלי ג', ל"ד) (יומא ל"ח) כי טובתם קללה באמת להאביד כל זכר למו כמאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וכבר המליצו ז"ל כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו (ברכות מ'). וכאשר הרשעים ישיגו טובה אשר באמת היא להם רעה גדולה והם ישבחו ויודו עליה היא סכלות ואולת גדולה ואיך יערב לו יתברך הברכה על הקללה כאמרם ז"ל מגילה (ל"א, ב') אינו בדין שיהיו בני מתקללין ואני מתברך, וזהו נאה לקדוש רק פאר מקדושים.
וזהו מאמר ה' עזי ומגיני בו בטח לבי ונעזרתי ויעלוז לבי ומשירי אהודנו (תהלים כ"ח, ז') לא אמר ובשיר אהודנו להורות כי מהטוב שהשגתי עד כי אשירה על הצלחת עצמי מזה אהודנו ואשבחנו גם אותו יתברך. וההיפך נאמר בהרשעים עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו (שם פ"ד, ז') כלומר אשר ראוי אליהם לבכות על טובתם וע"ז גם ברכות יעטה מורה.שפת היריעה
ולענינינו נאמר עוד בבאור מאמר נאה לקדוש פאר מקדושים על מאמר א' ממסדרי התפלה אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה (שם פסוק ה') אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו (שם קמ"ד, ט"ו). כי הנה בהתבונן במנהג בני אדם כאשר יספר אחד בשבח של פלוני העשיר אשר במדינה רחוקה, אין דבריו מקובלים אצל השומע בלתי בהקדים לו ב' הקדמות א'. שהיתה דירתו שמה עם העשיר יחדיו או שהיה יוצא ונכנס אצלו ימים כבירים ונתברר לו עסקיו אז ראוי הוא שיאמינו לו כי הוא מיודעיו ומכיריו, לא כן אם מעולם לא היה לו עסק עם פלוני אלמוני א"כ איה איפוא ידעהו לספר בשבחו, ועוד שנית שיהיה המספר והמהלל דומה קצת אל המהולל כמו אם ישבחנו בכלי כסף וכלי זהב וגם אתו נמצא כלים נחמדים ראוי להאמין על הבנתו והערכתו יקר תפארת גדולת עשרו של פלוני, לא כן אם הוא עני והוא משתמש רק בכלי חרס פחותים מאד אז אם יראה אצל בעה"ב פחות שבכלים יפליג בשבחו עד מאד.
כן התהלה והשבח לחי עולמים נאה מאד מאת אותו אשר הוא נושא ונותן בתורתו של הקב"ה והוא יוצא ונכנס אל בהמ"ד תמיד והוא מבקר בהיכל החכמה והתושיה ראוי לו להאמין כי הוא מכיר בכבודו ותפארתו וראוי לו לספר בשבחו כי הוא מיודעיו, לא כן אותו אשר כל עסקיו בהבלים מאין יכיר גדולת בוראו ומה הוא השבח אשר ישבחהו. ועוד שנית אם הוא משתוה אליו במקצת כמאמר מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון כו' (שבת קל"ג, ב') ובמדרש (ב"ר ע"ז) אין כאל ומי כאל ישורון הנאים והמשובחים הדבקים במדותיו והולכים בדרכיו ואז נוכל לשפוט עליו שהוא מבין להבדיל בין הקודש ובין החול. זה אשר סדרו לנו חז"ל ב' פסוקים אלו קודם השבח היקר הזה תהלה לדוד אשרי יושבי היינו היוצא והנכנס אצלך הוא הוא אשר עוד יהללוך סלה כלומר יש בידו לשער ערכי תהלתך, ב' אשרי העם שככה לו ר"ל אשר גם להם דמיון המדות העליונות אז הם כחלק הנמשך אחר הכל. וזהו נאה לקדוש פאר מקדושים כי הפאר הבא לקדוש ה' מקדושים שיש להם דמיון אליו יתברך אותו הפאר והתהלה נאה ויאה.
ומעתה נמתיק מאמר הושיענו ד' אלהינו וקבצנו מן הגוים להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך (תהילים ק"ו, מ"ז). דע כי יש להקב"ה ב' סוגי תהלות מה שהוא מתהלל בהם על ידינו א'. מה שנאמר ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מ"ט, ג') כי הרואה המעלות טובות ומדות החמודות אשר בישראל הנאמר עליהם כי חלק ה' עמו (דברים ל"ב, ט') כי הם רק אפס קצהו מן החלק אשר חלק ה' עמו, כש"כ איך יערוך גדולתו יתברך ומדותיו לאין סוף ותכלית אשר ממנו נאצלו המדות האלה. כמו שספרו ז"ל באלכסנדר מוקדון כד הוה חמי לר"ש הצדיק אמר ברוך אלהי שמעון הצדיק (ויקרא רבא פרשה י"ג, ה') עוד ספרו ז"ל מעשה בר' שמעון בן שטח שלקח חמור אחד מישמעאל אחד הלכו תלמידיו ומצאו בו אבן טובה אחת הלך והחזירה לו וקרא עליו אותו הישמעאלי ברוך אלהי שמעון בן שטח, הוי מאמונתו של בו"ד אתה יודע אמונתו של הקב"ה (דברים רבה פרשה ג', ג'). יען מציאות המדה הזאת בר' שמעון בן שטח בעבור היותו חלק וחבל נחלת ה', א"כ יפה נאמר עלינו ישראל אשר בך אתפאר כי על ידי שלמות מדותינו ופאר מעשינו יתעלה ויתהלל שם הבורא יתברך אשר ממנו נאצלו הכחות והמדות האלה.יריעות האהל
הסוג הב' מן התהלה אשר יתהלל יתברך על ידינו כאשר נסור ח"ו מדרכיו הטובים, ובגודל חסדו הוא נושא עון וסובל עלבונו ומאריך אפו (עיין בדברי הגאון ר' משה קורדווארו ז"ל בבאורו על מאמר נושא עון בספר תומר דבורה) כמאמר אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך אשר העלך ממצרים ויעשו נאצות גדולות כו' ומנך לא מנעת מפיהם כו' (נחמיה ט', י"ח-כ') ומבואר במדרש (שמות רבה מ"א) שהיו מקריבין המן לפני העגל ועכ"ז לא מנע יתברך מפיהם את המן.
אמנם ההבדל בין ב' סוגי התהלות האלה וחלופי זמניהם כי בזמן שישראל הולכים בשרירות לבם הרע ח"ו ומחללים את שמו יתברך ועכ"ז לא יעזוב את חסדיו מעלינו ושוכן אתנו בתוך טמאתנו אז יתהלל ויתרומם שבחו וחסדו אבל השבח הזה משפיל אותנו כי כל עוד שמפליגים לספר בפלגות גנותנו עוד יותר יתגדל ויתהלל חסד ד' וטובו. אמנם כאשר ישלח יתברך עזרנו מקודש ומציון יסעדנו וישיב את שבותנו ויקבצנו ונהיה מן היושבים לפני ה' ונהיה נושא ונותנים במדותיו החמודות מה הוא רחום כו' וכבודו יתברך יהיה מהולל ע"י פאר מדותינו אז גם אנחנו נהיה מפוארים ומהוללים ע"י תהלותיו יתברך, כי כל אשר יפליג המהלל לספר בשבח ישראל ופאר מעלותיהם אשר הם רק חלק מן הכל, יותר ויותר יתגדל ויתהלל בעל הכחות כלם לאין קץ ותכלית.
וזהו הושיענו ה' אלהינו וקבצנו כו' להודות לשם קדשך וגם להשתבח בתהלתך כי אז נהיה גם אנחנו משובחים כלולים בהתהלות אשר יתהלל בהם הבורא יתברך.
וזהו מאמר המדרש אמר לו הקב"ה למשה כל מה שאתה יכול לשבח את ישראל שבח לגדלן ולפארן פאר למה שאני עתיד להתפאר בהם שנאמר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.
ועם הדברים והאמת האלה נרויח באור נחמד על מאמר המהולל ברוב התשבחות, כי לפי דברינו הנה כל המעשים טובים וכל המדות הישרות אשר בבני אדם של הקב"ה הם שנאצלו ממנו ואין לאדם רק הבחירה לבדה, ואחר בחירתו בטובה כבר הוא מובטח מפי רז"ל הבא לטהר כו'. וגם המדות אשר בשאר הנבראים המה מוטבעים מיוצר הכל ב"ה אשר זרע ואשר נטע חסדיו בעולם, ונתן רחמים אל האב לרחם על בנו ואיש על רעהו ועל עניים מרודים, ונטע בטבע הבריות רחמים על תולדותיהם וצאצאיהם לשאת בעול גדולם להכין להם דרך חייהם. וכל מקבל טובה יכריח ויחייב א"ע להודות אל מי אשר עשה עמו טובה כמו בן יכבד אב ועבד אדוניו והמקבל יודה את הנותן. ועכ"ז יתעורר להודות להבורא יתברך המאציל הכחות החמודות האלה לבני אדם כמ"ש החסיד ז"ל בחובת הלבבות (ברביעי מרביעי) ואם ישלם על יד אחד מהם יודה להבורא יתברך כו' ויודה למי שנעשה על ידו כו'. וא"כ כל השבחים אשר המקבל יודה וישבח את הנותן כלם נמשכים ופונים למעלה אל מאציל המדות האלה. וזהו המהולל ברוב התשבחות כלומר כי כל התשבחות אשר בפי המהללים ומודים אל המטיבים עמהם כלם אך כבודו יתברך מהולל בהם (וזהו ג"כ אל ההודאות) כי הוא הוא יתברך המנהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים יתן אותם הכחות האלה בנפשותם.
חלק ז
במדרש: הם (האבות) קיימו את התורה עד שלא נתנה. והם עשו אותה מאליהן. לפיכך אהבם הקב"ה אהבה גמורה והשווה את שמם לשמו הגדול. עליהם הכתוב אומר אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' (תהילים קי"ט, א') (פרשה ב', י').
וראוי להתבונן מדוע רק עליהם נאמר פסוק זה ולא על כל הצדיקים המיישרים אורחותם. עוד ראוי להבין מה ענין המעלה שקיימו את התורה עד שלא נצטוו. הלא כבר קבלנו גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה (בבא קמא פ"ז, א').
והנראה לדעתי כי הדברים נמשכים אל מאמרם ז"ל ר' חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקימת (אבות פרק ג' משנה י"א). וא"כ המצווה ועושה כבר יזדמן שלא יהיה לבבו שלם בעשיית המצות כי הוא עושה אותם רק מיראת העונש המגיע אל העובר על מצות התורה. לא כן מי שאינו מצווה, בלתי כי בתום לבבו הוא מעורר את עצמו ומחייב את עצמו לעשות ודאי קדמה רוחו הנדיבה אל המעשה. ולכן את האבות אהב הקב"ה אהבה גמורה. כמו שהם היו צדיקים גמורים ושלמים באהבתם ותמימותם.
זה שאמרו ועליהם נאמר אשרי תמימי דרך שמעצמם בתום לבבם הולכים בתורת ה'.יריעות האהל משא"כ אחר קבלת התורה, אחר אשר אתה צוית פקודיך לשמור מאד אחלי יכונו דרכי כו'. כי עתה אני צריך רחמים גדולים שישתוו כוונות לבבנו אל פועל ידינו.
והוא שאמר אח"כ במה יזכה נער את ארחו לשמור כדבריך (תהילים קי"ט, ט'). ולא אמר לשמור דבריך. אבל הורה בזה כי העושה דבר ע"י הכרח המצווה עליו ולו אין שום תועלת בזה, אינו צריך אל הדבר ועושה אותו להיותו מוכרח לשמוע אל המשמיע המזהיר עליו ראוי לומר לשמור דברו. משא"כ המשמיע דבר עצה. והשומע אחר אשר יתבונן ישקיף וירא כמה הוא צריך וכמה הוא נחוץ אל הדבר הזה. עליו ראוי לומר לשמור כדבריך כלומר כמו שיעצתני גם דעתי מסכמת עליו.
וזהו במה יזכה נער את ארחו לעשות הדבר מחפץ לבבו לשמור כדבריך. שתורנו ותחכימנו הדברים המסוגלים לנפשו (עי' בשיורי המדות לי"ג משער הדעת לס' המדות).
ומה נעמו לי בזה דברי רבותינו ז"ל ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם (תהילים קי"א, י') ללומדיהם לא נאמר אלא לכל עושיהם לעושים לשמה (ברכות י"ז, א'). דע כי דוד המלך ע"ה הפליג על מצות תורתנו הקדושה שהם מתוקים מדבש ונופת צופים. וגם שאינם מורגשים לגסי החומר ולעמי הארץ. בלתי אם לבעלי הנפשות הטהורות הוא מפני גשמיות האנשים ורוחניות המצות. אמנם אם ישתתפו ויתמזגו ע"י ממוצע היינו בהתבוננות בהצדיק הנושא אותם הלא תהיה חיבתו ומתיקותו מוחשת וניכרת גם לעם הארץ ויהיה אוהב נחמד ונעים בעיני כלם מצד ישרו ונועם מנהגו וענות צדקו, כנודע מגדולת מרדכי ושאר הצדיקים והם ממש כמו מאכל ערב מתובל בתבלין מצד שתוף נפשו וגופו. וזאת לא תמצא בלתי בעושים לשמה אז חן השם עליו, וזאת היתה בשלמות אצל האבות הקדושים אשר פחדם ומוראם היה על כל סביבותיהם כי עבודתם היתה עבודה תמה ושלמה ועליהם נאמר אשרי תמימי דרך כו'. (ועי' מה שכתבנו עוד בבאור מאמר זה בקול יעקב שה"ש על מאמר לבבתני אחותי כלה).
חלק ח
ושחט את בן הבקר כו' והקטיר הכהן את הכל המזבחה ואם מן הצאן כו' והקריב הכהן והקטיר כו' ובמדרש: נאמר הקרבה בצאן ולא נאמר בשור כדי שלא יאמר אדם בעצמו אלך ואעשה דברים מכוערים דברים שאינם ראוים, אביא שור שיש בו בשר הרבה ואעלה לגבי מזבח והריני עמו ברחמים ומקבלני בתשובה לכך נאמר הקרבה באיל ולא נאמר הקרבה בשור (פרשה ב', י"ב).
ולבוא אל באור המאמר נקדים מאמר ר' מאיר ע"ה גמור בכל לבבך ובכל נפשך כו' עד ואני אהיה עמך בכל מקום (ברכות י"ז)
והרצון בזה על דרך הרמוז במאמר (פרשתנו) נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה (ד', ב'). ונקדים לזה עוד מאמר ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו (מלאכי ג', י"ח) וכבר התעוררו חז"ל (חגיגה ט', ב') היינו צדיק היינו עובד אלהים. אמנם דע כי ההבדל בין צדיק לרשע הוא דבר נראה וניכר לכל כי זה עוסק במצוות ומעשים טובים וזה ינזר לבושת, אבל בין צדיק לצדיק אין היכר במעשיהם כמליצת חז"ל שנים אוכלין מקערה אחת זה טועם לפי מעשיו וזה טועם לפי מעשיו (אבות דר' נתן פרק ל"ז).
וענין המשל הזה אשר המליצו על המצות כאוכל תבשיל מן הקערה ויערב לו טעמו הוא להביננו איך יהיו המעשים מוטעמים למעלה לפי הכוונה אשר בלב, כמאמר דוד המלך ע"ה לשלמה בנו דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ד' (דברי הימים א' כ"ח, ט') וחז"ל הפליגו על יונתן בן עוזיאל (סוכה כ"ח) שכל עוף הפורח עליו מיד נשרף מקדושת הבל פיו. ולמען שלא יפלא הדבר בעינינו הביאו לנו מופת ועד נאמן מהמאכלים ותבשילים, למשל זה אוכל בשר וזה אוכל בשר, זה עסק בתיקונו, והכשרו במליחתו, ונקיותו ובישולו, והמתיקו בבשמים הראוים אל תקון התבשיל והיה מאכלו ערב ומתוק עד מאד, והשני התעצל מכל התיקונים האלה עד שאפשר שימר לו המאכל, ואם ההבדל הזה יזדמן בדבר גשמיי שלא יהיה מוטעם הטעם ע"י עצמותו כ"א ע"י הכשרו וע"י עמל וטורח תיקונו, כש"כ עבודת בוראנו יתברך אשר עצמות העבודה אין צורך בה כלל אליו יתברך כמאמר החפץ לשדי כי תצדק (איוב כ"ב, ג') א"כ כל חשיבותה לא יהיה כ"א בהכשר ותיקון כחות הלב והנפש לעבדו ביראה ואהבה, הוא שאמרו זה טועם לפי מעשיו ר"ל כפי מה שעשה בתיקון התבשיל והכשרו. וע"ז הבטיח לנו ר' מאיר ע"ה גמור בכל לבבך ובכל נפשך כו' וקדש עצמך כו' ופירט והולך כל חלקי השלימות לטהרת הכוונה הנבחרת והבטיח לנו אם ישלים האדם כוונתו לפני ה' בכל יכולת לבבו יהיה לרצון לפני ה' שישמור אותו מכל חטא ושוגג, מה שאין ביכולת האדם להשתמר ממנו ע"י עצמו וזהו ואני אהיה עמך בכל מקום.
ומכלל הדברים נדע כי בהזדמן לאדם דבר עבירה בשוגג הוא לו אות ומופת כי גם המצות אשר קיים ועשה אינם על צד השלימות הראוי למעלה לכן לא שמרו ה' יתברך. וזהו שהקדים לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה כלומר מה שיקרה אל האדם חטא בשוגג הוא לאות ולראיה כי שגג בכל מצות ה' שלא עשה אותם כמשפט הראוי והנכון לכן לא שמרו יתברך שלא יבוא חטא לידו. הוא שאמרו רבותינו ז"ל כיצד אדם צריך להתודות ערב יוה"כ, מודה אני כל רע שעשיתי לפניך בדרך רע הייתי עומד (פרשה ג', ג'). והכוונה מבוארת מאד כמו שאמרנו לאמר שצריך להתודות ולומר מי גרם לי לבוא לעשות הרע בעיניך לפי שבדרך רע הייתי עומד.
משל לאחד שהיה דרכו לקנות גניבות מיד הגנבים והגזלנים והיה עומד במקום שהגנבים מצוים שם למען אשר בהזדמן להם גזילה תחת ידם יקנה אותה מהם, פעם הלך אל המקום ההוא ומדי עברו פגעו בו השודדים ולקחו ממנו כל אשר היה בידו, היה מתוודה ובוכה לאמר מי גרם לי זאת מה שעמדתי על דרך רע לכן עלתה לי כך.
הנמשל כבר נאמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים בתנאי למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם (תהילים קכ"ב, ג') כלומר שלא יתערב זר במעשיהם הטובים. וזהו ג"כ מאמרו שגיאות מי יבין לכן בקשתי מנסתרות נקני (שם י"ט, י"ג) המחשבות רעות הנסתרות תוך מעשינו הטובים ומעורבות בהם נקני אתה מהם לבלי ימצא מקום להיצר הרע לשלוט בי להחטיאני בשוגג.
וזהו מודה אני כל רע שעשיתי לפניך היה לי זה מסבת כי בדרך רע הייתי עומד.יריעות האהל ומעתה דע כי כמו אשר החטא מורה כי שגג בכל המצות אשר בידו א"כ גם התשובה ראוי להיות לא על השוגג לבדו כ"א לחזור אחר כל מעשיו לעשותם מעתה באופן נאות ממה שהיה נוהג עד הנה. והדין נותן כן כמליצתם ז"ל (במדרש שיר א, על מאמר ישקני מנשיקות) ר' פנחס בשם ר"ל אמר דנכית ליה חיוי' חבלא מדחיל ליה. כי האדם כאשר יזדמן לו מכשול בדבר אחד יתעורר על ידו להשמר מעתה בכל מעשיו.
וכן נאמר כי עמך הסליחה למען תורא (תהלים ק"ל, ד') ר"ל כי עיקר הסליחה מהקב"ה על זה הסמך לאמר כי מעתה תתגדל יראתו ויוסיף בשמירתו.
ועם דברנו יתבאר לנו בטוב טעם ענין מאמרם ז"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות (יומא פ"ו), כי מסבתם הוא מגדיל מוראו ופחדו ויזדרז לעמוד על משמרת הקודש להרבות במצות ומע"ט וירבו זכיותיו בכפלים. וזה הכלל כי עיקר התשובה מן האדם היא העצב והדאגה על חליו כי היה בסכנה עצומה ומשתדל מעתה באמצעים העלולים לרפאות אותו ולהצילו מרעתו, וזה ונרצה לו לכפר עליו כלומר הסליחה תהיה לפי גודל תשוקתו והשתדלותו אל הרפואה.
ומעתה נקח דמיון לעשיר גדול שהיה עושה משא ומתן שלו על ידי שלוחים, ויקר מקרה אל המשולחים כי פשעו במשמרת הסחורה ונגנב מהם כל סחורתם והיו בושים מאד לשוב אל ביתם כי איך יעמדו לפני הסוחר, והשתדלו והרבו תחנה ובקשה שיתפשר עמהם כמה יתנו לו בעד ההיזק, ויתפשר עמהם שיתנו לו א' למאה, למשל הסחורה היתה בערך שלשים אלף ויתפשר עמהם שיתנו לו ג' מאות זהובים. אבל גם זאת היה יותר מיכלתם ועשה להם חנינה שיתנו לו סך זה מעט מעט, היינו בכל שבוע יתנו לו זה ג' זהובים וזה ג' זהובים. וא' מהם היה דל מאד ונזדמן לו שבוע שלא הביא בידו רק ב' זהובים והיה מבקש ומתחנן את פני הסותר שיקבל ממנו הב' זהובים אלו כי באו לידו בקושי גדול ועשה יותר מיכלתו והשני מלא את ידו והביא בכל שבוע ארבעה זהובים יותר ממה שהבטיח, והעומדים שם ראו את פני הסוחר כי יותר ערבה לו נתינת הראשון גם כי היה פחות ממה שהבטיח יותר מהשני שנתן יותר ממה שהבטיח, ושאלו אותו והשיב: כן הדברים, והטעם כי הנתינה גם כי תהיה כפלים ממה שהבטיחו לי הוא כאין וכאפס בעיני נגד ההיזק הגדול אשר עשו לי, רק עיקר התשלומין הוא הבושה שיתביישו מפני ויתנו אל לבם מהיום והלאה להזדרז במסחרי כמשפט לאיש נאמן, ואז אקוה כי הם יכולים למלאות לי כל ההיזק בנסיעה אחת, היינו שישתדלו להמעיט ההוצאה ויתאמצו לבחור סחורה היותר טובה והיותר משובחת ובמקח טוב ויתנו את לבם למכור ביותר ריוח וישתדלו לגוש את החנונים על החובות שכבר נתיאשו ממנו, ואם יעשו כן יבא במהלך מחסורי, וכל זה אקוה באותו אשר הביא פחות ממה שהבטיח א"כ הוא בא לפני בבושה עצומה וברוח נכאה, לא כן השני כי הוא הביא יותר ממה שהבטיח ולבו גס בו כאלו כבר מלא לי כל ההיזק הקרן עם הריוח וא"כ הלא יהיה קל בעיניו לפשוע שנית אחרי שדומה בעיניו כי מלא כל ההיזק שלי.
הנמשל המביא קרבן לה' על דרך האמת הלא אצל הקב"ה אינו כלום (כמאמר החפץ לד' בעולות) נגד הפגם אשר עשה בחטאו רק עיקר סמך הסליחה שימחול לו ד' לסבת הלב נשבר ונדכה של המביא כמאמר זבחי אלהים רוח נשברה (תהילים נ"א, י"ט) וא"כ מי שאין ביכלתו להביא רק כבש או איל הנה הוא בבושה וכלימה, והבושה הזאת תביאהו להזדרז מעתה להשתמר מעון וחטא ומעצמו יתמלא ההיזק בכפלים. לא כן מי שמביא שור גדול ומלאו לבו לאמר העשרתי את קוני ושב מן המזבח בלב שמח כאלו הקב"ה הרויח ממנו. ולא זאת לבד שלא יזדרז מהיום להטיב מעשיו כ"א עוד יהיה קל בעיניו לעשות מה שלבו חפץ, לכן לא נאמרה הקרבה בשור כי מאמר והקריב מורה שהחוטא מתקרב אל הקב"ה והקב"ה מתקרב אליו, ולא כן הדברים כי הוא בא שמח וטוב לב עם השור הגדול ולא תערב שמחתו למעלה:
ועם דברינו אלה נוכל להמתיק מאמר הנביא ע"ה שוש אשיש בד' תגל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני (ישעיה ס"א, י') ונקדים עוד מאמר ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה (בראשית ב', ב'). הנה מאמר ויכל אלהים ביום השביעי מורה כי ביום השביעי גמר מלאכתו, ואנחנו חלילה לנו ליחס שום מלאכה ליום השביעי, וכבר נשאלה שאלה זאת במדרש (בראשית רבה פרשה י', ט' רבי שאל לר' ישמעאל בר' יוסי אמר ליה שמעת מאביך מהו ויכל אלהים ביום השביעי כו' עד מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת באה מנוחה). אמנם גם זה צריך באור כי המנוחה תתייחס רק אל אותו שהוא עמל במלאכתו.
אמנם הנראה לדעתי כי הדברים נמשכים אל מה שמצאנו בדבריהם ז"ל ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו, כתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה (משלי י', כ"ב). ברכת ה' היא תעשיר זה השבת שנא' ויברך אלהים את יום השביעי ולא יוסיף עצב עמה זה האבלשפת היריעה היך מה דאת אמר כי נעצב המלך על בנו (שמואל ב' י"ט, ג') (בראשית רבה פרשה י"א, א') באור זה ע"פ מאמר החכם ע"ה רע רע יאמר הקונה ואוזל לו אז יתהלל (משלי כ', י"ד). לאמר כי כל המעשים ראשיתם צער ויגיעה, כמו גידול בנים או בנין בתים ועבודת שדה וכרם. כלם מיגעים את האדם בתחלתם וברכה ונחת בסופם, אבל כל זה הוא אם המעשים מצליחים בידו ומתקימים אצלו. אבל כאשר יראה כי תוחלתו נכזבה אז יגיעתו לקללה תחשב לו מתחלתה עד סופה. וכל זה כלל יתברך במאמר ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך וכו' בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה (בראשית ג', י"ט). ר"ל האף אמנם כי בתחלת הבריאה היה מוטבע האדם על העבודה כמאמר לעבדה ולשמרה (שם ב', ט"ו) עכ"ז לא היה רק על דרך מאמר רע רע יאמר הקונה ואוזל לו אז יתהלל כי התכלית היה לברכה. לא כן עתה אחר החטא בעצבון תאכלנה כל ימי חייך עד שובך אל האדמה.
וזה שדרשו חז"ל ברכת ה' היא תעשיר זה יום השבת ולא יוסיף עצב עמה זה האבל כד"א נעצב המלך על בנו, ובהשקפה ראשונה אין צורך להביא ראיה ממאמר המלך על בנו כי מי לא ידע בעצב שהוא דאגה ומה ענין זה לשבת. אבל לדברינו הנה כל מה שהקב"ה נותן לאדם מן הברכה עוד הוא צריך אל הצלחה שתתקיים בידו, למשל מי שהקב"ה נתן לו בן וגידלו עד אשר היה לאיש הנה אם הוא שלם בגופו ושלמות נפשו במעשים ישרים ומנהגים טובים הוא רואה אחרית טוב בעמל גידולו לא כן אם יהיה דל בגופו או במעשיו אז אין קץ לצער אביו, וכן בכל החפצים המושגים לאדם ביגיעה.
ומעתה אם אמנם הכל נברא בששת ימי המעשה עכ"ז עוד היא עומדת בין שתי הקצוות אם יצליחו ביד האדם יהיו לברכה, ובהיפך יהיו לקללה שיהיו מייגעין אותו לעולם עד שובו אל האדמה, לכן אמרו ז"ל בא שבת באה מנוחה כי מה שהיה העולם חסר בבריאה שהיתה עומדת בין ב' הקצוות נשלמה ביום השבת כי זכות השבת להמשיך ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו של אדם, וזהו בא שבת באה מנוחה היינו אחר אשר האדם ייגע את עצמו ויוציא הדבר אל גמרו ושלמותו יהיה לו למנוחה ונחת רוח. וזהו ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו כו' כלומר שנתן קץ ותכלית אל היגיעה, וזה שפירשו ז"ל ויברך אלקים את יום השביעי ברכת ה' היא תעשיר עד שלא יוסיף עצב עמה אחרי גמרו אותה, לכן הביאו ז"ל משל מדבר המצוי יותר בבני אדם והוא היגיעה וצער גידול בנים כמ"ש נעצב המלך על בנו. ואמר ויברך אלהים את יום השביעי כו' ר'ל נתן בשבת ברכה והצלחה אל כל המעשים שלא יוסיף עצב בהם וא"כ יראה אחרית טוב בכל יגיעתו.
וזהו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות. וביארו במדרש (ב"ר י"א) אשר ברא אלהים ועשה אין כתיב כאן אלא אשר ברא אלהים לעשות כל מה שהיה הקב"ה עתיד לבראות בשביעי הקדים ועשה בששי, הנה ביארו מילת לעשות כל מה שהיה לו לעשות הקדים ועשה אותו בערב שבת. וזה עיקר המופת על קדושת יום השביעי כי אם היתה השביתה בעבור שלא היה לו עוד מה לעשות א"כ אינו מופת על קדושתו שהשביתה תהי מחויבת בו, לכן אמר הכתוב לא כן כי היה עוד מה לעשות מן המלאכות אשר אל הבריאה רק הקב"ה חלק כבוד ליום השביתה בעבור היות השביתה מחוייבת לו.שפת היריעה
וזהו מאמר החכם ע"ה יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו ואין קץ לכל עמלו (קהלת ד', ח') הפליג לספר במי אשר הקללה שלטה במעשי ידיו, שתמצא לפעמים מי שהוא יחיד ואין לו בן ולא אח והיה ראוי לו שיהיו עסקיו מעטים ועכ"ז אין קץ לכל עמלו, והוא מסבת שכל מעשיהם אחרי הגמרם הם חוזרים לקלקולם ולעולם צריכים הם תיקון ולכן אין קץ לכל עמלו. לזה ברא הקב"ה שבת אשר הוא מקור הברכה שממנו תצא הצלחה אל המעשים אשר האדם יגע בששת ימי המעשה, וזהו ויברך אלהים את יום השביעי שלא יצטרך לתקן עוד את מעשיו ולא יוסיף עצב אחרי צאת הדבר מכח אל הפועל ולא יתקלקל עוד וכמו שנתבאר:
הוא שאמרה חנה ע"ה ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם (שמואל א' ב') וראוי להתעורר בדברים אלה בשנותה את טעמה במאמר האחרון מכל המאמרים הקודמים שנאמרו עם וא"ו העטוף ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל, מוריש ומעשיר, ובמאמר משפיל השלימה דבריה במלת אף והיה די ג"כ רק עם וא"ו החבור משפיל ומרומם.
אכן ההוראה במאמר משפיל אף מרומם לאמר כי הנה הקב"ה מדתו הטובה היא לאהוב השפלים והוא מגביה אותם, והגבוהים ישנא וישפילם. וא"כ יהיה האדם מתהפך בכל ימי חייו מגדולה להשפלה ומשפלות לגדולה כי מי שהוא עני הוא שפל ברוחו ונכנע בלבו עד מאד והקב"ה יגביה אותו למעלה ראש ויעשר ויקום חילו ויהיה גס רוח וגבה לב כמשפט העשיר, עד כי הוא יתברך ישנאהו וישפילהו, ואח"כ כאשר יראה הקב"ה שפלותו - מעפר ירימהו, וכן יהי תמיד מתהפך עולה ויורד ועולה ובע"כ האדם מוכרח לאחוז במשפט בשני הקצוות היינו שבהיותו עני ושפל בדעתו לא יעזוב ולא יטוש שפלותו והכנעתו ממנו לעולם, ואף בהיותו עשיר גדול יאחז צדיק דרכו להיות שפל בדעתו ויראה את עצמו עני כמאמר חז"ל (מסכת דרך ארץ זוטא פרק ב') זה שיש לו אינו שלו, וכן מצאנו בדוד המלך ע"ה שקרא את עצמו עני פעמים רבות בספר תהלים, גם כי היה גדול בממשלתו ואז יוכל להיות עשיר ועני בפעם אחד ובזמן אחד עשיר בנכסיו הרבים ועני ונכנע בדעתו ולבו, ואז יעמוד על מצבו וקיומו. וזהו מאמר חנה ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם שיהיה התרוממות אל השפל בתנאי שיהיה נשאר בשפלותו ויהיה שפל וגם מתרומם.
כלל הדברים כי ההכנעה וההשפלה והלב נשבר אל האדם הוא דבר שאין להתעלם ממנו לעולם ואז יזכה להיות שפל ורם, שפל בדעתו ורם במעמדו ואז יצליח ואז ישכיל, לא כן כאשר יטוש ההכנעה מלבו יעזבהו ה' יתברך ג"כ כמאמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל (תהלים ק"א, ה') וכל תכלית היסורים אשר הקב"ה מייסר את האדם בעוה"ז הוא ללמד לאדם דרך ענוים ושיהיה לו לב נשבר ונדכה כמאמר או אז יכנע לבבם הערל (ויקרא כ"ו, מ"א). וכי תשאלך נפשך למה ההשפלה מחויבת אל האדם כל כך כאשר יורו מאמרי הנביאים ע"ה אשר מבלעדי הענוה והשפלות לא יוכל להתקיים בעולמו. אמנם דע כי הוא כמו אשר האדם לא יתקיים גם רגע בלא רחמי שמים עליו, כי מצד עצמו הוא תלוש הנמצאים בלתי הרחמים והחמלה עליו מלמעלה להשפיע עליו החיים והמזון וכל מחסוריו, כן לא יתקיים בלתי עם ההכנעה והלב נשבר כי ההכנעה היא שורש הרחמנות כמו אשר עינינו רואות בבוא עני בלב נשבר, יתעוררו עליו בלב רחמים וכל יותר ירגישו שפלות דעתו ושבר רוחו יתמלאו עליו רחמים יותר, לא כן אם יבוא לפניך בגאוה ובגודל לבב לא תתעורר לרחמהו ולא תחמול עליו. כש"כ נגד מלך העולם יתברך שמו יוצר כל היצורים אם יבוא אדם לפניו ברום לבבו איככה ימשיך עליו רחמי שמים הלא מיד יסגור אלהים בעדו מלחוס ולחמול עליו, אז גם עשרו לא יועילנו ורב כופר לא יצילנו. וא"כ גם העשיר בעשירים אין קץ אל הרחמים והחסדים אשר הוא צריך בכל רגע להמשיך עליו מלמעלה, וא"כ כמו שהאדם צריך אליו יתברך תמיד רגע אחר רגע, כן מחויב הוא להיות בהכנעה תמידיית.
וזה שאמר הנביא שוש אשיש כו' כי הלבישני בגדי ישע כו' משל לקבצן הולך מעיר לעיר לקבץ נדבות ומצאה ידו והשיג כמה זהובים ועלה בלבו לעשות לעצמו מלבושים נאים, כמשפט כל בעלי מלאכות אשר כפי הברכה אשר ישיגו ממלאכתם כן יפזרו על מלבושים, למען יהיה לכבוד בין אנשים, ויאמר אליו חבירו סכל אל תדמה עצמך לשארי בעלי מלאכות כי הם גם אם ילבשו בגדי עשיר לא יזיק מאומה למלאכתם כי בידם לעשות מלאכתם כבראשונה, לא כן אתה אשר כל הצלחתך בעבור כי אתה נראה בפני אנשים ערום וחסר כל ע"כ ירחמו עליך לא כן אם תעשה לך מלבושי כבוד ובגדי חמודות איה איפא יהיה עוד מי שיתעורר לחמלה עליך ולא יתנו לך כל מאומה.
זה שאמר שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי ביאר בזה הדברים שאמרנו כי אחז בב' הקצוות כי שמח על מדת הרחמים והטוב, ותגל נפשי באלהי לא העלים ממנו גם מדת הדין, ונתן טעם לדבריו ואמר כי אני צריך לזה עד מאד כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני היא מליצה נפלאה על ההכנעה ושפלות הרוח שהם האמצעיים העלולים להמשיך על ידם הרחמים והחמלה מלמעלה ממש כמו הבגדים הקרועים אצל העני המקבל צדקה וזהו ומעיל צדקה יעטני:
ובזה יתבאר מאמר ר' יוחנן בן זכאי כשחלה בנו כו' עד הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך (ברכות ל"ד, ב'). והוא כמו זר כי לא מצאנו במקום אחר ענין עבד ושר למעלה, ולדברינו הנה הדבר תלוי באיכות העניה שכבר היה שפל בעיני עצמו כעבד, ור' יוחנן בן זכאי מרוב גדולתו ובהבחנתו את חין ערכו לא היה יכול להשיג ענוה גדולה כ"כ וע"ז הורה במילת דומה כי די היה לומר הוא כעבד לפני כו' ואני כשר כו'. אמנם על עצמו היה קובל ואומר כי הוא דומה בעיני עצמו כעבד לפני המלך ואני עדיין בעיני עצמי כשר לפני המלך וכבר ידענו כי עיקר התפלה תלוי בתנאי זה כמאמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה וכן אמרו לשארית נחלתו למי שמשים עצמו כשיריים (ראש השנה י"ז, ב') ויפה רמזו ז"ל ענין נכבד זה במה שנאמר הקרבה בצאן ולא נאמר הקרבה בשור וכמו שנתבאר:
חלק ט
וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו (א', ד').
מלת לו נראה כשפת יתר אבל הנראה כי בזה בא להורות תנאי המיוחד אל המקריב קרבן כמאמר חכמינו ז"ל אל תהיו ככסילים שחוטאין ומביאין קרבן ואינם יודעין אם על הטובה הם מביאים אם על רעה הם מביאים, אמר הקב"ה בין טוב לרע אינם מבחינים ומביאים קרבן (ברכות כ"ג, א'). וראוי לדעת מהות החסרון בהעדר הבחנתם בין טוב לרע לענין הקרבן.
אבל דע כי ההבדל בין חולי הגוף לחולי הנפש כי חלי הגופות אין רפואתם והצלתם תלוים בידיעת החולה את חליו, כי אף שאינו יודע מהות חליו מאומה עכ"ז רשות ביד הרופא לרפאות אותו, לא כן חולי הנפש כי זה מקור מחלהו מה שאינו מרגיש ברעתו כמאמר הוי אומרים לרע טוב ולטוב רע (ישעיה ה', ז') וכאמרם ז"ל עבר ושנה נעשה לו כהתר (קדושין מ'). וזה עיקר ויסוד כל תועה בתוהו לא דרך, כי כל מרע וכל נלוז ישר בעיניו כמאמר החכם ע"ה יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות (משלי י"ד, י"ב) ורפואתו היא מה אשר תשוב נפשו אל הדעה הישרה ותחזור רוחו אל ההבחנה, להכיר ולבחון מה הוא לה אם טוב ואם רע, כי המכה הבלתי נראית מבחוץ ודאי היא על המוח אשר בעצם והיא מסוכנת מאד ועסק הרופא להוציא אותה מפנים לחוץ, וכל אשר תגדל בחוץ תתמעט מבפנים, וזהו מאמר כי החרשתי בלו עצמי כו' (תהלים ל"ב, ג') כי החולה שאינו מרגיש ודאי בלו עצמיו וסכנתו גדולה עד שמחויב לשאוג כל היום תמיד על מכתו האנושה.
וזהו מאמר הקב"ה בין טוב לרע אינם מבחינים שזה מורה על אמתת רשעתם בהפלגה עצומה מצד רוע חפצם שכבר מחליטים ואומרים לרע טוב ומביאים קרבן ואיך יהיה קרבן לרצון. אבל הצדיק גם אם יקרה לו לפעמים עון אשר יחטא, יעיד בעצמו על חטאו ויאמר חטאתי וישר העויתי ולבבו יבין חטאו יותר מאשר יבינו אחרים בהודעם, והוא מתודה ומצטער מאד ומבקש רחמים מאת ה' יתברך שיסלח לו. וזהו וסמך ידו על ראש העולה יודה עלי פשעיו לה', ונרצה לו לכפר עליו, כלומר ישתדל תחלה לפייס את הקב"ה שיתרצה אליו כי הוא מכיר בחטאו ואז יכפר עליו ע"י הקרבן.
חלק י
ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' (ב', א'). מדרש: כתיב כי לא בזה ולא שקץ ענות עני (תהילים כ"ב, כ"ה) וכו' וכשם שלא בזה את תפלתו כך לא בזה את קרבנו שנאמר נפש כי תקריב (פרשה ג', ב').
ולבוא אל הבאור נציע מאמר חכמינו ז"ל כד הוינא זוטרא לגברא השתא דקשישנא לדרדקי (ב"ק צ"ב). ובהשקפה הראשונה נפלאת היא בעינינו וחלילה לשדי מעול.
ונקדים לזה מאמר יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני וכו' לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר (ישעיה כ"ט, י"ג) ומה מאד ראוי להתבונן בדבר העונש איככה הוא מדה כנגד מדה. והנראה עם מה שכתבנו למעלה (על מאמר עשרה יקרים כו') כי ההפלגה בדברים תהיה על ב' פנים, אם שתהיה ההפלגה בחשיבות מצד יקר עצמותו באמת כמו הפלגת חשיבות אברהם אבינו ע"ה כי הפליא לעשות, גם אם היה בדורן של משה רבינו ע"ה היה הוא הבחיר שבכלם, לא כן נח אשר מעלות חשיבתו היה מצד הפכו היינו ע"י הצטרפות רשעת אנשי דורו כמאמר איש צדיק תמים היה בדורותיו אלו היה בדורו של משה לא היה צדיק (בראשית רבה פרשה ל', ט').
וזהו כי לא בזה ולא שקץ ענות עני כשם שלא בזה את תפלתו כך לא בזה את קרבנו שנאמר ונפש כי תקריב הבט ימין וראה כי הכתוב ביאר בעצמו סבת הדבר במאמרו כי לא בזה ולא שקץ ענות עני ולא הסתיר פניו ממנו.יריעות האהל
ונמתיק הענין במשל לשר גדול שבא לעירו ובאו כלם לקבל פניו ובידם תשורה כמשפט להמקבלים פני שר גדול שלא לבוא ריקם, אבל באו במתנות גדולות וקבלם השר ע"י שליח ואת פניהם לא ראה, לימים בא עני גדול והביא בידו מתנה שוה דינר זהב, בקש השר לקבלה ע"י שליח ולא רצה העני לתת אותה מידו רק דחק את עצמו ונכנס אל ארמון השר, ויאמר אליו השר מה ראית לדחוק עצמך אלי, אמר לו ידע אדוני כי מתנתי מועטת מאד נגד כבודך והוד גאונך, רק בהצטרפות דלות ערכי ושפלות מצבי אשר גם המתנה הקטנה הזאת היא יותר מיכלתי אז תמצא תשורתי חן בעיניך, וא"כ לא היה לי דרך אחר רק לבוא ולהתראות בעצמי עם המתנה, למען יראה בעניי ויצטרף דלותי אל המתנה אז תהיה חשובה בעיניו יותר מכל מתנות הנדיבים המתנדבים בעם.
וזהו כי לא בזה ולא שקץ ענות עני ובתנאי - ולא הסתיר פניו ממנו. והוא שאמרו כאלו נפשו הקריב, ולא היה די שיאמרו עליו שקרבנו חשוב ומקובל כקרבנו של העשיר אבל רז"ל החליטו כי בהכרח הקריב נפשו להתראות בעצמו עם מתנתו שהביא, כי לולא כן אין במתנתו מאומה מן החשיבות, לכן נכתב אצלו ונפש כי תקריב, וזהו בקשתנו יאר ה' פניו אליך ויחונך. כי אז ודאי יחון יחוננך אחר כי ישא את פניך. ומה יפה בזה מליצת חז"ל יאי עניותא לישראל כורדא סומקא אסוסיא חיורא (חגיגה ט') והוא משל זר מאד, וכי לא מצאה ידם לדמות עניות ישראל לדבר מכובד כמו ספר נאה בכרך נאה וכדומה. אבל כוונתם להודיענו כי יש בעולם ב' סוגי חשיבות, א'. מצד העצם עצמו בטוב טעמו וריחו או מראהו הדר לו והיא מעלת המתמדת עם העצם כל היום תמיד, הב'. חשיבות מצד הצטרפות הפכו, הלחם יערב לאיש העני מאד כי נפשו רעבה, הבגד להולך ערום ויחף זה כמה. וכן למעשים טובים יש ב' סוגי החשיבות האלה, אם חשיבות בעצם כמו מי שאנחנו רואים בו כי הוא יושב מוכתר בטלית ותפלין והוגה בתורה ומשים לילות כימים ורודף צדקה וחסד בלב שלם ובנפש חפצה. ויש שהוא מוטרד בעסקיו מאד מורדף בלי חשך ועכ"ז הוא מקמץ ומצמצם מזמן אכילתו וממנוחת משכבו ויקח מועד למישרים וקובע לעצמו שיעורים ללמוד התורה ולמע"ט, אשר כבר אפשר שהוא יהיה יותר חביב למעלה. אמנם חשיבותו אינו מצד מעשיו כ"א מצד ההיפך כי גלוי וידוע טרדתו שאין לו מנוח בכל עתותי היום א"כ כמה גדול כח נפש העושה וכמה עצום רצונו הטהור.
והוא ג"כ ההבדל בין החשיבות שהיה לנו בימים הראשונים ובין חשיבותנו עתה כי בזמן שהיה בהמ"ק קיים וישראל היו שרוים על אדמתם היה נראה יקר תפארתנו ושלמותנו מצד עצם המעשים, לא כן עתה בזמן החורבן אם נביט ונבחון במעמדנו על שקידתנו בתורה ובמצות הי תורה והי מצוה כו' ומעשינו דלים מאד, רק בהצטרף דלותנו ושפלותנו כמאמר ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי אז יעלו מעשינו לרצון לפני ה'. וזהו יאי עניותא לישראל כורדא סומקא אסוסיא חיורא,שפת היריעה כי הנה סוסיא חיורא אין בה מן היופי כי זה דרך רוכבי סוסים לבחור להם רק שקערירות אדמדמות לא לבנות, רק כאשר נותנים על סוס לבן ורדא סימקא הנה ע"י הפכיות הגוונים נתייפה צבע הסוס עד שיהיה נראה נאה. כן דלותינו סבה לייפות את מעשינו אצלו יתברך גם כי אנחנו מצד עצמנו אין בנו מן היופי להיות נחשבים כ"כ הנה בהצטרף ענינו ומרודנו אז מעשינו לטוב נחשבים (עי' קול יעקב שה"ש (על מאמר שחורה אני) שם כבר נדפס דבר זה אבל תקנתיו עתה לכן הזכרתיו פה) וזה שנאמר במנחה ונפש כי תקריב מעלה עליו הכתוב כאלו נפשו הקריב. והוא מובן מאד כי המביא שור פטם ונתקבל ממנו הנה נראה מעלת הקרבן בעצם השור וגדולתו ושמנו כי גרמיו כמטיל ברזל אבל המביא מנחה הנה חשיבות מנחתו היא גודל עניותו והפלגת דלותו ועכ"ז הוא מקמץ סעודתו מלחם רעבונו שהוא צריך לנפשו ומביא מנחה לה' הנה חשיבות הקרבן ומעלתו הוא בעצם נפש המביאו.
כלל הדברים כי יש לנו ב' סוגי חשיבות, בימים אשר אנחנו שלמים וטובים אנחנו חשובים גם בלי הצטרפות דבר אחר עמנו, וכאשר מעשינו בלתי רצוים אז הקב"ה בחסדו מצרף מעשינו אל דלות ערכנו ואשר לפי מעמדנו אנחנו ראוים למדריגה היותר פחותה. ומה נעמה בזה מליצת הכתוב כענבים במדבר מצאתי ישראל (הושע ט', י') כי המוצא ענבים בארץ ציה וערבה שאין בהם שום פרי אז הענבים ההם חשובים הם בעיניו כמוצא שלל רב, גם כי אינם טובים כ"כ עכ"ז יערבו עליו בהעלותו על לבו כי המקום לא מקום גפן ותאנה. וההבדל אשר בין ב' הבחינות האלה כי כאשר החשיבות ביקר עצמותנו כל שיגדל יקר שכלנו ושלמות חכמתנו ותתוסף בינתנו להשיג יותר יתוסף חשיבותנו ג"כ עוד יותר ויותר, לא כן אם חשיבותנו מצד מעוט ערכנו אז בהיפך כל שירחב לבבנו ויגדל שכלנו ותתוסף חכמתנו תתמעט חשיבותנו. כמשפט הילד בהיותו יונק שדי אמו ואין לו שום השגה אז יערב לאביו כל מעשיו גם אם יכהו על הלחי ויתלוש את זקנו, אמנם כאשר יגדל ותתוסף השגתו אז יתמעט חנו ואביו ידקדק עמו כראוי לו כמו שאמרנו. וזהו שהמליצו כד היינא זוטרא לגברא כו' הנה מה יפה המשילו ז"ל את הבחינה הזאת אל אהבת היונק ומובן מאד כמו שאמרנו. וזה עצמו כוונת מאמר יען כי נגש העם הזה בפיו ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה כי בזמן אשר העבודה היא עבודה שלמה בחכמה ובהבנת הלב אז החכמה היא יעלת חן ופאר העבודה והדרה, לא כן אם היא רק מצות אנשים מלומדה אז החכמה הנמצאת בנו היא סבה עוד להעלות חמה ח"ו כמאמר כי ברב חכמה רב כעס (קהלת א', י"ח).
לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ר"ל אני אעשה להם דבר שיהיה מעשיהם ודרך עבודותיהם חשוב בחשיבות נפלא הפלא ופלא, מסבת ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר ואז יהיה פלא על מעשיהם. גם אם יהיו מן הקטנות שבקטנות אחר אשר מעמדם יותר דל ואינם ראוים גם לעבודה כזאת כמאמר אין מנהל לה מכל בנים ילדה כו' (ישעיה נ"א, י"ח) וכמאמר לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו (שם כ"ט, כ"ב) פי' כמי המתארח אצל בעה"ב יום או יומים קודם פסח לא יבוש אם יתן לבניו סעודתו בכלים פחותים כי הזמן יענה את הכל.
חלק יא
שם בסמוך (ובירושלמי יומא פרק יוה"כ): אמר רב ביבי בר אביי כיצד אדם צריך להתודות ערב יום הכפורים צריך לומר מודה אני כל רע שעשיתי לפניך, בדרך רע הייתי עומד וכל מה שעשיתי עוד לא אעשה כמוהו, יהי רצון מלפניך ה' אלוקי שתמחל לי על כל עוונתי ותסלח לי על כל פשעי ותכפר לי על כל חטאתי הדא הוא דכתיב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו (ישעיה נ"ה, ז') (פרשה ג', ג').
ונקדים לזה מאמר מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה עד ה' (איכה ג', ל"ט). דע כי כמו בחולי הגוף יש שרשים וענפים הרבה המסתעפים משורש אחד, כמו התגברות מרה אדומה יסובב מזה כאב הראש, ויסובב גם כן אבדת חשק המאכל וכדומה מהענפים הנמשכים, כן בחולי הנפש יש עבירות שרשיים אשר כל א' הוא שורש פורה ראש ולענה לכמה פרטי ענפים המסתעפים ממנו המדות הרעות המה ארבעה אבות נזיקין: הגאוה התאוה הקנאה והכבוד אבל המעשים והענפים והתולדות המסתעפים מאלה האבות רבים מאד, ע"י הגאוה ובזה נבדל וחדל אישים יחשוב א"ע חכם מכל אדם יבזה הבריות ויחרפם, מאן משמוע מוסר, יתעצל בקיום התורה והמצות כאלו גופו עופרת ממקומו לא ימוש. וע"י התאוה יבוא לגזל ועריות ומאכלות אסורית וכדומה מסוג זה, ועל ידי הקנאה אל הכעס והקפדנות, אל הנקימה ואל הנטירה ועוד הרבה, וע"י הכבוד יבוא לבקשת השררה להתגאות על הבריות להלבין פני חבירו ברביםיריעות האהל וכבר אמרו רז"ל (סנהדרין ק"ב) מי גרם לקרח שיאבד הוא וכל עדתו עמו אלא מפני הכבוד והנה האף אמנם כי כל חטא ועון פרטי נרשם למעלה בפני עצמו כמאמר חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בצפורן שמיר (ירמיה י"ז, א') אבל למטה בארץ אם ירצה האדם לשוב על כל אחד מן המעשים בפ"ע יכלה הזמן והמה לא יכלו. אבל יש דרך ישר לפני איש להשכיל לדעת שורש מדתו הרעה, מוצאה ומובאה, ולשוב בתשובה שלמה על שורש המדה הרעה הזאת לעקרה ולשרשה כי היא היתה בעוכריו להיות שורש פורה לכל התולדות הנמשכות ממנה, ואז על נקלה בסור הסבה יסור המסובב.
והדמיון בזה כי יש חנוני מוכר סחורה בחנות לאחדים ויש סוחר כללי והוא במקומות הרחוקות והחנונים באים שמה והוא מוכר להם חתיכות שלמות רבות בדרך כלל, ומי מרויח יותר בחתיכת מין סחורה ודאי החנוני כי הוא מוכר סחורותיו בחנותו לאחדים אמה אמה ויעלה ריוח בידו מכל חתיכת סחורה שבעתים על ריוח סוחר הכללי. וכי תאמר א"כ הלא אולת היא לו אל הסוחר הכללי מדוע ימכור סחורותיו על דרך כלל ולא ימדדם למכור אמה אמה וימכור לאחדים וירויח הרבה יותר, אכן הסוחר הכללי הזה יעשה בדעת וכל מעגלותיו הוא מפלס, כי הוא יש לפניו פאבריקים הרבה והרבה אנשים העומדים ועושים במלאכה ואם יאמר הוא למכור לאחדים הלא טרם ימכור חתיכה אחת יהיה נעשה ונגמר מאה חתיכות ויותר איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, לכן יותר נכון לפניו לקצוב לו ריוח מעט מהחתיכה למען יוכל לפדות הרבה בפעם אחד בדרך כלל, משא"כ החנוני בבואו לביתו מקום שאין בו פאבריקים הוא יחתוך וימדוד אמה אמה וימכור לאחדים.