אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
ויקרא; פתיחה
ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה
זה ספר תורת הכהנים ועבודת המקדש והקרבנות, גדולים חקרי לב, לא ידע אנוש ערכם ונפשו לא תבוא בסודם. כי כפי ארחות החכמה ודרכי השכל, לא יקובל על הלב לחשוב כי החוטא ישוב להיות נרצה בעיניו יתברך ע"י הקרבן. כי לא יתכן שיהיה ענין הקרבן כמו קנס ועונש אל החוטא על חטאתו אשר חטא. כי הקנס ראוי להיות כפי גודל מעלת מי שחטאו לו. ואחר אשר החטא היה נגד מעלת העליון יתברך הבלתי בעל תכלית ראוי שיהיה גודל עוונו מנשוא. ואם נאמר כי הקרבן הוא דמות מתנה, גם דעת זאת מבוארת הבטול. כי הוא יתברך אינו צריך כל דבר ולא חסר לו דבר, עד שיבוא הנברא המחודש ממנו שימלא מחסוריו ח"ו. וכבר נאמר בביטול זה: לא על זבחיך אוכיחך כו' לא אקח מביתך פר כו' אם ארעב לא אומר לך כו' האוכל בשר אבירים כו' (תהלים נ', י"ב-י"ג).
וכמו שתראה בדברי רבותינו המפרשים ז"ל אשר בקשה נפשם לנגוע בצינור החכמה בדבר הקרבנות, ונזורו אחור. הודו ואמרו כי האדם קצר ידים מהגיע עדים.
ואבי התעודה הרמב"ם ז"ל בספר המורה כתב את אשר נראה לדעתו ואלה הם דבריו (בל"ב משלישי): מלפנים חשבו כל עמי הארץ שהאלהים יחפוץ בקרבנות. ויגדלו בעיניהם המעשים האלה וידמו בלבבם כי בלעדם אין דת ואין עבודת אלהים. ואלו קם נביא בימים האלה ויאמר לעם הארץ: לא יחפוץ אלהים עולה וכליל. לב טהור נבחר מזבח. הלא אז כל העם אמרו פה אחד להרגו. לכן לא רצתה חכמתו יתברך לבטל את הקרבנות והשאירם לדורות, אך צוה ואמר להקריבם לפני כבודו יתברך ולא יקריבו עוד לאלילים, אין בם מועיל. כמאמר התורה: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם (ויקרא י"ז, י"ז). והזהיר עוד: זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו (שמות כ"ב, י"ט).
ומקור דבריו אלה נובע ממעין היוצא מבית ה' מפי רז"ל (ויקרא רבה כ"ב): רבי פנחס בשם ר' לוי אמר, משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למוד לאכול בשר נבלות וטרפות. אמר המלך, זה יהיה תדיר על שלחני ומעצמו הוא נדור. כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודה זרה במצרים והיה מביאים קרבניהם לשעירים דכתיב: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים כו'. עד אמר הקב"ה יהיו מקריבים לפני בכל עת קרבנותיהם באהל מועד והם נפרשים מעבודת אלילים.
אמנם כבר יש מן השואלים, הלא נח הקריב קרבן. וקין והבל הביאו קרבנות, בטרם הוחל לקרוא בשם אלהים אחרים, בטרם זבחו זבחיהם לשעירים. לכן נראים דברי הרמב"ן ז"ל יותר קרובים מ"ש בטעם הקרבנות (והוא מובא בספר החנוך מצוה צ"ה) וז"ל: בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה זבדבור ובמעשה לכן צוה השם יתברך שאם יחטא האדם יביא קרבן ויסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתודה בפה נגד הדבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה וכרעים נגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו ולזרוק הדם על המזבח כנגד דמו ונפשו כדי שיחשוב האדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהים בגופו ונפשו וראוי לו שישפוך דמו וישרוף גופו לולא חסד הבורא יתברך שלקח מידו תמורה וכופר שיהיה דם הקרבן תחת דמו וכו'.*
ולי מה יקרו בזה דברי רז"ל: מכם ולא כלכם להוציא את המומר (חולין ה', א'). ומה ראו חז"ל לדרוש כן, מה מנו יהלוך אם נפרש הפסוק כפשוטו, אם איזה מכם ירצה להקריב. כי ודאי לא יקריבו כלם כאחד. ואל תתמה על לשון הכתוב, אדם כי יקריב מכם. ולא נאמר אדם מכם כי יקריב. כבר מצאנו כמה מקראות מדברים כן, והיא מדה הל"א מל"ב מדות דר"י הגלילי, מוקדם שהוא מאוחר בענין. כמו: ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה' (שמואל א', ג'). ומתפרש: ונר אלהים טרם יכבה בהיכל ה' ושמואל שוכב (קידושין ע"א, ב'). ועיין ב"לשון למודים" מהרב לוצאטו ז"ל כתב כן במאמר: רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים (דברים ל"ג, כ"ו). תיקונו: רוכב שמים ובגאותו שחקים בעזרך. אדם כי יקריב מכם קרבן, אדם מכם כי יקריב.
אמנם אחר הדברים והאמת האלה, אשר הבהמה באה במקום החוטא. וכל הנעשה אל הבהמה ראוי היה לעשות זאת אל החוטא, כ"א האדם חטא בהמה מה חטאה? ועל נקלה תתעורר נפש החוטא, בראותו בהמה בעלת חי כערכו, נזונת כמותו, והיא נשחטת ונמצה דמה, פשוטה ונתוחה כליל לאישים, מה שהיתה מחמלתו על האדם, להתחסד עמו לקחת בהמתו תחת נפשו. והנה כל זאת, אם החוטא היה שוגג לא אם היה מזיד. והטעם בזה כי האדם הוא מורכב מגוף ונפש. והגוף מצד רדיפתו ושקידתו בדברים חמריים ותאות המדומות הוא ממש כבהמה, כמו שנאמר עליו: נמשל כבהמות נדמו (תהלים מ"ט, כ"א). היא מליצה כוללת כל התאוות הנמשכות מצד החושים, אם התמכר בהם לתור רק אחר הדברים הבהמיות כבר הוא נמשל כבהמה. אשר זאת היתה עצתו הנדיבה יתברך שמו, בתתו אלינו התורה היקרה להאיר עינינו באור החכמה, שלא תלך הנפש אחר משאות שוא והבלי הדמיונות אשר יתאוה הגוף, כי אם אחר השכל התוריי המכלכל מעשה האדם ותכליתו מראש ועד סוף להנחילו החיים האמתיים הנצחיים.
ומעתה, האדם אשר עבר עבירה במזיד הלא גם הגוף גם הנפש היו במעל הזה ושניהם חטאו, ואז איך יתן בעבורו בהמה כי אין לה נשמה, לא כן, אם עבר בשוגג הלא אז לא חטא כ"א הגוף לכן התחסד עמו יתברך שיביא בהמה תמורת גופו. משל לשני בני אדם שהיה להם בגד בשותפות ואין ברצונם לקלקל הבגד משלמותו, אז יקח אחד מן החנות סחורה שהיא שוה כמו חצי הבגד ונותן לחבירו בעד חציו המגיע לו, ואז נשאר בידו כל הבגד בשלמות ואינו צריך להפסידו.
וזהו מאמר: אדם כי יקריב מכם קרבן כלומר, חצי קרבן לא כלו. היינו גוף בלא נפש, בעבור היות חטאו בשוגג ולא נגע החטא עד הנפש, אז יביא בהמה ומן הבקר ומן הצאן כו'. וממילא הוא מוציא את המומר מן הכלל, כי הוא בעשותו את אשר שנא ה' הנה חטאו פרח בכולו. כי גם נפשו יודעת מחטאתו, ואין די לו בבהמה. וכאמרם ז"ל (שבת ס"ט, א'): השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו. וכמו שנאמר עליו: ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה (ישעיה מ', ט"ז). כי הוא צריך להיות נשרף הגוף והנפש, ולשריפה כזאת אין לבנון מספיק, כי הנשמה אין לה שריפה על העצים באש בעוה"ז, רק בגיהנם. וזהו: ולבנון אין די בער. וגם וחיתו של היער, אין די עולה. כי המה רק גופות לא נשמות.
כלל הדברים כי ענין הקרבנות וסודם אין ביד האדם לבוא עד תכליתם, ודלו מאנוש נעו. אבל מה שכתב רבינו הרמב"ן ז"ל המה דברים קרובים אל השגתנו. כי האדם על ידי הקרבנות יוכל להתדבק בו יתברך, ע"י מה אשר יתבונן בהמעשים הנעשים בבע"ח מרגיש כמוהו, ישבור לבו בקרבו ויכניע את עצמו, לאמר הלא המעשים האלה היה צריכים ליעשות בגופו בעצמו ובשרו. ואז ע"י הקרבנות יעלה המקריב לרצון לפני ה', כמאמר: זבחי אלהים רוח נשברה (תהלים נ"א, י"ט).
אמנם הנראה להוסיף דברים בזה, בהזכיר דבריהם ז"ל (בילקוט ראה): כ"א אל המקום כו' לשכנו תדרשו ובאת שמה. דרוש ואתה מוצא באור הדברים. דע כי כמו אשר קיום התורה בנפש הוא רק על ידי הלמוד, כאמרם ז"ל (בבא קמא י"ז א'): גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. לא זאת לבד אשר באין למוד לא ידע מה לעשות. אבל גם לא יוכל לעשות, מסבת יצרי הלב כי ברע המה. והיצה"ר כחו עז לא ירף מן האדם כי אם ע"י עסק התורה. כמאמר חז"ל (בראשית רבה כ"ב): אם בא יצרך להשחיתך דחהו בדברי תורה. וזה אשר השיב רבא להאי צדוקי שאמר, עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו. ברישא איבעיא לכו למשמע אי מציתו קבליתו כו'. אמר לו: אנן דסגינן בשלמותא כתיב בן תומת ישרים תנחם (שבת פ"ח). היינו כי בכח למודנו ועסקנו בתורה לשמה נזכה לקיימה באין ספק. לא כן הלומד שלא לשמה. לכן לא היו ראויים לקבל התורה כי אצליהם לא יועיל הלמוד. וזהו אשר קרא עליהם: וסלף בוגדים ישדם (משלי י"א, ג').
וכמו שאין בנו כח לקיים אם לא שיעזרנו עסק למודה, כמאמר (מגילה ו'): יגעתי ומצאתי תאמין, כמו ויכולתי.* כמו שביארו ז"ל מאמר: כל אשר תמצא ידך כו', עד שאתה מוצא ומצוי לך כו' (שבת קנ"א). והוא הטעם במה שאמרו ז"ל (מנחות ל' א'): הקונה ספר תורה מן השוק, כחוטף מצוה מן השוק. כתבה, מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני. כן תדע, כי אין בנו כח לעמוד בהיכל המלך ית"ש, כי מי יגור לנו אש אוכלה. אבל בכח המעשים אשר נעשה ונעסוק בבנינו ותיקונו ליוצרו, ונתנדב עליו לכל מלאכתו ועבודתו, באהבה וחפץ הלב והנפש. הנה בכח המעשים האלה אשר נעסוק בהם, עד כי אין שעה ושעה שלא יהיה נעשה בה חבילות של מצות, על ידם נזכה ונתעלה לראות עוזו וכבודו יתברך. כמו שכתבנו ב"קול יעקב" שה"ש, על מאמר, מה יפו פעמיך בביאור מאמר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כי ע"י עסק המשכן בעצמו, זכינו לכל הכבוד הזה שישרה שכינתו בתוכנו.
הוא שאמרו חז"ל (ילקוט פקודי): ויברך אותם משה. אמר להם, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. ויהי נועם ה' אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו. בכפל הדברים האלה, העיר אותנו על ב' בחינות ועל ב' סוגי פעולות. א' כי מעשה ידינו כוננה עלינו כי אם לא נעשה לא יהיה עשוי. והשנית, כי כל עיקר עסקינו במצות בנינה, תכונן עלינו שנהיה ראוים להתדבק בו יתברך. וזהו ומעשה ידינו כוננהו, מאמר כוננהו, מוסב על הנועם שהזכיר בתחלת הכתוב. כאלו אמר, אשר מעשה ידינו ועסקינו במצות העשיה, הוא יכונן עלינו את נועם העליון ב"ה.*
ובדבר הזה בדמותו וצלמו, היה עליית ישראל ברגל. כ"א לא היו עולים, לא היו מגיעים אל מה שהגיעו להתדבק בנועם הוד כבודו יתברך. אבל בזכות ההילוך כמאמר (שיר השירים ז', ב'): מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב. ובמדרש (במקומו), בתו של אברהם. ואברהם מצאנו בו שנתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה, כן בשכר ההילוך וזכות העסק בתיקוני ההילוך. וההשתוקקות לבוא אל ירושלים, כמשפט הולך דרך למחוז חפצו, אשר עיניו נשואות כלות וצופות, להגיע אל המקום הנועד. וזהו: לשכנו תדרשו ובאת שמה, דרוש ואתה מוצא.
והדמיון בזה לאחד עשה שידוך עם בתו למרחקים והבטיח להביא המוהר אל מקום החתן. וכל בטחנו היה לקבצנו בדרך. ובאם יזדמן כי יקדימנו אבי החתן ויפגענו סמוך לביתו, לא ימצא בידו כל מאומה. לכן מקונן ירמיה ע"ה: דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד כל שעריה שוממין כהניה נאנחים (איכה א', ד'). הוא קינה על הממוצעים הנכבדים שהיה בידינו להגיענו אל מטרת חפצנו. והאמנם אשר עיקר הדבר, אפשר להמציא עי"ד סבות המדמים דבר לדבר, כי יש דברים אשר העושה אותם הוא כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן ועכ"ז הממוצעים נעדרו.
זהו שאמר ירמיה עליו השלום: זכור ה' מה היה לנו כו' שבת משוש לבנו כו'. אתה ה' לעולם תשב כו'. (שם ה', א') משל לסוחר נסע בדרך עם בעל עגלה ובא גנב וגנב העגלה עם כל הסחורות היקרות. והבעל עגלה היה לו מעט חפצים ובגדים. וגם הדברים המעטים האלה היו בכלל הגניבה. והיה הבעל העגלה מרבה לבכות יותר מבכיית הסוחר. ושאלו אותו על עילת בכייתו כ"כ ויענה ויאמר, דעו אחי כי הסוחר העשיר מצד טוב מזלו יתמלא הפסדו באין ספק, והשב ישיב לו הגנב, שבעתים על מה שגנב, אם לזמן קרוב ואם לזמן רחוק, עכ"פ הוא לא יפסיד. אבל הפסד שלי הוא דבר מועט לא יזכר ולא יפקד. זה שסדרו לנו בסדר ההגדה: אשר גאלנו וגאל את אבותינו כו' כן יגיענו למועדים ולרגלים אחרים כו' שמחים בבנין עירך כו' ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים כו'. כי אין חסר כי אם שלנו. כי גם אשר אמרינו לרצון, כאלו הקרבנו. אבל החלק שלנו נעדר ואיננו. וזהו שהוא קובל ואומר: זכור ה' מה היה לנו כו', כי אנחנו נשארנו ערומים מכל. אבל אתה ה' לעולם תשב כו'. ועוד חזון למועד תקח מן הגנב, והשב ישיב את כל ההפסד, וחיל בלע יקיאנו ולבעליו ישיבנו, אבל אנחנו אשר ימינו כצל, למה תעזבנו לאורך ימים. וזהו מאמר: שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם, ירושלים הבנויה (תהלים קכ"ב, ב'). כלומר, הבנויה בפועל, לא ע"י דמיונות, כאלו בנה כו' כאלו הקריב כו'. ומבאר ואומר: ששם עלו שבטים כו' כי שמה ישבו כסאות למשפט, כסאות לבית דוד אשר כל זאת נחסר מאתנו, מאז הוסר הצניף הטהור מעל ראשינו:
כלל הדברים כי כוונת החכמה העליונה במצות בנין המשכן והמקדש ולהקריב בו קרבנות, לזכות את נפשותינו בעבודת מלכנו בקודש, להתדבק עי"כ בכבוד עליון נורא יתברך. כמאמר: זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (ויקרא ט'). ר"ל, מידכם תהיה זאת לכם, כי אתם בעבור תוספות עבודתכם תזכו להשיג דעת אלהים בלבבכם, ונפקחו עיניכם לראות בכבוד ה',* וכמו שכתב הרב המורה ז"ל (במ"ז לשלישי): כוונת התורה בצוותה לבנות בית המקדש, אך היתה למען יחדש תמיד כבוד הבית הזה, לתת רוח דעת ויראת אלהים בקרב כל בואיו. כמאמר ומקדשי תיראו (ויקרא י"ט).
ומעתה לא נפלאת היא ולא רחוקה היא מה שהיה דבר ה' ביד עבדיו הנביאים: כה אמר ה' כו' עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח (ירמיה ז', כ"א-כ"ב) למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' (ישעיה א', י"א).* ובהשקפה הראשונה, הוא מתנגד אל חלק אחד מספרי התורה, כל ספר תורת כהנים ועבודת הקרבנות, וכבר דברנו מזה במקום אחר ("קול יעקב" שה"ש על מאמר "מה יפו פעמיך"). ולפי הענין נאמר עתה, כי הנה ידענו אשר יסוד ועיקר עבודתנו הוא אם העבודה תהיה לשמה, כי אם היא שלא לשמה, הוא נקרא עובד את עצמו ואין עבודתו עבודה. וכענין שאמרו חכמינו ז"ל (פרה פרק ב'): עשה לה סנדל בשביל שלא תחלוק, פרס טליתו עליה מפני הזבובים כשרה. זה הכלל כל שהוא לצרכה אינה עבודה.
ומעתה קח לך משל ע"ז, לאחד גמר אומר עם בעל מלאכה, שיבנה לו בית מחיה, אשר בכללה יש בתים וחדרים חלוקים. אם לצורך דירתו ואם לצורך כל כליו וחפציו, שיהיה לכל סוג חדר מיוחד הראוי לו. וקצב לו כך וכך בעד מלאכתו והגביל לי זמן להתחלת מלאכת הבנין. וכעתה אחר אשר התפשר עמו וקצב לו שכרו, רשם על נייר קטן, ענין ההתקשרות אשר ביניהם בדרך כלל, איך פלוני הבעל מלאכה מחוייב לעשות לפלוני בית נחלה. וכך וכך יהיה ארכו ורחבו ורומו. וכך וכך יהיה שכרו. ויהי כאשר קרבו הימים והגיע זמן התחלת המלאכה, למלאכת הבנין, עשה עמו כתב נכון ורחב. ורשם בו מעשה הבנין וכל פרטיו, כל הדברים למחלקותיהם. וכך וכך דלתות, וכך וכך חלונות, ארכם ורחבם. והבע"מ התחיל לעשות מעשה, והיינו כל עץ ועץ תיקן אותו כראוי בגמר מלאכתו לכל מעשהו והניחו כך על הקרקע. ועשה כן לכל העצים לכל חלקי הבנין, כמעשה חרש עצים. נטה קו, יתאדהו בשרד, יעשה במקצעות ובמעצד. ולא היו חסרים כ"א ההרכבה להעמיד הבנין על תלו. והאויל הזה אמר בלבו כי כבר יצא י"ח גם בלא ההרכבה. ובא ואמר אל הבעה"ב בוא וראה, כי אני כבר עשיתי כל הרשום תוך כתב הגדול הנעשה בינינו. הא לך הכותלים והדלתות והחלונות והקורות. ואתה אם רצונך תוכל להעמידם ולהרכיבם כל אחד במקומו הראוי לו. ויאמר לו הבעה"ב: נבל, מה תעשה עם הכתב הקטן הנעשה בינינו ראשונה?
הנמשל, הקב"ה אמר אל משה בעודם במצרים, בדרך כלל: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג', י"ב). ואח"כ כאשר עמדו במעמד הר סיני אז ביאר הקב"ה על דרך פרט, כל פרטי העבודה. ומעתה הנה העושה מעשה העבודה בשלימות, אבל ברוחו רמיה, כי כוונתו בה אל מה שמפיק טובתו. העובד הזה הוא מקיים את אשר נאמר בסיני, אבל לא מה שנאמר למשה במצרים, שנאמר שם: תעבדון את האלהים כו'. וזהו: כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם והלכתם בכל הדרך אשר אצוה אתכם (ירמיה ז). ר"ל: אשר אצוה אתכם, בעתיד. ע"ד פרט במעמד הר סיני.*
והוא ג"כ מאמר: למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' כו' (ישעיה א). גם כי תרבו תפלה אינני שומע כו' (שם). דע! כי זאת הבטיח אותנו ה' יתברך לקבל מאתנו מנחה ונסך. אך אם הם באים מרצון, אז המה אהובים. ואם לא, יקבלם בהכרח כביכול. כמאמרם ז"ל במדרש (ריש ויקרא): אם תהיו מקריבים מרצון, יהיה לריח ניחוח ואם לאו, לאישי. והסימן ע"ז כי מהכרח אינו רוצה לקבל רק מה שכתב לנו בתורתו, לא יותר מזה.
וכן התפלה שהיא במקום קרבן, גם כי נאמר: הן אל כביר ולא ימאס (איוב ל"ו, ה'). עכ"ז אמר: גם כי תרבו תפלה אינני שומע. משל לאחד עשה התקשרות עם רעהו שיביא לו סחורה בכך וכך, וזה הביא לו הרבה יותר ממה שדבר עמו. ואם הסחורה אינה מן המובחר, די לו שהוא מקבל מידו כפי המדובר. ויותר ממה שהתחייב א"ע ודאי לא יקבל. אמנם כאשר הסחורה תשא חן בעיניו, אז יקבל יותר ויותר. וזהו: למה לי רוב זבחיכם כו' וכן גם כי תרבו תפלה אינני שומע. וזהו אשר חלק המאמר לשתים: ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם. כמעשה מוכרח שהוא מקבל ובעיניו לא יביט בו. אבל כי תרבו תפלה יותר מהחיוב, אינני שומע כל מאומה.
אמנם עוד יותר נוכל להמתיק מליצת מאמר: למה לי רוב זבחיכם כו'. עם מ"ש בעל עקידה ז"ל (שער מ"ח) בענין הקרבנות. כי באמת מרומם אלהינו יתברך, נעלה ונשא מלחשוב עליו שהוא מקבל קרבן עולה וזבח, רק יען כי זה טבע בני אדם, ישמחו כי ישתוקקו לבוא בצל אדוניהם ולהביא תשורה לפניהם. ומאהבת ה' אותנו התיר לנו זאת. ונתן לנו כמה חלוקי קרבנות, כאלו המקריב מביא תשורה לפני אדוניו והוא מקבלו באהבה. וז"ל: הקב"ה הכתיב על עצמו מעשה המשכן ועבודתו והקרבנות, כאלו ישיג ויסובב לו מהם שום טובה כו' ע"ש כי האריך. ומעתה, דע כי כבוד האורחים יהיה על ב' פנים מתחלפים, אם ברבוי ואם בחשיבות, וזה יהיה כפי התחלפות האורחים. כי אם יכניס אורח עני לביתו רעב ללחם וצמא למים, אותו ראוי לכבד בריבוי אכילה, להרבות לחם ולהביא לפניו קערה גדולה עם ירקות וחתיכת בשר. גם אם תושיבהו בשפל המושבות, לא יתן לבו לזה כל מאומה. כי אין עינו ולבו רק אל הלחם, להשביע רעבונו כמשפט לנפש דלה ורעבה, לא תהיה תאותו כי אם למלאות כרסו. לא כן, אם תכניס לביתך איש אפרתי נכבד גדול ומפורסם, שאינו צריך אל מה אשר תתן לפניו, רק אתה תבקשהו ע"ז בכל אות נפשך, אז יהיה הכבוד הראוי אליו בחשיבות, לקבלהו בהוד והדר, לא ברובי הכמות רק ברובי האכות. הקערה תהיה קטנה לא גדולה, אבל תהיה של כסף או של זהב. ובה יהיה מעט מרקחת, מעט מגדנות, ולהושיבו בראש וכדומה מעניני יקר וגדולה.
זה שהתפלא הכתוב ואמר, אמת כי נעניתי לך בזה להטות אליך חסד, עד כי לבבך ידמה כאלו אני מתארח אצלך ומקבל תשורה מידך, אבל עכ"ז הלא עליך לדעת, כי מלך גדול אני ואותי ראוי לכבד ברב האיכות לא ברב הכמות. ביקר היראה ותפארת האהבה, לא שיהיה הככוד בקרבנות רבות וגדולות בכמותם. כי אצל אורח נכבד יהיה רבוי הכמות לזרא באפו. ואין אצלו רק רבוי האיכות, איך מקבלים אותו בסבר פנים יפות באהבה וחן. והעד כי העני אינו מביא רק מנחה, והכתוב מעלה עליו כאלו נפשו הקריב, וזהו: למה לי רוב זבחיכם יאמר ה':
והוא הענין בעצמו שהתרעם הנביא על הצום והתענית: הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו כו' (ישעיה נ"ח, ה'). כי גם התענית אינו דבר הנדרש בעבור עצמותו כ"א בעבור פעולתו וסגולתו. כי האדם כאשר יתענה יכניע חמרו אשר ממנו נמשכים כל התאוות. וכאשר האדם ירגיל נפשו להתענות, ישיג מן הצום נ"ר, הרבה יותר מאשר ישיג מן האכילה, בחשבו עם נפשו כמה טובה כפולה ומכופלת באה לנפשו ע"י התרחקו מתאוות העוה"ז.
וא"כ אין לו לבקש שכר על מה שלא אכל ועל מה שאינו עושה רעה לנפשו. והדמיון בזה, לתינוק רוכב על המקל ברחוב ואביו מבקש ממנו לאמר, חדל בני ממעשים כאלה. והא לך ג' גדולים ומה לך לשטות כזה. וביום מחר בקחתו המקל לרכוב עליו, נתן לו ג"כ ג' גדולים. פעם נסע אביו למרחקים על משך זמן רב והנער היה עושה מעשהו באין מוחה ומעכב בידו. ובכל יום אשר לא עשה סכלות זאת, כתב לעצמו על פנקסו שמגיע לו מאביו ג' גדולים. וירבו הימים ואביו בא לביתו, בא לפניו עם פנקסו ותבע אותו בעד כל פעם ג' גדולים. ויאמר לו אביו, וכי אפשר בידי לתת לך בעד כל פעם ג' גדולים. השיב הנער ואמר, דע אבי הלא לאמונה, כי אני מזלזל המקח כנגדך. כי רק בעבורך אעשה זאת, ואני עוזב את מקלי בעבור ג' גדולים. אבל אצל איש אחר הייתי דורש עשרים בעד כל פעם. וכשמוע האב את דבריו חרה אפו ואמר לו, סכל, כאשר היית נער ורך הייתי מפייס אותך שלא תעשה שטות כזה. והיום הזה אשר כבר נהיית לאיש גם אם יתנו לך כל כסף אשר בעולם אין לך לעשות זאת. ואתה סכל תבקש עוד שכר על שלא עשית סכלותך.
וזה עצמו תשובת הכתוב על שאלתם: למה צמנו ולא ראית כו' (שם) השיב ואמר: הן ביום צומכם תמצאו חפץ. אמר כמתפלא, וכי דבר חפץ הוא בידכם, לבקש שכר על העדר העסק בדברים הבהמיים. הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו, ר"ל גם בתענית מצד עצמו, אינו תענית, אם אינו פועל פעולתו וסגולתו. וכמו שכתב הרב המורה ז"ל (בל"ב משלישי): כי ענינים כאלה (גם התענית גם הקרבנות) הם מעשים הבלתי מכוונים לעצמם, והם אך תחבולה לבוא על ידם אל הכוונה הראשונה כו'. וכמאמר: החפץ לה' בעולות כשמוע בקול ה' הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים (שמואל א', ט"ו). והאמנם עוד לי דברים בזה. לא אתמהמה פה להאריך בהם, אבל תמצאם כי תבקשם בפרשיות הבאות לפנינו.
ואלהים אמת הוא יורנו ובאמתו ידריכנו: