אור ברסלב

אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ

ראה

עקב

חלק א

ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה (י"א, כ"ו).

באור המאמר!

דע כי האף אמנם אנחנו חושבים בלבנו העוה"ז לטוב וחיינו לחיים, אבל האמת כבר מבורר בדברי החכם מכל אדם מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש (קהלת א', ג') כי העוה"ז אינו כ"א הכנה ומבוא אל העוה"ב כמאמר העוה"ז דומה לפרוזדור בפני העוה"ב התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין (אבות ד'). וכמו שהעוה"ז רק הכנה אל העוה"ב כן חיי העוה"ז אינם כ"א הכנה לחיי העוה"ב אשר אז יגיע האדם אל החיים האמתיים המאושרים. וכבר אמרו חז"ל רשעים בחייהם קרואים מתים (ברכות י"ח, ב') ר"ל לפי דעתם שהמה חושבים חיי עוה"ז אל חיים אמתיים ועי"כ אינם מכינים עצמם אל חיי עוה"ב לכן נקראים מתים כי החיים שהם חושבים לחיים הלא הוא כמו אכזב.

ומעתה נתבונן בטובות עוה"ז ועינינו תחזינה כי אין להחליט עליהם מאמר טוב כי לפעמים יהיו לרעה, כי בהטיב ה' לטובים ולחמו נתן מימיו נאמנים ואיננו חסר לנפשו מכל צרכי ביתו והוא את נפשו יחיה, יבלה ימיו בעסק התורה והעבודה היא ברכה שאין למעלה ממנה. אמנם האיש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים והוא ימלא קדים בטנו לכל אשר יפנה ירשיע חוטא ומחטיא אחרים אין קללה גדולה מזו כמאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו (דברים ז', י'). וזהו ראה אנכי נותן לפניכם היום, פי' בעוה"ז - ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעו כו' כלומר העוה"ז יהיה אצלכם לברכה כאשר יהיה אצלכם הכנה לשמוע אל מצות ה', והקללה אם לא תשמעו כו' וזהו מאמר החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה (דברים ל', י"ט) פי' פעמים שהחיים ברכה ופעמים שהמות ברכה כמאמר שינה לרשעים הנאה להם כו' וכבר כתבנו במקום אחר שזהו באור מאמר אלי אלי למה עזבתני (תהלים כ"ב, ב') למה אין תפלותינו מתקבלות למעלה, והתשובה ע"ז רחוק מישועתי דברי שאגתי, כלומר הדבר אשר אנכי מבקש הוא רחוק מישועתי וא"כ מה יהיה בסופנו אם אנחנו מבקשים טוב אין לנו מענה והיסורים אשר הקב"ה מייסרנו אין אנחנו מקבלים אותם באהבה כאמרם ז"ל יכול אפילו לא קבלם מאהבה ת"ל אם תשים אשם נפשו (ישעיה נ"ג, י') מה אשם לדעת אף יסורים לדעת (ברכות ה', א') אמנם דוד המלך ע"ה המציא אלינו דרך חנינה וחמלה לפניו יתברך וכה אמר בתפלתו שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה', ה' שמעה בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני (תהלים ק"ל, א'-ב') והרצון בזה על דרך אדם חולה בא לפני רופא עשיר ונדיב החומל על כל הבאים לפניו, והוא מבקש מאת הרופא שיתן לו מאכלים פטומים לאכול, ויתמהו האנשים איש אל רעהו ויתנו אותו כמתעתע, לאמר לא זאת שאינו מבקש סמים העלולים לרפואתו והצלתו הוא שואל ומבקש דברים אשר יקרבו מיתתו, השיב להם הרופא ואמר מה שאינו מבקש המועיל לו הוא מסבת התגברות החולי עליו עד שאינו מרגיש, ולכן לא זאת לבד שלא יחרה אפי עליו אבל עוד זאת כי חסרון ידיעתו הוא סבה לעורר את לבי לחמול עליו ולשקוד ברפואתו והצלתו, ואין אני משים לבי אל הדברים שהוא מבקש ואומר בפיו כי אם כי בם אדע כי לבו כואב עליו והוא צריך אל דבר והוא מבקש אותי להושיעו מצרתו ומה לעשות לו, הלא אנכי נפשי יודעת מאד ומה לי בזה אם הוא אינו יודע מה לבקש.

הנמשל אנחנו מבקשים מאתו יתברך דברים שאין לנו תועלת בהם והוא הוראה על התגברות הסכלות בקרבנו, והקב"ה ברוב רחמיו ישמע בקולנו, היינו כי לא ישים לב אל ארשת שפתינו מה שאנחנו שואלים דברים הבלתי ראויים אלינו כ"א יקבל קולנו לבד, כאותו שצועק בקול מר מרוב עניו והקב"ה בעצמו יבחר את הטוב לנו. וזהו מאמר הטה אלהי אזנך ושמע כו' כי לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך כי על רחמיך הרבים (דניאל ט', י"ח) כלומר מתפלותינו שאנחנו מתפללים תראה דלותנו ופחיתותנו.

וזהו פקח עיניך וראה שוממותינו והוא כי לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך, פי' שאין אנו מבקשים עזרה ועוז אל הצדקות ומישרים ואין אנו מבקשים רק רחמיך הרבים. וזהו ממעמקים קראתיך ה' פי' מעומק סכלותנו ודלותנו, ה' שמעה בקולי וממני תדע דלות ערכנו ולכן תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני.

וזהו ג"כ מאמר הקשיבה לקול שועי מלכי ואלהי כי אליך אתפלל (תהלים ה', ג') ר"ל כי עכ"פ הקול מורה שאני מבקש ישועה ואם אמנם לא בינת אדם לי ואין אני מבין מה טוב לי אבל אתה בטובך חנני והושיעני, אמנם הנביא ע"ה כבר התנצל ע"ז בשם ה' ואמר מי זה אמר ותהי ה' לא צוה, מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו נחפשה דרכינו כו' (איכה ג', ל"ו-מ') המשך הכתובים הוא תשובה על שאלת אלי אלי למה עזבתני רחוק מישועתי כו', והקב"ה משיב מי זה אמר ותהי ה' לא צוה, ר"ל מי הוא ביניכם צדיק מושל ביראת אלהים שיגזר אומר שתהיה תשועה וה' לא יצוה ולא יסכים על ידו הלא כבר מוחלט יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק (פסחים קי"ב) רק מפי עליון לא תצא ההתחלה, כי ההתחלה בע"כ צריכה להיות מאתנו ומה שאנחנו אינם נענים על תפלותינו מפני שאנו מבקשים כל אחד על צרכי גופו לבד ועל מחסוריו הפרטיים, וא"כ מה יתאונן אדם חי על מחסוריו הפרטיים לבד, מוטב נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' כמאמר מי יתן מציון כו':

חלק ב

מדרש: ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה הלכה אדם מישראל מהו שיהיה מותר לו לקרות התוכחה בקריות הרבה, כך שנו חכמים אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כלם שנאמר מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו (משלי ג', י"א) אל תעשה את התוכחות קוצין קוצין (פרשה ד', א').

וראוי להשכיל לדעת עומק ענין זה מדוע לא נפסיק בקללות רק לקרות כל התוכחה בפני עני אחד, ובאין ספק כוונה עמוקה יש לחז"ל בזה.

אמנם לבוא אל באור זה נתעורר עוד על מה שאמרו בסמוך: אמר הקב"ה לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות אלא להודיעם איזה דרך טובה שיבחרו אותה כדי שיטלו שכר מנין ממה שקרינן בענין ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה (שם במדרש). והדברים סתומים וחתומים כי המדרש רוצה להוכיח שלא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות, ואמר מנין ממה שקרינן בענין ראה אנכי כו' ואיככה מוכח ממאמר זה שהוא לטובה ולא לרעה.

אמנם דע כי דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר והוא במדרש הן אל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה (איוב ל"ו, כ"ב) שמורה דרך לעשות תשובה. כי מדתו יתברך איננה כמדת בשר ודם אשר ברצותו לעשות לחבירו רעה הוא מסתיר דבריו למען לא יתוודע הדבר אליו, ושלא יתן מועצות בנפשו להחיש מפלט לו ולא יוכל לעשות לו את אשר בלבו לעשות, אבל מדת הקב"ה בהיות עיקר רצונו בקיום אישי העולם וחפץ חסד הוא ע"כ זה דרכו להודיעו את אשר עם לבבו לעשות למען השומע ישמע ויקח מוסר ויתעורר לתקן את אשר השחית ולא יהיה הדבר ולא יבוא כמאמר אתה נורא אתה ומי יעמוד לפניך מאז אפך (תהלים ע"ו, ח') אבל ברוב רחמיו וחסדיו משמים השמעת דין, כלומר הוא מודיע להם כי הדין מתוח ח"ו ועי"כ ארץ יראה ושקטה וכדבריהם ז"ל מתחלה יראה ולבסוף שקטה (שבת פ"ח). עוד אמרו (שם בסמוך) מהו שאמר פרעה חטאתי הפעם ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים (פי' ולא אמר כן בכל המכות רק פה במכת ברד) לפי שהקב"ה אמר לו ועתה שלח העז את מקנך כו' הוא עשה עמהם צדקה שהיה מזהירם, הוא ועמו הרשעים שלא שמו לבם לדבר ה' והניחום בשדה ומתו כולן (וכבר נתבאר ענין זה באורך למעלה באהל יעקב בראשית פרשת לך על מאמר ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו ע"ש). והוא הוא מאמר המדרש אשר לפנינו אמר הקב"ה לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות, לאמר כי אנחנו רואים כמה הרבה הקב"ה בתורה גם במשנה תורה בתוכחות וקללות הרבה מאד עד כי היה מקום להעלות על הדעת כי חפצו ורצונו יתברך להעיק ח"ו, וכן מדתו חלילה אך להרע ח"ו. לזה אמר ח"ו לא כן הדברים לא לרעתכם נתתי לכם ברכות וקללות, אבל האמת כי לא נתתי לכם אלא לטובתכם להודיעכם הדרך הטובה כי עיקר רצונו יתברך בצמיחת הטובה להעיר לבם אל התשובה, והראיה סיימו ואמרו - מנין ממה שקרינן בענין ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, כלומר הלא גם הקללה כתובה וגלויה לפנינו ואם חלילה יאבה באמת להפיק פעולה רעה מדוע הודיע זאת בכתוב מפורש, אם לא שכל עיקר רצונו בצמיחת הפעולה טובה, והבן:

ואולי זה הוא באור מאמר ואמו קראה שמו יעבץ לאמר כי ילדתי בעוצב ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמר אם ברך תברכני והרבית את גבולי והיתה ידך עמי ועשית מרעה לבלתי עצבי (דברי הימים א' ד', ט'-י'). פי' כי בהתנצלות גדולה בא יעבץ לאמר כי ע"כ מלאו לבו להתפלל אם ברך תברכני כו', גם כי כבר שמו מוכיח על העוצב, לזה אמר ועשית מרעה לבלתי עצבי כלומר כי הלא ידיעת הרעה תוכיחני ותעורר את לבבי להיות צדיק הרבה וא"כ ועשית מרעה לבלתי עצבי:

חלק ג

ובנביא: וכי ישאלך העם הזה או הנביא או הכהן לאמר מה משא ה' ואמרת אליהם את מה משא ונטשתי אתכם נאם ה' והנביא והכהן והעם אשר יאמר משא כו' כי המשא יהיה לאיש דברו והפכתם את דברי אלהים חיים כו' (ירמיה כ"ג, ל"ג-ל"ו).

וראוי לבאר ענין התרעומות שהתרעם יתברך על האומרים משא.

אמנם דע כי עיקר שנאתם אשר שנאו את ירמיה ע"ה כאלו הוא אויב להם ומבקש רעתם ח"ו, אבל כל שנאתם אותו היתה בעבור כי עיקר גמר הפורעניות לבוא היה תלוי בדבורו של הנביא כמאמר וישם פי כחרב חדה (ישעיה מ"ט, ב') וכמו שהחלום שהוא אחד מששים בנבואה רק הפה גומר כמאמר כל החלומות הולכים אחר הפה (ברכות נ"ה) כן הענין בנבואה. ואם אמנם תם אני לא אדע נפשי ובנפלאות ממני לא הלכתי, עכ"ז מצאנוה ידענוה כי כל עוד שלא נתודע ברור למידת הדין שלא ישובו בתשובה היה הדבר תלוי אולי יחזרו ולא יהיה הדבר ולא יבוא, לא כן אחר שהנביא התרה בהם ולא חזרו. ואם כן היתה הנבואה חביבה מצד ושנואה מצד, כי אצל השבים בתשובה היתה הנבואה לחסד גדול אשר העיר אותם במענה פיו יתברך כמאמר כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג', ז'). לא כן אותם אשר מאנו לשוב שנאו בשער מוכיח כי על ידו יגמר רע רשעים לכן היו קוראים אותה משא (עי' רד"ק). והקב"ה היה מתרעם ע"ז כ"א אמנם הנביא היה גומר בפיו אבל זה היה להם במעלם שלא אבו לשוב וא"כ הלא באמת בהם הדבר תלוי וזהו וכי ישאלך העם הזה כו' מה משא כו' שזה הוא אות שאינם רוצים לשוב ובעבור זה היו מתרעמים על הנביא, ושקר בימינם כי הנבואה לא באה רק לטובה והם מהפכים אותה לרעה, וזהו כי המשא יהיה לאיש דברו אותו שמדבר וקורא את הנבואה משא עליו תהיה משא לעיפה, וזהו והפכתם את דברי אלהים חיים מטובה לרעה כי עיקר מציאות הנבואה רק לטובה למען ישמעו ויראו ויתעוררו אל התשובה.

ומעת פסקה הנבואה מישראל הקב"ה מעורר אותנו בדרכים אחרים כמאמר ואם אסורים בזקים ילכדון בחבלי עוני ויגד להם פעלם ופשעיהם כי יתגברו (איוב ל"ו, ח'-ט'). אבל החכם עיניו בראשו ורואה את הנולד והוא מעורר את עצמו טרם יפגעו בו יסורים, כי בשמעו את דברי האלה והתוכחה מקול הקורא יתפעל מיד ויפשפש במעשיו ומטיב דרכיו והכסיל אינו משים אל לבו עד בוא היסורים על עצמו ועל בשרו וזהו שאמר החסיד ע"ה אל תהיו כסוס כפרד אין הבין כו' (תהלים ל"ב, ט'). ומעתה ראה גם ראה מה עמקו מחשבות חז"ל אשר הסכימו ואמרו אין מפסיקים בקללות אלא אחד קורא את כלם (מגילה ל"א) והוא ע"פ דמיון לאחד שנפל בנו למשכב בא אליו הרופא ואמר כי הוא צריך לקחת על הקאה, התחיל האב מספר לפניו טבע הילד לאמר כי הוא רפה המזג עד מאד רך וענוג אין בכחו לסבול קבלת הסמים, ענה הרופא ואמר תדע כי גם אנכי בחנתי הבנתי אותו ואת מזגו מיד בבואי אליו, אך עכ"ז מה שההכרח אליו להצלתו ורפואתו מחוייבים אנחנו לעשות כי הוא צריך להקיא עשר פעמים, ויאמר האב אבל זאת עשה עמדי כי תראה למעט בסמים כל מה שאפשר, ויען הרופא הלא כבר אמרתי לך כי אני מכיר בו שאין בכחו לקבל רפואות ובאין ספק לא אהיה עליו למעמסה אך מהר תנה לי גליון ועט סופרים וארשום עליו הסמים העלולים אל הקאה, ויהי כי התחיל לכתוב לא זז ידו עד אשר מלא את הגליון כלו לארכו ולרחבו ורשם בו סמים שונים עד למרבה, והאב ההוא בראותו זאת הפציר בהרופא לאמר חדל נא, האם בני היקר יקבל הסמים הרבים האלה, ענה הרופא בחכמתו הלא לאמונה כל יותר שאכתוב עוד תמעיט קבלתו, אך שבה אתי החרש והביטה וראה, והאב ההוא בע"כ צוה אל המשרת ללכת אל האפטיי"ק להביא הסמים, והנה הנער בא וכנפי כסותו מלאים חבילות חבילות סמים ועשבים שונים, והאב רואה ולבו עליו דוי, הרופא הזה לקח לו את החבילות האלה מיד המשרת וצוה להציב לו שלחן אצל המטה אשר הנער שוכב עליה ושם התחיל לחתוך העשבים ולכתוש הסמים, והנער בהריחו ריח העשבים האלה וחיל מרירותם העלה באשם לפניו נתפעל כל כך עד כי התחיל להקיא פעם ושתים, והרופא כותש ושוחק עוד ודוכה במדוכה ועשן העשבים האלה עולה עוד באפו והוא מקיא עוד לעומתם עד אשר השלים עשר פעמים, אז אמר הרופא להסיר העשבים מעל פני הנער ויאמר אל האב עתה ראה אחי אם לא כאשר דברתי כן עשיתי, כי אם היה בדעתי לתת לבנך סמים לא הייתי צריך אל רפואות רבות כאלה והיה די לבנך כף אחת קטנה או שתים, אכן אנכי בחנתי הכרתי את מזגו הרך כי אין בכחו לקבל רפואות כל מאומה, לכן היה ההכרח אתי להרבות באסיפת הסמים ועריכתם למען אשר יתפעל ע"י הכנתם לבד.

כן העם הזה וכן הגוי הזה, אם היה רצון הקב"ה לזורר ח"ו מחלת נפשותינו ע"י הסמים אשר פרט הכתוב בהתוכחות הנה באין ספק היה די בא' או בב', מה זאת לו יתברך לרשום גליון גדול כזה צ"ח סמים אם לא כי באהבתו ובחמלתו שיער את כח נפשותינו שאין בכחנו לקבל גם אחד מהם, אשר ע"כ היה מהצורך להרבות בהם למען אשר הקורא בהם יתפעל אך עם קריאתם ואסיפתם. וא"כ יפה אמרו אין מפסיקים בקללות אלא אחד קורא את כלם בפעם אחת כדי להגדיל הקריאה באזני השומעים ואולי זאת תהיה לנו לארוכה ומרפא תעלה, לא כן אם נחלק אותם לחלקים ותהיה נקראת בקריאות הרבה לתת חלק לשבעה וגם לשמונה גברים וכדומה, לא יכבד על השומע ולא יתפעל מאומה, ומעתה עשה עמנו הקב"ה אך טוב וחסד במה שהרבה הקללות כ"כ.

וזהו מאמרם ז"ל לא לרעתכם נתתי לכם ברכות וקללות, לא נתתי לכם אלא לטובתכם מנין ממה שקרינן בענין ראה אנכי נותן לפניכם היום, שזה מורה כי ביום הזה יספיק לנו דבר השמועה עצמו להיטיב דרכנו לא כן אם כוונתו היתה שיבואו ימי הרעה בפועל ושיהיו הקללות בעצם ח"ו איך אמר עליהם אנכי נותן היום. הוא שאמרו בסמוך זה שאמר הכתוב שמעו והאזינו כו' (ירמיה י"ג, ט"ו) כלומר שיספיק לכם השמיעה לבדה וזהו מה שאמר החכם ע"ה ודרך חיים תוכחות מוסר (משלי ו', כ"ג). מוסר הוא שבט מוסר ויסורים בפועל רח"ל ותוכחות מוסר היא ההתראה על היסורין.שפת היריעה

עוד נראה בבאור המאמר לא לרעתכם נתתי לכם ברכות כו' בהקדים דברי המשורר ע"ה מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום (תהלים קמ"ז, י"ט-כ') אשר מה מאד ראוי להתבונן בדבריו הקדושים כי בההשקפה הראשונה אין בזה מן החדשות כי כבר נודע ומפורסם בתורה ובנביאים שהקב"ה נתן התורה לישראל לא אל הזולת מהעמים, אבל הסכת ושמע כי דבר גדול דיבר בקדשו המשורר האלהי הזה.

ונקדים עוד מאמרם ז"ל במדרש (ריש שופטים) ר' אלעזר אומר במקום שיש דין אין דין, ובמקום שאין דין יש דין ומהו כן, אלא אמר ר' אלעזר אם נעשה דין למטה אין דין נעשה למעלה ואם לא נעשה דין למטה יש דין למעלה (פרשה ה', ה') ועוד אמרו שם בסמוך: שופטים ושוטרים כו' אמר הקב"ה לישראל בני חייכם בזכות שאתם משמרים את הדין אני מתגבה מנין שנאמר ויגבה ה' צבאות במשפט (ישעיה ה', ט"ז) וע"י שאתם מגביהים אותי ע"י הדין אני עושה עמכם צדקה ומשרה קדושה ביניכם מנין שנאמר והאל הקדוש נקדש בצדקה (שם שם, ז', במדרש). באור הדברים כי היה קשה לרבותינו ז"ל מדוע נשתנה לשון הכתוב במצוה זאת מכל מצות התורה, כי בכל המצות הזכיר הכתוב תחלה את הפועל ואח"כ את הפעולה, ועשו להם ציצית, ויקחו אליך פרה אדומה, ולקחתם לכם פרי עץ הדר, כן היה ראוי גם פה לכתוב על סדר הזה תנו לכם שופטים, מדוע אמר בהיפך שופטים ושוטרים תתן לך, כמו שעינינו רואות בבני אדם כאשר יבוא אחד ויבקש מאת רעהו שיתן לו נדבה מלתו על לשונו תן לי זהב, אמנם כאשר יאמר לו בהיפך זהב תן לי בע"כ הוא מבקש מידו החוב אשר לו מכבר, אשר הנתבע יודע כי מגיע לו כדבריו. ההבדל הזה כבר נמצא בגמרא את חקותי תשמרו חקות שחקקתי לכם כבר, ושמרתם את חקותי חקות דהשתא (סנהדרין ס', א') וא"כ אם הכתוב לא אמר תן לך שופטים, רק אמר שופטים ושוטרים תתן לך, בע"כ מדבר משופטים דמעיקרא לאמר לא תחשבו כי מציאות הדין תלוי בכם אם תעשו שופטים יהיה דין ואם לא לא יהיה, לא כן הדברים כי הדין והמשפט כבר ערוך מלמעלה, כמאמר עושה משפט לעשוקים (תהילים קמ"ו, ז') רק כי הקב"ה באהבתו ובחמלתו חמל עלינו חמלה גדולה להצילנו מדין שלמעלה לכן יעץ אותנו ואמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, כי יותר טוב אלינו שיהיה הדין נעשה למטה, זהו שביארו ז"ל ומה יהיה הריוח מזה, ביארו ואמרו יש דין למטה אז אין דין למעלה, וכי ישאלך לבבך א"כ מה נ"מ בזה אם הדין יהיה נעשה למעלה או למטה בע"כ לומר כי למטה הוא קל מדין אשר למעלה, ואיככה אפשר זאת וכי משא פנים יש בדבר הדין והמשפט, חלילה מלחשוב כן, רק כי מן היושר הוא שיהיה הדין מלמטה קל מדין שלמעלה. וזאת תמצא בדברי חז"ל: חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה (משלי ט"ז, י"ד) משל למלך שהיה עובר וסיעה של נערים עומדים, וקלל אחד מהם את המלך. נתמלא המלך עליהם חמה, בא תושב אחד שהיה ביניהם ונתן משטר אחד לאותו שקלל את המלך, מיד שככה חמתו של המלך, כך מי גרם להקב"ה שתשוב חמתו ולא יכלה את ישראל הוי אומר זה פנחס שנאמר ואיש חכם יכפרנה (במדבר רבה פרשה כ', כ"ה). ר"ל כי בראותו שאחרים תובעים דינו הלא יספיק גם מעט מן המעט, משא"כ אם המלך בעצמו היה תובע את עלבונו ודאי לא היה משכך חמתו בלתי אחר עשותו נקמה כיד המלך, הא לך מבואר כי לולא פנחס היה ח"ו כליון חרוץ מדין שלמעלה וע"י שעשה פינחס הדין למטה נשתכך החמה בהריגת זמרי לבדו.

ביותר מבואר הדבר במדרש (ריש משפטים): ועוז מלך משפט אהב (תהילים צ"ט, ד') אימתי העוז להקב"ה בשעה שהוא עושה את הדין באומות (פרשה ל', א') כלומר ע"י האומות אז אין להקב"ה רק העוז לבד כי יחשוף זרוע גבורתו ואת זה ישפיל ואת זה ירים, אבל עכ"ז אין כבודו בכך כי איככה יופיע בזה זהרי צדקתו ונוגה חסדו כמאמר למה תראני און ועמל תביט ושוד וחמס לנגדי (חבקוק א', ג') ר"ל כי כאשר נעשה הדין ע"י הסנהדרין היו הכל מצדיקים את הדין לאמר יפה דנת כו'. וכרוז היה יוצא פלוני יוצא ליסקל כו' על שעבר עבירה פלונית, לא כן אם הדין נעשה ע"י רשעים מי יודע ומי מבין מה זאת עשה אלהים לנו כי נראה לעין כי כן דרך הרשעים והבוגדים לשלול שלל ולבוז בז, וזהו ושוד וחמס לנגדי ר"ל כי אני חושב ע"ז שאינו רק שוד וחמס מזדון לבם, וזהו - ועוז מלך משפט אהב כלומר שהוא אוהב יותר הדין הנעשה ע"י משפט התורה.

וכל זה מבואר במאמר הנ"ל בזכות שאתם משמרים את הדין אני מתגבה ויהיה לי לכבוד ולתפארת לכן אני עושה עמכם צדקה ומשרה שכינתי עליכם.

וזהו מאמר המדרש לא לרעתכם נתתי לכם ברכות וקללות כלומר אחר אשר הטוב לא יעדר מעושי הטוב והרע לא יעדר מעושי הרע רק הקב"ה בחמלתו עלינו להצילנו מדין שלמעלה הקיל עלינו שיהיה לנו מנוס עם הדין שלמטה, א"כ לא בא הכתוב להחמיר רק להקל עלינו, וזהו מאמר מגיד דבריו ליעקב מלת דבריו הוא מוסב על עסקיו יתברך ועל המועצות והנדיבות שהתנדב הקב"ה להתחסד עם ישראל לגלות מסתורים שלו למטה כי יש ויש למעלה, עין רואה כו', ויש שמה כסאות למשפט, ובחמלתו עלינו היתה עצתו הנדיבה להזדרז למטה אל החקים והמשפטים ואז אם יש דין למטה אין דין למעלה, אבל לא עשה כן לכל גוי, היינו ומשפטים בל ידעום כי מנע מהם הידיעה הזאת, לכן אמר בל ידעום כי לא מנע מהם רק הידיעה אבל לא המשפט כי לא נמנע הדין מהם כי בהכרח יגיע הרע אל עושה הרע, ולא מנע אותם מעצם המשפט כ"א מן הידיעה טרם יגיע עליהם הרעה לכן – הללויה, כי גבר עלינו חסדו ונפלינו מכל העם אשר על פני האדמה. והבן:

חלק ד

ובסמוך: אמר ר' אלעזר הסייף והספר ירדו כרוכים מן השמים, אמר להן אם תעשו מה שכתוב בספר הזה אתם נצולים מן הסייף, ואם לא תשמעו אתם נהרגים בסייף הזה (פרשה ד', ב').

באור זה כי הנה הנביא אומר כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (הושע י"ד, י') והרצון בזה כי הרשע חושב כי הקב"ה שונא את האדם וע"כ העמיס עליו מצות רבות, ולא יוכל לעמוד בהן ויביא עליו את כל הקללה כו', אבל הוא בער ולא ידע. ממש על דרך איש נדיב שהיה מכניס אורחים לביתו ונותן להם כל מיני מטעמים, פעם בא לביתו איש חולה ואכל גם הוא מן המטעמים ונסתכן עד לאין מרפא, ויאמר על הבעה"ב כי הוא רק פועל רע, ויען הבעה"ב שאלו נא אל כל המסובים אם ארוחת שלחני היא לטוב להם או לרעה, ואם אתה איש חולה מה לי ולך, אנכי לא הכינותי המטעמים בעבור חולים.

כן אמר הכתוב כי ישרים דרכי ה', והעד - וצדיקים ילכו בם מחיל אל חיל ויוסיפו עוז ואומץ, ופושעים יכשלו בם כי הם חולים וחטאו על נפשותם. וזהו מאמר זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות (יומא ע"ב, ב'). והנה אם החולה הנ"ל הוא איש חכם יאמר אל הבעה"ב אנכי לא אטעם מאומה מן המאכלים האלה, כי האף אמנם כי רע אין במגורם וטובים הם אל ברואי המזג, אבל אנכי הלא איש חולה אני ואני מסוכן בכל יום ולמה לי מאכל זה שאמות על ידו, כמאמר עשו אל יעקב, הנה אנכי הולך למות, הגם כי הבכורה בעצמותה הוא ענין יקר אל העוסק במצות וכל עסקיו בעניני הנפש, אבל הוא הולך למות מסבת חולי הנפש ולמה זה לי בכורה לחטוא בהולמות על ידה.

וזהו מאמר המדרש: תני בשם ר' שמעון בן יוחאי הככר והמקל נתנו מכורכין מן השמים (ויקרא רבה פרשה ל"ה, ו') להורות כמו מי שהוא טוב לכל וראה איש רעב ומתרחם עליו ונתן לו ככר ומקל שאם אינם מקושרים יקשה בעיני המקבל הלא אדם טוב הוא ולמה נתן לו המקל, אבל אם הם מכורכים ומקושרים היטב עד שאין ביד הנותן להפרידם זה מזה אז לא יחשוב לו און, כי באמת הוא רוצה בטובתו שיאכל הככר וישאר המקל ויעזבנו, כן אין להרהר עליו יתברך לאמר כי גרם עונש אל הרשע, כי התורה אחדות אחד ובה תלוי הככר והמקל, שכר ועונש וכוונתו יתברך אל שכר הטוב לברואי הנפש, ואם כי יהיה היזק אל החולה אי אפשר זה בלא זה והחולה גרם היזק לעצמו כי למה הוא חולה.

וזהו ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה אשר יפלא הלא הברכה והקללה לא היום רק אח"כ כאשר יקיימו או יעברו. אבל באור הדבר כך הוא על דרך אחד יש לו כמה בנים ויש מהם חולים ובסעודת הערב נותן לכל בניו יחד לאכול ממילא גם החולים אוכלים ומכתם אנושה, כן המלאכים וצבאי מרום אליהם לא נתן יתברך בחירה רק עוסקים ועושים רצונו יתברך כמשפט לפועלי אמת שפעולתם אמת אמנם אלינו אמר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה כלומר אנכי נותן לכם מאכל התורה שתבחרו אתם וממילא היא ברכה וקללה.

עוד נוכל להמתיק מאמר הככר והמקל מכורכים ירדו כו' כי הנה הבחירה היא ביד האדם לבחור הטוב או הרע ואיככה יזדמן לאחד שיבחר לו את הרע ויעזוב את הטוב לזה נתנו חז"ל ע"ז משל נמרץ לנותן לחבירו ככר ומקל מכורכים שיבחר לו איזה שירצה ואם יתן לפניו הככר והמקל מגולים ויהיו נראים לעיניו אז ודאי יבחר הככר ויעזוב את המקל ואם המה מכורכים ומכוסים אז יצטרך המקבל אל הבחנה והתבוננות בשום שכל להבין מה יבחר לו. כן המצות והעבירות מכוסות וסגולתם ופעולתם נעלמת רק חז"ל אמרו הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה וזה צריך אל התבוננות ודעת הרבה, והכסיל בחושך הולך ובוחר לו התענוג הזמניי וזהו שהמליצו הככר והמקל ירדו מכורכים כו'. והבן:

חלק ה

ובסמוך: ראה אנכי כו' אמר ר' אלעזר משאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני אין טובה באה מן השמים ולא רעה באה מן השמים אלא הטובה באה מאליה אל עושי הטוב והרעה באה מאליה אל עושי הרעה (פרשה ב', ג').

ובנביא: ונפל אשור בחרב לא איש כו' נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים (ישעיה ל"א, ח'-ט').

וקשר הדברים לא ידענו איככה המשיך למאמר ונפל אשור בחרב לא איש כו' נאם ה' אשר אור לו כו' ותנור לו כו' שאין סמיכות כלל אל הדברים האלה זה לזה.

ונזכיר לזה מאמר אליהוא בן ברכאל חלילה לאל מרשע ושדי מעול כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו (איוב ל"ד, י'-י"א) אשר כפי הנראה הורה בדבריו אלה אל מה שהסכימו גדולי קדמונינו ז"ל אשר השכר והעונש אינם מן המוסכמיות כ"א מן הטבעיות, כי משפט הנחרץ על הגנב והגזלן לייסרו ולאסרו אינו רק הסכמה מאת השופט אבל בדרך הטבע אין הגניבה מזקת את הגנב, כי הלא הוא חי אחר הגניבה כחיים אשר חי קודם הגניבה רק יש עליו הסכמת השופטים לייסרו או להמיתו, לא כן האוכל סם המות אשר הסם בעצמו הוא ממית הוא מיתה טבעיית לא הסכמיית.

כן וכן משפטי התורה הקדושה מצותיה ואזהרותיה חיים הם למוצאיהם בעצמות טבעם, ולהיפך העבירה נאמר בה תיסרך רעתך ומשובותיך כו' (ירמיה ב', י"ט). וזה כלול במאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול כו' (קהלת ט', י') לאמר כי לא כעונש הנמוסיי המגיע את העובר ע"י חשבון ודעת השופטים, לא כן משפט העבירות כמאמר ותמוגנו ביד עונינו (ישעיה ס"ד, ו'). ומה לנו להאריך בדברים ידועים אל הקורא בספרים וגם אנחנו כבר דברנו מזה במקומות רבות מחבורנו, רק עתה באתי בדבר החדש כי יש מקום אל האדם לומר כי באחת ידמה גמול התוריי אל גמול הנמוסיי, גם שהמה מחולקים בסבותיהם והתחלפותיהם זה טבעיי וזה הסכמיי, אבל הלא בדבר אחד המה שוים כי כמו במשפטים הנמוסיים הסבה הממיתה את האדם היא סם המות והמחיה אותו הם כל מיני מטעמים ומעדנים, כן גמול התוריי השכר הוא ע"י גן עדן ואוצר החיים והעונש ע"י משחיתים בגיהנם, אבל דע כי כבר יש לנו מאמרים רבים בדברי הנביאים אשר דעת שפתם ברור מללו אשר השכר והעונש שניהם בקנה אחד עולים כמאמר כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא כו' וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה (מלאכי ג', י"ט-כ') וכאמרם ז"ל צדיקים מתעדנים בה רשעים נדונים בה (נדרים ז') א"כ עינינו רואות כי השכר והעונש אינם כ"א לערך המקבל.

והמשל על זה כבר מצאנו בפי רבותינו ז"ל שנים אוכלים מקערה אחת זה טועם לפי מעשיו כו' (אבות דר' נתן פרק ל"ז) פי' כי אותו אשר האצטומכא שלו בשלמות הבריאות המאכלים יהיו ערבים לחכו ומעדנים לנפשו, ומי אשר מעיו חולים המאכלים ימיתו אותו והבעה"ב נקי מזה כנזכר למעלה.

כן היה משפט אשור והמונו שנשרפו בשמעם קול השירה שלמעלה כאמרם ז"ל אזנים גלה להם ושמעו שירה מפי חיות ומתו שנאמר מרוממותך נפצו כו' (ישעיה ל"ג, ג') (סנהדרין צ"ה, ב') אשר הצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים ויתעדנו בסוד שירת עירין קדישין אשר בדרך כלל כל הדברים האלה כלולים במאמר קצר ואומר חלותי היא שנות ימין עליון. אמנם המופת על אמתת הדברים כי הנה בנימוסי העולם הברכה מופלגת מן הקללה בכמה דברים באישיה ומקומותיה וזמניה ומועדיה, כמו מי שהוא ממונה לעטר את המלך ולהלבישו הוא ישמח ויתפאר עם עבודתו והתמנותו, אבל הממונה להרוג את אשר יצא דינו להריגה הוא בזוי בעבודתו עד מאד. וגם הזמן המיוחד לעטר את המלך לא יענש בו שום אדם כמאמר דוד המלך ע"ה אל אבישי מה לי ולכם בני צרויה כי תהיו לי היום לשטן היום יומת איש בישראל כי הלא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל (שמואל ב' י"ט, כ"ג) וכש"כ המקום כי המקום אשר בו דנים והורגים את החייב מיתה היה חוץ לעיר.

לא כן במשפטי אלהינו יתברך נאמר ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור כו' (ישעיה ל"ז, ל"ז) כי עילת המכה לא היתה מצד המכה כ"א מצד המוכה כענין מאמר כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים כו' (תהלים ס"ח, ג'-ד'). הא לך מבואר כי הכל רק לפי הכנת המקבל ולכן במקום הצדק שמה הרשע, והדברים האלה יתנו עדיהם ויצדיקו מאמר הנזכר כי חלילה לאל מרשע כו', רק כי פועל אדם ישלם לו כו' אבל הקב"ה נעלה ונשא מענין עונש הרשעים, זהו שאמר ונפל אשור בחרב לא איש כו' והמשיל על סבת נפילתו ואמר נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים המשיל את העונש גם את השכר אל אש כי מי שיבחר להיות זריז יקבל אורו מן האש, וכאשר ישגה בו הלא האש ישרפנו, וזהו אשר אור לו כו' ותנור לו כו' א"כ כבר ביאר בזה סבת מפלת אשור כי נפילתו היא רק מסבתו אבל מאתו יתברך לא תצא הרעות כו'. והבן:

ומעתה מה יפה אף נעים דרש האלהי הזה ר' אלעזר ע"ה את מאמר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה אשר הרגשנו למעלה איככה אמר עליהם היום והלא לא נתנו היום הברכה והקללה רק אח"כ כאשר עברו את הירדן, כמאמר ונתת את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל, ומה גם כי הברכה והקללה המה רק פרי המעשים שיעשו אח"כ כמ"ש את הברכה אשר תשמעו כו' והקללה אם לא תשמעו כו'. אבל לפי מה שהעיר אותנו הדרשן האלהי הזה מיום שנאמר פסוק זה בסיני אין הטובה באה מן השמים ולא רעה באה מן השמים כו', וכמו שנתבאר למעלה שאין השכר והעונש ע"ד גמול כדתות הנמוסיות שאינם רק הסכמיות ולכן הם בגדר אין השכירות משתלמת אלא לבסוף, אבל מצות ואזהרת התורה הקדושה והעונש אל העובר ומתן שכרה אל המקיים כרוכים ירדו מן השמים כמ"ש ככר ומקל כרוכים ירדו כו' היינו כי הגמול הוא גמול טבעיי לא הסכמיי וא"כ יפה אמר הכתוב ראה (כלומר התבונן נא) אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, כי בעצם היום הזה אשר נתן להם התורה ומצותיה ואזהרותיה הלא בזה היום עצמו נתן להם הברכה והקללה. וזהו מ"ש ר' אלעזר מיום שנאמר פסוק זה בסיני אין טובה באה מן השמים ולא רעה באה מן השמים אלא הטובה באה מאליה אל עושי הטוב והרעה באה מאליה אל עושי הרעה. וכמו שנתבאר:

עוד יתכן בבאור הכתובים ראה אנכי כו' את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם והקללה אם לא תשמעו כו'. וראוי להתבונן במאמר זה בשנותו את טעמו כי בברכה אמר את הברכה אשר תשמעו ובקללה אמר אם לא תשמעו מדוע לא אמר גם בברכה אם תשמעו.

ועם דרכנו נבאר ג"כ מאמרם ז"ל היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם (ע"ז, ג') ונזכיר עוד מאמרם ז"ל אלו זכיתם הייתם קוראים ראה ראיתי את עני עמי, עכשיו שלא זכיתם אתם קוראים ראה ה' כי צר לי (איכ"ר פתיחה י"א, י"ט). דע כי כבר כתבנו למעלה (פרשת תולדות על מאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי כו') כי האף אמנם כבר קבלנו מפי חז"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, עכ"ז מן הראוי להעניק את הצדיק גם בעוה"ז בכמה טובות מה שהוא צריך אליהם אל השלמת עבודתו, לא לבד שלמות הבריאות וכל צרכי מחייתו לפרנסת ביתו, בלתי גם מעלות עודפות ויתרות כמו אם הצדיק הזה הוא ממצדיקי הרבים ומוכיח בשער כדרך שהתנהג אבינו הראשון אברהם ע"ה הלא ראוי לו הגדולה הגבורה והתפארת למען יהיה לשם ולתפארת בעיני הבריות ויהיו סרים למשמעתו אל כל אשר יצוה עליהם, כמו שדרשו עליו עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא בעבור שנאמר בו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' זכה לזקנה ואברהם זקן (במדרש חיי). וזהו מאמר ראה אנכי נותן לפניכם היום כו' לאמר גם כי מהראוי היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם עכ"ז הלא בהכרח להיטיב עם הצדיק גם היום בעוה"ז. ממש על דרך סוחר נוסע עם בעל עגלה למרחקים כאשר יתבע ממנו שכר נסיעתו הלא יענה ויאמר שהשכירות משתלמת לבסוף כאשר אבוא אל ביתי אשלם לך כי איש נאמן ובטוח אני, אכן כאשר יבקש על הוצאות לתת תבן ומספוא אל הסוסים או לתקן את העגלה בהכרח יתן לו, וזהו את הברכה אשר תשמעו כו' ר"ל כי מוכרח אנכי לתת לך על הוצאות ולהספיק כל מחסורך למען תוכלו לשמוע ולהקשיב לשמור ולעשות, וזהו מאמר היום לעשותם פי' היום הקב"ה עוזר לעשותם ומשלים את האדם בכל צרכי מחייתו למען יוכל לעשות ולמחר יקבל שכרם.

וזאת עינינו תחזינה באשר יגיע איזה חסרון אל עובד ה' ויחסר לו מכדי סיפוקו רעב ללחם וכדומה, הלא כפי חסרונו כן יחסר לו שבעתים בשלמות עבודתו. וזה סוד עמו אנכי בצרה (תהילים צ"א, ט"ו) לאמר כי גם לעבודת שמים יגיע היזק ובכל צרתם לו צר כביכול, לא כן איש בוגד אשר מעודו לא הטה שכמו לקבל עליו עול עבודת שמים הנה בצר לו אין היזק למעלה כל מאומה, כי גם כאשר טוב לו לא יפנה דרך צדיקים.

וזהו מאמר אלו זכיתם הייתם קוראים ראה ראיתי את עני עמי כלומר כי בעצמי הייתי רואה ומביט וא"כ לי נאה להושיע כמאמר יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה, עכשיו שלא זכיתם א"כ אין הצער נוגע למעלה כ"א לך בעצמך ובעצמך תאמר ראה ה' כי צר לי:

חלק ו

אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם כו' לא תעשון כן לה' אלהיכם כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה (י"ב, ב'-ה').

אולי פי' הכתובים כך הוא, כי בדורות העמים הקדמונים היה מנהגם לקטר למלכת השמים ובזה היו ממשיכים כח מאת המזל והכוכב שישפיע להם שפעתם מלמעלה למטה ולכן היו בוחרים לזה את ההרים הרמים והגבעות הנשאות. לזה אמר אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם כו', ולזה אמר לא תעשון כן לה' אלהיכם, ר"ל לייחד עבודות בעבור להריק לכם שפע המזלות, כ"א אל המקום אשר יבחר ה' לשום את שמו שם, ר"ל הוא בעצמו ישים שכינתו במקום אשר יבחר, ואחר כך לשכנו תדרשו ובאת שמה, כלומר כל עבודתך תהיה רק כעבודת העבד הנאמן שאינו עושה למענו כ"א את אשר אדוניו יצוה עליו והבאתם שמה עולותיכם כו'.

ומה גם כי התמונות אשר עשו היו דמיונות אל הצורות שלמעלה אל המזל או אל השר כמ"ש כוונים למלכת השמים, לא כן כל מה שנעשה במלאכות ה' בבית המקדש אינם חלילה בתורת דמיון אל הקדוש ב"ה כי כבר ידענו מאמר ואל מי תדמיוני ואשוה (ישעיה מ', כ"ה). וזהו לדעתי הבאור האמתי במאמר לא תעשון כן לה' אלהיכם כלומר לא תעשון דמיון כמו שעשו אלה דמיונות אל אלהיהם, אבל אתם לא תעשו שום דמיון כי ה' אלהינו הוא נעלה ונשא מדמיונות ומה דמות תערכו לו, והבן:

חלק ז

כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר (י"ב, כ').

בהשקפה הראשונה הדבר רחוק מאד כי איך התיר הכתוב שיאכל אדם בשר בכל תאות נפשו.

אמנם דע כי לא כן פשט המאמר, כי הוראת אות ב' במלת בכל אות נפשך אינה כהוראת הכ"ף, אבל מאמר בכל אות נפשך בא להורות ענין גדול אל דרך הפרישות. כי הנה המרגיל עצמו בתענוגים כל עוד שירבו עליו הימים תתמעט תאותו ויתמעטו תענוגיו כי ישתנו באיכותן מתענוגיים להכרחיים, ומזון ההכרחי לא ישמח את אוכליו במציאותו אבל יתאבלו בהעדרו, ובהיפך המעדנים בטרם יתרגלו הבעלים בהם ועוד הם חדשים אצלו אין אבל בהעדרם ויש שמחה במציאותם. זה שהזהיר הכתוב שלא תהיה רגיל באכילת בשר ולא תתמיד בו לאכול ממנו הרבה עד אשר תאבד תאותך ויהיה אצלך בגדר מאכל הכרחי, רק בהיפך בכל אות נפשך תאכל בשר, כלומר כאשר תתאוה מאד אז תאכל בשר וכאשר תראה התמעטות התאוה חדל ממנו לבלי ישוב התענוגי להיות הכרחיי.

חלק ח

רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש כו' למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה' (י"ב, כ"ג-כ"ה).

באור זה!

דע כי כבר כתב הרמב"ם ז"ל במעלת הישר אותו שאין לו נטיה כלל אל הבהמיות וז"ל (פ' ששי משמונה פרקיו) עליו אמר שלמה המלך ע"ה שמחה לצדיק עשות משפט (משלי כ"א, ט"ו) כי הישר ישמח במעשה הטוב, ועל המתאוה אל הבהמיות והוא כובש תאותו נאמר בו שהוא מצטער במעשה המצות ולא יערבו לו יע"ש.

ולכן נדיב נדיבות יעץ והזהיר את האדם לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש שלא תתעצם בו נפש הבהמיות ותשאר נפשו טהורה ונקיה אז יטעם נעם התורה ומתק מצותיה. וזהו רק חזק לבלתי אכל הדם כו' אז תרויח למען ייטב לך כי תעשה הישר כו', כלומר אז יערבו לך מעשה המצות מנופת צוף וכל טעם ובכל מעשה אשר תעשה ממעשה המצות תבחון את תכונתה מה טוב ומה נעים היא אל עושיה:

חלק ט

כי יכרית ה' אלהיך את הגוים אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך וירשת אותם וישבת בארצם השמר לך פן תנקש אחריהם כו' (י"ב, כ"ט).

באור זה!

דע כי כבר בארנו מאמר והיה כי יביאך כו' לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת כו' (דברים י'-י"ג), אשר לכאורה לא ידענו ענין החשש מה שישבו בערים אשר לא בנו אותם בעצמם ועל הכרמים וזיתים אשר לא נטעו בעצמם. ואמרנו בזה ענין נכון (למעלה פרשת קדושים) כי הנה שתים הנה הפעולות היוצאות מאכילה ושתיה ומעדן נפשו אחת אהובה ואחת שנואה, א. ואכלת ושבעת וברכת, ב. ואכל ושבע ודשן ופנה כו'. והן תלויות על ראשית מציאותן כי אם מציאותה והשגתה בטהרה וממקום קדוש תתהלך כמו יפתח ה' לך את אוצרו הטוב כו', או ח"ו מסבה אשר לא טהורה היא. וההשפעה תלויה עוד בסבות המושפעים אם האדם מתנהג בצדק ומשפט או בחמס ושקר, וכבר הורה החכם ואמר תומת ישרים תנחם וסלף בוגדים ישדם כו' צדקת תמים תישר דרכו וברשעתו יפול רשע (משלי י"א, ג'-ה'). כי כאשר יעסוק האדם בצדק ומשפט וממנו יבוא מקור שפעתו הלא כמה רובי תורה ומצות הוא מקיים עד שהוא מביא את הלחם אל פיהו אם כן הלא צדק לפניו יהלך, ובהיפך אם עסקיו בעושק ונלוז עד שהוא משיג פרנסתו אז ברשעתו יפול רשע והיא מלפפתו ומוליכה אותו בתוהו לא דרך אל מקום שהוא מוציא לחמו משם. והצדיק שהוא עובד אדמתו בצדקו עליו אמר צדקת תמים תישר דרכו. לכן יפה אמר הכתוב בטעם הדבר שהוא חושש על ישראל פן יעבטון ארחותם, מטעם - כי הלא תבא אל ערים גדולות וטובות אשר לא בנית כו' והם מיוסדים לא בצדק ולא במשפט ולכן יש לחוש אולי זאת תהיה סבה לאחוז בחטאת הגוים ההם.

וזהו כי יכרית ה' אלהיך את הגוים אשר אתה בא שמה לרשת אותם כו' וישבת בעריהם ובבתיהם ויש חשש גדול שלא ימשוך המושב את יושביו אל הרשע, אשר ע"כ צוה הקב"ה לעשות ערי מקלט, והבן:

חלק י

כי יהיה בך אביון מאחד אחיך כו' כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך כו' (ט"ו, ז'-י') ובגמרא: גלגל הוא שחוזר בעולם (שבת קנ"א, ב').

ובמדרש הוסיפו ואמרו: אמר רב נחמן כגלגלא דאנטילה דמליא מתרוקן דמתרוקן יתמלא (פירוש: שמניחים על הגלגל חבל ארוך ושני כלים קשורים בשני קצות החבל וכאשר מושכים המלא יורד הריק ואח"כ חוזרים חלילה ומעלים אותו שנתמלא עתה והשני יורד).

והדברים צריכים באור והבנה!

אמנם דע כי כבר מלתי אמורה בספר קול יעקב (קהלת על מאמר טוב ללכת אל בית אבל) על מה שספרו ז"ל (במדרש קהלת א' על מאמר מה יתרון לאדם בכל עמלו) מעשה דבר קפרא שכתב על פתחו של רבינו אחר כל שמחה מות. שהכוונה בזה אל מה שכתבו הראשונים ז"ל כי הארץ ניתנה תחת ב' מנהיגים והם מידת הדין ומדת הרחמים, ולא תפרוץ ממשלת האחד יותר על האחר רק ממשלתם תמיד בשוה שבערך מה שהעניש המידת הדין יתן המידת הרחמים שכר טוב לאחרים, וכאמרם ז"ל כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש (ברכות י"ז) כי הוא היה סובל מידת הדין של כל בני דורו. ואולי זהו מאמר עשיר ורש נפגשו עושה כלם ה' (משלי כ"ב, ב') ובמדרש: העני פוגע בעשיר ואינו נותן לו עושה כלם ה' מי שעשה לזה עשיר יכול לעשותו עני ומי שעשה לזה עני יכול לעשותו עשיר (ויקרא רבה ל"ד). אשר לכאורה יפלא הדבר מאד מדוע יהיה הדין להעניש את העשיר על שלא נתן לו, די לו מה שאבד שכר מצוה שהיה בידו לעשות ולזכות לשכר גדול יעדר ממנו עתה השכר, אבל מדוע יתחייב עני בעונש, וכי עשה לו מאומה מן הרע.

אבל לפי דברים הענין מובן מאד כי העני והעשיר הלא שניהם נערכים בפלס ומאזני משפט זה לעומת זה, כי כפי העושר שישיג העשיר כן יעריכו הדלות על העני, וא"כ הלא הדין נותן אל העשיר שיספיק את הדל בימי עניו, כדברי המשל הנזכר שני בני אדם תלו כליהם בשני ראשי החבל אשר על הגלגל אשר בשעה שימשוך אחד את החבל להעלות שלו מן הבור ראוי לחבירו שיסייע לו, יען כי בעת שהוא עוסק להעלות את שלו באותו עת הלא הוא עוסק גם כן בירידת השני.

הנמשל מי שחומל על דל וסובל בצרת עניו ומספיק לו צרכו, הדין נותן שיהיה הוא העשיר ולשקול לו עשרו נגד דלותו של זה, אבל כאשר העשיר מעלים עיניו מן העני למה ישא העני משא העוני בעבור העשיר, לכן מי שעשה לזה עשיר יכול לעשות אותו עני, כי אין הדבר מחוייב שיהיה זה דוקא העשיר כי אפשר לשקול העושר אל יד אחר.

וזהו כי יהיה בך אביון לא אמר כי יהיה לך כו' להורות על הדבר שאמרנו כי האביון הוא כמו נתח מנתחיו של העשיר, כי כפי המשקל אשר שקלו לו עשרו שקלו לעומתו דלות העני, וזהו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' כו' וכדברי המשל הנזכר בגלגל הבור.

ונמתיק לזה מאמר ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה (ישעיה ל"ה, י'). כי הנה בעוה"ז כל עוד שהעולם מתנהג על ידי ב' מנהיגים הנ"ל הנה הפלס ומאזני משפט ביד ה' יתברך להנהיג עולמו זה לעומת זה, אם כן כאשר העשיר מתעשר ומתגדל ומתעלה ומתענג בעשרו מכריח הדין להכביד הדלות על העני. ומעתה יפה אמר שלמה ע"ה לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זה עושה (קהלת ב', ב') כלומר כמה יהיה מוכרח להכריע דלותו של העני נגד הפלגת שמחתו של זה.

וזהו מאמר המדרש ארורים הרשעים שמבקשים לשמוח בעולם (פ' אמור) וטעם הקללה הזאת יען כי המה מכבידים הדלות והסבל על העניים. וכבר מצאנו בדברי רז"ל על רבינו הקדוש כאשר נתרפא והיה שמח באותה שעה אמר ר' חייא אוי לכם חיות שבארץ ישראל אוי לכם עוברות שבארץ ישראל (ב"ר צ"ו). ואפשר לומר כי בעבור זה נהגו בני אדם בעשותם שמחה על איזה טובה לשמח גם את אחרים יען כי השמחה היא סבה גורמת להעציב לב העניים הערוכים במשקל זה לעומת זה, וכאשר תתוסף לזה השמחה יתוסף לזה הצער והאבל לכן הוא מחייב את עצמו לשמח גם האחרים, וכמו שכתב בר קפרא על פתחו של רבינו הקדוש אחר כל שמחה מות, כי לפי המערכה זה לעומת זה יהיה ההכרח להוסיף בצערו של זה עד ערך שמחתו של זה. והיתה כוונתו בזה להעיר אותו שהיה לו לקרוא אנשים לאין מספר למען הקים מאמר כליון חרוץ שוטף צדקה (ישעיה י', כ"ב) כלומר הצדקה שעושה לשמח את אחרים ישטוף הכליון החרוץ ע"פ המשקל הראוי. אבל כל ההנהגה הזאת אינה רק בעוה"ז כל עוד שהמנהיגים יעריכו המאזנים זה לעומת זה, אמנם על העתיד הבטיח ואמר ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה, כלומר שלא יהיה שלטון אל המידת הדין להעריך את הרע נגד הטוב רק שלום ואמת ששון ושמחה מכל צד, וזהו ונסו יגון ואנחה וזה לעומת זה לא יהיה עוד:

חלק יא

כי יהיה בך אביון כו' כי פתוח תפתח את ידך לו כו' נתון תתן לו כו' (ט"ו, ו'-י').

ראוי להתעורר מדוע דייק הכתוב בלשונו לפרוט את אברי הנתינה, פתוח תפתח את ידך כו', גם מהצורך להבין מאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך, שההוראה בזה הוא כי מה שלא יחדל אביון מקרב האת הוא טעם מספיק על לשון פתיחת יד הנאמר במקרא זה, וזה צריך באור.

אמנם דע כי אם אמנם התורה החמודה הזהירה מאד על הצדקה ושכר הצדקה כאלו קיים נפשו, וכן גינה את המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד כו' (בבא בתרא י', א') אשר ההוראה מכל זה כי כל חיי העני תלויים כבחירת העשיר כחומר ביד היוצר, כאשר תמצא מזה מאמרים רבים בכתבי קודש. אמנם דע כי חסדי ה' יתברך מאד נפלאו ומי כהחכם ומי יודע פשר דבר, כי בחסדו הגדול הוא מפרנס את העניים ע"י העשירים אם מדעתם ואם שלא מדעתם כי לו לבד נתכנו עלילות, לגלול סבות אל העשיר או שיהיה מוכרח לקרוא את העני אל ביתו שיעזור אותו בכל מלאכת מעשה ועסק, או שיאבד מן העשיר וימצא העני, ועוד כדומה מן הסבות אשר על ידו יהיה נמשך מעט שפע מיד העשיר אל העני, והשומר אמת לעולם עושה משפט לעשוקים ומחדש אל העשיר סבות אשר מהם יתפרנס העני. ואם יאמר העשיר א"כ מה לי לתת לו בידי הלא עכ"פ יתפרנס ממני, לזה הזהיר הכתוב ואמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך כו' כי אם נתון תתן לו, פי' מבחירת לבבך הטוב תתן לו ובעצם ידך, כי זאת תדע כי לא יחדל אביון מקרב הארץ גם אם אתה לא תתן לו מצד בחירתך הטובה אנכי לא אעזבנו ולא יחדל אביון מקרב הארץ להיות נטוש ועזוב למות ברעב כי אם יתפרנס על ידך שלא מדעתך ובלא בחירתך וא"כ אין אתה מפסיד רק לעצמך שלא יחשב לך לצדקה שלא תהיה אתה הנותן בעין יפה ומשובח ברחמיך עליו, על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך כו'.

ועל דרך זה אמר דניאל לנבוכדנצר וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במחן ענין (דניאל ד', כ"ד) ר"ל שלא ידבר על לבו הלא בין כך ובין כך הם מתפרנסים רק על ידו, ע"כ אמר לו במחן ענין פי' כאשר יתן להם מצד רחמנות כמאמר זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד (הושע י, י"ב). והנה הוסיף הכתוב מלת לכם והוסיף אות למ"ד במלת לצדקה כי ראוי היה שיאמר זרעו צדקה, אבל הורה בזה הדברים שאמרנו, לאמר ראו והתבוננו מאד לעשות באופן שיתגלגל על מעשיכם לחשבם לצדקה, היינו שתתנו מדעתכם ומבחירת לבבכם אז יהיה נחשב לצדקה וזהו זרעו לכם לצדקה ואז וקצרו לפי חסד כי תהיו ראויים לגמול טוב. וזהו שאמרו ז"ל על מאמר וידי אדם מתחת כנפיהם (יחזקאל א', ח') אלו שעושים צדקה מיד ליד. בא למעט אותם שהעניים מתפרנסים מעמהם ע"י עילות וסבות, כי סבה כזאת אינה מצלת את האדם מן המיתה, כי ענין ההצלה רק בזכות המקבל אשר קיומו הוא ע"י חיי הנותן וקיומו, כי אם ימות הנותן והונו ורכושו יבוא ליד אחר אולי לא יאבה לרחם על עניים, לא כן אם העני מתפרנס רק ע"י עילות וסבות אין העני הזה תלוי בחיותו של העשיר כי גם אם ימות העשיר הלא רכושו קיים ועומד והמסבב הסבות ועילת כל העילות הוא חי וקיים לעד יתברך שמו.

ועם דרכנו יתבאר מאמר והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם (ישעיה ל"ב, י"ז). ונקדים עוד מאמר המדרש: זכה לרעבונו של יעקב לא זכה לשבעו של עשו (ויקרא רבה ל"ד). דע כי מקובל ומאומת אצלנו מפי חז"ל אשר גם מה שלוקחים מן האדם בזרוע נחשב לצדקה כאמרם ז"ל (בבא בתרא ט', א') על מאמר ונוגשיך צדקה. אבל לכאורה הדבר כמו זר איככה יהיה נחשב לצדקה מה אשר הנוגש והעושק לוקח מיד העשוק. אמנם דע כי אבינו מעולם יתברך שמו זן ומפרנס אותנו בשני אופנים, היינו כי אם יש לנו זכות אז הקב"ה מפרנס אותנו מידו הרחבה ואנחנו המקבלים מיד ליד, אבל כאשר אנחנו דלים מזכות ואנחנו רחוקים מלקבל מידו הקדושה עכ"ז הוא מכלכל אותנו ע"י אחרים, היינו שהוא ממלא את כליהם בר ולחם ומזון עד למרבה ועד שיגיע גם אלינו מידיהם, ועכ"ז אנחנו מודים ומהללים את שמו הגדול על טובו וחסדו על העמים אשר בצלם נחיה גם אנחנו, והוא מכלכל אותם כדי לפרנס אותנו. ועל דרך זה עצמו ענין העשיר כי הקב"ה משפיע אליו שיפרנס גם את העני ואם יתן לו מיד ליד אז הוא משובח, ואם לא יאבה לתת לו ברצונו מטוב בחירתו יתגלגל הדבר ע"י סבות, היינו שיהיה מוכרח לתת אל מצרי או כותי ויהיה מוכרח לתת לו כל כך עד שיגיע ממנו ליד העני ע"י סבות וגלגולים, ולכן יפה אמר ונוגשיך צדקה. אבל הלא עכ"ז רב ההבדל ביניהם כי הנותן צדקה מידו ליד העני יהנה המקבל הוא עני, וכאשר יתן לו פרוטה נחשב בעיניו למתנה, לא כן אם צדקתו תהיה ע"י גלגולי הסבות אז יהיה המקבל עשיר ואולי עשיר יותר מן הנותן ומתנה מועטת אי אפשר לתת לו.

ומעתה ראה כי הנותן מידו ליד העני כמה שנתן הנותן לקח המקבל אם מעט ואם הרבה, ואם הרבה לתת אז כל המוסיף מוסיפים לו זכות, לא כן הנותן לכותי הלא הוא לא יקח רק מתנה גדולה א"כ הנותן יתן הרבה ועכ"ז ליד העני שיקבל אח"כ לא יגיע כ"א מעט מזעיר ולא יחשב לו לצדקה כ"א המעט הזה שבא ליד העני. וזהו מאמר המדרש הנ"ל זכה לרעבונו של יעקב והמעט אשר תתן לו יהיה נחשב לך לצדקה, וכאשר לא תתן לרעבונו של יעקב אז הלא תתן לשבעו של עשו והוא לא יקח מידך מתנה קטנה כי אם גדולה.

וזהו שהכפיל הכתוב ואמר נתון תתן לו הורה בזה על הדברים אשר אמרו רז"ל כשם שמזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה כך חסרונותיו של אדם קצובים לו מר"ה זכה הלא פרס לרעב לחמך לא זכה ועניים מרודים תביא בית כי הא דבני אחתי' דר' יוחנן בן זכאי חזו להו בחלמא דבעי למיחסר שבע מאה דינרי שקל מנייהו לצדקה כו' (בבא בתרא י', א'). וזהו עצתו יתברך נתון, כלומר מה שאתה מוכרח לתת ולחסר מרכושך הלא טוב טוב לך תתן לו, כי אז תרויח - כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' כו', ועוד שנית כי כאשר פתוח תפתח את ידך לו (הכפיל ג"כ המקור עם הפעולה לאמר הלא אתה לא תהיה נקי מזה ומה שאתה צריך שתהיה ידך פתוחה הלא טוב לך שתפתח את ידך לו) ומה תתן לו הלא רק די מחסורו אשר יחסר לו, משא"כ כאשר תתן לשבעו של כותי.

והנביא ע"ה במאמר שלפנינו בא לבאר לנו עוד הבדל אחר ורמז אל מה שמצאנו ברז"ל כי הנותן לעני עושה שלום בין העני להקב"ה, כי הוא מתלונן על הקב"ה שלא עשה אותו עשיר, וכאמרם ז"ל הקב"ה הזהיר אם חבול תחבול כו' שלא יצעק העני לפני הקב"ה שנאמר והיה כי יצעק אלי (שמות רבה ל"א). אבל כל זה הוא כאשר העני רואה שהעשיר נותן לו, לא כן אם לא יגיע ליד העני כ"א גלגולי סבות ע"י אחרים עד שיתגלגל לבוא מעט ליד העני אז אין העני יודע מי היה הסבה הראשונה בזה וישאר בתלונתו, וזהו - והיה מעשה הצדקה שלום.

ועם דברינו אלה מה מאד ימתק מאמר השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל כו' ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו. כי הנה כאשר יבוא אוהבך ויבקש ממך חפץ יקר ולא תתן לו הלא בעבור זה לא ירע לב אוהבך עליך, כי גם הוא יודע כי לב האדם לעצמו יותר מאהבתו את הזולת, אכן באשר תעשה עוד ההיפך אל אוהבך אשר כנפשך לא תתן וגם לא תחזיק אותו לעצמך רק תתנהו לאיש פחות וגרוע אז הלא ירע לב אוהבך עליך, כי גם לך גם לו לא יהיה ואין אתה רק כמפסיד בזדון לב.

וזהו ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, כלומר לו לא תתן אבל תתן לאחרים, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא, כלומר רק חסרון לא ריוח כי לא נתת רק לשבעו של עשו, לכן הלא יותר נכון לפניך נתון (מה שאתה צריך להיות נחסר) תתן לו לא לאחר, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בין כך ובין כך לא ישאר בידך וא"כ טוב לתת אותו לאחיך, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך.

ומעתה נבאר המשך הכתובים על הסדר דבר דבר על אפניו: כי יהיה בך אביון. ראוי לתת טעם על מאמר בך כי יותר מהצודק היה שיאמר כי יהיה לך, והנראה עם מה שמצאנו במדרש (פרשת משפטים) ישב עולם לפני אלהים אמר דוד רבון העולמים ישב עולמך ובתנחומא הוסיף תיישב עולמך בשוה העניים והעשירים א"ל הקב"ה אם אעשה עולמי שוה ויהיו כלם עשירים חסד ואמת מן ינצרוהו.

וכבר מלתי אמורה כי הדרש אינו רחוק מן הפשט, גם כי כתיב ישב והדרש הוא ישב עכ"ז ענין אחד הוא. כי הנה ההבדל בין העניים והעשירים ממש על דרך הסועדים בסעודה גדולה אשר החשובים יושבים על השלחן בכבוד ומקבלים מנותיהם מאת בעל הבית, והעניים אינם מסובים אבל עומדים מרחוק ועיניהם נשואות וצופות אל מה שיושיט להם מן המסובים ואל מה שיותירו משבעם.

כן העשירים דומים בענינם כמסובים ויושבים ראשונה בהשלחן אשר לפני ה' אשר חלק ה' ונחלתו יאכלון, והעניים יעמדו מרחוק ואינם נזונים כ"א מן הנשאר מפי העשירים. לזה אמר דוד ישב כל העולם לפני אלהים ר"ל ישבו כלם סמוכים על השלחן לקבל מנות מאת אביהם שבשמים, וזהו שביארו ישב עולמך כו'. וכאשר נתבונן בשטח האדמה אשר אנחנו עליה הלא היא ג"כ אינה שוה אבל יש בה מעלות ומורדות יש בה הרים וגבעות יש בה גיא ועמקים והשכל מחייב כי מה שחסר פה נתוסף במקום אחר ומה שחסר בגיא נתוסף בהר ולעתיד נאמר כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו (ישעיה מ', ד') ויהיה העולם שוה. כן וכן ישפוט השכל כי מה שחסר מן העניים מכדי סיפוקם נתוסף אל העשירים, כי לתת אל העשיר מה שאין צורך בו חלילה להקב"ה מעשות פעולה בטלה, אם לא שאין אל העשיר רק מה שנחסר מן העני. והקב"ה עשה כן בעבור הטעם שאמר לדוד עבדו חסד ואמת מן ינצרוהו, וכמו שמצאנו בחלום פרעה שראה כי הפרות הרעות בלעו את היפות וההוראה כי השפע הנתוספת בשבע שני השבע הוא מה שנחסר בשבע שני הרעב לכן צוה לעשות קמצים להשאיר המותר בעבור השנים של הרעב.

וזהו ממש מאמר כי יהיה בך אביון ר"ל שיהיה חלק הנחסר ממנו מיותר אצלך ולכן מחוייב העשיר לשאת במשא העני ולפרנסהו כי משלו יתן לו.

חלק יב

לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך כו'. (ט"ו, ז')

מה מאד ראוי להתעורר מדוע בחר הכתוב להזהיר רק על השלילה, יותר מהצודק היה להזהיר על החיוב להפליג דבר הנתינה בפועל מידו ליד העני, ואינו מזכיר רק השלילה לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך.

אמנם דע כי עינינו רואות משפט העני והעשיר כפי המבואר בפרשה שלפנינו אשר העני יש לו כמעט מן הדין על העשיר שיפרנס אותו כמ"ש וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. ומכ"ז אם יזדמן שיקח העני מאת העשיר כל מאומה שלא מדעתו הלא ענוש יענש כדין גנב, ואלו הב' דברים כמכחישים זה את זה. אבל הבט ימין וראה כי רבותינו הקדושים כבר האירו עינינו באור חכמתם ותבונתם ברוך שבחר בהם ובמשנתם כי הם אמרו יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך (אבות א'). המובן מצחות לשונם כי הם ז"ל המליצו הדברים על דרך עני מוכר פירות בשוק ומתפרנס מזה, אבל במקום דירתו אין הקונים מצויים כי הוא שוכן באלוני מורד העיר בקצה המחנה, מה הוא עושה הולך ועושה לו סוכה בין החנויות של העשירים אצל בית עשיר מוכר משקים ומאכלים ורבים מצויים שם, ושמה יוכל גם הוא למכור מעט פירות שבידו, ובזאת העשיר אינו נותן משלו אל העני הזה כל מאומה רק בהניח לו לקבוע ישיבתו אצל ביתו בזה הוא נותן לו מחיתו, ובהיפך כאשר יעצור על ידו גם כי לא יטול משל העני כלום הוא חותך לו פרנסתו.

הנמשל כי העני סבת פרנסתו ומזלו קשים מאד ושלולים ממנו אבל העשיר מזלו טוב מן השמים לקבל שפע שבע רצון, ואם יתנדב העשיר לתת אל העני לחם רעבונו בכל שבוע ובהגיע יום הכסה יקרא אל ה' לכתוב אותו בספר פרנסה וכלכלה שיהיה לו די מחסורו מה שהוא צריך בכל שבתות השנה ויכלול בזה גם מה שהוא נותן בקביעות אל העני ובקל יגיענו די מחסורו, וא"כ העשיר אינו נותן משלו כל מאומה כי הקב"ה משפיע אליו גם חלק העני ואין זה כ"א שפרנסת העני עוברת על יד דרך ביתו כי בר"ה היה כולל על צרכיו וכל הוצאותיו והעני לא השיג חלקו מלמעלה כ"א דרך ידו ולו יתברך נתכנו עלילות. וזהו מאמר יהי ביתך פתוח לרוחה כי מה איכפת לך אם העני יהיה כלול בבני ביתך וזהו ויהיו עניים בני ביתך ולך לא יחסר על ידיהם דבר.

וזהו לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך, כאותו שנאמר בו ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו והכפיל ואמר כי פתוח תפתח את ידך כו' כלומר הלא לא תהיה רק פותח לבד מה שתהיה ידך פתוחה שתעבור השפעת העני דרך ידך ולא יותר. ומעתה יפה הזהיר הכתוב על דרך שלילה לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך, כי אין בזה רק מה שתעבור פרנסת העני ע"י טהרת לבבך ועל ידי פתיחת ידך במה שתכניס גם אותו לחשבון צרכי ביתך ובהכרח ישפיעו לך יותר שיספיק גם בעבורו כמאמר מתן אדם ירחיב לו (משלי י"ח, ט"ז).

חלק יג

כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו (ט"ו, ח').

אולי הרצון בזה על דרך שמצאנו באיוב שאמרו עליו חז"ל מעשה ידיו ברכת (איוב א', י"א) שכל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך (בבא בתרא ט"ו, ב') ולא היה צריך עוד ליטול והוא מסבת צדקת הנותן בעין יפה, וזהו שהזהיר כי פתות תפתח כו' תשבע נפשו כ"כ עד שיהיה לו די מחסורו אשר יחסר לו ולא תצטרך לחזור וליתן לו.

חלק יד

השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון כו' (ט"ו, ט').

בא הכתוב להזהיר את האדם לאמר כי לא לבד כאשר העשיר מתפרנס בריוח חייב להשגיח על העניים, רק גם בהיות השעה דחוקה בעולם גם לעשיר עכ"ז הוא מחוייב להשכיל אל דל, לאמר אם הלחץ והדחק בא בגבולי ותלחץ אותי אל קיר נטוי על אחת כמה וכמה לחץ העני.

וזהו מאמר אשרי משכיל אל דל ביום רעה ודאי ימלטהו ה' (תהלים מ"א, ב') ויצליחהו, וזהו מאמר וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך (ויקרא כ"ה, ל"ה) שתהיה גם אתה בדוחק וזהו וחי אחיך עמך (שם) כלומר כי הקב"ה ימציא גם לך גם לו לשניכם יחדו.

ועל דרך מליצה אמרתי כי נותני צדקה יהיו על ב' פנים, א'. שהוא מפריש מהונו המעשר והוא מחלק ונותן אל העניים, וא"כ כאשר יצליח וירויח הרבה ירויחו גם העניים ויקויים בו מאמר שמחתי ושימחתי. הב'. הוא סוג אבירי לב אשר כל הימים שהמה שלוים ושקטים אין רע במגורתם לא יזכרו עשות חסד כ"א בהיות בביתם רעה חולי ח"ו אז הם מתעוררים לפזר מעות לצדקה כי פעולת צדקה לחיים. והסוג הזה הלא העשיר והעני כחמור וגמל, כי כל זמן אשר העשיר שמח וטוב לב העני מיצר ודואג, ובהיפך כאשר העשיר הוכה במכאוב על משכבו אז בכי ויללה בביתו וריוח והצלה ליהודים האומללים ולא כן צוה הכתוב כ"א וחי אחיך עמך ביום טובה אשר לך יחיה העני עמך שוה לך לקיים מאמר שמחתי ושימחתי:

חלק טו

ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו (ט"ו, ט').

הוראת כפל הדברים ורעה עינך באחיך גם ולא תתן לו, לכלול מה שאמרו לא יתן ולא יתנו אחרים (אבות ה'). אבל הדבר רחוק מאד שיצוה עוד את אחרים שלא יתנו, אבל הכתוב שלפנינו ביאר לנו הדרך לזה. כי יש כילי שאינו חפץ חסד ונותן טעם ומשיב אל שואליו דבר לאמר מדוע אין אתה נותן אל העני, משיב לו דבר אמת אשר בלבבו כי הוא אוהב את הפרוטה יותר מן העני. ואל תתמה על זה כי כבר יזדמן מי שאינו אוהב גם את עצמו כאהבתו את ממונו, כאמרם ז"ל יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו. אבל יש רשע גרוע מזה שאינו רוצה לחון את העני ועכ"ז מפני הבושה הוא נותן אמתלא ומגנה את העני לאמר כי אין זה עני הגון ואין מהראוי לחונן אותו. וההבדל בין שניהם כי אותו שהוא תולה הסרחון בעצמו הלא אחרים יתעוררו לתת אל העני, לא כן אותו שהוא תולה הסרחון בהעני והוא מגנה אותו הלא יפעול בזה שגם אחרים ימשכו ידיהם ממנו ולא יתנו לו, ועליו אמרו לא יתן ולא יתנו אחרים. וזהו שאמר פן יהיה דבר עם לבבך בליעל כו' ורעה עינך באחיך האביון שתתן דופי בהעני לאמר שאינו ראוי לרחם עליו:

חלק טז

וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא (ט"ו, ט').

ראוי להתעורר כי התחלת המאמר הוא כמצדד בזכות העשיר לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה והיא טענת אמת, ואח"כ מחייב אותו ואומר והיה בך חטא בלא שום טעם.

והנראה כי מאמר ורעה עינך באחיך האביון הוא קושיא גדולה על העשיר, משל לעשיר היה עושה מסחרו במים רבים והיה מהלך בספינה טעונה סחורות הרבה, והיה עמו גם ספרים ללמוד שיעור הקבוע לו בכל יום, גם טלית ותפלין וכדומה מהדברים, פעם יצא רוח סערה והנה ראו כי הספינה כבר שוקעת במים יותר מדי, ויקרא אליו רב החובל ואמר מהר נא להקל משא הספינה ואל תחוס עיניך על סחורותיך והטל אל הים ממה שיגיע לידך כי לולא כן הן גוענו אבדנו, ויחרד הסוחר מאד וימהר ויקח את הטלית ותפלין וכל הספרים וישא אותם להטיל אל הים, ויאמר אליו משרתו למה תעשה כה וחטאת לאלהים הלא אלה הם חיינו חיי רוחנו, הלא טוב לך להפיל איזה חבילות מסחורותיך הכבדות ותפעול הרבה יותר להקל משא הספינה.

הנמשל כי צרכי האדם מרובים מאד ומה שהוא צריך להוציא במשך חדשי השנה עולה לסך גדול כמה אלפים מה שהוא מבזבז על עצמו ועל אשתו ובניו למאכל ומשקה ומלבושים ותכשיטים, גם מעט מן המעט מה שהוא נותן אל עניים אבל במה נחשב הוא נגד הסך העצום שהוא מבזבז על ב"ב, ודרך האיש בראותו שאין השעה משחקת לו אשר היה מהראוי להמעיט ולקמץ בהוצאות ביתו שלא לפזר כ"כ בדברים שלא לצורך וירוח לו, והוא לא כן יעשה רק תיכף ורעה עינך באחיך האביון להחדילו מכל וכל, ולא כן אמרו חז"ל כי הלא אמרו יהי ביתך פתוח לרוחה ואם ימעט הבית אז ויהיו עניים בני ביתך (אבות א'). וזהו השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון לאמר אם אמנם דבר הטעם בפיך אמת שהזמן דחוק אבל מדוע רק ורעה עינך באחיך האביון ולא על הזולת מהדברים, לכן - וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא כלומר כי עי"ז יתגלגל עליך שיהיה לך חסרון בביתך בחסר וכפן.

עוד יתכן בכוונת מאמר זה כי הנה תחלה הכפיל ואמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך. והוראת שני המאמרים האלה לבעבור כי יש בבני אדם מי שיתן צדקה והנתינה היא בע"כ ולבו בל עמו, לכן הזהיר הכתוב על שניהם לא תאמץ את לבבך גם לא תקפוץ את ידך ואח"כ הוא מפרש מה דסליק מניה כי פתוח תפתח את ידך לו ונשאר עדיין אומץ הלב, והוא צריך לבאר אל האדם שלא יאמר מה חסרון במצות הצדקה אם לא יתן בלב שלם ומה הנ"מ מזה. לזה אמר כי לא כן הדברים.

אבל דע כי לא ימעט בעיניך שונא אחד, גם כי אין סיפוק בידו לעשות עמך רעה כמאמר פרעה הבה נתחכמה לו, וכי תאמר מה יש לדאוג עליהם הלא מעט ונכנעים הם תחת יד מצרים, לזה אמר אבל למיחש מיהא בעי - והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו כו'. על דרך זה אמר הכתוב ג"כ בענין הזה לאמר אל תתמה על החפץ מה שהכתוב מזהיר כ"כ על רוע הלב שלא ימצא בך גם כי לעת עתה הלב נכנע תחת טוב בחירתך כי בידך הלא נתת צדקה עכ"ז הלא יש לחוש פן יתחדש עוד דבר עם לבבך בליעל, לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה אז יתחזק ויתגבר כח הרע אשר בלב עד כי יסגור ידו ולא יתן לו, ואז והיה בך חטא בוא"ו המהפכת מעבר לעתיד לאמר כי תענש לא לבד על של עתה כ"א על מה שעבר מדוע לא הטיבות את לבך בעת שנתת צדקה שתהיה הנתינה בלב שלם ובנפש חפצה:

חלק יז

וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא (ט"ו, ט').

מלת וקרא אין לה מקום פה כי מאמר וקרא יסוב על קריאה של חיבה אבל הקובל על חבירו יסוב עליו מאמר צעקה כמו אם צעוק יצעק אלי (שמות כ"ב, כ"ב) ואשה אחת כו' צעקה אל אלישע (מלכים ב' ד', א') וכדומה הרבה במקרא.

לכן נראה כי גם פה יתפרש מאמר וקרא עליך כפשוטו, כי הנה ידענו אשר כל תפלות העשירים מתקבלות רק ע"י העניים כמאמר פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם (תהלים ק"ב, י"ח) וכמאמר מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח (ישעיה נ"ז, ט"ו) ממש על דרך אדם פוגע בחבירו בשוק ויש לו עסק דברים לדבר עמו, ומדאגה פן לא ימצאנו בביתו הוא מודיע אותו ואומר לו דע ידידי כי היום אין לי עסק רק עם פלוני ולא תבקש אותי במקום אחר רק תלך אצלו ושמה תמצא אותי. כן אמר הקב"ה מרום וקדוש אשכון, אבל יש לי אכסני' אחת אשר שמה תמצאני את דכא ושפל רוח, אשר על כן זה דרכם של הצריכים רחמי שמים לאסוף עניים שיבקשו עליהם רחמים.

ומעתה פי' המאמר כך הוא על דרך עשיר השיא את בתו לבחור מופלג ממשפחה מפוארה ולא היה מפרנסו כראוי לא במאכל שלחנו ולא בבגדים חשובים, והיה סובל ממנו מרעין בישין, והנער היה כמחריש ומתאפק, ויהי כי הקיפו הימים היה עליו משפט גדול עם שר העיר והשר בקש להומו ולאבדו ולא מצא מי שישתדל בעדו לבקש על נפשו מאת השר, כי אם דודו או בן דודו של חתנו וישלח את חתנו אל בית גואלו וקרובו שיבקש אותו על הדבר הזה לעשות זאת למענו, וילך הנער אל קרובו להמליץ בעד חותנו, ויהי כבוא הנער אל בית דודו וראהו דודו כי הוא ככה דל ופניו רעים חשך משחור תארו והוא ערום ויחף, ויאמר לו מדוע אתה ככה דל בני, ויענו העומדים לפניו אין זה כ"א מרוע לב חותנו האכזר כי עינו רעה בו, ויהי כשמעו הדברים האלה וישמע ג"כ כי שלח את חתנו שיבקש מי שישתדל עליו אצל השר חרה אפו מאד, ואמר עתה תראה מה אשר אעשה לו כי שמיר ושית יהיה וכל תבואתו אשרש.

הנמשל מבואר במאמר שלפנינו השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל כו' ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, אז כאשר יתגלגל לך וקרא עליך אל ה' כי אתה תדרוש ממנו שיקרא ויתפלל בעבורך אל ה', לא זאת לבד שלא יעורר עליך רחמים כי אם גם והיה בך חטא, כי כאשר יעלה זכרון העני לפניו יתברך עניו ומרודו ואתה מונע חסד ממנו עוד יותר יתגבר המידת הדין עליך. ומעתה מאמר וקרא עליך אל ד' כמשפט הוראתו בכל המקרא:

חלק יח

והיה בך חטא (ט"ו, ט').

כבר כתבנו כי מאמר והיה הוא מהופך מעבר לעתיד ע"י הוא"ו המהפכת, כי במקום אשר העבר הוא עבר אמתי אמר בו היה, עתיד אמתי אמר בו יהיה, ובמקום שהענין מתהפך מעתיד לעבר או מעבר לעתיד שם משמש בוא"ו המהפכת עתיד המהופך לעבר אמר בו ויהי, עבר המהופך לעתיד אמר בו והיה, וכבר ביארנו בזה מקראות רבות בחבורנו בעז"ה. כן גם בענין שלפנינו רמז לנו הכתוב שורש החטא לא כי עתה פרחה הנגע רק צרעת נושנת היא, כי הנה יש שני דעות בנותני צדקה אחת שמנה ואחת רזה.

באור זה כי הטוב לפני האלהים יודע האמת שהקב"ה אוהב העניים ויש בידו לפרנס אותם ולמה צוה את אחרים שהם יפרנסו אותם, יען כי זה דרך ההשפעה מלמעלה למטה כמאמרם ז"ל ונתן לך רחמים מרחמיו הוא נותן לבו"ד (ב"ר ל"ג) היינו שהוא נותן להם שירוחמו מן השמים ע"י שירחמו איש על רעהו, כי לולא הסגולה הזאת לא היה עני בעולם. וא"כ כש"כ בשעת הדחק שצריכים לרחמים גדולים בהכרח יחוייב להשתדל למטה לחרוש ולזרוע נטעי נעמנים להתרחם על דכאי רוח ברחמים עודפים על אשר בתחלה.

אמנם יש מי שאינו שלם בדעה זאת והוא חושב כי דלות העני הוא ענין טבעיי והקב"ה מסבת היותו בעל הרחמים צוה לפרנס אותו, וא"כ בשעת הדחק אין שורת דינו להשגיח על העני, לכן הקדים ואמר פן יהיה דבר עם לבבך בליעל שיש בלבך מכבר דבר בליעל ואתה תפטור עצמך מכל וכל כי קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון כו', וזהו והיה בך חטא כלומר הדעה זרה אשר מקדם נוססה בו עתה:

עוד יתכן בזה כי הנה באמת כבר הבטיח הכתוב על שנת השבע שנת השמטה שלא נדאג לאמר מה נאכל בשנה השביעית, כי הבטיח ואמר וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית כו' ואם אין כדבר ההבטחה אין זה כי אם שהחטא גורם למנוע הברכה. וזה ידוע מכבר אשר מציאות החטאים המסבבים הרעב בעולם אינו מסבת העניים רק מהעשירים בעון תרומות ומעשרות, כמאמר גמרו שלא לעשר רעב של מהומה כו' (אבות ה') או כדומה מן הסבות אשר בעבורם הגשמים נעצרים. וא"כ איך יפטור את עצמו בהתנצלות זאת לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה וא"כ אינו מחוייב להתרחם על העני לעת רעה כזאת, הלא זה עצמו מעורר דין עליו מדוע יהיה הרעב הלא הוא בחטאיו סיבב כן והוא בא וקונס את העני, וזהו - וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא, כי אתה גרמת חרפת הרעב וקללת הארץ:

חלק יט

נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך (ט"ו, י').

דע כי ענין ההתנצלות אשר במאמר ורעה עינך באחיך האביון כך הוא כי הנה עינינו רואות דרך העשיר עם העני כי בטרם יתן לו הלא ירבה לעיין בו ולדקדק אחריו עד כחוט השערה אולי ימצא בו דופי לפטור עצמו מנתינתו, כי כן משפט כל הסחורות כל עוד שהסחורה היא ביד בעל המלאכה עצמו או קרובה אליו היא בזול מאד וכל אשר תתרחק ממנו והלאה ליד שני שלישי רביעי היינו מאת הבעל מלאכה אל הסוחר ומאת הסוחר אל החנוני הראשון וממנו אל השני, תתייקר בכל פעם יותר.

כן ממש בדבר ההשפעה העשיר המקבל שפעתו מאת הקב"ה בעצמו אין שום הקפדה עמו אבל נותנים ונותנים לו עוד אוכל למכביר כאשר יוכל שאת. אמנם הבא לקבל מאת העשיר תתייקר ההשפעה. כי העשיר לא יתן מברכתו כ"א כאשר יהיה לו בריוח, ובתנאי כאשר המקבל יהיה ישר בעיניו יהיה מוחזק לאיש כשר, חכם וצדיק, ואם ימצא בו דבר הבלתי נאות ע"פ השערתו יכחידהו גם מן הלחם אשר הוא אוכל. לזה אמר השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל כו' ורעה עינך באחיך האביון, תתחיל להביט בו ולעיין אחריו בעין רעה למצוא בו דופי, וזהו נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, גם אם העני הזה אינו כשר לפניך כמשפטך אשר אתה חרצת עליו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' כו' ובכל משלח ידך. כי כמעשה ידך יתן לך, כי הנה לא כל המעשים ולא כל עסקים המה סבות ראויות שיתפרנס האדם בגללם, כי יש סבה שמנה ויש רזה ואת אשר יאהב ה' יתברך יפליא עמו חסדו, ויצוה עליו את הברכה וההצלחה גם אם הוא עוסק בסבה דלה ורזה עכ"ז האל עושה פלא לפרנס אותו גם מסבה זאת. ובמדה שהוא מודד בה מודדים לו, היינו כי כאשר יאחז צדיק דרכו נתון תתן לו לכל מי שיזדמן ולא ירע לבבך בתתך לו לאמר הלא טוב יותר להמתין עד אשר יזדמן לפני איש כלבבי ואליו אתן, כי מה לך לדקדק, ואז גם הקב"ה לא ידקדק על איזה סבה כ"א יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך.

והכפיל ואמר נתון תתן הורה בזה על הבטחת מאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים כו' (מלאכי ג', י'). א"כ הדבר תלוי בפעם ראשון כי כאשר יתן פעם אחת ועיניו תראינה שאינו חסר כלום, הלא יחזה נפלאות תמים דעים שאין לו לאדם לקמץ במצות הצדקה. וזהו נתון כאשר תתחיל בדבר הנתינה פעם אחת, הלא תתן לו גם אח"כ ולא ירע לבבך בתתך לו, כי הלא תראה אשר בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך, אבל מי שאינו רוצה לנסות ואינו מתחיל לתת הוא לא יבין את זאת ולא יאמין.

ולהמתיק המאמר עוד יותר נקדים דבריהם ז"ל לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים (דניאיל ט', ז') מהו כן אמר ר' נחמי' אפילו בשעה שאנו עושים את הצדקה מביטים אנו מעשים שלנו ויש לנו בושת הפנים, אין לנו שעה שאנו באים בזרוע אלא בשעה שאנו מוציאים את מעשרותינו שנאמר כי תכלה לעשר כו' מה כתוב בסוף השקיפה ממעון קדשך מן השמים כו' (שמות רבה פרשה מ"א, א'). והמאמר צריך באור מה היה קשה להם ז"ל במאמר לך ה' הצדקה ובמה נתישב הפסוק, ובמה גדול כח המעשר מן הצדקה עד שהפליגו ואמרו אין לנו שעה שאנו באים בזרוע אלא בשעה שאנו מוציאים את מעשרותינו.

אמנם היתרון העצום אל מצות מעשר על הצדקה כך הוא למשל אחד עשה דבר מכוער ויתודע הדבר אל ראשי הקהל וישלחו משרתי הקהלה לקחת ממנו משכנות שישלם כך וכך לקנס, והמשכנות היו מונחים תחת יד הנאמן, ולימים אחדים בא אל העיר הזאת אדם גדול ומכובד והיו צריכים להעניק אותו והמה חוקרים איה ישיגו כסף נדבתו שהם צריכים לתת לו, ענה אחד מהם הלא יש תחת ידינו משכנות מאת פלוני אלמוני נשלחה אליו להודיע אותו כי אם לא יפדה עתה את המשכנות יהיו נמכרים לאחרים ובהכרח לקח את כסף האשם והביא, אבל פער פיו על האורח הזה וקללו בקללות ונאצות גדולות, כי לדעתו כל הרעה הזאת מצאה אותו ע"י האורח הזה כי אילו לא בא לא היו נוגשים אותו, ואולי היו מחזירים לו את המשכנות, אכן אם נזדמן שהיה סדר מעשה זאת בהיפך כי ראשי הקהל שלחו לו ליגוש אותו שיפדה היום הזה את המשכנות והוא הלך והביא את הכסף אל ידיהם, אח"כ בא האורח הזה אל העיר הזאת הלא כמה ברכות יברכהו וכמה הודאות יודה על הטוב ההוא שנתגלגל לידו, לאמר מה נכבד היום הזה אשר בא לגבולנו חכם זה והכסף המתוכן יבוא אל יד ידיד ה' כמוהו, כי לולא הוא מה היה נעשה ממנו ואם כן טוב תתי אותו לו מתתי אותו אל יד מפסיד על דבר לא ידעתי.

הוא הדבר והוא ההבדל בין צדקה ובין מעשר, כי הצדקה יתן הנותן כאשר העני יבוא אליו, ואז ימר לו מאד כי אם העני לא בא אליו לא הצטרך לתת לכן ירע לבבו מאד על העני הזה למה בא לביתו. אמנם במצות מעשר הלא משנתמרח בכרי אסור לאכול עד שיפריש מעשר, והוא מפריש מעשרותיו ומייחד להם מקום בביתו, ואח"כ כאשר הלוי מחזר על הגרנות ובא לביתו ושואל אותו אם יש אצלו מן המעשרות הוא נותן לו מאה ברכות, ואומר לו טוב טוב כי באת קום קח לך כבר המה מונחים זה כמה ימים. אם כן יתרון המעשר על הצדקה גדול מאד כי בצדקה יצטרך האדם לעשות ב' פעולות בפעם אחת, א'. להפריש ולהאציל ממונו, ב'. לתתו ליד העני ולעשות הב' פעולות גם יחד ירע לבבו ויכבד עליו מאד, משא"כ במצות מעשר כי ההפרשה כבר נעשית כי אסור לו לאכול מתבואתו עד שיפריש מעשרותיו, ואח"כ כאשר יבוא הלוי על שלו תהיה הנתינה בשמחת לבב כי למה יהיה המעשר מונח אצלו והוא צריך למקומו. וזהו מה שאמרו בוידוי מעשר בערתי הקודש מן הבית היא ההפרשה, והשנית וגם נתתיו ללוי.

וזהו מאמר המדרש לך ה' הצדקה אמר בה"א הידיעה כאלו אמר על הצדקה הנודעת המפורסמת יש לנו בושת הפנים כאלו יש עוד צדקה שאינה ידועה. וזהו ששאלו מהו כן ע"ז בא האלהי הזה ר' נחמיה ע"ה וביאר הדבר, כי הצדקה הידועה אפילו בשעה שאנו עושים את הצדקה מביטים אנו במעשים שלנו ויש לנו בושת הפנים כי אין לבבנו שלם במצוה זאת אין לנו שעה שאנו באים בזרוע ועוז ימין צדקנו נכון לפנינו אלא בשעה שאנו מוציאים את מעשרותינו שנאמר כי תכלה לעשר כו' מה כתיב בסוף השקיפה ממעון קדשך כו' וברך את עמך כו' כי בשעת הוצאת המעשרות הוא מוציא אותם בלב נכון ובשמחת הנפש עד מאד יען כי ההפרשה כבר היתה ואז כל חפצו להוציאם מביתו.

תוכן העניינים

אהל יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה