אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
עקב
חלק א
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך (ז', י"ב).
וראוי לתת טעם אל צורך לשמור להם חסדי אבות, אם הם בעצמם ישמעו וישמרו המצות ויעשו אותם אינם צריכים לזכות אבות.
אבל יתכן על דרך זקן אחד היה לו ילד קטן והיה לו בעבורו אלף אדומים, קרא אל אחד מאוהביו וביקש מאת פניו שיהיה הוא אפוטרופוס לבנו לגדלו ולהשגיח על רכושו, ויקחהו אצלו והיה באוכלי שלחנו, ויגדל הנער ויספחהו אל אחת הכהונות להיות כותב בחנות המסחר אשר לו, ופסק לו שכר קצוב לשנה, ויעברו עליו כמה שנים, פעם שמע הנער כי יש לו אצל בעליו זה אלף אדומים בירושה אשר נשאר לו מאביו, ויאמר בלבו למה זה הבל איגע אצל שלחן אחרים, ובא אצל בעליו ויאמר לו תן לי מעותי ואתפרנס משלי בלא יגיעה, אמר לו אם רצונך לקחת קח כי אני נותן לך אבל אם תשמע לעצתי שמר לך ולא תקח עתה מאומה כי תכלה המעות פרוטה אחר פרוטה ותשאר ריקם, ע"כ טוב לך כי תתייגע באיזה עסק ותאכל ותשבע, ומעותיך יהיה שמורים אצלי כאשר עד היום ותשחק ליום אחרון.
הנמשל אבותינו הקדושים הפקידו אצל הקב"ה זכותם שיהיה שמור בעד בניהם אחריהם ואם יתן יתברך אלינו הירושה מיד הלא נאכל אותה פרוטה פרוטה עד אשר יתמה זכות אבות, לכן אמר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ותתייגע בעבודה אז יהיה הריוח שלכם, ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, כלומר ישמור את הפקדון שיהיה מונח בשלמות.
ורבותינו ז"ל במדרש (פרשתנו) ביארו ג"כ מלת ושמר על דרך שביארנו וז"ל אמר ר' שמואל בר נחמן כל מה שישראל אוכלים בעוה"ז מכח ברכות שברכם בלעם הרשע אבל ברכות שברכו אותם האבות משומרים הם לעתיד לבוא (פרשה ג', ד'):
חלק ב
במדרש: אימתי שמרו ישראל את השבת כשם שראוי לה תחלה כשנתנה להם באלוש מנין שנאמר וישבתו העם ביום השביעי (שמות ט"ז, ל') (פרשה ג', א').
כבר ביארנו למעלה (פ' יתרו) כי רבותינו ז"ל הוכיחו כן על דרך שכתבנו בחלק הראשון (פ' לך על מאמר אל הארץ אשר אראך) בבאור מאמרם ז"ל ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל ל"ד, ל"א) אתם קרואים אדם כו' (יבמות ס"א) שעיקר הדרש הזה הוכרח ממה שהקדים מלת אדם למלת אתם לשלול הזולת מתואר הזה ולא כן אם היה אומר אתם אדם. וזהו מאמר כי בן הייתי לאבי רך ויחיד לפני אמי (משלי ד', ג') דייק ואמר כי לאביו לא היה בן יחיד, כי בנים הרבה היו לדוד המלך ע"ה ומכלם לא חשב לעצמו בן בלתי אני, לכן לא אמר כי הייתי לאבי בן שהיה מורה שהיה גם הוא נחשב בין הבנים כמו כלם, ובאמת לא כן הדבר כי מכלם לא היה חשוב בעיניו כ"א שלמה, לכן אמר כי בן הייתי אני לאבי.
כן הדבר פה כי הכתוב דייק ואומר וישבתו העם אך ביום השביעי, ולא אמר וביום השביעי שבתו, אם לא שהכוונה בזה לומר שלא שבתו כ"א באותו יום השביעי ולא יותר.
ונמתיק מאמר אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם (שמות ל"א, י"ג) וראוי להשכיל לדעת מדוע בכל מקום שמזכיר הכתוב מצות שבת כתב בה שמירה, אך את שבתותי תשמורו, ושמרו בני-ישראל את השבת, ושמירה היא אזהרה על הנפש כמאמר השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת (ירמיה י"ז, כ"א). וכן רבותינו ז"ל דרשו על מאמר לדעת כו' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה לך והודיעם (ביצה ט"ז, ב') ואין פעולת הידיעה כ"א להגדיל זכרונה ושמירתה בנפש השומר, ובאין ספק לא הרבה הכתוב כ"כ על דבר השמירה להשמר ממלאכה ועבודה ביום השבת כי על המלאכה יש די באזהרה אחת, כי חלילה אל עם ה' מלעבור על קלה שבקלות כש"כ על מצות שבת השקולה ככל התורה כולה. אמנם לבי אומר לי בדבר ההפלגה בשמירה הזאת, כי הנה ידענו מפי רבותינו ז"ל אם אמנם אשר הכוונה אינה מעכבת את המצוה כאמרם ז"ל בספר הזוהר: ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו, אע"ג דלא מכוון זכאה הוא דעביד פקודא דמרא (יתרו ק"ג) עכ"ז תרב משאת מצוה בכוונה עשר ידות על מצוה בלא כוונה, כי הכוונה הטהורה היא המבדלת בין חלוקי בחינת הצדיקים כל אחד ואחד לפי טהרת מחשבתו, עד שאמרו (סוכה כ"ח) על יונתן בן עוזיאל בשעה שהיה עוסק בתורה כל עוף הפורח עליו מיד נשרף, וזה לא היה רק מזהרי יפעת מחשבתו וכחות כוונתו ביראה ואהבה השלמה, שהיתה אצלו באופן נפלא יותר מאד מאשר בצדיקים אחרים, ועל ההיפך נאמר ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה (ישעיה כ"ט, י"ג) וכן הקדים דוד המלך ע"ה לשלמה בנו דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' כו' (דברי הימים א' כ"ח, ט') וכל המאמר אינו כ"א להעיר אותו על טהרת הנפש ליראה ולאהבה בכל לב.
ומעתה קרוב לשמוע כי במצות שבת החמיר הכתוב יותר על דבר השמירה בלב ונפש יותר משארי מצות, שע"כ כתיב בה זכור שמור, כלומר בפועל בינוני שההוראה מזה כי חייב את האדם שתהיה מצות שבת על לוח לבו לזכרון לפניו תמיד עד שרבותינו ז"ל הפליגו ואמרו מחד שביך לשבתך (ביצה ט"ז). הנה הפליגו במצות שבת שתהיה קשורה בנפש השומרה עד שלא יזח מלבו זכרונה בכל ימי השבוע ולא מצאנו כזאת בשארי מצות, כמה גדולה ויקרה מצות תפלין עד כי הפליגו בה שלא להסיר דעת מהם והוא רק בעת שהם על ראשו וזרועו ולא יותר, ובמצות שבת מוזהרים אנחנו להפליג השמירה בלב גם בימי החול להעלות אש אהבתה תמיד וזכרה לא יסוף מאתנו לעולם, וכבר אמרו חז"ל בשעה ששכח משה לומר להם מצות שבת א"ל הקב"ה עד אנה מאנתם לשמור מצותי כו' (שמות רבה כ"ה) גם כי ביום הששי אמר להם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קודש לה' מחר עכ"ז נחשב לו לעון אשר חטא מה שלא הזהיר אותם עד יום הששי. ואם אמנם אין לנו עסק בנסתרות עכ"ז לפי קט השגתי לבי אומר לי כי במצוה זאת ראוי להפליג ולהזהיר על השמירה בלב יותר מבכל מצות התורה יען כי לולא השמירה בלב לא ישאר ממנה מאומה, התבונן נא כי כל המצות אין להם שורש וענף בטבע האדם כמו תפלין וציצית וסוכה ולולב וזולתם, כי אם לא היה מצוה אותנו עליהם מי היה מעלה על רוחו לעשותם וא"כ כאשר יעשה האדם את המצוה הלא המצוה בעצמה מכרזת על עושיה פלוני מקיים מצות בוראו יתברך ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, וא"כ יפה אמרו אע"ג דלא מכוון זכאה הוא דעביד פקודא דמרא. לא כן מצות שבת אשר יש בענינה אכילה ושתיה ותענוג אשר טבע האדם מתאוה לזה ונתעורר מעצמו, וא"כ אם יעשה מצוה זאת בלא כוונת הלב לא נשאר ממנה מאומה, מה שהיה ניכר שהוא נעשה לשם מצוה, ואם הוא עושה דבר לשם ה' יתברך.
זה שאמר הכתוב אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם, כלומר תשמרו אותם בכוונה שמורה בנפש, כי אות היא כו' ר"ל השמירה בנפש היא האות ביני וביניכם, אשר כל עניניכם ביום השבת אינם רק מסבת שאני מצוה אתכם כן, אבל מבלעדי השמירה בנפש מה נשאר ממצות השבת, אחר אשר הטבע ג"כ לבחור בשביתה ומרגוע ולהתענג בתענוגים.
וזהו מאמר ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו כו' וכן כתוב בתורתך והרצון בזה כי כבר ידענו מפי חז"ל כי משה רבינו ע"ה בחר לישראל במצרים יום מנוחה בשבת וכוון דעתו לדעת התורה, ולכן ישמח משה כו' עבד נאמן קראת לו. והוא על דרך שמצאנו במדרש כתב לך התחילו מלאכי השרת אומרים לפני הקב"ה אתה נותן רשות למשה שיכתוב מה שהוא מבקש כו' אמר להם הקב"ה ח"ו שמשה עושה את הדבר הזה, ואפילו עושה נאמן הוא שנאמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא (שמות רבה פרשה מ"ז, ט') והמאמר פלאי כי אם יעשה כך איה נאמנותו ואיה אמתו. אבל הוא הדבר שרמזנו כי חלק הקב"ה מתנה טובה למשה והיא מעלת הנאמנות גם נגד אהרן ונגד מרים, שההוראה כי אליהם לא היה נאמנית כל כך, והדבר קשה לאמרו, אבל אין זאת כ"א כי חבה יתירה נודעת לו כי הקב"ה חנן אותו וחלק לו מחכמתו עד כי חכמתו ודעתו היתה שוה עם דעת התורה, וזאת לא תמצא בארץ החיים בלתי אחד היה אברהם אשר עליו אמרו חז"ל נעשו שתי כליותיו כשני מעינות והיה משיג דעת התורה מעצמו. והכח הנפלא הזה היה ג"כ במשה כאמרם ז"ל שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים עמו הקב"ה (שבת פ"ז א') וזהו ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו כו' וכן כתוב בתורתך, וכוון דעתו לדעת התורה וזהו - ואפילו עושה נאמן הוא וא"כ ודאי יכוון דעתו לדעת התורה.
והוא שאמרו חז"ל בקש קהלת כו' (קהלת י"ב, י') בקש שלמה להיות כמשה (ר"ה כ"א, ב') כלומר שקל דעתו ג"כ להיות קולע לאמתה של תורה כמו משה, יצאתה בת קול ואמרה וכתוב יושר דברי אמת, וכמ"ש בעל עקידה ז"ל על מאמר כן בנות צלפחד דוברות, כי מאמר כן ומאמר אמת הוראתם על השני, לאמר כי זה השני הוא כן כמו הראשון, כי כבר כתוב לפני במרום וכן הם דוברים כמו שכתוב לפני, וכמו כן מאמר אמת הוראתו שזהו אמת כמו הראשון, וא"כ אין לך רק לאחוז בדברים שקבלת מפי משה כי לא קם נביא עוד בישראל כמשה כו':
ואחר הדברים והאמת האלה יתבאר יפה מה שאמרו ז"ל בסמוך: ואת סבר שמא לרעתך נתתי לך את השבת, לא נתתי לך אלא לטובתך, כיצד אמר רב חייא ברב אבא את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקי' ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר, מנין שנאמר אם תשיב משבת רגלך כו' וקראת לשבת עונג כו' אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך (ישעיה נ"ח, י"ג). ודברי המאמר סתומים מאד, א'. מה שאמר ואת סבר שמא לרעתך נתתי לך את השבת, מדוע לא חקרו כן על כמה מצות חמורות, כמו שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות, לאמר שלא לרעתכם נתתי לכם מצות אלה ומה זאת להעלות על הדעת אשר מצות שבת היא לרעת האדם ח"ו, ב'. ראוי להתעורר במה שאמרו כיצד אתה מקדש את השבת במאכל ובמשתה כו' ראוי היה לאמר אתה מענג את השבת במאכל כו' לא מקדש.
ולבוא אל ביאור המאמר נציע דברי הנביא ע"ה הנזכר בדברי המדרש שלפנינו הלא זה צום אבחרהו כו' הלא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם אם תשיב משבת רגלך כו' (ישעיה שם) ומה ראה הנביא ע"ה לחבר ב' מצות אלה מצות צדקה עם מצות שבת הלא דבר הוא, והנראה לדעתי כי שניהם ענין אחד להם. ולהבין הענין נבאר תחלה מאמר חז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו (שבועות כ') אשר לא ידענו טעם ההכרח אל שני המאמרים האלה שיהיו נאמרים דוקא במאמר אחד, אמנם הסכת ושמע כי הנה מצות שבת ערבה מצד אחד וקשה מצד אחד, היינו מה שאנחנו מצווים על התענוגים במאכל ומשתה וכסות נקיה זה ערב מאד אל האדם, אבל מה שהוא מוזהר על שמירתו ממלאכה וכל עסק ממצוא חפצך ודבר דבר זה קשה מאד על האדם. ושתי הבחינות האלה כלולים בשני המאמרים זכור ושמור, כי הזכירה לקדשו על היין וקידוש סמוך לשלחנו כולל כל התענוגים כפי הברכה אשר ברכו ה', ומאמר שמור מורה על כל שמירות ממלאכות ועבודות מן האבות ומן התולדות וכל הגדרים הצריכים להזהר מהם, ואם יאמר האדם שיקיים חציו ויניח חציו ויהיה לו מחצית שכר משכר מצות שבת, לזה כללה יתברך בדבור אחד וזכור ושמור בדבור אחד נאמרו, להורות כי אם יעזוב האדם מאמר שמור ולא יקבל עליו השמירה להזהר ממלאכה ממצוא חפץ ודבר דבר א"כ המאכלים והתענוגים המה רק למלא תאותו ולהנאתו ומה נשאר לו ממצות שבת.
וכדבר הזה וכענין הזה ממש הסמיך הנביא ע"ה מצות צדקה אל מצות שבת ואמר הלא פרס לרעב לחמך כו' ומבשרך לא תתעלם. הורה אותנו במאמר זה על דרך שמצאנו (ויקרא רבה ל"ד) מאמר הלל ע"ה איזיל ואגמול חסד עם הדין אכסניה דאית לי בגו ביתי, ושאלו אותו תלמידיו וכי בכל יומא אית לך אכסני' אמר להם נפשי העלובה לא אכסני' היא, האי יומא איתא בגו גופא כו'. הא לך מבואר שהאדם יקבל שכר על החיותו את נפש עצמו כמאמר גומל נפשו איש חסד (משלי י"א, י"ז) וכי תאמר אם הדבר כן הלא כלם ראויים לקבל שכר כי יאכלו וישתו וייטיבו לבם, ובע"כ הדבר תלוי בכוונת הלב אם הוא עושה זאת מצד רחמנות על הנפש אשר עשה האלהים יתברך ודאי ראוי הוא לקבל שכר, אבל אם הוא עושה זאת למלא תאותו מדוע יקבל שכר ע"ז. והמופת ע"ז אם אנחנו רואים אותו שהוא חונן ומרחם על אחרים ג"כ כמו על עצמו אז יבחן טוב לבו כי הוא גומל נפשו מסיבת טובו וחסדו ואז הוא ראוי לקבל שכר גם החיותו את עצמו וזהו מ"ש הלא פרס לרעב לחמך אז גם ומבשרך לא תתעלם, כלומר אז גם מבשרך אשר החיית את עצמך ואת נפשך ג"כ לצדקה תחשב לך. וזהו מ"ש החכם ע"ה מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו (משלי י"ט, י"ז) כלומר כאשר הוא חונן דל אז גם מה שהוא גומל עם נפשו ישלם לו הקב"ה שכרו (וכמו שנתבאר למעלה פ' בהר):
ומעתה דע כי מה שדייק המדרש בלשונו הצח אתה מקדש השבת במאכל ובמשתה כו' ולא אמר מענג השבת במאכל, בא להורות על ענין יקר. כי הנה כבר ידענו אשר בימי החול לא הותר לנו למלאות תאותנו ככל חפצנו כמאמר כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל כו' (אבות ו') רק להחיות הנפש בחיי הסיפוק ולא יותר ובזה נקדש את השבת במאכל ומשתה במה שמבטיחים לנפש תאוה כי ביום השבת יתעורר יותר החשק להתענג במאכלים ערבים. וזהו אתה מקדש את השבת במאכל ומשתה כו' היינו מקדש ומפריש את יום השבת לתענוג, ורק את היום הזה הוא בוחר לא לתענונ כימי החול, וכאמרם ז"ל וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם אלו העושים כל ימיהם כחגים (שבת קנ"א, ב'). והוא ממש כאשר איש זר לובש בגדים אשר לכהן, כי השבת מובדל ומקודש לזה לא ימי החול. והנה מצאנו בגמרא אמרו בני רב פפא בר אבא לרב פפא כגון אנן דשכיחא לן בשרא וחמרא כל יומי במה נשניי' אמר להם אם רגיליתם להקדים אחרוהו כו' (שבת קי"ט, א'), ועכ"ז הוא דוחק גדול שיהיה יסוד התענוג על ההשתנות של זמן הסעודה בקדימה ואיחור ולא יותר, ולפי דעת הפשוטה אשר התענוג ראוי אל כל מי שיכולת בידו להתענג כמאמר אם יש לך היטיב לך (עירובין נ"ד) א"כ לא נתנה מצות שבת כ"א באופן שיהיו ישראל ח"ו עניים ודלים עד שלא יהיה סיפוק בידם לעדן נפשם גם בימי החול רק ביום השבת לבד ישתדלו בכל היכולת להטריח ולבקש במה לכבדו, אבל מי שהוא עשיר ושלחנו מלא דשן כל הימים איך יכבד הוא את יום השבת, כמאמר בני רב פפא לרב פפא והוא נגד השכל שתהיה מצוה גדולה כזאת מיוסדת על הדלות ח"ו. וזהו ממש מאמר ואת אומר שמא לרעתך נתתי לך את השבת כלומר שתהיה עני ודל ח"ו, לא כן הדבר כי לא נתתי לך את השבת אלא לטובתך, כלומר שיהיה איש איש תחת גפנו ותחת תאנתו, וכי תאמר א"כ איככה? כשאלת בני רב פפא הנ"ל. וזהו מאמר המדרש כיצד, ר"ל איה איפוא יכבד השבת אם אינו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה, ובמה יתכבד השבת, ובמה יבדל מימי החול, לזה אמר אתה מקדש השבת במאכל ובמשתה בכסות נקיה היינו למנוע א"ע מתענוגים בימי החול ולקדש ולייחד את השבת להתעדן בו ולא יותר אז תהיו ראויי' לשכר על אכילה ושתיה ושאר התענוגים אשר בשבת גם כי כפי הנראה אין בזה עבודת שמים, כי האדם יעשה זאת גם מצד טבע תאותו אבל מי סיבב לו התגברות התאוה אל המאכלים של שבת הלא בחירתו הטובה אשר הרעיב את עצמו ואחר ענותו את נפשו בימי החול לחסום בעד כל עונג וכל טעם מהטעמים הערבים, ולכן גם אם יאכל בשבת לכוונת השביעה לבד עכ"ז הוא משובח, וזהו שמביא המדרש מנין שנאמר אם תשיב משבת רגלך, ר"ל הדברים שהם בגדר ההרגל תמנע ממך בכל ימי השבוע, ואות מ"ם ממלת משבת הוא מ"ם הסבה כמו משוד עניים מאנקת אביונים (תהלים י"ב, ו') וזהו אם תשיב מסבת שבת רגילתך בימי החול ויסובב לך מזה עשות חפצך ביום קדשי, ר"ל כי אתה בעצמך תעשה לך חפץ וחשק להתאוות אל דברים שאינם מעצמם בגדר זה, וזהו וקראת לשבת עונג לייחד התענוגים רק לשבת, אז תתענג על ה' כי גם תאותך גם שביעתך כלם תבואינה מצד טוב בחירתך ולצדקה תהיינה לפני ה' (וכמו שנתבאר למעלה ריש פרשת תצוה עיי"ש משל נמרץ ע"ז) ומעתה יפה דבר הכתוב ב' מצות אלו יחד הצדקה והשבת כי ישתוו יחד בדרך סגולתה, כי כאשר יגמול עם נפשו וישביעה לא יהיה ראוי לקבל שכר ע"ז בלתי אם ירחם גם על הזולת להשביע נפש רעבה, וגם על מה שיאכל ויתעדן בשבת אינו ראוי לשכר בלתי ע"י מה שהוא מרעיב נפשו בימי החול:
חלק ג
ובסמוך: אמרו לו ישראל (להקב"ה) ואימתי את נותן לנו שכר המצות שאנו עושים, אמר להם הקב"ה מצות שאתם עושים מפירותיהם אתם אוכלים עכשיו אבל שכרו בעקב אני נותן לכם שנאמר והיה עקב תשמעון (פרשה ג', א').
וראוי להתעורר על שפת יתר אשר במאמר ישראל להקב"ה שכר המצות שאנו עושים, ובמאמר הקב"ה לישראל מצות שאתם עושים, ובאין ספק לא על חנם דייק המדרש כן. ומה גם איככה רמזו ז"ל הדרש הזה במאמר והיה עקב תשמעון.
ונקדים לזה מאמרם ז"ל במקום אחר קח נא את בנך כו' אמר לו הקב"ה לאברהם בבקשה ממך עמוד לי בנסיון זה שלא יאמרו הראשונות לא היו בהן ממש (סנהדרין פ"ט, ב') והוא פלא מדוע ולמה יאמרו כן, ומה יתרון הנסיון הזה על כל הנסיונות עד שאמר עליו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה כאלו עד היום עוד לא נודע כח יראתו ואהבתו.
אבל דע כי כבר כתבנו פעמים רבות בחבורנו כי התורה הקדושה מצאנו ראינו בה ב' פנים אחת גלויה ואחת נסתרת, כי הנגלות לנו כי הוא יתברך אדוננו מלכנו ואנחנו עבדיו והחיוב על העבד לשמוע בקול אדוניו אל כל אשר יצוה עליו, ואנחנו כעבד ישאף צל אשר לעת ערב יבוא ויקבל שכרו ופעולת מלאכתו ועבודתו היא נשארת ביד הבעלים. אבל הנסתר ממנה לא כן הוא כאמרם ז"ל מה איכפת להקב"ה אם אתה שוחט מן הצואר או אתה הורג מן העורף אלא לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות שנאמר אמרת ה' צרופה (ויקרא רבה י"ג) וכבר נאמר אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח (איוב לה, ז') וכדומה הרבה מאמרים יוכיחו על פנינו כי אין אליו יתברך שום צורך במעשינו ועסקנו בתורה ובמצות כמאמר כי לא דבר רק הוא מכם (דברים ל"ב, מ"ז) פי' כי העבד העוסק בעבודת אדוניו הלא העבודה דבר ריק בעיני העבד, כי מה בצע לו בעבודתו אם לא לו יהיה הזרע, לא כן בעבודת הקודש אשר עלינו כל עבודתנו לעצמנו היא, ונוצר תאנה הוא יאכל פריה, וזהו - כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים כו' וא"כ לא דבר ריק הוא מכם. וכמו שכתבנו מזה הרבה ענינים נכבדים (פ' בראשית) בדרוש אשר הנחש התווכח עם אדם וחוה עיי"ש. ואנחנו מוכרחים אל התורה והמצות כמו שהגוף צריך אל קיומו דברים הרבה למען קיומו וחיותו ושמירתו, הוא צריך אל הלחם ואל הנזיד אל היין והשמן ואל כל מאכל אשר יאכל ואל כל משקה כו', והוא צריך אל בגדים להתלבש בהם וכדומה למנוע את עצמו מהרבה דברים אשר ישחיתו את קיומו. כן הנפש היא צריכה אל מצות עשה ואל מצות לא תעשה והם חיינו ואורך ימינו ואי אפשר בלעדם, כמו שאין קיום אל הגוף בלא אכילה ושתיה בלא מזון ומחיה, והקב"ה הוא הבורא הוא המכין בחסדו מזונות שני החלקים אשר באדם הכין אל הגוף שהוא עפר מן האדמה להוציא לחמו מן הארץ והנשמה שהיא אצולה מגבהי מרומים מלחם אביה תאכל לחם שמים. ואם היינו יודעים ומשיגים פעולת כל מצוה ודאי היינו רודפים אחריהם ממש כהרדיפה אחר חפצי עוה"ז כמו שהתפאר דוד המלך ע"ה לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני (תהלים קי"ט, צ"ג) ר"ל אחר שאני יודע כי כל חיי תלוי' במעשי המצות איככה אשכח אותם, כי מעולם לא שכח אדם לאכול ולשתות.
ועל הענין היקר הזה הבטיח אותנו משה רבינו ע"ה על העתיד כמאמר ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך (דברים ל', ו') ר"ל שלא נעשה זאת כמעשה העבד במלאכת אדונו רק כאדם העוסק בשלו, כי תדע ותבין האמת כמה רב טוב אתה פועל לעצמך עם כל מצוה שהוא רק למען חייך ואז תבין איך לאהוב את הבורא יתברך שהכין לפנינו חמודות יקרות כאלה לחיותנו ולהשארתנו הנצחיית ואז נהיה בבחינת בנים הנזונים על שלחן אביהם לא כעבדים הפועלים טוב לבעליהם. כמו אשר לעת עתה אשר ע"י ההעלמה שנעלם מאתנו טעמי המצות ופעולתם וסגולתם ואין אתנו יודע עד מה, לא ממהות התורה ולא ממהות הנפש ועינינו טחות מראות הדבקות אשר להנשמה בתורה ומצות כמאמר אכתב לו רבי תורתי כמו זר נחשבו (הושע ח', י"ב) ולכן תמצא על הרוב במאמרי היראה והעבודה מלת ועתה, כמו ועתה אם שמוע תשמעו בקולי (שמות י"ט, ה') ועתה ישראל שמע אל החוקים (דברים ד', א') להורות כי לא לנצח נהיה בעבודתנו בבחינת העבד העובד מיראת העונש ואינו רואה יתרון לעצמו במלאכת אדוניו אבל עתידים אנחנו שיתקיים בנו מאמר הנזכר, ומל ה' אלהיך את לבבך כו' למען חייך, ומאהבתו וחמלתו עלינו הורה אותנו וצוה לנו חקים ומצות טובים למען נחיה מפרים ונשבע מטובם, ונהיה טובים ונשבע לחם מן השמים וזהו מאמר את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק (י', כ') הכתוב פרט לפנינו הדברים הצריכים עתה בטרם נפקחו עינינו לדעת טוב פעולת המצות וסגולתם, סידר ואמר: את ה' אלהיך תירא, אותו תעבוד, אבל אבשר לך בשורה גדולה כי עתיד עתה ובו תדבק בהמול לכם כל ערלת לבבכם, ובהסיר ה' ממך כל חולי נרגן מפריד אלוף, תזדכך הנפש להשיג מנועם זיו העליון והאדם ישכיל לדעת את הדבקות אשר אל הנפש במעשי התורה והמצות אז ובו תדבק.יריעות האהל
וכבר מלתי אמורה בבאור מאמרם ז"ל אין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד (ברכות ל"ג) ומה הוראתו במיעוט אחר מיעוט שנאמר אין לו כו' אלא כו' בלבד. כי הנה העבד העושה את אשר צוה אותו אדוניו הנה ישיגו בעליו ב' פעולות מאת שמיעתו, א'. פעולת המלאכה אשר עבד בה, ב'. כי בזה הורה כי מוראת אדוניו עליו והוא מחוייב להכנע אליו לסור למשמעתו. לא כן המצוה את עבדו שילך לאכול המעדנים שהכין בעבורו הנה לא ישמח האדון רק במה שאמר ונעשה רצונו אבל פעולת המעשה הלא לא לו תהי' רק אל העבד. כן אנחנו הקב"ה כפה עלינו הר כגיגית אם תקבלו התורה מוטב ואם לאו כו' ואנחנו מפאת מוראו וגודל אלהותו יתברך אמרנו הננו וקבלנו עול תורה ומצותיה, ועכ"ז אין להקב"ה מאומה מכל מעשינו ועבודתנו כ"א מה שאמר ונעשה רצונו, וזהו אין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד, אבל פעולת המצות כלם הלא לנו היא ולבנינו.
וזהו מאמר והיה עקב תשמעון כו' לאמר כי שכר השמיעה והלמוד לבד יעמוד לנו בעולם הזה, אבל זכות המעשה אשר נעשה הלא הוא שמור לעד לעולם כי אז יתגלו לפנינו כל סגולות החמדה אשר פעלנו לנפשנו במעשה מצות התורה. וזהו מאמר המדרש מצות שאתם עושים מפירותיהן אתם אוכלים בעוה"ז, אבל שכרם בעקב אני נותן לכם, היינו ולא שכר השמיעה כי שכר השמיעה הוא בעוה"ז. והטעם בזה ממש על דרך העושה מיני מאכל למכור אשר משפט הנהגתו כך הוא כאשר יראה בהמאכלים איזה מין שלא יוכל להתקיים הוא מאכיל אותו ולבני ביתו, ודבר שהוא יכול לעמוד יעמידהו ויקיימהו כי למועד שמור יבוא אורח וישלם לו מחירו ככל אשר יחפוץ.
כן ממש שכר המעשה הוא דבר המתקיים ועומד לעד (כי מעשה המצות פועלים בסגולתם אל הנפש רב טוב הצפון והצלחת נצח) אבל שכר השמיעה הלא אין לו מציאות כ"א כל זמן שלא נתגלו טעמי המצות ולא נודע כח פעולתם וסגולתם וערבותם, ואנחנו מקיימים אותם רק מסבת היראה. לא כן לעתיד כי מעשה המצות יהיה אצלנו ענין מורגש בטעמו וסגולתו, וערבות פעולתו כהרגשת הגוף במטעמים שהוא אוכל, אז תהיה היראה טפלה אל המעשה, לכן שכר השמיעה מהראוי לשלם לנו עתה.
ומעתה נתבאר יפה מאמר הגמרא הנ"ל אמר הקב"ה לאברהם עמוד לי בנסיון זה שלא יאמרו הראשונות לא היו בהן ממש, כי הנה כבר מבואר כי אברהם ע"ה ידע והבין מלבו כל התורה ומצותיה, וקיים כל התורה עד שלא נתנה מצד הערת השכל לבדו, כאמרם ז"ל במדרש נעשו שתי כליותיו כשני מעינות כו' (שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה) (בראשית רבה ס"ח, א') וא"כ זירז א"ע אל מצות השם יתברך מסבת כי היה יודע ומבחין סוד סגולתם ופעולתם וערבותם, וראוי היה לו לעשותם למען טוב טעמם (בלתי כי היה מתחסד עם קונו לעשות למען שמו יתברך בלבד כמו שנתבאר בהג"ה שלפנינו). אמנם כל הרגשת הערבות והמתיקות שייך בדברים שהקב"ה מצוה את האדם לעשותם וכל מה שהקב"ה דורש מאת האדם והוא מצוה אותו עליהם באין ספק יש בדברים האלה טוב טעם ודעת, ואברהם ע"ה בחכמתו ורוחב דעתו השיג את הכל. לא כן מצות העקידה שבאמת לא היה כן דעתו יתברך כי מעולם לא עלה על לבו יתברך דברים כאלה, וכל המאמר קח נא כו' לא בא רק לנסותו והנה מצוה זאת ודאי לא השיג אברהם בשכלו כי באמת אין לה מציאות בשכל, וא"כ לא היה אברהם בעסק זה רק כעבד העושה רצון אדוניו מסבת מוראו אשר עליו, כי טעם הדבר ופעולתו הלא נעלם ונפלא ממנו, וזהו שלא יאמרו הראשונות לא היו בהן ממש יען כי כל מה שעשה הלא הבין מעצמו כי ראוי לו לעשות כן בלתי כי הבוחן לבבות ידע האמת כי כל מה שעשה לא היתה כוונתו רק לעשות נחת רוח ליוצרו כמאמר ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמי' ט', ח') אבל לעיני הרואים הלא הם יודעים מכל מעשיו התוריי' שהוא עושה את הכל מצד חכמתו והשגתו בנועם פעולתם, אמנם בדבר העקידה לא יוכלו עוד לומר כן כי הלא לעינים ראו ההיפך, ומעולם לא היה רצון הקב"ה שישחוט אברהם את יצחק בנו, לכן יפה אמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וכלשון המדרש עתה ידעתי לכל שאתה אוהבני (בראשית רבה נ"ו):
חלק ד
ובסמוך: ד"א והיה עקב אמר הקב"ה הכל מוכן לעשות תשובה ואני דורך גיתה של אדום בעקב רגלי, אימתי והיה עקב תשמעון (פרשה ג', ב').
באור זה על דרך נער ישב בבית הספר וראה המלמד את פני הנער כי הוא נעצב מאד וישאל אותו לאמר מה עצבך, ומה רגזך, וכי עלי תלונתך בני. ויען הנער ויאמר חלילה לי לא עליך תלונתי כי אתה מטיב עמדי תמיד, ולא השגתי ממך שום רע מעולם, אבל דאגתי ועצבי על הריש דוכנא שלך כי הוא מכביד עלי ידו הקשה, ומידו מצאתני כל התלאה הזאת, ואני יושב ומחשב בלבי מתי יגיע התור הנכבד ואזכה לצאת חפשי מעמו ויפרוק עולו מעל צוארי. ויען המלמד ויאמר לו דע בני כי לא תצא חפשי מעמו בלתי אם תכין לבך תקשיב אזנך לשמוע בלמודים ותקבלם מהרה בפעם א', ולא תצטרך לשנות ולשלש אז תשכון בטח ושאנן ולא יגע בך להרע עמך, אבל כל עוד שאינך מקשיב ומקבל ממני הלמודים בהכרח אתה צריך אל הריש דוכנא שיגוש אותך לחזור עליהם כמה פעמים.
הנמשל הקב"ה מסיני בא ולמד עמנו תורה, ואם היינו שומעים לו לבדו כמאמר לו עמי שומע לי כו' כמעט אוביהם אכניע (תהלים פ"א, י"ג) וכבר רמזנו למעלה (פ' ויקרא) בבאור מאמרם ז"ל צדיק ממנו בולע (ברכות ז', ב') ר"ל כל עוד שאין צדקת הצדיק כ"א ע"י עונש המגיע לו מיד הרשעים ע"כ יש להם ממשלה עלינו כמשפט הריש דוכנא על הנער, ובאור מאמר צדיק ממנו בולע כמו מאמר כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל (חבקוק א', ד') וזהו מאמר המדרש הכל מוכן לעשות תשובה פירוש שיהיו צדיקים מבלעדי עזר עונש ע"י רשעים, אז אמר הקב"ה ואני דורך גיתה של אדום. ורבותינו ז"ל למדו זאת ממאמר והיה עקב תשמעון כי לע"ע אנחנו מקיימים המצות לא בעבור היותו יתברך המלמד להועיל לבד, כ"א בסבת עזר העונש המגיע אלינו, אבל הכתוב מבשר אותנו והיה עקב תשמעון ר"ל עוד יהיה עת שתשמעון את המשפטים האלה ושמרתם כו' ר"ל תשמרו ותעשו אותם מסבת השמיעה לבד ולא יצטרף לזה שום שוטר ונוגש כמאמר ושמתי פקודתך שלום ונוגשיך צדקה (ישעיה ס', י"ז) ר"ל כי הפקיד המנהיג אותך והנוגש אותך אל הטוב והישר והיה האמת והשלום, וזהו - ושמתי פקודתו שלום ונוגשיך יהיה הצדקה, כי אך בזה תחפוץ בכל לב:
חלק ה
ובסמוך: אמר הקב"ה לישראל בני לא תהיו סבורים שאני עושה אתכם כעבד שאדוניו מבקש למכור אותו קוריסין (מתנות כהונה: דרך אדנות וביוקר, לפיכך מאכילו ומשקהו כדי שיהיה גדול ושמן יפה תואר) בכל מה שמוצא, אלא כך אני מביא עליכם יסורים עד שתכינו את לבבכם אצלי א"ר אחא בשבועה נשבע הקב"ה שלא יניח את ישראל לעולם מנין שנאמר לכן כה אעשה לך ישראל (עמוס ד', י"ב) ואין לכן אלא שבועה שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי (שמואל א' ג', י"ד) ועד היכן אני מייסר אתכם עד העקב עקב כי זאת אעשה לך עד שתשמרו את מצותי כו' (פרשה ג', ב').
הנראה בכוונת מאמר זה על דרך שכתבנו כבר בבאור מאמר המדרש היו צריה לראש כו' (איכה א', ה') יכול על מגן תלמוד לומר על רוב פשעיה (ריש איכה) שהכוונה בזה לבאר כי לא כדעת החושבים שהקב"ה מכה אותנו ומכוון אל ההכאה לבד, לא לתכלית אחר כמשפט הדברים אשר עושיהם יכוון בהם עצמיית המעשה, כמו אכילה ושתיה, ולא כן הדבר כי אין הקב"ה מכוון רק אל המסובב אשר יסובב מזה כמשפט הדברים הנעשים בעבור כוונת הפעולה אשר יתגלגל ויסובב מן המעשה כמו שכלל הנביא ע"ה ואמר כי כארץ תוציא צמח וכגנה זרועיה תצמיח כן ה' אלהים יצמיח צדקה ותהלה כו' (ישעיה ס"א, י"א). המשיל ענין מעמדנו לע"ע לזורע שאין כוונתו לאבד הזריעה ולהשחיתה, רק כוונתו אל הצמיחה הבא מסבת הזריעה, כמאמר ברביבים תמוגגנה צמחה תברך (תהילים ס"ה, י"א) וזהו לכן כה אעשה לך ישראליריעות האהל כלומר כי לצורך כוונה מיוחדת אני עושה זאת לא לכוונת המעשה עצמה אבל אל המעשה יש סבה הגורמת, וזהו אין לכן אלא שבועה כי נשבע הקב"ה שלא יניח את ישראל לעולם פי' גזר הקב"ה על היסורים שבהכרח יעשו פעולתם כמאמר חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם (יחזקאל כ', ל"ג) ולהוציא הדבר מן הספק אל הודאי בחר בזה לשון שבועה.
ועל דרך זה יתבאר פה מאמר הזאת לכם עליזה מימי קדם קדמתה יובילוה רגליה מרחוק לגור (ישעיה כ"ג, ז'). הוכיח אותנו ואמר שלא נחשוב כי מה שהגלה יתברך אותנו מארץ ישראל אין הכוונה בזה רק אל הגלות שנתייסר ביסורים למרק עונותינו, לא כן הדבר כי כוונת הקב"ה להכניע אותנו ע"י הגלות למען נשוב בתשובה כמאמר או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם (ויקרא כ"ו, מ"א). זה שאמר הנביא ע"ה הזאת לכם עליזה כו', וכוונתו בזה להעתיק אותנו מן הטעות אל האמת ולהכריח זאת בטוב טעם ודעת, כי הנה יש מי שנותן כלי לחבירו ונוטל מידו אחרת, ואתה תחזה ותחפוץ לדעת אם באמת מחליפים הם זה בזה, או שזה שואל כלי מחבירו וזה נוטל ממנו משכון עד שיחזיר לו, והבחינה בזה אם תראה שהוא נוטל ממנו כלי שוה מאה והוא נותן לו כלי שוה אלף ודאי זה אינו כ"א משכון.
הנמשל אם הקב"ה היה מכוון רק לייסר אותנו לא היה ראוי להוריד אותנו מהיפך אל היפך, זה שהוכיח ואמר הזאת לכם עליזה וכי זאת היה להקב"ה לעשות לכם עליזה מימי קדם קדמתה עתה יובילוה רגליה מרחוק לגור להרחיק נדוד אם לא שאין זאת רק להכריח אותנו אל התשובה כלוקח משכון על חובו:
וההבדל בזה כי אם נאמר שאין כוונה אחרת אליו יתברך רק לייסר אותנו היה מהראוי לשמוח עם היסורים ולקבלם באהבה כמשפט שאמרו חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה (ברכות ס', ב') לא כן אם הוא על דרך משכון הוא להיפך כמאמר שישו אתה משוש על המתאבלים עליה (ישעיה ס"ו, י'). וזהו מאמר כה אמר ה' אלוקים הסיר המצנפת והרים העטרה זאת לא זאת השפלה הגבה והגבוה השפיל (יחזקאל כ"א, ל"א) ר"ל מה אשר הקב"ה עושה אינו שלמות וגמר רצונו, וזהו זאת לא זאת שאין זאת מכוונת בעבור עצמותה אבל אינה רק סבה אשר על ידה נכריח עצמנו לעשות תשובה ולהשפיל עצמנו לפני ה' יתברך, והקב"ה יגביה אותנו כדרכו להגביה שפלים.
וזהו והיה עקב תשמעון ר"ל כי הקב"ה מכוון רק אל הפעולה והמסובב מן הסבה. והדמיון בזה אחד היה עומד בין קבוצת אנשים וביניהם היה לץ והיה טורף לו פעם על ראשו פעם על ערפו, וברצונו היה להתעבר עמו אבל חבריו לא הניחוהו ויאמרו לו הלא ידעת כי כבוד לאיש שבת מריב ומה גם על דבר קטן כזה, וקבל דבריהם לאמר הלא משחק הוא, לשעה בא אליו איש הגון והיה צריך לקרוא אותו מתוך חברת האנשים לדבר עמו ביחידות וטרף לו כמרמז לו שילך אחריו והוא היה חושב שזה משחק עמו כמשפט הראשון וגמר אומר לסבול ממנו כעצת חבריו תחלה, ויאמר לו האיש מה זה תחשוב כי לא באתי אליך רק בעבור להכות על קדקדך הלא אני עשיתי זאת בעבור חפצי לרמוז לך שאני צריך אותך ולכן תן לבך ללכת אחרי ולשמוע את דברי.
הנמשל כבר מובן, וזהו זאת לא זאת כלומר לא שאני מכוון רק לייסר אותך ולא יותר, כ"א לקרוא לך שתשוב אלי בכל לבך, וזהו והיה עקב תשמעון אמר הקב"ה לישראל בני לא תהיו סבורים שאני עושה אתכם כעבד שאדוניו מבקש למכור אותו כו'. רמז בזה אל ההבדל שרמזנו בההערה שלפניך כי המייסר את העבד ומגרש אותו מביתו אין לבו עוד עליו, אלא כך אני מביא עליכם יסורים עד שתכינו את לבבכם אצלי, וזהו והיה עקב תשמעון כמבשר ואומר תדעו אשר סוף הכל שתשמעו אל מצותי כראוי. ובמדרש מבאר סבת הדבר ומבואו וזהו אמר ר' אחא בשבועה נשבע הקב"ה שלא יניח את ישראל לעולם מנין שנאמר לכן כה אעשה לך ישראל, ר"ל בעבור שכל עיקר היסורים אינם מכוונים לעצמותם רק שיהיו סבה להכין לבבכם אל התשובה בעבור זה כה אעשה ואעשה עוד (ועי' הערה שלפנינו אז תבין הפי' הנפלא שחידש לנו המדרש בדברי הנביא לכן כה אעשה לך ישראל עקב כי זאת אעשה לך הכון לקראת אלהיך ישראל):
אמנם מה שאמרו אין לכן אלא שבועה וכן אמרו לכן אמור לבני ישראל אני ה' אין לכן אלא שבועה שנאמר ולכן נשבעתי לבית עלי (שמואל א' ג', י"ד) (שמות רבה ו'). ושם יפלא הדבר עד מאד איך הוציאו חז"ל המאמר מפשוטו על חנם, כי השבועה הלא היא מבוארת במאמר אני ה' כאמרם ז"ל נאמן לשלם שכר, וגם הראי' שהביאו ממה שנאמר ולכן נשבעתי לבית עלי הלא השבועה נאמרת במלת נשבעתי. אבל לבי יחשוב כי המאמר כפשוטו, כי מאמר אני ה' הוא השבועה, רק הלא כל המאמר הזה הוא להשיב על שאלת למה הרעותה לעם הזה כו' ומאז באתי אל פרעה כו' כי מרע"ה חשב שהוא גאולה וישועה בקץ הימין שנאמר עליו ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם כו' (ישעיה ל"ה, י') וכן מאמר כי בשמחה תצאו כו' (שם נ"ה, י"ב)שפת היריעה אשר הוראת המאמרים האלה אשר מעת ישמע התחלת הגאולה לא ישמע עוד קול נוגש, וגילה לו הקב"ה שהוא אינו רק גאולה לשעה וכמו שנתבאר למעלה במקומו. ונתן הקב"ה סימן ע"ז השבועה מה שנשבע שעתיד הוא לגאלנו, אשר מעולם לא מצאנו שבועה כ"א על ההבטחה שהיא לימים רבים ולעתים רחוקות להבטיח לב המצפה כמאמר אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבוא לא יאחר (חבקוק ב', ג') לא כן דבר שהוא מסולק לאלתר או לזמן קרוב מה מקום לשבועה.
אשר ע"כ תראה דבר נפלא בדברי רבותינו: עדותיך נאמנו מאד לביתך נאוה קודש כו' (תהילים צ"ג, ה') אמר משה לפני הקב"ה השפלת קולה של תורה והגבהת קולם של רשעים כו' אמר ר' חגי הייתי בכנישתא דטברי' ושמעית קולהון דטלי' דמברכין עדותיך נאמנו מאד כו' (ילקוט שם רמז תתמ"ח) אשר בהשקפה הראשונה הדברים מפליאים לב הקורא מה מקום לקינה זאת על מאמר עדותיך נאמנו מאד. אבל עם דברינו אלה הענין מבואר על נקלה ממש על דרך אחד בא לחנות לקנות לו סחורה על בגדים, והסוחר כבר ידע את האיש הזה שאינו בטוח ועכ"ז הלך והראה לפניו סחורות יפות, אבל אמר לו בפנים שוחקות ובפה רך דע ידידי כי אתן לך סחורה ואתה תתן לי מחירם, כי אני צריך למעות, ויענה ויאמר לו אין אתה צריך לזרז אותי ע"ז כי ודאי אשלם לך בלי ספק, והיה כופל הדברים האלה פעמים הרבה לאמר חלילה לי מעשות זאת איך לא אשלם בעד סחורה אשר אני קונה מיד סוחר, והיה מאריך בדברים עד שהוציא מפיו שבועה חמורה. כשמוע הסוחר כן נתבהל מאד ויאמר בלבו עתה ידעתי כי חפצו לקחת הסחורה בהקפה כי אם היה בדעתו לשלם תיכף מה צורך לו להרבות בדברי הבטחות ושבועות חמורות.
זהו ממש מאמר עדותיך נאמנו מאד לביתך נאוה קודש כלומר ההבטחה שהבטחת אותנו שיהיה לביתך נאוה קודש היא הבטחה נאמנה עד מאד יותר מהראוי, כי אם היה דבר ההבטחה במאמר לבד כבר היינו בטוחים שיעשה הקב"ה כל מה שמבטיח, ועתה כאשר הוסיף ונשבע - עדותיך נאמנו מאד, עי"כ יש מזה להוכיח ולהבין שהוא לאורך ימים ולא לזמן קרוב, ולכן יפה התאונן משה רבינו ע"ה ואמר השפלת קולה של תורה והגבהת קולם של רשעים כו'.
ומעתה מאמר המדרש כך הוא כי הם ז"ל הבינו במקרא שהוא מורה על דבר א' ואמר לכן היינו בעבור הדבר הזה אעשה דבר שני, ולזה בארו ואמרו אין לכן אלא שבועה, ר"ל מאמר לכן מורה על השבועה הסמוכה במאמר זה כי הסמיך ואמר אני ה' והוא כנותן טעם לדבריו, ואומר כי לולא שהענין לזמן ארוך לא היה לי מהצורך לישבע. וחז"ל מצאו דבר למאמר זה מאמר ולכן נשבעתי לבית עלי, כי שם מבואר הדבר שאמר יתברך לשמואל והגדתי לו כי שופט אני את ביתו עד עולם, אשר על זה אמר ולכן נשבעתי לבית עלי ולולא היותו משפט עולם לא היה מהצורך לישבע. וכל זה כולל בדברי המדרש שלפנינו כאשר תעיין בו.
חלק ו
והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך (ז', ט"ו).
הנראה בבאור מאמר זה עם מאמרם ז"ל כל העוסק בתורה יסורין בדלין ממנו (ברכות ד'). והכוונה על דרך מאמר שלמה המלך ע"ה לץ תכה ופתי יערים (משלי י"ט, כ"ה). היינו כאשר יצטרך הקב"ה להטיל אימה על הבריות שיתעוררו לתקן את מעשיהם ייסר את הלצים הבוגדים ריקם ועי"כ ופתי יערים, כמאמר יפול מצדך אלף כו' רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה (תהלים צ"א, ח') ר"ל שאין הכוונה בהמכות האלה ובנפילת הרשעים רק למען עיניך יראו ויביטו ותתבונן לקחת מוסר ע"י זה. וזהו מאמרו ג"כ סמוך לבו לא יירא עד אשר יראה בצריו (שם קי"ב, ח') לא על עצמו, וזהו יסורין בדלין ממנו שלא יביאו עליו כ"א על אויביו הרשעים.
וזהו והסיר ה' ממך כל חולי גם כאשר תצטרך פעם לקבל מוסר ה' גם הוא חכם ויבא רע, אבל לא עליך וזהו - וכל מדוי מצרים כו' לא ישימם בך - ונתנם בכל שונאיך:
חלק ז
כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים כו' כן יעשה ה' אלוקיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם (ז', ז'-י"ט).
וראוי לתת טעם על התחלת מאמר זה כי תאמר בלבבך כו' שהוא אך למותר, כי ראוי היה להקדים ולומר דברי התשובה היינו להקדים ולהזהיר שלא תירא מהם ולא תאמר רבים הגוים האלה ממני. וכן ראוי להתבונן במה שסיים ואומר כן יעשה כו' אשר אתה ירא מפניהם איככה החליט עליהם שהמה יראים, אולי אינם דואגים מאומה.
והנראה לדעתי כי אם יבוא הכתוב להזהיר שלא יהיו יראים מן העמים זה כבר הזהיר פעמים רבות, גם לאותם שלא ראו את מעשיו ונפלאותיו אשר עשה בפרעה ומצרים, רק אזהרת המאמר הזה הוא להגיד לנו דבר חדש מה שלא נשמע עוד עד היום. והוא כי מקובל אצלנו כי הישועה הוא כפי החסיון והבטחון כמליצת מאמר יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך (תהלים ל"ג, כ"ב) וכמאמר בשובה ונחת תושעון בהשקט ובבטחה (עם זה לבד) תהיה גבורתכם (ישעיה ל', ט"ו). וכמאמר אני לדודי ודודי לי (שיר ו', ג') היינו כפי שלימות בטחון האדם בו יתברך כן עיני ה' אל הבוטח להושיעו. אשר ע"כ אמר האומלל כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגרתי יבוא לי (איוב ג', כ"ד) ולכן היו מזהירים את היוצאים למלחמה אל ירך לבבכם, שלא להעלות על הלב שום פחד רק יעמדו על מעמדם בהשקט ובבטחה, וזאת תהיה גבורתם וישועתם. אך לפעמים יתגלגל מזה ענין לא טוב אל איש פרטי, שאם יזדמן שיהיה בין עורכי המלחמה איש אחד אשר באמצע המלחמה יעלה על לבו ענין מורא ופחד ויתייאש מן הישועה מסבת ההרגש שהרגיש בעצמו כי נפל ממדרגת בטחונו והוא עומד בפחד ורעד, והוא ידאוג ויאמר צפיתי לישועה והיא רחוקה ממני כי התשועה לא תתקרב אל המתרחק מבטחונו. לזה אמר כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני ר"ל שבהזדמן יכנס בלבך פחד וע"י הפחד יעלה על לבך להתייאש מן הישועה לא תירא מהם ר"ל לא תדאוג על השגת הישועה כי גם להמתפחדים וחרדים ועצבים יושיע ה'. והמופת על זה - זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה כו' כלומר ובהיות ישראל במצרים היה לב כל קהל ישראל מלא יראה ופחד מכל צד ועכ"ז הקב"ה היה עזרם ומגנם ומושיעם בעת צרה, כן יעשה ה' לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם, כלומר גם כי אתה ירא עכ"ז לא תתייאש מן הישועה רק עצתי אמונה כי טוב וישר לפניך שלא להכניס כלל המורא בלב, ואם כבר נזדמן שנכנס מורא בלבך עם כל זה מן הישועה לא תתיאש וזהו כי תאמר בלבבך ר"ל גם אם תאמר וכמו שנתבאר:
חלק ח
ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת כו' (ח', ג'). ובגמרא: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו (יומא ע"א).
וראוי להתבונן בזה הלא כל סדר הדברים האלה באו להציע ולהזכיר לפנינו חסדי אלהינו יתברך שמו מה שהפליא לעשות עמנו במדבר בארץ ציה ושממה ואנחנו לא חסרנו דבר כל משך ארבעים שנה ואיך אמר מרע"ה בתוך התגלגלות הדברים ויענך וירעיבך כאלו גם זה הוא מן המעלות הנפלאות אשר היה באכילת המן וראוי א"כ להתבונן בזה כי באמת גם זאת היא מעלה נפלאה עד מאד. והוא ע"ד שכתבנו למעלה (פרשת שמות במאמר לך ואספת את זקני ישראל) בבאור דברי הגמרא מדת בו"ד כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק אבל מדת הקב"ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק (סוכה מ"ו), ואמרנו שם כי חז"ל העירו אותנו לאמר כי בכלל החסרונות אשר בתאות עולם הזה וההנאה בתמידות המדומיות יש עוד חסרון גדול, והוא כי לא תקום ולא תהיה התשוקה עליהם כי אם אחר ההעדר לא אחר המציאות, וכל ערבות המאכל ומשקה ושאר מיני עונג בשעה שהוא ריק מהם יתאוה להם ויחפוץ וישתוקק להשיגם אבל אם כבר השיגם לא יערבו לו עוד בלתי ימים אחדים אחר יום השיגו אותם בעוד הוא זוכר העת שהיה נעדר מהם והיה משתוקק להשיגם, אבל ברבות הימים יתבטל כל ערבות וכל עונג ולא ישתעשע בהם כ"א לסבת רוח אחרת אשר תעבור עליו רוח גאה וגאון היינו לסבת ראותו שאין לזולתו דברים חמודים כמו אלה וא"כ המה לו לתפארת בפני מי שהוא נעדר מהם. ושלמה המלך ע"ה כלל כל זה במלות קצרות נפש שבעה תבוס נופת ונפש רעבה כל מר מתוק (משלי כ"ז, ז'). ויפה כתבנו בספר המדות (ברביעי משער אהבה) כי גם העשיר גם העני שניהם דלים ורקים ממתיקות וערבות עוה"ז העני בעבור שאין יכולת בידו להשיגו והעשיר בעבור שאינו נעדר ממנו וכבר שבעה לה נפשו, עד שנתקיים בו נפש שבעה תבוס נופת, וא"כ לא תמצא מי שיערב לו ענין מעניני עוה"ז בלתי אם הוא משיג בכל יום דבר חדש ובהיותו נמצא אצלו אחר ההעדר ודאי יערב וינעם לו.
כן וכן עשה הקב"ה בחסדו הגדול אל דור המדבר כי בכל יום היו מצפים אליו להשיגו כמאמר בלתי אל המן עינינו, וכמו שביארו רבותינו בגמרא (שם, שם) וזהו ויענך וירעיבך ואחרי כך ויאכילך את המן ואז היה ערב לך מנופת צוף וכל טעם:
חלק ט
וזכרת את כל הדרך כו' שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה, וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך (ח', ב'-ה').
הנה בילקוט על מאמר זה הביא מאמר הגמרא אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו (ברכות ה') והוא להעיר אותנו להתבונן בכל גלגולי ההזדמנות אשר אל האדם, שלא לתלות אותם במקרה הזמן כ"א ישכיל לדעת כי הכל בא עליו בהשגחה נפלאה מאת המשגיח העליון ברוך הוא, ולזה הקדים הכתוב ואמר וזכרת את כל הדרך כו' להשמיענו כי לא זאת לבד בהקרה מקרה גדולה אל האדם שלא הורגל לראותו הוא מחוייב להאמין כי בא בהשגחה, כי אם גם דברים אשר האדם מורגל בהם כמו בליות בגדים והפסדם גם זה הוא מסבת רוע מעשי האדם. והעד - וזכרת את כל הדרך כו' שמלתך לא בלתה מעליך כו', והיינו שמורים מכל הפסד הלא ראינו בעינינו כי יש ויש ביד אלהינו להנהיג עולמו באין הפסד וקלקול כל מאומה, וא"כ בהגיע אלינו הפסד במין מן המינים נדע ונאמין כי הכל דרך מוסר ובהשגחה נפלאה, כי לולא חטאינו עלינו דרך מוסר יד ההפסד להפסיד דבר.
עתה נמתיק מאמר המשורר ע"ה אמרת לה' אדני אתה טובתי בל עליך לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם (תהלים ט"ז, ב'-ג'). והוא על דרך שכתבנו בבאור דברי המדרש (ריש פרשת קדושים) ה' נתן וה' לקח בין שנתן ברחמים נתן בין שנטל ברחמים נטל ולא עוד אלא כשנתן לא נמלך בברי' וכשנטל נמלך בבית דינו (פרשה כ"ד, ב'). והוא ע"פ משל חנוני עשיר יש לו קרוב עני ודרכו תמיד להעניק לו מאשר יש לו תוך חנותו, ומסחורותיו יעשה בגדים לו ולבני ביתו, ובהזדמן שיצטרך העני אל דברים שאינם נמצאים בחנותו הוא נותן לו מעות שילך ויקנה בחנות אחרת, או החנוני עצמו הולך בין הסוחרים לבקש מה שהוא צריך, אשר יותר ראוי להפליג טובתו במה שהוא הולך וקונה דברים שאינם נמצאים בחנותו כי הדברים אשר הם אתו עמו ומצויים אצלו לא יקשה כל כך בעיני האדם לוותר לאחרים הצריכים לכך.
הנמשל הקב"ה בהיותו מיטיב הנה מדתו להיטיב כמאמר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו (תהלים ק"ו, א') כי זאת היא הסחורה אשר בחנותו יתברך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם, אולם ברב טובו וחסדו הלא ברא מקטרגים להעלות חמה לדון את האדם ולעשות בו שפטים בעבור יתן אל לבו לתקן מעשיו להיטיבו באחריתו. וזהו ולא עוד אלא כשנתן לא נמלך בפמליא אבל כשעושה דין נמלך כלומר שלא כמדתו אז כביכול כמחפש בחנות אחרת. והבן:
וזהו אמרת לה' אדני אתה. הוא מאמר הנפש אליו יתברך להפליג טוב הנהגתו בין במדת הרחמים בין במדת הדין והפליג ואמר כי בההנהגה של מידת הדין הפליא יתברך טובו וחסדו הרבה יותר ממה שהוא נוהג במדת הרחמים, וכלשון המדרש הנ"ל ולא עוד אלא כשנותן לא נמלך בפמליא וכשנוטל נמלך בפמליא. וזהו - טובתי בל עליך הטובה אשר אתה עושה עמי במדת הדין בל עליך, כי זאת יצטרך יתברך כביכול לקנות אצל חנוני אחר בחנות אחרת.
ואם תתמה על החפץ איך תאמר הנפש שהיסורים טובים הם ומה נשתנה האדם מכל נברא. דע כי הוא מסבת היותו מורכב מב' הפכיים, הנפש היא ענין יקר מחצב ספיר אבני נזר מתנוססים בגבהי מרומים, והגוף הוא חומר גס ואם תזווג זכר ונקבה מב' מדינות רחוקות ומשונות במזג יושביה זה מזגו זך ביותר ומפונק מנוער, וזו חומרה עב וגס, ושניהם יאכלו מקערה אחת עליהם נאמר כל היום דוה, כי הטוב והערב לזה מר לזה. וזהו שנותן טעם על טוב מדת הדין אל האדם לאמר לקדושים אשר בארץ המה, כי הקדושים היינו חלקי הרוחניים נר"נ אשר מגבהי מרומים הלא ירדו לשכון כבוד בארץ השפלה והאפלה, וא"כ איך יתענגו החלקים הקדושים האלה במה שיתענג הגוף הלא כל עניני הגוף ומחמדיו לשכים בעיניה ולצנינים בצדיה, וכאשר ירד הגוף ויתייסר אז תתחזק הנפש ותתעלה.
ואמר עוד ואדירי כל חפצי בם, במאמר זה בא לבאר עילת הדבר מה שהקב"ה מייסר לפעמים את הצדיקים ביסורים שאינם של אהבה, כי על יסורים של אהבה כבר ביאר שהיסורים אשר על הגוף טובים הם לנפש, אבל על מה ולמה הקב"ה שופך מדת דינו על הצדיקים כמאמר כי תצא אש כו' ונאכל גדיש (עי' בבא קמא ס') ע"ז ביאר ואמר ואדירי כל חפצי בם. והוא על דרך מי שיש לו אוהב נאמן והיה מקדים לו שלום בכל יום, פעם פגע בו וחבירו שאל בשלומו והרים בקול ענות קללות נמרצות לעומתו, וזה קיים בעצמו מאמר על כל פשעים תכסה אהבה וילך ויפן אל ביתו, רק היה כמשתומם מה זאת היתה לו, למחר פגעו זה בזה והוא נופל על צואריו וישקהו, וישאל אותו מה דבר הכעס והחמה אשר ראיתי בך אתמול, השיב ואמר לו אל ירע בעיניך ידידי אני אגלה לך כל סגור לבי, כי אתמול היה לבי בוער כאש בשצף קצף וחמה וכעס הרבה, ויראתי לשפכו על הראוי לו פן יפגע בי בכפלים, ופגעתי בך והאמנתי באומן לבך ובטהור רוח באהבתך ועוז ידידות אשר בינינו כי תעבור על מדתך תשמע ותבלום פיך ולא תשיבני דבר, והיית בעיני כאחד שיש לו דבר יקר ורוצה להפקיד אותו ולא נתן אותו בלתי ליד איש נאמן שלא יפשע בו, כן לא מצאתי להפקיד חרון אפי ומרירות לבי כ"א בלבך כי תטמנהו ותכסהו במשאון.
הנמשל כאשר יש חמה למעלה ח"ו אם יערה חמה אפו על קלי הדעת המטיחים דברים כלפי מעלה בהצר להם כמאמר והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו (ישעיה ח', כ"א) ואין כבוד של מעלה לעשות טובה עם מי שאינו מכיר בטובה, אבל אוהביו יתברך השלמים והתמימים הם מקבלים מדת דינו באהבה ובשמחה, וזהו - ואדירי כל חפצי בם ר"ל ולרוב עוזם באהבתם עד שכל חפצי בם ובדבקותם הם ודאי לא יהרהרו אחרי ויקבלו הכל באהבה.
ואחר אשר הציע שאין כבודו של מקום בלתי אם המקבל יקבל דינו בשמחה ובטוב לבב, עצת ה' לעולם תעמוד כאשר יבוא לתת דין בקלי הדעת והם גם הם יקבלוהו בשמחה נדיב נדיבות יעץ ירבו עצבותם אחר מהרו. למשל אם יגנבו מאיש עשרה אדומים הלא יכעוס ויתקצף, אכן אם הגנבה היא למאות ואלפים הרבה, והוא הלך והוציא הוצאות לבקש את הגנבים וההוצאות יהיו ערך עשרה אדומים, ומצא את כל הגנבה בידם הלא ישמח ויגיל מאד, וגם כי היה לו הוצאות עשרה אדומים הוא כאין בעיניו נגד הסך הגדול הנ"ל.
וזהו עצתו יתברך ירבו עצבותם אחר מהרו, ויקבלו גם הם את דינם בשמחה (ועי' מה שכתבנו למעלה פרשת תשא על מאמר אתה נורא אתה כו') כלל הדברים כי החסיד ע"ה הציע מאמר הנפש האלהית אל יוצרה ומחוללה, אמרת לה' אדני אתה ר"ל ה' הוי' המרחם הגדיל טובו וחסדו כל כך עד שהכין ג"כ כסאות למשפט המידת הדין יען טובתי (מה שטוב לי) בל עליך, כאלו כביכול תצטרך להשיגו מחנות אחרת אבל הוא נחוץ מאד לטובתי והצלחתי, וזהו - לקדושים אשר בארץ המה, ואי אפשר לנשמות קדושות בהתחברות אל גופות חמריות אם לא לדכא הגופות תחת רגלי הנפשות ולייסרם ביסורים או אז יכנע חמרם הגס, ועוד שנית ואדירי כל חפצי בם כי רק הצדיקים יקבלו דין שמים באהבה וכמו שנתבאר.
והנה בימי הנביאים לא היה מהצורך כ"כ אל הנהגת המידת הדין להוכיח את האדם ביסורים ומכאובות כי יהלמהו צדיק חסד ויוכיחהו, כי הקב"ה שלח נביאו הצדק השכם ושלוח להגיד לאדם ישרו ותקנתו רפואתו והצלתו. ועתה אשר אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה, הנה ברצות ה' להוכיח אולת אדם על פניו ישלח עליו תיכף יסורים לעורר אותו לבדוק ולפשפש במעשיו. וזהו וידעת עם לבבך, ר"ל בעת אשר אתה רואה אשר לבך עליך דוי בבוא עליך יסורים תדע ותבחון ותחקור אולי כל צערך הוא רק מחמת היסורים המכאיבים אותך, ואין זה דרך החכם כי המשכיל על דרכיו יתעורר ויפקח את עיניו ויאמר הלא קול דודי דופק כו' ואין יסורים בלא עון והמכאובות האלו בא לו להקיצו מתרדמת אולתו ועל זאת לבו עליו יכאב איך מעשיו בלתי רצויים בעיניו יתברך ועל זאת יתמרמר לא על כאב היסורים עצמם כי הלא כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך, ולולא ראה בך ערות דבר לא היה שבט אלהים עליך. (והשלמת הדברים עיין בספר קול יעקב איכה על מאמר מה יתאונן אדם חי כו'):
ובדרושנו המתקנו בזה מאמר אליהוא השמר אל תפן אל און כי על זה בחרת מעוני כו' (איוב ל"ו, כ"א). הנה איוב אמר פני חמרמרו מני בכי ועל עפעפי צלמות על לא חמס בכפי ותפלתי זכה (למעלה ט"ז, ט"ז-י"ז). וכוונתו בדבריו אלה מבוארת עם מאמר חז"ל קשה עניות בתוך ביתו של אדם יותר מחמישים מכות וכו' שנאמר כי על זה בחרת מעוני (בבא בתרא קט"ז, א'). והאף אמנם כי החוש יעיד על ההיפך כי קשים יסורים מעוני אולם מדאגה אחרת פחד איוב כי יש בעניות דבר קשה מה שאין כמוהו ביסורין. והוא מה שאמרו עניות מעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו (עירובין מ"א) כי הדלות והעוני רח"ל הוא מכריח את האדם לגזילות ושקר ומרמה וכדומה מן הנאצות הגדולות, כמאמר שלמה המלך ע"ה ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי (משלי ל', ט') לכן בחר יותר ביסורין שהוא רק סבל הגוף ומאס בדלות שהוא מקלקל הנפש. ולזה היה מתנצל ואומר מה שבחר ביסורי המכות ומאס בעוני לא שהוא בועט בדלות וצרות גופו כ"א מה אשר פני חמרמרו מני בכי ועל עפעפי צלמות זאת לא היתה לי רק בעבור על אשר לא חמס בכפי ותפלתי זכה ובעבור היותי שונא החמס לכן מאסתי בעוני. לכן יפה הוכיח אותו עתה אליהוא השמר אל תפן אל און כי הלא ע"כ מאסת בעוני ובחרת ביסורים שלא לבוא אל חטא ואון ע"י העוני ואם גם עתה תחטא א"כ מה בצע לך בחלופין האלה וזהו כי על זה בחרת מעוני ואיך עתה תכפיל יגונך:
חלק י
ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה כו' (ח', ט').
הנראה בזה על דרך מאמר המשנה כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל כו' וחיי צער תחיה אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז כו' (אבות ו'). והמאמר מפליא לב בני אדם אם יחיה חיי צער איככה נאמר עליו אשריך בעוה"ז, איה אשרו והצלחתו.
אמנם דע כי כבר נתבאר כי הקב"ה רוצה בעמו שיתרחקו בעוה"ז מן המותרות ולא יקחו בידם מפרי הארץ בלתי מה שלא יספיק בלעדם, ויתרם תאכל חית השדה כמו שנאמר וישם דניאל עלי לבו אשר לא יתגאל בפת-בג המלך וביין משתיו כו' עד ויתנו לנו מן הזרעים כו' ומקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב ובריאי בשר מן כל הילדים האוכלים את פת-בג המלך (דניאל א', ח'-י"ג) כי אחר אשר מאסו בתענוגים היה אליהם מאכל הזרעונים מאכל ערב וחביב ולכן היה מראיהם טוב יותר מן המתענגים בפתבג המלך. ובמדרש: קדושים תהיו אמר הקב"ה לישראל בני כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים (ריש פ' קדושים).
אמנם הבחירה על זה היא ביד האדם או שירחיק את עצמו מן התענוגים והמותרות בטוב בחירתו וגם אם יש לו בביתו כל טוב ימאס בהם מצד יראתו את אלהיו יתברך או שהקב"ה יגדור בעדו שלא יהיה סיפוק בידו לפזר על המותרות כ"א על לחם צר ומים לחץ. וזהו שאמרו כך היא דרכה של תורה, כלומר בין כך ובין כך יהיה דרכה של תורה כן, או אתה תבחור או הדלות יבחור לפניך. ולכן יפה אמר פת במלח תאכל ולא אמר אכול, אבל המאמר בא להורות כי אין לך מנוס מזה כי תאכל בין מבחירתך בין מן הכרח הדלות כמו שביארו ז"ל במדרש (שם) מאמר קדושים תהיו הדא הוא דכתיב ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה (ישעיה ה', ט"ז) כלומר כי בהכרח רצונו יתברך יתקיים ותהיו קדושים אם מטוב בחירתכם ואז האל הקדוש נקדש בצדקה ואם אתם לא תבחרו בזה הנה הוא יבחור ויוכיח אתכם במשפטים ואז ויגבה ה' צבאות במשפט, וזהו ממש מאמר פת במלח תאכל. אבל דע כי אם אתה תבחור ולא אני, וזהו - אם אתה עושה כן ר"ל מטוב בחירתך תעשה כן אז אפשר לך גם אשריך בעוה"ז שלא תצטער על ההרחקה מן המותרות אבל בהיפך תתענג מן הפרישות, כמו דניאל וחבריו שנתעדנו במאכל הזרעונים, כי חפץ האדם ורצונו הוא כעב מלקוש משקה פני האדמה כן רצון האדם מעדן נפשו לא כן אם מן השמים יעכבוך מלהתעדן במותרות אז ודאי לא יאמר עוד עליך אשריך בעוה"ז.
וזהו מה שנאמר ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם כלומר שיעכבוך מן השמים שלא לכלכל אותך רק בלחם ומים לבד כי לא תחסר כל בה כ"א מצד בחירתך הטובה תאכל רק לחם. וזהו מאמר ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא (יואל ב', כ"ו) מאמר אכול ושבוע מורה על גדר ההסתפקות שלא יתאוו אל המותרות כמאמר צדיק אוכל לשובע נפשו (משלי י"ג, כ"ה) היינו רק כדי סיפוקו להשביע נפשו וזהו והללתם את שם ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא ר"ל להזיר אתכם מן המותרות, ואז בשבתכם על סיר הבשר וכל טוב יהיה בידכם ואתם בטוב בחירתכם תהיו פרושים מכל התענוגים, וזהו - והללתם כו' אשר עשה עמכם להפליא כלומר להזיר ולהבדיל אתכם מכל תאות עולם הזה:
חלק יא
ואכלת ושבעת וברכת כו' (ח', י').
רבותינו הצרפתים ע"ה כתבו (תוס' ברכות מ"ט ב' בד"ה נברך אלהינו) לא גרסינן נברך לאלהינו בל' דדוקא גבי שיר והודאה כתיב למ"ד, כמו שירו לה', הודו לה', גדלו לה', אבל גבי ברכה לא מצאנו זה הלשון עכ"ל.
הנראה כי יש לזה טעם נכון כי הנה כבר ידענו מפי החסיד ע"ה לך דומיה תהלה (תהלים ס"ה, ב') כי איך נסיים וכמ"ש ר"ח לאותו שאמר האל הגדול הגבור והנורא האמיץ כו' (אמר לו) סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך. והנה מצאנו במדרש: ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר מצינו שאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והיה העולם בפניו וכלו שלא בפניו (בראשית רבה ל"ב, ג') עוד אמרו כל מקום לה' היינו בפני השכינה ושארי לשונות מורים על שלא בפניו. ומעתה לא היה אפשר לייסד שיר ושבח אם לא בלשון המורה לפניו כי בפניו אין חשש למאמר סיימתינהו כו' כי אומרים מקצת שבחו של הקב"ה ג"כ בפניו ויתכן ההפסקה, ע"כ גבי שיר והודאה כתיב למ"ד להורות על בפניו ויתכן להפסיק, לא כן בברכה על הנאתו שהוא נהנה עתה אין בה כלל דין תהלה כי אינו מחוייב לברך על דבר כי אם מעין ברכותיו:
חלק יב
בגמרא: ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבנ"א לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, אמר ר' חנינא כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל שנאמר גוזל אביו ואמו ואמר אין פשע חבר הוא לאיש משחית (משלי כ"ח, כ"ד) וכו' חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים (ברכות ל"ה, א').
וראוי להבין ענין הגזילה הזאת שאמרו וגם ענין התחברותו לירבעם בן נבט אשר בהשקפה הראשונה המה דברים רחוקים מאד.
אבל דע כי ענין מה שהקדוש ב"ה מקפיד מאד על הברכה עד שחז"ל אמרו בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו (ברכות מ', א') ואם הקב"ה מקפיד על כבודו עכ"ז מי שאכל ושתה יין, ואכל הרבה מיני פירות והחליף ברכותיהן מדוע לא יצא ידי חובתו הלא בפיו נתן תודה לה'. אבל דע כי כבר מבואר בספר השל"ה כי עיקר הברכות מה שאנחנו מברכים כי מהם ומסבתם צומחות ועולות הברכות וההשפעות למעלה להשפיע אותם למטה ומהם נצמח אל כל מין ומין ברכתו והשפעתו, וכמו אשר למטה אמרו תן לכל מין ומין מעין ברכותיו כך למעלה מכל ברכה תתרבה השפע אל המין הזה להשפיע למטה על השנה הבאה. וא"כ מי שאוכל בלא ברכה הלא יתן הפסד במין זה על העתיד וא"כ הוא גוזל להקב"ה שהוא מונע חסדו מן העולם, וגם לכנסת ישראל כי עי"כ הלא לשנה הבאה יהיה חסרון במין הזה ויחסר לכל לבני אדם, ומתמעט גם עבודתם, ואם כן הוא חוטא ומחטיא את הרבים והוא חבר לירבעם בן נבט כו'.
ממש על דרך אחד לוקח מזון בהקפה ומשלם אח"כ אז הוא פועל עם התשלומים ב' ענינים טובים, א'. שאין הדבר גזול אצלו, ב'. שעי"כ יאמין לו המוכר לתת לו עוד בהקפה, ואם לא ישלם אז שתים רעות יעשה, א'. כי הדבר נשאר גזול אצלו, ב'. כי המוכר לא יקיף לו עוד מהיום לא לו ולא לאחרים, כי יפחוד.
כן אם אינו מברך גוזל להקב"ה כי לה' הארץ ומלואה, וגם לבנ"י כי לא יקיף עוד גם לאחרים. ואולי זה הוא הטעם במאמר מפני מה ת"ח אין מצויין לצאת מבניהם ת"ח מפני שלא ברכו בתורה תחלה (נדרים פ"א) ר"ל ואחר שלא שלמו על העבר אינו מקיף להם על העתיד (ועי' מה שכתבנו באמת ליעקב על ההגדה בבאור מאמר כי לך טוב להודות ולשמך נאה לזמר כי מעולם כו'):
חלק יג
בגמרא: דרש רב עוירא אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך, אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים על עצמם עד כזית עד כביצה (ברכות כ', ב').שפת היריעה
המאמר הזה ילמדנו דעת קדושים בדבר הנהגתו יתברך עם ישראל עמו, ויתבאר בזה מאמרם ז"ל במקום אחר רב יוסף כי מטי להאי קרא בכי ויש נספה בלא משפט (משלי י"ג, כ"ג) אמר מי איכא דאזיל בלא זמני', אין כי הא דרב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה כו' עד הני שני מאי עבדה להו אמר אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במליה מוסיפנא ליה והוי' חלופיה (חגיגה ה'). אשר מהצורך להבין מדוע דוקא למעביר במליה ולא לצדיק אחר, גם מאמר והוי' חלופיה אין לו באור, וביותר ראוי להתבונן על עיקר מציאות ענין כזה כי כפי המובן הפשטיי חלילה הוא נגד המקובל אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזים עליו מלמעלה (חולין ז', ב') כי הכל בהשגחה על כל פרטי האדם ואיככה יהיה יש נספה בלא משפט.
ולבבי יחשוב בזה כי הנה יש בעולם ב' סוגי צדיקים, צדיק גמור, וצדיק שאינו גמור, וכמו כן ב' מיני רשעים, רשע גמור, ושאינו גמור, ורשע גמור הוא הבועט בתורה בכללה ומתנהג והולך רק בשרירות לבו, לא כן רשע שאינו גמור כי יעשה המצות כל עוד שאינם נגד תאות לבו וכל מצוה שאינה סותרת תאותו ודבר שאינו נוגע ליצרי לבו אותו ישמור ויעשה. אשר על סוג הא' נאמר לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח (תהילים א', ד') כמו שביארנו במקום אחר ולכן אמר עליהם על כן לא יקומו רשעים במשפט פי' דין ועונש שלהם יבוא אליהם על דרך מקרה לא במשפט כי אינם ראויים לערוך עליהם כסאות למשפט אבל יהיו נענשים בהסתרת ההשגחה כמאמר והסתרתי פני מהם (וממילא) והיה לאכול (דברים ל"א, י"ז). ובמדרש: קץ כל בשר בא לפני הגיע זמנן להקצץ, למה? כי מלאה הארץ חמס מפניהם (אמר הקב"ה אתם עשיתם שלא כשורה) כך היו אנשי דור המבול עושים, היה אחד מהם מוציא קופתו מלאה תורמיסים והיה זה בא ונוטל פחות פחות משוה פרוטה עד מקום שלא היה יכול להוציא ממנו בדין, אמר הקב"ה אתם עשיתם שלא כשורה אף אני אעשה עמכם שלא כשורה הדא הוא דכתיב מבוקר לערב יוכתו מבלי משים לנצח יאבדו (איוב ד', כ') ואין משים אלא דין שנאמר אשר תשים לפניהם (בראשית רבה פרשה ל"א, ה'), עוד אמרו אמר ר' מאיר הם לא עשו מדת הדין למטה אף אני איני עושה מדת הדין למעלה (שם כ"ו) (עי' במהר"ש יפה סי' י"ד) והדברים מפליאים מאד איככה אמרו על הקב"ה שאמר להם אף אני אעשה עמכם שלא כשורה הלא לדבריהם ז"ל עשה הקדוש ב"ה כשורה וכשורה.
אבל אמתת הכוונה בזה לדעתי כי הקב"ה צדיק הוא בכל דרכיו והביא עליהם מדה כנגד מדה כמאמר והיית אך עשוק וגזול כל הימים (דברים כ"ח, כ"ט) פי' כי אותו שהוא נגזל ע"י גזלן הוא יודע עכ"פ מי הוא אשר גזל מאתו ויוכל לצעוק עליו לפני השופט, לא כן אותו שנעשה עשוק מעושקים רבים אשר כל אחד עשק אותו פחות משוה פרוטה הנה הגזילה ביד הגזלן פחות מכשיעור ועכ"ז בין כלם נאכל קופה מלאה פירות, וזהו - והיית אך עשוק וגזול. זאת חטאת סדום וזאת רעתם, וכחטאיהם עשה להם וכעונותיהם גמל עליהם, כ"א הקב"ה היה מוריד עליהם אבנים מן השמים היה כל אחד יודע את מכהו ויודע את ההורג אותו, לא כן עתה שירדו גשמים טפים וכל טפה בפני עצמה לא עשתה דבר, ועכ"ז מבקר לערב יוכתו כי במשך היום כלו נתמלא שיעור מיתתם.
וזהו מבקר לערב יוכתו מבלי משים, ואין משים אלא דין שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ובדרש ולא לפני ארמיים, היינו לא לבד שאינו מורה אותם דרכי המשפט כי אם גם זאת להם שאינם נדונים ע"פ משפט כישראל כ"א נמסרים למקרה הזמן וזהו שהכפיל המשורר ע"ה ואמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום (תהלים קמ"ז, כ').
ומעתה מאמר יש נספה בלא משפט כפשוטו בעבור שהוא היה מתנהג בלא משפט גם הקב"ה מתנהג עמו בלא משפט.שפת היריעה והוא ג"כ מה שאמרו במדרש עולים ויורדים אמר הקב"ה עולים הם ועליה יש להם אלא שכל אחד ירוד מחבירו (ריש ויצא). פי' כי הקדוש ב"ה הוא כביכול כמתנצל שאינו מורידם בידיו כי אם כל אחד ירוד מחבירו שחבירו מוריד אותו שכבר הגיע זמנו של עליית חבירו וירידתו ממילא. לכן יפה אמרו חז"ל על דור המבול תאבד דוברי כזב (תהילים ה', ז') הן כזב ודבריהם כזב איש דמים ומרמה יתעב ה' שאינן לא חיים ולא נידונין (בראשית רבה פרשה ל"ב, א') ר"ל כמסתיר פנים מהם יהיה מהם מה שיהיה, ממש כמו שנתבאר יש נספה בלא משפט בעבור כי הם לא נתנו מקום אל דין ומשפט גם הקב"ה עשה עמהם שלא בדרך וסדר המשפט, רק על דרך שאמרו ז"ל במדרש ודרך רשעים תאבד (תהילים א', ו') הפליגן מכנגד פניו (בראשית רבה פרשה ח', ד'). והנה ידענו כי גם זה לעומת זה יזדמן בבני אדם כי כמו שיש מטה דין בדרך רע הלא יש ג"כ מי שמטה א"ע לדרך טובה יותר ממשפט ודין התורה, כדבר שזכרנו התורה אמרה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים עצמם עד כזית עד כביצה, הוא אשר קראוהו חסיד המתחסד עם קונו.
ומעתה המאמר שלפנינו מובן מאד אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במליה מוסיפנא לי' יען כי הוא הוא האיש שעליו נאמר גם את זה לעומת זה עשה האלהים, כי לפלוני נחסרו שנותיו בעבור שהעביר המשפט לצד שמאל ראוי לתתם ליד מי שמעביר על מדותיו לצד ימין, והוא סר מדרך המשפט והדין לעשות לפנים משורת הדין וזהו אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במליה מוסיפנא ליה. וזהו באור מאמר והויא חלופיה כי הלא זה השני הוא ההיפך מהראשון זה הטה עצמו מדרכי המשפט בענין רע וזה הטה עצמו ע"ד חסיד המתחסד עם קונו, והענין נכון:
חלק יד
השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך לבלתי שמור מצותיו ומשפטיו כו' (ח', י"א). גמרא: השוכח דבר אחד ממשנתו מורידין אותו מגדולתו שנאמר כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי (הושע ד', ו') (יומא ל"ח, ב').
וראוי לבאר איככה קראו ז"ל את השוכח מואס הדעת שהוא רחוק מאד לכאורה.
אמנם דע כי כבר אמרו מרגלא בפומיה דרבי מאיר גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי ולשקוד על דלתי תורתי נצור תורתי בלבך (ברכות י"ז, א'). פי' כמו מאמר והוי שותה בצמא את דבריהם (אבות א') וענין הצמאון לתורה אינו כ"א מיראה שלמה לעבוד את ה' בכל לבבו, ויעמוד על המשמר כמו העומד על פרשת דרכים ואינו יודע דרכו הראוי לו אשר אם יבוא איש ויורהו הדרך הלא יערב לו מאד. וכבר אמרו ערוכה בכל ושמורה, אם היא ערוכה ברמ"ח אבריו היא שמורה בלבו (עירובין נ"ד, א') ר"ל שיהיו כל המצות מסודרות על רמ"ח אבריו כל אבר ואבר יהיה מקושט במצות המיוחדות לו, כמו הראש לתפילין ולחשוב מחשבות, קדושות הפה לתורה ותפלה, היד לנתינת צדקה, וכמו שסידרם בעל ספר חרדים ז"ל על כל אברי האדם, וכן למוד התורה כי כאשר ילמוד ודאי לא יעברו עליו ימים אחדים ויעשה את אשר למד. לא כן הלומד שלא לעשות שאין הדברים נחמדים בלבו כאלו אינם ענין לו כמאמר אכתב לו רבי תורתי כמו זר נחשבו (הושע ח', י"ב) ואז על נקלה ישכח הדברים עד שיצאו מלבו.
משל לאחד לקח בעל מלאכה יקרה ולקח לו כלי מלאכתו ונתן לו בית מיוחד לעשות בו מלאכתו והריוח יהיה לחצאין, פעם נאבד ממנו כלי אחד מכלי מלאכתו והבעה"ב הרגיש בזה וימאן מהיות עוד שותף עמו בעסק זה, ויאמר אליו הבע"מ מדוע יחרה אפך כ"כ על הכלי הזה אני הכשרתי את נזקה אשלם לך דמי שויה, ויען ויאמר לו הלא תדע כי לא על הכלי חרה אפי כ"א כי עי"ז אבחון ואדע כי אין אתה עוסק במלאכתך בתמידות כ"א בעצלתים וברפיון ידים, כ"א היית עוסק בהשתדלות ובזריזות בתמידות ודאי היו כל כלי המלאכה חולפים ועוברים על ידך כל היום תמיד ולא היו נעלמים ממך זמן שאפשר להאבד מכל וכל.
הנמשל מובן מאליו כי השוכח דבר ממשנתו זה לו לאות ולמופת כי עליו נאמר כי אתה הדעת מאסת, היינו כי לא למד התורה למען דעת את המעשה אשר יעשה, ועי"כ נעלמו הדברים ממנו עד כי שכח וזהו - כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי, היינו כי אינו עובד כראוי:
חלק טו
אל תאמר בלבבך בהדוף ה' אלהיך אותם מלפניך לאמר בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגוים האלה ה' מורישם מפניך, לא בצדקתך כו' כי ברשעת הגוים האלה ה' אלהיך מורישם מפניך כו' (ט', ד'-ה').
ראוי להתעורר במאמר זה כי מתחלה הוא שולל את שתיהם אל תאמר בצדקתי כו' וברשעת כו', ואח"כ הוא מקיים אחת כי ברשעת הגוים, וכמעט הוא מסכים גם על הראשונה כי אמר ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב.
ולבוא אל הענין נבאר תחלה מאמר המשורר ע"ה ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו (תהלים ק"ט, י"ז) והדבר פלאי מי הוא זה שיאהב קללה ולא יחפוץ בברכה.
אמנם הכוונה בזה ע"ד שבארנו כבר מאמר ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה (משלי י', כ"ב). והרצון בזה כי הנה ברואי העולם מתחלקים לב' סוגים, והם בהמות שדי וחיתו יער, והם משונים ומחולפים בדבר פרנסתם, וזמן פרנסתם, כי הבהמות מתפרנסין מן הברכה אשר ברך ה' את בעל השדה כי זרע ומצא רב תבואות ומהם יתן תבן ומספוא לבהמתו, לא כן חיות היער הם אינם מתפרנסים רק מן הקללה אותו אשר אררו ה' ישלח בו חיות הדורסות והטורפות לטרוף טרף מן עדרי צאנו, וכל אשר ירבו לטרוף ולהמית ירבו לאכול א"כ ברכתם קללה בעולם, וכן משונים הם בזמן פרנסתם שאינו רק בלילה כמאמר תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער (תהלים ק"ד, כ'). ועל הדרך זה תמצא ג"כ פרנסות בני האדם יש מתפרנסין מן ברכת ה' אשר אתם, מעסק מלאכה או מסחר הלא עיניו נשואות וצופות שייטיב ה' עם הבעלי בתים וירחיב לבם וימלא ידם ללבוש שני עם עדנים ולהתפאר בכלים חדשים, כי אז ידרוש מאת העושים במלאכה לעשות לו כלי חפץ ויתברך גם הבעל מלאכה א"כ הוא מתפרנס מבחי' ברכה, ויש שיקבע פרנסתו לגנוב ולחמוס, לכחש ולשקר ואז גם כי הוא ישיג ברכה הלא חבירו המקבל פעולת מעשהו הלא קללה תחשב לו, וא"כ לא תוכל לקרוא אותה ברכה כי הברכה האמתית אין במגורה רע אל אחרים. וזהו - ברכת ה' הברכה האמתית הבאה מאת אלהים אמת יתברך היא תעשיר, אין בה רק צד הטוב לבד להצליח ולהעשיר, ולא יוסיף עצב עמה שיהיה מסבתה עצב לאחרים. וזהו מאמר ויאהב קללה כו' לאמר כי אינו ראוי להתברך אחר אשר יאהב ויבחר לפרנסתו דרך הקללה ומאס להתפרנס מברכה וזהו - ויאהב קללה לכן - ותבואהו, ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו.
וכבר מבואר במדרש כי אין הצלחה בברכה שהיא מסבת הקללה וז"ל: ובחדש השני בשבעה ועשרים לחודש יבשה הארץ (בראשית ח', י"ד) נעשה כגריד זרעו אותה ולא צמחה, למה שהיה סימן קללה ואין סימן קללה הוי לברכה (ב"ר פרשה ל"ג, ז') ועוד אמרו ברכות מברכות את בעליהן וקללות מקללות את בעליהן אבן שלמה וצדק יהיה לך (ויקרא רבה ט"ו). ע"כ יפה החליט שלמה המלך ע"ה ואמר לא יחרוך רמיה צידו (משלי י"ב, כ"ז) כי איך יתברך הוא אם מעשיו קללה לאחרים.
וזהו מאמר מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום (תהלים נ"ב, ג') ר"ל איך תתהלל בברכה אשר תשיג מסבת קללה אשר הרעות לאחרים, וכי ברכה היא זאת הלא זה לך האות כי חסד אל הוא כל היום, הברכה שהיא מכוונת מהקב"ה לברכה וחסד הלא הוא כל היום היינו שהוא נשאר קיים ביד המקבל, לא כן העושה עושר ולא במשפט כבר ידענו כי העושר ההוא עשה יעשה לו כנפים, ולא יחרוך רמיה צידו כ"א רע ירוע כי ערב זר. וזהו שאמרו יקבים דרכו ויצמאו (איוב כ"ד, י"א) לפי שהיתה מארה מצויה בעמלו של רשע (בראשית רבה פרשה ל"א, ב') ומה היא המארה בע"כ המארה היתה אצל הנגזל כי ברכת הגוזל בא ממארת הנגזל ומן הקללה לא תצמח ברכה.
ובזה אני מבין מאמר ר' ירמיה בן אלעזר נתקללה בבל נתקללו שכניה נתקללה שומרון נתברכו שכניה. ומה השמיע אותנו ר' ירמיה. ולדברינו יתכן מאד כי בא להעיר אותנו על מה שמצאנו במדרש ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה (דברים י"א, כ"ו) לא לרעתכם נתתי לכם ברכות וקללות (לא נתתי לכם אלא לטובתכם) אלא להודיען איזו דרך טובה שיבחרו אותה כדי שיטלו שכר (פרשה ד', א') ובא ר' ירמיה ונתן אות אמת על זה כי הלא נתקללה בבל ונתקללו גם כן שכניה, וכאשר נתקללה שומרון נתברכו שכניה, ובאין ספק מן הקללה לא תצמח ברכה ובע"כ כי קללת ישראל היא לטובה, וכלשון המדרש לא לרעתכם נתתי לכם ברכות וקללות.שפת היריעה והוא שאמרו (במדרש מטות) כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים (תהילים ע"ה, ז') כל הרים שבמקרא הרים הם חוץ מזה שהוא רוממות שאין אדם מתרומם מן הדברים האלו מה הקב"ה עושה נוטל נכסים מזה ונותן לזה שנאמר כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים וכן חנה אומרת משפיל אף מרומם (שמואל א' ב', ז') באף שהוא משפיל את זה מרומם את זה (פרשה כ"ב, י"ח). הדברים מבוארים כמו שאמרנו שאין אדם מצליח ומתרומם מדברים כאלו כי אין עיקר הפעולה להצליח ולברך את הגזלן רק כי אלהים שופט זה ישפיל ומסבת דין השפלתו של זה, זה ירים, וזהו וכן חנה אומרת זה משפיל אף מרומם ר"ל עיקר הכוונה בזה להשפיל את האיש ובאף שהוא משפיל את זה מרומם את זה ולכן אין תרומתו תרומה והצלחה כי אין קללה סימן ברכה:
ומעתה נבוא אל באור מאמר שלפנינו אל תאמר בלבבך כו' בצדקתי הביאני כו' וברשעת הגוים כו' לא בצדקתך כו'. אשר בהתבונן על סדר המאמר נקנה דעת להבין במקרא ענין נכבד מאד, כי הנה כאשר יראה אחד שנים עומדים בשוק ואחד מוכר חפץ לחבירו יכנס ספק בלבו לאמר מי יתן ואדע התחלת המקח וסיבתו אם שהוא מסבת המוכר שהיה צריך למעות ומחמת דחקו הוא מוכרח למכור החפץ בזול והשומע שמע את זה מתאמץ למכור ועלה בדעתו לקנותו גם שאינו צריך אל חפץ כזה, או בהיפך שהתחלת סבת המקח היה ע"י הלוקח כי הוא צריך מאד אל חפץ זה ושמע המוכר דחקו של הלוקח ועלה בלבו למכור לו ביוקר. וההבדל אם הרואה הזה יוכל לדרוש ולבקש את פני הקונה שימכור לו החפץ מיד ליד כי אם היה המקח מסבת הלוקח שהוא קנה את החפץ מפני שהוא דחוק אליו א"כ איך יעזבנו ואיך ימכרנו, לא כן אם היה מסבת המוכר מדוחק השעה עד שמכר לו בזול אז יוכל להיות כי ישוב הקונה וימכור את החפץ כאשר יתנו לו איזה ריוח.