אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
ואתחנן
חלק א
ואתחנן אל ה' כו' אעברה נא ואראה כו' ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה (ג', כ"ג-כ"ו).שפת היריעה
הנראה בבאור המאמר על דרך מאמר ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך כו' למה לא הלכת עמי מפיבושת ויאמר אדוני המלך עבדי רמני כו' ויאמר לו המלך למה תדבר עוד דבריך אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה (שמואל ב' י"ט, כ"ה-ל'). וראוי להתעורר על מלת עוד שהיא כשפת יתר מה היה חסר אם יאמר אליו למה תדבר דבריך.
והנראה בזה על דרך שמצאנו (סנהדרין ק"ז, א', ויקרא רבה סוף פ' ה') ישראל נקראו גבורים שהם יודעים לרצות את בוראם אמר ר' יודן כאלין כותאי דחכימין למחסדא (לבקש על הפתחים) חד מנהון הוי אזיל לגבי איתתא אמר לה אית לך חד בציל מן דיהבון ליה אמר אית בצל בלא פתא מן דיהבא ליה אמר אית מיכל בלא משתה מתוך כך אכל ושתה. כך דוד הקב"ה אמר לו מה אתה מבקש אמר לו שגיאות מי יבין אמר לו הא שרי לך והא שביק לך אח"כ אמר גם מזדים חשוך עבדך כו' ואח"כ ונקיתי מפשע רב. כי כן דרך הצדיקים מבקשים מעט אח"כ בראותם שהעת עת רצון מוסיפים ומבקשים ענין נוסף, על הדבר הזה המליצו ז"ל שהם יודעים לרצות את בוראם כי אין מן הראוי להתחיל לבקש גדולות כי אם מעט מעט בהדרגה כתפלת אברהם אבינו ע"ה אולי יש חמשים צדיקים אח"כ הוסיף לבקש אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה אח"כ הוסיף והוסיף עוד עד אולי לא ימצאון שם רק עשרה.
כן עשה משה רבינו ע"ה כי התחלת תפלתו היתה בדבר שאלה אחת קטנה אעברה נא ואראה הגם שימות תיכף אחרי ראותו אותה אבל דעתו היה כי אח"כ יוסיף ויבקש יותר מזה, והקב"ה השיב לו ראה כי אמלא משאלותיך מה ששאלת לראות את הארץ - עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה כו' אך בתנאי שלא תעשה כאשר עם לבבך, היינו שלא תוסיף לבקש עוד דבר נוסף על השאלה הראשונה כ"א רב לך את אשר שאלת אותו אתן לך אך בתנאי שיהיה די לך בזה ואל תוסף לדבר אלי עוד כו'.
וזה ממש היה מאמר דוד המלך ע"ה כי הנה דוד המלך ע"ה כבר אמר אל ציבא הנה לך כל אשר למפיבושת (שמואל ב' ט"ז, ד') רק עתה בקשתו עשתה פירות וביטול חצי' ואמר לו אתה וציבא תחלקו את השדה, רק בתנאי שלא תדבר עוד את דבריך לבקש יותר כי איך יבטל את כל דבריו וזהו למה תדבר עוד.
וזהו מליצת המשורר ע"ה הראנו ה' חסדך וישעך תתן לנו (תהלים פ"ה, ח') ממש על דרך אחד הביא לבנו מתנה מן הדרך, רק כי בבואו לביתו שמע כי הנער הרים ידו על אמו, העיז בקול מורו ומלמדו, והסתיר החפץ ממנו, והנער הרגיש כי בוודאי הקים הבטחתו והביא לו מתנה ויהי כמחריש, ואחר ימים אחדים כשוב חמת אביו עליו בא בערמה ואמר אל אביו הראני נא את החפץ אשר הבאת ואדע לכל הפחות מה הוא, ובתוך הדברים הוא מוסיף ומבקש גם כן ותנה אותו לי, וזהו ממש מאמר הראנו ה' חסדך, ואח"כ מוסיף וישעך תתן לנו:
חלק ב
ואתחנן אל ה' מדרש: זה שאמר הכתוב בתוכחות על עון יסרת איש (תהילים ל"ט, י"ב) ואיש זה משה ותמס כעש חמודו שהיה מתאוה לכנס לא"י, ואם כך הגיע למשה הצדיק על אחת כמה וכמה שאר כל הבריות כו' אך הבל כל אדם (פרשה ב', ב').
ובאמת אין באור על ק"ו זה כי כבר ידענו מפיהם ז"ל ויוסיף דעת יוסיף מכאוב (קהלת א', י"ח) ונאמר וסביביו נשערה מאד (תהילים ז', ג'). אבל באור מאמר זה כך הוא ואם לא תוציא מזה יראה תוציא ממנו ענוה ושפלות כי מזה תראה שפלות מעמדך שאין הקב"ה מדקדק עמך כראוי מסבת מיעוט ערכך ודלת נפשך. כי באין ספק הקב"ה לא הוסיף על משה רבינו ע"ה כדינו, רק אצלנו הקב"ה מגרע, ממש על דרך בעל חוב בא לגבות חובותיו, וכפי ידיעתו יכולת כל אחד כן הכביד עליו הנגישה, ואחד מהם היה אביון ידוע ומפורסם והניח אותו ולא נגש אותו מאומה, והיה זה מתפאר במנוחתו, ואמרו לו מה זה תתפאר הלא סבת חפשיותך היא דלותך ושפלותך.
וזהו מאמר המדרש בתוכחות על עון יסרת איש זה משה, היינו תוכחות משוערות ומוגבלות כפי הדין לא יותר ח"ו על הדין, רק התוכחות היו נמדדות אל העון, ואם כך הגיע למשה הצדיק על עון קטן מגיע עונש כזה על אחת כמה וכמה שאר כל הבריות שיש בהם עונות גדולות וחמורות. אך הבל כל אדם כלומר רק זאת היא הצלתם כי המה מהבל יחד ומה ידקדק עם עניים ואביונים:
חלק ג
אתה החלותשפת היריעה להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה כו' (ג', כ"ד).
באור המאמר על דרך מה שאמר המשורר ע"ה כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך (תהלים פ"ו, י'). והרצון בזה המאמר כי יש אחד שאומרים עליו שהוא אדם גדול, ויש מתארים את אחד בשם גבור חכם עשיר, וכדומה מהתוארים אבל לתאר את אחד בשניהם לומר עליו פלוני הוא גדול גם עשיר גם חכם גם גבור, זאת לא תשמע כי בזולת הפרטים אינו גדול. משל לנייר שהוא חשוב בעיני בעליו על היותו שטר חוב על סך עצום, אבל מצד עצמות הנייר אין חשיבות בו כל מאומה, כן האדם מצד עצמותו הוא עפר ואפר רק מצד מעלות הפרטים והקנינים הטובים אשר קנה לנפשו הוא גדול. אכן אלהים יתברך גדולתו מצד עצמותו גם בזולת פעולותיו, וזהו כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך הוא המתואר בשניהם.
ועל דרך זה פי' הגאון מו"ה עזריה פיגו ז"ל מאמר ימינך ה' נאדרי בכח (שמות ט"ו, ו') במה שיש בכחו לבד גם מבלעדי יציאת הדבר אל הפועל, וזהו שהכפיל ואמר אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה והבן.
ובדרוש בארנו בזה מאמר יודוך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוך כו' (תהלים קמ"ה, י') על דרך שאמר במקום אחר מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך (שם צ"ב, ו'). ממש על דרך אילן גדול וגבוה מאד מאה אמה ויותר, ובעומק הקרקע ג"כ מאה אמה הלא יתחלקו בו רואיו לג' מחלקות, הבער וחסר לב ילך אצלו ולא ישתומם מאומה על המראה הנפלאה הזאת כמשפט שוטה שאינו מרגיש, כי הוא יחשוב אשר כל האילנות שוים, והאיש אשר חלק לו בחכמה מעט הוא יתיצב ויביט בו וישתומם עליו, והחכם האמתי הוא ירגיש ג"כ עומק האילן והתאבכות שרשיו ומשם חפר עוצם ההתפלאות למכביר.
כן הדבר במשיח ה' ע"ה כי הוא אמר אני מרגיש בשניהם, מה גדלו מעשיך ה' בנגלה אל העין, גם מאד עמקו מחשבותיך, וביאר ואמר איש בער לא ידע כל מאומה גם הנגלה, וכסיל הוא חכם כשירצה, כמליצתם ז"ל יודעים הם כו' אלא שיש חלב על כסלם (שבת ל"א), כי הכסיל אין רצונו לחשוב ולעיין ולחקור תכלית כל דבר אבל מה שהוא רואה בעיניו הוא מרגיש. לכן יפה אמר עליו וכסיל לא יבין את זאת, כמורה באצבע על ענין השני אשר בסוף המאמר (מאד עמקו מחשבותיך) אבל מה גדלו מעשיך ה' הלא עיניו רואות. וזהו יודוך ה' כל מעשיך ר"ל כי ההמונים בעם יודוך מהנגלה אשר רואים את מעשיך, אבל וחסידיך יברכוך, כלומר בלא אמצעות המעשים כי מכירים כבודך בעצם. ואמר כבוד מלכותך יאמרו כו' כמו שאנחנו רואים ההבדל בין המחותנים ובין הקרואים על החתונה, כי המחותנים שמחתם בעצם שזכו להכניס בניהם לחופה, והשמחה היא הגורמת כל משתה היין, לא כן הקרואים כי הם אינם שמחים רק הם צריכים לאכול תחלה למעדנים ולשתות יין ושכר או אז תתעורר בהם השמחה.
כן ממש החסידים השלמים המה ששים ושמחים עם אהבת ה' יתברך עצמה ואינם צריכים לעורר האהבה ע"י ספור הגבורות, כי האהבה והשמחה בהם בעצם יותר מן הפעולות, רק השמחה גורמת שיספרו הגבורות כי בלעדם במה ישבחוהו האם ע"ד ישב בדד וידום? וזהו - כבוד מלכותך יאמרו מצד עצם השמחה ועי"כ - וגבורתך ידברו. אמנם ברצותם ללמד לאחרים ולהודיע לבני אדם זולתם למען ידעו גם הם לאהבה את ה', בהכרח יצטרכו תחלה לסדר גבורותיו ועזוז נוראותיו ואז יתעוררו אל הדר כבוד מלכותו, וזהו ג"כ דור לדור ישבח מעשיך ואח"כ וגבורותיך יגידו, אבל אני איני כן רק תחלה הדר כבוד הודך ואח"כ ודברי נפלאותיך אשיחה, מלמעלה למטה, אבל כלל העולם צריכים לעלות בסולם החכמה מלמטה למעלה.
וזהו להודיע לבני אדם מתחלה גבורותיו ואח"כ וכבוד הדר מלכותו. וסיפר גבורה אחת כוללת מלכותך מלכות כל עולמים כו' סומך כו' כי מנימוסי המלכים לנקום במורדים ולא תועיל אליהם התשובה כי אין משפט המלך להכניע עצמו לשפלים אם היות ממשלתו ממשלה מוגבלת מוגבל במקום ומוגבל בזמן, וראוי היה להיות במכש"כ אצל חי עולמים יתברך אשר מלכותך מלכות כל עולמים אין לה גבול במקום, וממשלתך בכל דור ודור אין לה גבול גם בזמן, ועכ"ז סומך ה' לכל הנופלים והמכניעים עצמם ומשפילים רוחם בתשובה, ומאמר נופלים מוסב על אותם שנפלו כבר ברשת היצר ובמלכודתו, וזוקף לכל הכפופים מדבר מאותם שהיצר עדיין נלחם עמהם להפילם וכפף קומתם אבל עוד לא נפלו:
חלק ד
ובילקוט (ריש פרשתנו): אתה החלות אתה התרת לי נדרי בשעה שאמרת לי לך והוצא את עמי בני ישראל מארץ מצרים אמרתי לפניך איני יכול שכבר נשבעתי ליתרו שאיני זז מאצלו שנאמר ויואל משה לשבת את האיש ואין הואלה אלא לשון שבועה כו' (רמז תתי"ד).
בהשקפה הראשונה הדרש רחוק מאד, לאמר אשר מאמר אתה החלות כו' מדבר מהפרת נדרים, אשר פשט המאמר נראה לעינים כי הוא מוסב על היד החזקה והזרוע הנטויה אשר הפליא יתברך בגאולת מצרים.
ואולי הכוונה בזה כי הנה כבר אמר המגיד ברוך הוא שהקב"ה חשב את הקץ לעשות כי הקץ אשר ע"פ הגזירה עוד לא הגיע זמנו, כי הגזירה היתה ועבדום כו' ארבע מאות שנה והם לא היו במצרים רק רד"ו שנה, רק הקב"ה ברב חסדו עשה קץ חדש וכאמרם ז"ל (במדרש בשלח) היו יודעים שההעברה שאני עובר במצרים קשה היא וכן ישראל אומר ויהי ה' משגב לדך משגב לעתות בצרה כי היה עדיין עת צרה ועת גלות מצד החיוב רק הקב"ה עשה בחסדו לחלק את הגלות הזה לחלקים קטנים, כמשל שזכרו ז"ל לאחד שנשבע להשליך על בנו אבן גדול אח"כ צוה לפוצץ את הסלע לחלקים דקים, והשליך על בנו חתיכה אחר חתיכה, ובזה קיים דבר השבועה ואת בנו לא המית, ומה מאד רמזו ז"ל את זאת במאמר קצר הנזכר ויהי ה' משגב לדך משגב לעתות כו' כלומר שעשה מן העת צרה הזאת הרבה עתות וזהו משגב לעתות (הרבה) בצרה, והשלים אח"כ בגליות אחרות, כי הרבה עמו פדות והרבה ריוח והצלה למקום גם קודם שיגיע העת אשר ע"פ גזירה וכמאמר אני ה' בעתה אחישנה (ישעי' ס', כ"ב) וכמו שבארנו למעלה (פ' בא), ר"ל יכולת בידי לעשות סבה שיהיה העת קודם העת, ואין מקום לבעל דין לחלוק רק לומר אולי הגזירה היתה כך מתחלה רק על רד"ו שנה ע"ז הביא מופת כי אינו כך רק הקב"ה התחרט כביכול על הגזירה הקודמת כמאמר ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים כו' ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי כו'. והעד כי הוצרך הקב"ה להתיר הנדר למשה אשר נשבע ליתרו שלא יזוז מביתו, ואם הגזירה הקדומה לא היתה רק על רד"ו שנה למה לא מנע יתברך את משה ולמה לא עיכבו שלא ישבע אל יתרו, א"כ מוכרח לומר כי עדיין לא הותרה הגזירה והגזירה היתה על ארבע מאות והיה באפשר למשה שישבע ליתרו שלא יזוז מאצלו.
וזהו אתה החלות להראות את עבדך כו' היינו החסד הגדול אשר עשה במצרים כי חשב את הקץ לעשות קודם הזמן וביטל את הגזירה. אך כדי לאמת הדבר שהגזירה כך היתה אמרו ז"ל שאמר משה להקב"ה אתה התרת נדרי אשר נשבעתי ליתרו, ולמה לא עיכבו מתחלה שלא ישבע לו אם לא כי ודאי כי הגזירה כן היתה על ארבע מאות שנה ועכ"ז אחר כך עשית בחסדך להפר את הגזירה, וע"כ עשה גם עמי כחסד הזה להפר את הגזירה:
חלק ה
מדרש: יענך ה' ביום צרה (תהילים כ', ב') מהו ביום צרה אמר ר"ל למה הדבר דומה לאשה שישבה על המשבר לילד והיתה מצטערת לילד, אמרו מי שענה את אמך הוא יענה אותך, כך אמר דוד לישראל מי שענה ליעקב הוא יענה אתכם, מה התפלל יעקב ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי אף אתה יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב (פרשה ב', י"א).
ולבוא אל באור המאמר נקדים מאמרם ז"ל כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו וכשמת אומרים עליו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו (ברכות ו', ב') גם מאמר היערוך שועך לא בצר וכל מאמצי כח (איוב ל"ו, י"ט). והבאור בזה, דע כי הנה השכל ישפוט על דבר התפלה שלא יהיה חיובה כ"א לפרקים מיוחדים על דרך מקרה, כמו שיש הבדל בין אכילת כל המאכלים שהם לתענוג אשר זמן מציאותם הוא סבת השתמשם, לא כן המאכלים ההכרחיים כמו לחם ומים הנה זמן שימושם בעת ההכרח, בעת היותו רעב ללחם צמא למים, אבל כל עוד שלא ירעב לא יכריח עצמו לאכול כמו שיכריח עצמו אל המעדנים ואל פרי מגדים בעת שהם נמצאים תחת ידו, ועכ"ז גם ב' הסוגים האלה קרובים לודאי שישתמש בהם, לא כן אכילת ולקיחת הסמים ממיני הרפואות אשר האדם יקחם מסבת מקרה שהוא מוכרח על ידה לקחת אותם אל פיו כי נפל למשכב אז יבקשם וימצאם, וההבדל הזה היה ראוי להיות בין כל המצות ובין התפלה, כי כל המצות ראוי לקבוע להם זמן יען כי כל מצוה הוא דבר המוכרח אל הנפש כמאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא י"ח, ה') וגם הם מענגים הנפש כי המה מתוקים מדבש ונופת צופים, מלבד התפלה כי איך יחוייב לקבוע זמן על דבר התלוי במקרה כי אולי לא יפגענו שום מקרה בעולם ולא יהיה לו מקום להתפלל, וראוי היה לקבוע המצוה הזאת על תנאי לאמר בצר לך ומצאוך איזה מקרים תבקש את פני ה' על עזרתך ותשועתך, ואנחנו רואים כי לא כן הדברים כי התורה הטהורה קבעה אלינו זמן תפלה ומקום מיוחד לתפלה, ומחוייבים אנחנו להתפלל בזמנים הקבועים לתפלה כמו שאנו חייבים בכל מצות התורה.
אמנם דע כי יסוד החיוב הזה בנוי כמו רמים בדברי חכמינו ז"ל לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שנאמר היערוך שועך לא בצר כו' (סנהדרין מ"ד, ב') וחייב האדם להתפלל ולבקש רחמים בעודו בתקפו וגבורתו שלא יפגעני מקרה מן המקרים המתרגשים בעולם, ועינינו רואות כי דוד המלך ע"ה רוב תפלותיו היו רק על העתיד כמו תפלה לעני כי יעטוף כו' (תהלים ק"ב, א') ועוד הרבה ותמצא בספר היקר הזה כמה תפלות על כמה צרות חלוקות, וישפוך את נפשו לפני ה' כאלו כבר הם שולטות בו. ויסוד הענין הזה בנוי על מה שידענו מפי חז"ל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה (בבא קמא צ"ב א')שפת היריעה ולא ימלט שעה אחת שלא יהיה לאדם על מה להתפלל כי הצרות רבות מאד, ואם זה יושב בשלוה הלא רעהו יושב באנחה ושבר רוח, ואין לו לאדם להמתין מלהתפלל עד שיהיה הוא עצמו בצרה כ"א להקדים תפלה לצרה, היינו כאשר יראה את אחרים שרויים בצער יבקש רחמים עליהם כמאמר אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון (איוב ל', כ"ה) כי ראוי לאדם להצטער בצרת חבירו ולבקש רחמים עליו כאלו היא שולטת בו, כמאמר חז"ל כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא (ברכות י"ב, ב') ועל אחינו בני ישראל יש ויש להתפלל עליהם כל היום תמיד, לכן היה ראוי לקבוע זמן מיוחד אל התפלה כי ראוי' היא התפלה אל קביעות זמן ומקום, כמשפט כל מצות התורה, ועל הדבר הזה נשתבחו אבותינו הקדושים שקבעו זמן אל תפלתם וקבעו מקום אל תפלתם והראשון היה אברהם אבינו ע"ה:
ומעתה הנה זה משפט גבר נגד פני עליון מי שהוא מתפלל על אחרים תחול עליו תפילת אחרים, לא כן מי שאינו דואג ואינו מצטער בצרת אחרים ואינו מעיר לבבו לבקש רחמים עליהם במדה שהוא מודד בה מודדים לו שאינו נענה בתפלות שאחרים מתפללים עליו. וזהו שאמרו כל הקובע מקום לתפלתו ובע"כ שהוא מתפלל על אחרים לכן אלהי אברהם בעזרו וכשמת אומרים עליו אי עניו אי חסיד, כלומר ראוי הוא שיהיו אחרים דואגים על מיתתו אחר כי הוא גם הוא התעסק והשתדל והתפלל על צרת זולתו, שזה הוא הוראה על ישרו וחסידותו וענותנותו כמאמר (ברכות י"ז) די לו בקב חרובין כו', כש"כ שהיה דרכו תמיד להתחסד עם קונו לעשות חסד לאחרים לבקש רחמים עליהם וחלק לו בחסדי ה' המושפעים אל אחרים. וזהו היערוך שועך לא בצר ר"ל לא על הצער שהיה לו לעצמו כי הוא היה בשלוה ובמנוחה ולא היה לו צער רק היה מתפלל על אחרים.
ועל זה אמר ר"ל כל המאמץ עצמו בתפלה למטה אין לו צרים מלמעלה (סנהדרין שם) ממש על דרך אחד מסבב בעיר לקבץ נדבות בעבור עני, ומדי עברו בשוק פגע באיש שהוא שונא אותו, אמר לו אל נא תמנע מלתת נדבה למען הכעיסני, כי הלא לא לי יהיה הכסף המורם הזה, וא"כ כאשר תתן לא תעשה עמדי טוב גם את הרע לא תעשה כאשר לא תתן לי כ"א זאת תעשה כי תמנע הטוב מאותו אשר אני עוסק בעבורו.
הנמשל מי שמייחד תפלתו להתפלל רק על עצמו אז אם יש לו למעלה מקטרגים הלא יעמדו ויקטרגו מי זה האיש המבקש, מי הוא זה המעיז פניו, אמנם המתפלל על אחרים אין לו צרים למעלה, ועוד הכל מאמצים כחו (כדברי ר' יוחנן שם).
וזהו מאמר המדרש מי שענה את אמך הוא יענה אותך, כך אמר דוד לישראל מי שענה ליעקב הוא יענה אתכם, כי תפלת יעקב כן היתה רק למען דורות הבאים, אף אתה יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב הנה רבותינו ז"ל דקדקו מאמר יענך ה' שיהיה הרצון בזה על דרך מאמר אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי (תהלים כ"ב, ג') גם מאמר ה' אלהי ישועתי יום צעקתי בלילה נגדך (שם פ"ח, ב'). והרצון בזה על דרך עשיר גדול היה לו בן יחיד בער וחסר לב והבין האב כי לא לו יהיה כל ההון עתק ההוא כי הוא יפסיד את הכל, מה עשה לקח כל הכסף וזהב שהיה לו והניחם בארגז אחד ותחתיהם הציע מכתבים הרבה כתבי מליצות ובקשות הראוי לאיש הולך נודד ללחם איה, את הכתבים האלה הניח מתחת הכסף לאמר הלא בני יקח כסדר ואחר אשר יכלה את הכל עכ"פ יהיו לו המכתבים האלה לעזר ולסעד בכל מקום בואו לחוס ולחמול עליו.
הנמשל אחר כל ההכנות אשר הכין לנו הבורא יתברך כמו המקדש וכל כליו ותורת כהנים וכל השייך להלכות ארץ ישראל עכ"ז ידע הקב"ה כי הבית סופו להיות חרב וישראל יגלו מעל אדמתם ויהיו נשארים דלים ורקים מכל המון הטובות אשר היו בימים הראשונים ולא ישאר לנו כ"א התפלה והתחנה מאת ה' לעשות עמנו חמלה וחנינה של חנם, נתן בלב דוד המלך ע"ה ואל לב אחוזת מרעיו לסדר לנו תפלות ובקשות אשר מהם נתפרנס עתה בימי החורבן. וזהו - אלהי אקרא יומם ולא תענה, כלומר בעת אשר אני קורא לאלהי עוד אין מהצורך לתת לי מענה על התפלות כי עוד היום יאיר ואין השעה צריכה לכך, אבל ולילה ולא דומיה לי כאשר תבוא חשכת הלילה וצרת החורבן אז ולא דומיה לי. כמאמר כל מי שאומרים שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר ואז לא יתנו לי דומיה כי יתפללו כל היום תמיד התפלות אשר הכין וסדורות לפניהם. וזהו ה' אלהי ישועתי יום צעקתי, כלומר ערכתי שועתי בלא צרה כי עתה אני בשלוה שנמשלה ליום אבל אח"כ בלילה נגדך:שפת היריעה
ומעתה יפה התחיל דוד המלך ע"ה במאמר יענך ה' כו' אשר לכאורה הוא כמתחיל באמצע הדבר כי ראוי היה לו לומר כאשר תתפלל אל ה' יענה אותך ביום צרתך. לכן ביארו ז"ל שזה היה תנאי בפי יעקב אבינו ע"ה בעת שהתפלל הוא לפני אלהיו וכל תפלתו היתה לא בעבורו רק בעבורך התחנן ואמר יענך ה' שיתן המענה אליך לא לו, וכמאמר הנזכר אקרא יומם ולא תענה. כלומר על דעת כן אני מתפלל שלא תענה לי עתה כי אין מהצורך לזה, וזהו יענך ה' ביום צרה. והכוונה בזה לאמר גם כי אין דרך המתפללים שיהיו נענים מיד ואין עונים אל המתפללים כי אם לזמן רחוק כמבואר במדרש (פרשתנו) יש תפלה שנענית למ' יום ויש תפלה שנענית לעשרים יום כו' אבל אתה יענך ה' ביום צרה ביום ההוא עצמו והטעם לזה - ישגבך שם אלהי יעקב.
והוא על פי משל לחבורת אנשים היו עושים מסחר בשותפות וכאשר גמרו העסק עשו חשבון ביניהם ופטרו איש את רעהו, למחר אמר אחד לחבירו דע אחי כי שבתי וראיתי בחשבוני והנה מגיע לך עוד מאה כסף ממני, והנה אין מדרך המוסר שיגוש אותו וידחקהו שיתן לו מיד את הסך הזה אשר אמר אחר כי הוא בעיניו כנדבה, כי כבר היה לו פטורים ממנו וא"כ ודאי ימתין לו ולא יגוש אותו ואימת שירצה ישלם, אמנם אם היה אביו של זה עשה מו"מ עמו ונתנו זה לזה פטורים וכבר עברו חמשים שנה ויותר אחרי מות אביו וכתבי החשבונות נזדמנו לידו והסתכל בהם עתה וראה כי היה טעות בחשבון העבר ועוד מגיע לאביו מאה כסף ממנו והמעות הללו שייכים עתה לבנו, ובא והודיע אותו מסך הזה אשר הורישו אביו הוא ירחיב פיו וימלאהו בדברי נגישות שיתן לו המעות מיד כי כבר נשתהה המעות זמן הרבה תחת ידו.
הנמשל אם אחד מתפלל זה עתה אפשר כ"א זכיותיו מעוטות מעכבים למעלה שלא לתת לו מענה תיכף, לא כן אם היא תפלה שכבר התפללו אותה האבות הקדושים זה כמה אלפים מן השנים אם יתנו לזה עתה מיד עכ"ז הוא מענה זמן כביר אחר התפלה.
זה אשר רמז לנו המאמר שלפנינו יענך ה' גם ביום צרה בזה היום עצמו, ובאיזה זכות לזה אמר ישגבך שם אלהי יעקב. על דרך מאמר המשורר ע"ה אלי אלי למה עזבתני (תהלים כ"ב, ב') ואל תשאלני למה אני דוחק השעה ע"כ אמר רחוק מישועתי דברי שאגתי, ר"ל כבר רבו הימים וכבר עברו כמה זמנים מדברי השאגה והתפלה שהתפללו האבות בעבורנו. וזה מאמר המדרש בסמוך אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע כשתהיה רואה את בניך בצער ואין מי שיבקש רחמים עליהם מיד ענה אותם (פרשה ב', י"א) כלומר מיד ביום צרה עצמו ולא תתעכב מלתת להם מענה.
וזהו מאמר המשורר ע"ה מהר ענני ה' כלתה רוחי אל תסתר פניך ממני ונמשלתי עם יורדי בור (תהלים קמ"ג, ז') ממש על דרך אדם חולה שאין לו שום חשק לאכול רק במקרה תתעורר אצלו תאות המאכל לרגעים אחדים, ויהי הוא בא לבית אכסניא גדולה וימצא שמה אורחים הרבה וכלם מבקשים ארוחת שלחנם, קרא אל הבעה"ב ואמר לו מהר נא ותן לי תחלה כי עוד מעט ותאבד התאוה ממני ולא אוכל לאכול כל מאומה.
הנמשל הן אמת שכבר אמר ר' יוסי בן חלפתא עתים הן לתפלה (במדרש איכה ג') אבל כל זה אם היינו יראים ושלמים בתורה ומצות והיינו מוכשרים בכל עת להתפלל, לא כן עתה אשר לבבנו אחוז בסבך הדאגות וכחות נפשותינו צוללות בנבכי היגונות והתעוררות התפלה אין בנו כ"א במקרה בהזדמנות שעה בין ימים רבים בהתפזר ממנו ענני היגונים אז יקח מועד למישרים לבוא אל המלך יתברך להתחנן לו ולבקש מלפניו על נפשו, לכן אנחנו מבקשים לאמר מהר ענני ה' כלתה רוחי, כי עוד מעט תכלה רוח ההתעוררות ולכן אל תסתר פניך ממני כו':
חלק ו
ובסמוך: אמר רב ענן אף שערי תפלה אינם ננעלים לעולם דכתיב כה' אלהינו בכל קראנו אליו ואין קריאה אלא תפלה כענין שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע (ישעיה ס"ה, כ"ד).
מהראוי להתבונן הלא זה מביא ראיה מן המקרא כי לא כל כך מהרה יהיה האדם נענה בתפלתו, וזה מביא ראיה גם כן מן המקרא שערי תפלה אינם ננעלים לעולם כו' והיה טרם יקראו ואני אענה כו'.
אמנם פשר הדברים נראה לדעתי כי שניהם אמת, כי יש אדם שנענה תיכף ומיד, ויש שלא ישיג מענה רק אחר ימים כבירים והסיבה בזה מבוארת מאד במאמר זה עצמו, והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, אשר אין באור כלל למאמר עוד כו'. אבל הרצון בזה כי הנה ידענו אשר הקדוש ב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים לכן לא נענים עד שיתפללו.
אמנם דע כי מדת הצדיקים שהם קוראים להקב"ה על כל מחסוריהם ואין להם דרך אחר להבטיח נפשם להשיג גם דבר קל מן הקלים אם לא ע"י התפלה, לא כן ההמוניים סומכים את עצמם על עסקיהם ובוטחים על עמל כפיהם ומשתדלים בהשגת מחסוריהם בכל התחבולות אשר תמצא ידם ומה להם להתפלל בלתי בראותו כי כלתה אליו הרעה ותקצר נפשו בעמל הטבע אז יצעק ויתפלל, ישלח משמים ויושיעני כמאמר צרות רבות סבבונו אז קראנוך ה' אלהינו.
מה הקב"ה עושה יתנהג כביכול עמו כמעשה הרופא אשר יש בעירו עשיר נכבד ונותן לו שכרו כך וכך לשנה ע"מ שיבוא בכל יום לבקר את ב"ב, וכל תושבי העיר אינם נותנים לו מאומה בלתי בעת צרכם אליו אז יתנו לו בעד טרחתו, אבל הרופא גם הוא חכם כי כאשר יקראו אותו אל חולה יתעסק עמו כמתלהלה לא יתן לו מיד את הסמים העלולים לרפואתו כי אם כן לא יהיה לו עוד מה לעשות עמו, לכן יעשה בערמה למען יקראו אותו גם ביום מחר וביום השלישי וביום הרביעי כו', אמנם כאשר יקרה מקרה חולי אל אותו שנותן לו שכרו שנה שנה הנה עם האיש הזה מה לו להתעכב הלא בין כך ובין כך הוא נותן לו שכרו בתמידות א"כ יותר נכון לפניו לתת לו מן הסמים היותר מועילים לרפאות אותו מהרה.
הנמשל כי אותו שהוא רחוק מאת ה' לא יקרא ולא יתפלל מאומה הנה כאשר יפול למשכב ויראה כי אזלת יד הטבע אז יתעורר להתפלל ולבקש רחמי שמים, וגם הקב"ה כביכול יתעכב מלתת לו מענה כ"א יתן לו מיד את מה שהוא מבקש לא מהרה יתעורר עוד להתפלל, לכן יותר טוב להתמהמה ולהתעכב למען יתפלל ויתפלל עוד גם ביום מחר. לא כן אותו אשר לבו לב חכם קורא אל אלהים בכל עת ובכל שעה עליו נאמר חנני ד' כלומר והושיעני מיד והטעם כי אליך אקרא כל היום (תהלים פ"ו, ג') וא"כ הלא בין כך ובין כך אשקוד על דלתיך לבוא להתפלל לפניך כל היום תמיד וא"כ בהקרה מקרה ופגע אשר יכאיב אותי ראוי לך להושיעני, וזהו חנני ה' כי אליך אקרא כל היום. וזהו טרם יקראו ואני אענה, והטעם - כי עוד הם מדברים אלי ואני אשמע, כי גם על קטנה שבקטנות יקראו אל אלהים עליון א"כ למה יתעכב וימתין על תפלתם, רק והיה טרם יקראו ואני אענה יען כי עוד הם מדברים כו':
עוד נראה בביאור מאמר חנני ה' כי אליך אקרא כל היום, כי הנה המקונן ע"ה אמר איכה יעיב באפו ה' את בת ציון השליך משמים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדום רגליו ביום אפו (איכה ב', א'). באור זה כי הנה האב המכה את בנו ומייסרו מסבת אהבתו אותו יראה ויבחין איך להכותו, ישמור א"ע שלא יעשה לו נזק באחד מאבריו ח"ו, לא כן כאשר יכהו מסבת הכעס כי תבער כאש חמתו אז לא יתן עוד עינו ולבו איך לייסרהו אבל יניף עליו ידו ויכהו במקל חובלים בכל מקום שיזדמן, גם אם ינקר עין ימינו או יעשה בו שבר רגל או שבר יד. וההבדל ביניהם כי המכה מסבת האהבה הוא לא יכה בלילה באישון חשך ואפלה כי הלא יפחד וידאוג פן ישחיתהו, לא כן מי שמכה את בנו מסבת הכעס וחמת אפו מה לו ללכת להדליק לו את הנר הלא גם במחשכים יוכל לעשות את אשר תמצא ידו לעשות, ואם כי אפשר שתצא תקלה מתחת ידו ויעשה אל הנער היזק באחד מאבריו ע"ז אין לו דאגה. זהו שהתפלא הכתוב ואמר איכה יעיב באפו ה' את בת ציון כמסתיר פנים מהבחין איך תפול המכה כי הלא השליך משמים ארץ כל תפארת ישראל כו', כי בימים הראשונים בהיותנו במצרים לא שלטו עלינו כ"א על גופותינו כמאמר וימררו את חייהם בעבודה קשה (שמות א', י"ד) אבל השומר אמת לעולם שמר את נפשותינו משליטת זרים כמאמרם ז"ל על מאמר גן נעול אחותי כלה גל נעול כו' (שיר השירים ד', י"ב) לא כן עתה שנאמר עלינו אפרים בעמים הוא יתבולל כו' אכלו זרים כחו והוא לא ידע כו' (הושע ז', ח'-ט') ואנחנו מתוארים שכורת ולא מיין, מסבת כי נפשנו ורעיוננו ומחשבותינו טבועות בתהומות הדאגה אנחה ועוצב, כי אין לנו לא מטל השמים ולא משמני הארץ רק כמאמר בנפשו יביא לחמו. ומה מאד מהצורך אלינו להתבונן בשבט אלהים אשר עלינו אם היסורים הם מסבת אהבתו יתברך אותנו להיטיב לנו באחריתנו או אולי ח"ו מסבת כי שאט בנו מזעם אפו ואינו חפץ במעשינו כמאמר בואו בית אל ופשעו הגלגל הרבו לפשוע כו' (עמוס ד', ד') כמו האב המואס בבנו ומוליכו למקום שלא ידע לחזור אליו כמאמר שופך בוז על נדיבים ויתעם בתוהו לא דרך (תהלים ק"ז, מ'). וכי תאמר איככה נדע את הדבר הזה ואיככה נבחון אותו אם זה הוא מסבת האהבה או ח"ו בהיפך, דע כי הסימן ע"ז כך הוא כי משפט האב עם בנו שמאל דוחה וימין מקרבת (סוטה מ"ו) כמו שהיה בימי המן אחר חשכת האפלה זכו לאור גדול, אבל כאשר תראה צרות ואין ביניהן ריוח מעט להמציא לנו רווחה אז הרבה יש לך לדאוג אולי הקב"ה מואס בנו, כמאמר כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי (הושע ד', ו'). עוד שנית תבחון כי האב המייסר את בנו הוא מייסר אותו במקל נועם, מייסר אותו שלא יאכל עמו על שלחנו, שלא לעדנו במאכלים ערבים, אבל בגדים הלא ילבישהו לפי כבודו, לא כן אב המואס בבנו גם כי יראו עיניו כי הוא הולך ערום ועריה אינו משים לבו להלבישו מחלצות ומעטפות.
הנמשל כאשר היסורים מסבת אהבה ייסרנו בדלות ופגעים רעים ר"ל, אבל את הדור ילביש בחכמים וצדיקים להנהיג את ההמון, לא כן בהיותנו בזויים ח"ו בעיני אבינו שבשמים יקיים בנו מאמר פן אפשיטנה ערומה כו' (הושע ב', ה'). וזהו מאמר חנני ה' כי אליך אקרא כל היום כי יש אדם שיבקש דבר מרעהו וכאשר לא ישמע לו ולא יתן לו מבוקשו ילך מאצלו, ויש מי שאין לו דרך אחר ולא חנינה אחרת כ"א מה שיעזור אותו האיש הזה שהוא מבקש ממנו ומוחלט בדעתו שכאשר לא יטה אליו אזנו ולא יתן לו מיד לא ירף ידו ממנו וילך אחריו כל היום ויבכה לפניו עד שיתן לו ומה גם אם זה האיש יודע בהמבקש שלא יזוז ממנו עד שיתן לו, אזי הוא מושיט לו דבר מבוקשו תיכף. וזהו חנני ה' כי אם לא תתן לי דע כי אליך אקרא כל היום כענין מאמר ולא נסוג ממך תחייני ובשמך נקרא (תהלים פ', י"ט):
חלק ז
לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמור את מצות ה' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם, עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך (ד', ב'-ג').
לבאר סמיכות המאמרים האלה נקדים לבאר מליצת חז"ל כל האומר הקב"ה וותרן יוותרו מעוהי (שקלים פרק ה') אשר בהשקפה הראשונה הדבר כמו זר מה ראו חז"ל לקללו בקללה זאת ולא באחרת ודברי חכמינו ז"ל הלא המה אמרות טהורות מזוקקות ככסף וכזהב. ומה גם מה מצאו חז"ל בו עול על כי אמר שהקב"ה וותרן הלא בשבח זה נשתבחו ג"כ כמה גדולי הצדיקים ומה שמץ דבר נמצא בו.
דע כי כבר כתבנו למעלה (פרשת שמיני) בבאור מאמר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות כי הנה כל חפצי העולם יתחלקו לב' סוגים יש חפץ שאינו רק עצם פשוט ויש עצם מורכב מכמה חלקים דקים. וההבדל כי הקונה חפץ שהוא עצם פשוט היינו נתח אחד והוא של כסף או של זהב יהיה חשיבתו לפי גדלו וכל שיהיה גדול יותר יהיה בחשיבות יותר. אבל כאשר תראה חפץ מורכב ומוכלל מכמה חלקים ונתחים דקים, כמו מורה השעות וכדומה מן הכלים המורכבים, אשר עם הצטרפות והתחברות כל החלקים הוא כלי אחד, אז לא תוכל לומר על חלק ממנו כי אם היה גדול יותר ממה שהוא היה יותר בחשיבות, שקר הדברים כי אם היה יותר גדול ממה שהוא היה חסרון בכל הכלי, כי עוד לא ישלם שהרכבה והתאחדות כל החלקים להיות לכלי אחד שלמה. ובצלם ובדמות הזה ברא הקב"ה העולם ומלואו, מורכב מחלקים דקים נפרדים ובהיות החלקים כלם על מתכונתם ופועלים פעולתם נשלם השלמות בין כלם ויהיו כאיש אחד חברים. כמו שתמצא בדברי הרב המורה ז"ל (בע"ב מראשון) וז"ל דע כי זה הנמצא בכללו הוא איש אחד כו' ע"ש באורך, וכן האדם כל שלמותו בהשלמו לו כל החלקים הפרטים הדקים הכלולים בהרכבתו והמה מנויים וגמורים רמ"ח אברים ושס"ה גידים, וכך אנחנו מברכים אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים כו' שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת.
וכן התורה הטהורה כלולה בהדרת קודש מהרבה חלקים פרטיים תרי"ג מצות ובהתחברות כל הפרטים היקרים ובהצטרפותם יצא לצורף כלי תורה תמימה, וא"כ כבר יחוייב שמירת הסדר בחלקי המורכב הזה באין עודף וגרעון כי אם יהיה איזה שינוי בחלק אחד מן המורכב הלא יהרוס בזה כל תפארת העצם המורכב אשר האומן החכם עשה לו כוונים באופן שיתאחדו כל החלקים אל ענין כללי וכמו שיתבאר עוד.
ומעתה נדבר מעט על ענין וותרנות והפכו, ומתי ראוי' הוותרנות ומתי ראוי' הקמצנות, וזאת מצאנו ראינו כי מקום הוותרנות במקום רבוי המציאות, ומקום הקמצנות במקום מעט המציאות, כי איך יוותר איש מסכן ודל הלא אין ידו משגת וא"כ במקום מעט המציאות תשאל מאת בעליה שיתן לך במתנה כלי אחד סכין או כף וכדומה, וזה אין לו רק כלי אחד הלא תשפוט ותאמר כי במקום זה ראוי' היא הקמצנות שלא יתן אל המבקש כי כאשר יתן לו הלא יהיה הכלי נחסר אצלו כי אין לו אחרת תחתיה. וכאשר יהיה לבעה"ב זה כלים הרבה מזה המין וזה שואל רק אחת אז תאמר כי במקום זה ראוי' הוותרנות וכל אשר יהיה לו יותר ראוי לוותר יותר. אמנם התבונן נא כי לפעמים יזדמן מקום רבוי המציאות אשר לפי הנראה ראוי לשפוט כי במקום זה ראוי הוותרנות, וכאשר נשאל את פי הבעלים הם יענו ויאמרו ויבררו כי במקום זה ראוי' הקמצנות, כמו אם יאמרו על פלוני העשיר כי יש לו חמש מאות כלי כסף ועוד איזה כלים פרטיים עודפים על המספר הזה, וזה בא ומבקש מאתו כלי אחד מאותם העודפים על מספר המאות היינו מהחמשה הנותרות הלא בהשקפה הראשונה תמהר להוציא דבר המשפט כי במקום זה ראוי' הוותרנות כי מן המספר הגדול לא יחסר מאומה והחמשה מאות יהיו בשלמות רק מהחמשה או הששה האחדיים יתן אחד לרעהו ומה בכך, אמנם כאשר נשאל את פי העשיר הוא יענה דעת ויאמר דעו נא אחי ורעי אם היו הכלים אשר לי כפולים סכינים הרבה או מזלגות הרבה וכדומה מן הכלים, אם היו כלם שוים בתשמישם רק כפות או רק כוסות ומזלגות ומה שזו עושה חברתה עושה א"כ מיותרים אצלי אל תשמישם אבל באמת הלא הדברים לא כן כי אין לי כלים כפולים וכל מה שיש לי אין לי מכל מין רק כלי אחד, סכין אחד קערה אחת כף אחת מזלג אחד כו' וא"כ במקום זה ראוי' הקמצנות, כי האף אמנם אשר בכללם יש לו כלים הרבה אבל על דרך פרט הלא אין לו רק כף אחת ומאיזה מין שיתן לו לא ישאר אצלו ממין זה מאומה כי הסכין לא ישמש במקום קערה, גם לא המזלג במקום כוס, וכאשר תוסיף עוד להפציר בו עכ"ז תן לי כלי אחד ויחסר לך כף אחת הוא יענה ויאמר הלא כל ההמון מהכלים הרבים ההם אשר אתה רואה הוא כלי אחת שלמה, ויורה לפניו כי נעשו ע"י אומן חכם שעשה לו כלי יקר מורכב מחלקים הרבה אשר בהתחברות החלקים כלם ובהצטרפותם הוא כלי אחד וכאשר יחלקם לחלקים המה כלים מכלים שונים וא"כ איככה יוכל לוותר לתת לזה אחד מהכלים הלא יחסרו לנפשו כי אין לו אחרת תחתיה, ויקלקל ויהרוס כל המורכב הגדול הנפלא ההוא.
הוא הדבר בהתורה החמודה אשר פרטי החלקים המה תרי"ג ואין בהם חלקים כפולים רק א' מכל סוג, וכל מצוה פועלת פעולה המתייחסת אל בחינתה ומה שמצות שבת פועלת אין מצות לולב פועלת, וכן כלם מיוחדים בסגולות מיוחדות אל כל אחת ואחת כפי בחינתה אל השלמת האדם והשארתו, וכאשר ישלים כל פרטי החלקים אז ישתלם גם הוא בפרטי חלקיו כי הרמ"ח מ"ע נגד רמ"ח אבריו ושס"ה ל"ת נגד שס"ה גידיו, והאדם יחשוב כי מן המספר הגדול הזה שש מאות ושלש עשרה מצות גם אם יחסר מהם אחד או שנים למה יקפיד יתברך עליו. אבל לא כן הדברים כי האמת הלא בדרך פרט אין לפני האדם רק אחת מכל סוג ואין מקום לוותר מהם כל מאומה, כי כאשר יחסר מצוה אחת הלא יהיה נחסר לו סגולת תשמישה ופעולתה וא"כ גם כי בכללם הם הרבה אבל בפרטם הם רק אחת אחת אל כל סגולה מיוחדת אשר בכל מצוה. ומה גם כי אחר כל הסגולות הרבות אשר בפרטי החלקים עוד יש להם חשיבות כללי בהצטרפות כל המצות ויקיף אותם שם תורה ויהיו בכלל תורת ה' תמימה, ממש כמו הבית שהוא מורכב ג"כ מחלקים הרבה וכל חלק פועל פעולתו במקומו המיוחד לו וכל חלק לא יפעול רק פעולה אחת כי אם יחסר הקורה לא יפעול החלון במקומו או הזולת מהחלקים ויהיה הבית בכללו הרוס.
ומעתה ראה מה יפה אף נעים אמרו חז"ל כל האומר הקב"ה וותרן יוותרו מעוהי כי הנה האדם הוא ג"כ מורכב מכמה חלקים, ובו כמה אברים הנראים ואברים פנימים הבלתי נראים, ויש בו בני מעיי' ובכללם המה ארוכים כמה אמות ועכ"ז כל חתיכה וחתיכה וכל חלק פרטי מהם עושה פעולתו וסגולתו והוא מחוייב שיהיה בכלל חלקי ההרכבה להשלים מציאותו ואם יחסר כחוט השערה במקום אחד לא ימלא חלק הסמוך את החסרון הזה, כי כל מקום צריך לחלקו הנאות לו. ומעתה ראה חכמת מליצתם ז"ל איך בקוצר דברים כללו כל מה שאמרנו, כל האומר הקב"ה וותרן ויסמוך עי"כ לבטל איזה מצוה מן המצות כי אחר אשר המצות הם הרבה ועולים למספר גדול ועצום הלא במקום רובי המציאות שמה מקום הוותרנות, ומה בכך אם יהיה חסר מן המספר הזה אחד או שנים, יוותרו מעוהי כי כגמולו יעשה לו לאמר הלא יש לך בני מעיים ארוכים מאד כמה אמות וא"כ מה בכך אם יתחסר מעט מהם ותהיה וותרן על חתיכה קטנה מהם, ולכן תדע ותבחין כמו אשר בנין האדם נעשה מאת בורא חכם כי יצר אותו בחכמה נפלאה מורכב מכמה חלקים פרטיים וכאשר יחסר מהם חלק כל שהוא או שיהיה בו דבר נוסף על חלקי ההרכבה הלא כל בנין האדם בנין הרוס, כן התורה הקדושה ערוכה ומסורה מאתו יתברך תורה שלמה וכוללת חלקים רבים פרטיים והמה מוגבלים בשיעורם וזמנם ומועדם וכמו שהגרעון מפסיד הרכבתם בכלל ובפרט כן המוסיף עליהם מפסיד ג"כ ולכן לא תוסיפו על הדבר כו' ולא תגרעו ממנו כו' כי אם תוסיף תגרע. והביא מופת ע"ז ואמר עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך, כי הנה הקב"ה צוה להרוג את הנצמדים אחרי בעל פעור וכל זמן שלא נהרגו הנצמדים היה הקצף על הכלל כמאמר וישוב חרון אף ה' מישראל (במדבר כ"ה, ד') ולמה היה הקצף על הכלל ע"י אישים פרטיים אין זאת כ"א מעשה אלהינו יתברך שמו כך המה כלשון הרמב"ם ז"ל שזכרנו שזה המציאות בכללו הוא איש אחד. וכאמרם ז"ל אלהים מושיב יחידים ביתה (תהילים ס"ח, ז') ישראל היו יחידים ועשה הקב"ה מהם בית (במדבר רבה ג'), היינו כמו בנין הכולל כל פרטי החלקים כמו גוף האדם הכולל בהרכבתו כמה אברים חלוקים וכאשר יחלה אבר אחד אז יהרוס את כל הבנין ואין תקנה אל הגוף בלתי לכרות ממנו את האבר הנפסד אז ישאר הגוף על מכונו, כן הרשעים הפרטיים המה כמו האברים אשר נפסדו בהרכבת הגוף ואין תקנה אל כלל הדור כ"א להכרית את הפרטיים ההם המקולקלים ואז שלום ישראל וכאמרם ז"ל והכרתי אותה מקרב עמה ועמה שלום (בילקוט אחרי) ומובן כדברינו.
כן וכן הדברים בהתורה היקרה כי היא גם היא כלולה מחלקים הרבה ובהצטרפות כל הפרטים כתר שם תורה עולה על גביהן א"כ ראוי לך להזהר מאד כמו אשר בגרעון איזה מצוה הפסיד הוד התורה בכללה, כן אם תאמר להוסיף ולהכניס ענין זר אשר לא צוה ה' הלא בזה ג"כ יפסד כלל התורה. וזהו לא תוסיפו על הדבר כו' והמופת - עיניכם הרואות כו' השמידו ה' אלהיך (השוקד לטובתך והצלחתך) מקרבך, כדי שלא יפסיד את הכלל, ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום שלא יהיה בכם דבר המפסיד, כן תדע כי גם התורה אם תוסיף עליה ענין זר תהרוס את כלל התורה והדברים ישרים ונכוחים:
עוד נראה בבאור מאמר לא תוסיפו על הדבר וכו' ולא תגרעו ממנו לשמור כו' דע כי האזהרה על השמירה הוכפלה בהתורה פעמים הרבה כמו אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם כו' ועוד הרבה. והוראת ענין השמירה על המצות הוא כמו הוראת והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך היינו שיהיו המצות חשובות ושמורות בלבבנו בהצטייר בנפשותינו גודל אהבתו יתברך את עמו ישראל ושעשועיו עמהם כשעשוע האב עם בנו יחידו הנולד לו לזקוניו אשר ביום הולדו אין ערך אל שמחת מולידיו וששונם בו לא ישנו אבל ישמרוהו, ונגזלה שנתם וינצרוהו ויתנו עליו שבעה עינים וכל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים האלה מרוב אהבתם ושמחתם בהנער היולד. כן וכן שעשועיו יתברך עם בני ישראל כמאמר ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך (תהלים ב', ז') ועד"ז עצמו מהראוי שתהיה שמחתנו בו יתברך ואהבתנו אותו ואת תורתו הקדושה כמאמר אברך את ה' אשר יעצני כו', שויתי ה' לנגדי תמיד (שם ט"ז, ז'-ח'). וכל מה שיעשה ממצות התורה ראוי לעשות באהבה נפלאה ובזריזות וזהירות כמו שסיפר הכתוב בזריזותי' דאברהם אבינו ע"ה וישכם אברהם בבוקר ויחבוש כו' ויבקע כו' ויקח המאכלת כו'. הכין לפניו כל חלקי הדברים מדאגה מדבר שלא יהיה שום מניעה ושום עיכוב להשלים את אשר צוהו ה' יתברך.
והמדה הזאת היא תתן לוית חן ותפארת לפאר מעשה צדיק אחד יותר ממעשה חבירו, כי האדם יראה לעינים, והנה מעשה שניהם שוים והנה דומים זל"ז אבל ה' יראה ללבב ואין בלבו של זה מה בלבו של זה כי האחד מוכלל ומעוטר ביראה ואהבה ובכל עוז וחדוה יעשה מעשהו והשני הנה לבו לא כן, ומעתה נבין המאמר ע"פ משל לאחד עשה שידוך עם בנו עם אחד מקרוביו אוהביו ומיודעיו והתחייב א"ע להלביש את בנו ולעשות לו ג' זוג בגדים, אמר לו מחותנו הלא אנכי ידעתי כי מך ערכך אין ידך משגת רק לב' זוג בגדים וכאשר תוסיף ותעשה ג' זוג שזה הוא למעלה מיכלתך בע"כ תעשה אותם מסחורה פחותה ובזול עד אשר השלשה זוג יהיה פחותים בשויים מב' זוג.
הנמשל הקב"ה הזהיר אותנו מאד שלא לעשות התחייבות יותר מאשר חייבה התורה ושלא להוסיף על המצות אשר צונו יוצרנו כו הוא יודע דלות ערכנו וצונו רק שיעור יכלתנו כמאמר עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי (מיכה ו', ג') וכאמרם ז"ל במדרש לא הטרחתי עליכם להתייגע בהרים ולהביא לפני קרבן מאלו שאינם ברשותך כו' (ויקרא רבה כ"ז). לכן אם יבוא אדם להוסיף על המעשים ודאי יגרע ממשפט העשיה ואיכותה וזמנה ומועדה כי האדם אין בידו להוסיף, הלואי שלא יגרע, ואם ירצה להוסיף במקום זה ודאי יגרע במקום אחר אשר בדרך כלל היא היא האזהרה על שמירת המצות שיהיו כתיקונן בלא תוספת ובלא גרעון. וזהו לא תוסיפו על הדבר כו' ולא תגרעו ממנו לשמור את מצות ה' אלהיכם, והביא מופת ע"ז לאמר הלא צאו וראו ההבדל אשר בין שנים העושים מעשים שוים אבל חלוקים הם במזימות לבבם באהבתם ויראתם. ואמר עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי הלא מקודם טרם נכשלו בבעל פעור היו כלם שוים במעשיהם ושלמים בדרכיהם ועכ"ז אלה נצמדו לבעל פעור ואלה געלה נפשם מלנגוע בו, ודאי אין זה כ"א מסבת ואתם הדבקים בה' אלהיכם ובעת עשותם מצות ה' המה משתדלים בכל עוז בדבקות נמרץ לכוון מסלותיהם וכל פרטי מעשיהם לעשות רק כפי שהתורה והמצוה והם נשמרים מאד מכל תוספת וגרעון לכן חיים כלכם היום. (ומה גם כי אותם אשר הלכו אחרי בעל פעור היו הולכים ולבם לשמים לאמר שהם הולכים לבזות את הפסל, ובאמת הפוער לפעור שעיקר עבודתה בכך הלא הוא כזובח זבח ומקטר לאלהים אחרים ובזאת הראה להם מופת כי גם ההוספה על דברי תורה הוא כמקצץ בנטיעות, והעד - עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כו' כי גם הם אמרו להוסיף על מצות ה' והלכו לבזות את האליל וראה מה עלה בידם וזאת תמצא באלשיך הק' באריכות):
ובמקהלות נשאתי ע"ז משל אחר לאחד שהיה שואל כלים משכניו והיה מחזיר לבעליו ב' כלים בעבור אחד, ב' כפות בעבור כף אחת, ב' קערות בעבור קערה אחת, וכאשר הביא אל אחד ב' קערות התפלא מאד ואמר לו מדוע תתן לי יותר הלא לא נתתי בידך רק אחת, השיב ואמר כי הכלי אשר הבאתי אל תוך אהלי הרה וילדה אצלי וא"כ שלך הוא, ולקול הדברים האלה היה מפציר בו אולי אתה צריך כלי גם היום ויתן לו כלי אחד ולמחר הביא לו שנים, ויהי היום ויבוא אליו ויאמר השאילני נא מנורת כסף שלך הגדולה כי זבח משפחה היום בביתי, ויתן לו בשמחה גדולה כי הלא יחזיר לו ב' מנורות, ולמחר תבע אותו את המנורה ויאמר מת המנורה, וזהו צועק ולועג וכי מי שמע כזאת אשר המנורה תמות, ויאמר לו מי שמע או מי ראה אשר הקערה תלד או הקדירה תלד, ואחר כי אתה האמנת אתמול וקבלת הדברים אשר הקדירה ילדה כן תקבל ותאמין כי המנורה מתה.
הנמשל כי המוסיף במצוה אומר כי המצוה הרה וילדה, ואח"כ כאשר תבוא לידו מצות גדולה ויקרה תחבולות יעשה ויאמר כי מתה, ואין זה זר אצלו, לכן הזהיר הכתוב ואמר לא תוסיפו על הדבר כו' מדאגה - ולא תגרעו ממנו, והבן.
חלק ח
ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים כו' רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (ד', ו').
כבר כתבנו בזה דברים טובים תבקשם ותמצאם בחבורנו קול יעקב שה"ש על מאמר הביאני אל בית היין (עמ' קצ"ד):
חלק ט
כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כו' (ד', ז').
מדרש: כשהיו ישראל במצרים בשעבוד היה הקב"ה אומר קרוביהן אני שנאמר לבני ישראל עם קרובו (תהלים קמ"ח, י"ד) בשר ודם אם יש לו קרוב עני הוא עושה עצמו עיקר ואותו טפל מה הוא אומר פלוני מתקרב לי אבל הקב"ה עושה ישראל עיקר אשר לו גוי קרוב אין כתיב כאן אלא אשר לו אלהים קרובים אליו (פרשה ב', ט"ו בשינוי לשון).
ולבוא אל באור המאמר נמתיק תחלה מאמר חז"ל מרום וקדוש אשכון ואת דכא כו' חד אמר אני את דכא וחד אמר אתי דכא (סוכה ה', א').
הנראה בזה כי דעת שניהם לתת טעם על מה שהקב"ה אוהב עניים, א'. כי כן מדת האוהב צדקה וחסד להשפיע ולהתחסד עם העני יותר מן העשיר כמאמר אין הצדקה משתלמת אלא לפי החסד שבה (סוכה מ"ט) וכמאמר דלותי ולי יהושיע אע"פ שאני דלה מן המצוות לי נאה להושיע (פסחים קי"ח, ב') והטעם הב'. מה שהקב"ה אוהב עניים מפני שהמה צמודים תמיד בו יתברך ואין להם בטחון אחר כי אם כעיני עבדים אל יד אדוניהם. וזהו חד אמר אני את דכא הוא הטעם הא' שאמרנו, וחד אמר אתי דכא כלומר בעבור כי העני לבו דבוק תמיד בו יתברך.שפת היריעה
ולבוא אל הענין נזכיר עוד מדרשם ז"ל (ריש תרומה) משל למלך שהיתה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה בקש ללכת לו אל ארצו וליטול את אשתו, אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא לפרוש הימנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקב"ה לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול לומר לכם אל תטלו איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
והמאמר מפליא עיני הרואים ואזני השומעים, וכי מתחלה לא ידע המלך שלא יוכל לעזוב את בתו א"כ לא היה לו להשיאה לזה אשר הוא צריך ללכת לו אל ארצו אחר שאינו יכול לפרוש הימנה.
אבל דע כי כבר בא מבואר בדברי חכמינו ז"ל כי האדם כאשר נברא היה קרוב אל ה' מאד דמי לבר אלהין, וכאשר נתקלקל מזוהמת הנחש נתגרש מגן עדן והרחיקו הקב"ה, אשר קודם החטא נאמר עליו אחד באחד יגשו (איוב מ"א, ח') וכמאמרם ז"ל אני מלך בעליונים כו' ובתנאי ורוח לא יבא ביניהם. ולכן אחר שנתמזגה בקרבו רוח זרה מזוהמת הנחש אז נאמר עליו ונרגן מפריד אלוף (משלי ט"ז, כ"ח) ונמשך כח זוהמתו זאת עד מעמד הר סיני, וכאשר עמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמ"ו, א') והיו במעלתם קרובים אל ה' יתברך כ"כ עד אשר המובחר שבהם עלה שמים ונתגשש עם המלאכים, ועל האופן הזה ועל תנאי הזה נתנה התורה שנהיה טהורים וקרובים אל ה' כמאמר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אבל אחר שעשו העגל חזרו לזוהמתן ונתרחקו מאת ה'.
ומעתה המשל דומה ממש אל הנמשל כי מה שאמרו בקש ללכת לו אל ארצו רומז על חזרת ישראל לזוהמתן והתורה לא נתנה להם רק על תנאי שישארו למעלה ברום מדרגתם קרובים אל ה'. וזהו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא כו', כך אמר הקב"ה לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה ר"ל להורידה למטה ממש איני יכול, לומר לך אל תטלה ג"כ איני יכול אף שנתחלפו ונשתנו בבחינתם עכ"ז אינו יכול לחזור לקחת אותה מהם ומה לעשות, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, ר"ל אקרב הקדושה שלמעלה אצליהם לגבי חומר גביהם ואתן משכני בתוכם (והשלמת הדברים עי' למעלה פרשת תרומה) אשר על הענין הזה אמר משה רבינו ע"ה כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו, אבל אנחנו עם דלות מעמדנו אנחנו רחוקים מלעלות אליו יתברך רק עכ"ז היא תפארת גדולה וצפירת תפארת לישראל כי מי זכה גם לזאת ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו, אבל מה טוב ומה נעים היה ומה מאד יערב לנו אם זכינו להתקרב אליו כמאמר אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך כו' (תהלים ס"ה, ה') ממש על דרך אחד היה חשוב מאד בחצר המלך לימים נפל למשכב והיה המלך בא אצלו לבקרו, אמר לו אחד מן השרים אשריך שזכית בכך שהמלך הולך לביתך, אמר לו שוטה והלא טוב מזה היה לי אילו הייתי בריא והייתי אני בא אל המלך לא שאהיה חולה והמלך יבוא אלי, וזהו מאמר דוד המלך ע"ה הנ"ל אמת כי הודו על ארץ ושמים בב' המקומות כפי התחלפות מצד ישראל ובחינתם, עכ"ז הבטיח על העתיד - וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו לבני ישראל שיהיו עם קרובו כי יתבררו ויתלבנו כמו שהיה אדם הראשון קודם החטא והיה קרוב אל ה', והענין נכבד.
חלק י
רק השמר לך ושמור נפשך כו' (ד', ט').
עיין קול יעקב איכה על מאמר טומאתה בשוליה (עמ' רצ"א):
חלק יא
פן תשכח את הדברים כו' (ד', ט'). גמרא: השוכח דבר אחד ממשנתו מורידין אותו מגדולתו שנאמר כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי (הושע ד', ו') (יומא ל"ח, ב').
וראוי לבאר איך תלה השכחה במואס הדעת, אבל דע כי כבר אמרו. מרגלא בפומא דר' מאיר גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי כו' (ברכות י"ז, א'). ר"ל ע"ד שאמרו והוי שותה בצמא את דבריהם (אבות א') וענין הצמאון לתורה אינו כ"א מיראה טהורה ושלמה לעבוד את ה' בכל לבבו ונפשו. והוא כמו העומד על פרשת דרכים ואינו יודע דרכו, אם יבא אחד ויורהו הדרך שהוא צריך ללכת בו מה מאד יערב לו, כן ראוי האדם להיות רעב וצמא לדעת ולבקר אחרי דרכי העבודה ויבקש ויחפש מפי סופרים ומפי ספרים והם יורוהו ויאמרו לו ואז דעת לנפשו ינעם. והוא שאמרו ז"ל ערוכה בכל ושמורה, אם ערוכה היא ברמ"ח אבריו היא שמורה בלבו (עירובין נ"ד, א') פי' שיהיו כל המצות סדורות לו על רמ"ח אבריו כל אבר ואבר יהיה מצויין במצות השייכים אליו, הראש לתפילין, הפה לתורה ולתפלה, היד לנתינת צדקה, וכמו שתמצא כל המצות מסודרות בספר חרדים מצות התלויות בעינים מצות התלויות באזנים והזולת מהאברים. וזהו אם ערוכה היא ברמ"ח אברים וכל אבר יהיה נשלם במצות התלויות בו אז ודאי תהיה התורה שמורה אצלו. ובמקום אחר בארו חז"ל ענין זה ביתר באור ואמרו חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרם דוד כנגד הקב"ה והנשמה שבגוף מה הקב"ה ממלא את עולמו כך נשמה מלאה כל הגוף כו' (ברכות י'). ובמדרש הוסיפו דברים: הנפש הזאת יחידה בגוף והקב"ה יחיד בעולמו (ויקרא רבה ד'). בארו בזה כי הנה כבר אמר החכם תכלית הידיעה שידע האדם את עצמו וכאשר ידע האדם ויתבונן בעצמו הלא עיניו יחזו כי הוא משולח ונעזב אל מחשבות מתחלפות ורעיונות שונות רבו וארבה עד כי מזימותיו ורעיונותיו משוטטות בכל הארץ בעת שהוא יושב בטל ואין מספר אל המחשבות העוברות בקרב איש ולב עמוק. וכל זה כי השבית משטר הנשמה מלעשות משטרה בחלקי הגוף ופנה אליה עורף מלחשוב בעסקיה הרמים והנשאים ויפן לעשות מעשהו זר מעשהו כאמרם ז"ל הבטלה מביאה לידי שעמום (כתובות נ"ט, ב') אבל כאשר תשתרר הנשמה גם השתרר בחלקי הגוף לחשוב מחשבתה הראוי לה מבית המלך אז ישבית האדם כל מזימותיו וכל רעיונו לבו ינוחו ישקוטו וכלא היו יהיו, ואז תהיה מחשבתו יחידית וכל מעשהו בתמימות כענין המשל שזכרו חז"ל על מאמר והנה ה' נצב עליו משל לתינוק ישן על עריסה והיו זבובים שוכנים עליו וכיון שבא מניקתו שחה עליו להניקו וברחו הזבובים (בראשית רבה ס"ט), והוא משל נמרץ על הקב"ה אשר לע"ע שרצו בארץ כל חנף ומרע ושם רמש אין מספר זה חומס וזה רומס. אבל כאשר יוסר המסכה הזאת ונגלה כבוד ה' הלא נאמר הס כל בשר מפני ה' כי נעור ממעון קדשו (זכריה ב', י"ז) ויברחו הזבובים ויתקיים מאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו (ישעיה ד', ג') כן וכן יגדל כח הנשמה על כל חלקי הגוף אשר בהפיצה קרני אורה ובשלחה מטה עוזה על פני כחות הגוף הלא כלם כליל יחלופו למשואות נצח, זה שאמרו ז"ל מה הקב"ה ממלא את כל העולם כך הנשמה ממלאה את כל הגוף.
וזה ענין נוסף על מאמר שהנשמה יחידית כי לבעבור שהיא יחידית תאמר כי ידה רב לה להתגבר על כל התאות ולנצח אותם, אבל עכ"ז התחלת התאות תאמר שהם מלבד הנשמה, לזה הורו ז"ל שבאמת אין שום התחלת הרגשה אל כל תאוה מבלעדי המחשבה והוא כח הנשמה כאמרם ז"ל עינא ולבא תרי סרסורי דחטאה אינון (במדבר רבה י', ו') וכאשר יתעצם האדם ויתגבר לעצור במחשבתו מלהרהר בכל תאוה לא יהיה לה שום מציאות אצל האדם, ולכן נקרא האדם מתפתה ביצרו כי לולא שנעשה טועה בתאותו ויחשוב כי דבר ראוי הוא לו ודאי לא יחשוב ולא יעשה, ולכן היתה אזהרת שלמה המלך ע"ה מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים (משלי ד', כ"ג) וזהו שאמר מה הקב"ה ממלא את כל העולם כי אין מקום ריק ממנו ויכלתו והשגחתו ושפעתו כי לולא השפעתו גם למנאציו היכולת הלא כרגע שאול יחתו וכמאמר ראית כי אתה עמל וכעס תביט (תהלים י', י"ד) וגם לתת בידך כי תתן לו הכח והיכולת, ובמקום אחר התפלל על זה אל תתן ה' מאויי רשע זממו אל תפק (שם ק"מ, ט'). כך אף הנשמה מלאה כל הגוף ובלעדה לא ירים כל כלי מכלי התאוה, והמופת ע"ז כי לעולם לא יזדמן באדם כ"א תאוה אחת המשתתפת עם הרצון וכל שארי התאות כלם שקטים ונוחים בעת אשר הרצון בוחר ומתדבק לאיזה תאוה, או גברה עליו דאגה ופחד אז לא ירגיש עוד שום דבר מן התאות כי כלם ישנים ותרדמת ה' נפלה עליהם. וזה מופת נמרץ אשר מבלעדי המחשבה היינו רצון וכח הנשמה אין מקום אל שום תאוה להתקומם ולכן כאשר הרצון מתייחד ומטריד עצמו בשלמות ומעמיק בענין אחד אין לו רעיון עוד אל שארי ענינים וכן אם ילמוד תורה בלב טהור ורוח נכון בלב שלם ובנפש חפצה אחר הבחנתו וידיעתו באמונת אומן כי אין לאדם תכלית אחר טוב ממנו כי רק בעבורו נברא וזה כל פרי מציאותו ומעמדו אז יסורו ממנו כל הבלי חפצי עוה"ז ולא יעשו אצלו שום רושם כלל. לא כן אם עסקו בתורה או במעשי המצות מצד תאותו ושימצא חן בעיני הבריות הלא גם בעת עשותו הטוב והישר לבו בל עמו כי מחשבתו מרחפת על פני תהום התאות זרות, ויהיה לך למופת על חניפתו ועל השקר אשר בימינו המעשים ההם בעצמם כי פעמים יעשה כך ופעמים יעשה בהיפך, כי מצד התאוה בחר בהם ומצד התאוה יעזבם ויעשה בהיפך כמאמר מה תטיבי דרכך לבקש אהבה (ירמיה ב', ל"ג) ר"ל גם כאשר תעשה הטוב היה זה רק לבקש את שאהבה נפשך, לכן בעבור כוונה זאת עצמה גם את הרעות למדת דרכיך תעשה ג"כ בהיפך. ומה יפה אמרו במאמר הנזכר ערוכה בכל ושמורה אם היא ערוכה ברמ"ח אברים ר"ל כי סרו חלפו מהם הרגשת כל התאות הטמונות בכח הגוף והם ישנים אין מעיר ואין מקיץ זה לו לאות כי עסקו בלמוד התורה ברצון נבחר ומעולה בלב שלם ואז תהיה אצלו שמורה כי זה משפט כל הדברים שיעשה האדם ברצון שלם כפי גודל דבקות הדבר בהרצון כן יערך זכרונו כמ"ש בשר המשקים ולא זכר שר המשקים את יוסף מיד ע"כ וישכחהו לאחר זמן.
והדמיון בזה לאדם שלקח אצלו בעל מלאכה יקרה והזמין לפניו כל הכלים אשר אל המלאכה הזאת ונתן לו בית מיוחד לעשות מלאכתו שמה והשכר יהיה לחצאין, פעם נאבד ממנו כלי אחד מכלי המלאכה וכאשר נודע הדבר לבעל הבית התרגז ואמר לו צא מביתי, ויאמר לו הבעל מלאכה מה חרי האף הגדול הזה על הכלי הנאבד אני אשלם את דמיה, השיב הבעה"ב ואמר נבל לא על הכלי חרה אפי כ"כ כ"א בעבור כי עתה ידעתי כי אתה מתעצל בדבר המלאכה ואינך עוסק בה בתמידות, כי אם היית עוסק בתמידות היו כלי המלאכה עוברים וחולפים על ידך תמיד ולא היו נעלמים ממך זמן שיוכלו להאבד מכל וכל.
הנמשל מובן מאליו כי השכחה הוא אות ומופת על השוכח כי הוא מואס בתורה ובדעת קדושים ואינו לומד התורה למען ידע דין ומשפט, כלומד ע"מ לעשות ומתוך כך תתעלם ממנו עד שישכח אותה, לכן מורידים אותו מגדולתו שנאמר כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי כי אינו עובד כראוי:
חלק יב
כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ (ד', כ"ה).
גמרא: מאי דכתיב וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו (דניאל ט', י"ד) משום דצדיק ה' וישקוד ה' על הרעה, עולא אמר שהקדים שתי שנים למנין ונושנתם כו' (סנהדרין ל"ח).
כבר כתבנו בבאור זה דברים נעימים, תמצאם כי תבקשם בפרשת בחקותי ובקול יעקב ריש אסתר:
חלק יג
בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך (ד', ל').
באור המאמר נראה על דרך מה שאמר דוד המלך ע"ה חנני ה' כי צר לי עששה בכעס עיני נפשי ובטני כי כלו ביגון חיי ושנותי באנחה כשל בעוני כחי ועצמי עששו (תהלים ל"א, י'-י"א). גם מאמר אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד כו' ואתה ידעת נתיבתי באורח זו אהלך כו' הבט ימין וראה ואין לי מכיר אבד מנוס ממני כו' (שם קמ"ב, ג'-ה').
דע כי היסורים מסוגלים לאחד מב' דברים, פעם המה מכוונים מאתו יתברך למרק עונותינו כאמרם ז"ל מה מלח ממתק הבשר אף יסורים ממרקין עונותיו של אדם (ברכות ח') ופעם המה מכוונים להכריח אותנו שנתפלל ונבקש רחמים להשיבנו לירושלים לקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ. ולבחון הדבר יהיה לנו לאות ולמופת כי אם הקב"ה מייסר אותנו כעונש אחד כמו רעב לבד או חרב לבד וכדומה מהצרות נוכל לדון עליה שהכוונה בה להצילנו על ידה מדינה של גיהנם, לא כן אם צרות רבות סבבונו כמו רעב וחרב ודבר רח"ל ושארי צרות כלם נקבצו באו יחדו זה הוא אות ומופת כי הקב"ה בא להעיר את לבבנו לבקש רחמים להשיבנו אל ירושלים. ממש על דרך אחד רודף אחרי עבדו שברח ממנו אם יבוא עליו כנגדו ויאבה לתפוש בו ולעכב לו הדרך הכי בעבור כן ילך וישוב לביתו הלא חלקת השדה לפניו להטות על ימין או על שמאל בלתי כאשר תבוא ותסובבהו מג' רוחותיו עד שלא יהיה דרך לנטות ימין ושמאל אז בהכרח יחזור למקומו. כך הקב"ה להכריח אותנו לשוב אל מקומנו הוא משלח עלינו צרות רבות ורעות מקיפות עלינו מכל עבר ומכל פנה עד אין דרך עוד לנטות ימין ושמאל אז בהכרח ציון ישאלו דרך הנה פניהם (ירמיה נ', ה') זה שאמר אלינו רועה הנאמן ע"ה בצר לך ר"ל בעת אשר המקום יהיה צר לך מלנטות ימין ושמאל ומצאוך כל הדברים האלה תדע ותבחין כי אין כוונת ה' יתברך כ"א ושבת עד ה' אלהיך כענין מאמר ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך (דברים כ"ח, מ"ה) שלא יהיה לך מקום לנוס מהם. וזה מאמר צרות רבות סבבונו קראנוך ה' אלהינו להצילנו מהם, אבל עיקר הכוונה בהם לעורר אותנו על בקשה אחרת היותר יקרה:
עוד נראה בזה על דרך מה שאנחנו רואים בהמוכרים פירות בשוק יש להם מדות ידועות אל תפוחים בעד גדול ובעד אגוזים מדה אחרת, וכדומה לכל מין מדה משוערת, ומשפט המוכר הזה בפנות ערב ונשאר לו מעט מכל מין אז הוא כולל כלם יחד אל כלי אחד, ב' תפוחים ג' אגוזים ודומיהם ומוכר אל תינוק הבא תחלה בזול כדי להריק הכלים.
הנמשל כבר ידענו כי הקב"ה יודע עתיו ורגעיו עד כי יש זמן לכל צרה וצרה כמאמר לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג', א') וכאמרם ז"ל ולא עוד אלא שמטריחים אותי לידע איזה גזירה כו' (שבת קמ"ה, ב'). ולכן מבשר לנו משה רבינו ע"ה ואמר בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה כלומר בראותך כי הצרות באות מעורבות כלולות ומשותפות או תדע ושבת עד ה' אלהיך, וזהו באחרית הימים כלו' אז כביכול הקב"ה מריק כל הכלים אז ושבת עד ה' אלהיך והבן:
ופעם אמרנו על דרך מוסר קודם ראש השנה בהספד שני ת"ח שמתו ביום אחד כי שלמה המלך ע"ה אמר אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע (קהלת ח', י"א). הכתוב בא להביננו איך לא נירא מאימת הדין שלמעלה וכמה יגדל מורא ופחד דינו ומשפטו של בו"ד, לזה השיב ואמר כי הנידון לפני בו"ד אם יתחייב בדינו הלא מיד נראה לעין כל סימני הדין אשר דנוהו השופטים, כי הלא יתנוהו בבית האסורים ולימים מספר יוציאוהו ויגמרו דינו ויעשו בו או חרב או חנק, וכל הרואים את דינו והשומעים את משפטו ישמעו וייראו יפחדו וירעדו. לא כן משפטי ה' יתברך אם אמנם לא אחד בהם שלא יצא דינם ביום הדין עכ"ז ביום הדין עצמו כולם שוים כאחד כטוב כחוטא, כזכאי כחייב, אין שום סימן בהם וכולם ילכו לאהליהם שמחים וטובי לב, ואם כי באמצע השנה יראו באחד דין אשר דנו אותו בר"ה ויפחדו וישימו לב עכ"ז באמצע השנה אין הזמן גורם כ"כ אל ההתעוררות כאשר בימי הדין, ובטרם יגיעו ימי הדין הלא בין כך ובין כך כבר נשכחו הדברים מליבו ויהיה ר"ה והוא יעמוד בבהכנ"ס בלא מורא ובלא פחד. וזהו אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה ע"כ מלא לב בני האדם בהם לעשות רע, אבל כל זה יתכן על המקרים העוברים באמצע השנה, אבל אם יפגע דינו של הנידון באחרית השנה אשר משפטו ודאי יצא בר"ה של אשתקד אז ודאי ייראו כל אדם ויגידו פועל אלהים כו'. וזהו בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך.
ונשאתי על זה משל לסוחר גדול היה לו ב' משולחים אחד היה נוסע ללייפציג לקנות משם סחורה, ואחד שהיה נוסע עם הסחורות למכור בעיירות, ומעולם לא ראו המשולחים זה את זה והיה זה מביא סחורות רעות והיה קשה על המשולח השני למכור אותם, ולהוכיח אותו על פניו לא היה יכול כי לא השיגו כל הימים, פעם אחד פגעו זה בזה התחיל להוכיח אותו על שהוא בוחר סחורות פחותות כאלה והוציא אותם מאמתחתו והניח אותם לפניו לאמר איה עיניך ואיה הבחנתך איך לקחת סחורות כאלה אל ידיך.
הנמשל כי אם היה האדם מעלה על לבו הצרות העוברות עליו באמצע השנה אשר כלם באו לידו ביום ר"ה ודאי היה ירא וחרד על נפשו והיה נותן לב להתבונן על הימים הבאים, רק השכחה עולה ביניהם היינו בין יום הדין ובין הזמן שנתקיים הדין אבל אם יקרה מעשה הדין וקיומו באחרית השנה הלא הוא ממש כמו המשולחים הנ"ל שפגעו זה את זה פנים אל פנים:
עוד באור ע"ז כי משה רבינו ע"ה מסר סימן לישראל על זמן שיצעקו אל ה' לכלכלם לחם רעבונם ולא ישיגו מבוקשם ויבואו עי"כ להרהר ח"ו אחר מדותיו של הקב"ה כי הלא הוא שומע תפלות כל פה, ע"ז בא ואמר בצר לך כו' ושבת כו'. והוא על דרך שר גדול אשר בנו חטא עליו חטאה גדולה, ומפני ההכרח גרש אותו אביו אל ארץ אחרת למרחקים, ויען כי רחמי האב גדולים מאד על בנו באיזה פנים שיהיה, היה האב שולח לו ביודעים ובלא יודעים מתן בסתר כדי שלא ימות ברעב היה שולח לו בכל שבוע או בכל חודש מספר ידוע שיוכל לכלכל את רעבון נפשו, ויהי כי ארכו הימים והשר הולך בפנים זועפות כי נעצב אל בנו ולכתוב אליו שיבוא לביתו אין זה מדרך הכבוד איך אחר מעשים מגונים שעשה לו בנו ילך עוד אביו ויפייס אותו, והיה הולך במר לבו ונאכל חצי בשרו ויקרב אליו אחד מהשרים היושבים לפניו ויאמר לו אדוני אני מכיר בך ואני יודע את אשר בנפשך כי יש לך געגועים על בנך ולכתוב אליו אגרת אין זה נאות אל כבודך, אבל שמע נא איעצך והנער יבוא מעצמו גם אם לא תכתוב אליו דבר, לאמר הלא נפשי יודעת מאד כי פרנסת בנך בימים האלה ודאי רק מידך היא גם כי לא תגלה זאת לעיני אנשים עכ"ז הדבר מובן כי מאין הוא חי, לכן כל עוד אשר ארוחת שלחנו לפניו הוא יושב שמה וסובל עלבונו, עתה השב נא ידך אל חיקך ולא תשלח לו מהיום דבר על פרנסה וכאשר לא ימצא תחת ידו בהכרח יכניע לבבו הערל ויבוא אליך ויפייס אותך להשיבו על שולחנך.
הנמשל כי בעת החורבן גברה מידת הדין עלינו עד כי נתקיים בנו מאמר שלח מעל פני ויצאו (ירמיה ט"ו, א') ונתרחקנו מעל אדמתנו ואבינו שבשמים הלא רחמיו מרובים ובכל צרתנו לו צר ובהכרח גם היום הוא מכלכל אותנו ונותן לנו די מחיתנו, גם אם לא בסבות קרובות הנה הוא בסבות רחוקות, ועכ"פ הוא מפרנס אותנו שלא נמות ברעב ח"ו. אמנם עתה בראותנו כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב עניים ואביונים מבקשים לחם ואין אין זאת כי אם געגועים של אבינו שבשמים גדולים מאד כמאמר מה לו לאב שהגלה את בניו (ברכות ג') ושיבוא הקב"ה ויפייס אותנו אחר המעשים ואחר הנאצות הגדולות אשר עשינו לפניו זה ענין בלתי נאות, לכן אין עצה אחרת רק זאת שהוא פוסק מלשלוח לנו מחיתנו למען נתעורר אנחנו לקום לבוא אל מלכנו יתברך להתחנן לו להשיבנו אל מעון מקדשו. וזהו בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה כו' ודאי יש לו יתברך געגועים גדולים על בניו, ושבת עד ה' אלהיך והבן:
והמופת הזה שאמרנו מצאנו אותו ג"כ במדרש (ילקוט תהלים ג') דוד המלך ע"ה אמר ה' פעמים קומה ה', אמר לו הקב"ה דוד בני אפילו אתה מקימני אלף פעמים איני קם ואימתי אני קם כשאראה עניים נשדדים ואביונים נאנקים, הדא הוא דכתיב משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' (רמז תרכ"ז). ממש כדברי המשל שזכרו ז"ל על בנין המשכן למלך שהלך מביתו והעם מצפים על בואו ואימתי הם יודעים שיבוא בקרוב כשהם מכבדים את ביתו ואת אפריון שלו והוא מעלה אבק ידעו הכל כי בקרוב יבוא. כן ממש בראותנו עניים נשדדים ואביונים נאנקים תדע ובחנת כי קרוב יום בואו, לכן מכבדים ומטהרים מקום תחנותו כמאמר אשכון את דכא כו':
חלק יד
או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי (ד', ל"ד).
המשורר ע"ה אמר אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם (תהילים קמ"ד, י"ב) רצונו לבאר בזה שבח הכנסת ישראל כי הנה לכוף אילן בזקנותו ולא ישבר זה לא תמצא כ"א לעתים רחוקים וע"י סבות גדולות וביגיעות רבות, וכאשר תמצא אילן כפוף בכפיפות משונות תדע נאמנה כי מנעורותיו בעודו רך היה כפוף כן, כי אז כמה שירצו יכלו לעשות בו וכפפו אותו כן וגם כי הזקין לא סרו הכפיפות ממנו.
כן תאמין כי רחוק מאד להוציא יקר מזולל אותו שנתגדל מנעוריו בתאות גדולות ובחצי ימיו יעזבנו ויהיה נוצר תורה שומר מצוה, וגם אם תמצאנו לפעמים אבל רחוק הדבר מאד, כי אין כאל ישורון לייסד אומה שלמה בין העמים כמאמר שלפנינו או הנסה אלהים כו' (עי' מנורת המאור פרק ז' מכלל הב' נר א') ולכן היה הקב"ה בעצמו עמנו מעת צאתנו ממצרים עד בואנו לארץ ישראל אשר שם כבר היינו בנויים ועומדים על מעמד נכון מוכתרים ומלובשים בתורה ובמצות וחקים ומשפטים ישרים. וזהו אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם כי מלידה ומבטן היה להם החינוך הטוב לגדלם ולחנכם אל הטוב והישר.
חלק טו
אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו (ד', ל"ה).
והמאמר מפליא מאד עיני הרואים כי אם כל העם זכו לראות כבודו יתברך א"כ מה בקש מרע"ה הראני נא את כבודך.
אמנם אמתת הענין בזה כי גם מה שנאמר באצילי בני ישראל ויחזו את האלהים (שמות כ"ד, י"א) גם מאמר ראתה שפחה על הים כו' (מכילתא בשלח פרשה ג') לא שהם ראו בעיניהם מהות כבודו יתברך כי כבר נאמר כי לא יראני האדם וחי, היינו המלאך שהוא נקרא חי ג"כ לא יוכל לראות את כבודו יתברך (עי' רמב"ן) אבל הפי' בזה ממש על דרך אחד יש בידו חפץ וחבירו טוען כי החפץ הוא שלו וזה מראה לו לפניו את החפץ לברר לו שאינו שלו, דרכו ומנהגו שלא להראות לפניו כל החפץ כי אם אפס קצהו מה שיספיק לו להכיר דבר אמת שאינו שלו.
וזהו אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו, כלומר את זאת ראו והשיגו כי הוא יתברך הוא מה שאי אפשר להשיגו. וזאת היא ההשגה הנפלאה שאנחנו מחכים עליה לעתיד כמ"ש השל"ה הקדוש בפירוש התפלה שלו על מאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו כו' אז יפתחו מעיני החכמה ויהיה מושג להם מהותו יתברך שאי אפשר להשיגו, כמאמר תכלית מה שנדע הוא מה שלא נדע עכ"ל. השיעור הנפלא מן גבול ההשגה הנפלאה הזאת השיגו במעמד הנבחר ולא יותר כי יותר מזה אי אפשר עוד, וזהו אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים כו' ולא יותר, והבן בזה:
חלק טז
לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (ה', י"א).שפת היריעה
עיין מה שכתבנו למעלה פרשת נשא על מאמר איש כי יפליא לנדור כו', מובא שם מאמר המדרש את ה' אלהיך תירא שתהיה כאותן שנקראו יראי אלהים, ומי הם אברהם ואיוב אותו תעבוד כו' ובשמו תשבע אם יהיו בך כל המדות הללו אז בשמו תשבע ואם לאו לא תשבע. הבאתי שם מ"ש הרמב"ם ז"ל מצוה ז' מספר המצות להשבע בשמו כשיצטרך לקיים דבר מהדברים כי בזה תהיה הגדולה והכבוד והעלוי. היינו שזה מופת על הנשבע שהוא אוהב את ה' יותר מכל מחמדיו כי כן טבע האדם שיהיה על דל שפתיו לישבע בדבר שהוא חביב עליו ביותר. כמו מי שחלה לו בנו יחידו והוא צריך לישבע הלא ישבע ויאמר כן יתרפא בני מהרה, וכדומה ממקרי זמניות אשר יעיקו אותו ישבע בהם, וא"כ העוזב את כל עסקיו ואינו נשבע רק במאמר ה' בזה הוא מרומם ומנשא שם שמים. ויפה הזהיר עתה לא תשא, כמו לא תשא את ראש בני ישראל כלומר לא תרומם שם הקב"ה לשוא לישבע על שקר:
חלק יז
שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך, ששת ימים תעבוד כו' למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוצאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ה' לעשות את יום השבת (ה', י"ב-ט"ו).
כבר התעוררו הראשונים ז"ל על שנותו את טעמו מטעם האמור בדברות הראשונות, כי בפרשת יתרו אמר הכתוב בטעם מצות שבת כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו (שמות כ', י"א) א"כ מצות שבת הוא זכר לחידוש עולם ופה אמר הכתוב שהוא זכר ליציאת מצרים.
עוד ראוי להתעורר על מאמר ששת ימים תעבוד ועשית כו' כאלו הוא מצוה את האדם שיעבוד בששת הימים ולעשות בהם כל מלאכה הלא לא בא הכתוב רק לאסור המלאכה ביום השבת, א"כ לא היה לו לומר רק ביום השביעי תשבות.
גם ראוי לבאר מאמר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך כי אם להשוות את העבד להיות אתו במנוחה היה מהנכון לומר למען ינוח עבדך ואמתך עמך, ומלת כמוך תתפרש על איכות המנוחה.
ולבוא אל באור הענין נזכיר מאמר המשורר ע"ה בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה כו' (תהלים ל"ז, ג') ובגמרא: מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה אני ברי' וחברי ברי' כו'שפת היריעה כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני אין אני מתגדר במלאכתו (ברכות י"ז, א'). באור זה דע כי ההבדל בין עובד אלהים לאשר לא עבדו כי הצדיק מאמין בה' כי כל יכול הוא ואין מעצור לה' להושיעו להחיות נפשו גם בלא מלאכה ועסק כמו שאמר רשב"י ע"ה אפשר אדם חורש בשעת חרישה כו' וגם כי הרבה עשו כר' שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם (ברכות ל"ה) כי כמעשיו עשו אבל למדרגת אמונתו לא הגיעו, כי אם היה לבבם שלם עם ה' כמו לב רשב"י הי' עולה להם כמו שעלתה בידו, וא"כ היודע והמאמין את זאת הלא העסקים שהוא עוסק בהם בימי החול כמשא כבד יכבדו ממנו ולא יעשה אותם כ"א ע"ד חק וגזירה כמאמר למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה (דברים י"ד, כ"ט) ממש כמו האב הגוזר על בנו לחטוב לו עצים שעה אחת ואם לא יעשה כדבריו לא יתן לו ארוחתו, וגם כי הנער מקים גזירת אביו עכ"ז הוא עליו למשא כי נפשו יודעת מאד כי באמת גם אם לא יעשה לאביו מאומה מן המלאכות עכ"ז באהבתו ובחמלתו לא יחסר נפשו מכל טובה, לא כן אותו שהוא מקטני אמנה וכל משען לבו רק על מלאכת ידיו ופועל כפיו, הוא מלאכתו ערבה עליו מאד כי ע"י המלאכה חית ידו ימצא.
ההבדל השני כי אותו אשר עינו ולבו רק על תאות העוה"ז מלאכתו ערבה עליו כי יאכל וישתה וימלא תאות לבו שזהו תכלית מציאותו כפי דעתו הנבלה, כמ"ש הר"ת בספר הישר שלו: הרשעים חיים כדי שיאכלו וישתו, והצדיקים אוכלים כדי שיחיו, כי עינם ולבם רק על התכלית לעשות רצון בוראם להקים דברי התורה והמצוה. וההבדל ביניהם ממש על דרך שנים עושים במלאכה אחד עושה מלאכה לעצמו והשני עושה מלאכת שכנו, כי דרש אותו ומבקש מאת פניו שיעזור לו במלאכתו היום, ולמחר יעזור הוא אליו, כענין שמור לי ואשמור לך, וההבדל ביניהם נראה לעין כי המלאכה אשר זה עושה לעצמו תערב עליו המלאכה וחביבה בעיניו היגיעה, אבל בעושה מלאכת שכנו אין המלאכה ערבה עליו עתה כ"א הוא מצפה לגמול כי למחר יגמול שכנו עמו. כן מדת הצדיקים שמלאכתם אינה ערבה להם מפאת עצמותה כ"א עוסקים בה ע"ד הגמול היינו כי יחשבו בנפשם הלא כאשר יאכלו וישתו ויחזקו את גופם יהיה בידם כח לעשות חיל בתורה ומצות אבל לולא זאת היתה המלאכה והפרנסה עליהם למשא כי הצדיק יודע ואינו מסיר מלבו מאמר כי לא במותו יקח הכל ולא לו יהיה הזרע ולמי הוא עמל ומחסר את נפשו מטובה.
זהו מאמר בטח בה' ועשה טוב היינו עבודת ה' ומצותיו, ובמלאכת הארץ תהיה רק כאותו שעושה במלאכת שכנו, וזהו - שכן ארץ ורעה אמונה, והמופת על הבוטח השלם הזה גם כי הוא דבר המסור אל הלב עכ"ז גם בעיני בשר תראה ותבחון ענינו בעת כניסת השבת כי אם עושה מלאכתו בששת ימי המעשה כעובד במלאכת אחרים ועבודתו לו למשא והוא כעבד ישאף צל ומקוה כל השבוע לאמר מתי יגיע יום השביעי יום שבת מנוחה, לא כן אותו אשר מלאכתו ערבה עליו בששת ימי המעשה כפי ערבותה בחול כן ימר לו בשבת כי הלא ישבות ממלאכה ועסק ואינו מרויח כלום והוא אוכל ואינו עושה.
וזהו מאמר כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי היינו תורה ומצות כי דומה בעיניו שיוכל לחיות בלא הם וידמה בלבו כי מלאכת התורה והמצות אינה מלאכה אשר לעצמו כ"א מלאכת שכנו. כן להיפך הצדיק יערב עליו וינעם לו רק עבודת הקודש כי נפשו יודעת מאד כי הקנין המעולה הזה קנה לעצמו והוא ילוהו לבית עולמו. לא כן מלאכת עוה"ז כמשא כבד יכבד ממנו.