אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
דברים
חלק א
אלה הדברים אשר דבר משה (א', א').
במדרש: אמר ר' תנחומא למה הדבר דומה לאדם שהיה מוכר ארגמן והיה מכריז הרי ארגמן, הציץ המלך ושמע את קולו, קרא אותו וא"ל מה אתה מוכר אמר לו לא כלום, אמר לו אני שמעתי את קולך שהיית אומר הרי ארגמן ואתה אומר לא כלום, אמר לו אדוני אמת ארגמן הוא אלא אצלך אינו כלום, כך משה לפני הקב"ה שברא את הפה ואת הדבור אמר לא איש דברים אנכי אבל אצל ישראל כתיב בו אלה הדברים אשר דבר משה (פרשה א', ז').
ולהבין תכלית כוונת דבריהם ז"ל נקדים מה שכתבנו למעלה במקומו בבאור דברי המדרש מי שם פה לאדם אמר לו אם אין אתה איש דברים אל תחוש, הלא אנכי בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי, ועור מי שחפצתי ואם חפצתי שתהיה איש דברים הי' כמו כן, אלא לעשות בך נס אני חפץ בעת שתדבר שיהיו דבריך נכונים שאני אהי' עם פיך, הדא הוא דכתיב ואנכי אהיה עם פיך, מאי והוריתיך ר' אבהו אמר מורה אני דברי לתוך פיך כחץ כמה דאת אמר או ירה יירה (שמות רבה ג'). ויפה בארנו שם המאמר הזה על דרך שמצינו דבריהם ז"ל במקום אחר ומקנה רב היה לבני ראובן כו' (במדבר ל"ב, א') זה שאמר הכתוב כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים (תהלים ע"ה, ז') לא ממה שאדם יוצא ועמל בסחורה והולך ממזרח למערב נעשה עשיר כו' מהו ולא ממדבר הרים אמר ר' אבא מרומניא כל הרים שבמקרא הרים הן חוץ מזה שהוא רוממות, שאין אדם מתרומם מן הדברים האלה, מה הקדוש ב"ה עושה נוטל נכסים מזה ונותן לזה שנאמר כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים כו' (שם שם, ח') באף שהוא מביא על זה מרומם את זה.שפת היריעה שאלה מטרונא אחת את ר' שמעון בן חלפתא לכמה ימים ברא הקב"ה את העולם, אמר לה לששה ימים, אמרה לו מאותה שעה ועד עכשיו מה הוא עושה אמר לה יושב ועושה סולמות מעלה לזה ומוריד לזה (במדבר רבה פרשה כ"ב, ח'), אשר ענין שאלתה תמוה מאד כי מה לה לשאול מאותה שעה מה הוא עושה, מי הגיד לה כי הוא מוכרח לעשות דבר עד שתשאל עליו מה הוא עושה, ומה השיב לה ר"ש יושב ועושה סולמות:
והנראה בזה כי הנה המקרים העוברים על פרטי האדם והשתנות סדרי עניניהם יש לחקור עליהם אי מזה באו, אם בעת הבריאה והתחדשות המציאות מאין ליש ראה אלהים ויספר והכין ומדד לכל איש ואיש מנת חלקו וכוסו אם בדברים העצמיים מהמעלות והשלימות, ואם בהמשותפות מהקנינים החיצונים הכל כאשר לכל שקל בפלס ותכן במדה מששת ימי בראשית, עד כי מאותה שעה מפי עליון לא תצא עוד הרעות והטוב, אם דל ואם עשיר אם בריא ושלם ואם בעל מום הכל היה בכח בריאת מעשה בראשית, או אולי בעת הבריאה נברא העולם אך על דרך כלל סוגים סוגים למחלקותיהם, וחלקי השלימות אשר לכל מין יקיף המין כלו בשוה והשנויים ההוים המה מתחדשים עתה מרצון הגוזר ב"ה, והשכל ישפוט ע"ז ממאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א', ל"א) ובע"כ כי בסדר הבריאה לא היה דל ובעל מום, פסח או עור ולא שארי חסרונות, כי איך יאמר אליהם כי טוב, רק כל המקרים ההם המה ענינים מחודשים בעתם, וכמאמר חז"ל שמביאים הטפה ושואלים עליה מה תהא עליה עשיר או עני חכם או טפש כו' הא לך כי השנויים הן המה חדושים הנעשו עתה איש איש למה שראוי לו. וזהו שאלת המטרונא מאותה שעה מה הוא עושה, כלומר היש עוד דבר לחדש גם עתה בעולמו, כי הלא אפשר לומר שכל המקרים העוברים כלם נעשו ונגמרו מראש בזמן הבריאה, וע"ז השיב לה ר' שמעון יושב ועושה סולמות מעלה לזה ומוריד לזה שנאמר כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים וא"כ כל החדושים העוברים על אישים פרטיים המה נעשים עתה כפי הוראת חכמתו יתברך:
וההבדל בין ב' החלוקות הנ"ל אם יש לחקור אחר מי שנתחדש לו מקרה ולשאול על אודותיו כמו אלם או חרש וכדומה. כי אם נאמר שהדבר כבר נעשה בששת ימי בראשית אין לשאול עליו מדוע ישתנה זה מכל אישי ההמון, מב' טעמים, א'. כי זהו מפלאי מעשה בראשית הנעלמים מעיני כל בשר ואין לבוא בסודם, וכאמרם ז"ל כבוד אלהים הסתר דבר (משלי כ"ה, ב') זה מעשה בראשית (בראשית רבה פרשה ט', א').
הב' מפאת שלא נעשה בו שום השתנות כי אם שלא נתן לו כח הדבור ונשאר אלם, או שלא נתן בו כח השמע ונשאר חרש, או שלא נשפע אליו מזל הפרנסה ויהיה דל, אבל אם נאמר כי בששת ימי בראשית נברא הפה וכח הדבר לכלם בשוה, ופרנסה לכלם בשוה, אך כעת נתחדשה עליו הגזירה להוציאו מסדר הכלל ולעשותו אלם הנה בע"כ צריך הדבר טעם לאמר מה גבר בגוברין לשנות אותו מכלל המין ולאיזה סבה הוא:
הוא הדבר במשה איש האלהים כי הוא יתברך רצה להבינו כי בכוונה עשה אותו אלם למען יהיה מקום לעשות בו נס אח"כ לעת הצורך. וזהו שאמר יתברך אליו אם אין אתה איש דברים אל תחוש הלא אנכי בראתי כל פיות שבעולם. הרצון בזה לבל יאמר ללבבו שכל השנויים המה מששת ימי בראשית, לא כן כי אם אנכי בראתי כל פיות שבעולם כלומר בראתי את כל בני אדם בשוה בפה דובר. וזהו ואני עשיתי אלם למי שחפצתי כלומר האלמים אשר אתה רואה דע לך כי אני אני הוא עשיתים עתה בעבור להשלים חפצי ע"י. וזהו ואם חפצתי שתהיה איש דברים היה כמו כן, כלומר לא הייתי צריך לעשות לך מאומה כי אם היית כמו כן, פי' היית נשאר עומד על הבחינה הראשונה שוה לכל איש אלא לעשות בך נס אני חפץ. וזהו שאמר יתברך למשה מי שם פה לאדם בזמן העבר היינו בעת הבריאה או מי ישום אלם בזמן העתיד המה המקרים המתחדשים הלא אנכי ה', כלומר הלא אנכי חסרתי ממנו עתה מה שנתתי לו כבר, ובע"כ כי יש לי בזה כוונה הכרחית. וזהו ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר ובא מדרשם ז"ל מורה אני דברים לתוך פיך. וז"ש ז"ל ואחר באו משה ואהרן אל פרעה, פרעה עשה סעודה ביום גנוסין שלו ובאו אצלו מלכים רבים בעטרות והכניעו לפניו, באו עבדיו ואמרו לו ב' זקנים עומדים על הפתח אמר להן יעלו, כיון שעלו היה מסתכל בהן שמא יעטרו אותו או שמא יתנו לו כתבים, ואף לא שאלו בשלומו, אמר להם מי אתם, אמרו לו שלוחיו של הקב"ה אנו, מה אתם מבקשים אמרו לו כה אמר ה' שלח את עמי וכו' (שמות רבה פרשה ה', י"ד) והוא פלא איך לא צוה להמיתם תיכף על העלבון הגדול הזה שהשיג מהם. אבל הוא הדבר שאמרנו כי מיד בראותו משה עומד ומדבר לפניו ושפתיו ברור מללו כה אמר ה' שלח עמי כו' נרתע ונפל עליו פחד ורעד כי הלא ידעו את משה שהוא כבד פה אינו יכול לדבר ועתה הוא מדבר צחות ונתפעל בעצמו למאד. (וזה יתרון לפרעה על בלעם הרשע כי האתון הוכיחה את בלעם כאשר פתח ה' את פיה ותדבר עם בלעם, ובלעם השיב דברים אל האתון ולא נתפעל מאומה ואמרה לו הלא אנכי אתונך כו' ההסכן הסכנתי כו' כלומר איך לא תשים לבך על ענין נפלא כזה שידבר הסוס עם האדם הרוכב עליו, ובכוונה ובזדון לבו ועריצת נפשו עשה הפקח הזה בערמה והתחזק לבלי יתפעל מאומה נגד זקני מואב וזקני מדין למען יחשבו הם שהוא רגיל בכך ודרכו תמיד לדבר עם האתון, והאתון משיב לו ע"ז אמרה לו הלא אנכי אתונך הלא אינני רק סוס ככל הסוסים וכל החמורים ההסכן הסכנתי כו').
וזהו ואנכי אהיה עם פיך כי הקב"ה רצה לאמת הדבר לעין כל אשר הדברים אשר ידבר משה אינם מדברי משה כי אין לו כח הדבור והוא כבד פה וכבד לשון וכאשר היה מדבר בשם ה' הלא שפתיו ברור מללו והיה מדבר כהוגן, ואם כן ראו כלם שהקב"ה מדבר מגרונו של משה. וזהו ואנכי אהיה עם פיך היינו כי אני בעצמי אדבר מגרונך וכמאמר המדרש הנזכר מורה אני דברים לתוך פיך כמורה דברים לגרונו בעת דברו בשליחותו של הקב"ה:
והנה שאלתי את פי מו"ר הוא רבינו הקדוש הגאון החסיד מו"ה אלי' מווילנא זצוק"ל מה ההבדל בין התורה הקדושה ובין משנה תורה ואמר לי כי הארבעה ספרים הראשונים היו נשמעים מפי הקב"ה בעצמו דרך גרונו של משה, לא כן ספר דברים היו ישראל שומעים את דברי הספר הזה כאשר שמעו דברי הנביאים אשר אחר משה אשר הקב"ה אמר אל הנביא היום וליום מחר הלך הנביא והשמיע החזון אל ישראל וא"כ בעת אשר דבר הנביא אל העם כבר היה נעתק ממנו הדבור האלהי, כן היה ספר דברים נשמע אל ישראל מפי משה רבינו ע"ה בעצמו:יריעות האהל
והוא אמרם ז"ל במדרש: מרפא לשון עץ חיים (משלי ט"ו, ד') הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו לא איש דברים אנכי כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים שנאמר אלה הדברים אשר דבר משה (פרשה א', א') כי מתחלה היה ההכרח שיהיה משה כבד פה למען ידעו ישראל ויתברר להם אשר הדברים היוצאים מפיו ונועמם ומתיקותם המה מנועם זיו העליון ב"ה ולא המתקת פי המדבר אליהם כי אינו יכול לדבר מאומה, כל זה היה משה צריך בעת אמר מצות התורה אל בני ישראל פעם ראשונה, אבל עתה בבוא משה להחזיר התורה פעם שנית שכבר נמתקו הדברים ונתבשמו באזני השומעים אמריו כי נעמו מאד, אין הכרח לו עוד שיהיה גם עתה כבד פה כי ללא צורך הוא, נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים שנאמר אלה הדברים היינו שהיה מדבר כראוי, והטעם כי הם הם הדברים אשר דבר משה כבר אל בני ישראל וכבר שמעו אמריו ונתבשמו אצל השומעים, והבן:
וזהו שאמר המדרש למה הדבר דומה לאדם שהיה מוכר ארגמן כו' הוא מליצה נפלאה על הרפואה שהשיג משה רבינו ע"ה בלשונו אמר לו אדוני אמת הוא ארגמן ואצלך אינו כלום, כך משה לפני הקב"ה גם כי עד עתה דבר ג"כ כהוגן עכ"ז עד היום הזה אין חדוש כי אצלך לא איש דברים אנכי, ר"ל לא אני הייתי בעל המדבר הדברים כי אם הקב"ה היה המדבר מתוך גרונו, לא כן עתה כי הדבור הוא דבורו של משה בנבואה כמשפט כל הנביאים שאין השכינה מדברת מתוך גרונם ועכ"ז דבר עתה כהוגן וא"כ בע"כ כי נתרפא משה:
חלק ב
אלה הדברים אשר דבר משה כו'. מדרש: אלה הדברים מה הדבורה הזו דובשה לבעלה ועוקצה לאחרים כך הן דברי תורה סם חיים לישראל וסם המות לעובדי גלולים (פרשה א', ו').
והדברים נפלאים מאד מה ראו חז"ל לרמז זאת במאמר אלה הדברים כו' ולדרוש דרש רחוק כזה.
אבל הסכת ושמע באור הדברים ונקדים מאמר והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי כו' כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים (ישעיה נ"ו, ז'). ורז"ל אמרו מנין שהקב"ה מתפלל שנאמר ושמחתים בבית תפלתי תפלתם לא נאמר כו' יה"ר מלפני שיכבשו רחמי את כעסי (ברכות ז', א'). הדבר פלאי איך שייך תפלה בינו לבין עצמו, והרחמים שיכבשו את הכעס שייך לומר רק אצל בשר ודם כי האדם יזדמן שיהיה כפוסע על שני סעיפים מקצתו מרוצה ומקצתו כעוס, אבל כלפי מעלה לא שייך לומר כדברים האלה.
אבל הנראה לדעתי בזה כי הנה כבר ידענו מאמר שלמה המלך ע"ה כי ברב חכמה רב כעס כו' (קהלת א', י"ח) וזאת עינינו רואות כי האיש הכפרי יערוך עצמו לאיש צדיק תמים, וזה לו מסבת מעט הבנתו, והחכם גם כי נפשו יודעת כי מעשיו טובים ומעולים הרבה מאד ממעשי הכפרי אלף פעמים ככה, עכ"ז אינו חשוב בעיני עצמו למאומה כי השגתו מחייבת אותו לעבודה היותר מופלגת עד לאין תכלית, כי הבורא יתברך ראוי לעבוד אותו כפי גודל אלהותו הנשגב מכל רעיון. וזאת תורת האדם משביעים את הנשמה ואומרים לה היה צדיק ואל תהי רשע ואפי' כל העולם אומרים עליך צדיק אתה היה בעיניך כרשע (נדה ל', ב'):שפת היריעה
וכבר נאמר מה אנוש כי יזכה וכי יצדק ילוד אשה, הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו אף כי נתעב ונאלח כו' (איוב ט"ו, ט"ו-ט"ז). וא"כ כאשר יעלו מעשינו לפני הבורא יתברך יהיה כביכול מקצת מרוצה היינו כאשר יערוך עבודתנו לערך דלות השגתנו וקוצר ידנו, ועכ"ז האמת אתו יתברך כי לא יצאנו ידי חובותינו כל מאומה. ולכן הקדוש ב"ה מפייס את עצמו כביכול שיכבשו רחמי, היינו בהיותי מביט על דלות ערכם וקוצר השגתם אשר כפי דל ערכם הם יוצאים ידי חובתם, זה יכריע ויכבוש את כעסי על העדר העבודה הראויה לי, ע"פ אמת ראוי לכעוס עליהם, והמליצו חז"ל על זה לשון תפלה שהקב"ה יכריע את מדת דינו לכף זכות:
ומעתה יתבאר יפה מאמר והביאותים אל הר קדשי כו' כי ביתי בית תפלה כו' כי הנה סגולת ביהמ"ק ורוב צרכו לבית ישראל להקריב עליו קרבן לכפר עלינו כאשר נחטא ח"ו, ועוד זאת לבוא לביהמ"ק מלך עולמים יתברך שמו לבקש רחמים עלינו ולהתפלל על המקרים הרעים אשר השיגונו מסבת עונינו להסירם מעל פנינו. כ"ז אם נהיה חוטאים ח"ו אז מהצורך אלינו לבוא אל הבית הזה ושמה יבקש כל איש על נגעו ומכאובו, כאשר הציע שלמה המלך ע"ה בתפלתו הנעימה, אבל כאשר נזכה ונהיה צדיקים גמורים על צד היותר טוב אז מה צורך לנו אל התפלה כאמרם ז"ל שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה (ישעיה מ"ו, י"ב) אלו צדיקים גמורים שכל העולם נזונים בצדקה והם נזונים בזרוע (ברכות י"ז, ב'). (אבל הקדים וקרא אותם אבירי לב בעבור כי באמת גם הצדיקים אינם צדיקים בלתי בערך דלות השגתם לכן נקראו אבירי לב כי הם ישפטו כן לפי דעתם) וא"כ מה ישמש אז הביהמ"ק כי אין צורך לקרבן לכפר ולא לבוא שמה להתפלל. אמנם כבר ידענו מפי רז"ל במדרש לעתיד כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל וכו' הדא הוא דכתיב עוד ישמע במקום הזה כו' מביאים תודה בית ה' (ירמיהו ל"ג, י'-י"א) (ויקרא רבה פרשה ט', ז') וא"כ יהיה כל סגולת הבה"מ לבוא שמה בתודה ובתהלה לתת הודאה על העבר:
והנה ידענו כי אנחנו מובחרים להצדיק את כל העולם ולהיישיר דרכיהן ותהלוכותיהם, כמאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כ"ח, י') כלומר מסבת יראתך וקדושתך תתמשך היראה גם אליהם, וכמו שבארנו ענין זה באורך למעלה (פרשת תזריע). וזה תלוי בערך מעמדנו כי אם אנחנו רשעים שאינם גמורים אז המה רשעים גמורים, ואם ישראל כלם צדיקים גמורים אז המה צדיקים שאינם גמורים, וכמבואר על דור העתיד נכון יהיה הר בית ה' כו' ונהרו אליו כל הגוים והלכו עמים רבים כו' ויורנו מדרכיו (ישעיה ב', ב'-ג'). וא"כ בהיותנו צדיקים שאינם גמורים אז מוצלח לנו הבה"מ על התפלה ועל התחנה, ואליהם אינו ראוי כל מאומה כי הם רשעים גמורים. ולעתיד כאשר נזכה להיות צדיקים גמורים לא ישמש אצלנו הבהמ"ק כ"א לבוא שמה בתודה אבל אליהם יהיה מוצלח לתפלה. וזהו והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי כו', ר"ל לא לבוא שמה בתפלה ותחנה להושיעם מן המקרים, כי אז ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה ולא יבואו לביהמ"ק רק לבוא לפניו יתברך בתודה וקול זמרה, וזהו ושמחתים בבית תפלתי.
ובמאמר בבית תפלתי הורה לדעת גם כי באמת לא יצאו ידי חובת העבודה הראויה אל הבלתי בעל תכלית, כי גם שמים לא זכו בעיניו הנה ע"ז ה' צבאות יגן עליהם בתפלתו שהוא מתפלל יהי רצון שיכבשו רחמי את כעסי וכמו שנתבאר. וזהו ושמחתים בבית תפלתי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים המה יצטרכו להתפלל, אבל לא אתם כי יספיק בעבורכם תפלת הקב"ה לבד.
ומעתה מאמר המדרש מבואר מאד כי הנה אחר אשר יחד לנו הקב"ה ספר שלם בתורה על דברי תוכחות ומוסרים מה יעשה בו אחר אשר ישראל יתבררו ויתלבנו ויהיו צדיקים גמורים תמימים ושלמים ואז יהיו התוכחות אך למותר: אמנם התשובה בזה ג"כ על דרך שאמרנו כי לעת עתה ישראל צריכים לתוכחה ולמוסר, ולהם לא יועיל כל תוכחה, אמנם כאשר יתעלו ישראל ויתבררו ויתלבנו בשלימות ודאי אז יתעלו גם הם להיות צדיקים שאינם גמורים ויהיו הם ראויים אל התוכחות, ולכן יפה המשילו ז"ל את התורה לדובשה והמוסר לעוקצה, וזהו מה הדבורה הזו דובשה לבעליה ועוקצה לאחרים. ויפה דרשו זאת על מאמר אלה הדברים כו' שהוא התחלת ספר המוסר אשר סידר לפני ישראל שלא יקשה בעינינו מה יהיה משפט הספר הזה כאשר נהיה צדיקים גמורים, לזה אמרו שיהיה עוקצה מסוגלת לאחרים, והבן:
חלק ג
ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, ה' אלהי אבותכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם (א', י'-י"א).
מדרש: אמרו ישראל רבינו משה הקב"ה לא נתן קצבה לברכתנו ואתה אמרת אלף פעמים אמר להם מה שברכתי אתכם משלי ברכתי כו' (פרשה א', י"ג).
ולכאורה א"כ ברכתו ללא צורך כי הלא בכלל מאתים מאה.
ונקדים לזה מאמר המדרש אין דור שאין בו כאברהם (בראשית רבה ע"ד). והוא דבר זר מאד, כי אם הדבר כן מדוע החליטו ז"ל אין קורין אבות אלא לשלשה (ברכות ט"ו) ובע"כ שאין עוד בעולם כמו אבותינו הקדושים גם למטה ממדרגתם הרבה, אולם הטבנו את אשר דברנו בספר קול יעקב (במגלת קהלת) על מאמר אדם אחד מאלף מצאתי, כי באמת יש די לעולם באיש אחד רק באופן שיהיה שלם בתכלית השלימות. וזהו מאמר אחד היה אברהם ר"ל כי הוא היה שלם בכל חלקי השלימות וכן יצחק ויעקב כל אחד היה די אל קיום העולם בכלל, ומהם והלאה נתמעטה המדרגה ונתחלקה שלימותו לי"ב שבטים. והצטרפות כל הי"ב שבטים היה שקול כמו האחד מן האבות, ומהשבטים ולמטה נתמעטה המדרגה עוד יותר עד שנאמר עליהם וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ (שמות א', י"ב) פי' כל אשר ירדו ממדרגתם היה ההכרח להרבות אותם יותר עד אשר מכלם יצטרף שלימות אדם אחד. וזהו מאמר רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ועל ידי כן ותגדלי (יחזקאל ט"ז, ז') וכמו שנתבאר ריש פרשת שמות. וזהו שאמרו אין דור שאין בו כאברהם היינו אשר מכלם יצטרף שיהיה בין הדור כלו בכלל כאיש אחד אברהם. (והשלמת הדברים תמצא בקול יעקב):
חלק ד
ה' אלהי אבותיכם. מדרש: כך שנו רבותינו אל תהי דן יחידי כו' אמר ר' ראובן ומהו חותמו של הקב"ה אמת, ולמה אמת אמת יש בו שלש אותיות אל"ף ראשון של אותיות מ"ם אמצעית תי"ו סופן, לומר אני ראשון ואני אחרון (ישעיה מ"ד, ו') כו'. (פרשה א', י')
ראיתי להגאון בעל מנורת המאור זצ"ל מביא על זה רמזים הרבה (נר ב' כלל ב' פרק א'), ובאין ספק הם דברי קבלה מפי חז"ל, כי כן דרכו בכל ספרו היקר ללקט אורות מפי חכמי התלמוד והמדרשים, ברא אלהים את סופי תיבות אמת ברא אלהים לעשות סופי תיבות אמת, אתי מלבנון תבואי ראשי תיבות אמת. ומה מאד ראוי לדעת ולהשכיל על דבר אמת מדוע בבראשית ברא כו' נרמז האמת בסופי תיבות, ובמאמר אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי נרמז האמת בראשי תיבות.
אבל דע כי בעת הבריאה רמז הכתוב במאמרו ברא אלהים לעשות בסופי תיבות אמת, להורות כי כל קיום העולם רק על האמת, כי אם היה נשאר העולם ומעמדו על אותו מעמד שהיה קודם החטא, ואשר יהיה לעתיד לבוא שאמרו חז"ל עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת (שבת ל') אשר ההשפעה לא תצטרך אל מעשי בני אדם, היתה ההשפעה רחוקה מאד מן השקר כי כל מציאותה היתה מאת ה' יתברך ולא היה לאדם כ"א לאכול ולשתות ולעשות טוב. לא כן כמו שהעולם עתה שכל מעשי ה' צריכים תיקון, וההכרח עוד אל עבודה רבה, ולעבוד באחיהו איש, הנה בעבודת עבודה ויגיעת העסקים כבר נמצא השקר מן השקרן והצדק מן התם כמאמר תומת ישרים תנחם (משלי י"א, ג'). וזהו מאמר אשר ברא אלהים לעשות היינו שיצטרך האדם לעשות ולתקן הדברים איך להוציא לחם מן הארץ, לכן רמז במאמר זה אמת להורות כ"א יתנהג האדם באמת יתקיים העולם וכאשר יתנהג בשקר יתקיים בו מאמר ואיש תרומות יהרסנה (שם כ"ט, ד'):
והנה ידענו כי האדם יען כי הוא מורכב מב' דברים מגוף ונפש, משלימיו ומקיימיו ג"כ ב' דברים קיום הגוף על קיום העוה"ז, וקיום הנפש על התורה והעבודה אשר בעבודת המקדש. וההבדל בין חפצי העוה"ז ובין התורה והעבודה כי חפצי העוה"ז מתחלתם ועד קרוב לסופם הכל בא מאת ה' עם מעט עסק מן האדם, אבל בסוף נופלת ביד האדם בעצבון וביגיעה לקצור ולאסוף, ולדוש ולטחון ולאפות, לטוות ולארוג, וכדומה כמה מלאכות כבדות עד כי המלאכה רבה מאד ועסק זה תלוי באמת ושקר לכן מרומז בו האמת בסופי תיבות ברא אלהים לעשות. אמנם התורה והעבודה ענין זה תלוי בבחירת האדם כמאמר אם שמוע תשמע אם שמעת תשמע עוד (סוכה מ"ו) וכן המשכן והמקדש תחלתם היה רק מבחירתם ונדבת לבם כמאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. ובזה כבר ניכר האמת מן השקר כי מי שבחירתו טובה באמת ובתמים לשם כבודו יתברך סופה להתקיים כמו שנאמר וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו (דברי הימים א' כ"ט, ט') היינו כי בטחו בההתחלה הטובה והטהורה אחר כי ההתחלה היא באמת ודאי יזכו לגמרה גם כי המלאכה גדולה ורבה מאד, אם במלאכת עבודתו ואם בהקמתו, סמכו עצמם על הנאמן האמתי שישלים להם כל ישעם וכל חפצם בגמר מלאכתו לכל מעשהו. ואם כן התורה והעבודה צמיחת התחלתה היא הבחירה הטובה וכאשר הוא באמת ותמימות סופה להתקיים לכן במאמר אתי מלבנון כלה רמז בהתחלת התיבות לאמר שימלא ה' משאלות לבנו אתי מלבנון תבואי ור"ת אמת לומר כי בך בטוח אם תהיה בחירתך טובה באמת, והבן.