אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
קדושים
חלק א
דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם (י"ט, ב'). ילקוט: אמר הקב"ה לישראל הואיל והקדשתי אתכם לשמי עד שלא בראתי העולם לפיכך היו קדושים כשם שאני קדוש.
ולבוא אל באור המאמר נקדים מאמר הכתוב כה תאמר לבית יעקב כו' ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כו' (שמות י"ט, ג'-ה'). המפרשים ז"ל כבר התעוררו על יתור מלת ואתם, כי די היה לכתוב רק וא"ו החבור ותהיו לי ממלכת כהנים והיה הענין מחובר יפה אל הדברים שלמעלה, משא"כ עתה שהוסיף הכתוב מלת ואתם נראים הדברים כאלו תחלה דיבר עם הזולת. אבל הכתובים יתבארו יפה אף נעים על דרך שאמר המשורר ע"ה לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים (שיר ז', י"ב) שאמרו חז"ל בכופרים בך ואח"כ נשכים לכרמים אלו ישראל (עירובין כ"א) כי כבר נתבאר כי יש לישראל ב' מדרגות בחשיבות לפני המקום יתברך, הא'. אם הם טובים ושלמים בעצם והיא מדרגה מעולה עד מאד כי אז הם מאירים בפני עצמם כמאמר הן עם לבדד ישכון (במדבר כ"ג, ט') ב'. היא חשיבות בהצטרפות, כי בהיותם ח"ו חסרים במעלתם בלתי טובים ושלמים בעצם אז הקב"ה מתחסד עמנו לצרף מעשינו נגד הזולת ואז יראה יתרוננו כיתרון האור מן החושך, כמאמר הנזכר לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים בכופרים בך אח"כ נשכימה לכרמים כו'. והקב"ה לא העלים זאת מישראל אבל אמר למשה רבינו ע"ה כה תאמר לבית יעקב כו' ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים, בזאת גילה יתברך אלינו איך הוא מתחסד עמנו לעת הצורך ע"י צרוף זה להעריך אותנו נגד הזולת. וזהו והייתם לי סגלה מכל העמים כלומר אני מצדי אבטיח לכם להתחסד עמכם ולי יספיק זה מדוחק, אבל ואתם חלילה לכם להסתפק בזה ולסמוך עליו רק תראו ותשתדלו שתהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש, שתהיו קדושים באמת בלי צורך לצרף נגד הזולת, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל (ועי' קול יעקב אסתר על מאמר כטוב לב המלך ביין):
חלק ב
ובמדרש: אמר ר' יהודה בן פזי מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים אלא ללמדך שכל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה (פרשה כ"ב, ו').
ההוראה כי במאמר זה דברו ג"כ מן הענין שאמרנו לומר כי אותו שהוא מצוי בין שטופי זמה והוא פורש עצמו מהם ואינו עושה כמעשיהם נקרא ג"כ קדוש, כי באין ספק לא אמרו השבח הזה על ר' שמעון בן יוחאי וחבריו, שיחשב להם פרישתן מן העריות שיהיו נחשבים לקדושים אחר היותם טהורים כמלאכי השרת, וכמה רחוק ענין זה מהם ומעלוי מדרגתם.
אכן הקב"ה צוה ואמר דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם, וביארו ז"ל במאמר הנזכר אמר הקב"ה לישראל הואיל והקדשתי אתכם לשמי עד שלא בראתי העולם לפיכך היו קדושים כשם שאני קדוש. אשר לכאורה מה נ"מ בטענה זאת שקידש אותנו קודם הבריאה, מה לנו אם אז או אח"כ.
אבל עומק כוונת המאמר יתבאר יפה ע"פ משל לעשיר בעיר קטנה ולו בת יחידה וגמר בדעתו ללכת ולתור בארץ לבקש לו חתן מופלג, עד כי בא אל הישיבה הגדולה אשר במרחקים ויבקש את פני ראש הישיבה לאמר הרבה עלי מהר ומתן ואני אתן ככל אשר יצוה אדוני עלי, רק לבחור לי חתן כחפץ לבבי, ויאמר אליו ראש הישיבה אם תפזר בעבורו כך וכך הנה לפניך חתן, והוא הטוב והמעולה מכל בני הישיבה אם בשכלו הזך, ואם בהתמדתו כי לא יכבה בלילה נרו, והוא משים לילות כימים בהתמדה נפלאה, ויקחהו אל ביתו ונתן לו בתו, אח"כ ראה העשיר כי החתן הוא מתעצל בלמודו ולומד בבית המדרש אך שעה או ב' שעות ביום, והיה מתמרמר עד מאד. קרא את חתנו והוכיח אותו ע"ז ויען החתן ויאמר שאל נא את השמש אשר בבהמ"ד דפה אם אחד מכל בני העיר פותח ספר פעם אחת בחודש עכ"פ בלתי אני לבדי, הגם שאני מתעצל עכ"פ לא יעבור עלי חודש ולא שבוע בלא עסק התורה מעט, וגם אם לא אלמוד כל ימי ואשכח מה שאשכח עכ"ז יהיה נשאר בידי הרבה יותר מאשר תמצא בכל בני העיר הזאת, אז אמר לו חותנו תדע בני כי לא על דעת כן לקחתי אותך לחתן, לא לקחתי אותך בעיר הזאת בעבור היותך המעולה בין כלם, זכור נא כי הלא אני לקחתי אותך מישיבה של מעלה בהיותך בין אנשי מעלה, ושם היית המעולה והמחודד והמתמיד המצויין, א"כ לא אסתפק עתה כאשר אראה אותך מעולה ונבחר בין בחורי העיר הזאת, אבל בע"כ צריך אתה להיות מתמיד כאותו אשר שמה בין אנשי קודש נקרא מתמיד, כי שמה לקחתי אותך ושמה בחרתי בך.
זאת היא טענת הקב"ה נגד ישראל הרוצים למצוא חן בהצטרפות ערכם נגד הפחותים והכופרים, נגד ההוללים והשכורים, אמר הקב"ה לישראל לא כן הדברים הואיל והקדשתי אתכם לשמי עד שלא בראתי העולם, בטרם נראו הפחותים והשכורים האלה על פני המציאות, הנה מאז ומקדם קדשתי אתכם לשמי, וא"כ איך תאמרו עתה להעריך אתכם נגדם הלא אז המה לא היו ובית מרזח ובית משתאות לא היו וא"כ היו קדושים כשם שאני קדוש. וזהו קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם כלומר כמו שאני קדוש בלא הצטרפות נגד הזולת ודו"ק:
עוד באור נחמד על מאמר זה כבר נתתי לפניך בחלק הראשון (סוף פרשת וישב) דרשהו משם וינעם לנפשך:
חלק ג
קדושים תהיו כו'. מדרש: מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים אלא ללמדך כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש (שם).
אם תזכרו ראשונות מה שכתבנו כבר (קול יעקב שה"ש) בבאור מאמר שחורה אני במעשי ונאוה אני במעשי אבותי. והמורם מדברינו שם כי כמו אשר טבע האדם בעניני הגוף ממוזג כח האב בגוף הבן, וע"פ רוב טבע האב והבן שוים. כן במעלת הנפש וחסרונה תשוה נפש הבן אל נפש האב ונקל לבן צדיק ללכת בדרכי אביו אחר שאביו היה כבר צדיק, וכבר אמרו חז"ל שבשביל שגדרה שרה את הערוה במצרים ממנה זכו נשי ישראל לגדור ערותן, ובשביל שגדר יוסף את הערוה ממנו זכו בחורי ישראל לגדור ערותן כי מעשה אבות סימן לבנים ומעשה אבות יירשו בניםיריעות האהל כי בנקל ילכו הבנים בדרכי אביהם הצדיק וישתלשל זכותו על בניו ועל בני בניו לדורותם אחר הבחירה והחפץ, כהחוזר אחר ירושה מאבותיו.
וכמו שמבואר במדרש אתי מלבנון כלה (שיר השירים ד', ח') עד שאתם עוסקים בטיט ולבנים קפצתי וגאלתי אתכם (שיר השירים רבה פרשה ד', י"ז) תשורי מראש אמנה זה אברהם שכתוב בו והאמין בה' (שם שם, י"ט). כי כבר ידענו כל התחלות קשות וכל ההתחלות יהיו בהכרח קטנים בכמות, אך אח"כ יהיו הולכים וגדלים ולא תמצא דבר שיעלה ויצמח מאין ומאפס ויהיה גדול במאד מאד, וישראל עושה חיל ברגע אחת כמאמרם ז"ל הנזכר אתמול בטיט ולבנים עכשיו אתי מלבנון כו'. וכמ"ש בילקוט מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו (תהלים קי"ח, כ"ג) זהו שאמר הכתוב מי זאת עולה מן המדבר, משועבדים בטיט ולבנים ועכשיו לארבעה דגלים, משיבים ישראל אף אנו תמהים על עצמנו ורוח הקודש אומרת מאת ה' היתה זאת כו'. אין זאת כ"א שהיה מה שהיה כבר, כי מעשי אבות נתעוררו על הבנים.
והעד הנאמן על זה המקרים הרעים אשר קרה אותם במדבר מהיפך אל היפך, כמו כל הנסיונות אשר נאמר וינסו אותי זה עשר פעמים (במדבר י"ד, כ"ב) ממש על דרך סוחר בא למלון והבעה"ב כבדו בסעודה גדולה ובכלים יקרים מכסף וזהב, ובתוך הסעודה הציץ האורח וראה את בעלת הבית ובניה הולכים קרועי בגדים ויחפים חשופי שת, אמר אין זאת כ"א שהוא משתמש בכלים שאולים והוא בעצמו אביון. וזהו שחורה אני במעשי, לומר כי כל מה שפעלנו רוח טהרה מאבותינו נוצצה בנו, וכל הרע הוא מאתנו, וזהו ונאוה אני במעשי אבותי.יריעות האהל
המורם מזה כי הטוב והקדושה מושפע אלינו מאבותינו אם רק נשמור ארחותינו לבלתי התגאל בגלולי הטמאות והתועבות וזהו מאמר אוהבי ה' שנאו רע שומר נפשות חסידיו. (תהלים צ"ז, י') כמו ואביו שמר את הדבר כלומר כי זה דרכו יתברך מעולם, כי זכות הצדיק הוא שמור ובא אל צאצאיו הבוחרים ללכת בדרכי אבותיהם. הוא שומר נפשות חסידיו,יריעות האהל וזהו אור זרוע לצדיק ועי"כ - ולישרי לב יהיה שמחה, כי יהיה נקל להם ללכת באור אביהם הצדיק אשר הזריח עליהם, והשלים ואמר שמחו צדיקים בה' והודו לזכר קדשו שהוא זוכר לנו קדושות הקדושים אשר בארץ המה.
הוא שהסמיך הכתוב ואמר ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו לפניכם, ולא תטמאו בהם כו' קדושים תהיו כו' כי כאשר תמצא רק העדר טמאה וגדר ערוה תמצא קדושה, כי הקדושה היא אלינו מורשה.
והסמיך לזה אזהרת אל תפנו אל האלילים כו' ואח"כ אמר עוד אל תפנו אל האובות ואל הידעונים אל תבקשו לטמאה בהם כו' והרצון במאמר זה להודיענו ענין המבואר ברז"ל שאני מינות דמשכי (ע"ג כ"ז, ב') היינו כי יש כח במינות להמשיך את האדם מדעתו עד שלא ישאר על מעמד בחירתו הקודמת. ולכאורה אין הדבר מובן איה איפוא יתן יתברך כח במינות להעביר את האדם מבחירתו, הלא כבר אמרו ואלו רשע או צדיק לא קאמר (נדה ט"ז, ב').
אבל הבנת ענין זה מצאנו בדברי רז"ל (ריש פ' שמיני) חכמות בנתה ביתה זה הקב"ה דכתיב ביה ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג', י"ט), שלחה נערותיה תקרא על גפי מרומי קרת שהגביה אותם וקרא אותם אלהות, שנאמר אני אמרתי אלהים אתם, ואחר כל השבח הזה מי פתי יסור הנה הניחו דעתו של הקב"ה והלכו אחר דעתו של נחש, בשביל כך חסר לב אמרה לו כי עפר אתה ואל עפר תשוב. באור הדברים ע"פ משל לשני ילדים הלכו מביתם ובאו אל בית השכן וראו בביתו מאכלים ערבים מאד, וגנבו ואכלו והילדים ההם היו אחד בן עשיר ואחד בן עני והיו מלמדים זכות על בן העני לאמר יצרו תקפו בראותו מאכלים ערבים ומתוקים וריחם נודף מאד, וחייבו את בן העשיר לא על האכילה כ"א על הכניסה לשם לאמר זאת צדקת אחרי ראותך המאכלים גבר היצר עליך לאכול מהם, אבל עכ"ז למה נכנסת לשם, כלום חסר לך בבית אביך די תאות נפשך.
וזהו מאמר הן הניחו דעתו של הקב"ה והלכו אחר דעתו של נחש. פירוש כי זה הוא ענין הכעס והקצף על שעלה על דעתם לעיין ולבקר על דבר מינות הטובה היא אם רעה, בע"כ כי האמונה רפויה בידם והמה עומדים בספק, ואין לך חטא גדול מזה כמאמר הלא זאת תעשה לך עזבך את ה' אלהיך בעת מוליכך בדרך (ירמיה ב', י"ז). וזהו אל תפנו אל האלילים, לאמר - כמו שיש חילוק אם תרצה להתחבר אל מי שהוא גדול ממך תצטרך אתה להכנע לפניו בכמה מיני חניפות, ובכמה השתדלות עד אשר תמצא חן בעיניו שיתקרב עצמו אליך, ולא כן אם ברצונך להתחבר לאיש פחות אין מהצורך אליך אל השתדלות, כי גם אם תשרוק לו בדבור קל או תהיה קורץ בעיניך יעוף וידא ויתחבר אליך, עד שלא תוכל להפרד מאתו. זה שהזהיר אל תפנו אל האלילים כי גם בנטיה קלה תוכלו להתדבק ולהשתרש בגלולי טמאתם.יריעות האהל וכבר ידענו כי מדה טובה מרובה, אם כן ודאי אם יפנה לבבך מן הטמאה ותפרוש עצמך ממנה ממילא תשרה עליך רוח טהרה וקדושה.
ולכן נאמרה פרשה זו בהקהל דבר אל כל עדת בני ישראל כו' קדושים תהיו כו' כמאמר ואל יאמר הסרים הן אני עץ יבש כו' והביאותים אל הר קדשי כו' (ישעיה נ"ו, ג') וזה שאמרו ללמדך כל הגודר עצמו מן הערוה אתה מוצא בו קדושה. לאמר כי אם תקח מאמר קדושים תהיו למאמר נפרד בלתי מחובר לענין שלמעלה יהיה המובן ממנו כי הזהיר על יגיעה ורוב העבודה להשיג הקדושה, מה שזה יפלא בעיני העם לאמר איך נעמול להשיג דבר אשר לא נדע מהותו, לזה באו חז"ל להורות ולומר מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים ללמדך כל הגודר כו' וא"כ אין אתה צריך אל עמל ויגיעה, רק לשמור את עצמך מכל רע וממילא תשרה עליך הקדושה.
והדמיון בזה הגונב מחבירו סוס או תרנגולת אשר נולד ונתגדל אצלו, אם ירצה הגנב להחזירו למקומו הראשון אין מהצורך אליו להטפל להשיבה לבית הבעלים רק להתיר אגודתה ולפתח הקשר אשר הוא אסור שם ויפתח הדלת, ובעצמו ילך אל מקומו הראשון, כמאמר ידע שור קונהו (ישעיה א', י"ג).
כן הנשמה נחצבת ממקום נעלה ונשא ממקום הקודש, והיא כצפור ביד האויל, הוא קושר אותה בצרור הבלי תאות הגוף עד היותה כאבן בעמקי מצולות התועבות והטומאות, אבל אם האדם ינתק מעליה אגודות מוטה ויתיר אותה חפשי מקשר הטומאה אשר קשר עליה, הלא מעצמה תמשוך עצמה למקורה הראשון כמשפט החלק להיות נמשך אחר הכלל. וזהו ושמרתם את משמרתי כו' ולא תטמאו בהם כו' קדושים תהיו והטעם - כי קדוש אני ה' אלהיכם, וא"כ קדושים אתם מן המקור מלידה ומבטן ואין עליכם רק להנזר מכל טומאה ותועבה (ועי' קול יעקב על מאמר צאינה וראינה בנות ציון):
חלק ד
מדרש: קדושים תהיו כו' הדא הוא דכתיב ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקהשפת היריעה (ישעיה ה', ט"ז) (פרשה כ"ד, א')
באור זה! דע כי יש להקב"ה ב' פנים איך להתקדש ולהתגדל בעולם. א'. מה שנאמר ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מ"ט, ג') כי הרואה המעלות ומדות החמודות הטהורות והקדושות אשר בישראל שכתוב בהם כי חלק ה' עמו (דברים ל"ב, י"ט) מה שהם רק אפס קצהו מן החלק אשר חלק ה' לעמו, כש"כ איך יערוך גדולתו וקדושתו יתברך לאין סוף ותכלית אשר ממנו נאצלו המדות האלה. וכמו שמצינו ברז"ל אלכסנדר מוקדון כד הוה חמי לר' שמעון הצדיק אמר ברוך אלהי שמעון הצדיק (ויקרא רבה י"ג).
הדרך הב'. בהיותם ח"ו על דרך לא טוב אז יתגדל ויתקדש ע"י הראותו בהם דיניו ומשפטיו, כמאמר נודע ה' משפט עשה (תהלים ט', י"ז). לכן שאל יתברך ודרש מאתנו דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדושים תהיו, כלומר ראו נא אתם להיות קדושים וע"י קדושתכם תקדשו את שמי. וביאר ואמר - כי קדוש אני ה' אלהיכם, כלומר כי לפני יש ב' דרכים להתקדש בעולם, אם ברחמים ואם בדין ומשפט, וזהו הדא הוא דכתיב ויגבה ה' צבאות במשפט הוא דרך אחד, והב' והאל הקדוש נקדש בצדקה, כאשר תתנהגו אתם במישרים בקדושה ובטהרה וא"כ טוב לכם לבחור את החיים ואת הטוב וקדושים תהיו וע"י קדושתכם תקדשו את השם הנכבד, והבן:
ומה נעמו בזה דברי דוד המלך ע"ה הושיענו ה' אלהינו וקבצנו מן הגוים להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך (תהלים ק"ו, מ"ז). כי כאשר הקב"ה יתהלל בעולמו ויתקדש ע"י המשפט שהוא עושה כמאמר הנזכר נודע ה' משפט עשה, אז לא נתהלל אנחנו כי מה יתהלל האדם ברעה, אבל יתקיים בנו מאמר נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו (ירמיה ג', כ"ה). אמנם כאשר יתהלל ויתעלה ויתקדש שמו יתברך ע"י קדושתנו ופאר מעשינו הטובים הנה בקדושתו ופאר תהלתו הלא נתהלל גם אנחנו, וזהו הושיענו ה' אלהינו וקבצנו מן הגוים להודות לשם קדשך, וגם להשתבח בתהלתך שנהיה גם אנחנו כלולים בהשבחים והתהלות אשר יתהלל בהם הבורא יתברך. ועיין מה שכתבנו למעלה (ריש פרשת ויקרא) במאמר המדרש משל לאחד שהיה יושב ועושה עטרה למלך כו' למה שאני עתיד להתפאר בהם כו'. והבן:
חלק ה
ובסמוך: חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה (תהילים ק"א, א') אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אם חסד אתה עושה עמי אשירה, בין כך ובין כך לך ה' אזמרה (כן הגי' במדרש ריש פרשתנו) ר' שמואל בר נחמני אמר מהכא בה' אהלל דבר באלהים אהלל דבר. ר' תנחום אמר מהכא כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא ורבנן אמרי מהכא ה' נתן וה' לקח (איוב א', כ"א) (פרשה כ"ד, ב',) (וכעין זה בגמ' ברכות ס', ב').
וראוי להתעורר בכוונת כל אחד בחלופי המאמרים אשר הביאו, והקרוב לומר כי כל אחד המציא טעם אחר על חיוב קבלת היסורים באהבה, ונבאר דבר דבר על אפניו. הנה ר' אחא הביא מאמר חסד ומשפט אשירה וכו' באור זה דע כי כבר אמור עם הספר קול יעקב באור מאמר מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים (שה"ש ז', ז'). לאמר כי מדות הקב"ה אינם כמדות בשר ודם, כי מדת בשר ודם אם אחד אוהב את רעהו הנה הנאהב אינו משתעשע באהבת האוהב בעצם, כי אם בפעולות הנמשכות ובאות ע"י אהבתו אותו. היינו שהאוהב יגמלהו טובות גדולות לפי אהבתו, אבל אם ידע הנאהב שלא תבואהו שום טובה מהאוהב אז לא ישמח באהבתו כל מאומה. וכן אם יראה האדון את עבדו כי לבו שלם עמו לאהבה אותו, אבל הוא עושה מלאכתו רמיה ובעצלתים אז לא יחשב בעיני האדון אהבת העבד כלל, כי מה חפצו באהבתו אם לא תמצא שום פעולה טובה מאהבתו זאת. אבל בין ישראל לאביהם שבשמים לא כך היא המדה, כי הקב"ה חושב לטוב ולמצוה את אהבתנו אליו אף שלא תצמח לו שום טובה מאהבה זאת, כמאמר ואהבת את ה' אלהיך (דברים ו', ג'). וכן אהבתו של הקב"ה עלינו היא ג"כ מתוקה וערבה לנו מבלי שום תולדה יצמח מזה כמאמר כי טובים דודיך מיין (שה"ש א', ב') וכמאמר כי טוב חסדך מחיים (תהלים ס"ג, ד') כי החסד והאהבה מהקב"ה היא בעצמה שמחה ללב יודעיו כמאמר ואני קרבת אלהים לי טוב (שם ע"ג, כ"ח). וזהו - מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, פי' שהאהבה בעצמה היא תענוג גדול.
ומעתה התבונן כי אם הקב"ה משפיע טובה לאיש בער לא ישתעשע כ"א בהטובה המושגת אליו, אבל החכם האמתי הוא יפליג בשמחה וגיל וישתעשע עם האהבה אשר הטובה נמשכת מסבתה יותר ממה שישתעשע עם הטובה. כמו שכתבנו במקום אחר מחבורנו בבאור מאמר אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד כו' (ירמיה ט', כ"ב-כ"ג) ר"ל כי יש הבדל בין המוצא מציאה ומגביה חפץ מן האדמה ובין המשיג חפץ במתנה מאדם נכבד. כי המגביה החפץ מן האדמה הוא לא ישמח רק עם החפץ כפי שויו, אם שתי כסף או עשרים כסף ויותר, אכן אותו אשר החפץ בא לו במתנה מאת אדם גדול הוא לא ישמח עם החפץ אבל ישמח עם הנותן אשר עם גודל חסנו ופאר כבודו הוא חפץ ביקרו, זה שוה אצלו עד אין ערך ואין תכלית.
זה שהעיר אותנו המאמר אל יתהלל חכם בחכמתו גו' עשיר בעשרו לשמוח רק עם החפץ, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד כו' ר"ל להשכיל לדעת אותי ואת גודל אלהותו אשר אני הוא העושה חסד עמך, זה צריך להיות ששונך ושמחתך, והנ"מ בזה אם לפעמים יעשה הקב"ה כפי מידת הדין ומייסר את הצדיק אשר כל זה הוא מסבת אהבתו את הצדיק כמאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג', י"ב) אין מקום אל המקבל היסורין שישתנו פניו ושלא יקבלם בשמחה, אחר אשר מקור השמחה לא נשתנה והיא האהבה מאת ה' אליו. וזהו חסד ומשפט אשירה אם יעשה הקדוש ב"ה משפט מצד החסד שלו עליו אשירה, ומ"ש חסד ומשפט הוא"ו הוא וא"ו נוספת ויש כזה רבים במקרא, ולכן לא אמרו במדרש שלפנינו אם משפט אתה עושה כמו שאמרו תחלה אם חסד אתה עושה עמי, להורות שאינו מדבר מענינים נפרדים זה מזה כ"א החסד והמשפט שניהם ענין אחד, ואצלו יתברך הוא חסד ואצל המקבל הוא דין ומשפט, לכן יחוייב לקבלו בשמחה:
ר' שמואל בר נחמני הוסיף ענין אחר אשר בעבורו ראוי לברך על הרעה ולקבלה בשמחה כמו הטובה, והביא מאמר בה' אהלל דבר באלהים אהלל דבר. משל אחד בא לבית אכסניא וישלם שמה בעד מאכל בשר שישלחו לו משם אל מקום פלוני, ואח"כ שלחו לו ירק ולא בשר, הנה לא נעשה רצון הקונה הזה כל מאומה, כי רצונו היה לאכול בשר והם בשנותם את דבריו לא נעשתה כוונתו. אמנם אם אחד בא אל חנות גדולה ואמר אל הסוחר שיכין בעבורו בכל יום מין סחורה יקרה של משי, והוא יסבב בעיר למכור לאחדים להרויח פרנסתו, פעם בא אליו ונתן לו סחורה של צמר גפן, והלך ומכר את זאת והרויח כרצונו וחפצו, הנה גם כי הסוחר שינה בו עכ"ז אליו אין שום נ"מ בזה אחר כי נתמלא כוונתו והרויח בזה כמו בזה.
הנמשל החפץ בטוב עוה"ז למען יתעדן בעוה"ז, א"כ אם הקב"ה משפיע אליו יסורים הנה הגיע לו נגע תחת עונג, וצער תחת הנחת רוח אשר רצה. לא כן הצדיקים כאשר יבקשו הם טובה אין כוונתם רק למען יגיעו על ידה לשלמות עבודתם לאור באור פני מלך חיים, א"כ גם אם הקב"ה ישלח עליהם יסורים והם עומדים בנסיונם יגיעו ג"כ עי"ז לרב טוב הצפון, ובין כך ובין כך נתמלא סאת מבוקשם. וזהו בה' אהלל דבר רק על דבר הפעולה הנמשכת מהטובה, ובאלהים ג"כ אהלל רק דבר על הפעולה הנמשכת מהדין, ופעולת שניהם הלא אחת היא, ע"כ גמרתי אומר בין כך ובין כך אהלל דבר על דבר הטובה שיגיעני על ידי זה:
ר' תנחום אמר מהכא כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא. הוא ע"ה ביאר אלינו טעם אחר על חיוב הברכה על הרעה כמו על הטובה. והוא על דרך מאמר ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב כו' ובחרת בחיים (דברים ל', ט"ו) ולמה לא אמר ובחרת בחיים ובטוב כמו שהתחיל המאמר. אבל יורה בזה דעת את האדם לאמר גם כי הטוב ראוי לאדם לחפוץ בו כמאמר מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב (תהלים ל"ד, י"ג) עכ"ז יש הבדל גדול בין חיים לטוב. כי החיים ראוי לאדם לפרוט לפני ה' ולבקש ולומר רבונו של עולם תן לי חיים, אבל הטוב גם כי על דרך כלל ראוי לבקש עליו מאת הטוב והמטיב יתברך לאמר: רבש"ע זכרני לטובה, אבל לא שיפרוט לפני ה' יתברך לבקש טובה מיוחדת לאמר תן לי עושר או דבר מיוחד מקניני עוה"ז, יען כי אין האדם יודע במהות הטובה אם תהיה לטובתו. כמו שתראה הבדל עצום בתפלת שלמה המלך ע"ה בין העם הנבחר ובין עמי הארצות כי על העם הנבחר אמר כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל אדם לכל עמך ישראל אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה, ואתה תשמע השמים מכון שבתך וסלחת ועשית ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו, כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם וכו' וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא כו' ובא והתפלל אל הבית הזה אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי (מלכים א' ח', ל"ח-מ"ג). ההבדל בדבר השתנות לשון התפלה בב' סוגי הקוראים כי שלמה המלך ע"ה בקש מאת ה' בבוא אליו איש ישראל להתפלל על צרכיו לא יענהו הקב"ה על תפלתו כמו שהוא קורא ומתפלל, כי אולי הוא שואל דבר שיזיק לו. לכן בקש ואמר כל תפלה כל תחנה כו' אתה תשמע השמים, ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו, לאמר לא תענהו כמו שהוא אומר בפיו ובשפתיו רק אתה תבחון את לבו כי אתה לבדך ידעת את לבב כו' וכפי הבחנתך כן תתן לו. וכמו שמצאנו ברז"ל על מאמר זה וז"ל: אם יבוא אדם ויתפלל לפניך שתתן לו ממון ואתה יודע שהממון רע לו אל תתן לו, ואם ראית אדם נאה בעשרו תן לו שנאמר ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו (דברי הימים ב' ו', ל') (שמות רבה ל"א, ה'). משא"כ אותו שיש עליו לחוש שלא יהרהר דייק ואמר בו ושמעת ועשית ככל אשר יקרא אליך, ממש כמו שהוא קורא וכמו שהוא מתפלל למען ידע כי שמך נקרא אל הבית הזה, ואם תתן לו באופן אחר מי יגיד לו כי מידך היתה זאת לו ויהיה מהרהר ומסתפק.
כלל הדברים כי אין האדם יודע מה טוב לו כי הטובה אפשר לה להשתנות ולהתהפך כקשת רמיה אם לפי הזמן ואם לפי המקום ישתנו הדברים מטוב לרע ומרע לטוב. וזה דרכם של הצדיקים אשר בהגיע אליהם טובה דאגו ופחדו אולי הוא לרעתם שיקבלו גמולם בעוה"ז, או הזולת מהדאגות כאמרם ז"ל (במס' ד"א זוטא פ' ב') ואם הטיבו עמך אל תאמר בשביל מעשי ההגונים הטיבו לי אלא בשביל מעשי שאינם הגונים הטיבו לי, שנאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו (דברים ז', י').
ולכן אמר ובחרת בחיים ולא אמר ובחרת בחיים ובטוב, כי הוא יתברך יבחור לך את הטוב לא אתה,יריעות האהל וזהו שהביא כוס ישועות אשא - ובשם ה' אקרא, ר"ל על הטובה צריך אני להתפלל מסבת העדר ידיעתי אם היא לטובתי, וכמו כן להיפך כאשר צרה ויגון אמצא - ובשם ה' אקרא, גם בהגיע לי צרה אתפלל שיהיה לי לטובה, וא"כ אין הבדל ביניהם כי תם אני לא אדע נפש איזה יכשר או זה כו'.יריעות האהל הוא שאחז"ל במדרש: קרוב ה' לכל קוראיו (תהילים קמ"ה, י"ח) יכול לכל ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת (ויקרא רבה פרשה י"ז, א'). דע כי כמו אשר הגדול נבדל מן הקטן בב' דברים והם הכעסני והתאוני, כי משפט התינוק לכעוס על דבר הבל על קש ותבן, על חול ואבן, מה שאינו ראוי להעלותו על לב, וכן תשמחהו בדבר הבל. לא כן הגדול כי לא יתעצב כי אם על דבר הראוי להתעצב עליו, וכן לא ישמח כי אם במה שראוי לשמוח בו, וכל אשר יגדל האדם בשכלו ודעתו, בחכמתו ואמתתו, יתמעטו ממנו עצבוניו ויגוניו יען כי כל מה שתתרבה חכמתו והשגתו יתמעטו חפצי לבבו במחמדי עוה"ז כמאמר רבים מכאובים לרשע כו' (תהלים ל"ב, י') כי הבעל תאוה לפניו יש דאגות ומכאובות רבות עת נחסר לו דבר זה, ואח"כ מתאוה לדבר זה ויעברו ימיו ביגון ושבר רוח, אבל והבוטח בה' חסד יסובבנו. עד כי דוד המלך ע"ה לעוצם דבקותו והשגתו ומגודל עיונו ודעתו ביטל כל החפצים והסירם מלבו כאמרו ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד (תהלים כ"ז, א') ולא נשאר לפי חכמתו והשגתו רק דבר אחד אשר אותו ראוי באמת לחפוץ ולהשתוקק אליו, ובו ראוי לשמוח אחר השגתו אותו. והוא מה שאמר אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי כו' ראה כי לא נשאר לו מכל חפצי העוה"ז מאומה רק זאת לבד החפץ והתשוקה אל התורה והעבודה ומבלעדי החפץ המעולה הזה הכל הבל. וזה שאמרו קרוב ה' לכל קוראיו יכול לכל ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת ר"ל אם יבקש דבר אשר באמת ראוי הוא לבקש אותו ולחפוץ בו, לא כן כל חפצי העוה"ז, האדם חושק אותם מהם מסבת סכלותו, ולכן אם יבקש עליהם מאת ה' לא יענהו אחת מאלף:
ורבנן אמרי מהכא ה' נתן וה' לקח באור זה על דרך אב ובנו נסע בדרך ויהי כאשר ישבו לאכול אצל בעה"ב אחד היה הנער עלז ושמח מאד, כאשר ראה מביאים קערה על השלחן עם מטעמים, וכאשר היו מסלקין הקערה מעל השלחן היה מצטער מאד, אמר לו אביו אמור נא בני מפני מה בהיותך בבית אמך והיא מסלקת הקערה מעל השלחן אין אתה מצטער בשום פעם, ויען ויאמר מה זה תשאלני מבית אמי כי בבית אמי היא המביאה הקערה ואמי היתה המסלקת המאכל, והאמנתי אם היא מסלקת המאכלים עתה הלא לשעה קלה תשוב להעלותם לפני, אחר אשר יתוקנו מעט. לא כן כעת אנחנו בדרך במלון אורחים בבית אחרים, היום אנחנו בבית זה ולמחר במקום אחר, ואם כעת יסלק המסלק את הקערה מלפני הלא הסילוק הוא עד עולם.
הנמשל הצדיקים הקב"ה הנותן להם בחפצו, והקב"ה המסלק מהם ובטוחים הצדיקים כי סילק מהם בעוה"ז כדי לתקנו לעוה"ב, לא כן הרשעים כי מהם אם נסתלק הטוב לא הקב"ה הוא הלוקח מהם כ"א נותן רשות למשחית לקחת מהם הטוב כמאמר וחטאתיכם מנעו הטוב מכם (ירמיה ה', כ"ה) ולכן סילוק טובתם הוא לעולם. לא כן אם ה' נתן גם וה' בעצמו לקח ודאי יחזור ויתן ביתר שאת ויתר עז והדברים יקרים ונעימים.
ומה נעמו עתה דבריהם ז"ל בסמוך ה' נתן וה' לקח בין שנתן ברחמים נתן בין שנטל ברחמים נטל, ולא עוד אלא בשנתן לא נמלך בבריה וכשנטל נמלך בב"ד, אר"א וה' לקח הוא ובית דינו. ורצונם בזה לבאר ההבדל הגדול בין האב המייסר את בנו ובין האדון המייסר את עבדו, כי האב כאשר יוסר את בנו הנה באהבתו ובחמלתו ישקול בפלס הבחנתו שלא יוסיף להכותו מכה רבה פן ישחיתהו או ימיתהו, אבל איש זר המכה בחמת רוחו הוא לא יפלס את מעשיו וכל אשר תמצא ידו לעשות הלא יעשה וכמאמר כי אני ה' לא שניתי (מלאכי ג', ו') גם בעשותי שפטים לא נשתנו מדותי מרחמים לדין. והעד - ואתם בני יעקב לא כליתם (שם) כי מה עשיתי לכם הלא אתן עליכם שבעה עינים לתת אתכם שארית בארץ לפליטה גדולה, והמכות האלה אשר בין ידכם המה מכוונים רק להעיר ולעורר אתכם, כדרך מה שיעשה הבא להקיץ את חבירו משנת התרדמה, וכמאמר כי כאשר ייסר איש את בנו כו' שאין כוונת האב אל היסורים לייסר ולהעיק את בנו, רק להיפך מרוב חמלתו הוא שוקד לתקן את דרכיו ליישר מעלליו לתת לו אחרית ותקוה. ולכן כאשר שלח בלק אל בלעם שיבוא לקלל את ישראל לכלותם ח"ו נאמר בו וישא משלו ויאמר וכו' לא הביט און ביעקב כו' (במדבר כ"ג, י"ח-כ"א) כלומר גם בעת אשר המידת הדין שולט בהם אין המכוון והמובן ממנו יתברך אל היסורים עצמם להעיק ולהרע ח"ו, כי אם לתקנו להטיב עמו באחריתו. וזהו ה' אלהיו עמו כו' השוקד רק בטובתו וכמאמר חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט (בראשית י"ח, כ"ה) וכבאור רז"ל חלילה לך חולין הוא לך, כלומר לעשות רע בלי פעולה טובה תצא ממנו, חולין הוא לפניו יתברך אשר ע"כ חייבו ז"ל לברך על הרעה בשמחה כמו על הטובה, וכמו שנתבאר במאמר ר' שמואל בר נחמני באלהים אהלל דבר בה' אהלל דבר.
אמנם עתה במאמר הנזכר הוסיפו לקח טוב במליצתם הטהורה כי יותר ויותר ראוי להפליג בשמחה על הרעה שהשיג מאתו יתברך יותר על שמחתו בטובה הבאה לו. והוא שאמרו ולא עוד אלא כשנתן לא נמלך בבריה, וכשנטל נמלך בב"ד, באור זה על דרך חנוני יש לו קרוב עני ודרכו תמיד להנהות אותו מאשר יש לו בחנותו, ומסחורותיו יעשה בגדים לו ולב"ב, ובהזדמן שיצטרך העני לגמרו של בגד שארי דברים הבלתי נמצאים בחנותו הוא נותן לו מעות שילך ויקנה בחנות אחרת, או החנוני עצמו הולך בין הסוחרים לבקש מה שהוא צריך, אשר יותר ראוי להפליג טובתו במה שהוא קונה דברים שאינם נמצאים בחנותו כי הדברים אשר הם אתו עמו ומצוים אצלו לא יקשה כ"כ בעיני האדם לוותר לאחרים הצריכים לכך.
הנמשל הקדוש ב"ה בהיותו מטיב הנה מדתו להטוב כמאמר הודו ה' כי טוב כי לעולם חסדו (תהלים ק"ו, א') כי זאת היא הסחורה אשר בחנותו יתברך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם, וברוב טובו וחסדו ברא מקטרגים להעלות חמה לדון את האדם ולעשות בו שפטים בעבור יתן אל לבו לתקן מעשיו להיטיבו באחריתו.
וזהו ולא עוד אלא כשנתן לא נמלך בפמליא, אבל כשעושה דין נמלך, כלומר שלא כמדתו כביכול כמחפש בחנות אחרת.יריעות האהל וזהו ה' אלהיו עמו כלומר ה' שהוא רחמן משתף ובורא ומעורר מידת הדין אליו כי הוא בעצמו אין מדתו להביט בעמל כמאמר טהור עינים מרעות רע והבט אל עמל לא תוכל (חבקוק א', י"ג):
חלק ו
איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' אלהיכם (י"ט, ג').
הקדים הכתוב ב' מצות אלו בפרשה זאת ובמה הושוו זה לזה ונראה כי מאמר קדושים תהיו כו' בא להורות שכל התורה ומצותיה המה קדשי שמים אין להם חלק ונחלה בתוך גופות התבל רבת ההבל. כי הכחות שהם בטבע אינם רק אל ענינים חמריים אל קיום הגופות לא לעניני הנפשות כי אין שום כח מן הגוף מעיר ומעורר על חפץ התורה ומוסרה, והיא נזכרת ונעשית רק מצד התעוררות היראה והאהבה אחר העיון וההתבוננות, וכמו שכתבנו בספר המדות (בפרק ב' משער הדעת) ובע"כ צריך האדם להקדים לעצמו האמונה, להאמין בה' ובתורתו התמימה, כי האמונה היא דבר אשר ממנה ראשית ההתחלה, לדבק עצמך ובשרך נפשך ומאודך אל התורה והמצות. כמשפט סוחר הבא לסחור במדינה רחוקה אשר באין ספק יצטרך תחלה להשתדל שיהיה לו מלון להסתופף בו לאסוף אל תוכו סחורותיו, כי לולא כן יבולע כל מסחרו. עד"ז ממש הורה לנו הכתוב במה שהקדים ב' מצות אלה, אחת - היא כולה גופנית מצות כבוד אב ואם אשר עליה מעידים כלם כמאמרם ז"ל יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך (תהילים קל"ח, ד') מאמר פיך לא נאמר כו' כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו (קידושין ל"א, א') ובאמת קרובה היא אל דעת הנבראים עד כי כמעט גם הבע"ח יש להם חלק במצוה זאת. וכבר דרשו חז"ל: עבד משכיל ימשל בבן מביש (משלי י"ז, ב') עבד משכיל זה אליעזר (עבד אברהם) ימשול בבן מביש זה יצחק שבייש את כל עובדי כוכבים בשעה שנעקד על גבי המזבח (בראשית רבה ס', ב'). והרצון בזה לבאר ענין כבוד אב ואם עד היכן המצוה הזאת מגעת כי הלא יצחק לא שמע מפי הגבורה מצות העקידה, וקבלה באהבה רק מאמונתו באביו אמונה שלימה שמע לקול דבריו ומסר גופו ונפשו לשפוך דמו כמים, הנה בזה בייש את כל המקילים במצוה זאת ואינם שומעים לאביהם כל כך. ב'. מצות שבת ומצוה זאת חציה בקודש וחציה בחול, כי השביתה בקודש ולהתענג בתענוגים ולעדן בדשן נפשו, הוא מן הגוף, ומצוה זאת היא המחברת ענין אלהי אל ענין הטבעי. ולכן אמר הכתוב בלשונו הטהור איש אמו ואביו כו' לאמר כי ענין זה ראוי ומחוייב אליכם מצד טבע אנושיית אשר בכם, כי כן משפט וטבע הבן שלא להרהר אחר האב כלל כמו שעינינו רואות באמונות ודתות כל העמים, אשר מצד הטבע הם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם כמאמר כי עברו איי כתיים וראו כו' ההמיר גוי אלהים כו' (ירמיה ב', י'). והוא מה שאמרו ז"ל: רעך ורע אביך אל תעזוב (משלי כ"ג, י') רעך זה הקב"ה, ורע אביך זה אברהם, ואם עזבת תן דעתך שלא תכנס לבית אחיך ביום אידך זה ישמעאל ועשו (שמות רבה פרשה כ"ז, א'). ורצונם ז"ל בזה להעיר אותנו על הדברים שאמרנו כי ראשית האמונה ועיקר יסודה על מצות כבוד אב ואם ולשמוע מוסרם כי ראוים הם שיהיו צאצאיהם מקבלים את דבריהם, כי אין אהבה כאהבת האבות אל הבנים, כי הם מוסרים נפשם ומאודם לגדלם, לחנכם להגיעם אל שלמות הנדרש מאת האדם, ויערב להם כל עמל וכל יגיעה כפי אשר תמצא ידם לגמול עמהם טובות לא יישנו אם לא ייטיבו. וא"כ במי ראוי להאמין כמו שראוי להאמין במוסר אב וכמ"ש הרמב"ן ז"ל על מאמר והודעתם לבניך כו' (דברים ד', ט') וז"ל כי האב לא יעיד שקר לבנו ולא ינחיל אותו דבר הבל ואין בו מועיל.
אשר ע"כ אמרו ז"ל הוקש כבודם לכבוד המקום (ב"מ ל"ב) כי ע"י כבוד אב ואם יקנו הבנים האמונה לכבד המקום כמ"ש למעלה פרשת יתרו (על מאמר אמירה נעימה כתיבה יהיבה) וכאשר יעלה על לב הבן לבלתי שמוע בקול אביו ואמו, ושלא להאמין למוסרם אז הוא רשע למות כי הוא מורד בהוריו ומשלם רעה תחת טובה, והוא ממסיגי גבול אשר גבלו ראשונים. והוא ממש כאדם הולך בדרכים ועוזב דרך הסלולה אשר לנגד עיניו רבים הולכים בה והוא הולך נתיבות לא עבר בהן איש ועליו נאמר אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח (משלי כ"א, ט"ז) כי סופו לאסוף אל תוכו כל מדות רעות ונשחתות אחר כי אינו שומע עוד אל הבורר לו הטוב מן הרע, והיפה מן המגונה, וסופו שיגביר עליו הדלות והשכלות להיות עבד לעבדים ובע"כ יהיה סר למשמעתם אשר גם נפשו יודעת מאד כי הם אינם דורשים כ"א להשיג הטוב ממך להעבידך בקושי ובפרך. וא"כ הלא טוב ליראי אלהים אשר יבחרו לשמוע אל איש אחד אל קול אביו ואמו שהמה האוהבים האמתיים דורשים הטוב רק לנפשך, ואז לא תצטרך לשמוע אל הזולת כי תתמלא חכמה ותבונה ומעלות אשר בהם שרים ישורו. וז"ש הלא טוב לכם רעך ורע אביך אל תעזוב אבל אם עזבת תן דעתך שלא תכנס לבית אחיך כו' זה ישמעאל ועשו, כי לא תשיג עוד אוהב נאמן כמו אביך זה ילדך אבל בהכרח תבוא ליד ישמעאל אחיך אשר תדע את לבבו שאינו דורש כ"א טובת עצמו:
חלק ז
ובגמרא: איש אמו ואביו תיראו יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת, ת"ל ואת שבתותי תשמורו (יבמות ה', ב').
להמתיק הענין נראה ע"פ משל (הנודע ומפורסם) ג' חברים היו בעיר וגמרו בדעתם לנסוע למרחקים ללמוד חכמות חדשות ונצורות, והסכימו בדעתם שילך כל אחד במקום מיוחד כי אולי יזדמן איזה למוד במדינה זו מה שאינה מזדמנת במדינה אחרת, ולאחר שנה או שתים יתאספו אל מקום אחד אשר יעדו להם. ויהי כי הקיפו הימים ונתאספו ובאו יחד איש פני רעהו, התחילו מספרים כל אחד את החדשות אשר למד, זה מספר ואומר אני למדתי איך לעשות מראה שיכולים לראות על ידה עד כמה פרסאות, ויתפלאו מאד על למוד יקר זה, והשני אומר לפניהם אני למדתי חכמה יקרה איך לעשות עגלה ומרכבה שיכולים לנסוע עליה כמה פרסאות אף ברגעים אחדים, והשלישי גם הוא מספר לפניהם אני למדתי רפואה יקרה המועלת יותר מכל צרי גלעד, והיא מסוגלת מאד לרפאות כל סוגי החולים. ואחר הדברים האלה אחר אשר נקבצו ובאו לידם חכמות יקרות כמו אלה נשא לבם אותם ללכת יחד, ויתהלכו באשר התהלכו, ויהי בבואם אל מלון עיף ויגע ויקח האחד את תיקו מחיקו והוציא את המראה לראות ולהביט בה, וירא מרחוק כי בעיר המלוכה צווחה גדולה בחוצות, ויחדו מבוהלים ודחופים על דברת בת המלך שנפלה במחלה אנושה ומסוכנת, והרופאים כבר נלאו ולא יכלו למצוא רפואתו, ויען השני ויאמר אני אעשה ואכין עגלה לבוא שמה ברגעים אחדים, והשלישי אמר אני אתן לה התפוח אשר עשיתי בחכמתי להריח בו ותתרפא כרגע. ויהי הם באים שמה וזה נתן לה התפוח ונתרפאה מיד, ותהי שמחה גדולה בחצרות המלך והשרים והמה מהללים בחלילים לפני החכמים האלה השלשה אנשים אשר ע"י שלשתם נתגלגלה הרפואה אל בתו היקרה, אח"כ קרא המלך אותם ואמר מה אשיב לכם על גמולכם הטוב אם אפתח לכם כל אוצרותי אין די בהם השב גמול על הטובה הגדולה אשר השגתי מכם, לכן גמרתי אומר את בתי אתן לאשה לא' מכם ואתם שפטו נא ובחרו מכם אחד שישא את בתי. ויהי כשמעם את הדבר התחילו מתווכחים זע"ז, זה אומר אנו קודם כי אני ראיתי תחלה במראה אלי התודע הדבר, והמה עונים ואומרים מה בידך לפעול עם המראה לולא התפוח אשר בידי, וזהו אומר לולא העגלה אשר המצאתי לא פעלתם מאומה. ויהי בהשמע קול ההתווכחות לפני בת המלך פיה פתחה בחכמה ואמרה כן הדברים כי זכות כל אחד שוה, כי לולא זה מה היה פועל זה או זה, אמנם הויכוח הזה אי אפשר לברר אותו אם נדבר ונחקור אך ממה שעבר, כי בדבר ההזדמנות אשר עבר עלי ודאי זכות שלשתם שוה, אכן אם נדבר מזמן העתיד אפשר לברר וללבן הויכוח הזה במעט אומר ודברים, כי על הימים העתידים מה לי עוד לראות במראה מה לי העגלה אשר המציא זה. אכן התפוח אשר ביד פלוני הלא אני צריך אליו ערב ובוקר וצהרים כל היום תמיד כי אני רכה וענוגה חלושת המזג, וא"כ זכותו גדול משלהם.
הנמשל כי רז"ל אמרו ג' שותפין באדם הקדוש ב"ה ואביו ואמו וא"כ תחקור לקול מי ראוי ליחרד יותר, אכן לא אכחד כי מבלעדי אחד מן השותפים לא באת אל גדר הויה ומציאות אבל אם לא נדבר ממה שעבר אבל נדבר מהימים העתידים, בקל יתברר לך בקול מי ראוי להזהר יותר, כי האב והאם אחר שכבר הבן במציאות בעולם אין לו עוד צורך כל כך אל ב' שותפים האלה. אכן השלישי הכי נכבד כי אליו האדם צריך בכל רגע להמשיך אליו שפע חיותו ומזונו וסיפוקו כמאמר מחיה חיים יתן לך חיים (יומא ע"א) כלומר בהווה הוא משפיע החיות. וזהו יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת ת"ל ואת שבתותי תשמרו אני ה' המהווה המציאות, גם אלהיכם המשפיע בתמידות והבן. (עוד באור ע"ז תמצא בחלק ראשון פרשת נח על מאמר צא מן התיבה דרשהו משם):
חלק ח
אל תפנו אל האלילים כו' ובגמרא: דיוקנאות עצמן אסור להסתכל בהן שנאמר אל תפנו אל האלילים, מאי גמרא א"ר חנן אל תפנו אל האלילים אל מדעתכם (שבת קמ"ט, א').
והדברים סתומים וחסרים באור!
והנראה לדעתי על דרך מאמר המשורר ע"ה פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם תכתב זאת לדור אחרון כו' (תהלים ק"ב, י"ח) ומה מאד ראוי להבין במה שהתחיל בלשון יחיד פנה אל תפלת הערער, והשלים המאמר בתפלת רבים ולא בזה את תפלתם, ואחשוב כי המשורר ע"ה רמז בזה אל מה שמצאנו ברז"ל בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט', ח') משל למלך שהזמין את עבדיו לסעודה ולא קבע להם זמן, פקחים שבהם נכנסו לפנים כשהם מקושטים כו' עד אלו ואלו יושבים הללו אוכלים והללו רעבים, הללו שותים והללו צמאים שנאמר הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו כו' ומשבר רוח תילילו (ישעיה ס"ה י"ג-י"ד) (שבת קנ"ג, א'). וגם המאמר הזה צריך טעם כי כבר נאמר גם ענוש לצדיק לא טוב (משלי י"ז, כ"ו). ולבוא אל הבאור נזכיר עוד מאמר רז"ל ויפן אהרן אל מרים שפנה מצרעתו (שבת צ"ז, א') וגם מאמר זה אומר הבינני.
אמנם דע כי ההבדל בין מאמר פנה ובין מאמר נטה כך הוא כי כבר נתבאר (במאמר הג' והד' מס' השמע) שבכל תנועה יצויירו בו ג' גבולים, א'. מה שממנו ב'. מה שאליו ג'. מה שבין (ר"ל מה שבין שניהם) כמו המרחם על זולתו פעם יהיה מצד מעלת המרחם וטובו הוא הגבול שממנו, ופעם מצד המקבל המצטער והמדוכא הוא הגבול שאליו, ופעם מצד הקורבה שביניהם הוא מה שבין (עי' עולת תמיד ריש וארא) ומעתה כאשר יתנועע המתנענע אל דבר בעבור מה שאליו ישמש הכתוב במאמר נטה כמו ויט עד איש עדולמי (בראשית ל"ח, א') הטה אלהי אזנך ושמע (דניאל ט', י"ח) ויט שמים וירד (תהלים י"ח, י'). וכאשר תהיה תנועתו לסבת מה שממנו אז יאמר פנה כי פנה אליו עורף כמו ויפן ויצא מעם פרעה (שמות י', ו').
לכן בהכרח דרשו ז"ל בת"כ (בחקותי) ופניתי אליכם והפריתי אתכם אפנה את עצמי מכל עסקי לשלם שכרכם, הנה מלאו בזה קצור לשון הכתוב יען כי מאמר ופניתי יורה על מה שממנו לכן ביארו אפנה מכל עסקי. וכן ביארו ז"ל מאמר דוד המלך ע"ה פנה אלי וחנני כו' (תהלים פ"ו, ס"ז) וז"ש ז"ל (בילקוט תהלים כ"ה) פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני וכי יחיד היה דוד כו' וכי עני היה דוד כו' אלא אמר דוד לפני הקב"ה לפי ששמתני למלך על בניך עיניהם תלויות בי ועיני תלויות בך ואני יחיד כנגדו כו' פי' כי מעתה הוא מחוסר השגחת המשגיחים כי הוא גבוה על כלם ואם כן יותר ראוי אליך פנות אלי לחון אותי בעין השגחתך יותר מאל הזולת, והטעם - כי יחיד ועני אני כי המה עיניהם תלויות בי שאשגיח עליהם ומי ישגיח עלי אם לא אתה ה'יריעות האהל (והשלמת הדברים עי' באהל יעקב בראשית על מאמר הלא אם תיטיב שאת).
וע"כ יפה הוכיחו ז"ל ממאמר ויפן אהרן אל מרים, כי להורות על הגבול שאליו היה לו לומר ויט אהרן אל מרים משא"כ מאמר ויפן מוסב על הגבול שממנו לכן יפה ביארו שפנה מצרעתו שהיה עליו תחלה ונרפא ממנו. והוא שאמר הכתוב ופנית בבקר והלכת לאהליך (דברים ט"ז, ז') להורות שתהיה אהבתם חזקה אל המקום הנבחר הזה עד שתהיה פרידתם ממנו בע"כ. ומה יפה אמר עתה הכתוב ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים (דברים ל"א, כ') כלומר כי רק אם יפנה לבבו ממה שממנו וינח ידו מעניני התורה ועבודת שמים סופו כי יבוא אל מה שאליו יבוא לעבוד אלהים אחרים.
כמאמר וסרתם ועבדתם אלהים אחרים (שם י"א, ט"ז) ז"ש חז"ל (שבת קי"ז, א') עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן כו' ולמה כתבה כאן כדי להפסיק בין פורעניות ראשונה לשניה פורעניות ראשונה מה היא ויסעו מהר ה' כו' (במדבר י', ל"ג) שנסעו מאחרי ה' (פורעניות שניה ויהי העם כמתאוננים) כי מי שהוא דבק בו יתברך בשלימות לא בנקל יכנס בלבו ענין זר. לכן היה מחסדו הגדול יתברך להפסיק בין הסבה ובין המסובב למען תהיה הסבה סבה רחוקה לבלתי תפסיד כל כך כי באמת אין אחריות גדול מזה כמאמר וזכרת את ה' אלהיך כו' (דברים ח', י"ח) ונאמר שויתי ה' לנגדי תמיד כו' (תהלים ט"ז, ח').
לכן יפה אמרו אל תפנו אל האלילים אל תפנו אל מדעתכם וכוונו בזה ג"כ רק לתקן קצור לשון הכתוב כי מאמר אל תפנו אל האלילים הוא הגבול שאליו ולמה אמר אל תפנו אשר שורש זה הונח על הגבול שממנו. לזה ביארו ומלאו קוצר לשון הכתוב, אל תפנו מדעתכם לומר כי ראוי אליכם לשמור מאד הדעת והזכרון לבלתי תהיו נעתקים מנועם הדבקות בו יתברך, כי כאשר האדם יהיה נפרד ונעתק ונעזב מדעתו כאותו שהוא מסיח דעתו מדבר המשמרת שעליו סופו שיבוא לעבוד אלילים, לכן אסרו להסתכל בדיוקנאות לבלי יבוא להיסח הדעת, וזהו אל תפנו מדעתכם אל האלילים והענין אמתי לדעתי:
ומעתה נבאר מאמר פנה אל תפלת הערער כו' תכתב זאת לדור אחרון כו'. ונאמר כי הנה הדלות יש בענינה ג' חלוקות, אחד הוא הדל שאין לו מאומה ונפשו רעבה ומשתוקקת אל הטוב הוא הנקרא אביון כי הוא תאב לכל. ב'. אותו שאינו מתאוה טוב אבל עכ"ז הוא מכיר יודע ומבחין שיש טובות הרבה בעולם והאיש הזה הגם שאינו מתאוה להם, עכ"ז מעונה הוא ומחוסר הכל והוא הנקרא עני. אבל כבר יזדמן איש אשר טוב לא ראה מימיו, נולד בעניות ונתגדל בעניות ושפלות ואין דרך אחר עולה על לבו כל מאומה, כי הוא יושב ביער או בכפר מקום לא יעבור בו איש, וא"כ לא ראו עיניו ענין אחר שיתאוה אליו הוא ראוי לקרוא אותו ערער כי הוא כערער בערבה שנאמר עליו ולא יראה כי יבוא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב (ירמיהו י"ז, ו') אשר על בחינה זאת ירמיה ע"ה נשא קינה עלינו ואמר ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה (איכה ג', י"ז) כאותו שלא יעלה על לבו כי אם הלחם אשר הוא אוכל להשיב נפשו הרעבה. והמופת ע"ז כי גם בהזדמן שיאמר לו אדם בקש ממני דבר שאל ממני ואתנה, עכ"ז לא יבקש כי אם לחם ההכרחי כי אינו יודע ואינו מבחין תענוגות בני אדם יותר מלחם ומים וכסות בשר ערוה. ומעתה כאשר הקב"ה יעשה סעודה ויהיו נקראים לפני המלך יתברך כל נפש נענה וכל נפש רעבה, עניים ואביונים וזה הכלל שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים והוא ממלא משאלות לבבם ועכ"ז אם הם כלם עניים וחסרים כל טוב מה ישאלו ומה יתאוו. כמו שאמרו חז"ל על משיח בן דוד שיבוא במהרה (סוכה נ"ב, א') כיון שראה משיח בן יוסף שנהרג הגם שהקב"ה אמר לו שאל ממני כו' הוא אומר איני מבקש ממך אלא חיים שנאמר חיים שאל ממך והוא מקוצר רוח השואל.
וא"כ מה יעשה הקב"ה עם הנכאי לבב האלה כי לא יבאו ולא יתאוו לבקש דבר, אבל בחסדו יתברך יושיב אצלם הרשעים הגדולים אשר בכל ימיהם התענגו בתענוגים רבים ונכבדים לעדן בדשן נפשם, ונפשם יודעת מאד הדברים המענגים הנפש יודעים ומבחינים בטובות וישאל השואל מה אתם מבקשים מן התענוגים, ואז ירחיבו פיהם לשאל לנפשם כל המאכלים הערבים היקרים, וכל משקה יקרה, ואת מה שיבחרו הם יקח הקב"ה ויתן לפני הצדיקים. וא"כ ישיבת הרשעים אצל הצדיקים הוא ענין הכרחי שיבחרו הם בטובות נעימות ויקרות מה שלא יעלה על לב הצדיקים כמאמר ומעולם לא שמעו לא האזינו, עין לא ראתה כו' (ישעיה ס"ד, ג'). וזהו הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו כו', כלומר כל עיקר ישיבתכם אצל הצדיקים הוא לסבה שתרעבו לבחור בטוב ועבדי יאכלו הטוב ההוא אשר בחרתם. וזהו אלו ואלו יושבים, הללו אוכלים והללו רעבים הללו שותים והללו צמאים כו' והנה על אותה שעה חזה המשורר ע"ה ברוח קדשו ואמר פנה אל תפלת הערער (עיין הערה) וגם ולא בזה את תפלתם היינו התפלה והבקשה אשר הרשעים מבקשים. וביאר מעצמו ואמר תכתב זאת לדור אחרון רמז כי אין המאמר מיוחד רק לדור האחרון, כי אז יתקיים באמת פנה אל תפלת הערער ועכ"ז לא יבזה תפלת המרחיבים פיהם על משאלותם, כי אם ישמע משאלותם ויתנם להערער:
אמנם על דרך כלל ראוי להתבונן במה שהחמיר הכתוב כ"כ עלינו אל תפנו אל האלילים וכבאורם ז"ל אל תפנו מדעתכם שלא להסיח דעת כל מאומה שלא לשבת במושב לצים שזה יכלול כל מיני שחוק והתול. והנה כל הדברים אשר אנחנו רחוקים מהם המה על ב' פנים, מהם בדרך גזירה מאת הגוזר העליון ב"ה כמו ההרחקה ממאכלות אסורות מכל טומאה ותועבה, הב' הוא דרך עצה טובה כמאמר כך היא דרכה של תורה כו' (אבות ו'). וא"כ יש לתת טעם על ענין מושב לצים אם הוא דבר אסור מאתו יתברך היה ראוי להזהיר ע"ז בתורה כמו שהזהיר על כל מצות ל"ת, והיו זהירים מאד להשמר מזה ואם לא כן למה רמזו לנו למנוע את עצמנו מזה.
וכי תאמר כי הזהיר ע"ז הכתוב אזהרה שלמה במאמר מלא אשר לפנינו אל תפנו אל האלילים וכבאורנו. עוד יקשה עלינו השלמת המאמר אני ה' אלהיכם וכי העוסק בהבלים הוא כופר בעיקר ומכחיש אלהותו יתברך. גם חז"ל אמרו יכול שיאמר אדם הואיל ולא הלכתי לטרטיאות אלך ואתגרה בשינה ת"ל כי אם בתורת ד' חפצו (תהילים א', ב') (ע"ג י"ח, ב'). וראוי לבאר איך ענין זה תלוי בזה. אמנם דעת לנבון נקל כי כל מציאות האדם בעולם רק בעבור התורה שיהגה בה יומם ולילה כמאמר כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה (תהלים א', ב') לכן ראה הקב"ה להרחיק מן האדם כל הדברים הממשיכים לבו והמטרידים אותו.יריעות האהל גם אם הדבר בפני עצמו אין בו טומאה ולא תועבה עכ"ז הוא שנוא בעיני ה', כי עי"ז הוא בטל מדברי תורה. וזהו יכול שיאמר אדם הואיל ולא הלכתי לטרטיאות והוא דבר איסור א"כ כאשר אעביר זאת מלבי ואבטלהו אהיה חשוב לפניו יתברך כאילו עסקתי בתורה ובמצות כמשפט כל הכופר בע"ג כאלו קיים כל התורה כולה. גם אמרו ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה (קדושין ל"ט, ב') וא"כ הואיל ולא הלכתי אחרי שוא ולא הלכתי לטרטיאות אלך ואתגרה בשינה, ת"ל כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, וא"כ גם אם השינה בפ"ע אין בה תועבה ולא טומאה אבל כמה ביטול תורה יש בה לכן מחוייב האדם להתרחק מזה, כש"כ כמה יש לאדם להתרחק מדבר שהוא בפ"ע תועבה. לכן יפה הזהיר אותנו הכתוב אל תפנו אל האלילים אל תפנו מדעתכם כי עיקר האזהרה שלא להמשיך לב ולפנות מן התורה כי המבטל דברי תורה סופו כו' וכבר ספרו חז"ל על ר' אלעזר בן ערך ר"א בן ערך איקלע להתם ואימשך בתרייהו ואיעקר תלמודי' (שבת קמ"ז, ב'). וא"כ על אחת כמה וכמה מה מאד ראוי אלינו להזהר ולהשמר מזה לבלתי פנות לב על הבלי עוה"ז.
וזהו שאמר אל תפנו אל האלילים כו' והשלים ואמר - אני ה' אלהיכם, אשר לדעתי כוונת הכתוב היא לתת טעם שלא ישאל השואל אם רגעי הזמן יקרים כ"כ בעיניו יתברך עד שהקפיד על המבטלים מדברי תורה המה בכלל מושב לצים א"כ איך ויתר אל הזולת העוסקים כל ימיהם בהבל ובשוא נתעה, לזה אמר אני ה' אלהיכם. באור זה דע כי הר"ת כתב בספר הישר טעם מספיק למה נבראו הרשעים וכתב אשר מציאותם על דרך הצמחים העולים אחר הזריעה אשר כוונת הזורע רק על החטים, וטבע הצמיחה להוציא עם החטים תבן וקש ומוץ, כן הבורא יתברך היה הפעל המכוון ממנה בריאת הצדיקים, ומציאות הרשעים היתה מטבע הבריאה וזהו שתקנו ז"ל יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל, ושינו לשון הכתוב שאמר ובורא רע (ישעיה מ"ה, ז') משום לישנא מעליא (ברכות י"א) אמנם הענין אחד הוא. למשל העושה משתה גדולה ביום כלולת בנו וכוונתו לשמוח רק עם אוהביו ואחוזת מרעיו ועכ"ז באין מנוס יהיה שמה גם אותו שאין רוחו נוחה הימנו ולא ידחהו ולא ידחפהו חוצה.
כן האמנה כי כוונת הקב"ה היה רק להזמין את הצדיקים אל שלחן הבריאה עכ"ז בכלל הבריאה נבראו ג"כ רשעים ואינו דוחה אותם. וזהו עושה שלום ובורא רע ולא יקשה לך למה ברא רע לזה אמר ובורא את הכל כי מכח הבריאה בדרך כלל נבראו גם אלו כדרך הצמחים העולים על ידי הזורע וכנזכר, וכמאמר כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח כן ה' אלהים יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים (ישעיה ס"א, י"א) ר"ל אותם אשר צמיחתם וגדולתם באה להם ממילא ע"י כח הבריאה. יריעות האהל
ומעתה יפה אמר הכתוב אל תפנו אל האלילים כו' והטעם אני ה' אלהיכם. משל לנוסע לעיר רחוקה לסחור שמה ויהי בלכתו בין הסוחרים ובין החנויות פגע בו אחד ונתן לו שלום ואמר לו דע ידידי כי גם אני מעיר הזאת אשר אתה יושב בה. ועתה לא אעזבך ואתה תלך עמי אל ביתי ונתעלסה באהבים, ואתה תספר לי משלום אבי ואמי ואחי וכל משפחתי מה מעשיהם ועניניהם ותתעכב עמי שעה או שתים.
ויענה ויאמר אם תתן לי כך וכך אדומים בעד כל שעה אז אוכל להתעכב אצלך, כי זה כמה שבועות אשר אני מחזיק בדרך עד בואי פה וא"כ עשה נא חשבון על ההוצאה הגדולה אשר עשיתי עולה למאות ולאלפים וכל ההוצאות האלה עשיתי למען אהיה פה ימים או עשור לסחור להרויח את פרנסתי ופרנסת בני ביתי, וא"כ עשה נא חשבון כמה אני מקוה להרויח באלה ימים מספר ויעלה לכל שעה כמה אדומים ואתה תאבה ותבקש ממני לאבד השעות האלה לבטלה, ואם רצונך לשמוע הנהגת בני משפחתך וענין מסחרם ומעמדם דע כי איש אחד בא עמי לפה ולקחתי אותו על הוצאות שלי ובא לפה ללא צורך ואין לו שום עסק לתקן הוא יוכל לשבת אתך כל היום וכל הלילה והוא יגיד לך ויספר לפניך כל אשר תדרוש ממנו. כענין שהשיבו הרועים אל יעקב אבינו ע"ה שאמר להם הידעתם את לבן בן נחור ויאמרו ידענו ויאמר להם השלום לו ויאמרו שלום ובמדרש (ב"ר ע'): ואי פוטטין את בעי והנה רחל בתו באה עם הצאן וכו' כלומר היא תוכל לוותר על הזמן ולספר לך מה שתשאל לא אנחנו.
הנמשל כי אנחנו אצלנו נאמר בראשית ברא אלהים כו' לא נברא העולם אלא בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית ואם כל עיקר הבריאה היתה בעבורנו איך נוכל לוותר להבטל גם רגע כי היום קצר והמלאכה מרובה כו' ואיך נבלה הזמן בהבל.
לא כן הרשעים אשר כל ענין מציאותם פה הוא מכח טבע הבריאה בדרך כלל והם ממש כאותו שנוסע למרחקים על הוצאות של סוחר נכרי וזר אשר התלווה עמו הוא יכול לבלות זמנו בהבלים.
וזהו אל תפנו אל האלילים ובבאור חז"ל אל תפנו מדעתכם אל האלילים והטעם - אני ה' אלהיכם אשר כוונת הבריאה היתה רק בשבילכם ולמענכם חרדתי כל החרדה הזאת:
חלק ט
לא תעשוק את רעך ולא תגזול כו' (י"ט, י"ג).
שלמה המלך ע"ה הזהיר ואמר אל תגזל דל כי דל הוא כו' (משלי כ"ב, כ"א). ומה מאד ראוי להתבונן בטעם אזהרתו שאמר כי דל הוא, וכי גזל העשיר מותר הלא התורה אמרה משפט אחד לכלם לא תעשוק את רעך ולא תגזול!
אמנם לדעתי הורה אותנו החכם ע"ה ענין יקר מאד, והוא בהזכיר מאמר הנביא ע"ה שמעו דבר ה' בני ישראל כי ריב לד' עם יושבי הארץ כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף כו'יריעות האהל אך איש אל יריב כו' כרובם כן חטאו לי כו' (הושע ד' א'-ז'). הנה ענין הריב שאמר כי ריב לד' עם יושבי הארץ כך הוא, כי הנה התקשרותו יתברך עמנו לאהבה אותו ולירא מפניו ולשמוע בקולו הוא לב' סבות, אחת בחול ואחת בקודש. א'. התורה והמצוה חמדה גנוזה שנתן לנו להאיר עינינו, ללמדנו יראתו ונועם דרכו בקודש. ב'. הוא הלחם אשר נאכל שפע חסדיו הנפלאים, וסדרי השפע גם הם בקודש דרכיהם כי היינו מביאים מעשרות ובכורים ושארי קדשים לירושלים להקריב, הבעלים היו מוסרים אותם ליד הכהן, והכהן עומד ומשרת מניף ומקטיר ומתפלל להוריד ההשפעה מאוצרו הטוב מן השמים. וביותר בעליות הרגל כי הרגלים המה זמן קבוע אל הורדת השפע כמאמר חז"ל בארבעה פרקים העולם נדון כו' בפסח על התבואה כו' (ראש השנה ט"ז א') והעולים לרגל בזמן שהיה בהמ"ק קיים היו כהולכים לקבל פרס מאת אביהם כי משלחן גבוה קא זכו, מקום הורדת השפע כמאמר כי שם צוה ה' את הברכה (תהלים קל"ג, ג').
ועוד גם זאת כי בזמן הרגלים היו באים לירושלים להשלים העבודה אשר עליהם להקריב קרבנות המחוייבות, הנדרים והנדבות ולחזות בנועם העבודה אשר במקדש ה', הכהנים בעבודתם, הלוים בדוכנם, ישראל במעמדם, ואז קבלו לנפשם ונשמתם מזונה הראוי לה, אהבת ה', ויראה, וקדושה עד שאמרו ז"ל (בילקוט ויצא) כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים שמשם שואבין רוח הקודש. ונתקיים בנו מאמר לבי ובשרי ירננו אל אל חי כלומר גם הגוף גם הנפש יחדו ירונו חלקם,יריעות האהל הגוף על טוב שפעתו וברכתו כמאמר ואכלת ושבעת וברכת כו' (דברים ח', י') והנפש על מזונה הרוחני. והנה זאת תורת כל יצורי חלד כל אשר בו נפש חיה להכיר טובת המשפיע אליו הנותן לו מחיתו לחמו מימו צמרו כמאמר ידע שור קונהו כו' (ישעיה א', ג') לא כן עתה בזמן החורבן שאמרו חז"ל מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים (ברכות ל"ב, ב'). והנה אנחנו ממש על דרך עשיר גדול שיצא נקי מנכסיו ועקר רגליו הוא וב"ב ללכת מעיר לעיר ולחזור על הפתחים, פעם היה יושב עם אשתו ומחשב עמה הרפתקאותיו וכל הרעות אשר באו עליו מעת ירד מגדולתו, והיה עושה חשבון מהמאכלים היקרים אשר עלו על שלחנו, ויקר מלבושיו ובגדי חמודות אשר התהדר בהם, ועתה הוא לבוש בלויי הסחבות, עד שהוא לבוז בעיני כל רואיו, ואח"כ אמר לה דעי וראי כי רע ומר לי על ענין אחד יתר מאד מעל כל הרעות והצרות אשר באו עלי. והוא מה שנאמר הנה נחלת ה' בנים (תהלים קכ"ז, ג') ונאמר בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך היינו כי הבנים הם נתונים ביד אביהם לגדלם ולהורותם הדרך הטובה ולהרחיקם מן הרע, וטבע הבנים לסור אל משמעתו ויקבלו מוסר אב והוא שורש כל טוב האדם כמאמר חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה (משלי כ"ב, ו'). אבל כל זה הוא באם האב מפרנס וזן את בניו על שלחנו, ועיניהם רואות ומבחינות כי אביהם מכלכל אותם ומרחמם, ינהגם ונותן לפניהם כל צרכיהם, אבל אם האב והבן שניהם מדולדלים נעים ונדים, ובבואם אל עיר רעבים וצמאים שואלים את אביהם לחם ופורש אין להם, ומחלקים ביניהם את העיר זה בשוק וזה במבואות ולחזור על הפתחים לבקש מחיתם, אז בן לא ישא פנים לאב עוד, לא ישמע גערה, גם כי יחנן קולו לא יאזין ולא יקשיב לקחת מוסר מפיו, אחרי ראותו כי אין פרנסתו ממנו.
הנמשל כי בזמן שבית המקדש היה קיים ואנחנו היינו סמוכים על שלחן אבינו יתברך ונתקיים בנו מאמר ישא ה' פניו אליך (במדבר ו', כ"ו) כי היינו מקבלים ההשפעה מידו יתברך לידנו אז היינו יודעים ומכירים הטובה ומבחינים חסדי אבינו שבשמים. לא כן עתה שנפסקה חומת ברזל כו' ואין אנחנו זוכים לקבל ההשפעה אשר הקב"ה משפיע בכל שנה ושנה, אבל יעמדו רשעים וימלא גרניהם בר ולחם ומזון וכל טוב אדוננו בידם הוא, ואנחנו הולכים ומחזרים אחר סבות רחוקות לבקש מזוננו ומחיתנו. לא כימים הראשונים שהיו הבנים עולים ומתאספים אל שלחן אביהם בשלש פעמי רגלינו ונבוא עד בית אלהים בקול רנה ותודה כו', עד כי יראו עינינו וישמח לבנו בישועתו באמת באמור כו' כי שם היה מקום המיועד אל הנותן יתברך, ואל המקבלים המה הכהנים בהקריבם הקרבנות בזמניהם ובמועדיהם ובפרישת כפיהם, מה מאד היה נקל לאהוב את אבינו יתברך כידיעת שור קונהו. לא כן עתה כי הבנים גלו מעל שלחן אביהם.
וזהו כי ריב לה' עם יושבי הארץ כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ. הנה הכתוב בעצמו מבאר הסבה המסבבת הריב אשר לה' עם יושבי הארץ שהוא בעבור חסרון ב' דברים המחבבים אותנו אליו יתברך ויעשו שלום במרומיו, והם התורה הנקראת אמת, כמאמר אמת קנה כו' (משלי כ"ג, כ"ג) וההשפעה הנקראת חסד וזהו כי ריב לה' כו', והסבה אל הריב - כי אין אמת ואין חסד, ולכן אין דעת אלהים בארץ אשר שם אלהים מיוחד על היותו יתברך המשפיע והמכלכל כל החיים כנודע.יריעות האהל
אמנם כל הדברים האלה אין בהם בנותן טעם על הריב אשר לה' עם יושבי הארץ אשר ההוראה במאמר זה כי שני הצדדים מריבים זה עם זה, ואם כדברינו הריב הוא רק מאתו יתברך עלינו וא"כ מה בידינו לעשות ובמה אנו מקניטים הודו יתברך, לזה השלים ואמר אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף כו'. ר"ל הלא ראוי היה לקיים בנו מאמר חכמינו ז"ל די לעבד היות כרבו (ברכות נ"ח) ולהסתפק בחיי צער כמאמר כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל כו' וחיי צער תחי' (אבות ו') ולא לעסוק בסבות אשר הקב"ה הזהיר אותנו בתורתו למשוך ידינו מהם. ואנחנו לא כן נעשה בימים האלה שכחנו כי בית מקדש מלך עולמים יתברך חרב בעוה"ר זה כמה, ואין אנחנו משימים לב רק לפאר בתי מושבינו היכלי מגורותינו, ותמיד כל היום שקידתנו להרבות הון בדרכים אשר אסרה התורה, וזהו - אלה וכחש ורצוח וכו'. והרבה לספר גנות פרנסתנו משני פנים, א'. אלה הוא בין אדם למקום וכחש ורצוח וגנוב כו' יכלול גם בין אדם למקום ובין אדם לחברו, למשל אם יתנו מאכלים על השלחן והמאכל יהיה מצומצם לפי היושבים סביב השלחן אז אם אחד מהם ירבה לאכול אכילה גסה בע"כ יהיה הב' נשאר רעב. כן אנחנו בזמן החורבן הלואי שיתן לנו ה' יתברך פרנסתנו בצמצום כי בריוח בודאי לא יתן, וא"כ מי האוסף לנפשו עושר וגדולה ודאי גוזל הוא את אחרים כמאמר ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו ואתם בערתם הכרם גזילת העני בבתיכם (ישעיה ג', י"ג) והוא שואל אותם אמרו נא לי מה לכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו אבל אנכי יודע גם אם לא תאמרו לי.
וזהו ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון כו' כי בגובה רוחם היו צריכים לכסף הרבה להוציא על כמה מיני תכשיטין הנזכרים שם, תפארת העכסים והשביסים והשהרונים כו' וא"כ בהכרח הם מקמצים על העני, כי צרכיהם מרובים להוציא הוצאה גדולה, על תכשיטי נשיהם ובניהם. וזהו מאמר יען בושסכם על דל ומשאת בר תקחו ממנו בתי גזית בניתם (עמוס ה', י') וא"כ גזילת העני בבתיכם. וזהו מאמר מה לך אפוא כי עלית כלך לגגות (ישעיה כ"ב, א') מה לך איפוא הוא כשואל ואומר מאין נתגדלת ונתעשרת כ"כ לא משל אחרים וא"כ כמה נפשות שקועים בבתי גזית אשר בניתם ובהיכלי עונג אשר רוממתם ולא אחד לבד מת ברעב ע"י חפץ לבבכם רק להרבות הון ועושר. וזהו חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה כי אם היית הורג אותם בחרב בכח ידך עכ"פ היית מכיר רוע מפעליך והיית מתחרט על זה לא כן עתה הנה אתה חוטא בלא דעת.
וזהו מאמר אוי לך ירושלים לא תטהרי אחרי מתי עוד (ירמיה י"ג, כ"ז) כי לא יעלה על לבך את אשר כבר עשית לכן תעשה ותוסיף עוד. וזהו מאמר כי נמצאו בעמי רשעים ישור כשך יקושים הציבו משחית אנשים ילכדו על כן גדלו ויעשירו שמנו עשתו כו' (ירמיה ה', כ"ו) ר"ל כי לא נתעשרו כ"א מסבה זאת. וזהו שאמר כי ריב לה' עם יושבי הארץ כו' כרובם כן חטאו לי כלומר אם רצונך לעמוד על חשבון חטאיהם עמוד וערוך חשבון עשרם וגדולתם שהוא כלו מלא חטאים וזהו כרובם כן חטאו לי (עי' דברים רבה ב') וזהו אל תגזל דל כי דל הוא, היינו לא שלקחת מידו בידים רק מה שהוא דל וחסר לחם הוא אצלך גזילת העני כו' והבן:
חלק י
לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (י"ט, י"ז).
באור זה על דרך מאמר חז"ל אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני (אבות א', י"ד) הורה בזה כי כבר נאמר הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע (משלי י"ג, כ') וחז"ל הזהירו מאד ואמרו עשה לך רב כו' (אבות שם). כי אם אין לאדם מושל אחר כ"א בחירתו הוא מסוכן מעצמו כי מי יודע הישלוט ברוחו, עד שע"כ אמר דוד המלך ע"ה פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני (תהלים כ"ה, ט"ז) וברז"ל - (ילקוט במקומו): וכי יחיד היה דוד כו' וכי עני היה דוד כו' אלא אמר דוד לפני הקב"ה לפי ששמתני למלך על בניך עיניהם תלויות בי כו'. ואני יחיד כנגדם, וכמו שזכרנו בדרוש הקודם, וזהו וכשאני לעצמי מה אני אם כבר ידענו אין אדם רואה חובה לעצמו. ובמקום אחר אמרו את הכל עשה יפה בעתו מלמד שייפה לכל אחד ואחד אומנותו (ברכות מ"ג, ב') ולא אמר לכל איש ואיש להורות כי לא ייפה הדרך לפניו כ"א כאשר הוא ביחידות אבל בהיות איש יחד פני רעהו יהיה עליו מבחין ומכיר את מעשיו ואת תהלוכותיו רעהו עליו והוא על רעהו. כי זה חק הטבע אשר האדם על עצמו התאוה מטעת אותו עד כי אומר מותר, אבל על רעהו אין התאוה שולטת בו כי מעולם לא שלטה התאוה באדם על זולתו כ"א על עצמו ועל גופו, ולכן יפה אמרו ז"ל שייפה לכל אחד ואחד בהיותו יחידי. (ועיין מ"ש עוד בזה פרשת בראשית ולהלן פרשת אמור ובשיורי המדות פ"ח משער האהבה ותמצא עונג לנפשך ובט"ו משני מס' שמן המור).
ומה נמרצו בזה דברי המלך החכם ע"ה אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו (משלי כ"ז, כ"ב) ומה שהוסיף בהפלגתו זאת גם את הריפות בעלי לא ידענו מאומה מה מליצתו בזה, כי כפי הנראה אין הפלגת המשל רק על הכתישה שגם על ידה לא יתפעל להסיר קליפת אולתו אבל מה לי אם עם הריפות או בלא הריפות. אבל הקשב נא ושמע כי דברי פי חכם חן עתיקים ועמוקים, כי הנה כבר נזדמן חכם הוכיח בני אדם על רוע מעלליהם וכאשר הלכו מאת פניו התחיל אחד אומר לחבירו וכי המוכיח אומר שקר ח"ו וכי נכון תעשה במה שתבשל בשבת האם ראית כזאת בישראל, ויען זה ויאמר אליו ואתה יש לך הבדל בין בשר ובין חלב, ובין טרפות ונבלות, ויתודע הדבר אל המוכיח והתחיל משחק ומתפלא לאמר עם כל אלה יותר יחפוץ כל אחד לחפש בבית יד של חבירו ובאמתחת של עצמו אינו רוצה לחפש, כי זה בודק מעשי חבירו וחבירו בודק אותו. ומעתה יפה אמר שלמה המלך ע"ה בחכמתו אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי. הוסיף בדברי המשל את הריפות לבאר לנו ענין נכבד. כי הנה התוכחה עם היותה מצוה גדולה הוכח תוכיח כו' עכ"ז יש בה תנאי ג"כ כאמרם ז"ל יכול אפילו פניו משתנים כו' (ערכין י"ז, א') וא"כ זאת העצה היעוצה מפי חכמים להגיד התוכחה אל הכלל, וזה יעמוד בין השומעים ויבין כי אליו כוון המוכיח ויגיע אליו התועלת בלא בזיון באין מכלים דבר. אמנם כל זה הוא באם ישכיל ויבין אשר כוונת כל המוסר מפי המוכיח רק בעדו ודאי ישמע ויתן אל לבו אכן אם יעמוד בין עדת השומעים המוסר ויאמר אל לבו מי יודע אל מי כוון המוכיח, אולי על פלוני אלמוני, אז הוא דומה ממש כאלו תכתוש אותו בתוך הריפות כי כאשר תכתוש אותו יחד עם הריפות, יאמר אין כוונת הכותש עלי רק על הריפות ובהכרח אין דרך בעדו כ"א לכתשו לבדו אז ידע כי את מי כותשין אם לא אותו, וזהו אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות, בעלי, לא תפעול מאומה ולא תסור מעליו אולתו.
ועם דרכנו נעמוד על כוונת מאמרם ז"ל חמשה דברים צוה כנען את בניו אהבו זה את זה ואהבו את הגזל ואהבו את הזימה כו' (פסחים קי"ג, ב') אשר לכאורה יפלא הלא כל מה אשר צוה כנען לא צוה רק מדות רעות ונשחתות, ואיך הכניס בתוכם מדה טובה אהבו זה את זה. ולדרכנו יתכן מאד כי הוא צוה להם אהבו את הגזל ואת הזימה כו' הלא ממשפט הגנב כאשר הוא רואה אדם זולתו שגונב (ועוד גם ממנו) ודאי ישנאהו, ירחיקהו ויתעבהו, וכן כאשר יראה בחבירו דבר ערוה יבזהו כמו שזכרנו כי על זולתו הוא צופה ומביט ומרגיש היטב פחיתות העול ורשע כסל, וא"כ כבר אפשר כי הצוואה - לא תעמוד, לא תקום, ולא תהיה, כי אז ישפוט גם על עצמו פחיתות מעשיו לזה הזהיר אותם ואמר אהבו את הגזל ואת הזימה, ואהבו זה את זה היו כלכם בעצה אחת, יעשה הוא ועשה גם אתה ולא תתפעל מזה דבר.
ועל פי הנ"ל יתבארו דברי הכתוב שלפנינו כי בא ליתן תנאי למתי יועיל מה שיביט האדם ויבחין במעשי זולתו לדון ממנו על עצמו, ואמר שאין זה כי אם בשיהיה רעך אהוב עליך כמוך או אז יהיה מבטך והבחנתך בו פועל מה שתפעל ההסתכלות במראה הלטושה הנ"ל. לא כן אם לא יוחן בעיניו רעהו ומה גם באם הוא שונא אותו, אזי נוחם יסתר מעיניו ולא ישית לב אל המסילה דרך הולך ולא ישוב כי יאמר ללבבו כי הסכלות אך ברעהו, ובזה לא יתן עיניו על בושת אולתו ולא יגהה מזורו ממנו. וזהו - לא תשנא את אחיך בלבבך, ובזאת - הוכח תוכיח את עמיתך, כלומר תוכיח את עצמך עם עמיתך שעל ידו תבוא לך התוכחה, וזהו ולא תשא עליו חטא כלומר לא תגולל החטא והעדר ההבחנה רק עליו אבל תדין ממנו על הכלל והוא יהיה לך לעינים שאין שום אדם מכיר בגנות מעשיו. ממש כהמסתכל בזכוכית שאיננה מוזהבת מצדה הב', רצוני גלוי' מעבר המראה ביתה שאין מהטבע שתתהפך המראה אליו ולא תאוה לו דמותו כי תשלוט הראיה ותעבור מהמראה והלאה, כן הרואה והמביט על דרכי זולתו השנוא עליו לא יתהפך המראה אליו כי יהיה תולה העורון בו לבדו וזהו שהזהיר הכתוב ולא תשא עליו חטא:
חלק יא
לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (י"ט, י"ז).
האזהרות האלה המה סמוכים לעד לעולם, כי מעמד כל התורה וקיומה הוא רק על התוכחה, היינו שישקוד כל אחד לשמור את חבירו כשקידתו בשמירת נפשו כמאמר ולמוכיחים ינעם כו' (משלי כ"ד, כ"ה) ואמרו מי שאפשר לו למחות ואינו מוחה נתפס עליהם. (שבת נ"ד, ב')
וזה תלוי באהבת איש את רעהו כמאמר טובה תוכחת מגולה (כאשר היא באה) מאהבה מסותרת (משלי כ"ז, ה') כי אם היו ישראל כמאמר ויש אוהב דבק מאח (שם י"ח, כ"ד) והיה כל אחד חושש על חבירו כמו על עצמו היו מוכיחים זה את זה בדברי אהבה וחן, ודבריו היו מקובלים מאד אם מקורם מפי ידידו ואוהבו השוקד בטובתו והצלחתו. וא"כ צדקו יחדו שני המאמרים אשר בפי חכמינו ז"ל לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה (שבת קי"ט, ב') ופעם אמרו לא חרבה ירושלים אלא מפני שנאת חנם שהיה בה (יומא ט', ב') כי בא אחד וסיבב את הב' כי השנאה גרמה העדר התוכחה, כי כאשר גבר עליהם פירוד הלבבות וכל אחד שמח בפיד חבירו איך יוכיח אותו או איך יקבל ממנו תוכחתו, כמאמר ר' טרפון תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה אם יאמר לו טול קיסם מבין עיניך יאמר לו טול קורה כו' (עירובין ט"ז, ב').יריעות האהל
וזהו לא תשנא את אחיך בלבבך ואז - הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. באור זה נוכל להמתיק ע"פ משל יש שכור השותה בעצמו ויתן בכוס עינו ולבו כל הימים ויש אשר הוא עצמו אינו שותה שכור כל כך, רק הוא קורא ומשקה את אחרים, וההבדל ביניהם כי זה נהנה עכ"פ מרעתו, וזה את אחרים הוא מהנה ולעצמו הוא מחסר.
כן ממש הנתפס והנענש בעד מעשי עצמו עכ"ז טעם עכ"פ טעם חטא ויודע הוא כי ראוי העונש לבוא עליו, לא כן אותו אשר חטא הרבים תלוי בו, הנה הוא כזה נהנה וזה חסר. וזהו לא תשנא את אחיך בלבבך ואז - הוכח תוכיח את עמיתך, כי אם לא תוכיח אותו הלא מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס כו' וא"כ פלוני אלמוני יחטא ואתה תשא ותסבול עונו, אבל אם הוכח תוכיח את עמיתך, אז ולא תשא עליו חטא לא תשא אתה החטא שעליו ותסיר עולו מעל צוארך כמאמר ואתה כי הזהרת רשע ולא שב מרשעו ומדרכו הרשעה הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת (יחזקאל ג', י"ט).
חלק יב
ואהבת לרעך כמוך (י"ט, י"ח) גמרא: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחד כו' בא לפני הלל גייריה אמר ליה דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור (שבת ל"א, א').שפת היריעה
באור זה בהקדים מאמרם ז"ל תרי"ג מצות נתנו למשה בא דוד והעמידן על אחת עשרה בא ישעיה והעמידן על שש הולך צדקות ודובר מישרים כו' בא מיכה והעמידן על שלשה שנאמר הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך (מיכה ו', ח') חזר ישעיה והעמידן על שתים שנאמר שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות (ישעיה נ"ו, א') (מכות כ"ג).
ולהבין טעם הדבר מדוע עזב ישעיה וחיסר דבר אחד ממאמר מיכה, כי ישעיה לא הזכיר והצנע לכת כו', גם מהצורך להבין מאמר והצנע לכת עם אלהיך מה הוראת מלת עם כו'. אמנם מאמר עם אלהיך נראה שהוא על דרך מאמר חז"ל (בילקוט שופטים) תמים תהיה עם ה' אלהיך לכשתהיה תמים תהיה עם אלהיך. והרצון בזה על דרך שמצאנו בדברי חז"ל אחרי ה' אלהיכם תלכו וכי אפשר כו' והלא אש אוכלה הוא אלא הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה רחום כו' (שבת קל"ג, ב') וכמו כן מה הקב"ה תמים במעשיו כך מחוייב אתה להיות תמים. וזהו תמים תהיה עם ה' אלהיך לכשתהיה תמים תהיה עם ה' אלהיך כלומר תהיה דומה לו. וא"כ גם התנאי הזה והצנע לכת עם אלהיך הוא ראוי ומחוייב אל האדם יען כי גם הוא יתברך נאמר בו אכן אתה אל מסתתר אלהי ישראל מושיע (ישעיה מ"ה, ט"ו) וכמאמר טוב כעס משחוק (קהלת ז', ג') טוב כעס שכועס הקב"ה על הצדיקים משחוק שהוא שוחק עם הרשעים (שבת ל', ב')שפת היריעה וכבר מלתי אמורה בספר המדות (בחמישי משער התפלה) שזהו הענין במה שאמרו חז"ל לא כעוה"ז עוה"ב בעולם הזה אני נכתב ביו"ד ה"א ונקרא בא' ד' אבל בעולם הבא נכתב ביו"ד ה"א ונקרא ביו"ד ה"א (פסחים נ', א') כי הקב"ה כפי הנהגתו כך הוא נקרא (עי' מדרש ריש וארא) ובעוה"ז הצדיקים מתיסרים ביסורים, גם כי תוכם רצוף אהבה כמאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג', י"ב) אכן היא אהבה מסותרת, כמאמר הנזכר אכן אתה אל מסתתר כו' ולעינים נראה רק שנאה וכעס ח"ו, לכן הוא נקרא לעין ע"ש מידת הדין בא' ד', ונכתב ביו"ד ה"א כי האמת כן הוא כי הוא רחמים ואהבה.
אבל לעתיד במהרה תהיה האהבה אהבה גלויה ונראית לכל כמאמר מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים (שיר ז', ז') שתהיה האהבה עם תענוגים לא עם יסורים כמאמר נחמו נחמו עמי כו' כל גיא ינשא כו' ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו (ישעיה מ', א'-ה')שפת היריעה היינו האהבה והחסד יהיה נראה לעיני כלם לכן יהיה נקרא ביו"ד ה"א כמו שהוא נכתב קריאתו ככתיבתו וכמאמר ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע כו' (מלאכי ג', י"ח). כי בעוה"ז כבר יזדמן כמאמר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים (קהלת ח', י"ד) כי בעוד אשר העבודה אינה מטוהרה יזדמן מעשה עבירה אצל הצדיק ובהיפך מצוה אצל הרשע וכוונת שניהם אחת היא וא"כ כאשר הצדיק אין צדקתו בשלימות לא יהל עליו אור חסדו יתברך באופן נגלה ועי"כ גם הצדיק האמתי בהכרח יסתיר מעשיו וצדקותיו לבלי יהרהרו הבריות אחר הקב"ה כאשר ייטיב עמו על צדקותיו יתפלאו ויאמרו הלא גם הוא מעשהו כן הוא. אבל לעתיד כאשר יתבררו ויתלבנו לבות בני אדם לבלי היות עוד לב מעורב רע בטוב כ"א כמאמר הנזכר ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא כו' וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא כו' (מלאכי ג', י"ח). היינו כי הצדיקים יזהירו כזוהר הרקיע ובליעל כקוץ מונד והקב"ה לא יסתיר מעשיו ומשפט הנהגותיו, אם כן גם הצדיקים לא יסתירו עוד מעשיהם והנהגותיהם.