אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
אחרי מות
חלק א
אחרי מות שני בני אהרן (ט"ז, א') מדרש: ר' שמעון פתח הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע (קהלת ט', ה'). דוד המלך ע"ה מלך ארבעים שנה ובנה ביהמ"ק נבוכדנצר מלך ארבעים שנה והחריב ביהמ"ק כו' (פרשה כ', א' בשנוי לשון)
מאמר זה כבר נתבאר יפה אף נעים בחבורנו קול יעקב קהלת שם:
חלק ב
בסמוך: אמר הקב"ה לרשעים הצדיקים לא שמחו בעולמי ואתם מבקשים לשמוח כו' עד כביכול הקב"ה לא שמח בעולמו שמח ה' במעשיו אינו אומר אלא ישמח ה' במעשיו.
גם באור מאמר זה כבר נדפס בחלק ראשון פרשת תולדות ויצא עיי"ש וינעם לך:
חלק ג
שם: ר' אבא בר כהנא פתח לשחוק אמרתי מהולל (קהלת ב', ב') אם הדין דחוכא מעורב מה חדותא מהניא (שם שם ג')
עיין באורו קול יעקב קהלת שם:
חלק ד
ובסמוך: ר' ברכי' פתח גם ענוש לצדיק לא טוב (משלי י"ז, כ"ו) אמר הקב"ה אע"פ שענשתי את אהרן ולקחתי שני בניו ממנו לא טוב אלא להכות נדיבים על יושר (שם שם, ו').
והדברים סתומים וחתומים ומה היא הכוונה המחודשת אל מאמר הכתוב גם ענוש לצדיק לא טוב על ידי הדרש הזה.
ולי הכותב נראה כי הדברים הסתומים האלה מהצורך לקשרם ולחברם אל מאמר הסמוך וז"ל תנא לא מתו בניו של אהרן אלא ע"י שהורו הלכה בפני רבן משה, ויהיה רצון המאמר לבאר לנו כי אחר שמתו בניו של אהרן בעת שמחה כזאת בחנוכת המשכן והקב"ה לא חס על כבוד אביהם, ועל כבוד אחי אביהם, וכבוד עצמם ודאי היה בהם ח"ו עון עצום והיה בסתר, ומתו בעונם. ע"כ באו רז"ל להעיר אותנו שלא נחשוב כן על הצדיקים הגדולים האלה, כי ודאי היו נקיים מה' ומישראל טהורים כמלאכי השרת מכל שמץ חטא ועון, רק ענין אחר נזדמן תחת ידם אשר מתו בו. והוא כי היה מעשה שבאה שאלה לפניהם והורו, והדין היה דין אמת לזכות את הזכאי לחייב את החייב לטהר את הטהור כו', רק דבר הזדמנות היה כי משה רבינו ע"ה ישב ג"כ שם, וא"כ יצאה מפיהם ההוראה לפני רבן ובדבר הזה לבד נענשו.
זה שאמר ר' ברכיה בבאור מאמר גם ענוש לצדיק לא טוב להכות נדיבים על יושר שהכתוב רומז על מקרה בני אהרן, כי אמר הקב"ה אע"פ שענשתי את אהרן ולקחתי שני בניו ממנו לא טוב, ויקשה הדבר בעיני הבריות, אלא - להכות נדיבים על יושר ר"ל לא מתו ע"י חטא ח"ו אלא ע"י יושר, ע"י דין אמיתי שיצא מפיהם. וזהו סמיכות מאמר תנא לא מתו בניו של אהרן אלא ע"י שהורו הלכה בפני משה רבן:
חלק ה
כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו (ט"ז, ל').
הנראה בבאור מאמר זה על דרך מה שאמר הנביא ע"ה דרשו ה' בהמצאו כו' (ישעיה נ"ה, ו') אשר מלת בהמצאו הוא מלשון נפעל ולא אמר בלשון פועל דרשו ה' בהיותו (מצוי), אבל לדעתי הדבר מכוון אל מה שכתבנו למעלה (פ' שמיני) על מאמר וירא אליכם כבוד ה' כי הוא יתברך נעלה ומרומם מכל השינויים ותנועות והעתק מקום, ומה שתמצא בכתובים וירא ה', ויבוא ה', אין הכוונה כי הקב"ה נעתק ממקום ידוע ובא אל מקום אחר להתראות אל מי שהוא נגלה עליו, אבל כל התקרבותו והתגלותו יתברך אל האדם תלוי אך בהתקרבות האדם אליו יתברך כמאמר אני לדודי ועלי תשוקתו (שיר השירים ז', י"א) כלומר תשוקתו יתברך אלינו הוא דבר התלוי בידינו וכן בהכרח נאמר על סגולת עשרת ימי תשובה שעליהם נאמר מאמר דרשו ה' בהמצאו ואימתי מר"ה עד יוה"כ, כי הימים מסוגלים אל האדם להכניע לבבו ולהבהילו עד אשר יתעורר ויתעודד להטיב מעשיו ולתקן את אשר שחת, ואז יהיה לרצון לפני הבורא יתברך ואז יהיה ראוי לכפר לו עונותיו.
וזהו כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם כו' ר"ל לא שיהיה אל הבורא יתברך שינוי רצון בעת הזאת כ"א סגולת היום ועבודתו כך הוא להביאך אל התשובה לטהר את האדם מכל חטאתיו, ובעבור זה לפני ה' תטהרו ויאהב אתכם יותר מבשאר הימים בעבור היותכם ראויים לכך אחר העבודה ואחר התשובה המסוגלת לכם באותו יום. ומעתה יפה אמר דרשו ה' בהמצאו (בלשון כבד) לאמר כי השינוי הוא אצל המוצא לא אצל הנמצא יתברך. והנה רז"ל אמרו כתיב דרשו ה' בהמצאו וכתיב בכל קראנו אליו, לא קשיא כאן ביחיד וכאן בצבור (יבמות מ"ט, ב') והטעם בזה משל למדינה שחטאה אל המלך וכעס עליהם מאד והאמנם כי המלך הוא בביתו רחוק ממקומם, הרבה ישתדלו ימהרו יחרדו לבחור אנשים חכמים וידועים, מליצים מפוארים חשובים בבית המלכות שלא יעמוד בפניהם ושלא יעכבם שום שמירה ומחיצה אשר בשער המלך, וגם המלך ישא פנים אליהם וימחול לכל המקום בעבורם. לא כן אם איש אחד חטא למלך והוא דל ואביון אין לו תרופה, כי איך יוכל הוא לבוא לפני המלך לבקש על נפשו אם מאה מחיצות ושמירות יעכבוהו, וגם לא ישא חן בעיני המלך כל מאומה. אמנם אם בהזדמן בא המלך אל עירו והוא מכריז כל מי שיש לו בקשה יבוא לפניו, אז יקל גם ליחיד לבוא לבקש כי אין שם שמירה ולא מסך מבדיל.
הנמשל כל השנה שכינת כבודו בשמים ממעל ושערי תפלה ננעלו, ושומרים וכמה ממונים אין מניחים ליכנס את השב והמתפלל, אשר ע"כ תפלת יחיד ותשובתו אינה מתקבלת, משא"כ בצבור כי בהם כמה חשובים לפניו יתברך בתורתם, וצדקתם, אמונתם וטהרתם, אין שום מחיצה עומדת בפניהם ויתעלה תפלתם וחן שפתותם בכבוד והדר לפני המלך יתברך שמו. אמנם בעשי"ת אשר הוא יתברך יבוא לשכון כבוד בארצנו ומשמיע בקול שובו בנים לאביכם שבשמים ואין שום מחיצה מעכב יכול גם היחיד לשוב אל ה'.
וזהו מאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך (הושע י"ד, ב') הוא מדבר אל היחיד ואומר לו דע אתה היחיד כי אין זמנך רק עד ה' אלהיך כל עוד שהוא אצלך ורוצה בתשובתך, היום בעשי"ת כי כשלת בעוניך, כי אתה תלך מלוכלך בעונות עד כי עי"כ לא תוכל להבטיח את נפשך כי בשאר ימי השנה תשוב ותבקש עליך, כי כמה מחיצות וכמה מסכים המבדילים יהיה לנגדך. אבל לרבים אמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ולא קבע זמן להם כי בכל עת מעתות השנה יש בהם כח לקחת דברי מליצות ומעשים טובים, ושובו אל ה', ואם כי על השמים כבודו שובו אל ה' כי אין מחיצה עומדת בפני רבים מפני כמה צדיקים אשר ביניהם. אכן אם יאמרו הצדיקים לא נבקש רק עלינו בעד מעשינו הטובים ולא נבקש בעד אחרים, לזה אמר ואמרו אליו כל תשא עון וקח טוב כלומר מה לך להביט ביד מי העון וביד מי הטוב כי כלנו כאיש אחד נחנו:
ובזה נבוא אל הענין על דרך משל למלך שחטא אחד נגדו וגזר עליו עונש קשה, ויהי היום והמלך בא אל העיר הזאת אשר החוטא שמה ויתאספו אליו אחוזת מרעיו ויבכו לפניו לאמר חמול נא על נפשך העלובה היום הזה, כי בכל ימי השנה אין המלך פה ולנסוע למקומו אין באפשר בידך, עתה אין אתה צריך אל שום דבר כי המלך אצלך ובלבד שלא תתעלם אתה, ולא רצה לשמוע אל דבריהם עד כי נסע המלך לדרכו באו אליו עוד הפעם בבכיה רבה לאמר הן עתה תחלת נסיעתו והעתקתו מן העיר לא הרחיק, לך נא בזריזות ורדוף אחר המרכבה כי השג תשיג והצל תציל את נפשך, ואם לא עכשיו אימתי.
וזהו שאמרו אל היחיד (כדעת רז"ל) דרשו כל יחיד ויחיד את ה' בהמצאו פה, ומבקש ממך התשובה היינו מר"ה עד יוה"כ, וע"כ לא אמר שובו אל ה' בהמצאו כי תשובה הוא תואר על המרוחק כי ישוב ויתקרב אל ה' אבל פה האף אמנם כי הוא רחוק מאתו יתברך הנה הוא יתברך בא אליו ואינו צריך רק להחזיר פניו אל פני ה' להכנע לו ולבקש מלפניו את רחמיו.
וזהו דרשו ה' בהמצאו ואמר אם לא מהרת את עצמך בעשרת ימי תשובה בעודו יתברך אצלך עד כי נסתלקה השכינה עכ"ז יש עוד לפניכם עצה, קראוהו בהיותו קרוב היינו מיוה"כ עד הושענא רבה שאין השערים ננעלים כ"כ וקרוב אלינו עוד בכל הימים היקרים האלה. ואמר על הראשון יעזוב רשע דרכו כי אין מהצורך אצלו לשוב אל ה' לדרך רחוקה כי הלא הוא יתברך בא אצלך רק ראה שלא תברח אתה, היינו השלך מידך מעשיך ועזוב דרכך הרע. ועל הענין הב' אשר הוא יתברך נסע קצת מאתנו אמר ושובו אל ה' בעודו קרוב אלינו, וזהו וישוב אל ה' וירחמהו, כי עתה ירבה לסלוח אף אל מי שאינו כדאי, ולא כן אם יעבור הזמן הנכבד הזה כי לו יתר שאת על כל ימי השנה:
חלק ו
ובדברי חז"ל: דרש ר' אליעזר בן עזריה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חברו אר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים כו' (יומא פ"ה, ב').שפת היריעה
וראוי להתבונן במעלת הידיעה הזאת מי הוא המטהר את ישראל, ולהבין זאת נקדים מאמר הוי שודד ואתה לא שדוד ובוגד ולא בגדו בו (ישעיה ל"ג, א'). דע כי זה כלל גדול לחולה הדורש רפואה מאת הרופא הוא צריך לסבול מרירות הרפואות ולפעמים יצטרך הרופא לחתוך ממנו אברים הנפסדים והנשחתים עצם מעצמיו או בשר מבשרו והוא מוכרח לסבול, כמאמר עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב', ד'). ועכ"ז יש נפקותא גדולה אם הרופא הוא איש חלוש וחלאים שולטים בו לפעמים, והוא עוסק ברפואות, כל שכן אם חתכו לו פעם אבר מאבריו, אם כן אם יעשה הוא כדברים האלה אל החולה הבא לפניו והיה בשמעו את החולה מזדעזע תחת ידו מסבת גודל הכאב, גם הרופא מכיר ומבחין שברון לב הגונח והצועק וזוכר את המכאוב אשר היה לו כאשר היה הוא תחת יד הרופא, ובהעלותו על לבו גודל המכאוב אז הוא מאמין להחולה וחומל עליו להתנהג עמו לאט לאט. לא כן אם הרופא הוא איש בריא וחזק אשר לא חלה מעולם על שום אבר, ולא טעם מרירות הרפואות אז אינו מאמין אל החולה ואינו מבחין סבלנותו, והחולה צועק והוא שוחק או כועס עליו ומכפיל כאבו יתר מאד. ז"ש על נבוכדנצר הוי שודד ואתה לא שדוד, כי הוא היה רצועת מרדות מאת הקב"ה לרדות בעם, אמר עליו הנביא הוי למי שיפול תחת ידך כי אתה שודד ואתה לא היית שדוד מעולם, ואין אתה מרגיש בסבל המרירות שיצעקו מכאב לב, ואתה תשחק למו כמאמר קצפתי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך לא שמת להם רחמים על זקן הכבדת עלך מאד (ישעיה מ"ז, ו'). וכי תאמר מה נ"מ לנו בידיעה זאת, דע כי הלא בידינו הוא להעביר הרעה הזאת מבשרנו לבקש ולחנן את פני ה' שלא ימסור אותנו בידי אכזרים כמאמר דוד המלך ע"ה נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה (שמואל ב' כ"ד, י"ד) וגם ייחד לנו תפלה מיוחדת על ענין זה חלצני ה' מאדם רע כו' אשר חשבו רעות בלב כו' (תהלים ק"מ, ב'). וזה משפט גם הטוב שברופאים לתת עינו ולבו רק על הצלחת מעשיו לרפואת החולה, אבל סבל המרירות אשר יסבול החולה בעת עסקו ברפואות לא יעלה על לבו מאומה, לא כן אם המרפא את בנו הוא חומל עליו וחושב מחשבות שלא לענות נפשו גם בעת עסקו עמו ברפואות.
כן וכן תראה בעשותך חשבון מכל סדר התשובות הנה הם אינם מרפאים את נפש החוטא כ"א ע"י יסורים וסגופים, לא כן הקב"ה כי הכין לנו היום הנכבד הזה יום סליחה ומחילה בלי שום צער. וזהו מאמר ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, ומרפא אתכם בלא שום סבל יסורים כי הוא היודע והמרגיש מרירות ישראל כמאמר עמו אנכי בצרה (שם צ"א, ט"ו) ובמדרש: ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים אמר הקדוש ב"ה למשה משה אי אתה יודע שאני מרגיש בצערן של ישראל כמו שהם מרגישים (שמות רבה ב'). וכי תשאלך נפשך אם כן מי הוא זה ואיזו הוא אשר לא ירצה ברפואה נאמנה ונעימה כזאת, ואנחנו רואים כמה יוה"כ עברו עלינו ועדיין לא נטהרנו, ובע"כ יש דבר המעכב כפרתו ומונע אותנו מלקבל רפואתו, לזה אמר הכתוב כי תנאי אחד יש והוא מעט הכמות ורב האיכות. והוא מה שאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם בתנאי אשר לפני ה' תטהרו כי מחויבים אנחנו לעמוד מערב עד ערב בקדושה ובטהרה וביראה גדולה כמשפט העומד לפני מלך מלכי המלכים ית"ש כמאמר דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיות קרוב יעזוב רשע דרכו כו' וישוב אל ה' וירחמהו. הוא שאמרו חז"ל במדרש: ויהי ערב אלו מעשיהם של רשעים ויהי בוקר אלו מעשיהם של צדיקים יום אחד זה יום הכפורים (בראשית רבה ג', י"ח).
משל לרופא חכם שהיה בעיר שהיה מרפא כל חולה הבא לפניו עם רפואות קלות וערבות, רק היה מזהיר אותם שישמרו עצמם מהיום ממאכלים קשים וכבדים, ומכל תנועות כבדות וכדומה מהשמירות, לימים בא אליו חולה והיה בן יחיד לאביו ואמו, ולא הורגל מעודו לשמוע גערת חכם ולא נשא פנים לשום אדם, ויאמר הרופא אין לי יכולת לרפאותו, כי מה בצע במה שאתן לו מהסמים אם לא ישמע לכל אשר אני מצוה ומזהיר אותו, איעצך ראה נא תחלה לתת אותו על יד רופא אכזר וימים רבים יתעסק עמו למען יטעום טעם מסבל הסמים המרים כלענה ואח"כ כאשר תביאהו אלי הלא ישמע לעצתי, ויעש אביו כן והיה הנער מתייסר ביסורים קשים ומרים עד כי כשל כחו לסבול, ואח"כ הביאו אביו לפני רופא חכם זה וישמע לעצתו והבין את חין ערכו וחמלתו, וישמע לקול אזהרתו והשיג רפואות והצלות.
הנמשל הקב"ה הוא הרופא הנאמן הכין בעבורנו רפואה שלימה ונעימה ומתוקה, מיום מתן תורה הוא יום הכפורים, ובתנאי להיות נשמר מכל אשר הזהיר לעמוד לפניו בקדושה ובטהרה כנזכר, ואנחנו לא שמענו לקולו, מה עשה הקדוש ב"ה נתן אותנו אל יד רופא עז אל יד נבוכדנצר וחבריו ויסרו אותנו, וטעמנו הרבה מהסמים המרים כאשר טעמנו זה כמה צרות על צרות, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, ואחר כל זה אם נתאסף ונבקש מאת ה' מערב זה עד למחרתו נהיה זכים ונקיים מכל אשמה ונצולים מכל רע.
וזהו ויבדל אלהים בין האור ובין החושך, ר"ל כי הבחירה בידינו שלא לראות חושך בפנינו - אלו מעשיהם של רשעים, שלא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, אבל כאשר לא נזכה אז ויהי ערב אלו מעשיהם של רשעים כמאמר אשור שבט אפי (ישעיה י', ה') ואח"כ ויהי בוקר זה מעשיהם של צדיקים שעושים תשובה, ואז יום אחד זה יום כפור המכפר, כלומר אחר אשר נטעם מן מעשיהם של רשעים אז נקבל את היום הקדוש הזה כאשר ראוי לקבלו ויקויים בנו כי ביום הזה יכפר כו'.
ואנכי כאשר הגדתי והשמעתי הדברים האלה לפני עדת ה' קודם כל נדרי השלמתי הדברים במשל נפלא לחברת אנשים שהיו מהלכים בדרך ויעברו ביון מצולה ונפלו כמה מהם בנהר ויחתרו האנשים להוציאם ולא מצאה ידם, ויתייעצו לנסוע משם עד שיבואו לעיר הסמוכה אליהם לקחת משם אנשים וכלי הצלה ללכת להציל את המשוקעים הצוללים במים אדירים, ויהי בבואם העיר רעבים וצמאים ראו נגד פניהם אוכלים ומשקים וישבו לאכול ולשתות ושכחו סכנת אחיהם הנטבעים, ענה אחד מהם ואמר זכרו נא ופקדו את שלום אחיכם אשר במצולה, איך יערב לכם עתה לאכול ולהתעדן בדשן נפשכם אם אחינו בשרנו באו עליהם המים עד נפש והם כדומן על פני השדה בקור בקרח הנורא ברעב בעירום וחוסר כל.
הנמשל אתם יושבים בבית הכנסת המפוארה, ונרות דולקות וספרים לפניכם הלוקחים כל לב, וכמה מאחינו הנה הנם נפוצים על פני השדות זה ביער וזה על ההר וזה על הגבעה וזה על פני המים מצפים למות ואין ביכלתם להתפלל גם מה שהחולה צריך להתפלל ולהתוודות, היתכן אלינו לשכוח יגונם ועצבונם ונחדול מלהתפלל עליהם בתפלה הסדורה מקדמונינו ז"ל להתפלל עליהם בכל שני וחמישי, אחינו בני ישראל הנתונים בצרה ובשביה העומדים בין בים בין ביבשה המקום ירחם עליהם ויושיעם ויוציאם מצרה לרוחה ומשעבוד לגאולה מאפלה לאורה ויתקיים בנו הבטחת רז"ל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה (ב"ק צ"ב, א') ומי יתן מציון ישועת ישראל כו':
חלק ז
והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה (ט"ז, ל"ד).
הנראה בכוונת המאמר על דרך שאמר דוד המלך ע"ה למה אירא בימי רע עון עקבי יסבני (תהלים מ"ט, ו') ובגמרא: עונות שאדם דש בעקביו (ע"ז י"ח, א') וזה צריך באור איך יתכן על העונות ענין דישה בעקב.
אמנם הבנת הדבר הוא על דרך אחד בונה בית והבית בהבנותו היו משתדלים עליו שיהיה נבנה בשלימות שלא יחסר לו גם חלק קטן מחלקי הרכבתו, עד שלא יהיה בו שום נקב וחור שלא יכנס בו רוח מהרוחות הנושבות, שלא יכניס בתוכו חול ועפר ואבק. וכאשר נגמר הבנין על השלימות נכנס בעה"ב אל תוכו לדור בו, וראו אנשים כי הוא מכניס אל ביתו מכבדות ומטאטא הנאותים לכבד בהם את הבית, וישאלו אותו לאמר הלא אתה בנית ביתך בנין שלם בלא שום נקב וחור ולמה לך למכבדות, ויען ויאמר למה לא תבינו, הגם כי הבית הוא סגור מכל ארבעת צדדיו עד שא"א שיכנס לתוכו לא עפר, ולא רוח ולא גשם מבחוץ, עכ"ז ע"י אנשים הנכנסים והיוצאים מן הנמנע הוא שלא יתחבר בעקבותיהם אבק ועפר ויכניסו העפר הזה ברגליהם, וצריך אני למכבדות לכבד את הבית, כי לולא כן יתוסף עליו מיום ליום עד שיתמלא הבית אשפה.
כן וכן הבורא יתברך נתן הנשמה אל תוך הגוף כמו אדם יושב בבית, והסגיר את הגוף סביב בכמה מצות התלויות באברים החיצונים, כמו מצות התלויות בעינים, התלויות באזנים, בפה, ולשון, ביד ורגל, כמו שסדרם בעל ספר חרדים ז"ל, וזה הכל למען לא יכנס אל הנשמה שום אבק ועפרורית מהבלי עוה"ז. אמנם אחר כל ההסגר הזה הלא האדם במה שהוא אדם כי אכף עליו פיהו הוא מוכרח לצאת מן המלאכתיות ולעסוק בעסקי עולם הזה, לאכול ולשתות ולישן, לדבר עם בני אדם, ואז בצאתו החוצה אל עסקי הגוף לא ימלט שלא יתחבר בו אבק מעט. זה שהמליצו עליו עונות שאדם דש בעקביו כלומר בצאתו מן עבודתו הקדושה לדרך ארץ א"א שלא יתאבק מעט בעפר ההבלים. ועל אופן זה ברא יתברך תשובה קודם בריאת העולם והכין היום הקדוש הזה לתשובה ותפלה שינקה האדם את נפשו מזמן לזמן כמו שהבעה"ב מכין מכבדות לכבד את הבית.
ומעתה תבין מעצמך כי כפי השערתו יתברך יצייר לעצמו האופן היותר שלם שיהיו ישראל נוצרי תורה שומרי מצוה וכל הנהגותיהם יהיו בצדק ומשפט וישמרו את עצמם מכל רע, עכ"ז א"א לעולם להתקיים מבלעדי יו"כ שיהיה עכ"פ יום אחד בשנה מיוחד בעבודתו לכפר על ב"י אחת בשנה, אבל כאשר יפזרו דרכיהם וישחיתו מעלליהם ודאי לא יספיק להם יו"כ אחד. וזהו והיתה זאת לכם לחקת עולם - כלומר חק ההכרחי אשר לא יספיק בלעדו לכפר על בני ישראל כו' אחת בשנה, אבל כאשר ירבו לחטוא לא יספיק להם יום אחד בשנה לנקות עצמם, והענין יקר למבין:
עוד יתכן בזה בהקדים מאמר אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה כו' (תהלים ב', ז') דע כי בהטיב ה' לרשעים בעיני הבריות כלם נראה הדבר לענין חק, היינו דבר הבלתי מובן בשכל, וכאשר נשאל את פי המקבלים הטובה הלא עם כל רשעתם וחטאתם הלא יענו ויאמרו למה לא ייטיב ה' עמהם, וגם כי בעיני אחרים הוא לחק הנה בעיני המקבל הוא משפט ראוי כי הוא צדיק בעיניו, ולדעתו הוא ראוי להצלחה היותר גדולה מזאת. ונהפוך הוא בהצליח ה' את הצדיק ויגדלהו וינשאהו בעיני אחרים יהיה משפט ראוי לאמר כי ראוי הצדיק הזה להטיב עמו כ"כ כי למי יחפוץ המלך כו' והצדיק בעיני עצמו יחשבהו לחק כי במה נחשב הוא בעיני עצמו, מרוב יראתו וענותנותו נראה לו כי הוא פחות מכלם וא"כ כאשר ישיג טובה מאתו יתברך יחשוב אותה לחק מאת ה'. וזהו מליצת מאמר גם ישבו שרים בי נדברו עבדך ישיח בחקיך (תהלים קי"ט, כ"ג) כלומר בראותי שרים גדולים ונכבדים יושבים ומתעסקים עמדי, עבדך ישיח בחקיך, כלומר איני ראוי לכל הכבוד הזה ואינו רק חק בלא טעם. ולכן פה בהתחילו לספר גדולתו וחשיבותו בעיניו יתברך ברוב ענותנותו הקדים ואמר אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה כו', לאמר כי הוא יחשוב זאת אך לחק ולדבר הבלתי מובן בשכל.
ועתה דע כי ההבדל בין צדיק לרשע כי הצדיק כאשר יקרה לו מקרה בלתי טהור לעבור גם על ענין קל, יגזור על עצמו כל העונשים על דרך משפט ומצדיק את ה' על כל הבא עליו, לא כן הרשעים כי אינם רואים חוב לעצמם גם בעשותם מן החטאים הגדולים, ולמה יגזרו על עצמם לומר שהמה ראויים לעונש. ובהיפך כאשר הצדיק יעלה על לבו סגולת יוה"כ אשר יום כפורים הוא לכפר יהיה ענינו קשה בעיניו ורחוק מאד מן השכל, כי איככה יקובל על הלב להאמין אשר מי שחטא בכל ימי השנה יהיה ראוי לכפרה ע"י דבר קל כמו עינוי יום אחד ולא יקבל זאת בנפשו כ"א מסבת ההכרח להאמין במה שכתוב בתורה האלהית כי ביום הזה יכפר עליכם כו'. והרשע הוא בהיפוך כי יחשוב זאת למשפט ראוי, כי מסבת קטנות העבירה בעיניו וגודל הענוי בנפשו כי הוא מענה א"ע מערב עד ערב בלא אכילה ושתיה ושארי עינוים, ישפוט שפוט כי ודאי ראוי הוא לסליחה וכפרה, גם אם עבר על כל עבירות שבתורה. וא"כ מה נקל בעיני הרשע להעלות על לב בעשותו הרע הלא יבוא יוה"כ ויכפר, ויהי מאותם שאמרו עליהם אחטא ויוה"כ מכפר אין יוה"כ מכפר (יומא פ"ה, ב') כי זה דרך ישר לפני איש שלא להעלות על לבו כל ימי השנה שיוה"כ מכפר בלתי בעצם יוה"כ עצמו אז יכריח נפשו להאמין מסבת אמיתות התורה האלהית ויאמין זאת כמאמין בדבר חק וכדבר הבלתי מובן בשכל. לא כדרך הרשעים, כי הרשע לסבת קלות החטא בעיניו ולסבת כבדות תעניתו עליו יתקבל על לבו לאמר כי ביום הזה יכפרו לי גם אם הרגתי אבי ואמי, עכ"ז אני ראוי לסליחה וכפרה. זה שהודה הכתוב והיתה זאת לכם לחקת עולם, לא לחשוב עליה כי היושר כן הוא רק לדון הדבר לחק ולדבר הבלתי מובן בשכל, בתנאי שלא יאומן לך זאת כי אם אחת בשנה, כי אחת בשנה בבוא יום הנכבד הזה אז תכריח נפשך להאמין לא כל השנה, והבן:
חלק ח
איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה כו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן כו' (י"ז, ג').
עיין בחלק הראשון פרשת נח על מאמר צא מן התיבה כי שם נתבאר הענין על נכון בע"ה.
חלק ט
כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו כו' את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלוקיהם ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם כו' ולשון רש"י ז"ל: ליתן שמירה ועשיה לחקים ושמירה ועשיה למשפטים לפי שלא נתן אלא עשי' למשפטים ושמירה לחקים (י"ח, ג').
ולבוא אל עומק כוונת הדברים נקדים מאמר המדרש: דבר אחר שמע ישראל מה ראה לומר להם כאן שמע ישראל רבנן אמרי למה הדבר דומה למלך שקידש מטרונא בשני מרגליות, אבדה אחת מהן אמר לה המלך אבדת אחת שמרי השניה, כך קידש הקב"ה את ישראל בנעשה ונשמע שעשו את העגל אבדו את נעשה אמר להם משה אבדתם נעשה שמרו נשמע הוי שמע ישראל (דברים רבה פרשה ג', י'). והמאמר אומר הביננו ואין מהצורך להעיר בו, אבל דע כי העושה אזהרת מזהירו הנה בעת יענהו שהוא מקבל עליו לעשות כדבריו, יהיה המאמר על ב' פנים פעם ישיב ויאמר אשמע לדבריך, ופעם יענה ויאמר אעשה כדבריך. וההבדל בין ב' תשובות האלה כי אם אזהרה זאת היא אזהרת אדוניו והוא עבד לאדון זה מהצורך אליו להשיב ולומר אשמע לדבריך, כי אל עצמו לא ישיב שום תועלת מזה אבל בהכרח הוא משועבד לשמוע אל דברי אדוניו. אכן אם האזהרה הזאת היא אזהרת הרופא אל החולה זאת עשה ותחיה, הוא ישיב ויאמר כן אעשה כי אם היה יודע זאת תחלה היה עושה הדבר מעצמו מבלעדי הרופא, והרופא אינו רק כמזכיר את עצתו, לא שייך אצל השומע להשיב אשמע לדבריך שההוראה בזה שלא יעשה המרקחת רק בעבור לשמוע בקול הרופא לבלתי סור מדבריו, הלא גם מעצמו היה מסכים לעשותה אם היה יודע מסגולתה ופעולתה.
הוא הדבר והוא הענין בהעם הנבחר אשר בעת מתן תורה היו מזוקקים ככסף מצורפי' כזהב עד שהיו כלם במדריגת נביאים כמאמר פנים בפנים דבר ה' עמכם כו' (דברים ה', ד') והיו עומדים על סוד הנפש ותכונתה. ועי"כ היו מבינים מעצמם מה הם הדברים הנאותים על סגולתה והיו משיגים עצמם את כל התורה מצד השכל, כמאמר אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו וכאמרם חז"ל ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (יבמות ק"ג) והיו משיגים מעצמם מה שראוי לאדם לעשות, והפורש מן התורה כפורש מן החיים. לכן השיבו ואמרו נעשה ונשמע הקדימו נעשה קודם לנשמע כהמשיב אל הרופא, אבל אח"כ אמרו ונשמע להורות שלמותם לפניו יתברך גם כי מעצמם מבינים כל אלה עכ"ז מה שיעשו לא יעשו רק בעבור לשמוע בקול ה' ותהיה יראתו על פניהם. וכל זה היה קודם העגל שהיו נפשותם זכות ומצורפות, ובשכלם לבד השיגו כל התורה והמצוה אכן אחר העגל כי חזרה הזוהמא ולא ידעו ולא הבינו עוד הכרח וצורך התורה, כי נתעלם מהם סוד הנפש וענינה ואיך א"כ ידעו עוד ואיככה ישיגו כי המצות המה חיי הנפש, ונהפוך הוא כי לקצתם עוד למשא יחשב כמאמר כי יגעת בי ישראל (ישעי' מ"ג, כ"ג). זה שאמר להם משה רבינו ע"ה אבדתם נעשה שעשיתם את העגל ר"ל נאבד מכם כח נפלא זה אשר הייתם מוכנים לעשות ע"י הערת עצמכם, לכל הפחות שמרו נשמע היינו ראו לקיים התורה עכ"פ מצד כי ראוי ונכון לשמוע אל מצות האדון יתברך שמו.
ומעתה דע כי זה ההבדל ג"כ בין החקים ובין המשפטים כי בחקים לא נופל מאמר עשיה כ"כ אחר שאין אנחנו מבינים טעמם וסגולתם ופעולתם, רק שמיעה כשומע בקול אדוניו, ובמשפטים יתכן יותר מאמר עשיה כי האדם יתעורר אל עשייתם מעצת נפשו מדעתו. וא"כ יפה אמר את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו כו' הנה דייק הכתוב עשיה במשפטים ושמירה בחקים, והמשיך ואמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה כו' ונתן הכתוב שמירה ועשיה לחקים, ושמירה ועשיה למשפטים, להורות כי באמת חוב על האדם לראות שיהיה לו גם במשפטים שמירה, היינו לקיים אותם רק בעבור כי הקב"ה צוה כן ולשמור אותם מסבת מורא אדוניו יתברך עליו, ובחקים יש לו להאמין כי גם הם לטובתנו גם כי אין אנחנו מבינים טעמם ופעולתם היה זה לנו רק ע"י עון העגל.
ומעתה יפה כתב רש"י ז"ל ליתן שמירה ועשיה לחקים ושמירה ועשיה למשפטים. ומה נעמו בזה דברי הכתוב ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו (דברים ו', כ"ד) שזהו הכוונה הראשונה בהחקים, אבל תדע כי גם הם לטובתנו ולחיותנו כיום הזה, ואצל המצות אמר בהיפך היינו מצות השכליות (עי' רש"י על מאמר עקב אשר שמע אברהם כו' מצותי כו' דברים שאלו לא נכתבו ראויים הם להצטוות כגון גזל וש"ד) שהעיקר בהם לטוב לנו אמר וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו (שם שם, כ"ח) רק בעבור כאשר צונו לעשות גם השכליות רק בעבור כי הקב"ה צוה עליהם ולשמור אותם מפני היראה את שמו הנכבד והנורא והבן:
חלק י
אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה, ושמרתם אתם את חוקותי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבות האלה כו' כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ (י"ח, כ"ה-כ"ז).
ראוי להתבונן בהם מאד כי בהשקפה הראשונה הלא יתחמץ לבב אנוש מדוע החמיר עלינו הכתוב בעונשים יותר ממה שנענשו הכנענים, כי הכנענים לא נענשו עד כי עשו את כל התועבות, כמו שאמר כי בכל אלה נטמאו הגוים כו', ואותנו הזהיר ולא תעשו מכל כו' מה שיורה כי הוסיף והזהיר אותנו גם על המקצת מהתועבות, והשלים ואמר כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ, כאומר לא אכחד מכם כי הם לא מדדתי פעולתם אל חיקם עד כי עשו את כל התועבות האלה ועכ"ז אליכם אני מזהיר להשמר גם מן המקצת, וזה צריך טעם!
ומה גם כי הכנענים הלא שתים רעות עשו, א'. כי את כל התועבות האל עשו כו', ב'. כי דבר טוב לא נמצא בהם ולא היה להם שום זכות שיגן עליהם כי מעולם לא עשו מצוה ממצות ה', אבל ישראל אשר גם הרקנין שבהם מלאים מצות כרמון וכאשר יעברו גם הם על חלק מן התועבות יהיו הם קרובים אל העונש יותר מן הכנענים.
ומלבד כל זה ראוי להתבונן למה לו להכתוב להביא ראיה על העונשים ולהציע ולומר אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם כו' ותקיא הארץ את יושביה, מי לא האמין לדבריו יתברך הלא אדה"ר שלא קדם לו שום אדם שעבר על דברי ה', ולא קדם לאחד שום עונש הכי בעבור זה לא נענש אדה"ר בעברו על מצות ה', וא"כ למה אל הכתוב להזכיר לפנינו עונש הכנעניים:
אמנם אחר ההתבוננות בדברי הכתובים יתבאר מאד איך שהתורה בעצמה נתנה טעם לדבריה איך אנחנו קרובים אל העונש יותר מן הכנענים, כי בהתבונן בבני אדם הנה הם מתחלקים לב' סוגים. יש שיהיה רך המזג וענוג במאד כאשר יצטרך לאכול ישאל תחלה מה יתנו לפניו, כי לא כל מאכל טוב לו ולא כל משקה ראוי לו, וגם המאכל אשר ראוי ונאות לו לאכול מהצורך אליו לאכלו במדה ובמשקל, כי אם יוסיף לאכול גם מעט יותר מכדי שבעו ישחית נפשו וחייתו, וכן כאשר יצטרך לנסוע הלא ישאל תחלה על האויר הנמצא עתה כי כאשר יהיה אויר משונה מעט מהצורך אליו לשמור את עצמו שלא לצאת החוצה. ויש היפך מזה כי יזדמן מי שהוא חזק בטבעו כאשר יצטרך הוא לנסוע לא ישאל מאומה לא יעצרנו הגשם והשלג והקרח הנורא, הוא ילך ויאחז דרכו וכן כאשר יצטרך לאכול לא ישאל תחלה על המאכל, כי יאכל מכל מאכל יאכל, מכל משקה ישתה. ועוד גם זאת כי הוא לא יצטרך למדוד את מה שהוא מביא לתוך פיו שיהיה במדה ובמשקל ובשיעור הראוי כי הוא יכניס לתוך מעיו כמה שיכניס והוא בריא וחזק, לא כ"כ מהרה יתראה בו שהוא מקיא המאכלים שאכל או איזה מאכל הזיק לו. אמנם דע כי אם יזדמן אל האיש הזה כי העמיס את בטנו משא לעיפה במאכלים רעים וגסים עד כי חלה ונפל למשכב הנה מהיום הזה והלאה הלא כל השמירות אשר יצטרך האיש הרך והענוג מאד יצטרך גם הוא לשמור את עצמו כי אחר אשר כבר חלה וכבר קלקל את מעיו הלא גם כף אחת יתירה אם יקח ישחית נפשו בה ויפול לסכנה גדולה.
הנמשל כי א"י בימים הראשונים היתה ארץ בריאה וחזקה, אמנם העמים אשר ישבו בה השחיתו העמיקו סרה עד כי חלה גם הקיאה אותם מקרבה ולא יכלה עוד החזק אותם בקרבה ותקיא הארץ את יושביה, וכאשר באו ישראל שמה הלא באו אחר אשר כבר נחלה ונתקלקל טבע הארץ וא"כ מהצורך אל הבאים אליה עתה להיות זריזים גם מכף אחת קטנה כמשפט השמירה שיצטרך החולה כי במעט קט תתעורר מחלתו לקדמותה ויתחיל עוד הפעם להקיא. וזה שהציע הכא אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה (עם כל המעשים) נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם ותטמא הארץ, כלומר נחלה כח טבע הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה וא"כ תדעו מעתה, ושמרתם אתם את חקותי ואת משפטי ולא תעשו גם מכל כו', כלומר גם מקצת מן התועבות האלה, והטעם - כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ כאותו שכבר נתקלקלו מעיו, וזהו ולא תקיא הארץ אתכם כו' כאשר קאה כבר את הגוי אשר לפניכם כי גם במעט מן הטומאה אשר תצא מכם ישוב הקלקול לקדמותו כי כל אשר יעשה גם מכל (כלומר מקצת) התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות כו'. והשלים ואמר ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשה לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם, והוא לבאר ההתנצלות לבל יפול לבב ישראל להתאונן ולהתרעם על הירושה הזאת מה זאת עשה ה' לנו להורישנו ארץ מחוללה ומקולקלה ע"י כנענים וחבריהם עד שנצטרך אנחנו אל שמירה גדולה ויתירה מדאגה פן יהיה הקלקול חוזר וניעור, למה לא עשה עמנו כמאמר המדרש (במדבר רבה כ"ג) אמר הקב"ה יכול הייתי לברוא לכם ארץ חדשה כו' וא"כ למה נתן ארץ שכבר ישבו בה רשעים וטמאוה ויחללוה עד כי הקיאה אותם, טוב טוב היה לנו אם היינו משיגים ארץ חדשה שלא היתה מקפדת עלינו כל כך ואין צורך לשמירות רבות כאלה. אי ע"ז בא הכתוב להשיב ולומר ושמרתם את משמרתי כו' וכמו שנבאר.
והוא בהזכיר עוד מאמר ולא תלכו בחקות הגוי אשר אני משלח מפניכם כי את כל אלה עשו ואקוץ בם, ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה ארץ זבת חלב ודבש אני ה' אלוקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים (לקמן כ', כ"ג). ונמתיק הענין במשל לעשיר הכניס בתו לחופה, ולסוף ראה בחתנו כי רוח זנונים בקרבו זולל וסובא ומשחק בקוביא, יושב בבתי משתאות ועושה כל מה שלבו חפץ, וימר לו מאד, ובתו גם היא תתמרמר במרת נפש עד כי גרשו אותו, ובהכרח נתן לה גט כריתות והשיאה אביה אל איש אחר, והאיש הזה לא היה בעל מעלה בלתי כי גם חסרונות אין בו, וכל דבר עולה לא נשמע עליו, והיתה אוהבת אותו מאד ומנהגה היה להזהיר אותו בצאתו מביתו אם להתפלל בבהכ"נ או למקום אחר הזהר שלא תתמהמה ותבוא מיד לביתך, כי היתה דואגת תמיד אולי הלך גם זה אל המקומות אשר הלך שמה בעלה הראשון, וכן היה דרכה לחקור עליו איפוא היית ואנה הלכת, והיה מצטער ע"ז בפני חותנו, וכדי לפייס אותו אמר אליו חותנו האמן לי כי בתי אוהבת אותך, רק על דבריה אלה אל תתמה כי רעיוניה יבהלוה בזכרה מעשי בעלה הראשון היא דואגת גם עליך, התחיל האיש מתאנח על זה מאד לאמר הה מה עשיתי שנשאתי אשה שכך עלתה לה, מוטב היה לי אם נשאתי בתולה ולא היתה חושדת אותי ולא היה עולה על לבה דברים כאלה, אמר לו חותנו למה לא תבין כי הדבר בהיפך, כי אם נשאת בתולה לא היתה אוהבת אותך בעבור העדר מעשים רעים, כי לא שמעת מעולם להלל את אדם במה שאינו גנב וגזלן או שכור, כ"א בזאת יתהלל המתהלל אם יהיה בו קנין המעלות והשלמות ואתה מה קנית מן המעלות אין לך מהם כל מאומה וא"כ ראה גם ראה עתה הפלגת הצלחתך שנתתי לך בתי שהיתה גרושה מאישה הראשון שהיה גנב ושכור ועוד שאר לו מן החסרונות, לכן עתה אוהבת אותך ותשמח עמך, אך בזאת לבד שאין בך מן החסרונות אשר היו בהראשון.
הנמשל אם הקב"ה היה נותן לנו ארץ חדשה מי יודע מה היתה דורשת ומבקשת מאתנו ודאי היה עינה ולבה שיהיה בנו קנין המעלות וכל חלקי השלמות לא באופן אחר, משא"כ עתה אשר הקב"ה נתן לנו ירושה ארץ לפנים ישבו בה שכורים ומתועבים טמאים ותעלולים אשר עשו את כל תועבות ה' אשר שנא. ועתה כאשר ישראל יבואו שמה תשמח עמהם כעל כל הון גם בראותה רק העדר החסרונות והיותם משוללים מן התועבות יהיה ג"כ די. וזהו צחות המאמר ולא תלכו בחקות הגוי אשר אני משלח מפניכם ממש כענין הדאגה הנ"ל פן ילך גם זה בדרכים אשר הלך הראשון. ושלא תאמר א"כ מה זה עשיתי שנשאתי גרושה, ע"ז בא כמבאר ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם כלומר אתם ודאי תירשו את אדמתם כי תשמח עמכם באיזה בחינה שתהיה כי עכ"פ לא יהיה נראה בכם החסרונות אשר ראתה בהראשון, וזהו ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם כי לפניכם הוא שידוך הגון מאד. וזהו ואני אתננה לכם לרשת אותה גו' אשר הבדלתי אתכם מן העמים, כי בערך הראשונים לא תקפיד הארץ עליכם כל כך כי נהיה נקראים קדושים אם רק נשמור עצמנו שלא יהיה בנו החסרונות אשר היו אל הראשונים.
וזהו ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם, וסמיך ליה קדושים תהיו שמזה הוכיחו רז"ל גם הגודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש, וכל זאת עלתה בידנו בעבור באנו אל הארץ אשר הם ישבו בה תחלה וא"כ עלינו לשבח מנהיגנו ומורישנו כי סיבב הכל לטובתנו ולחיותנו:
חלק יא
ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם, כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם (י"ח, כ"ט).
בהשקפה הראשונה יפלא מאד מאמר בטמאכם אותה, כי ראוי היה לכתוב בהיפך ולא תקיא הארץ אתכם כאשר לא תטמאו אותה, כי כן יורה פשט המאמר להבטחה להבטיח את העם היושב בה כאשר ישמרו התורה לא תקיא הארץ אותם. ב'. מ"ש כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות כו' איך הוא בנותן טעם על מאמר ולא תקיא הארץ כו'.
אמנם הכתובים יתבארו מאד על דרך עשיר היה לו בן יחיד והיה מחזיק בביתו יתום אחד למען יהיה אח וחבר אל בנו, שילמוד יחד אצל המלמד שהוא מחזיק בביתו, והנער ההוא אחר שכבר היה פה כבן בית שבע ודשן התחיל להקל בכבוד המלמד, והיה אוהב לטייל בכל יום בגנות ופרדסים בכדי לבטל למודו, וכאשר נתוודע זאת אל העשיר דחף אותו מביתו ויגרשהו וילך, ולימים אחדים התעשת גם הבן יחיד ההוא ללכת בדרכים האלה, וכאשר שמע אביו הכניסו החדרה ויכהו מכה רבה במקל וברצועה, ואחר שעה או ב' כשוך חמת אביו נכנס בנו לדבר עמו, ואמר לו אבי הבינני והורני עכ"פ למה יגרע בנך יחידך מן הנער היתום הזה הלא גם הוא עשה את אשר עשיתי אני, ואליו לא עשית מאומה רק הדפתו וגרשת אותו מביתך, היה לך לעשות גם עמדי כן, ומדוע הוספת עוד לשפוך עלי חמה ובוז ומה המכות האלה בין אצילי ידי. ויען אביו ויאמר לו הנה היתום האנכי הריתיהו או ילדתיהו רק כאשר היה נראה לעיני שהוא הולך בדרך ישר שומע לקול המורה ויושב בבית הספר, החזקתיו אצלי, עתה כאשר ראיתיו כי רוח אחרת עמו הוצאתיו מביתי וגרשתיהו, אמנם אתה הלא בני אתה איככה אגרש אותך מאת פני, דע כי כאלה וכאלה אפליא את מכותיך במוסר אכזרי, ובהכרח תהיה סר למשמעתי כי לא אעזבך עד הקימי מזימות לבי להגיעך אל האושר וההצלחה.
וזה המשך הפרשה כמעשה ארץ מצרים כו' וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו כו' כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם כו' ותקיא הארץ את יושביה. ושלא יחשבו ישראל כי הם גם הם בסורם מאחרי ה' לא יעניש אותם רק בעונש זה לבד כי הארץ תקיא אותם כאשר קאה את הראשונים, לזה אמר לא כן הדברים ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם, ר"ל לא תחשבו שיגיע אליכם רק כמשפט שהגיע אליהם, רק כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם ובהכרח ושמרתם את משמרתי ולא תטמאו בהם, והטעם - אני ה' אלהיכם ואיך אעזוב אתכם, אבל אייסר אתכם ואייסר עוד ובהכרח תשמרו את משמרתי: