אור ברסלב

אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ

פקודי

ויקהל

חלק א

אלה פקודי המשכן כו'. מדרש: שנו רבותינו כו', אשר פקד משה אין כתיב כאן אלא אשר פוקד על פי משה על ידי משה ביד איתמר, עליו נאמר ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים כסף אשם וכסף חטאות לא יובא בית ה' (מלכים ב' י"ב, ט"ז) (פרשה נ"א א'-ב').

באור המאמר תמצא בספרנו כוכב מיעקב בהפטרת פרשת שקלים:

חלק ב

מדרש: אלה פקודי המשכן משכן העדות מהו משכן משכן שני פעמים, אמר ר' שמואל בר מרתא שנתמשכן ב' פעמים על ידיהם וכו', זהו שאנשי כנסת הגדולה אומרים חבול חבלנו לך ולא שמרנו את המצות ואת החקים (נחמיה א', ז') כו'. ואין חבול אלא משכון (פרשה נ"א, ג').

הנה מה מאד ראוי להתבונן בדברי הכתוב שהביאו ז"ל שאינו בסדר הראוי, היינו להקדים הסבה אל המסובב הכתוב שינה את הסדר ואמר חבול חבלנו ואחר כך ולא שמרנו כו'.

ונקדים מאמרם ז"ל ולקחתם לכם ביום הראשון ר' ברכיה בשם ר' לוי אמר בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון הרי אני נגלה לכם ראשון ופורע לכם מן הראשון זה עשו הרשע ובונה לכם ראשון זה בית המקדש וכו' (ויקרא רבה פרשה ל', ט"ז). ולבוא אל באור המאמרים נקדים עוד דבריהם ז"ל אמר רבי אבין משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן יודעין מאן נצח אלא מאן דנסיב באיין (פירוש כידון) בידיה אנן יודעין דהוא נצח, כך ישראל ואומות העולם באים ומקטרגים לפני הקב"ה בר"ה, ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאים מלפני הקב"ה ולולביהון ואתרוגיהון בידיהון אנו יודעים דישראל היו נוצחים לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון (שם, שם ב'). והדבר פלאי, וכי המצות נתנו להתפאר בהן ומה לנו אם אין אנו יודעים מי היו הנוצחים, די לנו האמת שמובטחים אנחנו כשם שאדם הראשון נידון בראש השנה ויצא בדימוס כן יצאנו גם אנו בדימוס.

אבל הנה לדעתי כוונו ז"ל בזה לאמת לנו הטובה שגמלנו הקב"ה והפך לנו את הדין לרחמים להטיב לנו מראשית השנה ועד אחרית השנה, אך הם ז"ל רצו לבאר עוד כי הדבר תלוי בצדקותינו ובמעשינו של השנה כולה כאשר זכרו ז"ל הרי שהיו ישראל בראש השנה צדיקים ופסקו להם הרבה גשמים כו', עד הקב"ה מורידן במדבריות (ר"ה י"ז ע"ב). ולכן חייבה החכמה העליונה לצוות עלינו מצות הארבעה מינים בראשית השנה למען היות ניר לזרוע לצדקה מראשיתה עד אחריתה.

ונמתיק הענין על פי משל לאחד שהרחיק נדוד ויהי הוא בא אל בית עשיר אחד והיה שם כמה שנים, ויהי ברצותו לשוב לביתו נתן לו בעליו את כל המשכורת של משך הזמן ההוא וילך בחוץ לבקש לו עגלה ובתוך כך אבד את כל כספו ויתמרמר מאד בבכי ויזעק זעקה גדולה ויחמול עליו בעליו וילך ויחפש בכל שערי העיר מגדול החל וכו', עד כי נתוודע אליו שהוא אצל בליעל אחד, וישתדל בכל מאמצי כח עד כי השיב לו הכסף, אז אמר אליו בעליו הלא ראית בעיניך כמה עמלה נפשי להפיק טובתך, אבל עם כל זה מפחד אנכי אליך עד בואך לביתך כי רב הדרך ממך פן תשכב ותרדם ויבואו זרים ויקחו חילך, או תאבד אותו ותהיה יגיעתי לריק, לכן ראה נא למסור הכסף ליד בטוח גדול והוא ימסור אותם בעצמו ליד אשתך.

הנמשל הנה הקב"ה עושה עמנו כחסדו והופך לנו מדת הדין לרחמים גדולים, ומדאגה אולי במשך הזמן נשוב ללכת בדרכים הראשונים ונאבד חלילה את כל הטוב ההוא צוה אותנו הקב"ה מצוה זאת והמתחיל במצוה אומרים לו גמור, היינו מן השמים יסייעו אותו, וכמאמר החכם כל התחלה היא יותר מחציה. וכבר מבואר בדברי רבותינו ז"ל הבא לטהר מסייעין אותו (שבת ק"ד, א'), וכמאמר והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד (איוב ח', ז'). וזהו מאמר המדרש אומות העולם באים ומקטרגים בראש השנה ולית אנן ידעין מאן נצח, כלומר אף אמנם שנצחנו זה עתה עם כל זה אין הדבר בטוח בידינו פן יגרום החטא, אלא במה שישראל יוצאים מלפני הקב"ה ולולביהון בידיהון אנו יודעים דישראל היו נוצחים. כלומר בתחילת השנה העמיס אותנו במצות קדושות בלולב ואתרוג ומצות סוכה, וכל אלה לסקל לנו המסלה ולכונן פעמינו אל המסלה הישרה בראשית השנה, ואחריה כל אדם ימשוך עד מועד צאתה. וזהו גם כן מה שסיימו ז"ל שם הוא שאמר דוד תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח (תהלים ט"ז, י"א) אם קיימתם מצות לולב שנקרא נעים הרי אתה מבושר שנצחת לאומות העולם שנאמר וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם.

הנה פה מבוארים דברינו עוד יותר והדמיון בזה לעני שלקח איזה חפץ מאת עשיר ונתן לו בזול והניח החפץ בידו עד אשר יביא לו המעות, ויהי בלכתו לביתו פגע בו אחד מאוהביו ויספר לו לאמר הלא תדע ידידי שלקחתי חפץ פלוני בזול מאד אבל הנחתיו ביד העשיר ואני דואג שלא יחזור בו, ויענה ויאמר לו סכל הלא העשיר בודאי לא ישקר ולא ינחם רק אתה לא תשקר מלשלם לו, כי כאשר לא תשלם לו ודאי יתבטל המקח.

וזהו ממש מאמר דוד ע"ה אם תקיים מצות לולב וכו', אתה מבושר שנצחת והטעם כי נעימות בימינך נצח כלומר המצוה הזאת תגן עליך שתהיה ימינך נאמנת לנצח שלא לשנות מעשיך הטובים בכל השנה ומאת הקב"ה ודאי לא תהיה המניעה כי נצח ישראל לא ישקר כו':

ולבוא אל הענין נזכיר כלל אחד המבואר בחלקנו הראשון (פרשת בראשית) אשר כל הטובות הנפלאות שהפליא יתברך עמנו אשר הטיבו לשעתם היו בבחינתם ממש על דרך הקונה מרעהו סחורה הרבה ואין ידו משגת עתה לבצע מעשה המקח, אם מפאת היותו עדנה חסר מסך המחיר או כי הסחורה עדנה לא נשלמת בתשלום מלאכתה, והמשפט כי יתן הקונה לאשר קנה מאתו ערבון למען הבטיח אותו על מקחו כי גאול יגאלנו. כן כל הטובות שגמלנו יתברך שמו היו כלם בלתי מכוונים לעצמותם אבל היו על דרך הערבון, וההתחלה אל צרור הטובות העתידות לנו במהרה, וכמו שהוכחנו דברינו אלה מהרבה מאמרי רז"ל. וכן כתבנו שם אשר כל הגדולות והנוראות אשר הפליא ה' אתנו בימים הראשונים כולם מתוארים בשם ראשית. כי מאמר ראשית יתכן בדבר שהוא ראש והתחלה סביית אל המסובב ממנו. התורה נקראת ראשית כמאמר ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח', כ"ב). גאולת מצרים ראשון הוא לכם כו', וכמבואר במקומו. בית המקדש, ציון מתוארים ראשונים במאמר ראשון לציון הנה הנם (ישעיה מ"א, כ"ז) כו'. וכל זה מבואר שם באורך שמתוארים בשם ראשית להיותם ראשונים אל המסובב מהם. התורה היא התחלה סביית אל התורה החדשה המיועדת כמאמר כי תורה מאתי תצא (ישעיה נ"א, ד'), היינו התגלות מצפוניה וכמו שזכרנו שם. הבית המקדש היה ראשית אל בית העולמים העתיד להתכונן על ידי הקב"ה בעצמו.

ומעתה זהו מאמר ר' ברכיה במדרש הנזכר לעיל בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון כדי שיהיו נמשכים אחריו כל ימי השנה בעבודת שמים כנזכר לעיל, אז גם הוא יתברך ישלים ויגמור כל הראשיות. וזהו הרי אני נגלה לכם ראשון, ופורע לכם מן הראשון, ובונה לכם ראשון היינו שיקיים לנו כל הראשיות שהיו אצלינו לערבון להבטיחנו על תשלום מקחן:

כלל העולה מה שנקרא אצלנו בטחון מיד ליד לקיום המקח הוא הנקרא בכתוב ראשית היינו ערבון ומשכון. ואולי שזהו כונת מאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות, שנתמשכן שני פעמים לא שזה מדבר מהשני חורבנות כי שניהם נקראים אחד, כי מה שנחרב בראשון לא נתמלא בשני כאשר זכרו ז"ל כמה דברים שחסרו בבית שני והם דברים עיקרים ויסוד לכלם, וגם כסא המלוכה לא היתה כראוי כי רוב הזמן היו תחת יד זרים, אשר על כן היו הזקנים בוכים אשר זכרו גודל כבוד הבית הראשון יהיה זה כאין בעיניהם. אבל מה שכתוב שנתמשכן שתי פעמים היינו שני בחינות משכנות. האחד כמו שאמרנו כי כל עיקר בנין הבית אשר בנה שלמה לא היה כי אם לבטחון להבטיחנו על הבית העתיד וכמו שאמר שלמה ע"ה בעצמו בנה בניתי בית זבול לך, מכון לשבתך עולמים (מלכים א' ח', י"ג) היינו הבית הזה הוא רק הכנה אל בית עולמים המקווה. והשם הראוי לתאר את הבנין הזה הנכון לתארהו משכון כי היה לנו למשכון ולאות מאת הקב"ה שיבנה לעתיד הבית העליון. והשני שנתמשכן אחר כך בעונינו ממש, כאשר ילוה אחד מחבירו על משכון ובתוך כך היה צריך המלוה למעות ומשכנו ביד אחר, כן עלה בידינו אשר המשכון שנתן לנו הקב"ה עשינו אותו משכון ביד זרים, שזהו ודאי מורת רוח אל הלוה הראשי, שיהיה משכונו משועבד ביד אחר. והן על זאת הפליגו ז"ל ואמרו שנתמשכן שתי פעמים היינו מיד שני ליד שלישי שהוא דבר הבלתי רגיל ואין הנכון לעשות כן, אל הלוה הראשון להכפיל יגונו. וזהו שאנשי כנסת הגדולה אומרים חבול חבלנו לך, כלומר המשכון שלך שמסרתו אלינו הנה אנחנו מסרנוהו ליד שלישי, וזהו ולא שמרנו את המצות כו', שעל ידי כן נחרב הבית.

אבל נתבונן עוד במאמר זה וכי מי הכריחו לעקור הכתוב מפשוטו לעשות ממלת משכן משכון. אמנם נבין הענין על פי משל לעשיר אחד שהיה לו בת יחידית וראה נער הגון אצל עני אחר וייטב בעיניו להתקשר עמו לתת לו בתו, ויהי בכתיבת התנאים ויאמר העני שיתן העשיר בטחון על קיום ההתקשרות, והעשיר לא שאל כן מאת אבי הבן כי לא יעלה כזאת על הלב שיהיה הצורך לקחת בטחון מן העני שלא יחזור בו, ויהי בתתו כסף הבטחון ערך עשרים אדומים ליד שליש וירא אחד הבלתי יודע מה נעשה ביניהם וחשב שזה שהוא נותן ליד השליש הוא נדן בתו, ויתפלא ויאמר עשיר גדול כמוהו לא יתן לבתו נדן בלתי כעשרים אדומים, ויאמרו לו לאמר אין הכסף הזה כי אם בטחון מאת העשיר שלא יחזור בו, ויאמר אם הדבר כן למה לא יתן גם הצד שכנגדו, ויענו אותו סכל מה עולה על דעתך שיחזור העני, מי הוא שיעזוב טובה נפלאה כזאת. לימים חזר העני מן התקשרות זה ויתמהו כלם איש אל רעהו לאמר כמה העזנו את פנינו נגד העשיר שיתן משכון לקיום הדבר להיות הקשר אמיץ ועל העני לא עלה על לב אחד שיחזור בו, ואיך עתה נהיה להיפך אשר העני חוזר מהתקשרות העשיר כמוהו.

הנמשל מי שרואה חשבון המשכן אשר לפי כבודו יתברך היה הראוי שלא יהיה ערך ומספר למלאכת המשכן בשכבר גינו ז"ל את ישראל בזמן שיש להם מספר, כל שכן משכן כבודו יתברך. לזה מתנצל הכתוב ואומר אלה פקודי המשכן, לאמר זה אינו כי אם לפי שעה לבטחון על העתיד למקדש שלמעלה שאז יהיה מבלי ערך, וזהו משכן העדות וכמאמר המדרש עדות הוא שיש סליחה לישראל והוא רק משכון על קיום ההבטחה, אבל אצלנו לא ביקש הקב"ה מאומה כי לא עלתה על רוח שנשוב מאחריו כמאמר היעזוב מצור שדי (ירמיה י"ח, י"ד), ועתה נהיה להיפך כי שבנו מאחרי ה'. וזהו שהתפלא הכתוב ואומר חבול חבלנו לך, כלומר אנחנו לקחנו משכון מאתך ולא אתה מאתנו, ועתה נתהפך הדבר ולא שמרנו אנחנו את המצות כו', והבן:

או יאמר על פי משל לשני בני אדם שעשו שידוך ביניהם, אחד היה בעל מלאכה שלא היה שום אדם יכול לעשותה בלתי הוא לבדו, והשני היה לו בחנותו כל הכלים הנאותים למלאכתו, והנה בעת ההתקשרות אשר המשפט שיתנו הצדדים בטחונות על קיום הדבר, אמר השלישי די שיתן זה הכלי מלאכה אשר לו בחנותו וזה יספיק לבטחון משניהם, כי כמו שהבעל מלאכה אינו יכול לעשות מלאכתו מבלעדי הכלים האלו, כן בעל הכלים לא יוכל למכור כליו כי אם לזה, שאין זולתו עוסק במלאכה זאת, נמצא במשכון אחד נתמשכנו שניהם להיות מוכרחים לקיים הדבר, ולאיזה ימים עזב הבעל מלאכה את מלאכתו והתחיל לעסוק במלאכה אחרת, הנה אז אין המשכון מכריח כי אם את בעל הכלים לא את הבעל מלאכה, אחרי שאין לו צורך עוד בכלים אלו, בשכבר הוא פונה למלאכה אחרת.

הנמשל הוא מה שאמרנו למעלה בבאור משכן משכן שנתמשכן שתי פעמים, אין הכונה על משכונות של שני הגאולות, אבל גם באחד שייך שתי פעמים משכון, היינו אשר המקדש היה משכון מאת הקב"ה לידינו כי יוסיף שנית ידו ויגאלנו. והשני שהיה גם כן אל הקב"ה משכון מאתנו להכריח אותנו לשוב אליו, כי כמו שאין אומה זולתנו לעבוד עבודת המקדש, כן לנו אין אפשר לעבוד עבודתנו בשלימות בלתי במקום הקדוש כידוע. ואם כן זהו מה שאמר שנתמשכן שתי פעמים היינו שיש עליו שם משכון בשני תוארים להיותו משכון על שני סוגים מהקב"ה אלינו ומאתנו להקב"ה. אבל כל זה כשאנחנו אוחזים ביקר מלאכתנו ושוקדים על עבודתנו הנבחרת הנה מפאת חסרון הכלים הנאותים אל העבודה אנחנו מוכרחים לשוב לה' ובזאת הנה המשכן למשכון גם מאתנו להקב"ה, אבל כאשר אנחנו עוזבים חלילה מלאכתנו אין צורך לנו אל כלי העבודה ואז אין המשכון כי אם מהקב"ה. זהו חבול חבלנו (רק) לך והטעם מחמת ולא שמרנו את המצות כו', ואם כן חורבן בית המקדש לא נחשב אצלינו לחסרון מאומה, והבן:

חלק ג

אלה פקודי המשכן כו'. מדרש: משכן שנתמשכן בשביל עונותיהם של ישראל.

וראוי לשום לב בזה מה ראו ז"ל להוציא מלת משכן מפשוטה לדורשה משכון ומה גם אם רצו ז"ל לדרוש זאת על דרך הרמז מדוע נתמהמהו עד פרשת פקודי, והיו יכולים לדרוש זאת כבר בפרשת תרומה או תצוה כי תמצא מלת משכן בכל הפרשות הקודמות.

אבל הנראה לדעתי כי הם ז"ל לא הוציאו המאמר מפשוטו, וגם לא יכלו לדרוש זאת רק מענין הפרשה שלפנינו והוא על פי דמיון כי הנה אותם שקונים תכשיטים ואבני חפץ יזדמנו בשני פנים יש שלוקח אותם לתשמיש שלו מרוב עשרו וקונה התכשיטים בעבור אשתו או בתו וכלתו, ויש קונה אותם אך מדאגה מי יודע מה יולד יום, אולי יצטרך פעם אל איזה הלואה יהיה בידו מה לתת משכון. והנה אם רצונך להכין ולבחון כונת כל אחד לדעת את אשר בלבבו (היינו בעבור מה הוא קונה התכשיטים) סימן זה יהיה בידך לבחון אותו ומגמתו, כי אם קנה התכשיטין רק בעבור צורך עצמו לאשתו ובניו, הנה תראה כי אחר אשר ישלם אל הסוחר מחיר התכשיטים לא יעשה דבר רק יתנם תיכף ליד אשתו או ליד בתו ויאמר לכי בהן לשלום. לא כן אותו שקונה התכשיטים מדאגה מה יהיה באחרונה, הנה תראה כי אחר אשר ישלם אל הסוחר מחיר התכשיטים יצוה אל משרתו לתת לפניו גליון ודיו ויאמר להביא אליו משקלות ומאזנים לשקול כל דבר לדעת כמה משקלו של זה וכמה משקלו של זה, וכן יכתוב בספר לזכרון ערך משקלם וכמה נתן מחירם, למען דעת אחר כך כמה יתן אל המלוה.יריעות האהל

והוא הדבר בעניננו כי הקב"ה צוה לעשות לו בנין מפואר וכלים יקרים משכן וכלי הקודש, ואם כן כאשר נגמר במלאכתו לכל מעשהו היה מהראוי לתת את כל התכשיטים האלה ליד ישראל והם יתעסקו בו במשמרתו ובעבודתו כמשפט, ומה זאת היתה מלפניו יתברך לקחת פלס ומאזנים לשקול ולספור משקלו של כלי זה עולה כך ושל זה כך, ואם כן ממה שאנו רואים כי הקב"ה שוקל וסופר את כל אלה מזה יש להוכיח שהוא רואה שעתיד להתמשכן. וזהו צחות מאמרם ז"ל אלה פקודי המשכן ר"ל ממה שאנו רואים ספור ומנין המשכן, שהיה אך למותר לספר ערכו ומשקלו אם לא כי מכבר דאג שעתיד להתמשכן כו', אשר מטעם זה פרט הכתוב גם כן (ירמיה נ"ב) משקל הבית כלו בעת נמסר ליד נבוכדנצר, והבן:

חלק ד

משכן העדות אמר ר' שמעון בר' ישמעאל עדות הוא לבאי עולם שיש סליחה לישראל (פרשה נ"א, ד')

הנה לכאורה לא שייך על זה מאמר עדות כי המשכן בעצמו הוא הסליחה, וכמבואר במדרש. אבל הדברים נמשכים למה שאמרו ז"ל במדרש סוף ויקהל אמר להם הקב"ה עשיתם יריעות עזים אני מגין עליכם לעולם הבא, עשיתם כפורת אני מכפר לכם עונותיכם כו' (פרשה נ', ה'). ומעתה הנה לזאת כוונו ז"ל פה שעל כן נקרא המשכן עדות להיות עדות על העתיד שיש סליחה לישראל (ועוד באור על זה כתבנו בקול יעקב שיר השירים על מאמר אל תראוני שאני שחרחורת):

חלק ה

ויביאו את המשכן אל משה, מדרש: ר' תנחומא בר אבא פתח לרקמות תובל למלך בתולות אחריה מובאות לך (תהילים מ"ה, ט"ו), מהו לרקמות זה המשכן שהוא מצוייר, מהו תובל למלך זה משה שנקרא מלך, תובל שהביאו לו המשכן, בתולות אלו ישראל כו', מובאות לך שביום שנגמר המשכן הביאוהו אצלו (פרשה נ"ב, א').

והדבר פלאי, וכי לא מצא הכתוב מעלה אחרת שהיתה במשכן בלתי המעלה שהיה המשכן מצוייר עד שתיאר אותו במאמר לרקמות. אתמהא! עוד מהנכון להרגיש וכי יאות להם ז"ל לעקור ההוראה הפשוטה ממלת מובאות שהיא מדברת על רעותיה הבתולות אשר זכר תחילה, והמדרש הסב הדבר על המשכן שביום שנגמר המשכן הביאוהו אצלו וכאלו היה נכתב בכתוב בתולות אחריה רעותיה הביאו לך.

ונקדים לזה עוד מדרשם ז"ל בשעה שאמר הקב"ה שיעשו המשכן אמר משה וכי אלהים אני לעשות כזה, אמר לו כתבניתם אשר אתה מראה בהר כו', כך אמר הקב"ה למשה עשה אתה מה שלמעלה למטה ואני מניח שלמעלה ויורד ומצמצם שכינתי ביניהם למטה, ע"כ (ילקוט תרומה). והפליאה נשגבה איה איפה הדין נותן כך לאמר אם תעשה למטה כאשר למעלה אני מניח כו'.

אבל כלל הענין בזה הוא עם מה שכתבנו למעלה (פרשת בשלח על מאמר אז ישיר משה) בביאור מאמר המשורר ה' מה אדם ותדעהו בן אנוש ותחשבהו אדם להבל דמה כו' (תהלים קמ"ד, ג') שאין הכונה בדבריו כההוראה הפשוטה כי מדוע יבחר לו דרך כזה לקטרג על האדם אשר עשה ה' לאמר מה אדם ותדעהו. אבל רצה בזה לבאר העילה הגורמת חביבות ישראל אצל הקב"ה אשר רז"ל הפליגו ואמרו חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת. והוא כי ידוע כי הדבר המצוייר והמתחפש בתואר דבר אחר יהיה יותר נכבד ויותר אהוב מעצם הדבר שהוא מתחפש בצורתו. כמו אם תעשה דמות אדם מעץ או מאבן ותרכיבהו בתחבולות גדולות עד שימצאו בו מעשים כמעשה אדם היינו שילך מעט או ידבר איזה מלות כמה ירוצו יעופו אנשים לראותו אותו, ואת תנועותיו ודבוריו, ואם תאמר לאחד מדוע תרוץ לשמוע מלות אחדות אנכי אדבר עמך דבורים למכביר, הלא נגד פניך יענה כי התנועות המועטות אשר תמצאנה בו חביבות ואהובות לאשר באמת עץ הוא. כן הדבר בהמלאכים עם שהמוחלט הוא כי בריאת המלאך היא יותר נכבדת מבריאת האדם, עם כל זה הלא המלאכים הם מעולים וזכים מעצם הבריאה ואם כן אין חידוש בכח גבורותם ומעלתם, לא כן האדם אשר מצד הבריאה הוא כחומר חותם והתורה תלמדהו להועיל ותצרף אותו עד שיעשה מעשה מלאך, לכן הדבר הזה מעלה חן לפניו יתברך יותר ויותר ממלאך. וזהו כשואל וכמתמיה לאמר ה' מה אדם ותדעהו, והתשובה - אדם להבל דמה, כלומר מסבת היותו דומה להבל ומתחפש בצורה נכבדת ובתנועות מעולות כאחד מצבאי מרום זה הוא חביבותו וחשיבותו:

ומזה נקח דמיון על המשכן כי משה ע"ה חשב באמור אליו יתברך לעשות לו משכן שההכרח לעשותו על דוגמת משכן שלמעלה מאורות עליונים היינו בנין רוחני ודק מה שאין בכח בשר ודם לעשותו, וזהו שהתפלא ואמר וכי אלהים אני לעשות כזה, אמר לו כתבניתם כו', כלומר הדמיון שלמעלה ותבניתו אני מבקש, ועוד יתרון לזה על שלמעלה כמשפט אל המתדמה והמתחפש למצוא חן יותר מהעצם ולכן אם תעשה למטה כמו שלמעלה מניח אני שלמעלה. וזהו דברי הילקוט ויברך אותם משה אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו וכו'. הנה מאמר נועם מוסב על השראת השכינה כענין הכתוב לחזות בנועם ה', ונתן טעם לאמר כי ראויים התחתונים להשרות שכינתך בתוכם, יען ומעשה ידינו כוננה עלינו היינו אשר גם על ידי קצרי יד נתכוונו למטה מעשים מצויירים בתבנית שלמעלה ולכן ראויים אנחנו יותר ממלאכי השרת שאין להם כי אם הידיעה ולא המעשה:

ומעתה זהו מה שכוונו ז"ל במאמר שלפנינו לרקמות זה המשכן. רצו בזה לבאר לנו אשר כל חשיבות המשכן וחביבותו הוא על היותו ציור על משכן שלמעלה, לא שנאמר אשר למטה היה חשיבותו העצמי יותר נכבד. וזהו מה שכתוב לרקמות תובל למלך, זה המשכן שהיה מצוייר, ואין המאמר מדבר מציורי הגוונין אשר בתוכו, אבל כוונו לומר שהמשכן שלמטה היה מצוייר בדוגמת משכן שלמעלה אשר על כן היה ההכרח להביאו אל משה בכלות מלאכתו לכל מעשהו למען אשר עיניו יראו יביטו בו להכירנו אם הוא דומה אליו בציור שלמותו כמראה אשר ראה בהר.

וזהו שסיים הכתוב ואומר וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו, וכדברי רז"ל (בילקוט תרומה) וירא משה כו', כאשר צוה ה' והיכן צוה ועשו לי מקדש כו', ככל אשר אני מראה אותך כו'. ומעתה המשך המאמר כך הוא לרקמות זה המשכן שהיה מצוייר, תובל למלך זה משה, בתולות אלו ישראל רעותיה שהן רעיו של הקב"ה, מובאות לך שביום שנגמר המשכן הביאוהו אצלו.

ונמתיק הדבר על פי דמיון למלך שבא לעיר אשר אנשיה עניים ודלים ותשורה בידם אין להביא לפני המלך, ויהי בתוכם עשיר אחד ישר וטוב לב אשר יש לו כח לעמוד בהיכל מלך מפני חשיבותו, גם להקריב לפניו אשכר כמשפט למקבל פני המלך, אך מפאת ישרו וטובו רצה לזכות את כלם, מה עשה צוה עליהם לעשות כלי נחמד מורכב מחלקים רבים וכל חלק היה צריך בעל מלאכה אחר אשר לזהב לזהב, אשר לכסף לכסף, עד אשר בכל חלקיו ופרקיו יהיה לכל בעל מלאכה חלק בו איש לא נעדר, ובכלות מלאכתו הביאו לפני המלך ורמז לכל בעלי המלאכות שילכו אחריו, ויהי כבואו לפניו עם הכלי היה המלך משתעשע מאד במלאכת כל פרקיו והרכבתו אחד אל אחד, ושאל אותו על כל דבר ודבר מי עשה את זה ומי עשה זה, ויקרא אליהם איש איש למלאכתו אשר עשה והיה מראה את המלך, לאמר זה עשה חלק זה, ופלוני חלק זה, עד שהביא את כל העיר אל המלך.

הנמשל מבואר במאמר שלפנינו לרקמות תובל למלך כו', בתולות אחריה רעותיה אלו ישראל שהן רעיו של הקב"ה, לאמר אשר תכלית הדבר מה שהיה המשכן מובא אל משה היה אך למען אשר יבואו בני ישראל עמו, אשר כל אחד הובא והעלה חן לפני המלך מפאת חן מלאכתו, שכל אחד עסק בחלקי הרכבתו אשר ע"כ היה ההכרח אשר כל אחד יביא חלקו אל משה במה שהקימו המשכן, ולא היה די שיבחרו להם אחד דהיינו בצלאל שהיה ראש לכל החרשים והבונים בנין הנבחר הזה כי הוא סיבב להם שיעלו חן כלם ע"י המשכן. וזהו רעותיה מובאות לך, היינו שהם עצמן הובאו אל המלך למצוא חן לפניו.

וכל דברינו באים מבוארים בדברי המדרש (סוף פרשתנו) דבר אחר ויביאו את המשכן הדא הוא דכתיב צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו (שיר השירים ג', י"א) וכו' בנות ציון בנים המצויינין כו', בעטרה שעטרה לו אמו, זה המשכן (פרשה נ"ב, ה'). היינו כי על המשכן עצמו היו ישראל מצויינים ומצויירים על ידי מלאכת כל אחד וטהרת כונתו, ונדבת לבו אשר בזאת היו נושאים חן בעיני ה' יתברך להשרות בהם שכינתו. והבן:

חלק ו

וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אותם משה. ובילקוט: אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה' אלהינו עלינו כו'.

הנה כדי לבוא אל ביאור ברכה זאת נקדים לתת טעם אשר על כל מעשה שעשו ישראל במשכן נאמר ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה, והיה די לומר כאשר צוה ה', או כאשר צוה אותם משה. ומצאנו ראינו בילקוט (ריש פרשתנו) ובצלאל כו', עשה את כל אשר צוה ה' את משה אשר צוה משה אין כתיב כאן אלא כל אשר צוה ה' אפילו דברים שלא שמע מרבו הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני (רמז תט"ו). והדבר פלאי כי לא יתכן לאמר אשר משה ע"ה לא צוה לבצלאל כל אשר צוהו ה'. ובאמת אחר שנפרוט כל דבר ודבר הנה לא הוסיף בצלאל מאומה בכל מלאכה הזאת אבל עשה הכל כאשר צוה עליו משה, בלתי מה שהקדים משה וצוה לבצלאל לעשות הכלים ואחר כך המשכן, והוא דחה דבריו בטענה מועטת מנהג העולם לעשות תחילה בית וכו', וגם זאת לא עשה בלתי אחרי שהודה לו משה שאמר לו שמא בצל אל היית כו'. גם נעיר במאמר הילקוט שזכרנו וירא משה כו', כאשר צוה ה' והיכן צוה ועשו לי מקדש, ע"כ. והוא פלאי מי לא ידע בכל זה.

אבל כלל הדברים כי מה שאמר יתברך למשה ועשו לי מקדש וכו', ככל אשר אני מראה אותך את תבנית כו', מוסב על הסודות הצפונות אשר להקב"ה במעשה המשכן, וכמו שכתוב כמראה אשר הראת בהר שזה לא יפול כי אם על מראות שכליות מפנימיות המשכן וכל כליו אשר את הכל גילה יתברך למשה. אבל משה לא אמר לבצלאל וחבורתו כי אם הנגלה היינו הראוי לעשות במלאכת חרש וחושב, ובצלאל עם גודל קדושתו ורום ערכו זכה להשיג גם כל הסודות הקדושות שנאמרו למשה מפי ה'. ואם הדבר כן יתכן עתה לאמר ובצלאל עשה את כל אשר צוה ה' את משה כלומר כמו שהקב"ה הודיע הסודות למשה כך עשה בצלאל והנלוים אליו, שהיו מכוונים בכל דבר כוונה הראויה לו, וכמאמר ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובדעת כו'. ממש כאשר הרופא יצוה את המחזיק הבית תעלה לעשות איזה רפואה, והוא יצוה עוד לנערו נמצא שהנער עושה כאשר צוהו אדונו. אמנם אם הנער ההוא מלומד בחכמת הרפואות כמו הרופא ובעת עשותו כל צרי הוא משכיל על הדבר להיכן הוא ראוי, יכול אתה לאמר עליו שהוא עשה כמו שצוה הרופא לאדונו, היינו שהרופא יודע פעולת הסמים והוא גם הוא יודע. והמופת על זה אם ימעט אדונו דבר אחד מלאמר לו עם כל זה יכוון הוא מדעתו. וזהו מאמר הילקוט כאשר צוה משה אינו אומר אלא כאשר צוה ה' את משה לרמוז כי השכיל גם על פנימיותו, והמופת על זה שאפילו מה שלא אמר לו משה, דהיינו סדר העשיה השכיל מעצמו וזה די על המופת שהבין מדעתו.

וזהו שאמר לו משה בצל אל היית וכו', היינו אתה ידעת ממש כאשר צוה ה' אותי כאילו הייתי עמדי בהר. ולא נפלאת היא ולא רחוקה היא מדברי רז"ל במדרש כל מי שנתעסק במלאכת המשכן נתן בו הקב"ה חכמה ובינה ודעת ולא בבני אדם אלא אפילו בבהמה וחיה (פרשה מ"ח, ג'). ומעתה דברי הילקוט הנזכר לעיל נכונים מאד, וירא משה כו', כאשר צוה ה' והיכן צוה ועשו לי מקדש. וכוונת המאמר להורות על מקרא שלאחריו ועשו לי מקדש כו', ככל אשר אני מראה אותך כו', וכמו שביארנו שזה מוסב על סודות המשכן בכלל. והאמנם כי משה ע"ה לא גלה אותם להם הנה בהביאם המשכן אליו הכיר היטב וראה בכל חלק פרטי כי הוא נעשה באותה כוונה ובאותו הסוד שנאמר לו מפי ה' וזהו וירא משה כו', כאשר צוה ה' והיכן צוה ועשו לי מקדש כו', ככל אשר אני מראה כו':

ומעתה נעמוד על הברכה אשר ברכם משה ע"ה כי מצאנו במדרש (פרשת תרומה) שהמלאכים באו בטענה לפני הקב"ה ואמרו כבודך שתשרה בתחתונים כמו שטענו במתן תורה, והתשובה שמצאנו שם שייכת גם פה וכמו שנבאר, דע כי ברואי מעלה מחולקים מברואי מטה ולא ראי זה כראי זה כי למעלה אין שום מצוה מעשיית כמו ציצית תפילין סוכה וכדומה, רק משה לא טען עם המלאכים כי אם על עשרת הדברות (לא תגנוב גניבה יש ביניכם, לא תרצח רציחה יש ביניכם כו'), יען שמצות אלה לקח עם הלוחות אבל באמת תשובותיו שייכים גם על כלל התורה (עיין בפרשת יתרו מה שכתבתי על מאמר ומשה עלה אל האלהים וימתקו לך הדברים), ומעתה התורה בכללה שהיא כלולה מסורות רמות ונשגבות והיא צריכה להתקיים בפועל הנה לעליונים יש מעלה שראויה התורה לתת להם מפאת היותם שכליים נכבדים ומכירים הוד יפעתה ותפארתה בכל סודותיה הצפונות בה, אבל עם כל זה יש להם חסרון שאין בהם המעשה ואם תנתן למטה הנה תהיה המעשה נעדרת שלימות הכוונות הצפונות, ועל כן הדבר בלתי מוכרע אם למעלה או למטה, אבל כשראה מעשה המשכן שעשו ישראל כאשר צוה ה' היינו שהשכילו הכוונות העמוקות והסודות הפנימיות הנה עתה שלימותם למטה היא בשני פנים. ועל כן ברכם ואמר יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ואמר ויהי נועם ה' אלהינו עלינו שזה מורה על נועם הסודות אשר לאלהים יתברך בתורתו, וגם ומעשה ידינו כוננה עלינו, כלומר אחר אשר אנחנו שלמים במעשה ובמחשבה ראויים אנו להשרות שכינתו בתוכינו.

וזהו ומעשה ידינו כוננהו רצה לבאר אשר סבת היות הנועם הזה נמצא בינינו הוא אך מפאת כי עשו מצות נדבת המשכן שעל ידי קיום המצות ועשייתן תזדכך הנפש להשיג נסתרות כמאמר שכל טוב לכל עושיהם (תהילים קי"א, י'). וזהו ומעשה ידינו כוננהו מלת כוננהו תסוב על מאמר נועם אשר בתחילת הכתוב כאילו אמר אשר מעשי מצותינו הם יכוננו את נועם ההוא להיות מושג אצלנו. והבן:

חלק ז

מדרש: דבר אחר ויביאו את המשכן הדא הוא דכתיב עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון (משלי ל"א, כ"ה) מהו ליום אחרון מעשה ברבי אבהו שהיה מסתלק מן העולם וראה כל הטוב שמתוקן לו לעולם הבא התחיל שמח ואמר כל אלין דאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי גו', (ישעיה מ"ט, ד') הוי ותשחק ליום אחרון (פרשה נ"ב, ג').

הנה באין ספק לא בשפתי מרמה נאמרו הדברים כי אם באמת, ואם כן יפלא מאד כי לא ידע בעצמו רובי תורתו שלמד ומעשיו הטובים, ובאין ספק האמין גם כן כי נאמן בעל מלאכתו שישלם שכר פעולתו.

אמנם לבוא אל הענין נבאר תחלה ענין גדול אשר מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים כמה מאמרים המכחישים זה את זה בדבר שמירת התורה והמצות, בתורה זאת התורה אדם כי ימות באהל (במדבר י"ט, י"ד) ובדרש אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה (ברכות ס"ג) ובמקום אחר אמר ההיפך כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל', י"ד) וכן אמר הנביא בשם ה' עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי (מיכה ו', ג') לאמר כי נקל מאד ללכת בדרכי התורה כי כל דרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום, ומלבד זאת גם החושים הגסים יגידו כי העבודה תכבד מאד אצל עובדיה עד שאמרו רבותינו ז"ל במדרש על מאמר ושם ינוחו יגיעי כח מפני מה נגזרה מיתה על הצדיקים אלא כל זמן שהם חיים נלחמים ביצרם וכיון שהם מתים הם נחים (בראשית רבה פרשה ט', ה'), וכן דרשו על מאמר כי מיץ חלב יוציא חמאה (משלי ל', ל"ג), ובמדרש במי אתה מוצא חמאה של תורה במי שמקיא חלב שינק (ברכות ס"ג) ואחר כל זאת אמרו רז"ל במדרש (ריש ואתחנן) שאין לאדם אצל הבורא כלום רק מה שהקב"ה נותן אינו אלא מתנת חנם:

אבל הנראה לדעתי בפשר דבר זה כי הנה עבודתנו היא כוללת שני חלקים סור מרע ועשה טוב, וחלק עשה טוב מבואר כי יסוב על שמירת המצות וקיומם ככל אשר צוה עלינו הבורא יתברך, וחלק סור מרע היינו לשלול מלב כל התאוות הרעות אשר האדם נתגדל בהם מילדותו ולהבדל מהן ולעזוב אותן. וידוע כי הסוג ועשה טוב אין בו מאומה מן הקשות והכבדות כי זה נראה לעינים, ומה גם כפי מה שהעירו לנו חז"ל כי הטוב הוא דבר המושפע ובא מידו יתברך כמאמרם הבא לטהר מסייעים אותו (יומא ל"ח). וכן נאמר כי ה' יתן כו' (משלי ב'), והאדם אינו רק כמקבל מלמטה מה שנותנין לו מלמעלה. ועיקר היגיעה אשר על האדם הוא סוג הסור מרע כי יצר לב האדם רע מנעוריו והוא נמשך בטבע אחר כל התאוות. וזאת נמשך אליו מאז אכל אבינו הראשון מן העץ נתערב הרע בטוב, כידוע ליודעי חן, כי אם היה האדם נשאר בבחינתו שנברא בה או על דרך שהיינו במעמד הר סיני שפסקה הזוהמא מקרבנו והיו כלם על דרך שאמר דוד המלך ע"ה אוהבי ה' שנאו רע (תהלים צ"ז, י') ולא היה בלבם כי אם אהבת ה' והדבקות במצותיו והיה מוחש אצליהם עונג שמירת התורה לתענוג נפלא שאין למעלה ממנו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים (שם י"ט, י"א). כי על ידי שהיה לו נפש טהורה היתה לו ההרגש האמיתי לבחון נעימתה ומתיקותה. לא כן מי שנפשו בלתי מטוהרה נכתמת ומגואלת בהבלי התאוות לא עמד טעמה בה לבחון עוד את נועם התורה ושלום נתיבותיה. אשר על כן יפה אמר הנביא הוי אומרים לרע טוב ולטוב רע שמים חושך לאור ואור לחושך שמים מר למתוק ומתוק למר (ישעיה ה', כ') אשר לכאורה לא ידענו למה הכפיל המאמר פנים ואחור לרע טוב ולטוב רע כו', הלא לתוכחתו יש די להזכיר כי אומרים לרע טוב ודי גם בזה בזיון וקצף.

אבל ביאור הדברים על פי משל לעני אחד שהיה לו קרוב עשיר גדול והעשיר היה צריך לעשות חתונה לבנו, ובאין ספק סעודה גדולה כזאת צריכה הכנה, העני הזה אמר בלבו הלא גם אנכי אהיה נקרא אל שולחן דודי אם כן אכין את עצמי לבלי לאכול בביתי מאומה, ועל דרך שהמליצו באתרא דליעול ירקא ליעול בשרא וכוורא והיה יושב בתענית שני ימים למען הרעיב את עצמו ויוכל אחר כך להתעדן בדשן המטעמים הערבים, ויהי ביום השני לעת ערב ויתעלף מאד וישקף בעד חלון ביתו אם התחילו המשרתים ללכת אל הנגידים להזמינם אל הסעודה וירא את המשרתים כלם חלפו עברו לפני פתח ביתו ואותו עזבו, וימר לו מאד ויאמר לאשתו העניה כי תתן לפניו לאכול מאשר אתה בבית ותתן לפניו לחם ובצלים וצנון הרבה וכדומה מן הדברים המרים והחמוצים ולא היה פליט ושריד ביום רעבונו, ואחר אכלו את כל אלה בא אליו משרתו של דודו לאמר הנה אדוני מבקש את פניך לבוא אליו על יום חתונתו ושמחת לבו, וילך במר נפשו ויהי כי הסב על השלחן נתנו תחלה דגים ולא מצא טעם בהדגים מאומה כמשפט להיות נפש שבעה תבוס נופת (משלי כ"ז, ז'), ואחר כך הביאו על השלחן צלי ורוטב ויהי כי לקח אל פיו כף אחת רוטב בעודו חם הנה מבטנו יורישנו המרירות של הבצלים והצנון והיה מוטעם לו המאכל הנכבד הזה למר לחומץ והיה אליו כמו שער בנפשו, וישב כן בכל הסעודה ולא אכל מאומה מכל המאכלים הערבים האלה, ויהי אחר הסעודה והקרואים הולכים לביתם וישמע את קול האנשים כמה הם מפליגים להלל הסעודה הגדולה הזאת בנועם המאכלים הערבים והמשקים היקרים, ויענה ויאמר בשחוק הלא התל תהתלו בי גם אנכי טעמתי מהם והיו כלם בפי כמרורים, ויהי הם מתפלאים עליו איך אפשר לגנות סעודה יקרה כזאת, ענה אחד מהם ואמר אנכי אגיד לכם כי אנכי ראיתי אותו שאכל תחילה הרבה ירקות חמוצים ומרים טרם שהלך על הסעודה ואם כן שוב לא היה אפשר אליו לטעום טעם טוב בהמאכלים אם עוד מתחולל בקרבו המרירות.

הנמשל כי באמת הקב"ה הזמין אותנו אל תורה ומצות כלם אהובים כלם נעימים ומתוקים מדבש ונופת צופים. רק יהיו מוחשים במתיקותם אך אל כל הבא אליהם בנפש טהורה בלב טהור ורוח נכון. לא כן אותו שכבר שבעה לה נפשו מן המרורים מן הבלי התאוות הרעות אם כן גם כי יבוא פעם אל התורה איה איפה יוכל עוד להרגיש נועם טעמה ומתיקות ענינה הלא התורה דבריה תאמר הכל בהיפך מכל אשר יתאוה הוא, ויאמר אם כן כי התורה רעה ומרה.

וזהו שהקדים ואמר הוי אומרים לרע טוב היינו שאמרו תחלה על הרע שהוא טוב ומלאו את מעיהם מרמה ותוך, אם כן יחוייב לאמר ולטוב רע כו', שמים מר למתוק וממילא המתוק הוא מר. וכבר המליצו רבותינו ז"ל במדרש (מובא בתוספות כתובות ק"ד א' בדבור המתחיל לא) אמר הקב"ה עד שאתם מתפללים שיכנסו דברי תורה בתוך מעיכם בקשו שיצאו דברי הבלים מתוך מעיכם ממש כמו שביארנו:

המורם מדברינו כי כל כבדות שמירת התורה היא שבירת התאוות היינו הסור מרע והיא המייגעת את האדם כענין מאמר נקטה נפשי בחיי (איוב י', א'). ובאמת התאוה בכללה לא היתה בעצם וראשונה ביום ברא אלהים את האדם רק האדם המשיך התאוה על עצמו מסבת החטא כנזכר לעיל, ואין להקב"ה חלק פה ומה לנו לחשוב מה על הקב"ה לאמר שהוא העמיל אותנו אחרי שהתורה נבראת אלפים שנה קודם לעולם, אך האדם עם התגדלו מנעוריו בהבלי תענוגים מדומיים נעשה רגיל בהם וקשה עליו אחר כך לפרוש עצמו מהן, ואם כן כל הכבדות אשר בהמצות איננה רק בחלקי הסור מרע.

אמנם חלק ועשה טוב הוא דבר שנאמר עליו הבא לטהר מסייעין אותו ואם כן ר' אבהו ברוחב לבבו ראה את זאת ויוכח לאמר כל אלין דאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי ולתהו והבל כחי כליתי כו', והוא על פי משל לאחד שנשרף ביתו והשכנים עשו את המקום הזה מקום זבל ואשפתות, לאחר ימים מצא הנשרף חן בעיני שר העיר לבנות לו חומה גבוה וארמון מפואר ואמר אליו כי ישתדל תחלה לראות שיהיה קרקע הבית נקי להוליך מעל פניו הזבל והאשפה שנזרק שם, והאיש הזה הרבה בהוצאות והפסיד כל הנשאר לו אשר הציל מן האש על הוצאות נקיון קרקע ביתו, ואחרי כי היה נקי ואחרי חלץ עציו ואבניו שלח השר את כל הצורך לבנין החומה ושלח בעלי מלאכות ויבן בו חומה נשגבה, לימים שמע השר את האיש שהיה מתפאר בפני אנשים לאמר שהוא בנה את הבית הזה בשותפות עם השר, בא אליו השר ואמר לו שמעתי עליך שאתה מתפאר שהיית עמי בשותפות בבנין החומה, אם כן הראני נא חלקך מה שאתה נתת להרכבת הבנין, והראני חלקי מה שנתתי אני, ויוציא מתוך חיקו חשבון ערוך כתוב על גליון גדול לאמר כך וכך עגלות אשפה פניתי מעל המקום הזה וכמה עגלות עצים נרקבים וכדומה, ויאמר אליו השר סכל מי חייב לך בדבר הלא לא הוצאת ולא פנית כי אם מה שהכנסת כי אתה בעצמך היית הזורק האשפה אתה המכניס ואתה המוציא, אבל הארמון בכללו הוא רק שלי.

כן ממש הזולת מבני אדם מעריך את עצמו כי ראוי הוא לשכר מאת הקב"ה כי כמה הוצאות וכמה יגיעות היו לו עד כי שלל מקרבו התאוות, ועשה את עצמו נקי מאשפות החמרות המדומות, אמנם האלהי הזה ר' אבהו ע"ה שיער את זאת בנפשו מדוע יחוייב אליו שכר על ענין כזה אחר שהאדם בעצמו התגאל תחלה בהבל הזה, וזהו שהתפלא ואמר כל אלין דאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי, כלומר כל יגיעתי לא היה כי אם לטהר את עצמי שאהיה נשאר ריקם ממה שהכנסתי, וזהו ולתהו והבל כחי כליתי רצה לומר הייתי צריך ליגיעות לנקות עצמי מההבלים שנסתבכו בי בראשונה ואם כן על זה לא מגיע שום שכר ואם על סוג ועשה טוב הלא הוא של הקדוש ברוך הוא כנ"ל, וזהו אכן משפטי היינו משפט העשה טוב שקיימתי הלא הוא את אלהי והכל ממנו, והבן:

ובזה נבין מה שאמרו ז"ל לעתיד מביא הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים הללו בוכים והללו בוכים צדיקים בוכים ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גדול כזה (סוכה נ"ב, א'). אשר לכאורה לא ידענו מה מקום אל הצדיקים לבכות אחר אשר עם כל זה כבשו אותו, אם כן מעתה ראויים הם לשמוח שמחה גדולה ולא לבכות. אבל לדברינו יתכן כי הנה כל חלק האדם בשמירת התורה מה שהוא מתייגע בו הוא רק הסור מרע והקב"ה בחסדו הוא גומל את האדם על החלק הזה ולכן לעתיד שהקב"ה מראה אותנו את היצר הרע ההר גבוה ותלול מה שהוא נמנע אל האדם לכבוש הר גבוה כזה אם לא כי יד ה' עשתה זאת כמאמר יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו (סוכה ל"ב). לכן כאשר יתברר אליהם זאת ויראו לעינים רב כחו של היצר הרע יבכו לאמר הלא עתה לא נשאר להם מאומה לא חלק בעשה ולא נחלה בסור מרע כי רק הקב"ה כבש את היצר הרע לפניהם ומה מהשכר מגיע אליהם עתה. וזהו שאמרו ואף הקב"ה תמה עמהם שנאמר כה אמר ה' צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימות ההם גם בעיני יפלא (זכריה ח', ו') היינו כי מרוב חסדו יתברך יעשה עצמו כאילו אינו יודע מזה. ממש כאשר אחד היה ברצונו לעזור ולתמוך יד עני אחד, אבל לא רצה לקחת מתנה, מה עשה הלוה אליו סך ידוע על מו"מ וצוה בלט על הסרים למשמעתו שילכו לקנות ממנו את סחורתו וישלמו לו אחד באחד ויותר. בא העני אל העשיר והחזיר לו הלואתו והתפלא מאד לאמר לא ידעתי היש למצוא סוחרים כאלה שיתנו ריוח גדול כזה, ואף הוא היה מתפלא לעומתו למען לא ירגיש בו את התחבולה שעשה.

וזהו ואף הקב"ה מתמה עמהם, לאמר כי כיבוש היצר הרע לא היה ממנו כי אם מאתנו ועל דרך שאמרו התולה בזכות אחרים תולים לו בזכות עצמו כי אנחנו תולים בהקב"ה והוא יתפלא גם כן עמנו וכנזכר לעיל, והבן:

חלק ח

מדרש: מעשה היה בסוחר אחד שהלך לירושלים למכור את שלו, הלך וישב שם ולא מכר אמר זו היא שאומרים עליה משוש כל הארץ לאחר שעה מכר כל פרקמטיא שלו אמר יפה נוף משוש כל הארץ (פרשה נ"ב, ה').

והדבר פלאי הכי בעבור סחורתו שלא מכר ראוי להחליט שאיננה משוש כל הארץ, ומה גם וכי בעבור שמכר אחר כך יתכן לקרוא אותה משוש כל הארץ.

והנראה על פי מאמר המדרש כתיב בצור - צור את אמרת אני כלילת יופי (יחזקאל כ"ז, ג') את אמרת אבל אחרים אינן אומרים (פרשה ל"ו, א'). באור הדבר דע כי הקב"ה הוא מביט ורואה את כל בני האדם יחד ואל כל תכלית הכלל הוא חוקר אשר ע"כ כל דבר פרטי מטוב עד רע אם הוא מיוחד בתכונתו רק לצד אחד להרע או להטיב, אז ראוי לכנותו בשם הראוי אליו לפי פעולתו היינו או שם טוב או שם רע. לא כן אם הוא טוב מצד ורע מצד האמנם כי בבני אדם יזדמנו שיקראו אותו בשני השמות כפי הפעולות שיקבלו ממנו אותו שקבל ממנו רעה יקראהו רע, ואותו שנתפעל ממנו לטוב יקראהו טוב, אולם הקב"ה לא יקרא דבר בתואר טוב בלתי אם הוא דבר המטיב מכל צד אין רע במגורתו כלל. ומעתה הנה צור היתה מוכללת מכל מיני סחורות, והיו הכל מוכרחים לסחור בה נמצא כי לעצמה היתה כלילת יופי שהיו הכל באים וסוחרים בה, והיה מושג אליה ריוח גדול מכל הסוחרים הבאים שם ממרחק. אמנם אצל כל העולם היתה רעה מופלגת שהיו מוכרחים להרחיק אליה נדוד, ולשבת שם במצור ובמצוק ביוקר ודוחק ולהרבות בהוצאות עד כי העלו סחורות משם. לא כן ירושלים שפעת ברכתה באה לאיים רחוקים על ידי שבעים פרים שהקריבו בחג ונתמלא על ידי כן כל העולם טובה וברכה בלא עמל ובלא יגיעה, לכן היו הכל אומרים עליה כלילת יופי משוש כל הארץ. ר"ל כלם היו מרויחים ומקבלים טובה ממנה לא כן צור שנשאר הכל אצלה.

וזהו את אמרת אחרים אינם אומרים אבל ירושלים הכל אומרים שבחה וכנזכר לעיל. והנה הסוחר ההוא אשר בא לירושלים באין ספק העלה על לבו למכור סחורתו ביוקר ורצה להרויח הרבה כי כבר נתפרסם אליו אשר זאת העיר שאמרו עליה משוש כל הארץ אם כן ראוי אליו הצלחה זאת למכור סחורתו ביוקר. אבל הוא שקר כי לא על טובה כזאת נשתבחת ירושלים כי אין בזה רק טוב מצד אחד היינו טוב אל המוכר ורע ללוקח ובאין מנוס אחר כי ישב שם זמן ידוע ולא מכר גמר בדעתו אם יבוא עתה איזה סוחר יתן כמה שיתן אקבל ממנו בשמחה בחושבו עם נפשו כי הוא עלול להפסיד הכל, ולאחר שעה בא אליו סוחר ומכר כל פרקמטיה שלו היינו במקח הראוי למכור, הנה על ידי זה יסובב להיות שניהם בשמחה כקונה כמוכר. אז אמר עתה נתברר אצלי מהות השם שקראו אותך יפה נוף משוש כל הארץ היינו טובת ירושלים מחוייבת להיות טובה כוללת ולא טוב מצד אחד לבד, וכענין שנאמר ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה (משלי י', כ"ב) היינו שלא יסובב על ידי הטובה הפסד לאיש אחר, והבן:

ומעתה נעמוד על דבריהם ז"ל בסיום הספר אמר ר' יוחנן כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלים וכל מי שמבקש לחשוב הולך לשם, למה? שלא יחשב בירושלים וְיֵצַר, לפי שנקראת משוש כל הארץ, וכל השבח הזה למה? שהיא קרית מלך רב, ומשחרבה ערבה השמחה וגלה משוש כל הארץ מהו ערבה חשכה קבלה (פי': חושך תרגום של חושך קבלה מתנות כהונה) כמה דאת אמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (בראשית א', ה') בעולם הזה שבת משוש כל הארץ וכשיבנה הקב"ה את ירושלים הוא מחזיר לתוכה את כל השמחה שנאמר כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה כו', ששון ושמחה ימצא בה כו' (ישעיה נ"א, ג') (פרשה נ"ה, ה'). דע כי השמחות אשר בבני אדם יתחלקו לשני סוגים יש אדם שישמח בעבור השגת איזה טובה, ויש שמחה על הצלה מרעה, היינו שהשמחה בעצם אינה מאומה כי אם אצל אדם זה נחשב הדבר לשמחה, אם שהיה חולה ונתרפא, או שהיה עליו משפט מות ועשו אותו חפשי והיתה נפשו לו לשלל, הנה ילך אל ביתו בגיל ורנן על טובת ההצלה מהרעה. והנה השמח הזה גם כי הוא ישמח בהפלגה עצומה עם כל זה יש הבדל גדול בין שמחתו לשארי השמחות, כי השמחה על השגת טובה חדשה הצלחה וגדולה היא שמחה כוללת את כל העולם, היינו כל מי שמשיג הטובה הזאת יחוייב אליו לשמוח ולרנן כמו האיש הזה. לא כן השמח על הצלה מרעה וסר מעליו מר המות ונשאר בחיים הנה הוא עצמו ישמח במה שהוא חי, וזולתו אין עוד מי שירנן וישיש על עונג החיים, ולכן לא ימלא את לבבו גם כן להשמיע קול ששון ושמחה ברחובות קריה כאשר ישמיעו השמחים אלי גיל בטובות אמתיות, אחרי כי אין מי מאנשים מרגיש שום שמחה בזה ויהיו המון שיריו לזרא באפם. וזהו מאמר והשבתי מערי יהודה ומחצות ירושלים קול ששון וקול שמחה (ירמיה ז', ל"ד) כלומר גם כי השמחה לא תהיה נעדרת מיהודה וישמחו בגולה על הצלה מרעה היינו כאשר תהיינה הצרות מופלגות ואחר כך כאשר תתמעטנה ישמחו כי ישתוקו, אבל עם כל זה אין ביכולת להשמיע בחוץ קול ששון כי יהיה לבוז וזהו והשבתי מערי יהודה ומחצות ירושלים קול ששון:

ומעתה יתבאר המאמר בטוב טעם כי הנה הקב"ה קבע מקום השמחה בירושלים, ויפה נוף משוש כל הארץ קרא ה' שמה, אך כל זה היה בזמן שהיו השמחות מרוב טובה אשר בשמחה כזאת ישתתפו כלם וכמו שיורה שם המקום משוש כל הארץ, ר"ל שכלם שמחים בה.יריעות האהל לא כן כאשר אין השמחות שלימות יסוב עליה מאמר ערבה כל שמחה. והוא מה שאמרו כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלים כו', אשר הטעם הוא כי אסור להצטער בירושלים על היותה מיוחדת רק לשמחה, ואם כן שמחה המעורבת ומשותפת עם דאגה איך תשכון בירושלים. וזהו למה שלא יחשוב בירושלים ויצר לפי שנקראת משוש כל הארץ, וכל השבח הזה למה שהיא קרית מלך רב, היינו שאין כבודה של קרית מלך רב להיות בתוכה אנחה. וזהו ומשחרבה ערבה השמחה וגלה משוש כל הארץ מהו ערבה חשכה כמה דאת אמר ויהי ערב ויהי בקר. כי ידוע אשר ערב הוא קודם לילה אשר אז האור והחושך מעורבים יחד, כן השמחות אשר אחר החורבן המה משותפים עם התוגה, היינו כי נשמח רק על הצלה מרעה ואחר שתתבטל הרעה יתפעל האדם לשוש ולשמוח, וזהו ומשחרבה ערבה השמחה וגלה משוש כל הארץ. ולכן לעתיד שיחזיר יתברך השמחה השלימה לעולם נאמר כי נחם ה' ציון כו', עד תודה וקול זמרה היינו כי נוכל להשמיע השמחה בקול גם בחוצות וברחובות וכנזכר לעיל.

וזהו גם כן מאמר ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה (ישעיה ל"ה, י'). אשר לכאורה מאמר ונסו כו', הוא למותר, אבל לדברינו יהיה הרצון בו לאמר כי עוד עתידים אנחנו לשמוח בעבור השגת טובות מתחדשות בכל פעם, לא שתהיה השמחה נמשכת מפאת היגון והאנחה שהיה תחלה. וזהו ושמחת עולם על ראשם, היינו שיהיו בשמחה בתמידות, ומבאר ואמר עוד, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה ומקום השמחה הזאת יהיה בירושלים כימי עולם.

ונמתיק הדברים על פי משל לאחד שהיה מתפרנס מן בשורות, היינו כאשר שמע על אחד שמועה טובה היה הולך ובא והגיד לבעלים והיה נותן לו שכרו, לימים שמע על אחד שנפלו לו נכסים הרבה מאבי אשתו שמת, ולא רצה ללכת לאמר כי קודם שיתבשר השמחה מהנכסים שנפלו לו יקדם האבל לאשת חיקו על מות אביה.

הנמשל הקב"ה חלק טובה לירושלים אשר אליה ינהרו נהרי נחלי כל שפע וכל ברכה וכל שמחה וממנה יושפע לכל העולם ויבואו להודות שם על טובותיהם ושמחותיהם שהשיגו על ידי המקום הנבחר הזה, אבל כל זה אם סבות השמחה הם רק שמחה לא כן אם השמחה היא מתוך צרה כנזכר לעיל אם כן יהיה מוכרח השמח לסדר הודאתו בספור הצרות שקדמו וזה אין כבוד לירושלים:

ומעתה נעמוד על מאמר אז תשמח בתולה במחול בחורים וזקנים יחדו (ירמיה ל"א, י"ב), כי הנה כאשר יוציא הקב"ה אותנו משעבוד לגאולה הנה גם אם יתן לנו אחר כך מן הטוב רק כשיעור ההכרחי הלא עם כל זה נשיג שמחה ועונג על העדר השעבוד והגלות. אך ענין זה לא היה בכחו להפיק עונג רק אל הזקנים אשר כבר סבלו צרות רבות ורעות אם כן יחשבו העדר הצרות לשמחה, לא כן הנערים והבחורים שלא טעמו עוד מאומה ממרירות הגלות איה אפוא יטעמו הם ערבות הגאולה ופעולתם. אמנם כאשר הקב"ה יוציאנו מן הגלות ויפליא לעשות אותנו גדולות ונוראות, ויטעימנו מרב טוב הצפון אז יתפעלו גם הבחורים העלומים לשוש ולרנן גם כי לא טעמו מרירות הגלות. לכן יפה אמר אז תשמח בתולה במחול בחורים וזקנים יחדו והטעם - והפכתי אבלם לששון היינו (מהיפך אל היפך) מקצה הרע אל קצה הטוב שאין למעלה ממנו:

ובזה יתבארו עוד דברי רז"ל (בילקוט ואתחנן) אמר הקב"ה אני אמרתי מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וכו', עתידים אתם שתאמרו לי מי יתן מציון ישועת ישראל כו' והענין בזה כי הנה כמו שטובות הגוף יש בהן מדרגות חלוקות והם השני סוגים שזכרנו, טובה שלימה בעצמותה וטובה מצד הערך על ידי הצטרפות הרעה שקדמה ודלת מעמדו שהיה בה עד הנה, אשר בעבורה יערב לו המעט מן הטוב לחשבהו לדבר נשגב, כן תדע כי גם הצדק והרשע יהיה לפעמים על ידי הצטרפות, כמו נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (בראשית ו', ה'). שביארו ז"ל ששקלו לפי הדור ונתקבלו מעשיו לזכות גדול ובאמת אין אנחנו מרויחים בזה כלל כי כמו שמחשבים למעלה מעשינו לטוב לפי הזמן ולפי הדור כן הקב"ה מטיב עמנו בישועות הבלתי נחשבים לטוב רק בערך והצטרפות השעה הקודמת, וכאשר ביארנו למעלה (פרשת תשא על מאמר לך רד וכו') מאמר המשורר ע"ה אתה נורא אתה ומי יעמוד לפניך מאז אפך וכו'. בקום למשפט אלהים להושיע וכו', עד נדרו ושלמו לה' אלהיכם (תהלים ע"ו, ח'-י"ב). והוא כי הקב"ה כמעשה ידינו יתן לנו כי אנחנו מתפארים במעשינו לא באמת ולא בצדקה רק על ידי הצטרפות רשעת הרשעים הגדולים ממנו או בהצטרפות דלות ערכנו ועל דרך מאמר ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאותי (תהלים כ"ה, י"ח) ואם כן רצוננו כי יחשוב הקב"ה מיעוט מעשינו למציאה בערך דלת ערכנו. אולם גם הקב"ה כגמול ידינו ישיב לנו היינו כי ימציא לנו תלאות ואנחנו מחשבים אותם להצלחות.

והמשורר ע"ה המליץ הדבר למי שנחרץ עליו משפט קשה מאד, והיינו ומי יעמוד לפניך מאז אפך, ואחר כך משמים השמעת דין הקל מן הראשון ארץ יראה ושקטה וכמו שנתבאר למעלה. וזהו שסיים נדרו ושלמו לה' אלהיכם וכו', משל לאחד שהיה קונה סחורתו כמה שנים במזומן לימים לא השיגה ידו לקחת במזומן והיה מוכרח הסוחר לתת לו בהקפה, אבל לא נתן לו מן הסחורות היפות והטובות רק מן הדלות והגרועות, והוא גם הוא מצד ההכרח קבל אותם בפנים זועפות, אמר לו הסוחר גם אני ידעתי כי לא נכון לפניך סחורות כאלה כי להרויח בהם לא תוכל כי לא תמצא מי שיקח סחורות גרועות כאלה רק אותו שלוקח בהקפה, לכן אין טוב לפניך רק ללוות מעות ולקנות סחורה במזומן ואתן לך סחורה משובחת ותוכל גם אתה למכור אותה בכסף מלא.

וזהו ממש מאמר נדרו ושלמו לה' כו', כי אחר שנתברר אלינו שאין אנחנו מרויחים במה שחושבים למעלה דלת צדקותינו לטוב על ידי הצטרפות אחרים אחר אשר גם הקב"ה יגמול אותנו רק בדרך הצטרפות אם כן אין טוב רק נדרו ושלמו כו' במזומן, ונוכל גם אנחנו להשיג טובות אמתיות ומשובחות.

המורם מדברינו כי עתה כמו שמעשינו דלים ורקים כך ישועתנו היא דלה ואם היו מעשינו טובים על צד השלמות היתה ישועתנו גם כן שלמה. וזה ידוע כי שלימות המעשים כראוי הוא כמו שלימות שהיינו בו במעמד הר סיני שנאמר אז עלינו אני אמרתי אלהים אתם (תהילים פ"ב, ו'). ושלמות ישועתנו היא כאשר יביאנו יתברך לציון בשמחת עולם.

ומעתה זהו מאמר הילקוט אמר הקב"ה אני אמרתי מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים, לא כמו שהם עתה אשר יראתם ועבודתם היא חשובה רק על ידי הצטרפות ואם כן לא יוכלו להרויח מאומה כי תשועתם לא תהיה גם כן תשועה רק על ידי הצטרפות, ולכן עתידים אתם שתאמרו לי מי יתן מציון ישועת ישראל. היינו כי יקוו תמיד אל ישועה שלמה ואמתית שהיא נעדרת עתה מן אז חדלנו להחשיב מעשינו בשלימות אמתי ואין להם חשיבות רק על ידי הצטרפות, ואם כן כל היום נקוה ונאמר מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל, אמן:

חסלת ספר שמות

תוכן העניינים

אהל יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה