אור ברסלב

אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ

ויקהל

כי תשא

חלק א

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם.שפת היריעה ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'. ילקוט: אמר הקב"ה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת בשבת, ומכאן אמרו משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח כו'. (רמז ת"ח).

ונעמוד עוד על כוונת מאמר (יתרו) זכור את יום השבת לקדשו כו', ורבותינו ז"ל למדו זה גזירה שוה (שבת פ"ו) בשבת נתנה התורה שנאמר זכור את יום השבת, ונאמר להלן זכור את היום הזה, מה להלן עצמו של יום אף כאן בעצמו של יום, וראוי לדעת כוונת הזכרון הזה ומה הוראתו.

אבל דע כי השכחה יש בסוגה שני פנים אם שהוא שוכח בשכחה עצמיית עד שהדבר יוצא מלבו ונעדר ממנו בהחלט זכרון הדבר הזה, או שהוא רק מונע עצמו מהעלות אותו על זכרונו ומעלים עיניו ממנו. והוא כי כל הדברים בהתחלתם הם חביבים כמשפט לכל דבר שהוא חדש אצל בעליו, וברוב הימים יתמעט ממנו הערבות מפאת ההרגל בו עד אשר לזמן כביר יוכל להיות שלא יהיה נשאר מערבותו שום רושם כלל. כמו אם תפדה את אחד מבית הכלא שהוא אסור שם ותוציאהו חפשי, ומה גם אם היה עליו משפט מות אז תראה כמה תגדל הטובה ההיא אצלו וכמה יפליג להודות אל המטיב עמו עד כי יחליט בלבו להיות לו בעבור זה עבד עולם. אבל כאשר יארכו אליו הימים הנה מעלת הטובה הזאת תלך אצלו הלוך וחסור עד שתצא מלבו ולא יחזיק לו טובה גם על פרוטה אחת, ומה גם אם יהיה הנפדה הזה הולך וגדל ודאי תהיה זאת סבה להשכיח מלבו מקרהו הקדום. כמאמר יוסף אל שר המשקים כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך (בראשית מ', י"ד) כלומר כי אם היה גם אחרי כן דל הערך ודאי קרוב הדבר לזכור דלות ענינו שסבל בבית המאסר בהיות המעמדים קרובים זה לזה, כמו אם תעיק אליו צרת הרעבון הנה יזכור ויאמר אנכי עתה רעב כאשר הייתי רעב בבית האסורים, לא כן אם יצליח וייטיב את לבבו בתמידות הנה בהכרח שמחת נפשו תעקור זכרון יגונו מכל וכל כמאמר ששון ושמחה ישיגו ואז ונסו יגון ואנחה (ישעיה ל"ה, י') היינו שלא יהיה נמצא דמיון היגון בלב כלל. וזהו שאמר כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך (להציב לו ציונים להיות לו למזכרת) ולכן נחשב לו זאת לעון ואמר ולא זכר שר המשקים את יוסף באמצעים העלולים להזכירו עד כי יצא מלבו וישכחהו:

והנה השכחה הזאת תכלול כל הטובות המושגות ממאכלים ומשקים ומלבושים וכלים יקרים כלם יצא חשיבותם מן הלב יום יום עד שלא ישאר ממנו מאומה, אשר ע"כ צוה יתברך עלינו שתהיה התורה והעבודה אצלנו כענין חדש בכל יום כאילו היום ניתנה התורה, היינו שלא תשלוט השכחה עליה ועל מצותיה להמעיט נועם ערבותם וחשיבותם, וזהו שאמר משה ע"ה זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים (שמות י"'ג, ג') כלומר כמו שחביבה עליכם הטובה ביום הזה כן תהיה חביבה בכל הימים (וכמאמר בכל דור חייב אדם לראות א"ע כאילו הוא יצא ממצרים) וכמו שכתבתי למעלה פרשת תשא על מאמר ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו:

ומעתה נתבונן על מה שהפליג הכתוב בענין השבתות וימים טובים בין לשבח בין להיפך, נזכרים הם יותר משאר המעשים, לשבח זכור, שמור, אשר לא נמצא בלשון הזה בכל המצות, וכן להיפך בהעדר שמירתם הפליג הכתוב ואמר חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח נלאתי נשוא (ישעיה א', י"ד). אמנם אם נשים לב נשכיל לדעת כי יום השבת מטיב לטובים להשלים מעשיהם מה שלא יוכלו להשלים בימי החול, וכן הוא סבה גם כן אל ההולכים אחר תאות לבם להשיג בו מה שלא ישיגו גם הם בימי החול. כי הנה איש ישר וטוב עם אלהים החפץ בכל לב לשקוד רק על התורה ועל התעודה ולעסוק במצות עם כל זה בכל ימי השבוע הוא אחוז בחבלי הטרדות בבקשת פרנסתו ולחם ביתו וזה יפריע אותו מעסוק בתורה כראוי, אמנם בשבת שאין שום עסק מטריד אותו יקח מועד למישרים ויהיה אצלו היום ההוא קודש לה' ויעסוק בתורה ותפלה, ומה גם כי האכילה והשתיה אשר בשבת היא מצוה, אם כן כל היום הוא עובד עבודתו באין מעצור כלל. וכן הרשע האמנם כי תאות לבו תסכסך איתו בכל יום ללכת בדרך חטאים להיות בסובאי יין בזוללי בשר ולהתהולל בהבלי שוא, עם כל זה לא יוכל לסור לעצת יצרו הרע להשליך עסקי פרנסתו מנגד, וכמאמר שיגיעת שניהם משכחת עון (אבות) לא כן בשבת שהוא בטל מעסק פרנסה ומכל דבר המטריד אותו, יקרא יום להוללות ויעשה בו כל מה שלבו חפץ, לכן אמר הנביא חגים ינקופו (ישעיה כ"ט, א'). וחלילה לאל מרשע לתת יד לפושעים כי לא זאת המנוחה ולא זאת המרגעה, רק השם יתברך נתן לנו השבתות ומועדי קודש רק להשלים מעשינו הטובים ולבוא אל מעמד יותר נכבד ביום המועד.

ועל זאת יורה מאמר הכתוב אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם אלה הם מועדי (ויקרא כ"ג, ב'), לאמר אל תדמה בנפשך כי המועדים המה מסבת רצונו יתברך להעניק את הגוף מבלי טעם, כי אם כן תחליט שינוי רצון חלילה אצלו יתברך כי מה יום מיומים. רק בהיפך כי הקב"ה רוצה להשיג ממך עבודה עודפת ושלימות וקדושה מה שלא ישיג בימי החול, וזהו אלה מועדי ה' כלומר כי הקב"ה מצפה עליך כל ימי החול מתי יבוא המועד הנכבד למען תוסיף טהרה וקדושה, כי לולא כן היה ראוי לכתוב אלה מועדיך. ולכן בראותו יתברך אשר ביום השבת המה הולכים לנפשם אחרי ההבל למלאות תאותם, קובל ואומר חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, כלומר כי תקחו המועד רק בעבור עצמכם ואינם עוד מועדי ה' רק מועדיכם. ועל כן אמר והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה, כלומר כי הפכו כל המועדים על שם עצמם וזהו חגה חדשה והכל שלה, וזהו שאמר חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי וסיים ואמר היו עלי לטורח נלאתי נשוא.

ונמתיק טעם הענין על פי משל לעשיר אחד שהיו לו כמה בנים וכלם חולים, ולקח רופא אל ביתו למען ישקוד תמיד בהצלתם לחלוץ ממות נפשם, והיה מחבב את הרופא ההוא עד מאד, אך כל זה היה בזמן שהבנים קבלו הרפואות אשר הרופא נתן להם, פעם נפלו במחלה מסוכנת עד מאד והרופא נתן להם רפואות אבל לא רצו לקחת, וכאשר ראה האב כי רע ומר הבנים מסוכנים ורפואות לא רצו לקבל, הביט בפני הרופא בפנים זועפות, וישאלהו לאמר אדוני מה לך עלי אם בניך מרחיקים הסמים אשר אני נותן להם, ויענה ויאמר לו הלא עם כל זה על ידך נכפל יגוני ואנחתי, כי אלו לא היה אצלי רופא שיוכל לשקוד ברפואתם בהכרח הייתי מתייאש מהם והייתי מסיר אותם מלבי, אמנם עתה כי אביט בפני רופא חכם כמוך אשר רפואתם וישועתם קרובה לבוא על ידי מעט צרי שנתת לפניהם, לכן עלי לבי דוי יותר מאוד.

הנמשל כי הקב"ה נתן לנו שבתות ומועדים למען רפאות נפשותינו מכל מחלה ומכל אשם הנזדמן בימי החול על ידי עסקים שונים, וכאשר הוא רואה כי אין ברצונם לקחת רפואות תעלה, הוא קובל ואומר חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח, היינו לא שהימים עצמם היו לטורח, רק על ידי הימים האלה העלולים לרפאות את שברם ואינם חפצים ברפואתם היו לטורח ונלאתי נשוא וכנזכר לעיל במשל:

ונשוב לדברינו אשר השבתות וימים טובים לא נתנו כי אם להשלים יראתנו ועבודתנו מה שלא נשיג בימי החול. וזהו שאמר זכור את יום השבת לקדשו ר"ל כי צריך אתה לזכור לקדשו לעולם באותה קדושה שהיינו בה בעת הצווי ביום מתן תורה שהיה בשבת והיינו עומדים כלנו באסיפה שלימה לפני ה' לשמוע דבריו הקדושים, כן נהיה בכל שבת באסיפה והקהל לשמוע מפי החכמים דברי תורה יראה חכמה. וזהו גם כן מאמר שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך הנה פה ביאר הכתוב דברינו באר היטב היינו כי צריך אתה לשמור את השבת באותה בחינה כאשר צוך כו', ר"ל ביום מתן תורה. וזהו מאמר הילקוט אמר הקב"ה למשה עשה לך קהלות ודרוש לפניהם הלכות שבת בשבת כו', היינו בעבור יתדמו כל השבתות לשבת הראשון אשר בו ניתנה התורה.

וזהו מאמר הכתוב ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת לה' אלהיך אשר לדרכנו יהיה הרצון בזה להביננו תכלית הדברים שאמרנו. אבל עוד נמתיק הענין על פי משל לאחד שהרחיק נדוד ויעזוב משפחתו וכל בית אביו לגור בארץ אחרת והיו עיניו נשואות וכלות אולי יראה איזה אורח הבא מעיר מולדתו למען ישאל את פיו על בני משפחתו, ולא עלתה בידו, לימים בא עני אחד הסובב ומחזיר על הבתים, והנה כבואו אל ביתו הכיר בו כי הוא מעיר מולדתו וישמח מאד לקראתו ורצה להשתעשע עמו לשאול אותו על בית אביו ומשפחתו הכבודה, ויאמר אליו העני מדוע תעצרני הלא לעשות מלאכתי באתי הנה ולמה תגרום לי הפסד, ויאמר לו אם כן הגידה נא לי כמה עלה בדעתך לקבץ פה, אמר לו שנים ושלש זהובים אמר לו הא לך שלש זהובים ושבה עמדי, ויעש כן וישב עמו והתחיל לספר לו עסקי משפחתו ואודותיהם ושלום בניהם, ויהי אך התחיל לספר נפלה עליו תרדמה והוא יושב ומתנמנם, ויאמר אחר כי זכיתי להיות לי מקום לנוח בו אבקש את הבעל הבית ויתן לי מקום מנוחה ואשכבה ואישן, כעס עליו הבעל הבית ויאמר הלא אנכי עשיתי אותך איש בטל היום הזה למען הפיק טובתי, למען תספר לי משלום משפחתי והקרובים אל ביתי, ועתה מה לך לנוח, או מדוע תשכב ותרדם.

הנמשל הקב"ה נתן לאדם נפש עליונה חצובה מתחת כסא כבודו ונתרחקה ממעונתה, ובכל ימי השבוע גם כי הקב"ה משתוקק לשמוע טובות ממנה אך האדם טרוד בעסקיו, לכן הגביל להשתעשע עמנו ביום השבת והספיק לנו בעבור זה ביום הששי לחם יומים למען נהיה נקיים ביום השבת מכל טרדה ונוכל להשתעשע בקרבת אלהים יתברך שמו, ולשוש באהבתו. וזהו ששת ימים תעשה מלאכה ואתה טרוד בעסקי הגוף, ואם כן וביום השביעי שבת לה' אלהיך, כלומר לייחד את היום ההוא רק לה' לבדו כי הוא נתן לך את המנוחה רק למען יהיה לו מקום להשתעשע עמך ולא שתתעדן בתנומות עלי משכב או בענינים אחרים וזהו שבת לה' אלהיך, והבן:

חלק ב

ויבואו כל איש אשר נשאו לבו כו', ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב כו'.

לפי הפשט נראה כי הנשים בעצמן הביאו התכשיטים, אך מפני שאין מקבלים מן הנשים מבלעדי הסכמת בעליהן לכן עשה הכתוב את הנשים עיקר המתנדבים והאנשים באו על הנשים, וכמאמר רז"ל על בסמוך, כלומר תכיפים אליהן להסכים על נדבת הנשים.

אבל עם כל זה ראוי להתבונן על עיקר כוונת הספור מה מנו יהלוך אם לא יפרסם את זאת מי היה המביא, וכי להתפאר בפני הבריות היתה הכוונה, חלילה מלחשוב כן, גם ראוי לחקור בדבר נדבת הנזמים אם שהיה בהם איזה ענין הפלגה וחשיבות יותר מבשאר הדברים אם כן יפלא על אהרן למה הכשיל את ישראל לאמר אליהם שיביאו חח ונזם המובחר שבדברים לעשות ממנו העבודה זרה, ואם תאמר להיפך שזה היה הגרוע בחלקי הנדבות להיותו ענין הגורם לפרוץ תאותן התכשיטים הם כתבלין לרע, הלא הכתוב מתפאר במה שהביאו התכשיטים לנדבה.

דע כי אם תחקור על המשך הספור הנה כל המאמרים מדברים משבח האנשים מביאי הנדבות וכלם מפליגין מעלות ותפארת הנודבים כי התנדבו בתשוקה נפלאה ובזריזות כ"כ עד שאמר להם משה מרבים העם להביא וכו', והעילה לצורך ספור הזה הוא אך מדאגה מדבר, לבל יאמרו האומרים מי הוא המעיז פניו נגד רבון העולם יתברך שמו שלא למלאות בקשתו, כמאמר המפורסם בקשת מלך אין הכרח גדול ממנו (ואולי אשר מטעם זה דייק הכתוב ואמר קחו מאתכם תרומה כו', מאמר מאתכם מורה ולא כלכם, כדי להשאיר להם מקום שיעשו כרצונם) ואם כן מי הוא אשר צלל בעמקי לבבם לבחון אם התנדבו מרצון נפשם בכל לב או רק מפאת ההכרח והיראה פן יפגענו בעונש, הנה על זאת מביא לנו הכתוב כמה עדים נאמנים כי רק מפאת האהבה הנפלאה עשו כל מה שעשו, וכמאמר כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה וכו', הביאו בני ישראל נדבה לה', הנה העיד הכתוב כי נדב לבם אותם להתנדב לה' בלב שלם ונפש חפצה, לא זולת ונבאר עתה המופתים הנאמנים על זה:

המופת הראשון הוא מהירת המתנדבים כמאמר ויבואו האנשים על הנשים שהיה נראה לעין כי איש את אחיו ידחקון כלם מגישי מנחה בצדקה, ואם שהיה ענין זה רק על דרך הכרח למלאות רצון המלך יתברך שצוה לעשות לו משכן וכלים, אם כן באין ספק היו מתעצלים בדבר והיה כל אחד אומר בלבבו אולי תתמלא המלאכה מבלעדי כסף שלי, ולא יהיו צריכין אל נדבתן, אבל בהיות תשוקת כל אחד להתנדב לה' למען יהיה לו גם כן יד ושם בחלקי משכן כבודו יתברך, אם כן היה לכל אחד דאגה בהיפך לאמר אולי כרגע תתמלא המלאכה משאר המתנדבים ולא ישאר לי מקום על נדבתי להיות לי חלק בהיכל ה', לכן חרדו כלם והתנדבו במרוצה עד שבאמת אמר להם משה מרבים העם להביא כו':

המופת השני הוא רבוי הנדבות וכמו שאמרו ז"ל במדרש (פרשת פקודי) אלה פקודי המשכן משכן העדות (שמות ל"ח, כ"א) שמתחלה הביאו נדבות יותר מן הראוי מה עשה משה שאל מהקב"ה מה נעשה מן המותר, אמר לו הקב"ה עשה מהם ארון ללוחות שנקראו עדות, ולכן אמר אלה פקודי המשכן ואחר כך משכן העדות, וראוי להמתיק המאמר מדוע דייק פה לקרוא אותם עדות. ואולי יתכן על דרך מאמר ותאכל ותשבע ותותר (רות ב') אשר לכאורה אין צורך אל הכתוב לכתוב מלת ותותר הלא עיקר המצוה בהכנסת אורחים לתת אל האורח שיאכל לשבעה ולא להותיר, ומה גם מה חידוש השמיע אותנו במאמר ותשבע אחר שאמר ותותר הלא כבר מובן שאכלה לשובע נפשה. אמנם הנה באמת אין הבעל הבית מחוייב לתת לעני רק להשביע נפש רעבה, אך איה איפה יתברר שכבר שבעה לה נפשו יהיה המופת על זה מה שהשאיר ולא יאכל, וזהו צחות מאמרו ותאכל ותשבע והעד - ותותר. הוא הדבר בענין נדבת המשכן כי המותר היה כל כך חשוב וחביב אצלו יתברך לסבת היותו עד נאמן לפאר טהרת מקדשו שהיתה נדבתם בלב טהור וברוח נכון ובאהבה גדולה בלב ונפש כי הלא המלאכה היתה די והותר, ולכן צוה יתברך לעשות מן המותר ארון לעדות כי הוא עדות לישראל על טהרת לבם וזכות נפשם, וכמו שבארנו:

המופת השלישי הוא מה שאמר שלמה המלך ע"ה כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך וימלאו אסמיך שבע (משלי ג', ט'-י'), הנה כוונת המאמר להשמיע אותנו ההבדל העצום בין הנותן מחפץ לבבו ובין הנותן מפאת ההכרח כי אכף עליו העני, או שכוונתו להתפאר, וכדומה מן הכוונות הזרות, וההבדל יהיה בשני דברים. אחד כי הנותן מפאת תשוקתו וחושב בנפשו כי מה שיתן אל העני הוא כאלו יעשה מו"מ נכבד וקונה סחורה נפלאה, הלא יפזר עליו לתת לו מעצם הונו ורכוש סגולתו, לא כן הנותן מצד ההכרח משפטו לבקש ולחפש אחר איזה מעות שיש לו שהוא חוץ לחשבון הונו, אם שהגביה פעם איזה מציאה או שגבה חוב ישן, אבל מן הסך המסויים אשר תחת ידו ובא אליו ביגיעה לא יאבה לפזר בשום פעם. וזהו שדרשו ז"ל כי ה' יהיה בכסלך (משלי ג', כ"ו) אם נתת מכיסך צדקה (בראשית רבה פרשה א', י"ד) היינו מאותו דבר אשר עין בעל הבית עליו והוא צרור הכסף אשר בידו למו"מ ולא מדבר שכבר התייאש ממנו. וזהו שהפליג הכתוב בגנות העובדים עבודה זרה ואמר הזלים זהב מכיס כו' (ישעיה מ"ו, ו'), כלומר כי העבודה זרה חביבה עליהם כל כך עד שבעבורה יתנדבו לתת מכיס שלהם היינו מן הזהב המזומן ומן עיקר הונם ורכושם. וההבדל השני, כי אותו שנותן ברצון טוב משפטו לתת מעט הכמות ורב האיכות כמו דנרי זהב והוא סמוי מן העין, לא כן מי שנותן להשביע עין המקבל או עיני הרואים זולתו יכין איזה מטבע גדולה של נחושת וברזל רב הכמות ומעט האיכות על דרך הנאמר ביעקב וישם עדר עדר לבדו (בראשית ל"ב, ט"ז) כדי לסמות עיניו של עשו. ועל השני בחינות אלה דייק שלמה עליו השלום ואמר, א. כבד את ה' מהונך היינו ולא מן הדבר המיואש. ב'. ומראשית כל תבואתך, היינו מן המובחר שיהיה מעט בכמותו ורב באיכותו, והבטיח כי הקב"ה ימדוד לו בעבור זה כמדתו. וזהו וימלאו אסמיך שבע, לא כן אם יתן לך ברכה בשדה תהיה הברכה גדולה מצד וקטנה מצד שתהיה התבואה מעורבת תוך קש ותבן ומוץ ותצטרך עוד לעמל ויגיעה להסיר הפסולת מתוך המאכל.

ומעתה הנה המופת היותר גדול היה מה שנתן כל אחד דבר האהוב אצלו ביותר ובחר להתנדב החפץ היקר הזה החביב עליו מכלם, וכהוראת מאמר כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם, כלומר אותו החפץ החביב לעצמם אותו הביאו לנדבה לה', וזה היה מופת נמרץ על שלמות המתנדבים כי אם היתה הנדבה עליהם למשא ודאי היה כל אחד בוחר את הפחות שבכליו מה שאין לבו עליו, וע"ד מאמר כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם (ויקרא כ"ב) כלומר מלבד הטעם הכמוס אתו יתברך, עוד הוא הוראה שאתה תבחרהו לקרבן בעבור שאין אתה רוצה בו ואינו חביב עליך וזהו כי לא לרצון יהיה לכם:

ומעתה נבאר מאמר המדרש: בנזמים חטאו ובנזמים נתרצה להם. מה כתיב שם פרקו נזמי הזהב וכו'. וכשעשו המשכן הביאו אותו לנדבה ורוח הקודש צווחת ע"י הושע והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי (הושע ב', א') (פרשה מ"ט, ב'). אשר לכאורה לא ידענו כוונת הענין בכלל מה שהפליגו ואמרו בנזמים חטאו ובנזמים נתרצה להם וכו', גם מאמר והיה במקום כו', אינו ענין כלל לכאורה לדבריהם אלו.

אבל הנראה כי אהרן ע"ה במה שאמר פרקו נזמי הזהב וכו', היה קולע בזה אל ענין שיתבאר. כי הנה הנזמים יש בהם שתי בחינות כי אצל האנשים הוא דבר הפחות בהונו ורכושו כי הוא לו אך למותר ואינו יכול להרויח בו מאומה, והוא קרוב אצלו אל דבר האבד שכבר נתייאשו הבעלים ממנו, אבל אצל הנשים הוא בהיפך כי הוא להם כלי תכשיט יקר ואהוב מן הכל. לכן בעגל אמר פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם כי בטח בהנשים שלא ירצו לתת להפסיד אותם, ולכן גם כי האנשים יתגברו עליהן ויקחו מידם בע"כ ע"י ריב ומדנים, עם כל זה יתברר על ידי זה עצמו שאהבת העבודה זרה אינה נחשבת אצלם כי לולא כן מה להם להתעבר עם הנשים בעבור הנזמים יהי להם אשר להם, והם יקחו את הזהב אשר צרור אצליהם למו"מ לעשות ממנו העגל, אם לא כי לא יאבו לתת רק דבר שהוא אצליהם למותר, והעד כי התעברו על ריב ופרקו מהם בע"כ וזהב אחר לא אבו לתת מחירם. לא כן במשכן נאמר ויבואו האנשים על הנשים שההוראה כי הנשים הביאו אותם בעצמם, רק שבעליהן באו אחריהן להסכים עמהם שיוכלו הגובים לקחת אותם מידם, ואם כן מעתה יתגלה למפרע גנות הפריקה הקודמת, שלא רצו לתת רק מה שאין לבם עליו, לכן הנשים שהנזמים חביבים אצלן לא רצו לתת עד שנאמר בהן פרקו כו', לא כן עתה בנדבת המשכן חתרו דוקא להתנדב הדברים החביבים עליהם ביותר והביאו נזמים נדבה לה'. וזהו ורוח הקודש צווחת והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, כי עד מעשה המשכן היה אפשר לומר שלא רצו להתנדב התכשיטים מחמת כי התכשיטים המה יקרים בעיניהם יותר מדבר ה', היינו אפילו אם היו מאמינים בעבודה זרה שהוא אלהים, עם כל זה תשוקתם אל התכשיטים עודפת במעלה, אכן עתה שאנחנו רואים כי נתנו אותם נדבה לה' מוכח למפרע כי רק מחמת קלות העבודה זרה בעיניהם לא רצו לתת, והבן. (עוד באור ע"ז תמצא בחבורנו קול יעקב שיר השירים על מאמר שחורה אני כו'):

חלק ג

ויאמר ה' אל משה לאמר מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר צוה ה' לעשות אותה. (ל"ו, ה')

הנה לכאורה מאמר מדי העבודה שפת יתר הוא.

אבל יתכן כי הנה ידוע אשר הנותן זהב לבעל מלאכה לעשות לו כלי משקל עשרה שקלים בהכרח יתן לו יותר מעשרה שקלים שהוא משקל הכלי עצמו כי באין מנוס המלאכה עצמה תפסיד הרבה, כי בע"כ צריך להיות פחת, ואם כן מה זה שאמר מרבים העם להביא אם לא כי ראה שכבר היה מרבים כל כך עד כי גם אחר הפחת שצריך לפול מהמלאכה עוד יש זהב עודף רב מאד. וזהו מרבים העם להביא אפילו מדי העבודה למלאכה, היינו גם זולת מה שצריך להיות נפחת בעבודתה להשלמת המלאכה. וזהו גם כן מה שסיים ואמר והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר, והבן. (עוד באור על זה כתבנו בספר קול יעקב שיר השירים על מאמר מה יפו פעמיך דרשהו משם):

חלק ד

ויעש בצלאל את הארון עצי שטים, מדרש: הדא הוא דכתיב כי אעלה לך ארוכה וממכותיך ארפאך (ירמיה ל', י"ז) אין מדותיו של הקב"ה כמדותיו של בשר ודם, מדת בשר ודם שהוא מכה באיזמל ומרפא ברטיה, אבל הקב"ה במה שהוא מכה בו הוא מרפא שנאמר ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, ויורהו ה' עץ ומה היה הרדופני היה (פי' עשב מר) והמתיק מר במר הוי וממכותיך ארפאך (פרשה נ', ג').

הנה כבר בארנו זה בקול יעקב (סוף אסתר) שאין כונת המאמר להשמיענו אשר הסיבה שהביא בה המכה תהיה סבה גם כן אל צמיחת הרפואה, היינו שהוא מכה במקל מרפא במקל לא כמדת בשר ודם שמבקש סבה אחרת אל הרפואה אבל כוונה היותר עמוקה בזה היינו כי העיקר מה שהוא מכה הוא אך כדי לרפאות באותה הכאה ע"כ.

וראוי לנו עתה להמתיק הענין כי לכאורה אין צורך לנו לדעת זאת ומה היא הנפקא מינה בזה, ונבאר תחלה מאמר המדרש (פרשת תשא) ויחל משה עשה את המר מתוק כיצד כיון שבאו ישראל למרה התחיל משה מהרהר בלבו ואמר המים הללו למה נבראו מה הניה יש לעולם בהן, מוטב היה אילו לא נבראו. ידע הקב"ה מה היה מחשב בלבו אמר לו הקב"ה לא תאמר כן, ולא מעשי ידי הן, יש דבר בעולם נברא שלא לצורך, אלא אני מלמדך היאך תהא אומר אמור כך עשה את המר מתוק ומנין שלמדו הקב"ה להיות אומר כך שנאמר ויורהו ה' עץ ויראהו אין כתיב אלא ויורהו אין ויורהו אלא לשון למוד וכשבאו ישראל למדבר וביקש הקב"ה לכלותן אמר לו משה לא אמרת לי במרה עשה את המר מתוק אף עכשיו חלי מרירותן של ישראל ורפא אותן (פרשה מ"ג, ג').

ולא נאריך בהערות, אבל נזכיר עוד מה שנאמר שם (פרשת בשלח) ויורהו ה' עץ כו', שם שם לו חק ומשפט כו', עד כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך. וכלל הענין בזה הוא כי לכאורה יפלא מאד על עיקר הענין הזה מדוע היתה זאת מאתו יתברך ויתעלה להביא את העם למרה ולא יוכלו לשתות מים ויהיה הצורך להמתיקם, הכי לא היה דרך אחר לנחותם בו אשר מימיו מתוקים. והנראה כי באמת זהו כוונת המדרש שאמר כיון שבאו ישראל למרה התחיל משה מהרהר בלבו ואמר המים הללו למה נבראו, והיא קושיא כוללת כמעט חצי הבריאה כי ידוע אשר הברואים המרים והמזיקים והמשחיתים עודפים הרבה על הברואים הנאותים, וכבר אמר שלמה את הכל עשה יפה בעתו (קהלת ג', י"א) וכמו שכתוב כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה (משלי ט"ז, ג'), כלומר שאין הבדל בין הטוב והרע כי אם אשר הטוב הוא טוב בתמידות והרע רק בעתו הצריך לו כמו כל מיני רפואות. וביותר הדבר מבואר על יצר הרע שנתן הקב"ה באדם ואמרו במדרש וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד זה יצר הרע ועוד זכרו שם דברים הרבה שהם רעים מאד ועם כל זה החליטו עליהם מאמר טוב מאד, להיותם כלם לטובה נפלאה לעתים אחדים כאשר יצטרכו אליהם. וכן היצר הרע אשר לולא הוא לא היה אדם בונה בית ולא נושא אשה כמוזכר דבריהם ז"ל במדרש בראשית, אבל עם כל זה מי שיפגענו הרע בלא זמן פעולתו על הקדוש ב"ה להמתיק לו לטובה ולהצילו מפגיעתו כמאמר ה' צלך על יד ימינך כו' (תהילים קכ"א, ה'), וכל המאמר. וזהו מה שאמר הקב"ה למשה אל תאמר כן כלומר כי באמת בראתי גם זאת לטובה בבוא עתה וזמנה, אבל לעת עתה הוא רע ומר לכן אמור כך עשה את המר מתוק. סוף דבר כי גם על היצר הרע הבטיח לנו הקב"ה שירפא אותנו ממנו כמאמר ואשר הרעותי (מיכה ד') ובגמרא (סוכה נ"ב) ג' מקראות כו'. אך עם כל זה המאמר הזה מטריד אותנו ממעשינו וממצותינו לאמר אחרי שהקב"ה תולה הקלקול בעצמו ועליו לתקנו ומה עלינו לעמול בשבירת היצר אשר בקרבנו, וחלילה שיתהפך לנו טובת הקב"ה לקללה ולא לברכה. הנה להצילנו מזה הביא אותנו הקב"ה למרה והמתיק אותם והראה אותנו איכות ההמתקה, דהיינו שהורה עץ מר ונמתק המר במר. להורות כי באמת על הקב"ה להמתיק את מרורותינו ואיך ירפאנו מזה שיביא עלינו רעות רבות וצרות עד שימתיקו אותנו כמו שעשה לפרעה שהמתיק אותו מרע לטוב על ידי המכות הנפלאות שהוא המתקת מר במר.

ומעתה כוונה גדולה היה במרה שהוליכנו הקב"ה דרך מרה להוציא מלבנו העולה על רוחנו שעל הקב"ה להמתיק לנו היצר הרע, לזה הראנו לאמר אמת הדבר שעלי לתקן אבל לא טוב לך הרפואה שהיא במרירות, וזה הבינו מן העץ המר שהשליך משה אל המים. וזהו מאמר כי אעלה ארוכה לך אבל רק וממכותיך ארפאך. ומעתה מה שאמרו מדת הקב"ה במה שהוא מכה בו הוא מרפא כמשמעו, לאמר כי ההכאה היא מכוונת לרפאות אותנו. וזהו מאמר שם שם לו חק ומשפט כו', עד כל המחלה אשר שמתי במצרים כו', לאמר כי יש לפניכם רפואה להמתיק היצר על ידי התורה ועבודה, כמאמר רז"ל בראתי יצר הרע בראתי תבלין ואם לא תחפוץ בזה בהכרח ארפא אתכם על ידי מרורים. וזהו מאמר רז"ל: הסייף והספר כרוכין ירדו מן השמים (דברים רבה פרשה ד', ב'). וכמאמר הנביא אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו (ישעיה א', י"ט) היינו שהקב"ה מורה לנו דרך שלא נצטרך לרפואת והמתקת מר במר בלתי למצוא רפואה על ידי החק והמשפט. וזהו שם שם לו חק ומשפט כו', ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' כו', אז כל המחלה כו', לא אשים עליך כי אני ה' רופאך ברפואה מתוקה. והבן:

תוכן העניינים

אהל יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה