אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
כי תשא
חלק א
וידבר ה' כו', כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' כו', ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם.
הנה מהראוי לשום לב בזה איככה ימשך הנגף מסבת המספר ומה סכנתו. ובמדרש: אמר לו הקב"ה, משה, חייבין לי ישראל מה שלוו הימני שנאמר כי תשא כמה דתימא כי תשה ברעך אמור להם שיפרעו מה שהם חייבים לי כו', ואשלמה להם שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים כו' (הושע ב', א') (פרשה ל"ט).
והמאמר סתום מאד אין מהצורך להעיר בו, ורגע אדבר בביאור משנתם ז"ל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כלם צדיקים כו', נצר מטעי כו' (סנהדרין צ'), אשר הרב בעל מדרש שמואל זלה"ה התעורר בזה מאין יתעורר הקורא להשתדל בעבודת ה' יתברך אחר שכבר נכון לבו בטוח בדברי חכמינו ז"ל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שההוראה שיש חלק עולם הבא לכל אחד ואחד גם מבלעדי יגיעה כלל ואם כן מה בין עובד ה' לאשר לא עבדו.שפת היריעה אבל הענין מובן פשוט עם מה שאמרו ז"ל הכל צפוי והרשות נתונה (אבות ג', ט"ז), וזה יתבאר כאשר נתיר ספק גדול בענין הגלות אשר לפי ההוראה מדברי הנביאים כל עיקרו הוא כמו מאסר ובית הכלא לאסרנו עד אשר נשוב מדרכינו הרעים, והנה הנחמות היעודות סותרות המורא, כי אחרי שמובטחים אנחנו מאת אבינו יתברך כי לא לנצח יריב ולא לעולם יטור, ויוסף שנית ידו וגאל את ממכר בניו, אם כן אין הגלות מכריח אותנו אל התשובה.
אמנם הבנת הדבר הוא כך כי ההבדל בזה הוא בין הכלל והפרט, הגע עצמך כי כל עיר ועיר יש לה שני שמות יחידים והוא שם הפרט, וראשי הקהל הוא שם הכלל, היינו הממונים על ההמון להשתדל בצרכיהם ולעסוק בתיקוניהם, והנפקא מינא כי לפעמים תמצא עיר שפרטיה עשירים כל אחד בפני עצמו, והקהל יהיו דלים ורקים היינו שאין להם מעות מיוחד אל הכלל וכאשר יקרה להם עסק הצריך אל הכלל לא יהיה בידם על הוצאות אפילו פרוטה אחת, ולפעמים תמצא בהיפך אשר בפרטות יהיו כלם עניים ואביונים והקהל יהיו עשירים, כי יש להם איזה הכנסה השייכת אל הכלל ולא אל הפרט, והאמנם כי מאישים הפרטים נעשה הכלל עם כל זה לא יתפאר היחיד בהון המיוחד אל הקהל, כי אולי לא יאבו בו עוד אל ההתמנות הזה להיות ממונה על הכלל לראש וקצין, ועוד אין לו דבר עם הכסף הזה.
כן הדבר בעניננו כי כל הברכות והנחמות היעודות נאמרו אל כלל האומה הנבחרת ולא על אישים פרטיים, ולכך אין הרכוש הזה רשום ומיוחד אל הפרט זולת אל הקהל היינו כלל האומה, בלתי אם יזכה כל אחד את ארחו להיות מאנשי הקהל יהיה בכלל מקבלי הנחמות, ואם לא יתפרד ויצא מן הכלל ויזכו המנויים בלעדו.יריעות האהל וכמו שאמר יתברך למשה הרף ממני כו'. ואעשה אותך לגוי עצום כו' (דברים ט', י"ד). כי אין מעצור לה' מהסתפק באישים אחדים הכשרים שבהם שיש די לקיום העולם בהם לבדם. וזהו הכל צפוי והרשות נתונה כלומר רשות ביד כל אחד להתקרב ולהסתפק אל הכלל להיות נמנה ומושגח בהשגחה המוגבלת ליראי ה' ולחושבי שמו. וזהו ממש כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כלם צדיקים כו' והבן.
כלל הענין חשיבות ישראל היא בשתים, אחד. חשיבות כל איש בפרט באם הוא שלם במעשיו ומדותיו ככל חקות התורה, והשני. הוא ענין נעלה ונשא מזה היינו מה שאנו נחשבים לעם אחד כמו שכתוב אתם נצבים היום כלכם כו' עד למען הקים אותך היום לו לעם (דברים כ"ט, ט'). וכמו שהפליג המשורר ע"ה ואמר ודגלו עלי אהבה (שיר ב'), ר"ל שעשה הקב"ה מכל ישראל בית נאמן מורכב מחלקי אישים הפרטיים וקרא לנו בשם בית ישראל וכהוראת מאמרי השיר הנבחר הזה שמפליג בשבח מהללנו ממש על דרך השבח הראוי לבנין מפואר בית המלכות, וכמו שנאמר קורות בתינו ארזים כו' (שם ז'). ובהיותנו בבחינה הרמה הזאת אין ערך ותכלית אל חשיבותנו בעיניו יתברך, והוא בתוכנו כבעל הבית המתכבד ויושב בביתו מתפאר בממשלתו אשר לא כן אנחנו היום בזמן הגלות כמו שאמר המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד (אסתר ג', ח') כלומר כל חשיבותם אצל השם על היותם עם אחד כלולים זה בזה ולא כן עתה שהוא עם מפוזר ומפורד:
ודע כי בהיותנו במדבר היינו משובחים מצד, ופחותים מצד, היינו כי בפרטות לא היו היחידים חשובין כל אחד בפני עצמו ולא היו במדרגה המעולה המחוייבת כפי התורה כי יצאו ממצרים ערום ועריה, רק בכללות במה שאנחנו כלולים ונקראים עם אחד בבחינה זאת חשבנו אלהים יתברך לסגולת העמים כלילת היופי.
והיינו דומים ממש למי שלקח עצים בהקפה מזה עשרה ומזה עשרה, ועשה לו בנין מפואר יקר הערך עד מאד, ובאין ספק גם אם יכיר כל אחד את שלו אין שורת הדין נותן שיקלקל ויהרוס את ביתו למען יקחו איש איש עציו ואבניו, ועם כל זה כאשר יהרוס הוא עצמו ויסתיר את ביתו לשעה קלה לכונת איזה תיקון לחזור לבנותו בתבנית אחר וכדומה מהתיקונים, הנה מיד בהיות הבנין מפורד ומהורס ועציו ואבניו שטוחים ונחים על הארץ אם יבואו הבעלים וכל אחד יכיר את שלו ודאי כי לאל ידם לקחת את שלהם על פי המשפט באין מוחה ומעכב כלל.
כן הדבר באומנתנו הנבחרת, כי בההשקפה על כל יחיד בפרט הנה כל נתח וכל חלק מן הכלל בלתי נראה יפה והם כלם בעלי חובות למקום ב"ה, בלתי התחברותנו והיותנו לעם אחד כלולים בהרכבת הבנין היא הסבה המגבהת ערכנו והמחשבת בית תפארתנו, כידוע אשר בהשקפתו יתברך על כלל האומה לעולם יעלו חן לפניו, ולכן ההרכבה הזאת והבנין הזה יגן עלינו מכל שטן ופגע גם בפרטי החלקים כי בהפקד החלקים כי נהרס הכלל:שפת היריעה
ומעתה לא נפלאת היא מה שיש לדאוג על סכנת הנגף בעת המספר. כי כשהם נמנים יהרסו אז את הכלל למשפחות ולבתים ולגברים היינו כי יתראה כל אחד בעת ההיא בפני עצמו ולכן יש לחוש בשעה ההיא מפגיעת המשטינים.
וזהו שצותה התורה כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' כו', ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. וזהו שביארו במדרש אמר לו הקב"ה למשה חייבין לי ישראל (פי' היחידים) אמור להם שיפרעו מה שהם חייבין לי. וזהו שסיימו ז"ל ואשלמה להם שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים כו', והוא כי הנה לעת כזאת שאנשי ההמון בלתי שלמים המנין מקטין אותנו וממעיט חשיבותנו, כי כל זמן שהבנין עומד מורכב ומחובר בנוי לתלפיות קרא ה' שמנו כלילת יופי סגולת העמים שאין ערך לחשיבותנו וליקרת ערכנו בהיותנו בגדר המעולה הזה, מה שאין כן בהיותנו יחידים שעל כן נתחייבנו בכסף כפורים לכפר על נפשותינו. אמנם לעתיד אי"ה שההבטחה קיימת לכל יחיד שיהיה חשוב בפני עצמו כפלי כפלים מחשיבותם עתה בין הכלל כמאמר הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום (ישעיה ס', כ"ב) (ועל דרך שבא ביאורו בספרנו כוכב מיעקב בהפטרת תבוא), ואם כן בזמן ההוא יהיה המספר סבה עצומה להגביה ערכנו ולהרים קרננו למעלה ראש, כי כל אחד בפני עצמו יתראה בהודו והדרו.
וזהו שהבטיח יתברך למשה במאמר שלפנינו חייבים לי ישראל אמור להם שיפרעו מה שהם חייבים לי והיתה הבטחתי בזה ואשלמה להם, היינו כי לעתיד יהיו במדרגה שיתפקדו בלא פדיון, וזהו שמבאר הטעם שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, יען כי במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, כלומר אותו הדבר שהיה מזיק להם מלפנים היינו בצאתם מן הכלל להתראות כל אחד בפני עצמו לא היו נחשבים לכלום והיו צריכים לפדיון ובדרך זו יאמר להם בעתיד בני אל חי, שהוא מאמר המורה על המעלה היותר רמה ועל המדרגה הגבוה מעל גבוה שנהיה בה ב"ב, והבן:
חלק ב
ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי כו', ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת כו'.
עיין בקול יעקב קהלת על מאמר כי יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת (עמ' ע"ט):
חלק ג
מדרש: כתיב והיה שדי בצריך (איוב כ"ב, כ"ה) עשה אותו בצרך שיהיה עמך בצריך שמגיע אתכם שנאמר עמו אנכי בצרה (פרשה מ', ד'), ובילקוט: יענך ה' ביום צרה (תהילים כ', ב') זהו שאמר הכתוב יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה אמר הקב"ה בשעה שמגעת צרה לישראל והם מבקשים אותי יהיו משתפים כבודי עמהם, באותה שעה אני עונה אותם שנאמר יקראני ואענהו למה? עמו אנכי בצרה.
ונאמר בביאורו בשנמתיק תחלה מאמר המשורר ע"ה הנ"ל יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב ישלח עזרך מקודש כו', וכלל הענין כך הוא כי ידענו מפי סופרים וספרים שאנו מחוייבים ליחד כל תפלותנו (ביום הנאות והמוכשר לתפלה) רק על קבוץ גליות ועל בנין בית המקדש, כי זה כלל ידוע שאין אנו סומכים שיעתר לנו ה' בכח וזכות התפלה שאנחנו מתפללים, כי אין מעשינו ראוי לזה כלל, אבל כל בטחוננו הוא תפלת האבות הקדושים שקיימו היערוך שועך לא בצר (איוב ל"ו, י"ט) והקדימו והתפללו עלינו שימלא ה' כל משאלותינו, ובם אנו נשענים ועל ידי התפלה שאנחנו מתפללים עתה יתעורר כח תפלת האבות וזכות פעולתה, אמנם כל זה הוא אם תפלתנו מכוונת ומתאחדת עם תפלת האבות, ובאין ספק הם לא בקשו רק על הטוב האמתי והמתקיים, היינו לכונן יהודה וירושלים, לא כן אם תפלתנו על עושר וכבוד וכדומה מהדברים הבלתי טובים בהצלחתם ובתכליתם איך אם כן תפגעינה התפלות זו בזו, ואיך תפגשנה, ואם כן לא נפעול מאומה, וזהו מאמר המשורר יענך ה' ביום צרה בתנאי - ישגבך שם אלהי יעקב, כלומר שתהיה תפלתך שוה לתפלת האבות ומבאר בעצמו שכל תפלתך תהיה שישלח עזרך מקודש.
וזהו מאמר הילקוט יענך ה' ביום צרה זהו שאמר הכתוב יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה, כלומר כל עיקר רצונך יהיה שאענך על מה שגם אני בצרה כמוך היינו שלא תצטער בלתי על גלות השכינה, וזהו אמר הקב"ה בשעה שמגעת צרה לישראל והם מבקשים אותי יהיו משתפים כבודי עמהם, כלומר שיתפללו על דבר אשר גם הקב"ה שותף בצער ההוא. וזהו באותה שעה אני עונה אותם שנאמר יקראני ואענהו כו', וכביאורנו.
וזהו דברי המדרש שלפנינו והיה שדי בצריך עשה אותו בצרך שיהיה עמך בצריך שמגיע אתכם והוא מבואר כמו שביארנו. (ואולי יתכן עוד בכוונת מאמר זה שאינו ע"ד ברכה ושבח מאת ה' אבל בגדר פקידה שיהיה כל עסק האדם בתורה ובמצות וממילא בטוב לו הוא מטיב מעשיו ואם יחסר מזונו או יחלש כחו תתחסר מלאכתו ובזה הוא מקיים עמו אנכי בצרה, והבן):
עוד ביאור על דברי המדרש הנ"ל בהקדים מאמר המשורר דרשתי את ה' וענני כו', הביטו אליו ונהרו כו', זה עני קרא וה' שמע ומכל צרותיו הושיעו (תהלים ל"ד, ה'). ביאור הדברים, דע כי צרכי האדם מה שהוא צריך לבקש עליהם מאת ה' יתברך בכלל הם שני סוגים, צרכי הגוף, וצרכי הנפש, ויש בסוג השני הזה תפלה על גלות השכינה הקדושה, ועל חילול כבוד שמו, וכבוד תורתו, והעדר העבודה מבית אלהים. ומשני טעמים יש להאדם לעזוב עניני הגוף ולשום עינו ולבו להתפלל רק על צרכי הנפש, אחת. מחמת הבושה הגע עצמך באם יגמול אחד חסד עם רעהו הדל בתתו לו חפציו היקרים למען יעשה אותם משכון ללוות עליהם כפי צרכו ודאי מהראוי אשר גם הפרוטה הראשונה הבאה לידו ילך ויתן להנושה בו למען לפדות משכון רעהו ולהחזירו לבעליו, ובאם יקרה שישיג מעות ויוציאם על צרכי ביתו וכדומה אז די לו בושה וכלימה, כי איך יוכל להתראות לפניו מעתה.
הנמשל מבואר מעצמו כי כבר דרשו ז"ל משכן משכן, שנתמשכן שני פעמים בשביל עונותיהם של ישראל, היינו בהשקפתו יתברך בפני הדור כי הם דלים מזכות ריקים מכשרון הטה אליהם חסד ונתן להם כל מחמד עינו למען יעשו אותו משכון להמציא להם על ידו רווחה. ועל כן מהראוי אשר בכל עת רצון לא נשים מגמתינו לבכות ולהתפלל על זולת רק להשתדל לפדות המשכנות, ואם נעזוב הבקשה ההיא ולא נבקש רק צרכי הגוף די בזיון וקצף.
והטעם השני יובן גם כן על פי דמיון להולך בדרך והיה צמא מאד למים לשעה נעשה רעב ועל ידי כן נשכח ממנו כי הוא צמא, ויהי כבואו לעיר סר אל בית עשיר וראה שם שלחן ערוך בכל מאכלים טובים ומשקים יקרים, ויאמר בלבו אם יחליט לבקש מאת הבעל הבית לתת לו לחם לשבור רעבונו הלא ישאר צמא, ואם יבקשהו לרוות צמאונו יהיה רעב, מוטב להתנפל לפניו שיזמין אותו על שלחנו ושם ימצא כל משאלות לבבו, והיתה נפשו כגן רוה.
הנמשל כי לעת עתה היינו כעדת עניים הבלתי מזומנים על השלחן כי השלחן ערוך מאת המקום ב"ה רק לפני האומות, כי להם נחלת שדה וכרם מטל השמים ומשמני הארץ, וזולת מה שעלינו לבקש על המזון ופרנסת הגוף עוד אנחנו רעבים גם צמאים לשכינת עוזו יתברך, ולבית מקדשו. כמאמר צמאה לך נפשי כו', ואם נייחד בקשתנו על דבר מצרכי הגוף הנה לא יהיה בידינו בלתי הדבר ההוא, אמנם כאשר נבקש על קיבוץ גליות ועל בנין בית המקדש, וזהו ממש כאב המחזיק בנו על שלחנו אזי הבקשה ההיא כוללת הכל.
והן על השני טעמים האלה דיבר המשורר ע"ה ואמר דרשתי את ה' כו', כלומר השליך כל צרכי גופו מנגד ולא שאל בלתי על השראת השכינה בתוכנו ועל קיבוץ גליותינו, והיה פועל בזה שני פעולות אחר הביטו אליו ונהרו כו', הוא הטעם האחד כי גדולה הבושה מאד אל השואל צרכי הגוף ועוזב צרכי הנפש כמו שזכרנו, מה שאין כן השואלים האלה הביטו אליו ונהרו, והשני זה עני קרא כו', ומכל צרותיו הושיעו, כלומר כי תפלה כזאת היא כוללת הכל, וזהו דיוק ומכל צרותיו הושיעו.
אמנם יש עוד פעולה גדולה ורבה מאד באם יעשה האדם עיקר תפלתו על התכלית המעולה היינו שיתעלה כבוד שמו יתברך, וכבוד תורתו, ויניח צרכי הגוף והפעולה הצומחת מזה מבוארת במאמר השם יתברך אל שלמה יען אשר שאלת את הדבר הזה ולא שאלת לך ימים רבים ולא שאלת עושר כו', ושאלת לך הבין לשמוע משפט וכו', הנה נתתי לך לב חכם וכו', וגם אשר לא שאלת אתן לך כו' (מלכים א' ג', י"א), ומעתה אין עצה הוגנת יותר מזאת, וזהו זה עני קרא וכו', ומכל צרותיו הושיעו ר"ל יען שהיה מניח את צרכיו ולא ביקש עליהם ולא דרש כי אם עילוי כבודו יתברך, יעשה בו כמשפט המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר וכו' וזהו מאמר המדרש עשה אותו בצרך כלומר כלומר שלא תתפלל כלל על צרת עצמך בלתי על הצער המגיע אותו יתברך, ותרויח בזה שיהיה עמך בצריך, מה שאין כן אם תתפלל רק על צרכי גופך, והבן:
חלק ד
אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם (ל"א, י"ג).שפת היריעה
דע כי עבודתנו את ה' יתברך מיוסדת אצלנו שיקבל האדם על עצמו להיות ראשיתו מצער ואחריתו ישגא מאד, היינו כי המצות המה כבדות בעת עשייתן וקיומן, ואינן ערבים ומתוקים אל עושיהן כמעשים המפיקים קיום הגוף והצלחתו אשר מלבד פעולתם אל קיום האדם עוד המה ערבים ונעימים לעסוק בהם, כמו האכילה והשתיה והשינה והטיול, וכדומה מחפצי הגוף. וראוי היה שגם מעשי העבודה יהיו בגדר זה.
אבל אמתת קבלתנו היא מבוארת בדברי הרב המורה זלה"ה (בא' מא') כי מתחילה קודם שחטא האדם היה ענין זה במעשי המצות, אבל נשתנו מסבת זוהמת הנחש להיות מדתן מר בתחילתן ומתוקים באחריתן. והמופת על זה שהיה כן בתחילת הבריאה הוא מבואר פעמים רבות בתורה ובנביאים, ומל ה' אלהיך את לבבך וכו', לאהבה וכו' (דברים ל', ו'), ובנביא והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר (יחזקאל ל"ו, כ"ו), היינו כי לעתיד ימתיק הקב"ה בפינו טעמי המצות ויהיה מוחש ערבותן כדבש למתוק. ואם לא שהיה כן כבר קודם החטא לא היה הכתוב מייעד אותנו על זה, כמאמר אין כל חדש תחת השמש (קהלת א', ט'), היינו כי לעתיד לא יחדש דבר רק יתוקנו כל הקלקולים אשר היו מסבת החטא (וכמו שנתבאר בחבורנו (קול יעקב קהלת)). אמנם מצות שבת עוד היא נשארת על צורתה הראשונה, היינו שמצות שבת עוד היא להתענג בתענוגים לאכול ולשתות וללבוש בגדי כבוד ולקבל שכר על זה, והטעם כי בשעה שחטא אדם הראשון עדיין היה השבת רק בכח ולא יצא אז אל הפועל.
ונסביר את הדברים על פי דמיון לסוחר אחד שהביא נתח סחורה יקרה עד מאד לעשות מלבושים לבנו הרך, ונתן כל הסחורה אל החייט הראשון ראשון שנגמר הביא אל העלם הזה ולבשו, ויהי הוא מתהלך בחוצות וברחובות להתהלל בהן ולהתפאר בהודם והדרם, פגע בו עלם אחד ודחפו אל מקום חמר ונשחתו כל בגדיו והוד פניהם קלקל, רק מלבוש אחד האחרון אשר עוד היה ביד הבעל מלאכה ולא יצא אל הפועל נשאר עומד ביפיו, וכשנגמר גם הוא הזהיר אותו אביו לאמר בני הזהר במלבוש הדר זה לבלי הכתם אותו, למען ישאר ביפיו והדרו, כי הוא לבדו יהיה לך לעד על כל הבגדים שאתה לבוש בהם כי כולם היו באותו יופי רק עבר עליהם איזה קלקול רע מלמעלה.
הנמשל כל ששת הימים נשתנו מסבת זוהמת הנחש לבלי יערב לנו מעשי המצות, ולבלתי יהיה מוחש אצלינו מה מנועם מתיקות ישרם וטובם, רק המלבוש המיוחד היינו יום השבת אשר עדיין היה בכח ולא יצא אל הפועל בעת שחטא אדם הראשון והיה אצל הבעל מלאכה הקדוש יתברך, ולכן אליו לא הגיע הפסד ונשאר עומד ביפיו ותארו הראשון, היינו שהמצות ערבות בו בעת עשייתן וטובות גם באחריתן.
וזהו דיוק מאמר שמור את יום השבת לקדשו (שהוא גם עתה באותה בחינה עצמה) כאשר צוך ה' אלהיך (דברים ה', י"ב) כלומר בצלמה ובתבניתה ולא נשתנית מאומה. וזהו צחות מאמר אך את שבתותי תשמורו ממש כאשר האב מבקש פני בנו הנזכר לעיל, אך את המלבוש הזה שמור לי, והטעם - כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני מקדשכם, וכביאור הילקוט בעולם הבא, כלומר הערבות במצות אשר אני מבטיח לעולם הבא, תוכל לקחת אות על זאת מיום השבת אשר כל נפש טהורה מבחנת זאת כמה נעמה מצוה זאת גם לחושים הגסים, והבן:
חלק ה
ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו. מדרש: כך פתח ר' תנחומא בר אבא לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים (דניאל ט', ז') מהו כן אמר ר' נחמיה אפילו בשעה שאנו עושים את הצדקה מביטים אנו במעשים שלנו ויש לנו בושת הפנים (פרשה מ"א, א').
הנראה בהבנת המאמר בהקדים מאמר הכתוב כי תכלה לעשר כו', ואמרת וכו', בערתי הקודש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני (דברים כ"ו, י"ב) ודרשו ז"ל שמחתי ושימחתי בו. ובמדרש: בשעה שבא הקב"ה לברוא את האדם נעשו מלאכי השרת כתות כתות וכו', חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, אמת אומר אל יברא שכלו שקרים והדבר פלאי להיות למעלה פלוגתא רחוקה כל כך.
אבל לבוא אל הענין נחקורה נא במה שהפליג הכתוב במצות מעשר וכתב בה ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך (דברים כ"ו, י"א), אשר לכאורה לא ידענו מה מצוה יש בשמחתו פה יותר משאר המצות אשר בתורה. והנראה עם מה שידענו מהחסיד ז"ל (בחובות הלבבות שער הב') שנתן טעם על היות אדם מחזיק טובה לאותו שעשה עמו טובה, והקב"ה מטיב לאדם בתמידות עושה עמו גדולות ואין חקר ואינו מעיר את לבו להודות לה' על חסדיו, ואמר שהסבה בזה היא מה שנתגדל האדם בהם מנעוריו והוא מורגל בהם מעודו, כמאמר ואנכי תרגלתי לאפרים כו', ולא ידעו כי רפאתים (הושע י"א, ג') כלומר התרגלם בטובות הוא סבה שלא ידעו ולא ירגישו טובת המטיב, עיין שם (וכבר הארכנו בזה לבאר כמה מאמרים בחיבורנו קול יעקב איכה על מאמר זכרה ירושלים).
וקרוב לומר שזה הוא הרצון במאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך כו' (דברים כ"ח, מ"ז), גם מאמר המקונן זכרה ירושלים, ימי עניה ומרודיה כל מחמדיה אשר היו מימי קדם בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה (איכה א', ז'). כי הנה המשכיל פלס טובותיו במאזני בחינתו להרגיש בטובת ההשפעה מאת הטוב והמטיב יתברך בכל עת ובכל רגע, והם אצלו בבחינה כאלו המה חדשים אצלו בכל פעם, וכאילו לא ראה טובה מימיו, ולכן יחייב עצמו להודות לה' חסד טובתו. לא כן מי שהתמדת הטובה מפרעת אותו מהרגיש בה כראוי ואינו מכיר חסד ה', כי אם אחר שבא עליו צרה וצוקה והשיג הצלתו וישועתו, כי כן משפט הרגשת האדם להרגיש בטובת המטיב ותועלתו אך טרם השיגו הדבר שהוא נכסף אליו, או אחרי שהוא נעדר ממנו אשר אז סעיפיו ישיבוהו להזכירו כל המעלות והחשיבות שהיה בעצם ההוא. וזה זכרה ירושלים כו', כל מחמדיה אשר היו מימי קדם, (רק) בנפול עמה ביד ואין עוזר לה אך אז התעוררה לזכור כל מחמדיה ולהבחין טוב תענוגיה. והוא גם כן מאמר דוד המלך ע"ה צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה כו', כן בקדש חזיתיך לראות עוזך וכבודך כו', כן אברכך בחיי כו' (תהלים ס"ג, ב'-ה'). ירצה כי הוא מתוודה ואומר כי רק עתה צמאה לך נפשי מחמת היותי בארץ ציה וכו', והנה אני מרגיש טובת שפעתך רק אחר ההעדר, אבל טוב היה לי אם הייתי מרגיש זאת בהיותי במקום הקודש בארץ ישראל.
וזהו כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך, כלומר הלא טוב היה לפני בהיותי בקודש לראות ולהבחין כי מידך היינו נשפעים והייתי מרויח בזה, כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי כלומר שכל תפלתי היתה רק על זאת שיתקיימו טובותיך אצלי ובזאת היתה התפלה וההודאה על מעמד אחר, וזהו כן אברכך בחיי - היינו הודאה על העבר, בשמך אשא כפי - היא התפלה על העתיד (ועיין עוד בחיבורנו על ההגדה במאמר בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כו').
וזהו תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה וכו', מרוב כל, כלומר בהיותך על מעמד השפע וההצלחה לא היית מבחין בטובותיך לשמוח בהם ולהורות עליהם תחת כן ועבדת את אויביך במצור ובמצוק וכו', כלומר אעביר כל טובי מאת פניך ואז תבוא אל ההבחנה וההרגש ותזכור את הטובות הראשונים ותתפלל על בואם:
המורם מדברינו כי האדם ראוי אליו לבחון טובות הבורא המשיגות אליו בתמידות ולפקוח עין עליהם להכיר בהם רוב פעולתם ולשמוח בתועלתם כאילו השיג אותם מחדש.
ומעתה הנה דבר גדול דבר הכתוב במה שכתוב ושמחת בכל הטוב וכו', אתה והלוי, לאמר כי בזמן האסיף חייבה החכמה העליונה את האדם להודות לה' חסדו ולהכיר נדבת המתנדב יתברך שמו, אשר יום יום עמס לנו כרחמיו וכרוב חסדיו ולמען נסות את הנותן תודה הזה אם הוא בכל לב יהיה המופת עליו השמחה שיהיה שמח וטוב לב בכל הטוב שהשיגה ידו, כמוהו כגר, כלוי ככהן. לא כמו שאנחנו במדריגה היום אשר העני ישמח בפרוטה שהוא משיג והעשיר איננו מרגיש בשום שמחה אפילו על האלפים שבידו, מסבת ההרגל העצום שכבר המה מוחזקים אצלו, ויחשוב אותם לחיוב. ולכן דייק הכתוב ואמר ושמחת בכל הטוב כו', אתה והלוי והגר כו', להורות שתהיה השמחה מוחשת אצלך ואצל העני בשוה, במאזנים ישאו יחד כי השמחה הזאת תהיה לאות ולמופת שאתה מרגיש טובת ה' יתברך כמשוש בטובות חדשות ולא שתהיינה הטובות אצלך על דרך ההרגל הבלתי מוחש. וזהו ושמחת אתה והלוי והגר, כלומר שלא יהיה שום חילוק בשמחתכם.
וזהו וגם נתתיו ללוי ככל מצותך אשר צויתני שמחתי ושימחתי, היינו כי מעולם לא הייתי מחליט לעצמי שראויים אלי הטובות בדרך חיוב עד שעל ידי זה הייתי מפליג בשמחה בעת השגת הטובה כמוצא שלל רב, ואם כן אחרי היותו מחליט כזאת בקרב לבו ומכיר שהכל בא אליו מאת הקב"ה בחסד ובנדבה אם כן אינו מחליט עליה כי שלו הוא, אבל ישפוט בעצמו שאינו רק כשליח מאתו יתברך לתת ללוי ולגר וזהו שמחתי ושימחתי.
ודע כי הנפקא מינא בזה היא הצדקה כי אם יחשוב האדם מתנת הקב"ה אליו למשפט אז מה שיתן אל העני יחשבה לצדקה כי משל עצמו הוא נותן אל העני, לא כן אם תחשוב מתן הקב"ה לך לצדקה וחסד אז מה שתתן אל העני תחשוב למשפט, כענין שאמרו חז"ל תן לו משלו כו'. וזהו מאמר המדרש לך ה' הצדקה ר"ל אתה הוא העושה עמנו צדקה בדרך חסד ואם כן לנו בושת הפנים, ומבאר המדרש מהו כן אמר ר' נחמיה אפילו בשעה שאנו עושים הצדקה מביטים אנו במעשים שלנו ויש לנו בושת הפנים היינו כי חושבין אנחנו עם נפשנו הלא כל הנתינה שלך היא ואין בה משל עצמנו מאומה. וזהו אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת (תהלים ק"ו, ג') כלומר כל מה שהקב"ה נתן לו הוא חושב אותו לצדקה ועל ידי כן מה שהוא נותן לעני יחשוב למשפט. וזהו גם כן מאמר שמרו משפט ועשו צדקה (ישעיה נ"ו, א') כלומר השמרו בנפשותיכם שתהיה הצדקה אצליכם משפט.
ומעתה יחוורו דברי המדרש חסד אומר יברא שכלו חסדים היינו שהוא עושה עם עניים חסד. ואמת אומר אל יברא שכלו שקרים, ר"ל מה שהאדם חושב בלבו שהוא עושה חסד עם העני הוא מנחיל בזה שקר לעצמו להחליט על מה שתחת ידיו שהוא שלו, והאמת לא כן הוא כי הקב"ה נתן לו אך בדרך צדקה, ואם כן מה שנותן לעני הוא נותן משל הקב"ה ולא משלו, מה עשה הקב"ה השליך אמת ארצה היינו כי בחסדו יתברך שמו הסכים על טעות האדם לאמר כי שלו הוא והחליט לכל אחד להיות אדון ומושל על שלו, וצוה על ידי זה על החמס והגזל אם יגע אחד במה שיש תחת יד חבירו נקרא גזלן וענוש יענש, ולא תמצא כזאת זולת בבני אדם כי במרום אין שום בעלים ואדנות וממשלה כי אם לה' לבדו, וכן למטה ממדרגתנו כמו הבהמות והחיות אין לשום בריה בעולם זולת מה שהוא מכניס לתוך פיו וכל הנותר יד כלן שוים בו, והקב"ה האציל זאת אל האדם ונתן לכל אחד חלק ונחלה איש לפי פקודיו והוא אדון בעצמו ומושל על שלו:
ומה מתקו בזה דברי המדרש: (ריש משפטים) אתה כוננת מישרים (תהילים צ"ט, ז') כו', אתה כיננת ישרות לאוהביך שע"י המשפטים שנתת להם וכו' וסיים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית (פרשה ל', א'). הרצון כי הקב"ה כנן את העולם ביושר היינו כי החליט לכל אחד חלקו מה שיש לזה הוא שלו ומה שלזולתו לזולתו, והטעם בזה להצמיח על ידי כן משפט וצדקה להגדיל תורה ולהאדירה. משפט שלא יגע אחד במה שתחת יד רעהו. צדקה מה שיתן אל העני תחשב לו לצדקה כי לולא כן היו נעדרים שני סוגי מצות האלה כי היה הכל של הקב"ה, וזהו אתה כוננת ישרות לאוהביך והטעם משפט וצדקה ביעקב אתה עשית, והבן:
חלק ו
וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק, (ל"ב, ו') מדרש: אמר הקב"ה למשה בעולם הזה שהיה בהם יצר הרע עושין עבודה זרה, אבל לעתיד לבא אני עוקר מהם יצר הרע ונותן להם לב בשר, כמו דאת אמר והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר (יחזקאל ל"ו, כ"ו) (פרשה מ"א, ז').
וההרגש מבואר כי הידוע לא נדע כי היצר הרע גורם החטא ומה השמיעו אותנו חז"ל בזה, ובמדרש (שיר א') שחורה אני ונאוה שחורה אני מבחוץ ונאוה אני מבפנים כאהלי קדר מה אהלי קדר מתלכלכות ומתכבסות כך ישראל חוטאים כל השנה ויום הכפורים מכפר (פרשה א', ל"ח), וראוי להתבונן במהות השבח הזה ומה הוראתו, והנראה כי המקובל אצלינו מפי השרידים אשר דבר ה' היה קורא אליהם שכל עיקר בטחוננו אשר לעתיד יטהר הקב"ה את נפשותינו הוא רק מצד החנינה והחמלה בחסד ובנדבה כי יחמול הקב"ה לחונן עניי עמו לטהרם ולקדשם וימול ערלת לבבם, היינו כי יסיר זוהמת היצר הרע מקרבנו וכנודע.
וכי ישאלך לבבך מה יעשה הקב"ה אם יאמרו עובדי אלילים עשה גם אתנו חסד כחסד אשר אתה עושה עם ישראל, דע כי ההבדל בין ישראל לעובדי אלילים ממש אותו ההבדל אשר בין החולה ובין המת כי החולה האף אמנם שהוא קרוב למיתה עם כל זה הלא יש בו חיות, ובעצם הוא נקרא חי בלתי עתה הנה נטפל אליו חליו, ולכן אפשר כי יהיה יכולת ביד הרופא להסיר ממנו מחלהו ולרפאותו עד כי ישוב לאיתנו כאשר היה תחלה, לא כן המת הוא בבחינה אחרת שאין עוד רוח חיים באפיו, דומם כאבן הנה מאין יבוא עזרו ומאין יבקש לו הרופא חיות.
כך עם ה' אשר בעצם וראשונה המה צדיקים בעלי דעה בינה והשכל רק שנטפל להם יצר הרע, כמו שהמחלה נטפלת אל איש בריא ונעשה על ידי זה עלול לחטא הנה לעתיד כאשר הקב"ה ישלח דברו וירפאם יהיו נשארים עומדים על בחינתם העצמיית אשר להם בעצם וראשונה, וכמו שכתב ארפא משובתם וכו', כחולה שנתרפא ושב אל בריאותו כאשר היה. לא כן אותם שנאמר בהם זורו רשעים מרחם (תהלים נ"ח, ד') והם רק רע ואין בקרבם שמץ דבר טוב אם כן מאין יבוקש להם רפואה וכאשר החליט החכם ע"ה אין כל חדש תחת השמש (קהלת א', ט'). וזהו ממש מאמר שחורה אני ונאוה וכו', כי אותנו מדמה הכתוב אל בגד לבן שנפל עליו איזה כתם אשר היכולת בזה לכבסו ולהחזירו אל לובן יפיו והדרו, לא כן בגד שהוא שחור בתולדה.
וזהו שחורה אני כלומר עתה אבל בעצם וראשונה אני לבן, זהו ונאוה אבל זולתנו עליהם המליץ הכתוב היהפוך כושי עורו (ירמיה י"ג, כ"ג). וזהו שהמליצו ז"ל מה היריעות מתלכלכות וחוזרות ומתלבנות כך ישראל לעתיד לבוא, כמאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם כלומר כי אנחנו נקבל תיקון על ידי הכבוס ונוכל להטהר, ולולא פירוש זה תהיה מלת וטהרתם אך למותר:
חלק ז
ובגמרא: האי צדוקא חזייה לרבא וכו' אמר ליה עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו וכו',שפת היריעה אמר ליה אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם (משלי י"א, ג') ועליהם נאמר וסלף בוגדים ישדם (שם) (שבת פ"ח).
וראוי לקרב המאמר להבין תשובת רבא בכונה עצמיית ולא להניח המאמר להיותו אך בדרך מליצה.
אמנם לדרכנו יתבאר הענין על נכון כי הנה ביארנו ההבדל בין ישראל ובין הזולת, אשר בישראל הנה הטוב מעורב ברע, ולא כן הזולת שאינם רק רע. אולם המופת על זה יתברר לנו מקבלת התורה, כי לכאורה לא ידענו מה זאת היה להם לישראל לקבל את התורה מיד ולא דאגו מאומה על היצר הרע שבקרבם שלא יהיה להם לשטן, והאומות חששו ופחדו ממנו.
אבל הבנת ענין זה הוא בהקדים חקירה אחת בדבר המתאוננים והוא והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו שם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר (במדבר י"א, ד') אשר בהתבונן מעט הנה הכתוב הזה יבאר לנו ההבדל העצום אשר היה בין ישראל ובין הערב רב לאמר כי האמנם גם בני ישראל עבר עליהם ריח תאוה להכין להם שאר, עם כל זה היו מתאוננים בקרב לבם על התגברות היצר ונפשם מרה להם על רוח עועים המסכסך אותם לרגל ולהתאוות, ואם בהזדמן היה אחד בא אל איש ישראל ויאמר אליו אם רצונך אשקוד על רפואתך להשקיט אותך משאון רגשת התאוה ודאי היה חפץ בדבר בכל לב ובכל נפש, בהיות גם הוא יודע ומרגיש כי התאוה היא דבר שוא והבל, רק שבהכרח יתאוה כי אכף עליו היצר הרע ומתגבר בו ולא יכול לו. לא כן האספסוף כי עליהם העידה התורה לאמר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, היינו כי בחרו בהתאוה בנפש חפצה ואלו היה יכולת בידם לכבות רשפי תאוותם לא היו רוצים, וזהו וישובו ויבכו גם בני ישראל, לאמר כי הם בכו במר נפשם על היותם עלולים להקרה להם כן.
ומעתה הוא עצמו ההבדל בין ישראל ובין הזולת כי הנה כבר העידה לנו התורה אשר גם אם ימדוד אדם את תאותו יהיה דומה בעיניו שאין ביכלתו לדחותה מעל עצמו ידע כי שקר בימינו, כמאמר בראתי יצר הרע בראתי תבלין, כי כאשר ישליך האדם כל עסקיו בתורה הנה המאור שבה מחזיר למוטב, ולכן גם כי ישראל היו יודעים את יצרם כי ברע הוא, עם כל זה בטחו בישועתו שעל ידי הגותם בתורה יכנע לבבם הערל וגחלת התאוה תכבה. אך כל זה הוא באותו אשר לבבו חפץ לבטל התאוה ולהפריע אותה לא כן אותם שנאמר בהם התאוו תאוה הנה הם לא אבו לא בהתורה ולא בישועתה כי לפי בחירתם יותר טוב להם להתענג ולהתהולל עם התאוה. וזהו מאמר יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך וישירו בדרכי ה' כו' (תהלים קל"ח, ד'), כלומר זאת היו יודעים שאם יקבלו התורה וילמדו אותה ויהגו בה תתבטל מהם התאוה, אבל ברוע בחירתם לא היו חפצים להשבית אותם מהם:
ומעתה מה יפה השיב רבא ואמר אנן דסגינן בשלימותא כו', והוא על פי דמיון לשני אנשים עורים שהיו הולכים מעיר לעיר מבית לבית לקבץ, אחד היה איש טוב והשני איש רע ובליעל, היינו שהא' היה מצטער ודואג הרבה על טלטלה גבר ועל בזיון הקבצנות, רק מחמת דוחק היה מוכרח לזה, והשני היה אוהב את הטלטול כי ניחא ליה בהפקירא, פעם באו לעיר אחת שהיה שם רופא גדול אומן חכם ברפואות העינים האחד עשה השתדלות הרבה לבוא אל הרופא שירפא את עיניו, השני לא היה רוצה כי אמר הלא העורת היא לו אבן פנה למשען פרנסתו ואיך יניח אותו ויעזבהו, והרופא בשמעו זאת הנה אל אותו שהיה שוקד להתרפא נתן אומר יהי רצון שיתן לך המקום סבה לפרנסתך הטובה ממנה למען תחיה אתה וזרעך בעושר וכבוד כאשר יש את נפשך, ואל השני אמר הלואי שלא יפסוק הדלות ממך לעולם כי בו בחרת.
וזהו ממש מאמר רבא על שאלת הצדוקא עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אמר ליה אנן דסגינן בשלימותא ר"ל כי מאסנו בעצם וראשונה מהתגאל בהבלי התאוה וכל ישענו וחפצנו הוא רק בטהרת הנפש ותשועתה רק במקרה אכף עלינו היצר כתיב בן תומת ישרים תנחם, היינו כי בתם לבבנו היינו חרדים לבקש ישועתנו ועליהם נאמר וסלף בוגדים ישדם כי בחרו בתאוה לשוכבת חיקם ומאסו את הישר ואת הטוב ולכן ילפתו ארחות דרכם לשוד ולכפן:
חלק ח
ובמדרש: והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם יען וביען במשפטי מאסו, ואת חקותי געלה נפשם אמר רב כהן יען הוא עני (ויקרא רבה פרשה ל"ד, ט')
והוא פלא!
ולדרכנו יתכן כי כוונת המאמר להשמיענו אותו ההבדל שאמרנו, והוא להתנצל בעבור ה' יתברך ולהצדיק את מדותיו מה שהפריד בין הדבקים היינו בין ישראל עמו ובין ארץ חמדה, אשר מעולם היה זווג נכבד זה לזה מיום ברא אלהים ארץ ושמים, כאשר דרשו ז"ל על מאמר עמד וימודד ארץ כו', אי לזאת באו ז"ל לבאר לנו כי ענין הפירוד הזה היה על דרך פירוד הזוג אשר גם שניהם אינם חפצים להתאחד לדור יחד וגועלים זה את זה, אשר אותם ראוי לגרש. כן היה לנו כי הארץ הנבחרת היתה בוחרת מעתה לשבת גלמודה, כמאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה וכו' והם ירצו את עונם, כלומר שכל חמדת ארץ ישראל בעם ה' לא שיאכלו את פריה וישבעו מחרוץ תבואתה רק בעבור יקיימו המצות התלויות בה, כמו שזכרו ז"ל במשה ע"ה, ולכן כל זמן שהיו שומרים המצות ראוי להם לדור יחד בהיות הזיווג נכון לפני שניהם, כי לישראל היה מקום נאות המוכשר לקיום התורה כמאמר אוירא דארץ ישראל מחכים והארץ היתה משגת פעולתה מהמצות התלויות בה וכמו שזכרנו במקום אחר (קול יעקב ריש אסתר). אמנם כאשר עברו חק התורה והתחילו לבקר אחר הבלי חמודות אשר בארצות זרים ובמדינות אחרות, אז פזרם הקדוש ב"ה כל אחד אל אשר תשאנו רוחו למלאות שם תאותו וכמאמר כי נטשת עמך בית יעקב כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים (ישעיה ב', ו') ולכן עתה כאשר יתפרד הזוג יהיה נכון לפני שניהם. וזהו אז תרצה הארץ את שבתותיה כו', וגם הם ימלאו רצונם. וזהו והם ירצו את עונם:
ומעתה מה נפלאו דבריהם ז"ל יען הוא עני כי הכוונה בזה רק לתת מופת לעיני העם על היותם מואסים וגועלים במשפטי ה' בשאט נפשם. והוא עם מה שכתב בעל מנורת המאור זלה"ה אויל נוטריקון אכול ושתה יאמר לך, וראוי להבין מאמר יאמר לך וכי מי שהוא אוכל ושותה ומתענג בתענוגים אינו אויל, רק אותו שאומר לאחר אכול ושתה. אבל הנה באמת זה כל האדם יודע ומבחין שכל עניני העולם ותענוגיו המדומים המה מהבל יחד, וכעדות החכם ע"ה הבל הבלים הכל הבל (קהלת א', ב') רק שעם כל זה תשלוט התאוה באדם בעתים אחדים לאכול ולשתות ולהתענג מפאת יצרו הרע אשר בקרבו, ולכן אליו אין מהראוי לקרוא אויל כי יצרו תקף עליו. לא כן מי שמצוה לאחרים ויאמר לו אכול ושתה וייטב לבבך, אשר מעולם לא תעורר התאוה להסית את הזולת שיתעדן הוא, כי מעולם לא נזדמן שיתאוה ראובן בעבור שמעון, ואין זה רק מסבת היותו תועה מדרך השכל ומינות נזרקה בו.יריעות האהל והוא ראוי לקרוא אותו אויל.
כן הדבר בעניננו כי מי שאוהב התורה ומאמין בה רק יצרו גבר עליו לעשות רע עם כל זה הלא נאמר עליו פושעי ישראל מלאי חרטות, והעד כי כאשר יראה מעשים כאלה מאת אחרים הלא ישנא אותם, גם שאינם עושים רק מה שעושה הוא. לא כן אותו שאוהב את הרשעים ומחבבם ומרחק הצדיקים, הוא לאות ולמופת שהוא תועה מדרך השכל והוא אוהב הרע בעצם, לא בעבור הסתת היצר רק מדעתו הוא מואס בטוב ובוחר ברע.
וזהו שדרשו ז"ל (בילקוט בחקותי) ואם את משפטי תגעל נפשכם שהוא שונא את החכמים, והוא פלא איה איפוא יורה מאמר זה על שנאת החכמים, אבל לפי דברינו אין המאמר יוצא מפשוטו רק לומר שהוא מואס במשפט התורה כפשוטו, היינו לא בעבור התגברות יצרו רק הוא בנפשו שונא את התורה בעצם, ולכן אחר שאמר הכתוב ואם בחקותי תמאסו הכפיל ואמר ואם את משפטי תגעל נפשכם, להורות הכוונה שאמרנו כלומר לא זאת לבד שישנאו את משפטי מסבת התעוררות היצר הרע, אבל עוד מצד נפשם עצמם ימאסו אותה. אך שלא יפלא בעיני השומע זאת לאמר איכה נדע המסור אל הלב, לזה באו ז"ל רק לגלות לנו המופת שהוא שונא את החכמים מה שלא יתכן אל העובר רק מצד התגברות היצר, כי לבבו יבין מאד כבוד חכמים וידרוש אהבתם והצלחתם, לא כן העובר בשאט נפש כבר הוא שונא מוחלט אל החכמים והצדיקים. אמנם אם לא ישנא רק הצדיקים שהמה עשירים, עדיין אין המופת בשלימות כי מקום לומר אשר השנאה היא מחמת קנאה, לזה העירו אותנו ז"ל במופת ברור ומוחש והוא לתת עין ולב על הצדקה שהם נותנים אשר זה משפטם תמיד לבחור דוקא בעניים שאינם מהוגנים ומואסים העניים המשובחים. וזהו צחות מדרשם ז"ל יען וביען במשפטי מאסו והמליצו ואמרו יען הוא עני, כלומר כי על ידי העני תוכל לבוא על אמתת הדבר שהמה מואסים וגועלים בתורה ובמצות, והבן:
ולבוא אל הענין נקדים עוד מאמר הנביא ע"ה כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם אלהינו לעולם ועד (מיכה ד', ה'), אשר לכאורה יקשה הלא כבר טען נבוכדנצר על חנניה מישאל ועזריה שלא רצו לקבל דבריו להשתחות לצלם, ואמר להם הרבה עבודה זרה היה בישראל יותר מבאומות (עיין במדרש פרשת בהר) ואם כן יקשה איך יצדקו ישראל לעתיד נגד הזולת שהם יתרחקו מן הטוב מחמת העבודה זרה שבידם ואנחנו נקבל כל הטוב, הלא גם אנחנו בלתי נקיים מזה.
אבל הנה בשום לב להתבונן מעט יתבאר לנו אשר מאמר זה נותן תשובה על הדבר והוא על פי משל לאחד שלקח אשה והיה לה בנים מבעלה הראשון והיתה אשה רעה עד מאד והיה משפטה להאכיל את בניה משופרי דשופרי, ובראותו כי רע ומר גם מהאשה גם מבניה אמר אל לבו אם יריב עמה יהיה ביתו מלא מדנים ודברי ריבות ולא יעלה בידו כי אם רגזנותו, טוב יותר להשלים עמה ולהראות לה פנים שוחקות, והיה משתדל בכל כחו להטות אליה חסד, וידבר אתה טובות גם הכריח עצמו לקרב את בניה ולחבב אותם כאלו הם בניו ממש (והרואה זאת יחשוב בלבו כי הוא אוהב אותם באמת), ויהי כי ארכו לו הימים עמה והדבר היה כמו איש עצור בעצמותיו כלכל לא יוכל, גמר בלבו לגרש אותה ולפוטרה, והיתה האשה הולכת וסוררת להרבות עליו רעים אהובים לדבר על לבו ולא אבה לשמוע להם, אמר אחד משכניו אני אלך ואפתנו, וילך אל ביתו ויאמר אליו האמין לי אחי כי גם לי אשה רעה אשת מדנים, ועם כל זה אין אני מגרש אותה. ויענה אליו ויאמר אתה לא תוכל לגרש את אשתך כי יש לך בנים עמה, ואתה מוכרח אליה לטובת בניך החביבים עליך, אמר לו הלא אנכי רואה שאתה אוהב את בניה כאלו הם יוצאי מעיך ממש ואיך תעשה הרעה הגדולה הזאת לגרש את הבנים האלה, אמר לו סכל לא בדעת תדבר, וכי עלה על דעתך שאני אוהב אותם באמת, חלילה לי מהיות קורא דגר ולא ילד, רק שמצד ההכרח אעשה בנפשי שקר לקרב אותם ולחבבם, והכל בעבור אשתי אבל עתה כאשר כבר מוחלט אצלי לגרשה מה לי היא ומה לי בניה את כלם ישא רוח יקח הבל.
הנמשל מובן מעצמו כי הם אוהבים העבודה זרה מחמת כי משורש אחד הם כמליצת הכתוב בושה אמכם כו', אבל ישראל הנה חלק רע היה משותף בהם רק על ידי היצר הרע אשר בתוכם עד שבהכרח על ידי התגברות כח אחר המעורב בהם נראה כאלו הם אוהבים העבודה זרה מחמת שאין בכחם ללחום ולהתעבר עם היצר הרע יום יום, לא כן ביום שיהיה נכתב הגט היינו שהקב"ה יעקור היצר הרע מקרבנו ממילא גם העבודה זרה תתבטל מאתנו כי באמת הנפש היתה גועלת בה מעולם, ולכן כאשר יתבטל היצר הנה יהיו נשארים על תכונתם העצמיית כמקדם, והבן:
חלק ט
וידבר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך כו'. מדרש: לך רד ר"מ אומר מרדות הם צריכים (פרשה מ"ב, ה').
והדבר פלאי שלא יתכן כלל להוציא מלת רד מפשוטה לפרש אותה לשון מרדות.
ואחשוב בהבנת הענין עם מה שאמרו חז"ל (במדרש בשלח) שני ירושות הנחיל יצחק לבניו הנחיל ליעקב הקול והנחיל לעשו הידים. היינו כי מאז שעלה במחשבה לפניו יתברך לבחור את ישראל לנחלה לו ראה כמו כן להכין גם כן אמצעים העלולים לחזק כל בדק בית ישראל היינו כי גם מלפנים בעת שהיינו בארץ ישראל והיינו מושלמים בתורה ובמצות עם כל זה החליט הכתוב ואמר אדם אין צדיק בארץ כו', וכרוב חסדו יתברך הכין בעבורנו כמה נביאים וחוזים ובכל עת שנזדמן בבני אדם איזה חטא זירז את נביאו בבוקר השכם ושלוח להגיד לעמו פשעם ולבית יעקב חטאתם. וכמו כן עתה גם כי עונינו גרמו לנו שאבדנו את כל אלה אין עוד נביא כו', עם כל זה אין הקב"ה עוזב אותנו ומכין בעבורנו אמצעים אחרים להעמיד אותנו על שלמותנו על דרך שאמרו גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים (מגילה י"ד, א').
וכל זה כלול במאמר יצחק ע"ה אשר על דרך נבואה נזרק בפיו לאמר (תולדות) הקול קול יעקב והידים ידי עשו, היינו כי בין כך ובין כך מוכרחים אנחנו להשאר במעמד אמונתנו אם על ידי קול יעקב ר"ל על ידי נביא השם או לכל הפחות יפעול בנו הענין השני.
והדמיון בזה כי אותו שצריך לקחת מלמד לבנו הנה מהצורך אליו לבקר תחלה משפט הנער ומעשהו, וכאשר יראה כי הוא טוב אוהב תורה לומד בשקידה הלא ישתדל לקחת בעבורו מלמד חרוץ ושנון, השוקד בלמודו וטוב לו, אמנם אם הנער חפץ בהוללות לשוטט בחוצות, אז הוא צריך אל מלמד בריא וחזק אביר לב שיהיה יכולת בידו לשלוט בו להכותו ולשפוך עליו חמת אפו. אולם שני המעלות אלה לא בנקל הם נמצאים במקום אחד, כי על הרוב אותו שהוא חכם בתורה עליו נאמר דברי חכמים בנחת נשמעים (קהלת ט', י"ז), ואיך יוכל הוא להראות כעס וחמה, וכן האביר לב על הרוב הוא גס השכל, ואם כן בהכרח יבחור האב את הרע במיעוטו, ויעזוב את היותר מובחר בחכמה ויקח את השני גם שאיננו חכם כמוהו, עם כל זה ידיו רב לו לעצור בו להיותו בעל חימה ויכול להפחידו.
כן ממש בהיות ישראל במדרגה גבוה וביותר בעת קרבו אל הר סיני והפליגו ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה והיו חפצים בלמוד התורה עד מאד הנה כאשר היה בקורת על המלמד הראוי בעבורם ראה יתברך כי משה ע"ה הוא מוכשר עליהם עד מאד, וכמו שהמליצו ז"ל יבוא טוב ויקבל הטוב מן הטוב ליד הטוב (מנחות נ"ג, ב'), לומר כי נאה למשה שהוא טוב, להיות מלמד אצל תלמידים טובים וחשובים כאלה האוהבים את ה' ותורתו ואינם חסרים רק להורותם תכונות התורה והנהגותיה. אמנם אחר כך כאשר הקשו את ערפם וילכו אחרי ההבל ויהבלו ויעשו להם אלהי זהב, אז אמר הקב"ה למשה לך רד וכפשוטו אין אני מחזיק בך עתה למלמד. והטעם בארו ואמרו מרדות הם צריכים, היינו שהם צריכים עתה אל אותו שיוכל לרדות בהם בחזקה, אם כן אינך לפי מדתם והמה צריכים למלך קשה ממך (והגם שלא נתקיים מיד נתקיים לאחר זמן). וכל דברינו מבוארים בדברי החכם ע"ה תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה אך מרי יבקש רע ומלאך אכזרי ישולח בו (משלי י"ז, י"א) ר"ל כי התלמיד הרע יבקש רע ומלאך אכזרי וכנזכר לעיל:
ושורש דבר זה נמצא במדרש ר' יהודה בר' סימון פתח ממלוך אדם חנף ממוקשי עם (איוב ל"ד, ל') מן קשיותיהון וחוביהון דברייתא די לא עבדין רעותא דברא עלמא ממליך עליהון מלכא חניפא (אסתר רבה פרשה א', ט'). וראוי לעמוד על יתור אות מ' של מלת ממלוך, ונקדים מאמרם ז"ל בגמרא אעשה לו עזר כנגדו (בראשית ב', י"ח) זכה עוזרתו לא זכה כנגדו אשר לדעתי יהיה כוונת המאמר להורות לנו אשר מה שאמר הכתוב לא טוב היות האדם לבדו הוא לכלול בין יהיה האדם טוב או שיהיה רע לא נכון לפניו להיות לבדו, כי כאשר יהיה טוב עם כל זה הוא צריך לחבר כמאמר עשה לך רב וקנה לך חבר וכמאמר ומתק רעהו מעצת נפש (משלי כ"ז, י'). וגם אם יהיה רשע הנה אם יהיה יושב בדד לא יבצר ממנו כל אשר יהיה כזממו לעשות, כי מי יאמר לו מה תעשה או מי יסתור דבריו, לכן טוב לו להיות אלי מתנגד לסתור דבריו כמליצת מאמר אל תתן ה' מאויי רשע זממו אל תפק (תהילים ק"מ, ט'). אמנם ההבדל ביניהם כך הוא כי לאדם טוב מוכשר אליו להיות חבירו גם כן טוב ויישר כמוהו להיות לו לעזר בכל דרכיו שיבחר ואם יהיה רשע אז לא נכון אליו בלתי שיהיה חבירו גם כן רשע ובאין ספק לא יהיה דעתיהם שוות זו לזו, כמוחלט ברז"ל, ואם כן מעולם לא ישתוו ברעתם ומה שיעלה על רוח האחד יסתור לו השני, כי כן משפט הרע שלא יסתרו מעשיו כי אם מן הרע. כמאמר ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו (משלי כ"ז, י"ז) הנה כלל ואמר פני רעהו לאמר אם הוא טוב יתעזר מן הטוב ולהיפך הרע מן רעהו הרע ואל שניהם יהיה הדבר לעזר ולסעד או להטיב עמו בטובתו או לסתור הרע ברעתו. וזהו שכלל ואמר אעשה לו עזר כנגדו כי אם יהיה צדיק יתן לו הקב"ה זיווג טוב, היינו אשר המדות החסרות בו תהיינה נמצאות בה ושניהם כאחד יהיו שלמים וטובים, ואם יהיה רע מהצורך בעבורו מי שיוכל למחות בידו, ואם כן ההכרח לתת לו אשה רעה אשר מדותיה המה הפוכות ממדותיו ושניהם לרוע, כמו אם הוא בעל תאוה להיות זולל וסובא תהיה היא כילית ביותר (וסימן לדבר כי גם במרה המתיק הקב"ה מר במר) וזהו זכה - עוזרתו, לא זכה - כנגדו, לקיים בו זממו אל תפק:
כל זה אמרנו בדרך כלל אבל בדרך פרט תדע כי לפי צדקתו יהיה צדקתה וכן רשעתה כדי רשעתו. ממש על דרך שבארנו הנהגת הקדוש ב"ה עם ישראל, כי אם הדור טהור והם חסרים רק להורותם מהות הטוב לעשותו והרע למנוע מהם, ראוי אליהם להנהיג אותם על ידי קול יעקב היינו להעמיד להם נביא וחוזה, וכאשר יקשו את ערפם והם צריכים ליסורים אז והידים ידי עשו, וכמאמר דוד המלך ע"ה ה' משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלהים, וסיים הכל סר יחדו נאלחו (תהלים י"ד, ב'), ולכן ההכרח לתת שבט הממשלה ביד הזולת כמאמר ארץ נתנה ביד רעים ורז"ל ביד אפוטרופוסים רעים. וזהו שרמז לנו המאמר בדרך כלל ממלוך אדם חנף ממוקשי עם כלומר כי הקב"ה יעריך את המלך אל ערך העם, ואם כן תוכל להכיר את האחד על ידי השני, וכאלו אמר ממלוך אדם חנף (תוכל להכיר) מוקשי עם, וכן בהיפוך ממוקשי עם תוכל לבחון אותו וערכו ולכן אם בהם רק מקצת מוקשי עם לא הרבה הקב"ה נותן להם מלך חנף לפי ערך קשיותם.
וזהו שדקדק המדרש (ריש אסתר) מן דאכעיסון בנים חביבים קדם אבוהון דבשמיא אקים עליהון מלכא חניפא, לומר כי כמו שהם לא חטאו רק לפנים גם הקב"ה העמיד עליהם מלכא חניפא שהיתה רשעתו רק לשעה:
ונשוב לדברינו כי בהיות ישראל במדרגה טובה היו מתנהגין על ידי קולו יתברך ביד הנביאים והכהנים והסנהדרין, לא כן עתה ברדתנו פלאים ממעלתנו הקדומה ואנחנו צריכים למרדות נתקיים בנו ישא ה' עליך גוי מרחוק (דברים כ"ח, מ"ט) היינו שכל ההנהגה היא על ידיהם. וכבר בארנו בזה (בקול יעקב אסתר על מאמר הכסף נתון לך) מאמר ז"ל במדרש מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע (קהלת ג', י"ז) שדרשוהו ז"ל על התחלת החורבן בשעה שהובקעה העיר נאמר וישבו בשער התוך, שבאו שרי מלך בבל וישבו בלשכת הגזית מקום שהיו סנהדרין חותכים הדין והמשפט. אשר לכאורה יפלא וכי לא היה לו לשלמה לקונן כי אם על זה הלא יותר הנכון היה לו לקונן על שנכנס טיטוס לפני ולפנים ועשה שם מן התועבות הגדולות.
ונקדים לזה מאמר זנח ה' מזבחו נאר מקדשו חלל ממלכה וכו' (איכה ב', ז'), והנראה על פי משל למלך שהיה לו בן יחיד חסר אונים והיה מחזיק עבורו רופאים חכמים גדולים, ונתן להם משרתים מהודרים מאד, בתואר ובקומה ושלמים במדות כמשפט להמשרת בן המלך, והם היו משגיחים עליו רק להזהירו מכל מאכל רע המזיק אותו, ויהי הוא מתנהג כן כל זמן שהיה הבן שומע לקולם והאזין אליהם, לימים מרד הבן בהרופאים ולא אבה לשמוע אליהם והיה אוכל ושותה כל שתאוה נפשו עד שנפל בחולי גדול, וצרעת ממארת שלטה בו מכף רגלו עד קדקדו, ויאמר המלך אין טוב לפני בהרופאים ההם גדולי הערך וטובי הלב, כי כעתה מהצורך אליו רופא שיהיה אביר הלב ואכזר גדול למען ענותו בכל עת אשר ימאן משמוע, וגם יהיה אכזר עליו לחתוך ממנו אבריו המדולדלים ולהעיז נגדו, ויתייעץ לשלח אותו מעל פניו אל מקום רופא פחות כזה אשר לא ידע כבודו וכבוד ביתו, כי על ידי כן יעשה מעשהו באומץ לבו ועריצת נפשו ולא תבעתהו אימת המלך.
הנמשל כי אבינו הקדוש נתן לנו רופאים נאמנים לשמור אותנו מכל רע, והם הסנהדרין והכהנים הנגשים אל ה', כי היו מיוחדים להורות לעם דרך התורה, ובית נאמן עשה להם הוא בית המקדש ולשכת הגזית אשר שם לא יחסר המזג, וכל עוד שהיינו שומעים אל הרופאים המעולים ההם היינו סמוכים על שלחן אבינו יתברך בירושלים והיינו מושלמים בכל טוב, אבל כשנאמר עליהם השמן לב העם הזה ולא הועילו הרופאים גדולי הערך לא מצא הקב"ה תרופה למכת נפשנו כי אם למסור אותנו ליד פחותי ערך הבלתי מכירים בכבוד המקום ויתאכזרו עלינו, כמאמר ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה עד שיקויים בנו מאמר הנביא ורדפה את מאהביה וכו' ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון (הושע ב', ט') וכמאמר או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם (ויקרא כ"ו, מ"א). והוא על דרך משל כאדם אשר מרוב דלותו בחר לו ללכת למרחקים מקום שאפשר שיגיע לקרוביו ויעזרוהו ויתמכוהו, או שאפשר שיסתכן בעצמו כי ילך גלמוד ביערים הגדולים המצויים שם גזלנים, אך מרוב דוחקו הכריע בעצמו על צד האחד. וזהו עצמו מאמר או אז יכנע כו', כי הקב"ה אמר אין לי דרך אחר כי אם להגלותם בין האומות, ואף שהוא ספק ישועה, וזהו או אז יכנע לבבם הערל והיינו ישועה או חלילה כי מלבד שלא ישובו מדעתם כי אם גם ירצו את עונם.
ומעתה כל מה שיהיה פועל בנו לשכת הגזית והסנהדרין היינו להדרכינו בדרכי התשובה הנה עתה הקב"ה פועל זאת על ידי מנהיגים אחרים אשר על ידי עשותם בנו שפטים נתעורר לאמר אלכה ואשובה אל אישי הראשון. וכל זאת ביארו לנו ז"ל במאמר במקום המשפט שמה הרשע כו', (וכאשר בא ביאורו בקול יעקב עמ' פ"ז עיין שם):
וכדי לעמוד על ההבדל אשר בין שני סוגי המנהיגים הנזכרים לעיל, נזכיר מאמר המסורה ו' ולילה וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש כו' (שמות י"ג, כ"א), ולילה ללילה יחוה דעת (תהלים י"ט, ג') ולילה אור בעדני (שם קל"ט, י"א) ולילה כיום יאיר (שם שם, י"ב) ולילה ולא דומיה לי (שם כ"ב, ג') ולילה באים להרגך (נחמיה ו', י') הנה במאמר זה נוכל לרמז מה שיש בין ההנהגה שהיתה על ידי הנביאים ובין ההנהגה שאנחנו מתייסרים ומקבלים תוכחה על ידי שבט המושל אשר ביד הזולת. האחד הוא מבואר במאמר המשורר ע"ה ואהי נגוע כל היום ותוכחתי לבקרים (תהלים ע"ג, י"ד) כי הנה כבר בארנו (בקול יעקב איכה על מאמר נחפשה דרכינו ונחקורה) מאמר דוד המלך ע"ה אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני (שם ו', ב'). כי זאת מלפנים בישראל כי בהצטרכות האדם אל התוכחה היה הקב"ה שולח לו נביאו להגיד לו פשעו וזה נקרא תוכחה, אמנם עתה שאין עוד נביא, ברצות ה' להוכיח אולת האדם על פניו ישלח עליו תיכף יסורים והם נקראים תוכחת מוסר, שהיסורים הם במקום התוכחה.
והנה בין תוכחת הנביאים ובין תוכחת היסורים יש חילוק גדול, כי זה משפט האדם להיות ההרגל שולט בו על הכל היינו כי השמחה על הטוב והעצב על הרע אינם כי אם בבוא אליו דבר חדש, אבל אחרי התרגלו בו תתבטל השמחה מן הטובה והעצב מן הרעה. וזהו מאמר הטה אזנך לרנתי כי שבעה ברעות נפשי וחיי לשאול הגיעו (שם פ"ח, ד'). כלומר שכבר הורגלנו גם בדברים שהם קרובים אל המיתה ואם כן מה יהיה בסופנו. וזהו שאמר הנביא התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה ותמהרנה ותשנה עלינו נהי, ותרדנה עינינו דמעה וכו' (ירמיה ט', ט"ז), כלומר הביאו עצה לכם שתרגשו בהרע אשר מצא אתכם והוא אך על ידי המקוננות.
ומעתה אחר שההרגל מבטל ההרגש אם כן כאשר הקב"ה מוכיח אותנו בהביאו עלינו גזירות קשות למען אשר יתבהלו נפשנו מרוב עצבונינו ונשוב עד ה', לא יהיה ההרגש בנו בלתי בתחלת בואם בעוד שלא הורגלנו בהם, אבל אחר ההרגל יהיו דומים בלב המתייסר כאלו כבר המה מחוייבים אליו בתולדה, כאשר לא ירגיש העור והפסח בצער חסרונו כמאמר דליו שוקים מפסח (משלי כ"ו, ז'), כלומר אינו חושב עצמו לפחות וחסר מן הראוי אבל הוא חושב את אחרים כאלו הם גבוהים מן הראוי, והוא אדם ישר. וזהו ואהי נגוע כל היום ותוכחתי אך לבקרים, כלומר המשך זמן הרעה הוא גדול ורב והתוכחה היוצאת ממנה אינה כי אם בהתחלתה, וזהו ותוכחתי לבקרים כי מלת בוקר הוראתה על ההתחלה:
ומלבד זאת הנה לפעמים יחשוב האדם את הרעה לטובה גדולה והקללה לברכה, כמו מי שגנבו מאתו כל אשר לו ורדף אחרי הגנב והשיגו והשיב מידו את כל הגניבה בלתי דבר מועט שחסר מידו שוה שנים ושלשה אדומים, והגניבה כולה היתה ערך אלף אדומים, נמצא שימלא פיו שחוק תודה וקול זמרה וישמח על מציאות הגניבה, וההיזק לא יחשוב למאומה ואם מתחלה לא היה גונב כי אם השלשה אדומים ודאי כי היה מצטער עליהם, ועל דרך זה מנהגינו תמיד לשמוח בצרות קטנות שנתמעטו מהתחלתן שהיו גדולים עד אשר לא נוכל שאתם.
וזהו מאמר דור המלך ע"ה אתה נורא אתה ומי יעמוד לפניך מאז אפך משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה וכו' (תהלים ע"ו, ח'), אשר רז"ל הקשו אם שקטה למה יראה כו', וכן קשה מאמרו הלאה בקום למשפט אלהים להושיע כל ענוי ארץ סלה אם משפט ישועה מנין, אבל הנה לדברינו יהיה כוונת כל המאמר להודיע איך לפעמים תתחשב הקללה לברכה.
משל מי שנגזר עליו להמיתו מיתה חמורה והשתדלו בעדו עד שמצאו חנינה מבעלי המשפט לשוב לדונו לחקור היטב במשפטו, אולי ימצאו לו זכות, לא לפוטרו מכל כי אם להקל בדינו, וישובו ויחקרו עד שהקילו משפטו שלא להמיתו אבל יעשו עמו משפט קל, היינו לייסר אותו בשוטים שעה או שתים הנה בבואו אליו השמועה כי יקל משפטו האמנם כי זאת בלתי אפשר שלא תאחזנו רעדה גם על סבל המכות, עם כל זה הלא ישיג גם השקט ומרגוע על שנפטר ממיתה חמורה.
ומעתה תמצא המאמר באר היטב וזהו אתה נורא אתה ומי יעמוד לפניך מאז אפך היינו מן הדין הקשה ואחר כך כאשר מן השמים השמעת דין הקל, מן הראשון ארץ יראה ושקטה כנ"ל, והוסיף לבאר בקום למשפט אלהים להושיע כל ענוי ארץ סלה היינו להקל הדין ועל ידי זה אפשר כי חמת אדם תודך כלומר הדברים הראויים להעלות עליהם חמה גם עליהם תודך נפש האדם (והוראת מלת חמת כענין מה שכתוב עששה מכעס עיני שהוא מוסב גם כן על הצרות הגדולות המכעיסים ומכאיבים נפש האדם) והטעם שארית חמות תחגור כלומר אשר היקל הדין אשר מאז.
והוא גם כן מאמרו ע"ה עוברי בעמק הבכא מעין ישתוהו גם ברכות יעטה מורה (תהילים פ"ד, ז') כלומר עוברי בעמק הבכא מורה על השגת דין קשה וכאשר ישיגו איזהו משפט הקל ממנו הנה יתעצבו וגם יורו וזהו מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה כלומר יבכו על הדין ויודו על היותר. והחסרון השני אשר בתוכחה שהיא על ידי יסורים נגד התוכחות מפי הנביאים והכהנים והסנהדרין, כי הם היו מודיעים אותנו על כל ריב וכל נגע שזה הוא בחטא פלוני, וזהו הוא בחטא פלוני והיו יודעים בזה על מה לעשות תשובה, לא כן בהיות שבט המושל ביד הזולת, האמנם כי יודעים אנחנו בדרך כלל שאין יסורים בלא עון, עם כל זה אין אנחנו יודעים לפרוט חטאינו על מה זה ועל מה זה.
וזהו מאמר הנביא הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם (ירמיה ח', כ"ב) כלומר הנביא מתמיה בעצמו על הצרות הבאות עלינו שאינן פועלות מאומה, והתשובה על זה אם רופא אין שם היינו מחמת שאין שם רופא להגיד להם מכתם ומה היה בעוכרם:
ומעתה נבוא לביאור המסורה שהכוונה במאמר זה יהיה להשמיענו כי הקב"ה הבטיח לנו שלא נשאר בלא מנהיג ובלא מנהל, והוא על שני בחינות כנ"ל. וזהו וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ביאור מלת לנחותם ממש כמשפט מנהל שמוליך ביד את המושגח ממנו דרך אהבה וחבה וזה מוסב על זמן גאולתנו הנקרא יומם, אשר אז ינחנו יתברך בעמודי חכמינו ונביאינו כמוליך את חבירו ביד, שני - ולילה בעמוד אש להאיר להם, מורה על זמן הגלות הדומה ללילה אז יהיה יתברך מורה דרך לפנינו באש, כמאמר ממרום שלח אש בעצמותי (איכה א', י"ג) וזהו ולילה בעמוד אש, להאיר להם ממש כמשפט המאיר לאותו שצריך לאור שהוא אוחז את האור בידו וההולך רואה לעצמו להיות נשמר מכל חתחתים, גם שהאיש ההוא אינו אומר אליו דבר ואינו מחזיק אותו בידו. וזהו ללכת יומם ולילה, כלומר כל זה הוא מחסדי ה' יתברך עלינו להטיב לנו באחריתנו, משיבים אנחנו כי לא טוב לפנינו אופן זה, וזהו - ואומר אך חושך ישופני, הנה מלת אך באה להורות מיעוט בהפעולה היינו כי לא תפעול בנו שום טובה במנהל כזה, והטעם - ולילה אור בעדינו הוא ההבדל האחד שאמרנו כי על ידי ההרגל בצרות הרבות לא נרגיש בהם וברעתם, ונחשוב הלילה ליום ומה גם אם יתמעטו, מה יהיו חשובים בעינינו לישועה ולברכה כנזכר לעיל וזהו ולילה אור בעדינו התשובה על זה לאמר אם תרצה תתנהג כך ולא תתייסר ביסורים יגדל השונא עליך עד שיאמר להרגך, וזאת תרגיש בוודאי וזהו ולילה באים להרגך, משיבין אנו התשובה השניה לאמר שעם כל זה רחוק הדבר מאד שיצמיח לנו הטוב האמתי על ידיהם וזהו שאמרו גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר, כלומר וכי אפשר לחשיכה להאיר מאחר שאין אומר ואין דברים לומר על היסורים על מה ולמה הם באים, כאשר בהיות המשפט על ידי הסנהדרין שהיה כרוז יוצא פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית. והקב"ה משיב לנו גם על זה שני תשובות מספיקות אחד מה שאתם שואלים על מה עשה ה' לנו את כל זאת, התשובה על זה ולילה ללילה יחוה דעת, כמאמר הגמרא אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו (ברכות ה', א'), ואמרו אף על פי שמדה בטלה במדה לא בטלה כלומר שהיסורים אינם באים כי אם מדה כנגד מדה כמו שהאריכו ז"ל ביוסף בכל הגדולות והטובות שבאו עליו באו על כל אבר מדה כנגד מדה, וכן להיפך אצל סוטה חשבו גם כן על כל חלקי ענשה מדה כנגד מדה על כל אבר ואבר. וזהו יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת כי בכל מקום הוא ממשיל הטובה ליום והרעה ללילה. והתשובה השניה ולילה ולא דומיה לי כי בהיותנו במעלה העליונה גם כי לפעמים היתה נמצאת אצלנו עבירה במקרה הנה התורה למדה אותנו התשובה הראויה לאותו חטא ולהביא הקרבן הראוי לו. לא כן עתה כי דלונו מאד וחטאינו ופשעינו עלינו ובם אנחנו נמקים, ואם נשוב אל ה' אין לנו לא קרבן ולא מנחה בלתי שיח שפתותינו להתחרט בלב ונפש ולבקש רחמים מלפניו שלא נשוב בדרך הזה עוד, ואם נבוא לפרוט החטאים יכלה הזמן כו'.
ומשל על כל זה לחולה בכל אבריו, בלא עינים וידים ורגלים שוכב מוטל לפני נושאו כמת, לימים שמע קול בעיר אמר לנערו הנצב עליו לאמר לכה נא ושמע מה הקול הזה באזני אם קול ששון או קול זעקת שבר, וילך ויבוא ויאמר הנה קול צרה גדולה בא לעיר, אמר לו פרוט לי מה היא הצרה השיב לו הנער מה לך לדעתה, כי איש הבריא על כל אבריו צריך לדעת כל פרטי הצרה וכל צד ההצלה אם לברוח או ללחום בידים או להתחנן במו פיו, אבל אתה שאין לך מאומה מן כלי ההצלה כי אם לזעוק ולהתחנן לכל השומע שירחם עליך להצילך מפח יקוש, והשומע ישמע וידע איך להצילך, ואם כן אין לך חיוב לרעת על מה לצעוק.
וזהו ממש מאמר ולילה ולא דומיה לי, כלומר אין אנו מחוייבים כי אם להתוודות שחייבין אנחנו בדרך כלל וכמאמר הנני נשפט אתך על אמרך לא חטאתי:
חלק י
ויחל משה את פני ה' אלהיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים כו'. מדרש: הדא הוא דכתיב אנשי לצון יפיחו קריה (משלי כ"ט, ח') אלו ישראל שנתנו פיחה בעולם בעגל שעשו, דאמר רב אסי אין דור ודור שאינו נוטל אוקיא אחת ממעשה העגל וחכמים ישיבו אף (שם) זה משה שהשיב אפו של הקב"ה בסניגורים שלמד על ישראל הוי ויחל משה (פרשה מ"ג, ב').
וראוי לעמוד על כוונת המאמר לדעת מה השמיע אותנו במה שהביא דברי הכתוב אנשי לצון כו'.
אמנם כאשר נתבונן היטב במאמר משה ע"ה הנה נמצאהו חלוק לשני ענינים, כי מאמר ויחל כו', אשר הוצאת מארץ הוא רק מליצה על ישראל לעורר רחמים עליהם ולהפר האף והחמה. וכאשר זכרו ז"ל במדרש אשר הוצאת מארץ מצרים דע מהיכן הוצאת אותם, וכדברי המשל שהביאו שם לאחד שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות וכו', כך אמר משה רבון העולמים הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים שהיו עובדים טלאים ולמדו מהם בניך ע"כ. ואם כן הנה מאמר זה מלמד זכות על ישראל לאמר גם כי חטאו אין להקב"ה עליהם. אבל מאמר למה יאמרו מצרים כו', הוא באופן אחר לאמר אם אמנם שחייבים ישראל על מעשה העגל, עם כל זה מהצורך עתה לכבוש האף והחמה שלא לעשות להם דבר פן יאמרו מצרים ברעה הוציאם כו'. והנה בין שני המליצות האלה אין אנו רואים שום נפקותא שיהיה בצע ויתרון באחת מבזולתה, ואחר שהדבר כן והמליצות שוות יקשה מעתה על משה איש האלהים שטען לפני הקב"ה ואמר למה יחרה כו', שאין זה כלל מדרך המבקש רחמים, וזה משפט כל תפלה וכל תחנה שאנחנו מתפללים על כפרת עון להצדיק תחלה דין שמים כי לא חשיד קוב"ה דעביד דינא כו', וצדיק אתה על כל הבא עלינו, רק שאנו מבקשים שיעשה ה' עמנו חסד לפנים משורת הדין, ולא לטעון לפני יוצרו למה יחרה וכו', שהוראתו שאין מהנכון לחרון אף על ישראל ועיקר הכעס אינן כדין, ומה גם בהיות למשה טענה אחרת צודקת למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם.
והנה כפי הנראה לדעתי היה קשה לרבותינו ז"ל קושיא זאת עד שהוכרחו לדרוש הדא הוא דכתיב אנשי לצון יפיחו קריה אלו ישראל שנתנו פיחה בעולם בעגל שעשו כו', והוא רק לגלות לנו כי משה הרגיש כי הוא מוכרח לטענת למה יחרה, כי יש בה בצע ויתרון על טענת למה יאמרו מצרים כו'. ממש על דרך אחד היה שונא איזה עיר ויושביה ויקח בידו שני זנבות האודים וגחלות אש ויזרוק אותם לבין הבתים והתחיל לשרוף פעם בית פלוני פעם בית פלוני והעם הלכו בחפזון איש לאהליו להציל את רכושם, אמר להם חכם אחד מה תועילו אם תלכו לאהליכם טוב לכם יותר כי תתאספו כלכם יחד אל מקום האש לכבות את הלהב וממילא ינצלו כל הבתים.
וזאת היתה כוונת משה ע"ה כי ראה בעון העגל שנתנו העם פיחה לדורות עולם (כי בהר סיני פסקה זוהמתן ועתה חזרו לזוהמתן) לכן אמר משה אם כן מה אפעל בטענה למה יאמרו מצרים שאינה מוצלחת רק עבור בית אחד היינו בעבור הדור ההוא שהיה בימי מצרים ואם כן מי יודע מה יהיה אחר כך כאשר המצריים יהיה כלים והאש יתחיל לשרוף בבתים אחרים, אי לזאת החריץ משה רבנו ע"ה והמליץ רבונו של עולם למה יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים, וכלשון רז"ל דע מהיכן הוצאת אותם ואם כן פעל בזה פעולה המוצלחת לדורות עולם, אחר כי בירר הדבר שאינם חייבים כלל, וזהו מאמר המדרש למה יחרה כו', הדא הוא דכתיב אנשי לצון יפיחו קריה אלו ישראל שנתנו פיחה בעולם בעגל שעשו, וחכמים ישיבו אף זה משה שהשיב אפו של הקב"ה בסנגורים שלמד על ישראל.
ונמתיק הענין על פי משל לאחד שהביא סחורה יקרה עבור בנו לעשות לו מלבוש נכבד והבעל מלאכה הביא את המלבוש אל הנער על יום השבת, ובפעם הראשון אשר לבש אותו הלך והתהולל עם חביריו וזרקוהו למקום חמר וטיט והשחית את הלבוש היקר, ויקר מקרה אשר באותו שבת היו אצל האב אורחים נכבדים אנשים חשובים, ויהי הם יושבים מעוטרים אצל השלחן והנער בא והמים עוד נוטפים מעל בגדו, והאב גם כי נתמלא חמה עליו עם כל זה היה מתאפק ומחריש לעומת האורחים האלה, אבל היה יושב ומצפה מתי יגיע השעה אשר האורחים יתחילו לעמוד ללכת ויעשה בבנו ככל אשר יחפוץ, והנה אחד מהאורחים ראה והכיר בפני האב כי הוא נעצב מאד והוא נחרד לקחת נקמתו מבנו, והיה חפץ להציל אותו מידו אמר אל האב הנה אני רואה בך שאתה בכעס על הנער, שאל נא אותי ואספר לפניך גופא דעובדא היכי הוה, לאמר הנה בעד החלון ראיתי כי בנך הולך לבית הספר והגמרא בידו ובא שכור אחד נוכח פניו ודחף אותו אל המקום הזה, אבל הוא אינו חייב בדבר זה מאומה, נמצא אם כן ההבדל בין פעולת כל שארי האורחים ובין האורח האחד הזה כי כל שארי האורחים שהיו יושבים לא היה בכחם להטיב עמדו בלתי כל עוד שהמה יושבים, כי לא נאות בפניהם לבעל הבית לעשות רעש, אמנם כאשר ילכו לדרכם הלא יעשה עמו כאות נפשו, לא כן האורח האחד הזה כי הוא פעל אליו גם אחר שילכו כלם עם כל זה לא יוכל להכותו כי נתברר אליו שאינו חייב מאומה.
הנמשל כי משה ע"ה ראה כי יש בידו לבטל ולהשבית הגזירה עתה גם על ידי טענתו למה יאמרו מצרים וכו', אבל ענין מליצה כזאת אין בכחה להגן בלתי בדור ההוא בהיות עוד האורחים בחיים, אבל מה יהיה אחר כך כאשר יהיו המצריים אבודים והעון יהיה קיים, לכן בא משה בהכרח והראה פנים להוכיח אשר מתחלה לא היה מקום לכעוס על העון הזה וכנ"ל, וזאת תצליח לעולם בכל דור, וזהו למה יחרה אפך, והיה קשה להמדרש למה זה דבר דברים כאלה לכן אמרו הדא הוא דכתיב אנשי לצון יפיחו קריה כו', עד וחכמים ישיבו אף זה משה, שהשיב אפו של הקב"ה בסנגורים שלמד על ישראל, והענין יקר.
ואולי זהו הרצון במאמר וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו לאמר שפעלה מליצתו הראשונה להעביר מהם גם הכעס וכאלו הוא נוחם על מה שדבר מתחלה לעשות ומתחרט על התחלת הכעס:
ובזה נעמוד על מאמרם ז"ל במדרש: והנחם על הרעה לעמך אמר ר' חנינא בר אבא תהא התהות (פי' החרטה) מצויה לפניך, אמר לו הקב"ה מה אמרת והנחם על הרעה לעמך, חייך כך אני עושה שנאמר וינחם ה' על הרעה (פרשה מ"ג, ט'), וגם המאמר הזה לכאורה הוא משולל ההבנה עד מאד.
אמנם לדרכנו יתכן כאשר נעיר במאמר והנחם על הרעה שהוא מאמר סתום, ולמה לא אמר בפירוש והנחם על ההשמדה, וגם הקב"ה השיבו כלשון הזה חייך אני עושה כו' שנאמר וינחם ה' על הרעה, כאלו אינו רוצה לפרוט הדבר וסתם אותו בשם הכלל, כי מאמר רעה יכלול כל הקללות והכליונות. אבל יתכן על פי משל לעשיר אחד שהיה לו בן אויל וראה באצטרלוגיה שיהיה הבן ההוא ובניו אחריו אביונים גדולים דלים ורקים, נתן דעתו להכין בעבורו דברים אשר יעמדו ימים רבים עד שיספיקו לתשמיש בנו ובן בנו נינו ונכדו, וצוה על האורגים לארוג על מלבושים אריגה עבה וחזקה, ויבקר אחר אומן גדול לתפור מזה מלבושים עבור בנו הנ"ל ויהי בבוא הבעל מלאכה לקחת מדה שיהיו המלבושים תפורים כמדו, אמר לו האב חלילה לך מזה הלא תראה רוב השתדלותי אחר סחורה כזאת למען אשר יעמדו המלבושים לו ולזרעו אחריו, ואם כן מה יועיל לך מדתו טוב לך לעשותם בכוונה מכוונת בריוח מעט באופן שיהיו ראוים לכל אדם ללובשם.
הנמשל כי אם היתה תפלת משה ע"ה רק לשעה זאת היה באמת פורט בתפלתו ואומר והנחם על ההשמדה, לא כן עתה שתפלתו גם לדורות שלא ישלוט בהם מדת הדין היה מהכרח לו לסתום דבריו ואמר שם הכולל כל העונשים וזהו והנחם על הרעה למען תעמוד תפלתו לכל דור. ומעתה זהו מאמר המדרש והנחם על הרעה לעמך אמר ר' חנינא בר אבא תהא התהות מצויה לפניך (ומה שקרא להקב"ה תוהא ואמר התהות מצויה כו', נמשך למאמרם הקודם ויחל משה כו', שהתיר נדרו של יוצרו ואמר לו תהית, אמר לו הקב"ה תוהא אנא, וע"כ אמר עתה תהא התהות מצויה לפניך היינו שאתה רגיל להתחרט) והיינו גם לדורות אם יתעוררו עליהם גזירות ביום פקוד תהיה גם כן החרטה הזאת מועלת להם. אמר הקב"ה חייך מה אמרת והנחם על הרעה לכלול כל פרטי הרעות, גם אני אומר וינחם ה' על הרעה היינו בדרך כלל שיספיק גם לעתיד, והבן:
חלק יא
גמרא: אמרה כנסת ישראל רבנו של עולם שמא לא תשכח לי מעשה עגל כו' (ברכות ל"ב).
עיין באור המאמר להלן פרשת נשא, ובספרנו כוכב מיעקב בהפטרת פרשת נח, ופרשת אמור ופרשת עקב:
חלק יב
וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. (ל"ב, י"ד).
הנה הלשון הזה יתכן מאד לפי מאמר רז"ל כל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר, מנלן ממשה שלא נתבטל ממנו מאמר ואעשה אותך לגוי גדול, וזהו שאמר וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, אבל לא על הטובה אשר דבר לעשות למשה:
חלק יג
וישב משה אל ה' ויאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה וכו'. (ל"ב, ל"א).
הנראה בכונת המאמר עם דברי המדרש ויחל משה לשון חילוי (פירוש מתיקות) וכו' חולי מרירותן של ישראל ורפא אותם (פרשה מ"ג, ג'), ר"ל לא ששאל למחול עונם, אבל שאל להמתיק מרירותן, ולעילה זאת הפליג משה ע"ה לספר גודל הרע הנמצא בהם. ממש על דרך ב' אנשים שהיו מהלכים יחד מעיר לעיר לסבב על הפתחים והיה אחד מהם חולה גדול נגוע ומוכה בכל איבריו, ובכל מקום שבאו היה הבריא מזהיר אותו להתאמץ בכל כוחו להעלים מחלהו, שלא יהיו כולם מובדלים ממנו ולא יתנוהו לבוא אל שום בית, פעם ויהיו בדרך במלון והיה שם רופא גדול, ויאמר הבריא אל החולה עתה הנה עת להראות נגעי בשרך ולגלות כל מכאוביך למען יהיו מוחשין אל עיני הרופא וכל אשר תרבה לספר לפניו גודל כאבך כן תגדל רפואתך.
וזהו צחות לשונו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, היינו כי נפגמו וקלקלו בנפשותם מאד בחטא גדול וצריכים רפואה גדולה למכתם ולתקנם בלב טהור ורוח נכון:
עוד באופן אחר כי הנה האדון המייסר את עבדו הנה כאשר יגדל עון העבד יכהו מכה גדולה מצד החמה הגדולה הבוערת בקרבו, ולא ימנע עצמו מהכות אותו מדאגה פן ימות תחת ידו, לא כן האב המייסר בנו ברפואת תעלה, הנה כאשר תגדל מחלהו ויתרבו הרפואות שהוא צריך לקבלם עד שלא יוכל שאתם וימות מחמת מרירותם, הלא ימנע עצמו האב ולא יתן לו הרפואות אחרי אשר לא ייטיבו לו ומוטב שיחיה חיי שעה. וזהו למען שמך ה' וסלחת לעוני כי רב הוא (תהלים כ"ה, י"א) ר"ל אם תאמר לייסרני ברפואות היינו בתוכחות על עון הנה העון רב מאד ואיככה אוכל לקחת רפואות הראויות לערך העון הגדול הזה. וזהו גם כן מליצת משה ע"ה אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ואם כן למען שמך סלח:
עוד באור על זה עם באורנו בקול יעקב (שיר השירים על מאמר אל תראוני שאני שחרחורת) מדרשם ז"ל ויחל משה שנים עמדו כנגד מדת הדין, והאחד משה שנאמר עמד בפרץ לפניו עמד במקום הפורץ שדחה את השטן ועמד במקומו וכיון שאמר משה אנא חטא וכו', נסתלקו כל המקטריגים ואמרו מה לנו לקטרג מוטב שיקטרג בעצמו. ואמרנו שם כי על ידי שיתחיל משה בעצמו להגדיל החטא ותפס אומנתו לשעה ועמד במקומו וטען טענתו של שטן הנה על ידי זה דחה אותו והניח מלקטרג עוד, וזהו עמד במקום הפורץ כלומר לעשות מעשיו. וההבדל בזה אם יקטרג הוא או השטן, דע כי הדבר תלוי בתנועות המספר אם הוא מציע דבריו בתנועות של קטיגורים או שהוא מספר על דרך המתאונן ואומר הה מה נזדמן לידי, ממש כמי שהלביש את בנו מלבוש יקר מאד ויהי כצאתו החוצה ויקר מקרה שהלך סמוך לרקק מים ונפל לתוכו והשחית את לבושו, הנה כאשר יבוא בעצמו אצל אביו ויתאונן ויאמר אוי לי כי נפלתי למקום טיט ונתקלקל לבושי הנחמד בשגגה, הלא ודאי יחמול עליו אביו וינחמהו וידבר על לבו אל תירא בני כי אנכי אטהרנו, לא כן אם יבוא איש אחר ויספר לאביו, לא ראית מה עשה בנך, הלא הלך במקום חמר וקלקל כל בגדיו, הלא אז יבער כאש חמתו על הבן ההוא, וכן זאת היתה עצת משה עליו השלום כי השתדל לדחות את השטן במה שעמד במקומו לטעון טענותיו, והיתרון בזה כי הוא היה עושה בזה תנועות אחרות לא כתנועות המקטרג, וזהו ששאל והתאונן אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, והבן:
חלק יד
ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לוחות אבנים וכו'. ילקוט: מפני מה לוחות הראשונות מעשה שמים והשניות מעשה אדם, משל למלך שנשא אשה, והניר והלבלר משלו, עטרה משלו והכניסה לתוך ביתו, ראה אותה המלך שוחקת עם עבד אחד משלו קצף עליה והוציאה, בא שושבינה אצלו אמר לו, מרי, אין את היודע מהיכן נטלת אותה לא מבין עבדים גדוליה וכיון שגדלה ביניהן לבה גס בהן, אמר לו המלך ומה אתה מבקש, שאתרצה לה הבא הנייר והלבלר משלך והרי כתב ידי, כך אמר משה להקב"ה וכו' עד הבא הלוחות משלך והרי כתב ידי.
ביאור הדבר על פי משל לסוחר שהיה עושה מסחרו תמיד על ידי משולח והמשולח היה נאמן רוח מאד, ויהי אחרי מות המשולח הזה לקח משולח אחר והיה מהיר בעסקיו אך בלתי נאמן כאשר היה הראשון, רק מצד ההכרח לקח אותו כי אמר גם אם יגנוב הרבה עם כל זה אולי ירויח גם בעבורי, ויאמר אליו שילך אל הסופר שיכתוב לו כתב התעודה אשר ביניהם, ואמר לו כי כאשר תביא עמך הכתב אנכי אחתמהו ואתן ידי עליו באחרונה, התחיל האיש מתמיה לאמר למה אגרע אנכי מן הראשון שהיית כותב וחותם הכל בעצמך, ויאמר לו הלא תדע ההבדל כי הראשון הייתי יודע בו שכל פעולתו יהיה לי לבדי ע"כ כתבתי מכתב ההתקשרות בעצמי, אבל אתה הלא מה שתרויח תגנוב ותבוז לך, אך מאשר לך תאציל מעט גם בעבורי אחר אשר תשבע ותותר, לכן גם הכתב יהיה כך, אתה תכין הכתב וידי תהיה עליו לאחרונה.