אור ברסלב

אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ

פנחס

בלק

חלק א

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום (כ"ה, י"א).

וראוי להתבונן מפני מה זכה פינחס אל מה שלא זכה משה ולא אחיו אהרן שנאמר בו לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית (תהלים ק"ו, כ"ג) ולא פעם אחת עשה כמו שעשה פינחס רק פעמים רבות הציל את ישראל והשיב חמתו יתברך מעליהם בעגל ובמרגלים כו' ולא הובטח בברית שלום. ודוד המלך ע"ה הוסיף דברים כזה ואמר ויעמוד פינחס ויפלל ותעצר המגפה ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם (שם, שם, ל"א).

אמנם דע כי יסוד מוסד מששת ימי הבריאה אשר מידת הדין ושלוחי הדין ממונים ועומדים לדון כל עושי רשעה כמאמר ה' למשפט שמתו וצור להוכיח יסדתו (חבקוק א', י"ב). וגם כי כבר היו בעולם כמה צדיקים גדולים שעמדו נגד המידת הדין להרוס הדינים ולבטלם ע"י התעוררות הרחמים והחמלה, עכ"ז הלא לא פעלו רק טוב לישראל אבל הרסו את הדינים שלמעלה מלעשות את אשר עליהם לעשות. לא כן פינחס כי יצא ידי חובתו גם למעלה גם למטה אשר ע"ז יורה מאמר המדרש אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו (ריש פרשתנו).שפת היריעה והמאמר סתום וחתום.

אבל דע כי כבר יזדמן אחד שהיו עליו נושים הרבה ובכל עת אשר באו הנושים ליגוש אותו היה לו בעלי ריב אשר יעמדו למשפט בעבורו והיו ממציאים טענות וזכיות עד אשר דחו אותם מעליו, ואחר איזה ימים חזרו הבעלי חובות ויעמדו כמו נד והנושה בא לקחת, וימר לו מאד ובא אחד מאוהביו והתפשר עם כל הבע"ח וישלם להם עשרה למאה או יותר עד כי לקח מידם כל השטרי חוב שהיה להם עליו וקרע אותם וישרפם ופטרו מהם לשלום, הנה האוהב הזה הלא עשה עמו הרבה יותר מאשר עשו הראשונים כי הראשונים היו דוחים החוב מזמן לזמן אחר, אבל החוב נשאר חוב, לא כן האוהב הזה לא דחה אותו לזמן אחר רק שילם מכיסו ויקרע השטרי חוב עד שלא ישמע עוד קול נוגש מעתה.

הנמשל במעשה העגל בא המידת הדין ליגוש אותם ובא משה רבינו ע"ה ודחה אותו, ומה נאמר שם וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (שמות ל"ב, י"ד) היינו כי מנע נגישת החוב מעליהם אבל נאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם גו' (שם שם, ל"ד) ונדחה החוב לזמן אחר.

וכן במרגלים נאמר סלחתי כדברך (במדבר י"ד, כ') ונדחה החוב לזמן אחר כי נאמר ואולם חי אני גו' אם יראה איש באנשים האלה גו'. לא כן פינחס כי סילק את החוב מכל וכל כמבואר במדרש (סוף פרשת בלק): חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה (משלי ט"ז, י"ד) משל למלך שהיה עובר וסיעה של נערים עומדים, וקלל אחד מהם את המלך נתמלא המלך עליהם חמה בא תושב אחד שהיה מביניהם ונתן משטר אחד לאותו שקלל את המלך, מיד שככה חמתו של מלך, כך מי גרם להקב"ה שתשוב חמתו ולא יכלה את ישראל זה פנחס שנאמר ואיש חכם יכפרנה (פרשה כ' כ"ה). היינו כי בראותו שאחרים תובעים את כבודו, כש"כ אם אחד מבין המורדים עומד ונוקם נקמת המלך הלא יספיק גם מעט מן המעט, משא"כ אם המלך בעצמו היה תובע את עלבונו ודאי לא היה משכך חמתו בלתי אחר עשותו נקמה כיד המלך, א"כ הוא ממש כמו שאמרנו שסילק את החוב ואין מעתה על הלוה כלום, וכמאמר חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה.

וזהו פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם פעל למעלה כי ראה שיסולק החוב, ב. פעל למטה ולא כליתי את בנ"י בקנאתי ולכן בדין הוא שיטול שכרו. וזהו שסיים תחת אשר קנא לאלהיו הוא הא' למעלה, ב. ויכפר למטה על בני ישראל ראוי למדוד לו כמעשהו, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום שיהיה שלומו למעלה ולמטה כמו שיתבאר לפנינו.

ומעתה ההבדל בין ב' סוגי המפייסים האלה הוא מה אשר חז"ל זכרוהו ועון עצמו אינו נמחק (ראש השנה י"ז) מאריך רוחי' וגבי דיליה (בבא קמא נ'), וכן היה בגלות מצרים שדחו הגלות לבבל לעילם כו' וכן בעגל וביום פקדי גו', וא"כ גם אם היא טובה להם עכ"ז הלא רעות במגורה בקרבה להרע לבניהם אחריהם. לא כן הטובה אשר עשה פינחס ששילם את הכל וקרע את השטר חוב ועשה למידת הדין כראוי לא השאיר אחריו מאומה. וזהו ויעמוד פינחס ויפלל ותעצר המגפה ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם. והבן.

עוד נראה בהבנת דברי המדרש בדין הוא שיטול שכרו בהתעורר תחלה על מאמר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, אשר רבותינו פירשו שזה הוא הבטחה שנתן לו חיי עולם כאמרם ז"ל (ריש פרשתנו) שעדיין הוא קיים וכן הוא אומר בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב', ה') ומאמר שלום אצלנו אינו כ"א הצלה מן המקרים שיזדמנו כמו מלחמה, וכדומה מן המקרים המתרגשים, אבל הנראה לדעתי בבאור זה ע"ד מאמר קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו (איוב ג', י"ט) משל לחברת סוחרים היו נוסעים עם סחורתם ועברו ימים ונהרות, והדרך היה משובש גם בגייסות, ועשיר אחד התעבר עם הקטן ממנו וזה לא היה כמחריש אבל התקוטט עם העשיר, ויאמר אליו העשיר לא דמיתי עליך שתהיה עז פנים כזה שלא תקבל מרות מאת הגדול ממך, ויענה ויאמר כל הימים אשר אנחנו בדרך בלב ימים מה שיש לך אינו שלך כי כרגע אפשר שיזדמן מה שיזדמן, או שודדים יבואו ויקחו את הכל, בלתי בבואנו לשלום לבתינו עם הסחורות ועם הרכוש או אז נדע מי הוא הגדול ומי הוא הקטן.

הנמשל כי כל הימים אשר האדם בעוה"ז הוא ממש באותה סכנה אשר האניה בלב ים כמאמר המליץ (בחינות עולם פ' ח') העולם ים זועף כו'. וידענו מכל גדולי ישראל אשר בכל ימי חייהם היו בחיל ורתת בפחד ורעד כמאמר ואל תאמין בעצמך עד יום מותך (אבות ב') ומי לנו גדול מיעקב אבינו ודוד המלך ע"ה והיו דואגים וחרדים כל הימים, כי כל עוד אשר האדם פה אינו בטוח בעצמו שלא ילכד ח"ו במכמור היצר המתגבר עליו בכל יום ומתחדש עליו, ולוחם עמו בכל יום. וא"כ אם הקב"ה יתן מתנה אל פינחס שיחיה לעולם עוד אין זו מתנה כי יאריכו לו ימי הסכנה וירבו ימי הפחד, כמאמר הנזכר קטן וגדול אך שם הוא, שמה נודע האמת מי הוא הגדול ומי הוא הקטן, לא בעודו בדרך במקום סכנה. לכן הקדים הקב"ה והודיע אותו כי מהיום הוא מוציא אותו מן הסכנה והנני נותן לו את בריתי שלום מכל מקרים המתרגשים ולא תקום ולא תהיה עליו מלחמה מכל צר ומכל צד ומעתה יערבו לו החיים. וכאמרם ז"ל מפני מה נגזרה מיתה על הצדיקים אלא כל זמן שהם חיים הם נלחמים עם יצרם כיון שהם מתים הם נחים שנאמר ושם ינוחו יגיעי כח (איוב ג', י"ז) (בראשית רבה ט') לכן אחר אשר פינחס נעשה חפשי מכל פגעי העוה"ז ומכל מיני אחריות וסכנת הדרך למה לו למות, עליו לא נאמר ושם ינוחו גו' כי הוא ינוח גם פה, לכן בדין הוא שיטול שכרו. וזהו לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום וממילא נשמע שיחיה חיי עולם כי למה ימות, וזהו בריתי היתה אתו החיים והשלום:

עוד נראה בזה בהקדים מאמר והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות (אבות ב'). ויש להתעורר בזה כי הלא אחר שאינו יודע מתן שכרן ודאי לא יבחור החמורה מן הקלה. והנראה על דרך מאמר ר' חייא שאמר אל הבעה"ב שהביא שלחן של זהב לפניו בשבת אשריך שזכית לכך וברוך המקום שזיכך לכך (שבת קי"ט). וכבר ביארנו המאמר במקום אחר כי ר"ל כי הקב"ה התנהג עמו כמנהגו עם כל הצדיקים אשר בשכר העבודה שהם עובדים אותו יתברך הוא נותן להם תוספת עבודה כמו שעשה אל המילדות שנאמר ותחיין את הילדים (שמות א', י"ח) והיה שכרן ויעש להם בתים בתי כהונה בתי לויה, וזהו מתן שכרן של מצות כלומר שהוא מזכה אותם במצות ומגלגל להם עבודה נוספת לעבדו ביתר שאת ויתר עז. וכן בשירת משה נאמר תביאמו ותטעמו גו' מכון לשבתך פעלת ה' (שם ט"ו, י"ז) ואמרו בית המקדש של מטה מכוון כנגד ביהמ"ק של מעלה ומה השמיעו אותנו חז"ל בזה, רק שלא יקשה עלינו לאמר מה יתרון אלינו בארץ ישראל ובעבודת ביהמ"ק, לזה אמרו ביהמ"ק של מטה מכוון נגד ביהמ"ק של מעלה ואם כן מה תשאל על שכר השכר ממילא יבוא כי הוא משועבד אל העובד ע"פ הדין, וזהו מאמר מכון לשבתך כי הביהמ"ק של מעלה מוריד הטוב ומשפיע הברכה אל העובד בביהמ"ק של מטה.

והוא ממש דבר ההבטחה אשר לפינחס והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, ואם אמנם לעת עתה העבודה היא שכרו. שכרו הטוב ממילא יבוא כי מדת הקב"ה אינה כמדת בשר ודם כי בשר ודם כל עוד שלא השיג שכרו עוד אינו בטוח בגמולו לא כן אצל הקב"ה כי עיקר ברכתו הוא להשיג עבודה נוספת והשכר מעצמו יהיה נמשך וזהו בדין הוא שיטול שכרו כאומר הלא ממילא יטול שכרו פרי עבודתו כי נוצר תאנה הלא יאכל פריה:

עוד יתכן בבאור מאמר בדין הוא שיטול שכרו כי הנה בהתבונן במצות ובשכר המצות הלא נמצא ונראה כי יש עשה מעשה גדולה ופעולתה מעוטה. כמו שמספר הנביא ע"ה שהמה שואלים ומתמיהים למה צמנו ולא ראית כו' (ישעיה נ"ח, ג') כי מעשה הצום הוא ענין קשה על האדם ועכ"ז פעולתו מעוטה כי הוא דבר שאינו מצוה מפורשת בתורה מפי ה' יתברך א"כ עדיין לא קיים שום מ"ע יום ענות אדם נפשו, מלבד צום יוה"כ, וכל שאינו מצווה ועושה אין לו התייחסות עם המצווה ועושה. ויש בהיפך כי הוא עשה מעשה קטנה ופעולתה גדולה, כמו מי שקונה ציצית ותפילין בעד ג' או ד' זהובים ומניחן כל ימי חייו. אבל פינחס עשה מעשה גדולה ונפלאה ופעולתה גם כן גדולה ונפלאה, פינחס עשה מעשה שהפקיר חייו לחלוטין כאמרם ז"ל שיצאתה נשמתו מחמת פחדו ולולא הי"ב נסים שעשה עמו הקב"ה לא היה לו חיים, וגם פעולתו אין לה שיעור שהשיב חמת ה' אשר כבר יצאה חמתו לכלות כל ישראל והוא השיב חמתו מעל בני ישראל, ולכן בדין היה שיטול שכרו.

וזהו לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום והרצון בזה בהקדים מאמר אליהוא בן ברכאל אך אמרת באזני וקול מלין אשמע זך אני בלי פשע כו' הן זאת לא צדקת אענך כי ירבה אלוה מאנוש (איוב ל"ג, ח'-י"ב). מאמר הן זאת נראה כוונתו כמו מי שמכריח דבר מני' וביה, כמאמר ה' אל משה מזה בידך (שמות ד', ב'), ובמדרש מזה שבידך אתה לוקה. והרצון בזה כי הנה כבר אמרו חז"ל משביעים את הנשמה כו' ואפילו כל העולם אומרים עליך צדיק אתה היה בעיניך כרשע (נדה ל', ב') והוא מדה מחוייבת ליראי ה' וחושבי שמו שתגדל יראתם את ה' עד שיחייבו את עצמם על עבודה כפולה ומכופלת עד שעבודתם וצדקתם אינם כלום בעיניהם, עד שכמה מגדולי אבותינו הקדושים אמרו ואנכי עפר ואפר (בראשית י"ח, כ"ז), ואנחנו מה, וא"כ אותו שהוא צדיק בעיני עצמו אין לך ראיה גדולה יותר מזה כי ודאי הוא חסר ואין בו יראת שמים.

וזהו מאמר הן זאת לא צדקת אענך פי' מזה עצמו שאתה מתפאר בצדקתך יש לך ראיה על חסרונך, וזהו כי ירבה אלוה מאנוש פי' כי הקב"ה ראוי לעבוד אותו יותר ויותר מאשר יחשוב אנוש, ואתה נותן שיעור לעבודתו יתברך ותאמר הן תנואות עלי ימצא.

וכן מצאנו בדוד המלך עליו השלום שאמר הודיעני ה' קצי כו' (תהילים ל"ט, ה') כלומר הודיעני מה יהיה סופי אם אשלים חקי, השיב לו גזרה היא מלפני שאין מודיעים כו' והטעם - כי לעולם אין האדם יוצא ידי חובתו על פי דין כי אם חסדי ה' כי לא תמנו, וגם ואת אינו בטוח כאמרם ז"ל לבעי אינש רחמי עד זבולא בתרייתא שלמא (ברכות ח', א') והנה פינחס זכה שהודיעו אותו שלמותו עד לעולם, מה שלא זכה זולתו לכן יפה אמר המדרש בדין הוא שיטול שכרו, ולכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום:

חלק ב

ובסמוך: גדול השלום שנתן לפינחס שאין העולם מתנהג אלא בשלום והתורה כלה שלום שנאמר וכל נתיבותיה שלום (משלי ג', י"ז) ואם בא אדם מן הדרך שואלים לו שלום, וכן שחרית וערבית שואלים בשלום כו' (פרשה כ"א, א').

הנה מכל הראיות שמביא המדרש נראה כי מאמר שלום מורה על דבר העומד על שלמותו, כמאמר שלמה המלך ע"ה ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף כו' (קהלת ג', י"ד) לכן שואלים לעוברי דרכים וכדומה השלום לך, ולא חסרת דבר בדרך או בלילה, כי המה עלולים להשיג בהם ח"ו פגם וחסרון. והוא מה שאמרו במדרש אמר לו מה תעשה בכאן אמר לו ליטול נשמתך באתי אמר לו אין אתה נוטל נשמתי יש בי כח מכל באי עולם, אני נולדתי מהול ולא נצרכתי למוהלני ובו ביום שנולדתי הלכתי ברגלי ודברתי עם אבי ואמי כו' (סוף ברכה). והדברים מפליאים וכי אין למשה מעלות אחרות היותר גדולות ונפלאות, כי הלא משה עלה למרום, ונתגשש עם המלאכים, וכדומה מעשים נפלאים עד אין שיעור.

אבל הענין כך הוא כי זה כלל גדול שאין הברכה מצויה בלתי על דבר שלם, ואין הס"א מצויה בלתי על דברים פגומים ולכן אמר לו משה רבינו ע"ה אין שלום אמר ה' לרשעים היינו לא ישלוט בי כי אני שלם, והוא טען ואמר הלא ברית כרותה לו שכל הנשמות נמסרות בידו כי קודם מיתתם הם מתחסרים משלמותם כמאמר המדרש (ב"ר מ"ב) כל עמת שבא כן ילך כמה דאתא בחליטין כן הוא אזל בחליטין (עיין מ"כ). ע"ז אמר לו משה אין אני כשאר בני אדם שנבראו חסרים ולכן מוכרחים להגיע קודם מותם אל חסרונם לא כן אנכי כי יצאתי מבטן אמי שלם והלכתי ודברתי תיכף עם אבי ואמי ולכן גם עתה אני לא אחסר מאומה, ואין שלום אמר ה' לרשעים.

ונשוב אל הענין שאמרו גדול השלום היינו כי אם נזכה שיהיה הכל על שלמותו כמו שנבראו אין עוד טובה גדולה יותר מזה. וכן התורה אינה רק להשלים האדם שיהיה בשלמותו ושיהיה העולם על שלמותו כמאמר וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם כו'. וזהו מאמר באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט (משלי ח', כ') היינו מה שאנחנו רואים הקב"ה מדקדק עם הצדיקים לאין שיעור עד שאמרו איזהו חסיד המתחסד עם קונו, לזה העיר אותנו ואמר כי הוא על דרך שאמרו במדרש (פ' אמור) על ד' מינים שבלולב הערבה היא נגד הריקנין שבישראל אמר הקב"ה לכלותם א"א אלא יהיו באגודה אחת וישלימו הטובים במותר עבודתם את החסרים ושלמותם. וזהו בארח צדקה אהלך במה שהגדולים מוותרים בעבודתם בין הכל אהלך בתוך נתיבות משפט.

וזהו תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם כי ע"י הת"ח והצדיקים ישלימו את הפחותים בעם. ואמר יהי שלום בחילך פי' בממונך וכן שלוה בארמנותיך, וכי תאמר בלבבך מה לו לייגע את עצמו כדי להשלים גם אחרים, לזה אמר למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך.

משל אחד השאיר אחריו עושר גדול והיה לו ב' בנים, חכם וסכל ונתן כל הונו ורכושו אל החכם, אבל גזר עליו שיקח את השוטה אצלו אל שלחנו ויספיק לו כל מחסוריו, לימים שמע אחד על החכם איך הוא קובל ומצטער על השוטה הזה שהוא יושב בביתו אוכל מפתו כו' הוכיח אותו ואמר לו למה לא תזכור כל העושר אשר לקחת בידך בעבורו.

וזהו למען אתי ורעי אדברה נא שלום בך כי בשבילם תקבל חלקם הטוב:

חלק ג

ושם איש ישראל המוכה גו' זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני (כ"ה, י"ד). מדרש: כשם שהקדוש ב"ה מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם פינחס בן אלעזר בן אהרן, כך הקב"ה מתעסק בגנותן של רשעים לפרסמן בעולם, פינחס פירסם לשבח זמרי בן סלוא לגנאי, עליהם נאמר זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב (משלי י', ז') (פרשה כ"א, ג').

ולבאר הדברים האלה נזכיר מאמר זכור את אשר עשה לך עמלק גו' והיה בהניח גו' תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח (דברים כ"ה, י"ז). וראוי לבאר ענין הכפל הזה תחלה הזהיר זכור גו' ואח"כ הזהיר גם כן על השכחה לא תשכח, הלא דבר הוא!

דע כי כבר בארנו מאמר כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה (משלי ט"ז, ד') אשר לכאורה אין קשר אל ב' ענינים אלה במקרא אחד, אבל החכם ע"ה רצה להעיר את לבבנו לאמר כי האמנם הצדיקים אשר בעולם פעולתם ידוע וגלוי לכלם, אשרם וטובם ותיקונם בעליל לארץ, אבל הרשעים מה פעולתם במציאותם בעולם הלא מאפס ותוהו נחשבו. אי ע"ז בא החכם הנבחר הזה ע"ה ואמר כי לא כן הדברים, כי יש ויש פעולה טובה ונפלאה גם בעמל הרשעים, גם כי כפי הנראה יתנו מגרעת במכסם לה' ויגנבו דים מסכום מעשי עבודתו יתברך והעלם יעלימו והיה במחשך מעשיהם ועושים כל רע בעיני ה' יתברך, עכ"ז אין נגרע מהעבודה דבר על ידם אבל עוד יוסיפו תת כח בעבודת השי"ת ביתר שאת ויתר עז, ממש כבושת גנב כי ימצא כי בהלכד רשע אחד במזורי הרשת במכמורי המשפט הלא ינהם ככפיר ושאגה לו כלביא יפה דנת יפה חייבת (עי' מדרש ריש וארא) וישבע לה' באמת עד דור העשירי להזהר עוד ממעשים כהם, ויפיל בקרב מחנהו אימה ופחד על האנשים כלם ויהי מורא שמים עליהם כמאמר כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל (ישעיה כ"ו, ט'). ומעתה יפה אמר שלמה המלך ע"ה כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה גם זה פעל למענהו, כי מיום רעה אשר אל הרשע יסובב ג"כ פעולה טובה לכבוד אלהים יתברך ולכבוד תורתו (ואם רצונך לעיין למעלה פרשת וארא כתבנו שמה באור נחמד על מאמר לא כן הרשעים כי אם כמוץ גו' עיי"ש וינעם לך).

כלל הדברים כי הקב"ה כתב בתורתו הקדושה אשר עיקרה הוא ספר המצות, ויש בספר זה כמה ספורים, ספור הצלחת אברהם אבינו אצל פרעה, והצלחת יצחק, והצלחת יוסף, וכדומה מן המעשיות, וכן כתבה התורה מעשה קרח ועדתו, מעשה זמרי בן סלוא, ומה לדברים כאלה תוך ספר המצות, אבל הוא הדבר שדברנו כי במעשה הצדיקים היתה כוונת הקב"ה להציע לפנינו, לאמר הלא ראו גמול הטוב אשר אל תמימי דרך, לכו גם אתם בדרך זו הלכו אבותיכם למען תזכו גם אתם אל הגדולה והכבוד אשר זכו הם. וכן כתבה התורה מעשה האנשים הרשעים ואחריתם המר, לאמר ראו נא מה הגיע אל העוזב אורח והולך אחר תאותו מה היה אחריתו, ותצא פעולה טובה מזה להשקיט המית התאוה ולהסגיר את עצמו בבריח ארמון שלא לעשות כמו שעשה פלוני שלא יגיענו העונש אשר הגיע לפלוני, כמאמר זכרון לבני ישראל גו' ולא יהיה כקרח וכעדתו גו' (במדבר י"ז, ה'). וזהו מאמר המדרש כשם שהקב"ה מתעסק לספר בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם כדי שעל ידיהם יבחרו הדורות במעשי הצדיקים האלה שיעשו גם הם כמעשיהם, כך הקב"ה מתעסק לספר בגנותן של רשעים לפרסמן בעולם כי על ידיהם יתרחק האדם מן העבירות אשר עשו הם, כי יראה הרעה אשר מצאה אותם ועי"כ יהיה זריז להמלט על נפשו להנזר מן מעשים כהם.

אבל ההבדל בין שני סוגי הספורים האלה סיים המדרש ואמר, ועליהם נאמר זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב. ואתה הסכת ושמע משל לסוחר זקן אשר גמר אומר שלא לנסוע עוד למרחקים להביא סחורותיו, רק ישלח את בנו הרך לחנך אותו במסחרים בעודו חי, ואמו עשתה לו הכנה גדולה כמה מיני מלבושים לפי התחלפות האויר, וכמה מיני מטעמים לדרך, כמה מיני מגדנות, ובתוך כך בא על זכרונה כי הנער הזה יש לו מחלה ר"ל המתעוררת בו לפרקים, רק כבר יודעים את רפואתו ותרץ אל הבית תעלה לעשות את הסמים האלה, ויהי טרם נסיעתו ותקרא אליו אמו לאמר ראה נא בני היקר איך הנחתי המטעמים תוך הארגז מצד זה, ובצד השני המגדנות והיין בזוית זה, והיא מברכת אותו בעת הטמנתה המאכלים ההם לאמר בני היקר אל תקמץ בהם אכול בני יערב לך יבושם לך, ובתוך כך בא לידה הצלוחית עם הסמים והיא גונחת מכאב לב ואומרת לו בני בני זכור נא כי מצד זה אני נותן הצלוחית עם הסמים, הלואי שלא תצטרך לזה ורעה אליך לא תאונה, וחלילה תצטרך זכור כי במקום זה אני מעמידה אותם, בכל המאכלים ובכל המטעמים והמשקים אשר הטמינה לפניו היתה מברכת אותו פעם ושתים שיערב לו ויבושם לו, ומדוע לא ברכה אותו כן באחזה בידה הצלוחית עם הסמים לאמר לו יערב לך כו', יען כי המטעמים הכינה לו אמו שיאכל אותם בהיותו בריא ע"כ בכל חפץ לבבה ברכה אותו שיערבו לו כל אלה ושלא יקמץ בהם, משא"כ הצלוחית עם סמים מרים כלענה הלא לא הכינה לו זאת רק מדאגה פן יקרה לו ח"ו מקרהו ויצטרך על כן ההכרח לו לקחת אותם, אבל למה לו להיות חולה ושיצטרך לקבל רפואות הלא יותר טוב שיהיה בריא וחזק ולא יצטרך אליהם ולפעולתם:

הנמשל הקדוש ב"ה הכין אל בני ישראל כמה מיני מטעמים וכמה מיני מגדנות, היינו ההצלחה שהיה לאברהם ויצחק אצל פרעה ואצל אבימלך, ההצלחה שהיה ליוסף במצרים, למען אשר נחמוד גם אנחנו ללכת בדרכים ההם להשיג ג"כ הצלחות כאלה. וכן הכין לפנינו כמה מיני סמים לאמר חלילה פן יקרה את אחד ח"ו מקרה חולי שיתאוה לעשות את אשר עשה קרח ואת אשר עשה זמרי בן סלוא, יש לפניו להביט ולהתבונן בעונש המר אשר הגיע על העושה הרעה הגדולה הזאת ועי"ז ידע להזהר עוד. וזהו כשם שהקב"ה מתעסק לספר בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם כך הקדוש ב"ה מתעסק לספר בגנותן של רשעים לפרסמן בעולם. אבל ההבדל ביניהם ביאר ואמר ועליהם נאמר זכר צדיק לברכה פי' במקום שהוא מזכיר את הצדיק הלא הוא חפץ בברכה, לאמר אכול בני דבש כי מתוק ויערב לך יבושם לך, עשה גם אתה כמעשה שעשה הוא ותזכה ג"כ להצלחה זאת. אבל ושם רשעים יותר טוב שירקב כי למה תהיה חולה ותצטרך לקבל רפואותיו, הלא יותר טוב שיהיה בריא וחזק ולא תצטרך להתרפאות ממקרי הרשעים ופורעניותיהם (ובזה תקנו ז"ל דקדוק גדול במקרא זה כי ראוי היה לכתוב דבר והפכו זכר צדיק לברכה ושם רשעים לקללה ודו"ק) ולא נצטרך להם ואל פעולתם וזכרונם:

זהו ממש זכור את אשר עשה לך עמלק גו' והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב תמחה את זכר עמלק גו'. כלומר תהיה בריא אולם בעבודת השי"ת, עד שלא תצטרך להעלות אותו על זכרונך מה קרה אותו בעבור רוע מעשיו ומדותיו המגונות אשר רמז הכתוב עליהם אשר קרך בדרך ויזנב בך גו' (עי' ילקוט סוף בשלח), כי יותר טוב לך שתהיה נקי מכל הרהור רע ולא תצטרך להתרפאות על ידו, שלא יהיה על מה להעלות זכרונו, אבל עכ"ז לא תשכח. ממש כדברי אמו של הנער הנזכר על צלוחית הסמים אשר בהגיע זה לידה תקרא את בנה ותאמר לו ראה בנו הצלוחית הזה במקום זה אני מניחו, והלואי שלא תצטרך לא לסמים ולא לרפואות מוטב תבוא לביתך בשלום ואני אשפוך אותם החוצה, ואחר כל הדברים האלה תסיים ותאמר עכ"ז בני היקר אל תשכח את הסמים פן ח"ו תצטרך להם ותוכל להציל נפשך על ידם מן המות, זהו ממש מאמר תמחה את זכר עמלק גו' ועכ"ז אל תשכח מדאגה פן גו':

חלק ד

יפקד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה (כ"ז, ט"ז). מדרש: אם רואה הרבה אוכלוסין של ישראל אומר ברוך חכם הרזים (ברכות נ"ח, א') כשם שאין פרצופיהן שוות זו לזו כך אין דעתם שוות זו לזו אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו בבקשה ממך מנה עליהם מנהיג שיהיה סובלם כל אחד ואחד לפי דעתו.שפת היריעה

דע כי כבר מתבאר מפי חכמי אמת ז"ל שהתורה בכללותיה ופרטיה בשלמותה היא צריכה לששים רבוא לכל הפחות, יען כי הוראתה ויפעתה ונוגה קרני אורה וקיומה לא ישלם מבלעדי ידיעות כל החכמות והוא משא של ששים רבוא כל אחד נושא חלקו אם מעט ואם הרבה כי אין מציאות אל הרבוי כ"א בהצטרפות המעטים, כאמרם ז"ל אלף נכנסים למקרא יוצא מהם מאה למשנה כו' (ויקרא רבה פרשה ב', א'). וכן היו צריכים תמיד אל שבעים זקנים אשר בהם היו כל החכמות וכל אחד היה לו מהם כפי יכלתו, והקב"ה הוא המשביר אל כל דור ומחלק ונותן לכל איש דעת וחפץ ורצון לעסוק בחלקו עד אשר בין כלם יהיה מציאות אל החכמות כלם, כאמרם ז"ל על מאמר הוא עשך ויכוננך (דברים ל"ב, ו') כרכא דכולא ביה. והברכה היא הוראה אל השם יתברך שנתן לכל אחד ואחד חלקו הפרטי כפי כחו הראוי לו. ואל תאמר כי בדרך מקרה היתה זאת להם מה שכל אחד נושא חלקו המיוחד אל השלמת התורה, לא כן הדברים כ"א בהשגחה נפלאה ומאת ה' היתה זאת. כמו שארז"ל לעשות לרוח משקל (איוב כ"ח, כ"ה) יש זוכה למקרא יש למשנה ויש לתלמוד ויש להגדה ויש זוכה לכולם (ויקרא רבה פרשה ט"ו, ב') כאמרם ז"ל על שלמה המלך ע"ה (במדרש חקת) ויתן אלהים חכמה לשלמה וכו' כחול אשר על שפת הים (מלכים א' ה', ט') נתן לו חכמה נגד כל ישראל שהם כחול אשר על שפת הים (פרשה י"ט, ג'). והמופת ע"י שכל החלקים באו אל יד המקבלים רק בהשגחה ולא בדרך מקרה הלא על זה יש עדות נאמנה - השתנות הפרצופים אשר לזה פנים בינונות ולזה פנים מסבירות ולזה פנים שוחקות, ועוד שאר להם מן השינויים כמבואר בחכמת הפרצופים. וזה לעד ולראיה כי הקורא הדורות ראה והכין הנפשות האלה לקבל חלק מיוחד כל אחד לפי כחו, וכן צר צורה מתייחסת אל כל אחד ואחד לפי הנאות אל הכח אשר בנפשו, וע"כ ראוי לברך ברוך חכם הרזים כי ודאי בהשגחה השפיע המשפיע העליון יתברך את החכמות האלה לכל אחד, והעד ע"ז הפרצופין כשם שאין פרצופיהן שוות כו', והבן.שפת היריעה

חלק ה

ביום השמיני עצרת תהיה לכם (כ"ט, ל"ה). מדרש: יספת לגוי ה' יספת לגוי נכבדת (ישעיה כ"ו, ט"ו) אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה עליך ליתן לנו את המועדים ועלינו להיות מקריבים לפניך (פרשה כ"א, נ"ג).

באור זה על דרך אב נותן מתנות לבניו, אחד מקבלם וגונז אותם להיות לו למשמרת, ואחד קבל המתנות מיד אביו והולך ומשחק בקוביא והפסיד המתנות שנתן לו אביו, ודאי אין מהראוי אל האב שיתן לו מתנות אחרות תחתיהן, אחר אשר לא לו יהיו כי דרכו לילך ולהזיק ולהפסיד, והמשחק בקוביא עם הנער הזה הלא הוא אין לו קורבה עם אביו שתשאר טובתו אצלו, ועוד גם זאת כי הבן אשר טובת אביו בידו שמורה וערוכה הוא יעורר כל חפצי לבבו להחזיק טובה לאביו על שהטיב עמו ונתן לו מתנות יקרות כאלה, אבל הנבל הזה על מה ולמה יבוא להחזיק טובה לאביו אם הטובות כבר אבודים ממנו.

כן אנחנו כאשר יוסיף הקב"ה מתנה טובה אלינו, כמו מועדי ה' מקראי קודש, אנחנו שמחים מאד בעבודת היום הנכבד והטובה היא נשארת שמורה וערוכה בידינו ואין אל אחרים ממנה כל מאומה. לא כן הזולת כי הוא מרבה לא לו, היינו ישתה וישכר ויעלה שכר לאחרים והוא ישתכר בו הרבה יותר ממה שהכניס אל תוך פיו.

וזהו שהכפיל ואמר יספת לגוי ה' (בהיותך מוסיף טובה אל אחד יספת לגוי אחר והוא ירויח ואצלו תשאר הברכה, אבל אצלנו) כאשר תוסיף ברכה וטוב אל הגוי הקדוש הזה, וזהו יספת לגוי ה' יספת לגוי, כלומר לו לעצמו, ולכן נכבדת כי ראוי אלינו להודות לך על טובותיך ולברך את שמך על הברכה אשר השגנו אבל רחקת כל קצוי ארץ.

חלק ו

והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה' פר בן בקר אחד איל אחד (כ"ט, ל"ו). גמרא: משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה, ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך כו' (סוכה נ"ה, ב').שפת היריעה

ועילת הדבר מפני מה פיחת הכתוב קרבן יום השמיני מכל ימי החג אשר לכאורה הוא כמו גנות לישראל שאין ערבות בקרבנותיהם כמו בקרבנות הזולת.

אבל הדבר מובן מאד ע"פ משל לעשיר נסע לדרך רחוקה, ובניו גם בני אשתו (אשר ילדה מבעלה הראשון) כולם מחכים את יום בואו, וכאשר בא מן הדרך הביא אל בני אשתו מתנות גדולות ולבניו מתנות קטנות, ושאלו אותו וכי בני אשתך חביבים אצלך יותר מבניך, אמר ח"ו רק רצוני שישמחו כלם ביום בואי לביתי, וא"כ הבנים זרים אין להם שמחה כ"א בהמתנות אשר תמצא ידם לכן ראיתי נכון להרבות להם להרבות שמחתם, לא כן פרי בטני הלא לקלון וחרפה היתה זאת אם תתערב בשמחתם שמחת המתנות, כי המה ששים ושמחים שמחה שלמה בראותם פני אביהם וגם אני אשמח בהם.

הנמשל כי כל העמים אין הקב"ה שמח בהם ולכן מהצורך להם קרבנות הרבה שיהיה לריח ניחוח ובכלל זה יערב זכרונם, לא כן ישראל שהם בעצמם ערבים מאד לפני אביהם שבשמים ולמה לנו להרבות באמצעיים. וזהו מ"ש עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך, ר"ל כל שעשועי יהיה רק עמך:

חלק ז

ובגמרא: נוגי ממועד אספתי ממך היו (צפניה ג', י"ח) וכו' כדמתרגם רב יוסף תברא אתי על שונאיהון דבית ישראל על דאחרי זמני מועדים דירושלים (ברכות כ"ח, א').

דע כי בזמן שהיה בית המקדש קיים היה מקום מיוחד לישראל לקבוע שמחתם שמה כמאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם (דברים י"ב, י"ב) וכמאמר יפה נוף משוש כל הארץ גו' (תהלים מ"ח, י"ב). ועל זמן החורבן אמר והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה (ירמיה ז', ל"ד) כי מאותו זמן אין עוד מקום קבוע אל השמחה אחר אשר שמחתנו תלוים ביד הזולת, כמאמר נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו (תהלים ד', ח') וזהו מאמר איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר (שם קל"ז, ד') ואיך אנשי ארץ ישראל קוראים מקרא זה הלא המה יושבים במקום שישבו אבותינו מעולם במקום הקודש, אולם הכוונה לכלול במאמר זה את הדברים שאמרנו, כי מה טוב ומה נעים היה בעת אשר צוה ה' את הברכה באחוזתנו ובנחלתנו ואדמתנו, לא כן עתה כי שמחתנו היא כאשר תבוא השפע לאדמת נכר, וזהו איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר, על הטוב אשר השפיע ליד זרים אשר ברבות הטובה נאכל גם אנחנו:

ודע כי גם בזמן השמחה היה ראוי שלא נשמח לולא שהכתוב אומר אלינו אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה מאת ה' היתה זאת גו' זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו (תהלים קי"ח, כ"ב). ירצה כי אותם אשר הם עיקר ויסוד אל העולם מאסו הבונים אותם לאמר כי עיקר השפע בא רק בעבורם, כי לדעתם אין זכרון לישראל אצל אביהם שבשמים, לכן סיים ואמר זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, ובמדרש (ריש שיר השירים): בו בהקב"ה.

והדמיון בזה לעשיר נסע למרחקים ונתעכב בדרך ימים רבים, ולו בן יחיד יקר ונחמד, והוא מאשתו הראשונה ועתה אשה אחרת לקח, וגם לה בן מבעלה הראשון, ויהי כאשר בא לביתו היה ירא ודואג לתת מתנות לבנו יחידו שלא תקניטנו אשתו, ולמען לחתום את פיה ויפתח את שקו והוציא תחלה מתנות לבן אשתו, אבל עכ"ז בנו מחמדו שמח הרבה יותר ממנו כי הוא כל ששונו היה עם אביו לבד, וכמאמר הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך (שיר השירים א', ד') כי אנחנו שמחים בהתקרבות אבינו יתברך שמו עמנו יחד.

וזהו התנצלות הקב"ה נוגי ממועד אספתי ממך היו ומתרגם ר"י תברא על שונאיהון דישראל דמאחרי זמני מועדים, והוא ממש הענין המדובר לאמר כי מה שאין עתה השמחה שלמה ותלויה בזמן ומועד הקבוע לשמחה כי אין לנו עתה שדה וכרם לשמוח באסיפת מעשינו מן השדה, אבל עכ"ז הלא ההפסד הזה ממך היה,יריעות האהל כלומר רק ידינו עשו אלה לנו ואנחנו היינו במעל הזה ועינינו צופות וכלות כל היום שיחזיר הקב"ה אלינו השמחה כימים מקדם בתתו אלינו נחלת שדה וכרם, לא כאשר אנחנו שמחים עתה בהצלחת הזולת שאין לשמחה זאת לא זמן ולא מקום קבוע כ"א כמאמר ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו גו' (ישעיה ל"ה, י') ר"ל כי עם בציון ישב בירושלים יבואו לציון ברנה, היינו לקבוע שמה מקום השמחה, והטעם ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה, לא כאשר עתה השמחה היא מעורבת ביגון ואנחה כאמרם ז"ל אין לך כל רגל שלא בא בולשת לציפורי (שבת קמ"ה, ב'):

תוכן העניינים

אהל יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה