אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
נשא
חלק א
צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב (ה', ב').
מדרש: מכאן אמר ר' יהודה הלוי בר' שלום על י"א דברים הצרעת באה כו' ועל המחלל שם שמים זה גיחזי שרץ אחר נעמן ליטול ממנו ממון אלישע קידש שמו של הקדוש ב"ה שלא רצה ליטול מנעמן כלום וגיחזי רדף אחריו ונשבע לו לשקר כו' עד אמר לו הקדוש ב"ה לגיחזי רשע אתה אמרת חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאתו מאומה (מלכים ב' ה', כ') נשבעת בשמי כדי לחללו, חייך מאומה אמרת ומומו אתה נוטל, צרעת נעמן תדבק בך כו' (פרשה ז', ה').
ובהשקפה הראשונה אין הדבר מובן חייך מאומה אמרת ומומו אתה נוטל, איך יתייחס מומו למאומה. אבל באור זה על דרך דמיון לנער ראה אצל אביו דברים נחמדים והיו של אחרים והפציר הנער באביו שיתן לו מאומה מן הדברים, ובראותו שאביו לא האזין לקול הפצרתו ואינו ממלא בקשתו קפץ הנער ונשבע בחיי ראשו שיתן לו מאומה כי ידע בנפשו אשר אביו לא יעבור על השבועה, הרים האב את ידו ויכהו מכת יד על הלחי ויאמר לו הנה לך מאומה כאשר נשבעת. וכדבר הזה ממש היה בגיחזי כי הוא נשבע ואמר חי ה' כ"א רצתי אחריו ולקחתי מאתו מאומה, אמר לו הקב"ה מאומה אמרת ומומו אתה נוטל וצרעת נעמן תדבק בך, והבן:
חלק ב
ובסמוך: רבי יצחק אומר על עין רעה צרעת באה אדם צר עין ואינו משאיל את כליו, הקב"ה משלח צרעת בביתו ומוציא כליו לחוץ והבריות אומרים פלוני לא היה משאיל את כליו ואומר שלא היה לו כלים כו' (שם).
חלק ג
ובמקום אחר אמרו באותה שעה קורא הקדוש ב"ה לגיונות שלו ואומר לא על חנם הכיתי אותו אלא בעון בצעו קצפתי ואכהו (ישעיה נ"ז, י"ז) (ויקרא רבה ט"ז).
דע כי המונע את עצמו מן הצדקה יהיה לאחד מב' סבות, אם מאהבתו את כספו, או משנאתו את העני ואין רצונו להטיב עמו, זה ענף מן לא תגנוב, וזה ענף מן לא תרצח, וזה שאינו משאיל כליו ועינו רעה להטיב עם אחרים גם אם יהיה זה נהנה וזה לא חסר, היודע נסתרות מעניש אותו ע"ז כדרך עונש בנפשות ונגעים באים עליו.
ממש כמו שיזדמן שיענש המשרת כדרך העונש שמענישים לבעה"ב כי יודעים הם אשר בעליו צוה עליו להעיז, והעד - עזות מצחו וקשיות ערפו, כן האיש הזה אשר מסבת עין רעה הוא עושה זאת מגיע לו עונש לא כהעונשים בדברים שבממון רק כהעונשים אשר בנפשות, והבן:
חלק ד
דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא והתודו את חטאתם אשר עשו גו' (ה', ו'-ז').
וראוי להתעורר בהבנת מאמר ואשמה הנפש ההיא, גם מאמר והתודו את חטאתם אשר עשו מה בא למעט וכי יזדמן שיתודה אדם על דבר שלא עשה.
ונזכיר לזה מאמר רז"ל מכל חטאת האדם ממה שבינו לבין חבירו על הגניבות ועל הגזילות כו' (פרשה ח', ה') גם מאמר והנה ה' נצב על חומת אנך כו' (עמוס ז', ז') לא אוסיף עוד עבור לו, בכל עונות כתיב נושא עון וכאן כתיב לא אוסיף עוד עבור לו ובצעם בראש כלם (עמוס ט', א') אמר ר' שמעון בר אבא משמיה דר' יוחנן משל לסאה מלאה עוונות מי מקטרג בה גזל (סנהדרין ו') בני אדם שיש בהן ע"ז ומגלי עריות וש"ד וגזל שקול כנגד הכל עכ"ל המדרש (ויקרא רבה פרשה ל"ג, ג'). מבואר מדבריהם כי לא זאת לבד שהיא חמורה מכל העבירות כ"א שהיא עלולה להמשיך הדין על האדם וכמו שהביאו ז"ל שם מאמר והנה הכיתי כפי אל בצעך כו' (יחזקאל כ"ב, י"ג) ומאמר זה אמר אחר שהציע חשבון ערוך ואמר התשפוט את עיר הדמים גו' עיר שופכת דם גו' ועשתה גלולים עליה לטמאה גו'.
והטעם בזה נוכל לומר כי הגוזל מחבירו בעל בחירה ובעל חיוב כמוהו יוכל להיות שזה יהיה סבה אל הנגזל לסבב לו כמה עבירות עי"ז, כדרך שאמרו (פרשתנו ט') הנואף והוליד ממזר יוכל להיות שיעבור על עשרת הדברות, לכן שוקלים העונש כפי הראוי לו וכפי פעולתו, כן גוזל הגר או הדל קרוב הדבר מאד שיסבב אל הנגזל שיחטא בכמה דברים אם לשעה ואם לעולם, וזה משפט המחטיא את חבירו אשר חטאי חבירו יהיו תלויים בו. וכמה מורה ע"ז מאמר וכחש בעמיתו בפקדון או בגזל גו' על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה (ויקרא ה', כ"א) ר"ל כי הגזל הזה יהיה סבה אל הנגזל לעשותו אותו חוטא באחת מכל העבירות.
ואל הכוונה הזאת רמז גם כן במאמר שלפנינו איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, למעול מעל בה' ומלת האדם מוסב למעלה ולמטה כלומר מכל חטאת האדם והאדם ימעול מעל בה' לזה אמר ואשמה הנפש ההיא כי הנפש ההיא של הגוזל אשמה בה, כמשפט המחטיא את חבירו חטאי חבירו תלויים בו. אמנם כאשר יתן לבו לשוב אל ה' ולהתודות אז ידאוג ויאמר איככה יתודה על עבירות אשר ביד חבירו הלא אינו יודע על מה להתודות, לזה אמר והתודו את חטאתם אשר עשו גו' לא יותר, וכן נאמר ג"כ בפרשת ויקרא וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל גו' השלים ואמר וכפר עליו הכהן לפני ה' ונסלח לו על אחת מכל אשר יעשה לאשמה בה, וכמו שנתבאר בחבורנו על מקומו ע"ש.
חלק ה
מדרש: כשראה דוד שהתחיל הרעב לבוא בימיו כו' אמר אין הדבר תלוי אלא בי ויבקש דוד את פני ה' (שמואל ב' כ"א, א') ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים (פרשה ח', ד').
ובגמ' פריך קתבע לשאול שהמית הגבעונים וקתבע אוריה שלא נספד כהלכה, ומשני אין דכתיב אשר משפטו פעלו (צפניה ב', ג') באשר משפטו שם פעלו (יבמות ע"א).
באור מאמר זה מצאתי בספר עין דמעה להגאון מו"ה שלמה קלוגר שיחי' שמבאר אותו על דרך שכתוב בספר מעון הברכות בשם חכם אחד בבאור מאמר כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה (והחכם הזה הוא הצדיק מוה"ר המחבר נ"ע הגאון בעל מעון הברכות ז"ל שמע זאת מפיו הקדוש בהיותו בקעמפנא ועתה כבר הוא בדפוס בדרשותיו הנעימות על שיר השירים בספר קול יעקב. הודעתיך היום קורא נעים כי פעמים רבות תמצא בספר מעון הברכות שכתב דברים בשם חכם אחד, והם מפי הצדיק מדובנא נ"ע וסיים עליהם ודפח"ח, ובכלם כתב רק חכם אחד ואת שמו הטוב העלים, וה' יסלח לו).
ועתה נעתיק בקצרה מ"ש בספר קול יעקב על מאמר כי עזה כמות אהבה, כי במדות בו"ד אין באפשר שיהיה לאדם על חבירו אהבה ושנאה גם יחד, רק או אם היה אוהב את חבירו בעבור מעלות טובות שראה בו ואח"כ ראה בו מדות רעות וישנאהו, והשנאה תגבר על האהבה, או להיפך האהבה גוברת על השנאה, אבל מן הנמנע הוא אשר שניהם יתקבצו בנושא אחד, וע"כ עשה יעשה משניהם מזג ממוצע היינו שלא יאהבהו בשלימות גם לא ישנאהו תכלית שנאה כי הכחות מתערבים וכל א' מכבה את חבירו. אבל מדותיו של הקב"ה אינם כן כי אינם על דרך כחות ב"א, ואצלו יתברך אפשר שיהיו ב' דברים הפכיים גם יחד ואין אחד מכבה את חבירו.
וזהו מאמר המדרש ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג', ז'), אמר לו הקב"ה למשה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה ישראל עומדין על הר סיני ומקבלים התורה ואני רואה שיקבלו התורה ואח"כ יעשו את העגל (שמות רבה פרשה ג', ב'). אשר בהשקפה הראשונה הדבר כמו זר הלא מרע"ה לא ידע העתידות כ"א מה שהקב"ה הראה לו והודיע אותו א"כ למה לא הראה לו גם שניהם גם קבלת התורה גם מעשה העגל, ומה זה שאמר הקב"ה אם רואה שתי ראיות יגלה את עיני משה ויראה גם הוא את שתיהן. אבל אחר דברינו יתבאר מאד אתה רואה ראיה אחת כלומר אתה אוהב את ישראל מצד קבלתם את התורה, אבל אם תראה עוד מעשיהם בעגל אז תתקלקל האהבה על ידי השנאה, לא כן אנכי שאני אוהב אותם אהבה גמורה בעבור קבלת התורה ואף שאני רואה עוד עשיית העגל אין השנאה מבטלת את האהבה וזה עומד בפני עצמו.
ועל פי הדברים האלה כתב הגאון מהרש"ק הנ"ל נ"י בבאור מאמר הנ"ל כי תחלה היה דעת המקשה אשר גם בו יתברך לא שייך אהבה ושנאה גם יחד, רק א' מכבה את השני ולכך פריך קתבע לשאול שהמית הגבעונים וקתבע ליקריה, וממ"נ אם יש שנאה אין אהבה אז, ואם יש אהבה אין שנאה אז, לזה משני אין דכתיב אשר משפטו פעלו במקום משפטו שם פעלו כי אצלו יתברך נמצאו שניהם גם יחד והבן, (והשלמת הדברים תמצא בקול יעקב סוף שיר השירים).
חלק ו
וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה (ה', י') ובגמרא: למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומה ומעשרות לומר לך כל מי שאינו נותן תרומותיו ומעשרותיו לכהן סוף נצרך לכהן ע"י אשתו שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיו וסמיך ליה איש איש כי תשטה אשתו וגו', ולא עוד אלא סופו שנצרך להם שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיו, ואם נותנן סוף מתעשר שנאמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה לו יהיה ממון הרבה (ברכות ס"ג, א').
ונבאר דבר דבר על אופניו, אשר בהשקפה הראשונה אין הדבר מובן מה ענין העונש שיהיה אל המעכב תרומותיו ומעשרותיו ואינו נותנם אל הכהן שיהיה נצרך לכהן ע"י אשתו.
אבל הבנת הדבר ע"פ משל לגדול אחד שהיה שלם בכל המעלות, בתורה ובחכמה, ובמדות טובות, לימים נתדלדל ויט שכמו לסבול להיות נודד ללחם איה, וילך מעיר לעיר לבקש מחיתו, ובכל מקום בואו היו מכבדים אותו לשמע חכמתו ושלמותו, ויהי הוא בא אל עיר קטנה ואנשים בה מעט, וכאשר שאלו אותו מה מעשהו, מה עשה הטמין והעלים כל מעלות שלמותו וכל כלי מלאכת חכמתו, רק אמר להם שהוא רופא אומן של מכה טריה להמציא ארוכה ומרפא, אמר לו חבירו פליאה דעת ממני איך חכם כמוך אחר כל החכמות אשר טפחת ורבית אין אתה משבח את עצמך רק במלאכה פחותה ובזויה, ויען ויאמר אם אגיד להם דבר חכמה ובינה הלא כמו זר יחשב בעיניהם כי ראיתי אותם שהמה אנשים פתותי ערך, דלים מחכמה, ורקים מבינה ולא ידעו ולא יבינו חשיבות המעלות הרמות, לכן בזאת חכמתי עמדה לי לשבח עצמי במלאכה בזויה, וקראתי עצמי רופא אומן כי דבר זה הוא נודע בפעולתו וצורך מלאכתו גם לקטני הערך.
הנמשל הכהן הוא מעוטר ומוכתר בכל המעלות ומדות יקרות לשרת בהם את פני המלך הכבוד יתברך כמאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב', ז') ונאמר אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך גו' (תהלים ס"ה, ה') ולהעלות עולה ולהקריב מנחה ולהוריד השפע, ולטהר ולקדש לכל איש, וגם היה מוצלח אל הזדמנות ענין פחות וגרוע - סוטה שנסתרה היה הכהן משקה אותה לברר האמת, הנה החכמים ושלמי הדעת וקדושי ישראל היו מכבדים את הכהן בעבור הבחנתם המעלות הרמות והנשגבות אשר בו, ואשר על ידו יתמלאו משאלותיהם, יוריד אליהם כל השפעותיהם, יטהרם, יקדשם ויכפר על חטאתיהם, אבל מי שיש לו תרומות ואינו נותן אותם אל הכהן בע"כ אינו מבין ואינו מרגיש המעלות היקרות המעולות אשר בו, לכן הקב"ה יגלגל עליו שיצטרך לכהן ע"י אשתו, ואז לבבו יבין ויבחין גם הוא ממעלת הכהן וסגולתו גם כי נבער הוא מדעת ולא בינת אדם תבונתו:
ומעתה נמתיק מאמר ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן, וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה ואיש את קדשיו גו' דע כי משפט וחק הכהנים והלוים רחוק מן השכל מאד, כי כפי הוראת מאמרי תורתנו הקדושה הנה הנם המובחרים והקרובים אלו כמאמר הנ"ל אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך גו', וא"כ יפלא בעינינו וכי קצרה יד ה' ח"ו מלחלק להם חלק ונחלה בכל שבטי ישראל שיתפרנסו מידו יתברך מטל השמים ומשמני הארץ, לא לפרנסה כהאוכלים לחם דמעה בבושה וכלימה שיהיו מקבלים מתנות מאת העם כעניים ודלים כמאמר לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ה' ונחלתו יאכלון ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו גו' (דברים י"ח, א') ובפרטות נאמר באהרן קדוש ה' ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל (במדבר י"ח, כ') וראוי להתבונן בעומק ענין זה.
ולבי אומר לי כי יש לזה ב' טעמים אחד הוא קרוב אל השכל אבל רחוק מן האמת, ואחד בהפך קרוב אל האמת ורחוק מן השכל. הקרוב אל השכל הוא שהיה רצונו יתברך לעשות את השבט הזה חפשי בישראל שלא יהיה עליהם עול העוה"ז וכבדות פרנסתם, לחרוש ולזרוע, לפתח ולשדד האדמה, וכל עבודה בשדה למען יהיו פנויים למלאכת שמים, ולכן צוה יתברך אל העם שיתנו להם מתנות ונדבות ממה שחננם ה' כמשפט כל עניים ואביונים שמחוייבים אנחנו להחיותם ברעב. אכן לפי הטעם הזה הלא ימר דבר הנתינה אצל הנותן לאמר למה לא חלק הקב"ה להם פרנסתם בדרך נס על דרך שהאכיל את ישראל מן במדבר, כן היה ראוי להאכיל את הכהנים תמיד ולא יהיו למשא על העם. וכבר מבואר במדרש שזאת היתה תרעומת קרח ועדתו (במדבר רבה י"ח) משה מלך ואהרן אחיו כהן גדול ובניו סגני כהונה תרומה לכהן מעשר לכהן כו'.
אמנם דע כי יש דרך אחר אל ענין זה ואולי הוא האמת והוא בהקדים מאמר הנביא הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די (מלאכי ג', י'). ומה מאוד ראוי לתת טעם על ההפלגה כזאת לאין צורך, הלא הקב"ה לא עביד ניסא למגנא, ולמה לו יתברך לתת הרבה כ"כ עד בלי די, ורבותינו ז"ל עוד ביארו ואמרו מאי עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר די (שבת ל"ב) וזה צריך טעם הלא אחר שאומרים בשפתותיהם שכבר יש די ראוי להיות די ומה לו יתברך לתת עוד עד שיבלו שפתותיהם כו'.
ולבוא אל באור זה נזכיר עוד מאמר רבותינו ז"ל קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף (פסחים קי"ח, א') וראוי לבאר ענין המשל איך ובמה הוא דומה אל הנמשל.
והנראה לדעתנו בזה עם מה שכתבנו למעלה (פ' וירא) בבאור ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן ויאמר ה' גו' היפלא מד' דבר למועד אשוב גו' וכלל הדברים מהמבואר שם כי הנה ידענו כי מדות הקב"ה שלא כמדות בשר ודם כי בשר ודם בכל עניניו ועסקיו תחזינה עינינו אך מהירות אך חפזון השתדלות וזריזות לרוץ ולעוף, למהר ולהחיש מעשהו, כמו כאשר יחלה אדם מעט הלא נראה כי ימהר ויבקש להביא אליו רופא, ומה ענין מהירתו, למה אינו ממתין למחרתו או ימים או עשור. אכן התשובה בזה כי אדם אינו רק אדם, אינו יודע מה ילד יום לכן בהכרח ישקוד על הדבר וימהר על רפואתו להחיש מפלט לו בטרם תכבד מחלהו עליו, וטרם יבואו המים עד נפש, כי אז תהיה רפואתו והצלתו רחוקה ממנו, וכן כאשר יבוא אליו הרופא ויתן לו רפואות האם תעשינה ידיו תושיה להקים את החולה ממטתו ע"י כף אחת קטנה אשר יתן לו מהסמים, דבר זה אין ביד הרופא מעולם אבל יוכל להועילו מעט מעט להביאו אל הבריאות בהדרגה, מדריגה אחר מדריגה כי הטבע יפעל בהדרגה לא בקפיצה. אכן מדותיו של הקב"ה לא כן המה מה תאמר אצלו יתברך כי הקב"ה צריך למהר ולשקוד על הרפואה, הלא כבר קבלנו אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים כי תשועתו של הקב"ה תוכל להיות גם ברגע האחרונה וכן תשועתו אינה באה במדריגות כי ישועת ה' כהרף עין. הבט ימין וראה את אשר ספרו רבותינו ז"ל (במדרש ואתחנן) בנוהג שבעולם בשר ודם עושה לו פטרון שהוא מתקיים עליו והוא נתפס באנקלוטי' הלכו ומצאו לפטרונו ואמרו לו בן ביתך נתפס, אמר להם אני מתקיים עליו, יצא ליהרג היכן הוא והיכן פטרונו, אבל הקב"ה אינו כן אמרו לפניו מלאכי השרת משה בן ביתך נתפס אמר להם אני מתקיים עליו, אמרו לו הרי הוא עומד לפני פרעה הרי הוא נידון ליהרג, אמר להם אני מתקיים עליו, יצא ליהרג הצילו הקב"ה מנין שנאמר ויצילני מחרב פרעה. כלומר כאשר כבר היתה החרב על צוארו אז הצילו יתברך ועשה את צוארו כעמוד השן, כי כן הוא מדתו יתברך להושיע ברגע האחרונה וכהרף עין, משא"כ בשר ודם כאשר ירצה להציל את חבירו בע"כ הוא צריך להקדים את עצמו בהשתדלות רב בטרם יגמרו דינו, אבל הקב"ה מניח את האדם לעשות ולדון כפי מה שירצה, הניח את המן להתקצף על מרדכי ולעשות העץ ובגמר מלאכתו לכל מעשהו ויתלו את המן.
הוא הדבר והוא הענין בשרה אמנו כי באין ספק האמינה ולא כחדה בדבר ההבטחה, אבל היא הלכה בשיטת המלאכים הנ"ל שמיהרו את עצמם לראות בהצלת משה, כן היא גם היא היתה חרדה ונמהרה לראות צמח ישועתה טרם עמדה על הפרק ועתותי ההריון החרוצים ממנו יתברך כי האמונה היתה בה שתהיה נפקדת, אבל אמרה בלבה הלא אשה זקנה בקמטי בלותה איך תתעבר ותלד, בע"כ כי תשוב לימי עלומיה ויתחדש כנשר נעוריה בכדי שתוכל לקבל הריון, והיה משפטה על החזרת כח הנעורים כמשפט החולה החוזר לבריאותו אשר החולה החוזר לבריאותו גם הוא חוזר אך מעט מעט ויום אחר יום נראו בו סימני הבריאות בכל פעם יותר עד שהוא שב לאיתנו, כן היה בדעת שרה כי גם בישועתה תראה בעיניה סימני התשועה מעט מעט, ואחר שנתבשרה על בשורת הזרע תהיה נהפכת לאשה אחרת ותתחיל לשוב אל משפט הילדות, והלכה בכל פעם והסתכלה במראות לראות את פניה וראתה כי היא כתמול שלשום, עומדת גם היום בקמטי בלותה כאשר מתחלה באין השתנות כל מאומה, ופניה היו לה עוד כאשר היו, אז ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה, כלומר וכי אפשר זאת אחר שתבלה בזקנה ושיבה אז תהיה לי עדנה, ואדוני גם הוא זקן מאד כלומר והלא מהראוי היה שיתראה בנו סימני ילדות לעשות דרך ונתיב אל הישועה. על זאת אמר יתברך למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד כבר קרבו הימים ללדת ואני זקנתי, היפלא מה' דבר, כלומר וכי בשר ודם אני שהוא מוכרח למהר ולהקדים מעשיו לעשותם ולסדרם מדריגה אחר מדריגה, אבל אני רב להושיע גם בבוא העת להכיל הדבר, וזהו - למועד אשוב אליך גו' ולשרה בן, לאותה הרגע שיהיה ראוי אל הבן ההוא שיצא אל אויר העולם ודאי יצא, ומה לך לסימנים ומה לך למדריגות.יריעות האהל
ומעתה יפה המשילו חז"ל ואמרו קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, כי הנה בקריעת ים סוף היה ב' מניעות. א'. הקטרוג הגדול שהיה עליהם הללו עובדי ע"ז והללו כו' ולכן גם כי תנאי התנה הקב"ה עם הים מששת ימי בראשית שיהיה נבקע לפני ישראל, עכ"ז המקטרג היה עומד ומקטרו. ב'. כי רצון הקב"ה היה שישראל ימסרו את נפשם וירדו אל תוך הים, והם לא כן חשבו והעולה על רוחם היה כי מי הים יתמעטו ילכו הלוך וחסור לאט לאט טרם יבואו אל חוף הים, וזאת אינה ממדתו יתברך לעשות נס כל עוד אשר יש מקום אל הטבע וכמאמר דבר אל בני ישראל ויסעו (שמות י"ג, ט"ו) אמר הקב"ה למשה אין להם לישראל אלא ליסע מן היבשה אל הים יסיעו רגליהם מן היבשה אל הים אז יראו הנסים שאעשה להם וכו', ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה מכאן אתה למד שלא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמן (שמות רבה פרשה כ"א ח'-י'). היינו באשר אין עוד מקום אל דרך הטבע שיחיה האדם כאשר המים למעלה מן חוטמו אז הוא צריך אל הנס. אבל אך מעט מן המעט היו מן הקופצים מן היבשה אל הים נחשון בן עמינדב קידש שם שמים וקפץ אל תוך הים (במדבר רבה י"ג) אבל המוני בני אדם עמדו על שפת הים, וכאשר ראו שנבקע הים אז נכנסו גם הם כמאמר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים (שמות י"ד, כ"ט) לא כאשר בהראשונים שנאמר בהם ויבואו בני ישראל בתוך הים (ואח"כ) ביבשה ע"כ - והמים להם חומה מלא, אבל אותם שהיו מקטני אמנה נאמר בהם בהיפך הלכו ביבשה בתוך הים, כאשר ראו את היבשה אז הלכו אל תוך הים, ע"כ כתב בהם והמים להם חמה חסר שהיה עליהם קטרוג גדול מאד. (הדבר הנכבד הזה שמעתי בשם אדונינו הגר"א מווילנא נ"ע אבל אח"כ מצאתיו בספר כלי יקר).
סוף דבר כי קריעת ים סוף היה קשה, גם שהתנה הקב"ה עם הים מששת ימי בראשית (שמות רבה כ"א) עכ"ז היה קשה ע"י ב' דברים א'. הקטרוג הגדול שהיה עליהם ב'. המהירות כי מיהרו ושקדו לראות את הנס, בעוד שאין מן הצורך לעשות את הנס ומה גם לדעת חז"ל שלא היה מן הצורך כלל שיצאו מן הים באותו צד שנכנסו (עי' תוס' ערכין ט"ו, א' ד"ה כשם). והנה במזונותיו של אדם תמצא ג"כ ב' מניעות האלה בצלמם ודמותם, א'. גם כי כבר קבלנו כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה (ביצה ט"ז) וא"כ אחר שכבר נכתב ונחתם כמה ירויח היה מהראוי שיזדמן לו חלקו בלא יגיעה ובלא דאגה, אבל המקטרג עומד ומקטרג הלא עבר עבירה פלונית ופלונית ואינו ראוי לקבל הטובה. ב'. כי המדה העליונה מחייבת בפרנסת הבריאים רק מה שהם צריכים ביום זה לא לתת להם מה שיצטרכו למחר, ומה גם לאחר כמה ימים וכמה זמנים. וכן התנה הקב"ה עמנו בתחלה בעת קחתו אותנו לו לעם והבטיח לנו מזונות על שלחנו נאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות ט"ז, ד') אבל רק דבר יום ביומו כי למה לו על מחר, הלא החיים אשר הוא חי עוד לא קבל על יום המחר כמ"ש בספר הזוהר (בראשית רבה ב') על מאמר כה אמר האל ה' בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה גו' (ישעי' מ"ב, ה') ת"ח עובדין דקוב"ה לאו כעובדין דבו"ד בו"ד עביד עובדא ואגמיר ליה, קוב"ה עביד עובדא ולא אגמיר ליה, אלא בכל שעתא ושעתא בכל רגעא ורגעא, ועל דא לא אמר ברא שמים רקע הארץ נתן נשמה רק בורא השמים, רוקע הארץ, נותן נשמה, הכל בפועל בינוני כי בהווה הוא נותן ומחיה חיים כמאמר ואתה מחיה את כלם (נחמיה ט', ו') (עיין במורה בכ"ט מראשון) וא"כ אם עוד החיים אין לו ביום זה על יום המחרת, למה לו מזונות על יום המחרת. אכן לפי טבע האדם למה שהוא אדם קשה לו מאד ענין ההנהגה הזאת כי יפחד וידאוג כל היום תמיד מה יאכל למחר, וכבר נזדמן גם בימי הראשונים אשר הדור היה דור דעה עכ"ז נאמר ויותירו אנשים ממנו עד בוקר (שמות ט"ז, כ') כי בו"ד אינו מוכשר לסבול זאת, ורוב ההמון היה מת מן הדאגה אם לא השפיע לו ד' עודף על צרכו להשקיט לו מדאגת מחר. וא"כ יפה המשילו קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף כי בשניהם תמצא ב' המניעות שאמרנו הקטרוג והחפזון, היינו מה שממהרים את עצמם לראות פרנסתם בעוד שאינם צריכים ולהשקיע ולהרגיע את האדם להנעים לו החיים בהכרח להשפיע לו מזונות גם שיש עליו ב' מניעות הנ"ל.
מי כהחכם יתברך היודע פשר דבר והפליא עצה הגדיל תושיה איך לצאת ידי מידת הדין שיהיה גם הוא מחייב לתת לאיש מחיתו ולבלתי שמוע לקול המקטרג, וגם לתת לו עודף על צורך מחיתו גם שאינו צריך לזה עתה. והוא במה שצוה ואמר לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל גו' וע"ד פרט אמר אל אהרן בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם, אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל. ואתה הסכת ושמע משל לסוחר זקן שהיה צריך לנסוע על הים הוא עם בניו עשרה ויותר, והנה הסוחר הזה גם כי בביתו יש לו כמה משרתים ומשרתות אבל בדרך לא יקחם עמו להרבות ההוצאה, ומה גם על ימים ונהרות שמה יקוים מאמר טוב נקלה ועבד לו (משלי י"ב, ט') והנה העשיר הזה היה איש זקן איך יבשל לעצמו את תבשילו שהוא צריך, והבנים בניו גם הם אינם מוכשרים לתקן תבשילים רק אחד ביניהם שהיה יכול לעשות לבשל ולתקן כפי הראוי, אבל האב הרגיש כי הנער הזה אין לבו טוב על אחיו ודאג בלבו הלא כהיום ימצה אתם וכדי להכעיסם לא יאבה לבשל בעבורם, מה עשה התחכם ע"ז בטרם יצאו מביתם ובהכינם להם לחם ומזון לדרך אמר בלאט אל המשרת כאשר תתן צדה לדרך על הספינה בע"כ תזמין ותתן גם כלים לתקן בהם המאכלים, הזהר מאד ושמור על נפשך שלא להעמיד שמה קדירה קטנה וכאשר תמצא קדרה קטנה שבור אותה, וראה להעמיד שמה רק קדרות גדולות ורחבות והטעם כי כאשר יהיה להנער כלי קטן לא יבשל כ"א בעבור עצמו, אבל כאשר ירצה לבשל בקדרה גדולה הלא מעט מאכל אי אפשר לבשל ובע"כ יהיה מוכרח לבשל קדרה מלאה, וכאשר הקדירה תהיה מלאה אז יהיה התבשיל מספיק בעבור כלם.
הנמשל כל בני ישראל צריכים השפעת הברכה והטוב אבל אין בכחם להשיג זאת, ושבט לוי כהני ה' משרתי אלהינו ידם רב להם ליגע בצינור השפע ולהוריד הברכה כמאמר המדרש (במדרש רבה ה') הנה עין ה' אל יראיו (תהילים ל"ג, י"ח) זה שבטו של לוי (פרשה ה', א') וזהו טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו (תהלים קי"א, ה') כי יראתם וצדקתם בטוחה לעולם ויהיו ראויים להשפיע להם ברכות. אכן מה יהיה או מה נעשה אם יראה הלוי להמשיך ברכה והשפעת הטובה רק לעצמו ומה לו לאחרים, לכן אמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם, קדירה קטנה בפני עצמך לא תבשל לך כי אם אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל, בתוך הקדירה הגדולה שיש בה די בעבור כל ישראל שמה יהיה חלקך מעורב. ומעתה בנקל יזכה הישראל להשיג שפעתו באין מעצור המקטרג כי הברכה תבוא בעבור הלוי וזכותו וגם השפע תבוא בריוח מאד, גם שאינו צריך עתה אליה כי הלא מהצורך לתת לו ברכה גדולה יותר מדי למען התרומה והמעשר אשר יפריש יהיה ללוי חלק בפני עצמו, כי אם היה ללוי חלק בפני עצמו איך היו ישראל מושפעים על ידם, וזהו הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי כלומר רק טרף כדי סיפוקם ומזונות מצומצמין, ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די, כלומר לא אביט על די שלכם לבלתי להשפיע לכם יותר מן הצורך מאחר שאתם צריכים להעניק לכהנים וללוים די ספוקם בע"כ אתם צריכים להשפעה עודפת יותר מדי הסיפוק.
וזהו שאמרו חז"ל עד שיבלו שפתותיכם מלומר די משל לתינוק בא מבית הספר ואומר אל אמו מהרי נא ותן לי לאכול, ובתוך כך ראתה בעד החלון כי אביו גם הוא בא מן השוק ורוצה לאכול ותקח הקערה ותלך אל הכירה והכף בידה והתחילה לתת אל הקערה התבשיל מתוך הקדירה, והנער עומד אצלה ואומר אמי אמי כבר יש די לפני, והיא נותנת עוד הפעם אל הקערה והנער צועק למה לי כל כך הרבה, אז אמרה לו אמו שוטה וכי בעבורך אני נותן כל כך ראה נא גם ראה כי אביך הולך ויבוא תיכף ובעבורו אני מרבה. כן ממש אם יתפלא הישראל ויאמר הלא כבר יש לפני די סיפוקי ולמה לי עוד, אבל הקב"ה לא יביט על מה שהישראל אומר די, אם עיקר השפע בא רק בעבור הכהן והלוי א"כ ההכרח לתת לו יותר מדי בעבור אשר התרומה והמעשר אשר יפריש ללוי יהיה בה ללוי די, וזהו עד שיבלו שפתותיכם כו' כי בטרם יגיע להם הטרף ודי ספוקם בע"כ יגיע אל הישראל מאה פעמים ככה.
וזהו מאמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה והיה ראוי לומר איש הנותן לכהן, אבל הכתוב בא לבאר שבע"כ יתמלא משאלותיו ויהיה מתברך מאה פעמים יותר מכדי סיפוקו למען יהיה כדי שיעור שיתן ממנו לכהן. וזהו מאמר הגמרא לו יהיה ממון הרבה כדי שממנו יתן לכהן ומאמר איש אשר יתן לכהן רומז על ברכה גדולה כל כך שממנה יפריש ויתן לכהן וכדבר האמור:
כלל הדברים כמו שנתן הקב"ה נחלה לישראל היינו הקרקע אשר משפטה שנותנים בתוכה המובחר מהתבואה היינו הזרע אשר זורעים בהשדה וע"י הזרע תוציא הארץ תבואה הרבה מאד. כן כח השבט לוי אצל הקב"ה כי כל מי שנותן להם א' מחמשים או מששים יצמח לו עי"ז חמשים פעמים ככה ויותר, והיא הזריעה לפני ה', והאיש אשר נתאמת בלבו הסגולה היקרה הזאת הלא יעשנה בשמחה גדולה ישמח ויגיל בנתינתו לכהן כמו בזריעתו בקרקע. לכן כאשר רצה הקב"ה להסיר מעליו תלונות בני ישראל הראה לעין כל ע"י המטות אשר צוה להניחם באוהל מועד והנה פרח מטה אהרן (במדבר י"ז, כ"ג) הנה בזאת החליט לעיני העדה למען ידעו ענין הכהן וסגולתו כי בו בחר ה' לשרת ולברך בשמו, וגם בפרשה הזאת אשר לפנינו המדברת מגזל הגר נתן הקב"ה ראיה על זה במה שצוה ואמר ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן (במדבר ה', ח') והטעם כי הוא כאלו זורעים האשם בקרקע השייך אל כל קהל ישראל וממילא יצא פרי תבואה אל כל ישראל, וזהו המשך המאמר וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה, כלומר שיהיה כאלו זורע בקרקע ולזמן יגיע לו כפלי כפלים הרבה פעמים ככה, ואמר ההיפך ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה כי מי המונע א"ע מלזרוע שדהו לא ישאר בידו כ"א הזרע אשר לא זרע, כן המושך ידו מלתת לכהן לא ישאר בידו כ"א מה שהיה ראוי לתת לכהן:שפת היריעה
ועם דרכנו נמתיק מאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהותיכם והלוי אשר בשעריכם כי אין לו חלק ונחלה אתכם (דברים י"ב, י"ב). כי הנה גם כי חקר אלוה מי ימצא ומחשבותיו בהם נפלאו מבינת אנוש, אלהים הבין דרכם, עכ"ז גם הטעם אשר אמרנו נכון הוא מעם האלהים יתברך ונבין מאמר תערוך לפני שלחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי גו' (תהלים כ"ג, ה') גם מאמר נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו (שם ד', ח') באור זה כי העוה"ז מעורב בו טוב ורע גם יחד, היינו כי מציאות עוה"ז וברכתו היא טובה וברכה רק בעסק והעבודה לאסוף ולהכניס היא רעה לרוב בני אדם, כי מלבד העמל והיגיעה עוד יזדמן בהם הרבה עונות, כמו קנאה וחמדה וגזל וכדומה אשר ע"כ חלק הקב"ה העוה"ז על הרוב לשני מחלקות כמאמר כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים (קהלת ב', כ"ג) כי הרשעים הם המאספים והישרים יחיו בנותר. וזהו נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו ולכן הרחיק הקב"ה את ידידיו כל שבט לוי מאסיפת הטוב, אך איה איפוא ישמח הלוי עם הישראל גם יחד, ע"ז בא הכתוב לבאר כי האף אמנם אשר שניהם אוכלים מקערה אחת ושמחים על כל הטובה אשר השיגו עכ"ז כוונת שמחתם אינה שוה.
משל לשני עשירים היו בעיר והיה ביניהם שנאה גדולה, ולזמן התחתן אחד עם בתו ולקח לו חתן ממשפחה יקרה הנודעת לשם ולתהלה, והשני נתקנא בו למאד ויהי ב' וג' שבועות אחר החתונה הרגיש בהנער מדות מגונות ותועבות גדולות וימר לו מאד וישלח לקרוא את השדכן ויספר לפניו את אשר קרהו, ויבקש אותו לאמר ראה ועשה כחכמתך שיתן לבתי גט פיטורין ואני אתן את שכרך, ויאמר לו טוב הדבר והתחיל לדבר על לב הנער עד כי נתן לאשתו גט פיטורין, מה עשה השדכן הלך אל העשיר השני והתחיל לדבר עמו אודות בתו הבתולה ויאמר אל השדכן הרבה ארבה מאד מוהר השדכנות אך תנה לי את החתן הזה ויחלץ חושים ויוציא אותו מבית חותנו לאמר אתור לך מנוחה אשר ייטב לך, והביאו בית העשיר הזה והתקשר עמו ויהי בעשותו המשתה הזמין גם את חותנו הראשון בתוך הקרואים, ויהי אחרי אכלם ואחרי שתייתם התחילו לשמוח כמשפט הנהוג והיו מרקדים והולכים במחול אבי הכלה ואבי המגורשת מן החתן הזה והם שמחים וטובי לב מאד מאד גם יחד, וישאלהו אחד בסתר לאמר לשמחה מה זו עושה איך תשמח כ"כ בשמחה שאינה שלך, ענה ואמר אבי הכלה הוא יעלוז לבו על שהשיג החתן הזה ואני אגיל ואשמח על שהוצאתי אותו מביתי כי נפשי יודעת מאד אותו ורוע ענינו ברוך שפטרני ממנו.
הנמשל כבר ידענו כי הקב"ה ייפה לכל אחד ואחד אומנותו (ברכות מ"ג, ב') והישראל שמח באספו את התבואה, והלוי ישמח על שעשה אותו הקב"ה חפשי מן העמל הזה. (וזהו ושמחתם לפני ה' אלהיכם אתם ובניכם גו', והלוי אשר בשעריכם גם הוא ישמח כמו שאתה תשמח על הנתינה אשר חלק ד' לך כן ישמח הלוי על כי אין לו חלק ונחלה אתכם והוא חפשי מכל העמל והטורח הזה):
עוד יתכן בבאור מאמר ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה ומאמר הגמרא הנ"ל לו יהיה ממון הרבה, ומאין יצא להם ז"ל הלמוד הזה שיהיה לו ממון הרבה. והקרוב בעיני כי הוא ע"ד מאמר הנביא ע"ה לא יהיה משם עוד עול ימים וזקן אשר לא ימלא את ימיו (ישעיה ס"ה, כ') והרצון בזה כי אם אמנם יחוייב אל האדם להיות ראשיתו מצער עכ"ז טובותיו הראויות לו בנערותו ישולם לו לעת זקנתו, נוסף על הטוב המיועד לו לעת הזקנה. כי זה כלל גדול כי הטוב המיועד לאדם בעוה"ז אם יעדר ממנו בעבור איזה סבה עכ"ז הטוב ההוא לא יתבטל ויאבד, כ"א או שיתנהו יתברך אל איש אחר הטוב ממנו, כמאמר חז"ל (חגיגה ה') הנהו שני מאי עבדת בהו אמר אי איכא אינש דמעביר במליה מוסיפנא להו ליה או שלאחר זמן יתן יתברך את הטוב ההוא אל זה האיש בעצמו והיינו לעת זקנתו. וזה נכלל במאמר כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב גו' כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם גו' (ישעיה נ"ה, ו') וכמאמר ושלמתי לכם השנים אשר אכל הארבה גו' (יואל ב', כ"ה) וכמו שכתבנו מזה באורך בחלק הראשון (פ' ויצא על מאמר וידר יעקב נדר).
וזהו שאמר הכתוב ואיבתי את איביך וצרתי את צורריך גו' את מספר ימיך אמלא (שמות כ"ב, כ"ב-כ"ו). לאמר שונאיך אשר ילחמו נגדך יפלו לפניך לבסוף, וזהו ואיבתי גו', אבל אתה אל תדאוג ותאמר מי ישלם לי הזמן אשר הייתי בצרה ע"י הרודף. לזה אמר את מספר ימיך אמלא, מה שהיית נחסר בימים הראשונים יתמלא לך באין גרעון כל מאומה, ומעתה ענין המאמר כך הוא מי שאינו נותן תרומותיו ומעשרותיו אל הכהן יתדלדל עד שיהיה נצרך להן, וא"כ היכן תשאר ברכתו שהיתה ראויה לו ודאי תנתן לאחרים הראויים לכך, כענין מאמר הנ"ל אי איכא אינש דמעביר במליה מוסיפנא להו ליה, ואם אח"כ יחזור בתשובה יחזיר לו הקב"ה מה שהיה חסר בעת היותו חוטא. וזהו איש אשר יתן לכהן לו יהיה כלומר הוא עצמו יאכל טוב ברכתו ולא תנתן ברכתו לאחרים וממילא יהיה לו ממון הרבה בכדי להשלים לו הימים הראשונים ויצטרפו לו עתה הממון מזמן העבר עם הממון מזמן ההווה ויהיה לו ממון הרבה:
חלק ז
איש איש כי תשטה אשתו גו' מדרש: לוה רשע ולא ישלם (תהילים ל"ז, כ"א) יש אדם לוה ואינו פורע שזה אינו משבר שיניו וגובה ממנו מהו לוה רשע ולא ישלם כו' אלא אם בא על אשת איש מה הוא משלם כו' (פרשה ט', ו').
הנראה כי עיקר הדרש מלשון עתיד של לא ישלם כי ראוי היה לו לומר ולא שלם, לכן יפה התפלא המדרש על מאמר לוה רשע ולא ישלם שהוראתו שיודע המלוה בשעת ההלואה שלא ישלם בעתיד הלא יקשה וכי יש אדם לוה שהמלוה יודע בו שלא ישלם ואינו משבר את שיניו לכן הוכרחו ז"ל לפרש שזה מדבר מן הבא על אשת איש שהוא לוה דבר שלא יוכל לשלם:
חלק ח
ובסמוך: הדא הוא דכתיב ועתה בנים שמעו לי ואל תסור מאמרי פי הרחק מעליה דרכך גו' (משלי ה', ז') וכו' פן תתן לאחרים הודך ושנותיך לאכזרי (שם) נתנו שנותיהם למלאך אכזרי שקרבו ימיהם ושנותיהם ליאבד כמא דתימא ותקריבי ימיך ותבוא עד שנותיך (יחזקאל כ"ב, ד') וכו' כל זאת אירע להם לעשרת השבטים שנאמר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה מעל עולליה תקחו הדרי לעולם לא היה לו בעולם הדר אלא העוללים שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהילים ח', ג') וכו' ואתם עשיתם אותם ממזרים מה כתיב אחריו קומו ולכו כי לא זאת המנוחה בעבור טמאה תחבל וחבל נמרץ, אמר להם הקב"ה על שאר עבירות הייתי מאריך אפי עמכם כיון שפשטתם בניאוף קומו ולכו כו' (פרשה ט', ז').
עוד מצאנו מאמרם ז"ל במקום אחר אמרה רוח הקודש ע"י שלמה כי שוחה עמוקה זונה גו' אף היא כחתף תארוב (משלי כ"ג, כ"ז) אף היא שמביא את האף על האדם כחתף תארוב שאין הקב"ה מאריך למנאפים להפרע מהם כו' ובוגדים באדם תוסיף שמוספת רשעים בישראל (פרשה י', ב').
הנה חז"ל פירשו מאמר אף היא לשון חמה וכעס, ובהשקפה ראשונה הוא דבר רחוק מאד.
והנראה לקרב הדרש אל הפשט שהוא כמו גם ועכ"ז יהיה הדרש מוכרח ומובן מן הפשט. אמנם דע כי הנה על דרך כלל למדנו מדברי חז"ל אשר לפנינו שאין חטא זה כשאר עבירות שהקב"ה מאריך אפו עליהם, ולא כן חטא הזנות וכמו שהביאו שם מאמר הנביא בשם ה' והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים גו' (מלאכי ג', ה'). אולם טעם הדבר דע כי כל עבירות יש ביד האדם לשוב למחר או לאחר זמן ולתקן את אשר השחית, או עכ"פ אם לא ישוב לכסלה ולא יהיה שונה באולתו לא יזכר לו חטאתו, לא כן הבא על אשת איש והוליד ממזר הלא העלה והלא הביא רעה לעולם כי הוליד רשע ופועל רע, והוא מקלקל ימיו הראשונים והימים העתידים לו עד תומם כי חטאתו לא תמחה. והנה הוא כממלא את כל ימיו רעה וחטאה כמאמר הנזכר ובוגדים באדם תוסיף, ר"ל כי הביא והמציא רשע ובליעל, ויהיה פועל רע בעבורו, לכן אין הקב"ה מאריך אף על זה, כי הארכת האף הוא מעת שעשה עד זמן וזמנים הרבה לאמר אולי ישוב בתשובה, וזה כבר יצאו וכבר נאבדו ימיו ושנותיו ברע. וזהו פן תתן לאחרים הודך ושנותיך לאכזרי כי כבר כל שנותיך משועבדים ומוחלטים בידו ע"י הפועל רע אשר בראת משחית לחבל, וזהו כמא דתימא ותקריבי ימיך ותבוא עד שנותיך.
והדמיון בזה לרב ומורה שהיה מנהגו הטוב בבוא אליו איש ואשתו בדברי ריבות ורצו להתגרש לא היה מניח הרב לעשות פירוד כל כך מהרה, פעם נשא אחד אשה ולימים אחדים אחר הנשואים המיר דתו, באה אשתו אל הרב בעבור תקח ממנו גט פיטורין ורצה לנהוג כמנהגו להתעצל בדבר עד זמן רב, השיבה האשה ואמרה הלא כל עיקר טעם השהיות הוא לאמר אולי במשך זמן ידוע יעשו שלום ביניהם, אבל אנכי הלא בעלי כבר שיעבד נפשו לעולם להיות בין זרים מעתה תוכל לדעת אשר גם לשנים רבות יהיה כמו שהוא עתה או גרוע יותר ומה לך להתעצל להתעכב להדאיב נפשי חנם.
הנמשל כבר מובן מדברים הקודמים, וזהו קומו ולכו כי לא זאת המנוחה בעבור טמאה תחבל וחבל נמרץ, פי' כי המציא בעולם פועל רע בריא וחזק מחד שלא ישתנה. ומעתה נתבאר מאד מאמר אף היא כחתף גו' להורות כי המדה"ד מתנצל לאמר מדוע נשתנה בו המדת הדין שלא להאריך אף, והתשובה - אף היא כחתף תארוב, ר"ל במדה שאדם מודד בה מודדין לו כי גם הוא בשעה קלה עשה את אשר עשה כי חטף את כל ימיו ושנותיו אל כף האבדון, בעשותו לעצמו פועל רע שיעשה בעבורו. וזהו אף היא כחתף תארוב ר"ל הלא גם העבירה חטפה כל ימיך ברגע א' וא"כ אין בזה מקום להאריך אף, ולכן יפה המליצו אף היא שמביא את האף על האדם והדרש מובן מתוך הפשט כי בע"כ העונש מדה כנגד מדה:
וזהו אף היא כחתף תארוב ובוגדים באדם תוסיף ממש על דרך בעל מלאכה קבל על עצמו מלאכה והבטיח להשלים אותה אחר ירח ימים, והשלים אותה אחר ב' שבועות והבעה"ב מתפלא עליו מאד איך היה אפשר בידו להשלים המלאכה הזאת בימים מעטים, השיב ואמר מה זה תתפלא על הימים המעטים הלא אנכי פועלים הרביתי ואון לי מצאתי וע"כ מהרתי ועשיתי.
הנמשל כי כל העבירות הקב"ה מאריך אפו עליהם כי יש להם זמן עד שתתמלא סאתו אז הקב"ה נפרע ממנו, משא"כ הנואף והוליד ממזר הלא הקדים למלאות הסאה כי הוסיף לעצמו פועלים לעשות במלאכה ועי"כ מיד נתמלא סאתו, וזהו אף היא כחתף תארוב, והטעם - ובוגדים באדם תוסיף, שהוסיף לעצמו פועלים למהר על השלמת המלאכה:
חלק ט
איש או אשה כי יפלא לנדור נדר נזיר להזיר לה' גו' (ו', ב')
מה מאד ראוי להתבונן באריכות הדברים ובכפלם, כי יפליא לנדור נדר, נזיר להזיר, כי באין ספק באו הדברים בעבור כוונה עמוקה.
ונשא עין על דברי רבותינו ז"ל במדרש אולי מהם נקח דעת להבין מאמר נפלא זה וזה לשונם: כל ימי נדר נזרו נדרו תלויה בנזירותו ולא נזירותו תלויה בנדרו (פרשה י', י') וגם מאמר זה צריך באור כי בהשקפה הראשונה הדברים סתומים וחתומים. ובגמרא אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא פעם אחת בא אדם נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב דואי וקווצותיו סדורות לו תלתלי' אמרתי לו בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי למלאות מים מן המעין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם אמרתי כו' העבודה שאגלחך לשמים מיד עמדתי ונשקתי על ראשו ואמרתי לו בני כמותך ירבו נודרי נזירות בישראל עליך אמר הכתוב כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' (נדרים ע', ב'). גם במאמר זה ראוי להתבונן מה ראה שמעון הצדיק בהנזיר הזה עד שאמר אליו עליך אמר הכתוב איש כי יפליא גו' ולא על נזיר אחר הלא דבר הוא.
ונזכיר לזה מאמרם ז"ל במקום אחר אמר להם הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפי' באמת, אין אתם רשאי להשבע בשמי אלא א"כ יהיה בך כל המדות הללו, את ה' אלהיך תירא שתהא כאותן שנקראו יראי אלהים אברהם יוסף איוב הוי את ה' אלהיך תירא, ואותו תעבוד אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת לכך נאמר ואותו תעבוד ובו תדבק וכי יכול אדם לידבק בשכינה והלא כבר נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא (דברים ד', כ"ד) אלא לומר לך כל המשיא בתו לת"ח כו' אם יש בך כל המדות הללו אתה רשאי להשבע, ואם לא לא (במדבר רבה פרשה כ"ב, א'), וראוי להבין ענין הג' תנאים איככה המה מוכרחים אל השבועה.
ונבאר דבר דבר על אופניו. התנאי הראשון שיהיה הנשבע ירא אלהים הוא כפשוטו שיהיה בטוח בעצמו שיקיים את נדרו ואת שבועתויריעות האהל כי כל עוד שאינו בטוח בעצמו שיש בכחו לעמוד נגד יצרו לקיים הנדר החליט הכתוב ואמר טוב אשר לא תדור משתדור גו' (קהלת ה, ה') ולמה לו להכשל בעון נדרים. ושלא יתפלא האדם למה החמירה התורה כ"כ בעון נדרים יותר מבשאר כל המצות שלא חששה בשום מצוה פן לא יקיימנה כמו בנדרים, לזה הסמיך ואמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך גו' וכמו שכתבנו בבאור זה בקול יעקב במקומו עיי"ש וינעם לך.
התנאי השני שלא יהיה לך עסק אחר כ"א עבודת שמים גם זה מבואר במדרש (שם בסמוך) מעשה בינאי המלך שהיו לו שני אלפים עיירות וכלם נחרבו על שבועת אמת, כיצד אחד אמר לחבירו בשבועה שאני הולך ואוכל שאני הולך ואשתה והיו הולכין ומקיימין שבועתן ונחרבו כו' יען כי אין כבודו של הקב"ה שישא את שמו על ענין פחות כזה כ"א לדבר שבקדושה כמאמר נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך (תהלים קי"ט, ק"ו) ובגמרא: נשבעין לקיים את המצות (תמורה ג', ב') לכן הוא מתנאי הנודר שלא יהיה לו עסק אחר כ"א עבודת שמים.
אכן התנאי הג' ובו תדבק כאשר יהיה לו בנות ישיאם לת"ח, דבר זה נראה רחוק מאד מדבר הנדר ושבועה, אבל אחר ההתבוננות גם התנאי הזה הוא ראוי ומחוייב מאד אל הנשבע והוא בהקדים מאמר שמעו זאת בית יעקב הנקראים בשם ישראל וממי יהודה יצאו הנשבעים בשם ה' ובאלהי ישראל יזכירו לא באמת ולא בצדקה (ישעיה מ"ח, א'). הנה האריך הכתוב והרים קרן ישראל ויחוסם למעלה מאד בית יעקב הנקראים בשם ישראל, כי מעיר הקודש נקראו גו' שההוראה אשר כל זה צריך הנביא להקדמה לדברי תוכחתו ובאלהי ישראל יזכירו לא באמת ולא בצדקה. אבל דע כי הרמב"ם ז"ל כתב (מצוה ז' מספר המצות) להשבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו, כי בזה תהיה הגדולה והכבוד והעילוי, היינו שהוא מופת על הנשבע שהוא אוהב את ה' יותר מכל מחמדיו, כי כן טבע האדם שיהיה על דל שפתיו לישבע בדבר החביב לו ביותר, כמו מי שחלה בנו יחידו והוא צריך לישבע לו הלא ישבע לו כן יתרפא בני מהרה, וכדומה ממקרי זמניות אשר יקרה לפניו הלא ישבע בהם, ואם כן העוזב את כל עסקיו ונשבע רק במאמר ה', בעל כרחו גדול כבוד אהבתו את ה' יתברך בלבו יותר מכל חפצי העולם, ואהבה הזאת גוברת ועודפת על כל האהבות. וא"כ יקשה בעינינו איככה יזדמן הנשבע בשם ה' ושקר בימינו, הלא האיש הזה הנשבע על שקר ודאי רחוק הוא מאד מאהבת ה' וא"כ יפלא מי הביאו לישבע בשם ה'. אמנם התשובה בזה ממש על דרך שאמרו ז"ל במדרש רבה שחורה אני ונאוה, שחורה אני במעשי ונאוה אני במעשי אבותי (ריש שיר השירים), באור זה על דרך אחד יושב בבית חומה גבוה מאבני גזית והחלונות סתומים בסמרטוטים, בא אורח אל העיר וראה זאת והתפלא לאמר איככה נזדמנו ב' הפכיים בנושא אחד, הבית חומה הוא מורה על הבעלים שהוא עתיר נכסין, והחלונות מורים ההיפך, אמר לו תושב מאנשי העיר אני אגיד לך פשר הדברים, כי הבית יש לו בירושה והוא נחלת אבותיו שהיו עשירים, רק הוא איש עני וכאשר נשבר חלון בביתו אין בידו במה לתקן, ובא נא עמי ותראה את האיש ההוא כי הוא מעוטר במלבושי כבוד כמשפט העשירים, והוא חגור חגורה דלה מאד והולך יחף, וזה הכל רק בעבור שאבותיו היו עשירים והבגדים הם אשר הלבישו אביו בעת הנשואין ועוד הם קיימים.
וזהו ממש מאמר שחורה אני במעשי מה שיש בי ב' הפכיים: מעשים טובים מאד, ומעשים רעים מאד, והסבה בזה - כי הטובים הם מעשי אבותי אשר בידי בירושה, והמעשים רעים הם שלי. וזהו שחורה אני במעשי ונאוה אני במעשה אבותי. כן הנשבע בשם ה' לשקר בע"כ הוא רשע בעצמו רק אביו היה צדיק והיה אוהב את ה' יתברך מאד מאד וקבל מאביו לישבע בשם ה', ואביו נשבע על דבר אמת והוא ישבע על שקר.
וזהו שאמר שמעו זאת בית יעקב הנקראים בשם ישראל וממי יהודה יצאו ועי"ז נמצא בידם תרתי דסתרי, שקבלו מאבותם הצדיקים לישבע בשם ה', והם בעצמם הנשבעים בשם ה' לא באמת ולא בצדקה. ומעתה גם דברי התנאי הג' הם לצורך גדול אל הנשבע, גם כי שלמו לו הב' תנאים הראשונים את ה' אלהיך תירא, ואותו תעבוד, ולא ישבע כ"א לדבר שבקדושה עוד יש לחוש על השבועה גם שהוא ישבע באמת פן יצא ממנו בן רשע ויהיה למוד מן האב לישבע בה' והוא ישבע לשקר, לזה בא התנאי הג' ובו תדבק להתחתן רק עם בני ת"ח ואז יהיה בטוח גם בבניו כמאמר (ברכות י') אפשר דגרמה זכותא דידי ודידך והוו לי בנין דמעלי שלא יכשלו בלשונם:
ומעתה מה מאד יתבאר מאמר שהזכרנו שיהיה נדרך תלוי בנזירותך ולא שיהיה נזירותך תלוי בנדרך, כי משפט הנודר כך הוא כי בהזדמן לפניו משתה היין וישת וישכר עד כי ראשו ואבריו כבדים עליו הוא ממאס את היין ועולה בלבו כי טוב להיות נזיר ויחפוץ לנדור נדר לקבל עליו נזירות, היינו שהוא חושק להיות נבדל מן היין ומן השכר ולבו אמונה להתרחק מדברים כאלה, ועל ידי חפצו ותשוקתו אל הנזירות לכן ידור נדר ומקבל על עצמו להיות נזיר, אם כן הנזירות הוא סבת הנדר. אמנם אח"כ כאשר יעברו ימים מספר ויין לא בא אל תוך פיו הוא מתמרמר והולך והומה, ודעתו וחפצו נשתנו ממה שהיו בתחלה כי כבר הוא משתוקק אל היין, רק עוד נזירות עליו מסבת הנדר אשר קבל על עצמו, נמצא כי מתחלה היה נדרו תלוי בנזירותו כי ע"י חפצו בנזירות קבל על עצמו הנדר אבל אח"כ הוא מתחרט על הנזירות ויחפוץ למלאות תאותו, ועכ"ז הוא נזיר לא ברצון כ"א באונס, כי הנדר מכריחו וא"כ הנזירות תלוי בנדרו. זה שאמרו רז"ל הזהר שתהיה תמיד חפץ בנזירות כאשר בשעה ראשונה, שיהיה נדרך תלוי בנזירותך, ונזירותך יהיה תלוי ברצונך ותשוקתך, לא להיפך עד שתהיה מוכחת מסבת נדרך כי אין חפץ לה' במי שהוא עושה בהכרח, ואולי תתגבר עליו התאוה עד כי יפרוץ פרץ ויעבור הנדר.
ואולי זה שאמר הכתוב ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל', ג') היינו כמו שההוצאה מפיו לנדור היה מסבת חפצו ורצונו בנזירות כן יהיה תמיד כל משך ימי נזירותו, וזהו ג"כ מאמר מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה גו' (דברים כ"ג, כ"ד) ר"ל כמו בעת שנדרת היה הנדר מנדבת הלב, כן ראה שיהיה גם הקיום באותה בחי' עצמה, וזהו - ועשית כאשר נדרת גו'.
ובמקהלות המתקנו כל המשך המאמרים כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו גו' והיה בך חטא, וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטאשפת היריעה מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך. (דברים כ"ג, כ"ב) כי הנה ההבדל בין הנודר להתנדב לחבירו ובין הנודר לתת ממונו לשמים, כי הנודר בעד חבירו אין לחבירו מאת דבורו מאומה, ויוכל עוד ח"ו למות ברעב בטרם יתן לו בפועל, ואצל הקב"ה הענין בהיפך כי מדבר הנתינה אין לו יתברך כל מאומה רק מנדבת לבו כמאמר כי כל לבבות דורש ה' (דברי הימים א' כ"ח, ט') וזה כבר נעשה בעת שנדר בשפתיו וכמאמר ויקחו לי תרומה (שמות כ"ה, ב') כלומר אצלו יתברך התרומה היא בעת יקחו אותה לידם מתוך כיסם, לא הנתינה כי מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי ועיקר התרומה היא נדבת לב המתנדב כאמרם ז"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט (קידושין כ"ח, ב'). ואחר שהדבר כן יש מקום אל האדם לחשוב ולומר מה לו להקב"ה אם לא אקיים את הנדר בפועל כבר ראה אלהים נדבת לבי בעת אמירת הנדר, ע"ז אמר כי תדור נדר גם לה' אלהיך ולא לאדם כמוך, עכ"ז לא תאחר לשלמו כי זה חמור מעבירה אחרת שאין עונש השוגג כעונש המזיד, אבל לא כן בנדר דרוש ידרשנו ב' דרישות, והיה בך חטא על כל הפנים, גם אם בשוגג. והטעם - מוצא שפתיך תשמור, כי כבר ידענו לא יאונה לצדיק כל און והבא לטהר מסייעים אותו, בלתי אם נדר באיזה פנים על דעת כן שלא ישלם אז יזדמנו לפניו עכובים, ולא יקיים שעל כן אמר הכתוב איש כי ידור נדר גו' לא יחל דברו בשעת דבור ואז ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל', ב'-ג') משא"כ אם נדר בפניות איה נדבת הלב, אבל אם מוצא שפתיך תשמור להוציא הנדר בלב שלם ורוח נכון, אז תדע בטח ועשית כאשר נדרת שתגמור באין מעכב, ואז לה' אלהיך נדבה למפרע אשר דברת בפיך, כי לא לאדם נדרת ולהקב"ה העיקר הוא נדבת הלב ואמירה לגבוה כו'. וזהו ג"כ ועשית כאשר נדרת כלומר מיד בעת שנדרת והכ"ף במלת כאשר היא כ"ף הזמן כמו כאשר כלו לאכול את השבר (בראשית מ"ג, ב').
וזהו ועשית כאשר נדרת, כי המעשה אשר תעשה יחשוב אותה הקב"ה למפרע אל העת אשר נדרת כאלו עשית בפועל. כענין שמצאנו ברז"ל (תענית ח') פעם היתה גזירה דלא ליתב בתעניתא אמר ר' זירא נקבל עלן להתענות אח"כ דכתיב כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות נשמעו דבריך (דניאל י', י"ב) וכל זה הוא אם נדר בלב שלם. וזהו - מוצא שפתיך תשמור, אז - ועשית מיד כאשר נדרת כי לה' אלהיך נחשב לנדבה גם אשר דברת בפיך כמ"ש באברהם אבינו ע"ה יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת גו' (בראשית כ"ב, ט"ו) כי מחשבתו הטהורה נחשבת למעשה והקב"ה עיכב עליו המעשה בפועל:
ומעתה מה יפה נתבאר מאמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא כו' כי הנה הנודר יש עליו ספק אם ירצה לקיים את נדרו או לא, וגם אם ירצה לקיימו יש עליו ספק אם יוכל לעמוד נגד יצרו, לכן היה נמנע מלאכול אשם נזיר. אמנם הנה הנודרים יתחלקו לב' פנים, יש אדם אכל הרבה ושתה הרבה עד שהיה קץ במזונו ויפתח את פיהו ויאמר שהוא מקבל עליו תענית על שלשה ימים רצופים. והנה הנודר הזה בעת אשר פצה את שפתיו ונדר את נדרו לא היה בו התגברות על יצרו כל מאומה אחר שהוא כעת שבע ודשן ובנפש שבעה, היה נקל עליו מאד דבורו וקבלתו על עצמו, אכן כאשר יעבור עליו יום או יומים והיה כי ירעב והתקצף אז אין אנחנו יודעים מה יהיה בו אם ישלים התענית עד שלשת ימים כי אולי יפר נדרו ויאכל. אמנם כבר יזדמן נודר אשר בעת דבורו וקבלתו ראינו בו התגברות על יצרו כמו הנודר להתענות שלשה ימים רצופים ויהי ביום השלישי כבוא השמש והוא כמתעלף עיף ויגע רעב וצמא עד מאד, והגיע זמן ק"ש של ערבית והתפלל מעריב והלך לביתו לאכול, ויהי הוא יושב על שלחנו והכוס בידו ומגדנות לפניו עמד והתייצב בהתגברות נמרץ ונתן את הכוס מידו ויתן אומר להתענות עוד ג' ימים להשלים התענית עד שבת הנה אל האיש הנודר הזה קרוב מאד להאמין שיהיה יכולת בידו להקים את נדרו יען כי גם קבלת הנדר היה ע"ד הפלאה והתגברות גדולה בעת אשר נפשו יודעת מאד צרת רעבונו ומרירות תעניתו, אז כגבור יצא לקראת יצרו וכאיש מלחמות נלחם מלחמות ה' עם תאותו וגמר אומר להתענות עוד שלשה ימים אחר שלשה ימים הראשונים, נכון הדבר בטוח כי ודאי יקים את נדרו.
וזה ממש מאמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא כי היה חושש פן לא היה עומד בנדרו גם בלא הטומאה אשר קרהו והוא רק חולין בעזרה, כי בעת אשר נדר את נדרו לא ראינו בו ענין הפלאה והתגברות על התאוה, כי זה משפט כל הנודרים אשר קבלתם עליהם קלה מאד, ועיקר ההפלאה והגבורה היא בעת הקיום וכל עוד שלא השלים הקיום יגדל עליו הספק פן לא יקיים. לא כן האיש הזה אשר בא מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו בני מה ראית להשחית שערך זה נאה, אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי למלאות מים מן המעין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני כו' ובעת ובעונה הזאת אשר היצר הרע עמד כנגדו חגר עוז כנגדו ואמר העבודה שאגלחך לשמים, וגבר שכלו על יצרו מיד עמדתי ונשקתי על ראשו ואמרתי לו כמותך ירבו נודרי נזירות בישראל, עליך אמר הכתוב איש כי יפליא לנדור נדר נזיר, ר"ל אצלך היתה ההפלאה וההתגברות בעת נדרת את הנדר, והענין נחמד ונעים:
חלק י
מדרש: הרשעים קודמים לשמם נבל שמו גלית שמו שבע בן בכרי שמו אבל הצדיקים שמן קודמם, ושמו אלקנה, ושמו בועז ושמו מרדכי כו' (פרשה י', ה')
והדברים סתומים וחתומים!שפת היריעה
והקרוב אצלי כי ידוע אשר מעשיו של אדם והנהגותיו נקראים שם, אם טוב ואם רע, כי מאמר שם הוא הפרסום, והפרסום הוא לפי המעשים כמו שם לו על פני חוץ (איוב י"ח, י"ז). ומעתה נקח דמיון לאחד נסע מביתו ונשתהה כמה ימים בדרך, ויהי במלון וימצא איש מעירו אשר נסע היום מביתו וישאל אותו לאמר הגד נא חדשות אם ידעת מה היה בעירנו, ויען ויאמר שריפה היה בלילה, ויחרד הסוחר מאד ויאמר אולי גם ביתי נשרף, ויאמר לא רק חורבה פלונית לבדה, וישאלהו עוד מה היה, השיב ואמר אחיך ביום פלוני אדומים הרויח, ויאמר הסוחר פיך ענה בך כי סכל גדול אתה כי הרגזתני והחרדתני בשני ספוריך, בראשון הלא חרדתי פן נשרף ביתי, ובשני כי בטרם שמעתי מפיך מלת הרויח הייתי חושב כי אחי מאה אדומים הפסיד, ובשתיהם היה לך לומר בהיפך חורבה פלונית נשרפה, הרויח אחיך מאה אדומים, כי כן טוב וישר להקדים הטובה ולאחר הפורעניות.
כן הצדיקים שמם קודם להם היינו המעשים טובים שהרויחו בשורה טובה היא מקדימים, וע"ז בא הרמז ושמו מרדכי בעל המע"ט מרדכי הוא, ולהיפך ברשע שהפסיד אמר נבל שמו כלומר נבל הפסיד, והבן:
חלק יא
זאת תורת הנזיר (ו', י"ג) מדרש: פרשת נזיר נדרשת לפניה ולאחריה כו' לאחריה נאמר כה תברכו את בנ"י כו' כשם שאין הנזיר טועם יין אף אתם לא תטעמו יין כשתהיו מברכים את ישראל לכך כתיב כה תברכו כענין נזיר, ע"כ.
נקדים לזה מאמר הנביא הוי משכימי בבקר שכר ירדופו כו' והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם (ישעיה ד', י"א) אשר לכאורה יפלא מה ראה הנביא להפליג הדבר כל כך כמו זעקת שבר ומספד תמרורים עד שצועק הוי, הלא אין זה רק ענין מגונה ובלתי נאות, אבל איננה בזה עוברי תורות וחולפי חוק ומה ענין זעקת הוי לזה, אבל אחרי שום לב נקנה דעת כי הוכח הוכיח הנביא על פני סובאי היין תוכחת מגולה על עיקר גדול מה שהוא מגדרי האיש הישראלי ושלא יכון בלעדו, והוא כי פעולת היין הוא לעורר לב האדם אל השמחה וכמאמר ויין ישמח לבב אנוש (תהלים ק"ד, ט"ו) וכמו כן כלי שיר וזמר בכחם ועוזם להפוך לבב אנוש מיגון לשמחה מעצב לששון. אולם לא באלה חלק יעקב כי בם נאמר ישמח ישראל בעושיו (שם קמ"ט, ב') וכמוהו רבינו כלומר כי אל האיש הישראלי מחוייבת שמחה עצמיית כי ירונו וישמחו תמיד בה' בלעדי כל אלה וכמאמר וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה (שם ס"ח, צ') כי קרבת אלהים להם טוב וששים ושמחים בזה שמחה עצמיית ואמיתית, גם מבלי התעוררות היין וכלי שיר וכדומה המעוררים את השמחה מן החוץ, רק שמחה עצמיית ופנימיית וזהו - וישישו בשמחה כלומר בשמחה עצמיית.
וזהו הרמוז במאמר הכתוב והיית אך שמח (דברים ט"ז, ט"ו) כלומר שלא תצטרך לעורר השמחה ע"י עניניך חיצונים מיין ושכר שרים ושרות, רק לבו ירון ויתענג על ה' בשמחה עצמיית. וזהו שהוכיח הנביא הוי משכימי בבקר שכר ירדופו כו' והיה כנור ונבל כו' כלומר זאת מעיד עליהם שכל שמחתם איננה אמיתית כי איננה נמצאת בלב השמח בעצם וראשונה אבל זרה היא אצלו ונאספה אליו ע"י פעולות מלאכותיות וסבות חיצוניות משא"כ בצדיקים כי בשמחתם לא יתערב זר כי השמחה בחיק נפשם תנוח ומגורה בקרבה בתדירי (ועיין קול יעקב אסתר על מאמר כטוב לב המלך ביין):
והנה עוד זאת ידענו כי מטבע האדם בהזדמן לפניו דבר שאין עם לבו לעשות אותו ואין רוחו נוחה הימנו משפטו לעורר את עצמו על ידי היין כי כן מטבע היין והשכר לתת לשותיו עת ואומץ והתעוררות הזריזות למהר ולהחיש מעשהו. ובזה נבוא אל הענין כי הכהנים עבודת הקדש עליהם לברך את העם בשם ה' החיוב עליהם רוב האהבה וחיבה יתירה לעם ב"י למען יברכום שמחים וטובי לב על זאת באו רז"ל ודרשו סמוכים פרשת ברכת כהנים לפרשת נזיר לומר לך כשם שאין הנזיר טועם יין אף אתם לא תטעמו יין בשעה שתברכו את ישראל, כלומר שלא יצטרכו הכהנים לבקש עילות וסבות להעיר את לבבם אל השמחה על ידי היין והשכר וכמוהם, כאשר כתבנו בחלק א' (פ' תולדות) כי מטעם זה צוה יצחק לעשו להביא לו ציד למען תברכנו נפשו, יען כי לא היה ראוי עשו מצד עצמו לזה שיתברך ע"כ בקש ממנו יצחק ע"ה התעוררות חיצוניות ועי"ז יתעורר לברכו עיי"ש באורך, אבל לא כן הכהנים יהיה לבם תמים עם ישראל ויברכו אותם בשמחה עצמיית מאהבתם אותם ומטוב לבם בלי התעוררות דבר מן החוץ:
חלק יב
זאת תורת הנזיר אשר ידור קרבנו לה' על נזרו מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו אשר ידור כן יעשה על תורת נזרו (ו', כ"א).
הנראה בהוראת המאמר הזה באריכת לשונו ובכפל הדברים, שרצונו היה לרמז על ענין נכבד על דרך שאמר במקום אחר ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות גו' (ויקרא י"ב, ל') אשר לדעתי היתה כוונתו במאמר לבלתי עשות גו' ע"ד שכתבנו בספר המדות (בראשון משער היראה) בבאור מאמר ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו (שמות כ', י"ז). הורה באצבע דרכי היראה ומשפטיה שלא תהיה היראה את ה' בעבור מורא העונש על החוטא, כי אז אין היראה מפני כבוד ה' יתברך רק מפני פחד העונש, אבל ראוי לאדם להתבונן שתהיה מורא ה' עליו יראת המעלה לסבת השגתו את הוד אלהותו מאד נעלה, מרומם על כל ברכה ותהלה, כי ה' אלהים הוא עליון נורא הוד. יתכס בצעיף הבושה לבוא בנקרת הצורים מפני הדר גאונו והוד כבודו, כדרך שאנחנו יראים מפני איש גדול בתורה ובחכמה הנודע לשם ולתהלה, יראים מפניו יחרדו מגשת אליו והוא רק יראת המעלה מפני רום המעלות היקרות אשר בו ותהלותיו העצומות. כמ"ש הרמב"ן ז"ל בבאור מאמר נורא תהלות (שמות ט"ו, י"א) כלומר נורא הוא מסבת התהלות והמעלות אשר בו. וז"ש ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו ר"ל גם אם לא תחטאו וגם אם אין לכם לדאוג מן העונש, עכ"ז ראוי אליכם שתהיה יראתו על פניכם.יריעות האהל
כן נראה גם במאמר ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות גו' כלומר הזהרו לעשות משמרת ומשמרת למשמרת מלבד כל הסייגים אשר גדרו עליך תראה עוד להוסיף מן ההיתר. וזהו לבלתי עשות מחקות התועבות, ר"ל גם כי כבר אתה זריז בעצמך שלא לעשות התועבות עכ"ז ראוי אליך להוסיף, וכאמרם ז"ל עשו משמרת למשמרת כי לעשות סייג וגדר בעבור היצר אין דרך כי אם לעשותו מדבר שאין היצה"ר שולט עליו. כמו העושה לעצמו גדר להגין עליו מן האש הלא בהכרח יראה לעשות הגדר מדבר שאין האש שולט עליו, כן אין דרך לגדור לפני היצה"ר כי אם בדבר שאין שליטת היצר הרע עליו, כמאמר קדש עצמך במותר לך היינו לפרוש מן ההיתר ולהוסיף על האסור.
ולכן אחר שפרט הכתוב הדברים אשר הנזיר יפרוש עצמו מהם מחרצנים ועד זגים וענבים לחים ויבשים וכל אלה נכנסים תחת סוג האסור, מעתה אין בידך לעשות מהם גדר לכן יראה הנודר להוסיף עליהם לעשות לעצמו גדר מן ההיתר, כי על ההיתר אין היצה"ר קשה כ"כ כמו על האסור. וזהו זאת תורת הנזיר גו' כפי נדרו אשר ידור ר"ל כמו שהנדר היה אצלך לעשות איסור מן דבר המותר כי טרם הוצאת מפיך הנדר היה הדבר הזה מותר עליך והיה דעתך והסכמתך לעשותו איסור כן גם עתה יעשה על תורת נזרו יראה להוסיף עוד מן ההיתר שהוא עתה חוץ לנדר.
וזהו כן יעשה על תורת נזרו והוראת מאמר על דרך שמצאנו בחכמינו ז"ל (ויקרא רבה ב') בקללות לא נאמר ואלה יעמדו לקלל כמו שנאמר בברכות אלה יעמדו לברך את העם, אלא ואלה יעמדו על הקללה כו' כן אמר גם פה כן יעשה על תורת נזרו, כי הדברים המפורשים בתורה אם אמנם התורה אסרה החרצנים וזגים לגדר אל היין עכ"ז אצל הנודר כבר הוא גוף האיסור אחר שהוא נאמר בתורה, לכן אין עצה רק לעשות לעצמו גדר מדעת עצמו נוסף על מה שהתורה אסרה עליו. וזהו הרמוז ג"כ במאמר ככל היוצא מפיו יעשה כלומר לא לבד היוצא מפיו כי אם גם הדומה אל היוצא מפיו גם כן יעשה בתורת נדבה. וזהו מאמר מוצא שפתיך תשמור כלומר עשה גדר ומשמרת אל מוצא שפתיך ועשית כאשר נדרת לא לבד אשר נדרת כ"א גם הדומה אל הנדר תעשה בתורת נדבה:
חלק יג
מדרש: מיין ושכר יזיר הדא הוא דכתיב הוי גבורים לשתות יין כו' מצדיקי רשע עקב שוחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו (ישעיה ה', כ"ב-כ"ג) גבורה של תורה הוא באשרי אבל גבורת ייו היא באוי, הוי גבורים לשתות יין ואנשי חיל למסוך שכר ומתוך כך משכחים את התורה ומעוותים את הדין שכן כתוב אחריו מצדיקי רשע עקב שוחד גו' ואומר פן ישתה וישכח מחוקק וישנה דין כל בני עוני (משלי ל"א, ה') (פרשה י', ח').
הנראה בכוונת המאמר עם מה שראיתי באדרת אליהו מרבינו הקדוש הגאון רבינו אליהו מווילנא נ"ע (פרשת שופטים) כתב בבאור כתוב זה מצדיקי רשע עקב שוחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו (ישעיה ה', כ"ג), אשר לכאורה יפלא מה ענין צדקת צדיקים אל הרשע, ואיך יתכן לומר על המצדיק רשע עקב שוחד שהוא מסיר ממנו צדקתו והלא הוא רשע ברשעתו. ובאמת הכוונה כך היא כי המצדיק לרשע בעבור השוחד אשר קבל מידו קלקל עתה וקלקל גם לאחרים אח"כ, כי כאשר יבוא עוד משפט לפניו על דרך זה כמשפט הראשון בע"כ הוא מוכרח לדונו באותו דין ומשפט אשר שפט עתה, כי לולא כן יעשו עמו ריב ומדון מדוע אתמול יצא פלוני זכאי בעסק כזה, וא"כ אין מספר אל הקלקולים אשר עשה ואשר יעשה, וכלם באו מסבת השוחד הזה אשר קבל מיד הרשע. וזהו מצדיקי רשע עקב שוחד, יהיה זה סבה אח"כ וצדקת צדיקים הרבה יסירו ויעוותו מסבת השוחד הזה, וזהו וצדקת צדיקים יסירו ממנו ר"ל מסבת השוחד (עי' באדרת אליהו שם נפל טעות בדפוס שכתב במלת ממנו כלומר מן הדיין וצ"ל מסבת השוחד).
ולדעתי יהיה ענין מאמר שלפנינו לחבר ב' הכתובים האלה למען יחדיו יהיו תמים אל כוונה אחת, כי מה לי המשנה דין בעבור שוחד או משנה דין מסבת היין הלא אם שינה הדין מסבת היין יהיה ג"כ מוכרח אחר כך לדון כל הבאים לפניו בעסק כזה כמשפט הראשון פן יפערו פיהם עליו כי היום אומר כך ולמחר כך, וזהו ומתוך כך משכחים את התורה ומעוותים את הדין ר"ל גם לאח"כ יעוותו. וזהו שאמרו שכן כתוב אחריו מצדיקי רשע עקב שוחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו, ר"ל ממש אותו הקלקול אשר יסבב השוחד אשר מסבת השוחד יקלקל גם לאחר כך להסיר צדקת צדיקים ולחייב את הזכאי אותו הקלקול בעצמו יעשה גם היין והשכר. וזהו שהביאו מאמר שלמה המלך ע"ה פן ישתה וישכח מחוקק, וישנה מסבת זה דין כל בני עוני, כן נראה לי הכותב והכוונה אמתית לדעתי:
חלק יד
דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך ה' גו' (ו', כ"ג).
מה מאד ראוי להתעורר על שפת יתר אמור להם, מה היה המקרא חסר אם יאמר כה תברכו את בני ישראל יברכך גו' ומה גם מדוע האל"ף במלת אמור נקודה בקמץ ולא בסגל כמשפט אל הצווי כמו אמור אל הכהנים גו' ומלת אמור בקמץ הוא מקור כמו זכור שמור. ובדרך כלל ראוי להתעורר הלא מאמר יברכך ה' גו' הוא ענין בקשה ומדוע א"כ יעמדו הכהנים ופניהם אל העם, יותר מהראוי היה שיהיה פניהם אל הקודש ולבקש מאתו יתברך ברך את עמך ישראל, האר פניך אליהם מה זאת להם שיעמדו ופניהם אלינו.
אבל נמתיק הדברים על פי משל לא' כעס על בנו על רוע מנהגיו עד שהסתיר פנים ממנו וילך הנער ערום ויחף וימר לו מאד, וילך אל בית השכן ויבקש מאתו שישתדל אצל אביו שיעשה לו מלבוש, וישמע אליו וילך אל אבי הנער ויבקש את פניו חוס נא וחמול על בנך וראה להלביש אותו כי הימים ימי חורף וקרח, ויען אבי הנער ויאמר לו הנה בזה אנכי מבקש את פניך שאעשה לבני בגדים, וזה עומד ומשתאה ואינו מבין פירוש הדברים, ויוסף ויאמר לו סכל אתה באת אלי לבקש אותי שארחם על בני, ועל פרי בטני תצוני הלא לך לב להבין כי אב אני וכל חפצי להטיב עמו ברוחי ונפשי, רק מסבת רוע מעלליו אני מסתיר פני ממנו, ואם רצונך שאטיב עם הנער להטות אליו חן וחסד מדוע א"כ בחרת לדבר עמי, קום לך אל הנער ותדבר עמו והוכח תוכיח אותו ליישר מעגליו להטיב מעשיו, אבל מה לך עמדי כי אני מוכן להטיב עמו סלה.
הוא הדבר בעניננו כי איך יברך הכהן ויבקש את פני ה' יתברך ברך את עמך אם הקב"ה חפצו להטיב בתמידות כי חפץ חסד הוא גו' לכן יפה אמר הכתוב כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך ה' כו', אליהם מהצורך לאמר ולזרז ראו שתהיו במדרגה יפה שתהיו מוכשרים לקבל הברכה והטוב, וזהו אמור להם לא אלי וכמאמר עד שאתה מצוה אותי על בני צוה את בני עלי (ספרי פרשת פינחס).
ובזה תוכל להבין מאמר יה"ר שיכבשו רחמי את כעסי (ברכות ז') ר"ל שיהיה רצונם של ישראל יפה כ"כ עד שיהיה בידם לפעול את זאת שיכבשו רחמי את כעסי, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים:
עוד באור על מאמר אמור להם יברכך כו' בהזכיר מאמר המסורה יברכך ה' ד' במסורה יברכך ה' וישמרך אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך יברכך ה' נוה הצדק ויאמרו לו יברכך ה'.
באור זה כי כבר מבואר בטוב צדיקים תעלוץ קריה (משלי י"א, י') כי הצדיקים בהיותם עשירים אינם מחזיקים העושר בעבורם רק להטיב עם אחרים והבריות נהנים מעשרם, וכלם מברכים את המטיב להם כמאמר ברכת אובד אלי תבוא (איוב כ"ט, י"ג). ומה מתקו עתה דברי הכתוב שאינו אומר אמור להם, רק אמור פי' היינו שיאמר להם מפי הבריות יברכך ה', וכל זה מבואר במאמר המסורה דוק ותשכח. וזהו כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך ה' היינו שהבריות יאמרו לו יברכך ה' וישמרך ויהיה מתברך מפי כלם.
חלק טו
ובגמרא: כה תברכו את בני ישראל בלשון הזה שלא ישנו (סוטה ל"ח, א')
וראוי להבין מדוע ולמה הקפיד הכתוב על לשון הזה.
והנראה לדעתי כי חז"ל אמרו לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא שלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהלים כ"ט, י"א) (סוף עוקצין) וראוי לבאר מאמר מחזיק ברכה ולא אמר משפיע או לשון אחר מורה על השפע. והנראה כי כבר מוזהרים אנחנו לאהוב איש את רעהו ואיש את אחיו, ממש כאהבתו את עצמו, כמאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט, י"ח) ורמז לזה מאמר והבריח התיכון מבריח בתוך הקרשים מן הקצה אל הקצה, כן אהבת בני ישראל זה לזה מחבר אותם להיות אחד. וזה כלל גדול שהקב"ה נותן שפע לישראל, והנה הוא כמי שנותן משקה אל חבית והוא כלי מורכבת ומחוברת מלוחות ונסרים הרבה אשר אם הלוחות דבוקים ומחוברים זה בזה מחזקת המשקה בתוכה, לא כן אם יש פירוד ביניהם אז תצא המשקה מבין הדבקים חוצה.
כך לא מצא הקב"ה כלי המחזיק ברכה לישראל ולא יצא חוצה אלא שלום, אם הם שלמים ודבוקים זה בזה נשאר השפע בידיהם ותתקיים בהם. אשר ע"כ נאמר בהרשעים הן גוים כמר מדלי גו' (ישעיה מ', ט"ו), כטיפין היוצאים מן הדלי בעבור שהלוחות נפרדו זה מזה ויותר שהם נפרדים יותר יוצא המשקה, וזאת להם לישראל שהם כלם כנפש אחת וכאיש אחד חברים בדבקות אהבה ואחוה אז הבריח התיכון מחברם להיות אחד. לכן צוה הקב"ה כה תברכו את בני ישראל אמור להם גם כי המה רבים עכ"ז יאמרו הכהנים יברכך ה' בלשון יחיד, ואז יחזיקו הברכה בתוכם ולא תצא החוצה:
עוד נוכל להעמיס בכוונת מאמר הנ"ל לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא שלום כי כבר נאמר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו גו' (דברים י"א, כ"ו). הנה עינינו רואות כי כלי חמדה זאת היינו התורה היא סבת הברכה, וא"כ מי שאין לו בית א"א לו לעשות מזוזה ומצות מעקה וכדומה מצות הרבה, ולא מצא אופן לזה רק שלום ואחדות שנאמר ה' עוז לעמו יתן, לא אמר נתן רק יתן לומר כאשר עלה ברצונו יתברך לתת תורה לעמו מיד היתה העצה - ה' יברך את עמו בשלום.
וזה שאמרו במדרש (תנחומא בפרשת נצבים) אתם נצבים היום כלכם למה נסמכה פרשת נצבים לקללות לפי שכאשר שמעו ישראל צ"ח קללות שבמשנה תורה הוריקו פניהם מיד בא משה לפייסן ואמר להם אתם נצבים היום כלכם משל לקנים כשהם הרבה באגודה אחת הם חזקים כך אתם אם תהיו באגודה אחת תהיו נצבים לא נופלים. ממש כדברינו כי פחדו ואמרו שהמה מעותדים יותר אל הקללה ממה שהם מעותדים אל הברכה כי מן הנמנע הוא אל פרטי בני אדם לקיים התורה כלה, וע"ז השיב אם תהיו באגודה אחד משלים את חבירו. כי כלל האומה היא כנפש אחת, כמאמר כל הנפש לבית יעקב הבאה גו' (בראשית מ"ו, כ"ז) ממש כהמביא מאכל אל פיו יתחלק המזון אל כל האברים, כן המצוה אשר אדם אחד עושה מכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות (קידושין מ', ב') וכן שפע הברכה והטוב אשר הצדיק ממשיך מתחלקת בין כלל האומה כמאמר כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני (ברכות י"ז). וכמו המאכל שהאדם מביא לתוך פיו כל האברים מקבלים כח מהמזון הזה, כן אם נחלה באבר מיוחד יקח רפואות אל תוך פיו כי ממנו תוצאות חיים ומרפא אל כל האברים, אמנם אם האבר ההוא כבר נתלש ונחתך מן הגוף אז הותר הקשר, ומה עוד האבר הזה אל בנין האדם והרכבתו, כן וכן כאשר העם צריך ח"ו לרפואה אז את אשר יאהב ה' יוכיח למען אשר על ידו יתרפאו כלם כמאמר ובחבורתו נרפא לנו (ישעיה נ"ג, ה') אבל אם הם שונאים זה את זה ונפרדים אלה מאלה מה יועיל להם כי יפגע בהצדיק אם אין להם עמו שום קשר.יריעות האהל
ולכן יפה אמרו לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא שלום ממש על דרך כלי מלא אגוזים או תפוחים, ונעשה בו נקב כמלא תפוח ונפלו ונתפזרו כלם אחד אחר אחד, אמנם יש תקנה לזה לחבר כל התפוחים יחד ע"י חוט לחרוז אותם על חוט אחד אז יהיו בטוחים שלא יפול מאומה מהם חוצה, כן הבנין הנבחר הזה בית ישראל בהזדמן נקב בהבנין הזה כי יקוב אחד חור היינו יעשה פגם מה בחטא ועון ח"ו, הוא מזיק בזה את כלם כמאמר העובר עבירה אחת מכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חוב, רק התקנה לזה אם שלום ביניהם וחוט האחדות חורז את כלם אז אחד באחד יגשו וזכות הצדיק עליהם יהיה ויהי עליהם סתרה:
חלק טז
ובגמרא: כה תברכו את בנ"י למדנו ברכה לישראל מפי כהנים כהנים עצמן לא למדנו כו' אמר רב נחמן בר יצחק מואברכה מברכיך ומאי מסייע כהני דמוקי לה לברכת כהנים במקום ברכה דישראל (חולין מ"ט, א').
וראוי להתעורר בזה מה יתרון אל הכהנים אם הקב"ה מברך לכהנים במקום ברכה דישראל.
והנראה בזה בהקדים מאמר חז"ל וה' ברך את אברהם בכל כתיב מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו זה אברהם נקי כפים ובר לבב זה אברהם ישא ברכה מאת ה' זה אברהם, אברהם היה מברך את הכל ומי מברך את אברהם הקב"ה הוי וה' ברך את אברהם בכל (בראשית רבה פרשה נ"ט, ה') כבר כתבנו בבאור מאמר זה דברים נמרצים בחלק הראשון על מקומו קחם נא אליך ותברכני.
אבל לפי הענין נאמר עתה בהקדים עוד מאמרם ז"ל פרשת לך ויהי רעב בארץ ר' פנחס פתח אשרי הגבר אשר תיסרנו יה (תהילים צ"ד, י"ב) ואם בא להקפיד מתורתך תלמדנו מה כתיב באברהם ואברכך ואגדלה שמך ויצא עליו רעבון ולא קרא תגר כו' טרף נתן ליראיו טירוף נתן ליראיו בעוה"ז (בראשית רבה פרשה מ', ב'). ומה מאד יפלא להוציא הכתוב מפשוטו לפרש מלת טרף טירוף.
אבל דע כי רז"ל אמרו (ריש וישב) בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה השטן בא ומקטרג אמר לא דיין שהם מתוקנים לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז. וראוי לבאר כפל הדברים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה, ומה גם כי הלא כבר ידענו מכמה גדולי הצדיקים כי ישבו בשלוה בהון ועושר הרבה. והנראה באמתת הענין שכבר הוא מבואר במאמר מלא מפי החסיד ע"ה שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך יפיך (תהלים מ"ה, י"א-י"ב) ובמדרש: ליפותך בעולם (ב"ר ל"ט). בא להורות בזה ב' דברים, א'. כי אחד מתנאי הצדיק שיהיה שונא בצע שהוראתו על הון ועושר, ולהיפך המחוסר שלמות הוא מתואר אוהב כסף לא ישבע כסף (קהלת ה', ט'). וזה תמצא בהרבה מקומות כי מדת הצדיק שהוא מואס בעניני עוה"ז, כמו שמצאנו ברבינו הקדוש (כתובות ק"ד) שזקף עשר אצבעותיו למעלה ואמר גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מן העוה"ז אפילו באצבע קטנה וכדומה הרבה צדיקים אשר מאסו בעוה"ז וטובותיו המדומים, והמתנהג כן נקרא צדיק גמור כמאמר (ברכות ז') צדיק וטוב לו צדיק גמור. וכי תאמר למה לו הטוב אחר שהוא מואס בכל מחמדי עוה"ז, דע כי חפצו יתברך להיטיב בטובו אל אחרים כמאמר בטוב צדיקים תעלוץ קריה (משלי י"א, י') וכמאמר ואתה אמרת היטב איטיב עמך (בראשית ל"ב, י"ב) כלומר על ידך איטיב לאחרים. וכן אמרו ז"ל צדקתך כהררי אל, מה ההרים ראויים להזרע ועושים פירות כך הצדיקים עושים פירות מטיבים לעצמם ומטיבים לאחרים (ויקרא רבה כ"ז).
עוד זאת ידענו כי כל טוב העולם הזה לא יערב אל האדם בלתי אחר החפץ והתשוקה אליו, אשר מסבת התאוה והתשוקה יערב לו עמלו ויגיעתו בעסק השגת חפצו כאשר גינה שלמה המלך ע"ה בדרך כלל ואמר אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו (קהלת ב', כ"ד) היינו כי בעבור תענוג מעט מן מעט מן אכילתו אם יערוך נגדו העמל והיגיעה שהוא מייגע א"ע, נפשו וגופו עד שהוא משיג אותו, לא יספיק התענוג הזה נגד עמל יום אחד מימיו, והסכל בבלי דעת יאכל וישתה והראה את נפשו טוב בעמלו, כי עמלו טוב לו וערב עליו בעבור השגת התאוה, ובהיפך המואס בחפצי העוה"ז ודמיוניו הלא ראינו בו כי פת בגו שהוא אוכל להשיב את נפשו גם ההכרחי הזה הוא עליו למשא כבד, כדרך שאמרו על ר' אליעזר כאלו כפאו שד, כש"כ אם יתן ה' אל הצדיק הון ועושר וכבוד. כמאמר הנזכר שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך הוא מאמר כולל כל חפצי עולם הזה ימאס אותם ישכחם ויסירם מלבו ויתאו המלך יפיך ר"ל שהקב"ה יתן לך עושר וכבוד בע"כ שלא ברצונך וזהו ליפותך בעולם כמאמר בעלוץ צדיקים רבה תפארת (משלי כ"ח, י"ב).