אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
נח
חלק א
אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. מדרש: אמר ר' יוחנן כל מי שנאמר בו היה מתחילתו ועד סופו הוא צדיק, התיבון ליה והא כתיב אחד היה אברהם וירש את הארץ (יחזקאל ל"ג, כ"ד) מעתה הוא תחילתו והוא סופו, אמר לו אף הוא לא תברה דהא רב לוי בשם ר"ל אמר בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, ר' חנינא ור' יוחנן תרויהון אמרו בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו, ומה אני מקיים היה שהיה מתוקן להדריך כל העולם כולו בתשובה. (פרשה ל', ח')
הנה לכאורה לא ידענו תשובתם ז"ל שהיה מתוקן כו' הלא עם כל זאת יצא מהכלל שהניחו כל מי שנאמר בו היה מתחילתו ועד סופו הוא צדיק.
ונקדים לזה עוד מדרשם ז"ל (ריש פרשת לך) הדא הוא דכתיב עמך נדבות ביום חילך (תהילים ק"י, ג') עמך הייתי בעת שנדבת לשמי לירד לכבשן האש, ביום חילך בעת שכנסת אתה לי כל החיילות והאוכלוסים, בהדרי קודש מהדרו של עולם הקדשתיך, מרחם משחר מרחמו של עולם שחרתיך לי, לך טל ילדותך לפי שהיה אבינו אברהם עליו השלום מתפחד ואומר תאמר שיש בידי עון שהייתי עובד עבודה זרה כל השנים הללו, אמר לו הקב"ה לך טל ילדותך, מה הטל הזה פורח אף אתה עונותיך פורחות, מה הטל הזה סימן ברכה לעולם אף אתה סימן ברכה לעולם. (פרשה ל"ט, ח') וגם במאמר זה מהראוי לשית לב איה איפה היו ימי ילדותו לו לסימן ברכה אם עבד עבודה זרה כל השנים הללו. וכדי לבוא אל הביאור נזכיר מה שכתבנו (קול יעקב רות) ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום (רות ב', י"א) ובמדרש (במקומו): אלמלי באת אצלנו מאתמול שלשום לא היו מקבלים אותך שעדיין לא נתחדשה ההלכה עמוני ולא עמונית כו' (ילקוט רמז תר"א). וכלל הענין הוא כי יש חילוק והבדל גדול בין רות לשאר גרים, כי כל הגרים האמנם שכרם אתם מעת נתגיירו ובאו בברית, אבל עם כל זאת נגע למו הימים הראשונים שהיו בגיותם כי יפלו ויאבדו. לא כמוהם רות כי כמו שהצליחה ועשתה פרי מעת נתגיירה כן תקבל שכר על שלא באה להתגייר בימים הראשונים, כי לא היו מקבלים אותה אלו באתה קודם, ועל כן כל סיבת גירותה היה אך ממה שלא באתה מקודם, וכמבואר שם עיין שם. וכענין הזה היה תשובתו יתברך אל אברהם, לאמר אין לך לפחד על הימים שהיית עובד עבודה זרה בהם, כי זולת מה שלא יגיעך עונש עליהם עוד המה לך לסימן ברכה, ועוד בעבורם שכרך הרבה מאד וכמו שנבאר.
דע כי אין תוכחת המוכיח מוצלחת כי אם בשיוכיח רעהו הדומה לו בכל עניניו כאשר ירמוז מאמר הכתוב הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא י"ט, י"ז) רצה לומר רעך הדומה לך. אשר על כן אמרו ז"ל הלל מחייב עניים רבי אליעזר בן חרסום מחייב עשירים (יומא ל"ח), כי כשיבוא העשיר להוכיח המסכן והדל, יענה ויאמר לו מה תמשילני לך ולכמותך כי ארוחתך ארוחת תמיד נכון יהיה, גם אם לא תכין בחוץ מלאכתך, לא כן אנכי אם אמנע כפי מיגיעתי כל היום לא אשיג גם לחם לפי הטף. וכמו כן אם יוכיח העני על פני העשיר יענהו עזות ויאמר לו מה מעשיך כל הימים, הלא הנך פנוי מכל מלאכה בבית ובשדה ואין עליך שום עסק יטרידך מעבודת שמים, לא כן אנכי עסקי הרבים והנשגבים יטרידוני כל ימי, לא יתנוני השב רוחי להרגיע גם רגע, ומתי אעשה אנכי לבית ה', הא לך שאין התוכחה מוצלחת כי אם מן הדומה לדומה, ומה לנו להרחיב הדיבור בזה אם מכבר הוא ענין מבואר ברז"ל וזה לשונם: אילו אחר אומר עתה ידעתי כי גדול ה' וכו' היו אומרים זה אומר עתה ידעתי, אלא יתרו שהיה יודע שחזר על כל בתי עבודה זרה שבעולם ולא מצא בהם ממש ואח"כ נתגייר לזה נאה לומר עתה ידעתי, דבר אחר אילו אחר אומר הבל הבלים (קהלת א' ב') היו אומרים זה אין לו פרוטה לאכל והוא אומר הבל הבלים אלא שלמה שכתוב בו ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים (מלכים א' י', כ"ז) לזה נאה לומר הבל הבלים (דברים רבה פרשה א', ה').יריעות האהל
ומעתה יזהירו דברי המדרש עמך נדבות כו'. והוא כי אברהם עליו השלום שהיה מכניס נפשות רבות תחת כנפי השכינה כמו שכתוב ואת הנפש אשר עשו בחרן (י"ב, ה') אלו היה עובד ומכיר ה' יתברך מנעוריו באין ספק כי לא היה מצליח במעשהו מאומה, כי איה איפה היה בידו להוכיח על פניהם על תועבותיהם ועל עצביהם כי לא אלהים המה, כי הלא נגד פניו יענו מאין נודע לך כל אלה האם בחנת בנתיבמו לדעת מהותם ועילוי יראתם, וכאשר ענו עובדי כו"ם לנביאו יתברך ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו. (ירמיה מ"ד, י"ח) אמנם אחרי שגם הוא במשך מ"ח שנה עבד את כולם, ובחן בהם, ובמשפטיהם וחקותיהם, היו ידיו רב לו להוכיח על פניהם כי הבל המה מעשי תעתועים, והם שמעו רעתם וגנותם והאמינו לקול דברו, וזאת היתה הסיבה הקרובה להמשיך לבותם לקרבם לאמונת ה' יתברך, ועל כן המשפט הוא שיהיה לאברהם משכורת גם על הימים הראשונים שעבד בהם עבודה זרה וגם הם יעלו לחשבון ימי צדקתו. וזהו עמך נדבות ביום חילךשפת היריעה עמך הייתי בעת שהכנסת לי כל החיילות והאוכלוסים, בהדרי קודש מהדרו של עולם הקדשתיך, מרחם משחר מרחמו של עולם שחרתיך לי, כלומר טרם מרחם יצאת הקדשתיך לי להודיע שמי בעולם, ועל כן לך טל ילדותך לפי שהיה אברהם עליו השלום מפחד ואומר תאמר שיש בידי עון שהייתי עובד עבודה זרה כל השנים הללו, אמר לו הקב"ה טל ילדותך מה הטל הזה סימן ברכה לעולם אף אתה סימן ברכה לעולם כלומר לא זאת שלא תענש עליהם אבל עוד המה לך לברכה וכמדובר.
ומעתה יתבארו גם דברי המדרש שלפנינו ונאמר שהנחתו קיימת כל מקום שנאמר בו היה מתחילתו עד סופו הוא צדיק, ומה אני מקיים אחד היה אברהם והלא עד מ"ח שנה לא הכיר את בוראו, על זה באה התשובה שהיה מתוקן להדריך העולם כולו בתשובה מה שאין מקום לזה בלתי במה שעבד עבודה זרה בימים הראשונים, ועל כן גם המה יעלו במספר ימי צדקתו וכנזכר עיל.
חלק ב
ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ (ו', י"ג).
הנה כדי לפרש מלת הארץ כפשוטה מוסב על האדמה כהוראתם בכל מקום, נאמר בזה על דרך המליצה, ועל פי דרכנו נעמוד על טעם קללת האדמה בעבור האדם וכאמרם במדרש והנני משחיתם את הארץ אפילו ג' טפחים שהמחרישה שולטת בהם נמוחו (פרשה ל"א, ז').
והוא כי הנה הקב"ה הטביע בכח הארץ להצמיח צמח לחיות כל חי אשר על פני האדמה, והוא רק על ידי קיומי המצות אשר יעשה אותם האדם ועל ידו כל הנבראים ישיגו מחיתם, וכמו שהארכנו בזה בפרשה הקדומה. אשר על כן בעת אשר בני האדם ירעו וישחיתו דרכם וגוזלים וחומסים זה מזה אזי הארץ תחמוס הכל ותשים לפיה מחסום בלי להוציא מאומה, ממש כאדם העושה סעודה בעבור קרואיו ומושיט לכל אחד מנתו לפי כבודו, ובמושבם על הלחם התחילו כל אחד לפשוט יד למנת חבירו וחטפו זה מזה, עלה על רוחו לחמוס מכולם בלי להושיט להם מאומה. כן אם רואה הוא יתברך גזל בעולם יביע אומר אל הארץ שלא תתן יבולה ולא תוסיף תת כחה להם. והאמנם מתחילה אין החמס רע רק למקצתם, רצה לומר הנעשקים, ויפה להעושקים והחומסים, אולם אחר שהארץ תחמוס הכל אז רע לכולם יחד. וזהו קץ כל בשר בא לפני רצה לומר קץ כל בני אדם ובע"ח, והטעם - כי מלאה הארץ חמס מפניהם רצה לומר מפניהם, ועל ידי מעשיהם מלאה הארץ חמס ומוכרחת לחמוס את כל לבלתי תת כחה להם ומאז רע לכולם.
ובזה יתכן מה שאמרו ז"ל במדרש: והנני משחיתם את הארץ משל לבן מלך שהיה לו מינקת כל זמן שהוא סורח היתה מניקתו נרדית, כך הנני משחיתם את הארץ כו' (שם). והוא כי הארץ להיותה המגדלת את כל חי והמכינה צרכי האדם והנבראים כולם ובעת הבריאה היה ברכתה רב מאד, עד שעל ידה נטו כולם מדרך הטוב כי שמנו עשתו ויבעטו בכבוד ה' יתברך, על כן היה הצורך להמעיט ולהקטין הטובה הלזו לקלל האדמה עבורם ממש כהמשל שהביאו ז"ל. ועל כן אחר המבול אמר ה' יתברך לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו כו'. (בראשית ח', כ"א) כי הנה רעת האדם הוא על דרך ובחינת הזרעים והנטיעות, אשר רעת גידולם הוא לא' מב' סבות: אם בעבור רעת הזרע הנזרע והשורש הרע אשר בארץ, או על ידי העדר השגחת בעל השדה שלא סייר נכסיו ועלה קמשונים, כן רעת האדם על הארץ אם שהוא מפאת תולדתו כענין הכתוב זורו רשעים מרחם (תהילים נ"ח, ד') או שנתקלקל מסיבת מגדליו ואומניו אשר לא חסרו לנפשו מכל מה ששאלו עיניו, ובזה הקשיח לבבו מיראת ה' כמאמר וישמן ישורון ויבעט (דברים ל"ב, ט"ו). והנה האדם אשר עשה אלהים מראש העיד עליו הכתוב ואמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א', ל"א) כי האלהים עשה את האדם ישר (קהלת ז', כ"ט) וטוב באין ספק, אבל קלקולו לא היה זולת על ידי רוב הטובה כמאמר המדרש: עוד כל ימי הארץ זרע כו' אמר רב אחא מי גרם להם שימרדו בי לא על ידי שהיו זורעים ולא קוצרים, יולדים ולא קוברים כו' והיו זורעין אחת למ' שנה. (פרשה ד', י"א) וזהו מה שכתוב וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ (ו', ה') כלומר על ידי הארץ ומסיבתה שהיה ברכתה מרובה ולעילה זו נתקללה הארץ בדור המבול ונמח ממנה ג' טפחים, לא כן אחר המבול שכבר נשארה זוהמת מעשיהם הרעים ונשתרבבה להבאים אחריהם (אשר על כן לא חזר העולם לשלימותו שהיה קודם המבול אבל עוד נתחדשו חליים ונתקצרו שנות האדם כמבואר במדרש (שם) מעשה באחד מגדולי הדור שהיה חושש את ראשו אמר חמי מאי עביד לן דרא דמבולא) אמר הוא יתברך לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי אין רעתו עוד מסיבתה כי יצר לב האדם רע מנעוריו, כלומר כבר הוא רע מתולדתו ומה לי עוד להאדמה.
חלק ג
קץ כל בשר בא לפנישפת היריעה מדרש: כתיב מרוב עשוקים יזעיקו ישועו מזרוע רבים (איוב ל"ה, ט') מרוב עשוקים יזעיקו אלו הנעשקים ישועו מזרוע רבים אלו העושקים, אלו רבים על אלו ואלו רבים על אלו. אלו רבים על אלו בחימוס ממון ואלו רבים על אלו בחימוס דברים, עד שנתחתם גזר דינם, ולפי שהיו שטופים בגזל נמחו מן העולם. קץ כל בשר בא לפני הגיע זמנן להקצץ, הגיע קטגוריה שלהם לפני, כל כך למה כי מלאה הארץ חמס מפניהם (פרשה ל"א, ד').
הנה האמנם כי רצו ז"ל לבאר כפל המלות בפסוק מרוב עשוקים כו' לדרוש כי הוא מדבר מנעשקים ועושקים, אבל הדבר צריך ביאור וכי מה אשמת העשוקים שיהיו כלולים עם העושקים, ומה גם כי לא ידענו מה היה קשה להם ז"ל במאמר קץ כל בשר לדרוש עליו מה שדרשו, גם מה שסיימו הגיע קטגוריה שלהם לפני.
וכדי לבוא אל ביאור המאמר נקדים מה שאמר יתברך זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד (בראשית י"ח, כ') אשר יש בו מן הקשות במה שכתוב זעקת סדום כו', כי ממה שזעקו עדן לא הוחלט על רעתם כי רבה היא (אשר על כן הוכרחו רז"ל לומר זעקת ריבה אחת כו' כי לולא כן אין אשמת דבר בהזעקה), גם מה שכתוב הלאה ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה, הנה לכאורה אנו רואים בו מן הזרות חס ושלום, כי מי איכא ספיקא קמי קוב"ה.
ולבוא אל הענין נקדים עוד מאמר הנביא הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד וגו'. (מיכה ו', ח') דע כי התורה הקדושה היא כלולה ממצות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו, והנה המצות שבין אדם למקום אין אתנו להשכיל לדעת ישרם, וטוב תכליתם ותועלתם, וסודם ופעולתם, אולם אשר בין האדם לחבירו מהנקל הוא על האדם לעמוד על אושר תועלתם ופעולתם, יען כי כל אחת איננה נעשית בלתי על ידי פועל ומקבל הפעולה, הן ממצות עשה כולל: צדקה, גמילות חסדים, השבת אבידה וכאלה, וממצות לא תעשה, ובהם: גניבה, גזילה, אונאה, הסגת גבול וזולתם. והאמנם יקרה אשר בבוא המצוה ליד הפועל יסוג אחור ממנה כי ירע עינו מתת מחיה לאחיו העני או להשיב האבידה לבעליה וכדומה, הוא אך מפאת יצרו הרע העומד על ימינו לשטן לו ומסמא ומחשיך את עיניו מראות בטוב המצוה ומהביט בעוצם ישרה, ומחבב לו עשרו וסגולתו לקפוץ ידו מאחיו האביון, וכמו כן במצות לא תעשה להזהר ממנה כבד לבו מהבין רוע ענינה וגנותה, אולם המקבל הפעולה הטובה אם רעה עיניו רואות וצופות היטב על אושר פעולת המצוה וטוב ישרה ונעימותה, ולבו ישכיל לדעת המצוה כי טובה היא וכי תערב לנפש בעשיתה, וההיפך בהיפך. וזהו שיעץ הנביא עליו השלום ואמר: הגיד לך אדם מה טוב כלומר הצורך אליך להטות אוזן לכל אשר יגיד לך אדם זולתך, רצוני המקבל פעולת המצוה כי הוא בוחן בטוב יושר המצוה ומכיר חנות אל יתברך במה שהעיר אותנו עליה וממנו תלמד ותקנה לב גם אתה לבחון יושר המצוה וערבותה. כלל הנרצה מדברינו הוא כי רק מקבל הפעולה הוא הבוחן על המעשה אם לשבח ואם לגנאי, ומי שעושה עם רעהו רעה אז טחו עיניו מראות בזר מעשהו, לא כן אם ישיגנו כאלה מאישים זולתו אזי ישקיף וירא בעליל ולבבו יבין רוע המעשה וגנותה, וירבה לבחון ולהעריך הפלגת אשמת רעהו בו. והנה אם בהזדמן יעשה הוא אחר כך לזולתו כהדבר שהשיג מרעהו אזי עונו גדול מנשוא ותכבד אשמתו שבעתים, יען כי מאתמול כשהשיג הדבר מזולתו אז היו עיניו מאירות והיטיב לראות גנות הדבר הרע הזה ויתאבל עליו וכהיום עשה כן לאחרים.
הוא הדבר והוא הענין בחטאת סדום כי ידענו שכל החמס והגזל ההיה בסדום לא היה בלתי מאנשי סדום עצמם שעשקו וחמסו זה מזה, ולא ליוצא ולבא ממקומות זולתם, כי הלא שבת מהם עובר אורח, ואם כן היה כל אחד פעם עשוק ופעם עושק, ובודאי כל אחד כשהיה עשוק היה רואה בעין יפה גנות הדבר שהשיגו ופער פיו לבלי חוק לזעוק חמס ולקלל עושקו בקללות נמרצות, להאבידו ולהכרית מארץ זכרו, ולמחר עשה גם הוא לרעהו כדבר הזה ממש, אין מהצורך עוד לדין ודיין לשאול מהם המשפט אחרי שהוא בעצמו החליט וחרץ עליו העונש אתמול וכמשפטו יעשה לו, וכמליצת הכתוב אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם (במדבר י"ד, כ"ט) ואין מהצורך להדיין להעריך דין ומשפט זולת באם המעשים אינם שוים (רצוני מה שעשה הוא לאחרים למה שרעהו עשה לו) בפחות ויתר. וזהו מה שאמר ית' לאברהם זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאד, כלומר אותם שזעקו והלילו על הרעה שהשיגו מאחרים הלא המה עשו אחר כך מעשים כאלו לאחרים, ובזאת תכבד אשמת האנשים האלה מאד, יען כי כל אשר הם עושים הוא עם הבחנת והכרת לבבם בזרות המעשה וגנותה, כי כל אחד בהיותו עשוק וחמוס היה מבין ומביט בטוב העיון רעת הדבר ולבו היה נגרש קולו כים, ואחר ההבחנה הגדולה הזו חטאו על נפשותם במעשים ההם. לזאת ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, כלומר אותם אשר ממש כהדבר שצעקו עליו עשו גם הם (ויהי' הה' ממלת הכצעקתה ה' המתקיימת) ומעשיהם שוים ממש למה שהשיגו הם מאחרים שכבר פסקו דין עליהם לכמוהם, אין לי מהצורך לערוך דין ומשפט עליהם, כי כאשר דברו כן אעשה להם. וזהו הכצעקתה כו' כלה, כלומר אכלם כרגע בלי שום מערכת דין ומשפט כי אם יקבלו המשפט היוצא מפיהם. ואם לא, רצה לומר אם אינם שוים במדותיהם בפחות ויתר, אדעה, כלומר אדע ואערוך משפטם כפי ערך מעשיהם.
ואחר המונח הזה נאמר כי מאמר ה' יתברך לנח קץ כל בשר בא לפני סובב הולך גם כן על דרך שאמרנו. כי מבואר במדרש אנשי דור המבול לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל והוא כי באין ספק היה גם כן כל אחד מהם פעם חומס ופעם חמוס ועל כן לא היה מהצורך להעריך עליהם דין ולעיין במשפטם, ועל זה יהיה הוראת מלת קץ כהענין הנגמר עד קצהויריעות האהל כלומר כבר נגמר הדין עליהם, והטעם - כי מלאה הארץ חמס מפניהם, כלומר כולם מלאים החמס והגזל ועל כן באין מנוס כל אחד מהם הוא חומס וחמוס.
והוא שהביאו ז"ל במדרש כתיב מרוב עשוקים יזעיקו, דייק הכתוב לומר מרוב כו' וכן ישועו מזרוע רבים ולא דבר מאיש יחידי ועושק פרטי כי בהיות עושקים פרטיים ויחידים אין להחליט על העושק כהיום שהיה עשוק מאתמול ועל כן עדן לא נגמר דינו על פיו אבל בשיהיו העושקים רבים אזי הקרוב שיהיה כל אחד עשוק ועושק כי דרך אחד לכולם ובכמוהם מכבר יצא הדין על פיהם שהיו שופטים חומסיהם כמדובר. וזהו מה שאמרו במדרש מרוב עשוקים יזעיקו אלו הנעשקים, עושקים עושקיהם עד שגם הם מר צורחים. וזהו אלו רבים על אלו בחימוס ממון ואלו רבים על אלו בחימוס דברים, כלומר פעם רבים העושקים על הנעשקים בחימוס ממון והנעשקים רבים עליהם בחימוס דברים, כלומר מרימים עליהם קול אלה, ומעריכים משפטים ופעם להיפך עד שנתחתם גזר דינם כלומר על פיהם. וזהו שסיימו ז"ל הגיע קטגוריה שלכם לפני וכל כך למה כי מלאה הארץ חמס מפניהם כלומר כולם חומסים זה את זה. והבן.
חלק ד
קנים תעשה את התבה כו' (ו', י"ד).
ביארנוהו בחיבורנו (קול יעקב שה"ש בבאור המאמר מה יפו פעמיך בנעלים) עיין עליו.
חלק ה
ויזכר אלהים את נח כו' (ח', א').
גם זה מבואר שם (איכה) בבאור הכתוב תבוא כל רעתם.
חלק ו
וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התבה כו'. מדרש: כתיב אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח (קהלת י', ד') מדבר בנח, אמר נח כשם שלא נכנסתי בתיבה אלא ברשות כך אין אני יוצא אלא ברשות, בא אל התיבה - ויבא נח, צא מן התיבה - ויצא נח וכו'. דבר אחר כתיב לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (שם ג', א') זמן היה לנח ליכנס לתיבה שנאמר בא אתה וכל ביתך אל התיבה, וזמן היה לנח שיצא ממנה שנאמר צא מן התיבה. (פרשה ל"ד, ד')
הנה כדי לבוא אל תכלית הבנת המאמר נקדים מאמרו יתברך איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כבש או עז במחנה, או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה', דם יחשב לאיש ההוא דם שפך כו', למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאום לה' כו' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם, חקת עולם תהיה זאת להם לדורותם. (ויקרא י"ז, ג'-ז') ויש להעיר בזה רבות, ומאהבת הקיצור לא רציתי לפרטם.
דע כי התרי"ג מצות שצונו ה' יתברך האמנם בכללם אנו מוצאים בהם ג' סוגים. מהם חקיות שאינם אך כגזירת המקום ברוך הוא, ואין אתנו יודע בהם עד מה מטעמם ופעולתם וסודם, ומהם שמעיות שטעמם בא מבואר בתורה הקדושה כמו פסח על שם שפסח כו' סוכה כי בסוכות הושבתי כו' ורבים כאלה, ומהם שכליות המובחנים ומקובלים אצלנו מפאת השכלתנו והכרתנו בהם, ובטעמם ופעולתם וטוב ישרם, כמו גניבה גזילה ודומיהם. עם כל זה נדע אשר מבלעדי הטעם המבואר והמושכל עוד לאלהים יתברך טעמים צפונים וסודות גנוזות עליהם, כאשר העידו רז"ל בזוהר הקדוש, ואביא לכם עדים נאמנים על זה מצד השכל, והוא: כי המצוה שהיא גם מהשכליות כמו גניבה שענינה מוסד על אדני המשפט ויושר אנושי וטעמה גלוי וידוע לכל, הנה בשנתבונן על פרטיה והלכותיה התלויים בה והמסתעפים ממנה ילאה כל משכיל למצוא טעם ודעת בהם. כי מצד השכל יחוייב כי יגדל העונש לפי גודל הגניבה וכפי דלת הנגנב, ורז"ל כבר החליטו דין פרוטה כדין מאה מנה (סנהדרין ח', א') ואין הבדל בין העונש המגיע להגונב מעשיר שווה פרוטה להגונב מהעני פרוסת לחם אשר אליה הוא נושא את נפשו, ומעתה הנה שבה המצוה השכליית להיות גם היא חקיית. (ואל אלהינו יתברך טעמים נסתרים ורמים שעל פיהם מחוייבים גם פרטי ההלכות התלויות בה) וכאשר רמז המשורר האלהי עליו השלום אתה צויתה פקודך לשמור מאד אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך. (תהלים קי"ט, ה') מלת מאד הוראתה על רוב הפלגת השמירה גם למה שהוא מתנגד להטעם המושכל, כמו דין פרוטה כדין מאה, והמעצים עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים (שבת קנ"א, ב'), ואמר האמנה כי המצוה בכללה היא מבוארת הטעם עם כל זאת בהתבוננות בפרטיה המה רחוקים ממני וענינם רק על דעת החוק, וזהו אתה צויתה פקודיך לשמור מאד כלומר בשמירה יתירה ורבה מאד (וכוון על פרטי ההלכות כי עמקו ונשגבו) אמרתי כי כל מצות ה' המה אך חקיים וגזירת הגוזר ב"ה, על כן אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך, כלומר יכונו דרכי לשמור כל מצות ה' על גדר החקים ולא בבחינת מושכלים.
ובמדרש (ריש וארא): הדא הוא דכתיב ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות כי מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו. (קהלת ב', י"ב) הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה, על שלמה כיצד כשנתן הקב"ה תורה לישראל נתן בה מצות עשה ומצות לא תעשה, ונתן למלך מקצת מצות, שנאמר לא ירבה לו סוסים וכסף וזהב וכו', ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו (דברים י"ז, ט"ז) עמד שלמה המלך והחכים על גזירתו של הקב"ה, ואמר למה אמר הקב"ה ולא ירבה לו נשים, לא בשביל שלא יסור לבבו, אני ארבה ולבי לא יסור כו', מה כתיב ביה ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו כו' (מלכים א', י"א, ד'), ולכך אמר שלמה על עצמו ופניתי אני לראות חכמה ודעת והוללות וסכלות, אמר שלמה מה שהייתי מחכים על דברי תורה והייתי מראה לעצמי שאני יודע דעת התורה אותו הבינה ואותו הדעת של הוללות וסכלות היה כו' עד לפי שהרהרתי אחר מעשיו נכשלתי (פרשה ו', א') ותכלית רצונם ז"ל בזה למצוא מענה על חכם כמוהו שיהיה מוטעה בעצמותו ויעריך עצמו לדבר שלא יעמוד בו לאמר: אני ארבה ולא אסור, ודבריהם מבוארים כפי מה שכתבנו אשר גם המצוה שהכתוב בעצמו מבאר טעמה איננו אליה טעם עיקר וכולל אבל לאלהים יתברך עוד טעמים נסתרים גבוהים ורמים. ועל כן גם אם לפעמים יקרה שאין מקום לטעם המצוה הבא מבואר בכתוב מאיזה סבה, עם כל זאת חלילה לנו לדחות ולבטל המצוה, כי גם בלעדי הטעם המפורש עוד אליה טעמים וסודות נסתרות המחייבים עשייתה. כמו שמצאנו ברז"ל שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי מפני מה אמרה תורה מילה בשמונה השיבם כדי שלא יהיו כל העולם שמחים ואביו ואמו עצבים (נדה ל"ו, ב'). ומה יענה בשיהיה אביו מת, או אמו ילדתו בזוב וכדומה מהסבות המתנגדים לטעם ההוא, אם לא כי זולת הטעם הזה יש עוד טעמים נסתרים. והוא מה שעלה על לב שלמה עליו השלום כי היה חושב כי מה שכתב ית' לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו הוא עיקר הטעם ואין עוד מלבדו, ואחר שהוא היה בטוח שאיננו ירא לנפשו מהטעם ההוא אזי תפול האזהרה ממנו, אבל אחרי שובו נחם אל לבו ואמר חטאתי, כי לא ידעתי ענין המצות ושגיתי בתכונת טעמיהם בחשבי שאין למו זולת הטעם המבואר אבל האמת כי עוד גבוהים עליהם וכנזכר לעיל. וזהו שסיים ולפי שהרהרתי נכשלתי כלומר על דעת העונש (וכל דברינו אלה מכוונים במדרש כשתעיין בו).
המורם מדברינו כי האמנם יש בהמצות מה שהכתוב בעצמו מבאר טעמיהם או השכל יעיד עליהם, איננו זולת על דרך כלל אבל פרטי ההלכות המה רק על דרך גזירה מאתו יתברך, ועל כן מצאנו ראינו בכמה מצות שבתורה מהשמעיות או מהשכליות שעיקרם ושרשם הוא מוסד על טעם נגלה ומפורש, ולאחר שפרט הכתוב הלכותיהם ודקדוקיהם סיים האזהרה בלשון חוק. ונביא לדוגמא מה שכתוב במצות קרבן פסח שטעמו עמו על שום שפסח, וכשפרט הלכותיו מתחיל ואומר זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו תושב ושכיר לא יאכל בו בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ועצם לא תשברו בו (שמות י"ב, כ"ג). וכאלה רבים אשר הטעם המבואר והמושכל איננו מחייב פרטי ההלכות התלויות בהיריעות האהל לכן אומר בהם זאת חקת הפסח כו' גם כי יסוד המצוה ושרשה הוא על פי טעם הנגלה והמבואר. והוא מה שזכרנו כי לכל מצוה טעמים נעלמים וסודות נסתרות והם המחייבים גם פרטי הלכותיה ודקדוקיה מלבד הטעם הנגלה האיננו מספיק זולת על כלליית המצוה. (עוד כתבנו בזה דברי נועם בספרנו כוכב מיעקב בהפטרת פרשת וישלח על הכתוב כנען בידו מאזני מרמה).
ומעתה נתנה ראש לבוא לביאור הכתובים הנזכרים והוא עם מה שידענו כי הקרבנות מביאים בעליהם לידי חיים כמחז"ל הנפש החוטאת תביא קרבן ותתכפר (ילקוט תהלים כ"ה). ובזה נבוא אל הענין והוא על דרך דמיון עיר קטנה שנפל באישיה חולי גדול בר מינן וחלו בה רבים, ושלחו למרחקים אל רופא מומחה ושלח להם רפואות, אך כשיעור הצורך להחולים ולא יותר. והנה באין ספק כל חיות האנשים האלה תלויים בשמירת הרפואות, ואם יבוא אחד ויקח כלי מלא רפואות וישפכם ארצה הרי הוא הורג בזה נפש אחד או שנים, שיחסר מהם הרפואות וימותו מחלים. אולם אם שלח רפואות יותר מכדי הצורך אזי אין השופך אלא כעובר על בל תשחית. הוא הדבר והוא הענין בהקרבנות שעלו לרצון על מזבח ה' המה היו הרפואות תחלואות הנפש אשר חלה בה החוטא בעברו את פי ה', ועל ידי קרבנו אשר העלה לה' עולה או זבח נרפאו נגעי לבבו ונסלח לו. ועל כן הזהיר הכתוב ואמר איש איש מבני ישראל אשר ישחט שור או כשב במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה', דם יחשב לאיש ההוא דם שפך (ויקרא י"ז, ג') כי הוא ממש כשופך רפואות בחוץ. וזהו מה שכתוב למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאום לה' כלומר על כן הוא נחשב כשופך דם כי בידו היה לעושתו קרבן לה'.יריעות האהל והנה כפי הנחת הכתוב סוד האזהרה הלזו בנוי על אדני מושכלות המקובלות גם כן על לב אנושי. אבל כל זאת הוא במי שאין לו אלא קרבן אחד להתכפר בו והוא שחת ארצה, וזבחו בחוץ הרי הוא כאלו דם שפך אבל מה נאמר במי שיש לו הרבה בקר וצאן ומקריבן בפנים ורוצה להקריב עוד אחד בחוץ, האמנם כבר איננו כשופך דם, ועם כל זאת הזהירה התורה הקדושה גם על אופן זה במה שכתוב ולא יזבחו עוד את זבחיהם ירצה בשגם הקריב דיו בפנים ורוצה להקריב עוד אחד בחוץ גם זה אסור. והוא ענין בלתי מובן ואיננו אך חוק הבורא וגזירתו ועל כן סיים הכתוב ואומר חקת עולם תהיה זאת להם לדורתם. והבן.
נשמע מכל האמור שגם מצות השמעיות והשכליות נפלאים ורמים מאד מהשגתנו, ורחוקים מבינתנו, כי זולת הטעם המושכל או המפורש עוד להם טעמים גדולים ועצומים ונוראים, והוא שאמר דוד המלך עליו השלום גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם (תהלים קי"א, ב') כלומר גם כי החפץ לבקר בהמצות ימצא מה שמחייב עשייתם בטעם מושכל ונגלה, וידרוש בהם חפצו, עם כל זאת עלינו להאמין כי עוד להם טעמים גדולים וסודות רמות ונשגבות, וזהו גדולים מעשי ה', עם כי המה דרושים לכל חפציהם, ועל כן היטיב אשר דבר הוא עליו השלום אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך, הכניס כל המצות תחת תואר החוק (כמו שכתבנו למעלה) יען כי כולם צפונות וגנוזות בטעמם וסודם אתו יתברך ועלינו לקיימם על דעת חוק וגזירת המלך יתברך, וכמו כן כל מעשי ה' יתברך ונפלאותיו שהפליא מראש הנה הנם ממש על דעת זה, וכאשר יעידון ויגידון דברי המשורר עליו השלום מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך. (שם צ"ב, ו') ירצה עם כי לעינינו הוא, כי מעשי אלהינו גדולים ונפלאים, אנחנו מאמינים כי עוד מאד עמקו מחשבותיו, ולו יתברך טעמים נסתרים ונוראים, מלבד מה שאנו מבנים ומשכילים איכות המעשה ותועלתה על צד הנגלה.
והן על דרך זה היה גם כן מה שצוה יתברך לנח על בנין התיבה, כי האמנם כפי המושג ללב האדם היתה התיבה לנח הצלה טבעיית, אבל הנה כבר הועד ברז"ל כי הצלתו היתה אך בנס וזה לשונם: (במדרש פרשתנו) אמר רב חמא בר אבא נגר היית ולולא בריתי שהיתה אתך לא היית יכול ליכנס לתיבה. (פרשה ל"א, י"ב). הורו לנו ז"ל כי לולא בריתו יתברך ועזרתו עמו להצילו, לא היה במעשיו מאומה מכמה ענינים (כמובא ברש"י) אבל כל עיקר הצלתו היתה נסיית. ואם הדבר כן יש מקום לשאול הלא לא יבצר ממנו יתברך מהציל את נח על דרך נס גם מבלעדי התיבה ולמה צוה עליו עבודה כזו על חנם.
אבל מזה יאומת כי היה צורך בנין התיבה לכוונה עמוקה ונפלאה ועל פי טעמים נוראים אשר ידעם הוא יתברך. והנפקא מיניה הוא כי כשנאמר כי הצלת נח היתה אך טבעיית לא היה לו מהצורך להמתין ולהיות בתיבה עד שיצוהו יתברך לצאת מתוכה, רק כשיראה כי קלו המים ויוכל לצאת יפנה ויצא ממנה. לא כן אם כוונתו יתברך נעלה מזה והרי הוא חוק נסתר מאת ה' להסגירו, אם כן אין לו רשות לצאת ממנה עד שיצוהו יתברך לצאת. וההכרעה היא ממה שצוהו יתברך על הכניסה לתיבה שזה מורה שהיה חוק הבורא שיכנס לתיבה לא לבד להנצל, שאם היא רק הצלה טבעיית מה צורך להצווי הלא מעצמו יכנס כאשר יאלצהו ההכרח.
וזהו שכוונו ז"ל במדרש שלפנינו, כתיב אם רוח המושל תעלה עליך, רצה לומר שנצטווה מה' יתברך שיכנס לתיבה, ואם כן ודאי כי להקב"ה על זה טעם נסתר וסוד כמוס, ולכן - מקומך אל תנח, רצה לומר ההכרח היה לו להמתין עד שיצוהו יתברך לצאת מתוכה. וזהו אמר נח כשם שלא נכנסתי בתיבה אלא ברשות כך לא אצא אלא ברשות, בא אל התיבה - ויבא נח, צא מן התיבה - ויצא נח. רצה לומר ממה שצוהו ה' על ביאתו לתיבה הבין כי הצלתו איננה טבעיית אבל לה' יתברך טעמים נסתרים עליה, על כן אין לו לצאת עד כי יצונו ה'. ועל זה סיימו ז"ל כתיב לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים זמן היה לנח ליכנס לתיבה כו', והוא מבואר כדברינו, כי אם היה ענין הצלתו אך על דרך הטבע אין נופל בו זמן כניסה ויציאה ועל כרחך שהוא ענין גבוה מעל גבוה, מה שהוא מחוייב להיות בעתות חקות ומוגבלות, וזהו שהביאו לכל זמן ועת לכל חפץ כו'. והבן.
חלק ז
ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. (ט', כ') מדרש: נתחלל ונעשה חולין, למה? ויטע כרם לא היה לו ליטע דבר אחר של תקנה, לא יחור אחד ולא גרופית אחת אלא ויטע כרם וכו', אמר רב חייא בר אבא בו ביום נטע בו ביום שתה בו ביום נתבזה. (פרשה ל"ו ג'-ד')
להבין דבריהם נקדים לבאר עוד מאמרם ז"ל (במדרש פרשתנו) ויהיו בני נח היוצאים מן התבה כתיב והוא ישקיט ומי ירשיע ויסתר פנים ומי ישורנו ועל גוי ועל אדם יחד (איוב ל"ד, כ"ט) דרש ר' מאיר וכו' והוא ישקיט אמר נתן שלוה לדור המבול, ומי בא וחייבם וכו', וכשהסתיר פניו מהם מי אמר לו שלא עשית כשורה, על גוי זה דור המבול, ועל אדם זה נח, יחד שממנו הושתת העולם, ירוע כבירים לא חקר הרעו אנשי דור המבול במעשיהם הרעים ויעמד אחרים תחתם אלו בני נח (פרשה ל"ו, א'). וכלל הענין הוא עם מה שאמרו ז"ל במדרש: ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה וכו' אמר רב אבא בר כהנא כי נחמתים כי עשיתים, ונח מצא חן, אתמהא, אלא אפילו נח שנשתייר מהם לא שהיה כדאי אלא שמצא חן. (פרשה כ"ח, ט').
אשר לכאורה יפלא מה ראה יתברך לכלול גם את נח בכלל הגזירה ולחייבו מתחילה ולהמציא לו חן אחר כך, הלא לא בן אדם הוא וינחם, טוב טוב היה להצדיקו מיד. אבל ידענו ממדת השי"ת כי כשהוא מעניש לאדם ויעיר עליו חמתו אחר כך כשב אפו ממנו מרבה וכופל עליו רחמים וחסדים גדולים על אחת שבע. כמו שאמר הנביא ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך (ישעיה נ"ד, ז') וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום כי רגע באפו חיים ברצונו (תהלים ל', ו') וכן מצינו וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו (איוב מ"ב) וזהו שאמר הנביא אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני (ישעיה י"ב, א') בכפלים.יריעות האהל
והנה ברצותו יתברך להרבות זרע נח אחר המבול, ולבנות העולם ממנו ובהביטו במעשיו כי המה דלים ומועטים ולא יעלו לו לזכותו, בזה היתה עצתו יתברך לכלול גם אותו בדין דור המבול, יען כי התגברות החסדים הבאים לאחר החמה והכעס רב חילם לפעול טוב נשגב ולהטות אליו חסד להרבות זרעו, גם אם איננו ראוי לזה על פי מעשיו. ואולי זהו הרמוז במה שסדרו ז"ל (בברכת זכרונות) וגם את נח באהבה זכרת כלומר מפאת אהבתו יתברך את נח, נדיבות יעץ לזכור גם אותו בהתעוררות הדין על דור המבול, ועל ידי זה ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים בהביאך את מי המבול לשחת כל בשר כו' כלומר גם אותו, על כן זכרונו בא לפניך להרבות זרעו כעפרות תבל כלומר כי על ידי כן גבר עליו חסדו יתברך וחנותו שבעתים.
וזהו מה שאמרו במדרש והוא ישקיט ומי ירשיע, נתן שלוה לדור המבול מי בא וחייבם וכשהסתיר פניו מהם מי אמר לו שלא עשית כשורה, כלומר מדתו יתברך איננה כמדת בשר ודם שעושה דבר לפנים ולבו בל עמו, כי מי יאמר לו מה תעשה ועם כל זאת על גוי ועל אדם יחד, על גוי זה דור המבול, ועל אדם זה נח, יחד רצה לומר הקב"ה כלל גם אותו בדין דור המבול שממנו הושתת העולם, רצה לומר מה שכלל אותו עמהם הוא היה הסבה שנתברך להרבות זרעו כו' וזהו ירוע כבירים לא חקר ויעמד אחרים תחתם.
עתה נבוא אל ביאור המאמר שלפנינו בשנקדים עוד מאמרם ז"ל: ויברך אלהים את יום השביעי, כתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה (משלי י', כ"ב) ברכת ה' היא תעשיר זו השבת שנאמר ויברך אלוקים את יום השביעי. ולא יוסיף עצב עמה זה האבל. (פרשה י"א, א') ויתבאר הענין על פי משל אחד היה בדרך, פגע בצדיק אחד אשר ידע בו כי ברכתו ברכה, אמר לו רבי ברכני, אמר לו יהי רצון שהעסק הראשון שתתחיל לעסוק בבואך לביתך יהי מבורך ומוצלח, מה עשה זה גמר אומר בלבו אלך לביתי ואקח צרור כספי למנותם ולשקלם ובהם תחול הברכה שברכני הרב. ויהי בבואו לביתו אמר לאשתו מהרי ותני לי צרור הכסף, והיא לאשר לא ידעה מה ברצונו היה נחשב בעיניה למשתגע ולא נתנה לו, ויגער בה התחילה לקללו ויוסף לאררה עד כי הריב שביניהם גדלה והצליחה וירב המדון ויעצם למאד לבעבור כי הוא היה העסק הראשון בבואו לביתו.
הנמשל כי הלא ידענו שכל שפעת ימי החול וברכתם מושפע ובא מברכת יום השבת. כי הוא מבוע הברכות וכמבואר בספר הזוהר כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין כו' בגין דיתברך פתורא כל שית יומין כו'. והוא כי כל המעשים שהאדם עוסק בהם בשבת מושפע בהם הברכה ועל ידי כן יהיו מבורכים גם בימי החול, וזהו חמדת ימים אותו קראת כלומר כל הימים חומדים ומשותקקים אליו כי ממנו יבורכו, וזהו ויברך אלהים את יום השביעי כו' כלומר חלק לו מקור הברכה ומעין השפע אשר ממנו יניקו ששת הימים. ועל כן החוב עלינו עם בני ישראל שיהיה יום השבת כלול בכל הטוב לשמים ביראת ה' כל היום, ולענגו באכילה ושתיה, ועל ידי כן יושפע בהם ברכת ה' בכל ימי החול. וזהו שהביאו ז"ל ברכת ה' היא תעשיר זה יום השבת, כלומר השבת הוא מקור הברכה לכל המעשים ולכן יזהר האדם שלא יוסיף עצב עמה - זה האבל, כי בזאת יהיה גורם לעורר חס ושלום דרך עוצב על כל ימי השבוע.
והן על דרך זה היה גם כן ענין מטע נח. כי אחר המבול היה תגבורת מדת הרחמים והחסד מאת ה' יתברך על העולם לבנותו כמקדם ולכוננו על מלואו כמו שכתוב לא אוסיף לקלל עוד את האדמה כו', ולכן היה הדין נותן כי העסק הראשון שיתחיל האדם לעסוק בו מה שהוא מתיקוני העולם יהיה מבורך ומוצלח בהפלגה רבה ועצומה. ונח לא עשה כן וירא ראשית לו לנטוע כרם ועסק במטע תחילה, ובאה הברכה בעסק זה כמאמר רז"ל בו ביום נטע בו ביום שתה בו ביום נתבזה. וזהו מה שאמרו במדרש ויחל נח כו' נתחלל ונעשה חולין (גם רז"ל הניחו מלת ויחל על פשוטה שהוראתה התחיל נח אך אמרו נתחלל ונעשה חולין), כלומר על ידי שהתחיל במטע זה בראשית עסקיו נעשה חולין. וזהו שביארו: למה? ויטע כרם לא היה לו ליטע דבר אחר של תקנה וכו'.