אור ברסלב

אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ

בראשית

בראשית; פתח האהל

חלק א

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץיריעות האהל

דע כי מוסכם מפי חכמינו ז"ל אשר הזמן עצמו הוא נברא ומחודש כי הבורא יתברך הוא למעלה מן הזמן ומן המקום כמאמר המשורר (בשיר היחוד ליום ג') "כל היצורים גבול סבבתם אל ראשיתם ולאחריתם. כי כל הברואים בגבול שמתם ולימי צבאם גבול הקפתם. ולך אין גבול ולימיך ולשנותיך ולעצמך".

וברצותו יתברך לברוא את העולם ברא מקודם הזמן כי חלקי ההוויי' תלויים בזמן. והזמן הוא הנושא שלהם כמאמר שלמה המלך עליו השלום לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג', א') ואם כן ע"כ הזמן נברא קודם בריאת כל חלקי המציאות ואחר כך נבראו כל חלקי ההוי' התלויים בזמן והוא מקיף אותם, היינו כי בלעדי הזמן לא יצוייר ראשית ואחרית והוה. רצה לומר תחלה ותכלה ומשך המציאות.

ואם כן תשאלך נפשך איכה מרומז בריאת הזמן. אמנם כהיום תמצאון אותו מבואר במאמר הראשון בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. כלומר אחר אשר ברא הזמן ונתהווה הראשית (כי בלא זמן אין ראשית ואין אחרית ולא הממוצע בינם הוא הזמן של עתה רק בחידוש הזמן ובריאתו נתהווה הראשית) ובאותו הראשית ברא את השמים ואת הארץ ואם כן כבר הודיע אותנו הכתוב כי הראשית הוא נברא ומחודש מהמחדש בטובו מעשה בראשית.

חלק ב

בראשית ברא אלהים. מדרש: ר' הושעיה רבה פתח ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום (משלי ח, ל') אמון פדגוג אמון מכוסה אמון מוצנע. (פרשה א, א')

הנראה לדעתנו כוונתם בזה על פי מדרשם ז"ל (ש"ר כ"ח) א"ר ברכיה הלוחות היה ארכן ששה טפחים כביכול היה ביד מי שאמר והיה העולם שני טפחים ובידו של משה שני טפחים ושני טפחים היו מפרישים בין יד ליד. והנה אם אמנם המדרש הזה הוא ענין נעלם וגבוה מאתנו עם כל זאת נוכל להבינו אפס קצהו.

והוא כי התורה הקדושה כלולה מג' חלקים: נגלה, נסתר, נעלם. הנגלה הוא זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל והמה התרי"ג מצות שצונו יתברך לשמור ולעשות, והאמנם אין אתנו יודע מהותם טעמם וסודם ופעולתם עם כל זאת מחוייבים אנחנו לשמוע בקול ה' יתברך לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל אף בלי ידיעת טעמי וסודי המצות וכענין הכתוב (בפרשת בא) ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה'. (שמות י', כ"ו) והחלק הנסתר הוא טעמי המצות וסודם ופעולתם וכאשר נזכה לעשותם ולקיימם לשם ה' כאשר צונו אז הוא יתברך יאיר עינינו ויגלה לנו נפלאות מתורתנו הקדושה ויחננו דעה בינה והשכל להבין גם עמקי טעמיה וסודותיה וכמאמר חז"ל (אבות ו') ר"א אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה כו' עד ומגלין לו רזי תורה וכמו שכתב דוד המלך עליו השלום ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם (תהילים קי"א, י') ובגמרא (ברכות י"ז) לעושים לשמה. והרצון, כי ראשית עבודתנו מחוייבת להיות אך מצד יראת ה' גם בבלתי מושג אל השכל ואחר שיעמוד האדם על משמרת עשיתם יגל ה' עיני השכלתו ויראה בעיניו ולבבו יבין גם עמקי סודותיה.

וזהו גם כן היתה כוונת ישראל במעמד הנבחר לאמר נעשה ונשמע רצו לומר כל אשר דבר ה' נעשה ועל ידי כן נזכה גם לשמוע כלומר להבין כהוראת מלת נשמע ברוב על ההבנה.

אמנם יש חלק עוד נסתר בהתורה הקודשה הצפון ונעלם מעין כל חי אשר רבותינו ז"ל (ברכות ל"ד, ב') קראוהו יין המשומר בענביו ועליו נאמר עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה ס"ד, ג') אשר בעולם הזה לא נוכל לזכות להתגלותו כ"א הוא משומר בענביו לעתיד לבא, וכמאמר המדרש על ישקני מנשיקות פיהו (שיר השירים א', ב') עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבא ויושב עמהם כחצי גורן עגולה ולומד עמהם תורה.

וזהו שכוונו ז"ל במדרש הנזכר הלוחות היה ארכן ששה טפחים רומז על ג' חלקי התורה הקדושה שאמרנו, שני טפחים ביד מי שאמר והיה העולם מוסב על חלק הנסתר לגמרי כמוס אתו יתברך עד עת מועד במהרה אשר אז נזכה לשמוע חדשות ונצורות מפי הקב"ה, ושני טפחים ביד משה מוסב על חלק הנגלה אשר מסר לנו משה רבינו עליו השלום לעשותם בלתי ידיעת סוד פעולתם ושני טפחים היו מפרישים בין יד ליד רומז על חלק הנסתר מאתנו עתה והוא טעמי המצות וסוד פעולותיהם העומדים להתגלות אחר העשיה לשמה.יריעות האהל

וזהו גם כן הכוונה במאמר שלפנינו ואהיה אצלו אמון אמון פדגוג כו' רומז גם כן על ג' חלקי התורה הנזכרים ואמר אמון פדגוג - לרמז על חלק הנגלה המלמדנו דעת ומדריכנו בדרך נלך והמעשה אשר נעשה ממש כמו הפדגוג המדריך צעירי הילדים בדרך תכליתם. ועל חלק הב' אמר אמון מכוסה - אשר באפשר לגלות ולהסיר המכסה מעל המכוסה כן העושה מצות ה' יתברך בלב ונפש יגל ה' את עיניו להביט באור החכמה וסוד התורה. ועל חלק הג' אמר אמון מוצנע - רצה לומר נעלם אשר אין מי שידע מקום כבודה בלתי ה' לבדו, הבין דרכה עד יערה עלינו רוח ממרום.

חלק ג

עוד שם: דבר אחר אמון אומן התורה אומרת אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין אינו בונה אותו מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותו מדעת עצמו אלא דיפטראות ופנקסאות יש לו לדעת איך הוא עושה חדרים האך הוא עושה פשפשין כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם והתורה אמרה בראשית ברא אלהים אין ראשית אלא תורה היאך מה דאת אמרת ה' קנני ראשית דרכו. (משלי ח', כ"ב).

לכאורה הדברים מבהילים לב כל קורא ספר כי היאות לומר שהקב"ה היה מביט בתורה ובורא את העולם הלא את מי נועץ ויבינהו והיא גם היא בריאה מאתו יתברך. גם מה שסיימו ז"ל והתורה אמרה בראשית ברא אלהים לא ידענו מה רצונם בזה.

אולם הדברים מובנים על דעת פשוט בשנצרף לזה עוד מאמר החכם בהתפארות התורה: לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה (משלי ח', י"ד) כו' ובמדרש בי נתייעץ הקב"ה וברא את העולם. (ילקוט במקומו) הנה מלבד התמיהה הקדומה הנופלת גם במאמר הלז עוד מהקושיה הוא כי לפי הדרש היה מהצודק שיאמר הכתוב בי עצה.

והבנת הענין הוא על פי מה שאמר שלמה המלך עליו השלום: ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע והאלהים עשה שייראו מלפניו. (קהלת ג', י"ד) ולכאורה היה ראוי לומר כי כל אשר עשה האלוקים כי על העבר ידבר, אולם רצונו בזה להביננו דעת על מה לא ברא ה' יתברך את עולמו באופן בל יהיה כרוך בעקבה ההעדר והכליון. רצוני לומר שיהיה האדם חי לעולם ויהיה משולל מכל פגעי הזמן ותחלואות מכאיבות, וכל הטובות המושגות לאדם יהיו קיימות בלתי נפסקות כמשפט לפועל נצחי שיהא גם פעולתיו נצחיות וקימות בל יתערב במו מהכליון והקלקול. על זה השכיל אותנו אשר הכליונות וההעדרים המתהוים בעולם אינם מפאת חולשת הפועל כי באמת לפי איכות בוראם הממציאם היה החיוב שיהיו ברואיו בתכלית השלימות והנצחיות. וזהו כל אשר יעשה האלהים כלו' לפי חיוב השלימות הראוי למה שיעשה האלהים הוא יהיה לעולם, אך היה מרצון חכמתו יתברך לכונן עולמו באופן שתהיה עלולה להפסד וכליון למען הפחיד לב באי עולם בל יעברו חוק התורה ומצותיה וזהו והאלהים עשה הכליונות שייראו מלפניו (והארכנו בזה בקול יעקב קהלת שם).

מעתה הדבר הזה הוא לעד נאמן אשר כל עיקר בריאת העולם ומלואה איננה מכוונה רק בשביל התורה הקדושה, ולעילה זו היה החיוב כי יתכנו אופני יצירת ותכונת אישים לעומת צרכי התורה הקדושה היינו להכין מוסרים ותוכחות לייסר עוברי תורות והחולפים חוק, למען יראו רבים וייראו ויעמדו על משמרתה.

עוד קח לך מופת נאמן על האמור כי כפי הראוי להתלוכות ברואי ה' ודתות הנהגותיהם יחוייב שלא יהיה בין בני אדם שום תואר בעלים או אדנות וממשלה כמו שאין תארים האלו בצבאי מעלה בלתי לה' לבדו הוא השליט על יצוריו, וכמו כן בברואי מטה בבעלי חיים שיד כולם שוים בהתחלקות הטרף והמזון כן היה מהראוי שיהיה האדם כאחד מהם ושתהיה יד הכל שוים בכל שפע וברכה שבעולם לבל יצוייר מאמר האומר זה חלקי והזולת לרעהו. אבל מי כהחכם בורא עולם יתברך שהבדיל את האדם בנימוסו מכל הברואים למען רבות בו משפטי התורה ולהעמיסו בעול מצותיה כמו גניבה גזילה חמדת קניני רעהו בצדקה וגמילות חסדים וזולתם. (וכבר ביארנו הענין באורך בקול יעקב אסתר בבאור הכתוב וימלא המן חמה, עיין שם).

ומעתה ראה כי צדקו דבריהם ז"ל שהיה הקב"ה מביט בתורה ובורא העולם כי לולא תורתינו הקדושה היו באי העולם מחולפים בתכונת חוק בריאתם וכמדובר.

והוא ממש כמי שלוקח אל ביתו חרש חכם לעשות לו איזה מלאכה יקרה אשר מהצורך להכין לו בית מיוחד למכון ועריכת כלי המלאכה, לא ימלט אם שישאל להבעל מלאכה אודות זה או שישער בעצמו כל צרכי הבעל מלאכה לתיקוני מלאכתו, כן הדבר בעניננו אחר כי כל תכלית בריאת העולם אינו רק למען תכון התורה הקדושה ומצותה ועל ידי עושיה ולומדיה שיער יתברך עריכת העולם ומכוני' להיותה קצובה וערוכה כפי צורך התורה ושלמו לה פרטי חקותיה בלי מגרעת.

וזהו שאמרה התורה: אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין וכו', כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם (והוא אך על דרך המליצה) וכדברינו.

וזהו גם כן: לי עצה ותושיה. ובא מדרשם ז"ל: בי נתייעץ הקב"ה וברא את העולם. ממש על דרך הרוצה לעשות מלבוש לבנו מוכרח להיות מביט ורואה במדת ארכו ורחבו עבור לכוון המלבוש כמדו, כן העולם ומלואה נברא כלבוש הנמדד לתורתנו הקדושה וכמדובר, וזהו: לי עצה. כלומר בשבילי. לכן: בי נתייעץ כו'.

וזהו שסיים המדרש: והתורה אמרה "בראשית ברא אלהים" אין ראשית אלא תורה. כלו' הכל נברא בשביל התורה שנקראת ראשית על כן היה מהצורך לברוא העולם כמדה [כמדתה].

ולדברינו אלה יהיו מורים דבריהם ז"ל (בסמוך א', י') אמר ר' אלעזר בר חנינא בשם רב אחא כ"ו דורות היתה האל"ף קוראת תגר לפני כסאו של הקב"ה אמרה לפניו ריבונו של עולם אני ראשון של אותיות ולא בראת עולמך בי אמר לה הקב"ה העולם ומלואה לא נברא אלא בזכות התורה שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג', י"ט) למחר אני בא ליתן תורה לישראל ואיני פותח תחלה אלא בך שנאמר אנכי ה' אלוקיך (שמות כ', י"ב). אשר לכאורה עדן לא ידענו במה תתקרר דעת אות הא' על מה שלא ברא עולמו בו. אולם הכוונה הפשוטה כי אחר שהעולם איננה עיקריית בבריאתה מצד עצמותה זולת להכין ולסבב קיומי התורה והמצוה על כן אין להאל"ף לקרוא תגר על אשר לא בו ברא הקב"ה עולמו אם הוא בא ראשונה במה שהוא ראשית ועיקר הבריאה וזהו שאמר ואיני פותח תחלה אלא בך (לשון בינוני) כלומר הלא באמת הפתיחה העיקרית היא בך.

עוד יש להעמיק בהבנת הענין בהזכיר עוד מאמר החכם: ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. (משלי ח', כ"ב) אשר לכאורה מלות קדם מפעליו מאז נראים מיותרים. אבל ידענו ממאמרם ז"ל בכמה מקומות אשר משפט הבריאה הוא להיות הטפל מוקדם בזמן להעיקר, ומהם הקש לתבואה הקליפה לפרי וכן כל הנבראים קדמו לאדם וכאשר האריך בזה הזוהר הקדוש. ועילת הדבר הוא על דרך מליצת רש"י ז"ל: הנכנס ראשון יוצא אחרון (בראשית כ"ה, כו) והוא כי הפרי היא ראשית ומוקדמת אצל מחשבת הנוטע או הזורע כי אליה הוא נושא את נפשו בעמלו, אך מטבע וחוק הבריאה מוסד שהראשון יצא אחרון ותקדם לו הטפל והקליפה.

ועל דרך זה ממש הענין עם תורתנו הקדושה כי גם היא ראשית ועיקרית לבריאת העולם וכאשר עלה ברצונו יתברך להצמיח פרי תנובתה ולהפיץ ענן אור התגלותה תוך העולם הזה, כמו כן חייבה חכמתו יתברך שמו להתחיל בבריאת העולם שהיא כקליפה הטפלה לפרי, ויוציא אלהים את כל הנמצאים בעולם ואחר תצמח ותתגלה פרי תבואתה.

ומעתה הלא מקום לשאול על התפארות התורה הקדושה בקדימתה במאמר: ה' קנני ראשית דרכו. אם המונח קיים כי המאוחר חשוב יותר.

אבל הבנת הדבר הוא על דרך הדמיון ב' נערים היו מריבים זה עם זה אמר אחד להשני איככה מלאך לבך להעיז נגדי ולדבר אלי קשות הלא ידעת מאבי כי מעודו הוא ראש הקהל מנהל העדה, ענהו: הלא ידעת כי לעת כזאת לאשר רבו הגייסות והשערורות בוחרים בעיר הפחותים בעם לשומם ראשים עליהם למען יצאו בראש לסבול משא ועול הגייסות, אמר לו חבירו: סכל, האם אך עתה הושם לראש, זכר נא כי גם מלפנים בהיות העיר בשלותה מאז הושם לראש וקצין בעם והוא לעד על יקרת ערכו ומעלתו כי ראוי הוא לכל הגדולה והכבוד. נמצא כי הפרנס הזה אם לעת כזאת לא היה ממונה לראש היה חשיבותו בכפלים עבור היותו ראש וחשוב בזמן הקדום.

כן הדבר בעניננו כי מאז הוסד ארץ על מכוניה מוטבע בכל דבר להיות הטפל מוקדם בזמן להעיקר והמאוחר קודם במעלה. וטרם נתהווה העולם הזה, היה אז המוקדם קודם במעלה. וזו שאמרה התורה: ה' קנני ראשית דרכו אך לא עתה שהמאוחר חשוב כי אם: קדם מפעליו מאז. וכאמרם ז"ל במדרש (א', ד') שני דברים קדמו לבריאת העולם התורה וכסא הכבוד אבל איני יודע איזו מהן קודם אמר רב אבא בר כהנא התורה קדמה לכסא הכבוד שנאמר: ה' קנני ראשית דרכו, קודם לאותו שנאמר בו: נכון כסאך מאז. (תהילים צ"ג, ב') אולם לעת עלה ברצונו יתברך להפיק ולגלות אור יושר תורתינו הקדושה על פני תבל אשר המוסד והמוטבע הוא להיות המאוחר בעולם יתחשב יותר מהקדום עשה כן לתורתנו להקדים העולם ומלואה לתורה.

וזהו תשובתו יתברך לאות האל"ף: העולם ומלואה לא נברא אלא בזכות התורה כלומר טפלים אל התורה אשר על כן קדמו בבריאתם, ואם כן מה לך איפה לקרוא תגר, הלא למחר אני בא ליתן תורה לישראל ואיני פותח תחלה אלא בך כלומר אתה תהיה בראשונה למה שהוא ראשית ועיקר הבריאה. ובריאת העולם הקדומה אך טפלה היא אליה, והבן.

חלק ד

מדרש: אימתי נבראו המלאכים ר' יוחנן אמר בשני נבראו המלאכים הדא הוא דכתיב המקרה במים עליותיו השם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח עושה מלאכיו רוחות (תהילים ק"ד, ג') ר' חנינא אמר בחמישי נבראו מלאכים הדא הוא דכתיב ועוף יעופף על הארץ וכתיב שרפים עומדים ממעל לו וכו' ובשתים יעופף (ישעי' ו', ב') ר' לולני בר טברין אומר בשם ר' יצחק בין על דעתיה דר' חנינא בין על דעתיה דר' יוחנן הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום, שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו והקב"ה ממדד באמצעו אלא אנכי ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מיאתי (שם מ"ד, כ"ד) מי אתי כתיב מי היה שותף עמי בבריאתו של עולם. דבר אחר כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך (תהילים פ"ו, י') בנוהג שבעולם מלך בשר ודם מתקלס במדינה וגדולי המדינה מתקלסין עמו מפני שנושאין עמו במשאו אבל הקב"ה אינו כן אלא הוא לבדו ברא את העולם הוא לבדו מתקלס בעולם הוא לבדו מתהדר בעולמו, (פרשה א', ג').

ותכלית כוונתם ז"ל בזה הוא עם מה שהזהירה התורה בפרשת משפטים: זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו (שמות כ"ב, י"ט) ופירשו הרמב"ן ז"ל וזולתו מהמפרשים כי הוא מוסב על מערכת השמים ושרי מעלה העומדים ממעל לו יתברך אשר על פיהם מורק ומשתלשל שפעת הטובות מאתו יתברך אלינו. כי מכבר נודע אשר מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא. וכן ממשפט מלכי בשר ודם כי רבים אשר אתם שרים וסגנים ראשיים שניים ושלישיים אשר על ידם ינהל צבא חילו, כן גם למעלה יש שרים ממונים זה למעלה מזה שעל ידיהם ירד מטה כל פרטי הטובות המושפעות מאתו יתברך לברואיו.

וכבר ידענו מהחכמים הקדמונים שידעו והבינו התמנות השרים למחלקותיהם על מה כל אחד ממונה וידעו גם כן איזהו הדרך הקרוב להם להשגת תועלתם ממנו אם בעשיית דמותו וצלמו להשתחוות אליו או להסך עליו נסך או לזבוח ולהקטיר לפניו כמבואר בדברי המורה ז"ל באורך. ועל זה הזהירה אותנו התורה הקדושה: זובח לאלהים יחרם. לבל נהיה משוכים אחריהם להקריב להם קרבן ולא נכבדם בכבוד ומורא חס ושלום בלתי לה' לבדו.

וכי ישאלך לבבך לאמר למה לא יחפוץ ה' ביקרם הלא המה מובחרי ברואיו צבאי מרום רואי פני המלך ולא כן הוא ממשפט מלך בשר ודם כי יאבה ויחפוץ ביקר לגיונותיו. התשובה בזה כי מלך בשר ודם לא תכון מלכותו כי אם באמצעות שריו ויועציו כי המה לו לעזרה להנהגת המדינה. ובלעדם לא יעצור כח אף להנהגת עיר אחת קטנה על כן הקילוס יחוייב להם מצד הדין כי גם עליהם עול וכובד משא המדינה. על כן המשפט על המלך לחלק להם מכבודו ושיתקלסו בקילוסו כל אחד לפי ערכו וכח ענינו. לא כן מלכותו יתברך שאיננו צריך לשום סעד ועזר חס ושלום משום נברא ולכן אין מקום לשרי מעלה שישיגו ההידור והקילוס מבני אדם.

וזהו מה שאמרו במדרש הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע כו' אלא: אנכי ה' עושה כל נוטה שמים לבדי כו' עד: מי היה שותף עמי בבריאתו של עולם. והנמשך מזה: בנוהג שבעולם מלך בשר ודם מתקלס במדינה וגדולי המדינה מתקלסין עמו מפני שנושאין עמו במשאו כי הוא צריך להם להחזיק במעוזו למען תכון מלכותו ע"כ ראוי הקילוס גם אליהם אבל הקב"ה אינו כן אלא הוא לבדו ברא את העולם ולכן הוא לבדו מתקלס ומתהדר בעולם.

ומעתה יפול בלב האדם שאלה להקשות ולשאול על עיקר הווייתם אם המוחלט הוא אשר המה לא לעזר ולא להועיל אליו יתברך להנהגת עולמו. ונאמר בתשובת השאלה הזאת על פי מאמר הכתוב דוגמת המוזכר וזה תארו: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ', ג') ובמדרש: (ילקוט במקומו) אחרים שמאחרים את הטובה מלבוא בעולם. אשר לכאורה לא ידענו מה ראו רז"ל להוציא מלת אחרים מפשוטה ולדרשה לשון איחור, ואחשוב בזה כי הם ז"ל כוונו בדבריהם להשיב על השאלה הנזכרת וכמו שנבאר, והוא על ב' פנים.

הא' עם הנודע והמפורסם כי השפע המוצאת מידו יתברך אין ערוך לגודל קדושתה ובהירות רוחניותה וזוהר דקותה כי מנוגה נגדו אור לה מסביב עד שעבור גודל יקרת ערכה וזיוה והדרה אין די כח והשגת יד אנושי לסבול שפעת אלהים המאירה. אשר על זאת ראה יתברך להכין עבורנו דרך ומבוא איה איפה יושג שפעתו אלינו לחיותנו כיום הזה והוא להושיט טוב שפעתו אל צבאי מרום העומדים בין ה' ובינינו ועל ידי השתלשלות הרקת ההשפעה מיד ליד לממונים שונים זה למטה מזה וכולם יקחו ערובתם ממנה בזאת ימעטו וישוחו גבהי רום ערכה הנכבד ותורק מבשמי מגדים השמימיים ותלבש מעטה העולמיי לאט לאט עד כי יהיה בכח יד האדם לקבלה בהיותה נעשית ראוי' לו כמדו (ואין לנו להאריך בזה כי בכמוה נאמר במופלא ממך אל תדרוש).

ולך נא ראה קורא ישר כי המשורר האלהי ע"ה העמיס דברינו אלה במאמר קצר: כי שמש ומגן ה' אלהים חן וכבוד יתן ה' (תהלים פ"ד, י"ב) דימה הוא ע"ה הממוצעים הממונים להוריק ההשפעה (המתוארים על תואר אלהים כמוזכר למעלה) למגן החוצץ בין השמש לעין הרואה בכדי שיוכל ליהנות מאורה לבל תבהיק נוכחו יותר מכדי כח יכלתו לקבל אורה, כן הממונים להריק ההשפעה על ידם המה אצלנו למגן ומחסה מבריקת אורה כי קרן פניה וזהו כי (בבחינת) שמש ומגן כן ה' אלהים.

המורם מדברינו כי לעילה גדולה פקד ה' צבאי מרום במרום ולטוב מועיל בראם אלהים אך עם כל זאת אינם ראויים לחלק כבוד שלמעלה גם כי מרבים הם עשות עמנו טובה וחנות.

ויתבאר הענין על פי דמיון להמזמין על שלחנו כמה קרואים והושיבם על השלחן ממעלה עד למטה מגדולם עד קטנם ובהביא הקערה עם המנות לפניהם לוקח הבעל הבית הטוב והמובחר ממנה ואחר כך הוא מושיטה להיושב סמוך לו והוא גם הוא בורר לו חלק היפה והנותר מושיט אל מי שאחריו וכן כולם עד כי להאחרון יגיע חלק הפחות והגרוע מכולם.

פעם נזדמן אשר האחרון הזה היה מאור עינים ולא ראה ולא ידע כל זאת ויהי בהגיע אליו חלקו מיד חבירו שלפניו החל לחזיק לו טובה על שהגיע לו חלקו, אמרו לו מיודעיו הלא תדע כי כולנו משל בעל הבית אכלנו והוא (רצה לומר המושיט אליך) הקדים ואכל ממנה את כל חלבה ואשר הותיר משבעו נתן גם לך, לכן אתה על מה עתה באת להחזיק לו טובה אם על מה שאכל לעצמו הטוב ואם על מה שהגיע אליך הלא איננו שלו, טוב לפניך ליתן תודות לבעל הסעודה כי מטובו שבענו.

כן הדבר בעניננו כי כל מלאך הממונה להריק הברכה אלינו נהנה בראשית מטוב דקות רוחניותה וזיו קדושתה ואחריו לשני לו וכן כולם, ולפי רוב השתלשלותה מדרגה למדרגה שלמטה ממנה כן תשיגנה הדלות והרזות כי הממוצעים ימוצו חלבה ממנה ואחר משילין אותה אל העולם השפל הנוכחי ומובאת אל האדם בהיותה ראויה אליו כפי קט כח קבלתו.

ואם כן למי ראוי להחזיק טובה אם אל המקבלים הממוצעים הלא לעצמם מקבלים אם על הנשאר המגיע לנו הלא טוב לנו לתת ההודאה לבעלים.

וזהו טעם לא יהיה לך אלהים אחרים מוסב על איסור ההקרבה וההקטרה לאמצעיים הנבדלים המתוארים על שם אלהים כי אינם כדאי לקבל חלק מכבודו יתברך כענין הכתוב אני ואפסי עוד. (צפני' ב', ט"ו) וכי תאמר הלא המה מריקים שפעת ה' יתברך להאדם בל תדמה בנפשך כי הוא יתברך צריך להם כי מכבר נאמר: אנכי ה' עשיתי כל. אבל כל עילת מציאותם הוא אך למען יאחרו התכת ההשפעה מבוא בעולם עד אשר תהיה ראויה לבני אדם, וזהו שביארו במדרשם ז"ל: אחרים שמאחרים את הטובה מלבוא בעולם כלומר לעילה זו נוצרו מראש להיותם מאחרים טוב ההשפעה מלבוא בעולם מטעם המדובר, והבן.

הפן הב' עם מה שידענו כי הוא יתברך שמו איננו רק פועל טוב וחפץ חסד ומרבה להטיב וכל הברכות והטובות הנובעות ממקורו המבורך אין ערוך להפלגת עדנם ועוצם טובם בריאות ומלאות, והן לזאת ראה אלהים ויוכח מאז כי לא טוב היות האדם לבדו המקבל הברכה והטוב מאתו יתברך מבלעדי הממוצעים שיעמדו בין ה' ובינו. ממש כהאב החפץ בבנו להרבות לו מכל הטוב והערב מהמאכלים ערבים וכדומה, והוא אך אם הבן חזק הטבע בריא המזג שיוכל שאתם, לא כן אם הוא מדגיש בו כי הוא חלש בטבעו אשר בקל יזיקו לו המאכלים הערבים משפטו להמעיט ולהקטין טובותיו כפי כח סבלו.

הוא הדבר והוא הענין באבינו הקדוש יתברך שמו כי בהשקפתו על האדם אשר בארץ שאין ידו משגת לקבל רוב הטוב המושפע ובא מידו הרחבה והמלאה כי על נקלה ימוטו עליו און ויחטיאו אותו לה' חס ושלום כענין הכתוב: וישמן ישורון ויבעט (דברים ל"ב, ט"ו). ואף גם זאת, כי מניעת הטוב תיישר הולכי ארחות עקלקלות כאשר הועד בכתובים. ולאשר כי זאת איננה ממפעלי הי"ת כי מאתו לא תצא הרעה ומגמתו וחפצו הוא אך להטיב חייבה חכמתו יתברך להמציא לנו אמצעיים נבדלים המה מערכת השמים וצבאיהם למען יקבלו שפעתו יתברך כמות שהיא בגנזיו והמה יחלקו שללה אל שוכני ארץ ותאחז במשפט ידם להעריך מנת איש כפי הראוי לו וכאשר יוכל שאת ולמנוע מהראוי למניעת הטוב.

וכאשר יעידון ויגידון דברי המשורר עליו השלום המוזכרים למעלה: כי שמש ומגן ה' אלהים. והרצון כמו שעילת המגן הוא לחצוץ בעד אור השמש להמעיט אורה הבהיר למען לא תחשכנה עיני הרואה מראות בקרני אורה, כן מציאות מערכת השמים לעילה זו הוא, כי אין בכח האדם לסבול ולקבל רב הטוב הבא מאתו יתברך.

וזהו: כי שמש ומגן כן ה' אלהים חן וכבוד יתן ה'. כלומר אין מעצור לה' מליתן, כי זהו מגמתו וחפצו אבל המניעה הוא מפאת קוצר יד המקבל כי עבורו מהצורך אליו לצמצם מתן שפעתו על ידי השתלשלות המערכת והעד: לא ימנע טוב להולכים בתמים (סיום הפסוק) כלומר אשר ידעם כי כחם רב לקבל ודאי כי לא ימנע מהם.

ומעתה נבוא אל הענין על פי דמיון, עשיר אחד היה לו בן במרחקים ללמדו אומנות וכמוהם והיה משלח לו תמיד עם העוברים ושבים כסף לצורך הוצאותיו, והיה מחזר תמיד אחר עובר ושב. אולם משפטו היה כאשר הודיעו אותו מאיש ישר ונאמן הנוסע לשם שתק ושחק ולא שת לבו לזה, ובהתוודע אליו מאיזה איש כילי ורע עין אשר אין להוציא כל מאומה ממנו כי אם בקושי גדול חרד לקראתו לשלח מעותיו על ידו.

ויהי המה כמשתוממים לדעת מה ראה על ככה ומה הגיע אליו כי לא יחפוץ בנדיבים ונאמנים ויבחר בכילי הזה, אמרו לו הלא ידעת כי יעבור על בנך ימים או עשור טרם יכלה לקחת הכסף ממנו אחת אחת, כי תת לא יוכל ועינו רעה בשל אחרים, ענה ואמר תדעו ותאמינו כי אך על ידי כילי הזה טוב לי לשלוח הכסף לבני, כי לא יוכל בני לבזבז על ענינים פחותים כדרך הנערים כי בטורח רב יוציא מכילי הזה לרעבון נפשו יום יום, לא כן אם אשלח ביד נדיב ושוע החרד להשיב כסף לבעליו, ובני להיותו להוט אחר הוללות האוילים וחמדת התעלולים יבזבז כל הכסף על שעה אחת לשמוע קול שרים ושרות וירבה במחול משחקים ודומיהם.

הנמשל מובן מאליו, כי לולא מערכת המזלות והוברי שמים אשר על ידם יתאחר ויתעכב השפעה היתה לצור מכשול לבני אדם כי קצר כח סבלם לקבלה כמות שהיא בערכה הרב לבל תטרידם משבילי צדקתם כי בקל יחטא האדם ויאשם על ידיה. גלל כן היתה עצתו אמונה יתברך לשלחה לעולם הזה באמצעות צבאיו והם יעצרו על ידה ויאחרו פעמים מבוא רק בזמנים קצובים ולבני אדם פרטיים ויקפצו ידם מתת לאדם יותר מכפי כח סבלו ויכלתו.

וזהו דברי הילקוט: לא יהיה לך אלהים אחרים והטעם דרשו ז"ל שמאחרים את הטובה מלבוא בעולם כלומר כל עיקר מציאותם הוא רק עבור שמאחרים את הטובה מלבוא וכנזכר לעיל, ולזאת אין מקום שישיגו ההידור וההודאה בעולם. זולת לו יתברך נאוה התהלה כי אין מעצור לו מתת ברכתו מיד ליד, והמניעה היא אך מצד המקבל וכמדובר.יריעות האהל

חלק ה

אמר הכותב: לאשר ראיתי רבים מהמפרשים ע"ה נתלבטו בהבנת הכתוב הבא ראשון בתורתנו הקדושה. והעמיסו בו כוונות שונות כפולות ומכופלות זה בכה וזה בכה. לזאת נפשי שמתני לילך ולבקש באשר אמצא גם אני להיישיר עקבי ומרוכסי הלחץ והדחוקים ממלת בראשית כי רבו. וראיתי כי טוב לסמוך אשורי ופעמי מלה זו על דרוש ערוך בדברים מועילים בעניני הראשיות ועל ידו אולי יתן ה' אומר בפי ולמרחב ממצר תצא לנו הוראת הכתוב. והוא:

החכם מכל אדם אמר: מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש. (קהלת א', ט') הנראה כי כוון בזה להורנו דעת ודרך תבונות למען נחדל מלחפש בדק במעשי בורא עולם יתברך שמו, ולבלתי בוא בסוד המקשים לשאול על פעולותיו הקדמוניות, והוא: כי נודע ומוסכם מכל חקרי לב כי הדבר הכלה והנפסד לא יתואר על שם טוב, גם לעת מציאותו, אם לא יתמיד בהווייתו. וכל הטובות הנפסקות מאפס ותוהו נחשבו אם לא לעולם יהיו. וכאשר הועד על מובחר הנבראים אדם אם כו' או אלף שנה יחיה כלא היה יהיה (זולת הדבר המתמיד בטובתו ותועלתו ותכונתו לא יחליפנו ולא ימירנו, אליו יאתה תואר הטוב. אשר על כן החליטו חז"ל: אין טוב אלא תורה שאין בסוג הזה דבר זולתה).

ואם הדבר כן יש לשאול על אלוה עושנו יתברך על כל אשר עשה עמנו להפליא מטובות גאולת מצרים וירושת הארץ ובנין בית המקדש, וכאלה רבות הנודעות אשר אין זכרון להם, וכולם תמו עברו לא השאירו שריד והיו כלא היו. וכמו שכתב הנביא: למצער ירשו עם קדשך. צרינו בוססו מקדשך. היינו מעולם לא משלת בם לא נקרא שמך עליהם (ישעיה ס"ג, י"ח) והוא יתברך הרבה להתפאר בהם וצוה וזירז אותנו על התמדת זכירתם ולהרבות בהודאתם ולשוש בשמחתם ככתוב וכמפורש, וכעת לשמחה מה זו עושה.

ומה גם כי על עיקר מציאות וחידוש העולם הזה ויצירת הנבראים למיניהם שהפליג עליהם הכתוב ואמר: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א', ל"א) הנה הנביא אמר בשם ה': כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה (ישעי' נ"א, ו') ואיך התהלל יתברך במעשים כאלה אם לכל תכלה ראה קץ, וביותר יפלא כי הלא המקובל אצלנו הוא כי פעולות פועל נצחיי יחוייב להם תכלית השלימות והנצחיות ואיככה יאומן כי יבלו בחייו חלילה.

והן לזאת בא החכם ע"ה להרגיענו ולהביננו כי מעשי הי"ת בהוויות הדברים ובהתחלפותם צדקו יחדו ומשפט אחד להם, כי כל מה שעשה מראש גם כי חלפו עברו הנם מתמידים בטובתם ותועלתם. והוא בדמיון: כאשר יחפוץ אחד לקנות מרעהו הרבה סחורה ואין לאל ידו לבצע מעשה המקח וקנין מיד אם מפאת היותו עדנה חסר מסך המחיר או כי הסחורה צריכה עוד עיבוד וכדומה, המשפט כי יתן הקונה ערבון לאשר קנה מאתו, והוא להבטיחהו על מקחו כי לא ינחם אחר שמכבר החל בתשלומים ומאז עוז לו בו כי ודאי גאול יגאל דבר מקנתו.

הוא הדבר והוא הענין בכל הטובות והפלאים הראשונים שהפליא ה' יתברך לעשות עמנו מאז נעשתה הארץ ונתהוה העולם, אינם מכוונים ממנו יתברך לעצמיות הוויתם כי אין די בהם שישתבח בם יוצרם ויתפאר בהם ממציאם להיותם מעותדים לכליון והפסד ולא יתפאר פועל נצחי בדבר אשר לו תכלה חלילה, אבל כל עילת מציאותם לא היה זולת על דרך הערבון וההתחלה אל צרור הטובות העתידות לנו במהרה נצחיות וקיימות לעד, אשר התחדשותם איננו אפשרי בלתי במה שקדם יתברך עשות דוגמתם בזה ולהמציא הווייתם, ומאז תקותנו באמנה כי לעתיד יחדש אותם יתברך ויכוננם לעד לעולם, כי האמנם כל היום נביע אומר: המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. (תפילת השחר) אין הרצון על חידוש יש מאין ממש כי זאת לא עשה יתברך זולת בששת הימים שברא וחידש כל העולם מאין ואפס מוחלט. ומאז לא יחודש כ"א יש מיש. כמו חטה אחת תצמיח רב תבואות ובלי זריעת הגרעין לא יעלה כל עשב (עיין קול יעקב קהלת שם על הפסוק מה שהיה וגו'). וכ"כ לעתיד, כי אז לא יפליא יתברך עשות לברוא ולחדש ענינים מחודשים מאפס מוחלט, מה שלא היה מעולם. זולת את שנתהווה כבר, אותו ישמור לעשות ולחדשו בקיום עולמיי. אשר ע"כ היה ההכרח להמציא בעוה"ז מעין כל העתידים לעתיד לבוא למען יוכלו להתהוות בימים העתידים.יריעות האהל

ומעתה כל אשר שש ה' ית' והתפאר בהמציאו טובותיו ונפלאותיו הראשונים ואשר צוה אותנו לשמוח בהם לא היה מכוון לעצמותם כ"א עבור כי מהם יחודש ויתהווה טובת העתידות עולמיות ונצחיות.

וזהו שרצה החכם להודיענו ברוח קדשו במאמר: "מה שהיה הוא שיהיה". כלומר כל מה שנתהווה בעולם, עיקר המכוון בהם הוא שיהיה. כלומר למען יוכלו להתהוות לעתיד. "ומה שנעשה הוא שיעשה". כלומר, אך בשביל שיוכל להעשות אחר כך. ואמר בטעם הדבר: "כי אין כל חדש תחת השמש". כלומר, שיחדש ה' יתברך דבר מכל וכל. רצוני, מאפס מוחלט. לזאת ראה והקדים עשות דוגמתם וכנ"ל.

כלל דברינו כי כל מה שפעל ועשה יתברך טובות מופלאות אשר הטיבו לשעתם. היו בבחינתם ממש על דרך הזריעה והנטיעה. כי אחר שהזרע תהיה טמונה ומונחת בעפר הארץ עד שתשיג הכליון והרקבון, אזי מהכליון וההפסד הזה תצמיח הארץ ותעשה פרי תבואה. כן חייבה רצון חכמתו יתברך להמציא פלאים הראשונים ולכלותם ולהפסידם כי מהם וכליונם הטובות הנצחיות צומחות ועולות לעתיד לבוא.

ואעידה לי עדים נאמנים מה שפירשו רבים מהמפרשים ע"ה משנתם ז"ל: הילודים למות והמתים להחיות, (אבות ד', כ"ט). כי רבים ישאלו על האדם שעשה אלהים בארץ שהתפאר בו עושהו במאמר: אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי (ישעי' מ"ה, י"ב) וכבר צווח דוד המלך ע"ה: על מה שוא בראת כל בני אדם מי גבר יחיה ולא יראה מות, (תהילים פ"ט, מח מט). לזאת באו הם ז"ל להביננו עילת בריאת האדם וכליונו שהוא מקבל, במה נחשב הוא? ולומר: שהכוונה המכוונת ברצון הבורא יתברך בבריאת האדם, הוא אך ההויה החדשה המקווה והתחיה הנצחיית שלעתיד לבוא. שהוא דבר הכרחי (כפי ידיעתו יתברך) להיות אחר הלידה ואשר הוא חי על האדמה ימים מספר. ואחר ימות וישוב העפר אל הארץ, הנה מזה יסובב כי ינוב תנובת תחיתו הנצחיית. וזהו: "הילודים למות" "והמתים להחיות". וכמו כן כל מה שהפליא ה' יתברך עשות, בחידוש העולם וזולת הטובות. המכוון בהם היה למען היות להם ניר לעולם המקווה במהרה.

חלק ו

ועתה הטה אזנך ושמע פרטי הדברים שנזכיר דבר דבור על אפניו כיד ה' הטובה עלינו:

ראשון הוא לנו לדעת כי השמים והארץ אשר מתחם אלהים כאהל עד כהיום הזה לא בם מתפאר הקב"ה לאמר: אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי (ישעי' מ"ה, י"ב). אבל הוא הדבר אשר אמרנו, כי כל תכלית מציאות וחידוש העולם הזה הוא אך למען כי ימצא העולם החדש שכולו טוב המיועד במאמר הנביא: כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלנה על לב (שם ס"ה, י"ז). מה שאין מקום למציאותו, בלתי בשיוקדם העולם השפליי הזה כהוראת רצון חכמתו יתברך. אי לזאת קדם ועשה מראש שמים וארץ וכל אשר בהם והכינם שיעמדו בקיומם עד עת מועד הידוע לו יתברך. ואחר, כבגד יבלו ויחלופו. ומכליונם והפסדם יושתלו השמים החדשים וארץ החדשה.

והוא מה שרצו ז"ל במדרש (פרשתנו) בראשית ברא אלוקים את השמים. ר' אלעזר בנו של ריה"ג אמר אפילו אותן שכתוב בהם: כי הנני בורא שמים חדשים. כבר הם ברואים מששת ימי בראשית (לאשר הוקשה לו מלת השמים בה"א הידיעה) (פרשה א', י"ג). אשר בההשקפה הראשונה דברי הדרש מתנגדים למאמר הכתוב "כי הנני בורא" שהוראתו יעוד העתיד. ולדברינו יצדק מאד, כי ממה שהמציא יתברך וברא שמים וארץ הנוכחיים הנה מזה הוכנו השמים החדשים והארץ החדשה. ממש כצמח האדמה שהוא בכח הזרע הנזרע, הטמון בארץ העלולה להוציא רב תבואות אחרי התמוגגותה ברביבים, כן השמים והארץ החדשים המה עתה בכח שמים וארץ אלו. וזהו שמסיים הדא הוא דכתיב: כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה (ישעיה ס"ו, כ"ב) הארץ חדשה אין כתיב כאן אלא הארץ החדשה.

וזהו הנרמז במאמר הכתוב בהתימו לספר מעשה כל יום אמר: "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם". "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות". כלומר: מכל אשר ברא, להיות עומדים להעשות ולהתחדש על ידי הווייתם, העולם החדש המקווה. ועל דרך מה שנעשה הוא שיעשה וכנזכר לעיל.

ועד"ז ממש היה ענין גאולת מצרים אשר הפליא ה' עשות נוראות להוציאנו מעבדות לחירות והרבה והעמיס אותנו בטובות נשגבות (הנודעות), ומה הטיבו לנו בפעולתם הלא לעומת שבאו כן הלכו להם ואנחנו נטושים גרושים בארץ לא לנו. ויותר פליאה את אשר דרוש דרש יתברך מאתנו הזכרון וההודאה עליהם פעמים אין מספר. הזאת היא מן ההוד וההדר לשבח פועל נצחי בטובות נפסקות.

אבל לפי המונח יתבאר כי הצור תמים פעלו. והוא, כי גאולת מצרים גם כן לא בה בחר ה' ולא אך אתה עמה הוא מתפאר, אולם היא היתה ממש בבחינת ערבון שהוא רק חלק והתחלת הקנין, כן היתה גאולת מצרים רק ההכנה על הגאולה העתידה במהרה.

וכן כל הנסים והטובות שעשה יתברך ופעל עמנו אז, הן הנה רק קצות ומעט קט, מעין הגאולה והטובות העתידות וכמאמר הכתוב: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז', ט"ו). (ואין לנו להאריך בזה כי כבר דרכו בו רבים מגדולי המפרשים ע"ה).

כלל הדבר כי גאולת מצרים וכל הנסים היו רק ההכנה אל הגאולה והטובות העתידות. אשר על כן מוסד ברכתה: "אשר גאלנו וגאל את אבותינו", כי אף אותנו גאל עמהם. והוא שרמזו ז"ל (במדרש וארא) במאמר: לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי (שמות ו', ו'). אין "לכן" אלא שבועה שנאמר: לכן נשבעתי לבית עלי (שמואל א' ג', י"ד). נשבע הקב"ה שיגאלם (פרשה ו', ד'). כוונתם כי על ידי שיתחיל בגאולת מצרים שהוא פועל דמיון וחלק מגאולה העתידה בזאת בטח לבנו כי יבצע יתברך את מעשהו בגאולה המקווה במהרה והוא אצלנו בבחינת שבועה כי ודאי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם אם מכבר עשה לה ניר בגאולת מצרים.

ומה לנו להאריך בזה אם הוא מאמר מפורש מפי עליון יתברך למשה רבינו עליו השלום, על שאלתו: ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם התשובה: ויאמר אלוקים אל משה כה תאמר כו' אהיה אשר אהיה. (שמות ג', י"ג) והוא, כי נודע אשר הקב"ה לפי מעשיו ופעולותיו הוא נקרא (כמבואר שם במדרש). ועל זה שאל משה רבינו עליו השלום "מה שמו" למען ידע ע"י אמיתת פעולתו יתברך ולמה הוא מכוון במעשהו ומה משפט הגאולה. (וכאשר יתבאר במקומו אי"ה באורך) על זה ענהו יתברך: אהיה אשר אהיה. כלומר מה שאהיה עמהם בגאולה זו הוא אך למען אהיה עמהם בגאולה העתידה, ועל דרך: מה שהיה הוא שיהיה.

וכמו כן כל הנסים והנפלאות והמופתים שהפליא יתברך בימים מקדם גם המה היו מכוונים אך למען יתהוו בעולם. ועל ידי זה יוכלו להתהוות לעתיד בתוספת העוז והאומץ ולא יהיו מחודשים ועל דרך: מה שנעשה הוא שיעשה וכנזכר לעיל. וזהו הנרצה בדברי דוד המלך עליו השלום אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו פועל פעלת בימיהם בימי קדם כו' עד צוה ישועות יעקב (תהלים מ"ד, ב') רצונו הלא כל אשר פעלת בימיהם היה אך למען יתהווה בימי קדם ויהיו מוכנים להתהוות ולהתחדש לעת מועד ע"כ: צוה ישועות יעקב.יריעות האהל

ואחר זאת חנן ה' יתברך אותנו במעמד הנבחר בגילוי שכינה כנודע. וגם היא חלפה ועברה כרגע ואין רואה. אך הוא גם כן על דרך שאמרנו כי אחר שהיה ענין זה בעולם, תקותנו חזקה כי לעתיד יגלה ה' עינינו וכולנו נחזה באור פני מלך עולם יתברך וכאשר יעד הנביא: ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר (ישעיה מ', ה').

עוד תשוב תראה באשר עשה יתברך עמנו חסד ונדבה וטובה במתן תורתו היקרה. והנה הכתוב הפליג ליתן אומר עליה: ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים (איוב י"א, ט'). ולעינינו הוא כי היא גבוליית. אבל האמת הוא גם כן, כי זאת התורה אשר בידינו כהיום איננה זולת על דרך הערבון והתחלת הקנין אשר הואיל ה' והחל תת לפנינו קצתה, אבל עוד יבוא יום ה' ויגמר הקנין הנבחר הזה. והוא כי לעתיד יגלה ה' נפלאות וסודות נעלמות ועמוקות הרמוזות והצפונות בתורתינו הקדושה וכמוזכר במדרש בכמה מקומות (ובגמרא סוף תענית): עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא ויושב עמהם כחצי גורן עגולה ולומד עמהם תורה. אשר ע"כ ב' דברות הראשונות היה קול אלהים מדבר אלינו פנים בפנים. למען אשר דבר אלהינו יקום לעולם המקווה. ובזה, אזנים כרה לנו לשמוע חדשות מפיו הקדוש במהרה. ועל דרך: מה שהיה הוא שיהיה.

וגלל כן מתוארה קבלת תורתנו הקדושה זו על שם אירוסין ולעתיד תתואר על שם נשואין כנודע וכאשר נבאר. ולכה נא לקראת אמרתם ז"ל במדרש (ריש תרומה) וזה לשונו: תורה צוה לנו משה מורשה (דברים ל"ג, ד'). אל תהי קורא מורשה אלא מאורסה, מלמד שהתורה ארוסה לישראל. שנאמר: וארשתיך לי לעולם (הושע ב', כ"א) (עיין בפנים במדרש פרשה ל"ג, ז'). והכוונה להמשיל תועלת המושג לנו כעת מקבלת תורתנו ממש לתועלת המושג לארוס עם ארוסתו. כי האמנם לא הועיל הארוס לעצמו מאומה במה שארש אשה ולא לקחה כי עדנה אסורה לו עדי יכנס אתה לחופה, עם כל זאת הועיל הרבה במה שאסרה על אחרים ולבו בטח כי היא מיועדת ומזומנת אך לו. כן הועילה קבלת תורתינו הקדושה. בשגם לא השגנו ממנה מאומה בלתי החזון הנגלה, ועדנה היא רחוקה מאתנו, על דוגמת הארוסה עדי יגיענו ה' יתברך למועד נשואינו. עם כל זה הועילה לנו במה שאסרנוה על כל העולם. כי כבר יעדנוה לנו ולבנינו. והיא שמורה עד התור הנכבד ומועד שמחתנו. ולזה רמזו חז"ל: למה נקרא הר סיני שירדה שנאה אל עמון ומואב. כלומר, שם הוחלט שלא תהיה התורה אל הזולת כ"א אלינו היא מיועדת.

וזהו הנרצה במאמר הכתוב: שמעו בנים מוסר אב והקשיבו לדעת בינה כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד' א'-ב'). ודרשו ז"ל (שם במדרש): אל תעזבו את המקח שנתתי לכם. והוא כי מאז קבלנו התורה הקדושה אין אתנו זולת הנגלות ממוסרים והוראת משפטים הישרים ודרכי הצדק אבל עדנה לא באנו בסודה ובינת מסתרה. לזה אמר: שמעו בנים מוסר אב. תואר על הנגלה ממנה. והקשיבו לדעת בינה. כלומר, הקשיבו והמתינו עד יערה רוח ממרום ללמד תועים בינה במושכלות הפנימיות שבתורה (וכאשר הארכנו בזה למעלה). וזהו: כי לקח טוב נתתי לכם. ממש על דרך כאשר יתן איש אל רעהו דבר ארוך אחר שקיבל רעהו ואחז בקצהו יפול עליו לשון לקיחה כי בידו למשוך ולהשיג אליו כולו על ידי הקצה האחוז בידו. וזהו: כי לקח טוב נתתי לכם. כלומר, מה שנתתי לכם איננו זולת אופן, אשר על ידו תוכלו לקחתה. וזהו מה שכתב המדרש: אל תעזבו את המקח שנתתי לכם. רוצה לומר כי עלינו להשתדל להחזיק אצלנו אותו החלק, בל נרף ידנו ממנו. כי על ידי כן בטוחים אנחנו על כלל התורה, היינו הסודות הצפונות הנשארות למעלה בחיק הבורא יתברך. ממש בדמיון הזה שאם האוחז קצה הדבר יניח ידו ממנו אז בל יוכל עוד הגיעהו אליו. כן אנחנו באם חלילה נרפה ידינו מהלקח אשר נתן לנו אלהים מאז, איך נוחיל להשיג אוצר מחמדה כאשר הוא בחיק הבורא יתברך.

ובזה יתכן ראשית דברי הנביא הנזכר: והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי (הושע ב', י"ח) ודרשו רז"ל (פסחים פ"ז): ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה. כי ההבדל בין הנשואה לארוסה הוא, כי הארוסה איננה בתדירות אצל בעלה ולא תבוא אליו זולת על דרך עראי ומקרה לפרקים מיוחדים, וכן כשהיא מדברת עמו זה דרכה לצפון אמרי פיה מחמת הבושה ומקצרת באמריה על צד היותר. וכן לא כל דבר הטמון בחובה תגלה לו שאין מדרך המוסר אל הכלה לגלות מצפוניה וסודותיה אל הארוס. לא כן הנשואה, כי משכנה ודירתה אצל אישה בתדירי ואיננה חוזרת עוד לבית אביה, וכן בדברה עמו תפרש לו כל דבר באר היטב במראה ולא בחידות וכן לא תעלים ממנו דבר ותגד לו את כל לבה (עיין זוהר משפטים צ"ט).

כן התורה הקדושה עדנה היא אצלנו אך כעל דרך מקרה ולפרקים כי איננה מתגלית לעת עתה לכל ההמוניים בשוה כי אם ליחידי סגולה והשרידים בעם, וכן המושג ממנה הוא קטן ומעט נגד המושכלות הפנימיות אשר בה, כי היא קצרה במלותיה וארוכה מארץ מדה בענינה. וכמאמר: הנסתרות לה' אלהינו (דברים כ"ט, כ"ח). וע"כ זה המעט שהאדם משיג, הנה הוא אחר מרבית העמל והיגיעה. וכמו שהארכנו בפרשת יתרו בבאור: יצפון לישרים תושיה. (משלי ב', ז'). לא כן לעתיד, נאמר: כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים (ישעיה י"א, ט'). ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאום ה' (ירמיה ל"א, ל"ג). כלומר, כי התורה הקדושה יהיה משכנה אצלנו בהווה ממש כנשואה בבית אישה.

וזהו שסיים הנביא הנזכר לעיל: וארשתיך לי לעולם. כלומר, כי ראשית ארוסותינו היתה אך למען נהיה נכונים למועד המיועד ולשמוח בשמחת נשואינו לעולם. ועל דרך: מה שהיה הוא שיהיה. וכמדובר למעלה.

והן על בחינה זו היה גם כן ירושת ארץ ישראל לבאי הארץ כי האמנם עתה הלא נטושה היא מאתנו והרחקנו נדוד ממנה ואיה איפה שבועתו יתברך שמו אל אבותינו הראשונים ואיה הבטחתו אליהם כמה פעמים על ירושת ארץ ישראל. וביותר יתחמץ לבב איש על דברי הכתוב: זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה (דברים ל"ד, ד'). ובמדרש: אמר הקב"ה למשה לך אמור להם לאבות, שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתיה לבניכם. ואם כההוראה הפשוטה יפול לבב האדם בנופלים חס ושלום לאמר כבר יצא המקום ב"ה ידי חובתו לאמת דבר הבטחתו ומה נוחיל עוד.

עוד חובה עלינו להתבונן בדברי הכתוב: ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו (שם ו', כ"ג). כי הדברים משוללי הביאור, כי די היה לומר "למען הביא אותנו" או "למען תת לנו את הארץ", אולם אחר ביאה אינו נופל לשון נתינה. אמנם האמת אצלנו המאמינים כי מה שהביא יתברך אותנו לארץ ישראל על זמן מוגבל, לא היה ביאה זו הכוונה המכוונת לעצמותה, כ"א למען תת לנו ערבון ובטחונות מופתיות על ירושת עולם בקרוב אי"ה. במה שיהיה לנו בה אחוזה התחליית (וכדברינו למעלה), וכמליצת הכתוב: כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו. (יהושע א', ג')

והוא כדמיון שר גדול שקנה לו אחת העיירות הרחוקות. משפטו, שישים שם משכנו ודירתו בראשית שנות מקנתו למען ילחץ רגלי אנשים הלוך בנימוסו ולכבשם תחת יד ממשלתו, ואחר יפן אל מקומו הראשון והעיר ממילא על שמו תקרא.

כן ממש, עבור כי חפץ בנו ה' לחזק תוחלתנו, על ירושת עולם המקווה. נדיבות יעץ, להכניסנו לתוכה על שעה מוגבלת. וזאת תהיה אצלנו לערבון ובטחון מבצר ומשגב כי ממנה תצמח ירושת עולם.

ומעתה כל כוונתו יתברך בהביאו אותנו לארץ ישראל היתה למען יוכל תת אותה לנו אחר כך (ועל דרך: מה שהיה הוא שיהיה). ומה נמרצו עתה דברי הכתוב הנזכר: ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ. כלומר, למען הביא אותנו על זמן מוגבל. כדי שיוכל לתת לנו אחר כך לירושת עולם. וזהו גם כן: זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה. ולא אמר לזרעך נתתי. אבל הרצון כי מעתה ההבטחה קיימת ועומדת במבטח עוז לאמר: לזרעך אתננה, כלומר לעתיד. ועל זה אמרו ז"ל: אמר הקב"ה למשה לך אמור להם לאבות שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתיה לבניכם. כוונתם למה שאמרנו כי אחר שהכניסם ה' לתוכה כבר החל בזה קיום הבטחה. אבל השלמת וגמר ההבטחה נוחיל עוד עד קץ הימין.

ואולי הוא הנרצה בדברי המשורר: חייתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלהים (תהלים סח, י"א). הפליג בההודיה והשיר על הארץ ישבנו בה ואמר: "חייתך ישבו בה". והפעולה המכוונת בזה הוא: "תכין בטובתך לעני אלהים". כלומר, הנה מזה הוכן הירושה המקווה אלינו עם עני וכואב הדור האחרון.

ועל זה האופן סובב הולך גם כן בנין בית המקדש כי הלא נודע מרוב השמחה ששמח שלמה המלך עליו השלום וכל ישראל אתו בהבנותו וביותר כאשר זכה לחנכו וכנאמר: ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלוקינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבע עשר יום. (מלכים א' ח', ס"ה) וכי יעלה על דעת אדם אשר שלמה עליו השלום איש אשר רוח אלהים בו לא ידע את העתיד לבוא, והכי נעלם ממנו חורבנו וכליונו ואם כן לשמחה מה זו עושה.

אבל הוא הדבר שאמרנו, כי גם הבית הזה אשר בנוהו ידי אדם לא הוא היה רצוי ומכוון בעיני ה' יתברך מפאת עצמותו, ולא בו שמחו כל העם בכלות מלאכתו, זולת בהבית העליון העתיד להתבונן על ידי ה' יתברך בכבודו ובעצמו. מה שאין מקום לחידושו, בלתי במה שנעשה ממנו דבר בעולם הזה. וכביאורנו במאמרו: מה שהיה הוא שיהיה.יריעות האהל וכאשר נחפש ונבקר בדבריו המושכלים נמצא כי הוא עליו השלום בעצמו, דעת שפתיו ברור מללו כל מה שאמרנו, והוא: אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים (מלכים א' ח', י"ב). ורצה לומר הבית זה בניתי גם כי יחרב, עם כל זאת רבות עשיתי כי ממנו הוכן והוסד הבית עולמים. וזהו: מכון לשבתך עולמים. כלומר מכון והכנה יסודיית למושב אלהים העליון המקווה. והן לעילה זו הפליג לשמוח בהכילו בנין הבית ולחוג חג שבעת ימים ושבעת ימים כי לבו ראה הבית עולמים מקדש ה' כבר הוכן יסודתו.

ועל הכוונה הלזו שר לה': שיר המעלות לשלמה אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו (תהלים קכ"ז, א'). כוון בזה להשריש בקרבם היחול והתקוה לה' יתברך על בית עולמים, לומר היעלה על לבבכם כי לריק עמלה נפשי ולשוא יגעתי בו חס ושלום, אם לא מדעתי כי הבית זה בניתי הנה הוא מכון ויסוד הבית המקווה, על כן שישו אתו משוש ושירו לה'.

ומעתה ראו והתבוננו כי משה רבינו עליו השלום בשירתו על הים יחסו הכתוב ואמר: אז ישיר משה (שמות ט"ו, א'). ובמדרש: שר לא נאמר, אלא ישיר. (פרשה כ"ג, ז'). והנה על פי הדברים והאמת האלה אין בזה מן התימה, כי כל מה שפעל ועשה ה' יתברך בגאולת מצרים וכן כל המופתים והנוראות שהפליא עמנו המה היו מכוונים אך למען היות אבן למוסדות מציאות הוויות יסודיות שיסובב מהם ההוויות החדשות הנבאות בתוספת העוז והאומץ. וכאשר הארכנו כבר מביאור ענין זה מה שיש בו די. ולכן, כל שירת משה רבינו עליו השלום ושמחת לבו בגאולת מצרים, היה בעבור כי הוכן יסוד גאולה העולמית. וכמאמר הנביא הנזכר לעיל: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. וזהו: אז ישיר משה. וזהו שסמכו ז"ל לפסוק הזה (במדרש במקומו), הדא הוא דכתיב: ואני אשיר עזך וארנן לבוקר חסדך (תהילים נ"ט, י"ז). "ואני אשיר עזך" לעתיד לבוא. שנאמר: הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד (ישעיה י"ג, ב') (פרשה כ"ג, ו'). והוא מבואר כדברינו. כי השכילו דעת אשר כל אלה ידו יתברך עשתה, לכונן ישועת עולמים וגאולה נצחיית. וזהו: ואני אשיר עזך, לעתיד לבוא. כלומר שרו על הטוב המקווה לעתיד.יריעות האהל וזהו גם כן: עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה (שמות ט"ו, ב'). ובמדרש: יהי לי אין כתיב כאן, אלא ויהי לי לישועה. היה לי ויהיה לי. (פרשה כ"ג, ט"ו) והרצון כי מלת ויהי היא מהופכת מעתיד לעבר על ידי הוא"ו. והוא: כי כן היה רצונו יתברך, להקדים עשות את אשר עתיד להיות, למען ליסד ולהכין מערכת גאולה העתידה. וכאשר ביארנו למעלה מאמרו יתברך אל משה: אהיה אשר אהיה. והוא שרמזו ז"ל במלת "ויהי" היה לי ויהי לי. כלומר היה למען שיהיה, ועל דרך שכתבנו בבאור מה שהיה הוא שיהיה.

וזהו שסיים ואמר: תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' כלל בשירתו טוב חסדו יתברך בהביאו אותנו להר חמד אלהים לשבתו, ותאר ההבאה זו על שם נטיעה, אשר יחכה בה הנוטעה כי לעת קצוב תהיה לגפן פורחת ויבשילו אשכלותיה ענבים. ככה תצמח גם כן הירושה העולמית והנצחיית, במה שהחלו הם לנטוע במדרך כף רגלם. וכנזכר לעיל.

וזהו גם כן: מכון לשבתך פעלת ה' מוסב על בנין בית המקדש. ואמר מכון לשבתך כו' כלומר, הבית שיבנו ישראל לשעתו הוא מכון ויסוד לבנין בית עולמים, וכל מה שפעלת איננו רק ההכנה על העתיד (וברצות ה' עתידים אנו לבאר פרטי הענינים אשר זכרנום כל אחד על מקומו הנאות לו באורך).

חלק ז

ובהקבץ דברינו אלה נתבונן בינה על כל פרטי הענינים הנזכרים למקומותם במושבותם ונמצאם כי כולם מתוארים ונקובים בשם ראשית. והוא על הכוונה שאמרנו. כי ידענו אשר מלת ראשית יאמר על דבר שהוא ראש והתחלה סביית אל המסובב ממנו. שורש ויסוד אל אשר ממנו צומח ומסתעף מכח גזעו הראשיי. כמו אב, שהוא מתואר "ראשון" מצד בנו הבא מכחו והיוצא מגזעו. וכן זרע הזרוע הוא "ראשון" לצמחיו העולים על ידו.יריעות האהל ונזכירם אחת אחת.

התורה הקדושה אשר בידנו עתה תואר ראשית לה כמאמר הכתוב הנזכר לעיל: ה' קנני ראשית דרכו. וכבר ביארנוהו כי התורה הנוכחית היא לנו לראשית והתחלה סביית אל התורה החדשה הנמשכת ממנה המיועדת במאמר הנביא: כי תורה מאתי תצא (ישעיה נ"א, ד'). והיא העולה לנו על ידי חלקה הראשיי הנאחז במצודתנו.

וכאשר נחרוש בתלמיה ונשדד שדמותיה בקיום מצותיה וחקותיה, תעלה לנו צמיחת פרי המושכלות הצפונות הרמוזות בה. כלה כמות שהיא בין אישים העליונים (וכנזכר למעלה). ממש כזרע הזרוע אשר תואר ראשית לו אל מה שגדל ונצמח מכחו.

יציאת מצרים כמו כן נקראת ראשית כמאמר הכתוב: (פרשת בא) החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. (שמות י"ב, ב') אשר לכאורה מלות כפולות דבר הכתוב, ראש חדשים, ראשון הוא. (וכאשר העירו בזה רבים מהמפרשים ע"ה) ובמדרש: אמר להם הקב"ה אין לכם חודש אחר גדול מזה, לפיכך נקרא ראשון שנאמר ראש חדשים (פרשה ט"ו, א') עד כאן. וההרגש מבואר הלא עדן לא הוחלט על החודש הזה שום מעלה וגדלות ממה שאין חודש אחר גדול ממנו.

אבל לפי המדובר יצדק מאד. כי החודש הזה עם היותו מעומס במרבית הנסים והמופתים הנפלאים והעצומים, נעשה בו רמז תשועה וקצה סגולת ההרווחה, עד שהוא כשרש פורה, לכל הנסים והטובות הנפלאות, העתידים לעורר מן הוא והלאה בחדשים המקיפים אחריו. כי ממנו צומחות והוא האב לכלם. כי החל לעשות תשועה בארץ וזמנו היה לסגולה. כי גם היום יצוה ה' חסדו עלינו ובחדשו נמצאנו.

והוא שאמרו במדרש: החדש הזה לכם כו'. משבחר הקדוש ברוך הוא בעולמו קבע בו ראשי חדשים. וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ר"ח של גאולה. שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידים ליגאל. שנאמר: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז', ט"ו) וכו'. ובו רמז להם לישראל, שהוא ראש להם לתשועה. (פרשה ט"ו, י"א).

ועל כן החדש ניסן, שבו יצאו ישראל ממצרים, הוא ראשיתיי ונכבד בשתים: א'. מצד היותו ראש וראשון אל הסגולה החדשה הנמשכת ממנו לכל חדשי ניסן הבאים אחריו. והב'. להיותו ראשון להחדשים להמקיפים בשנה והנמנה תחילה.

וזהו שייחסו הכתוב החדש הזה לכם ראש חדשים כלומר הוא ראשיתיי בסגולתו לכל חדשי ניסן בשנות העולם כי בו נרמז תשועת ישראל. עוד זאת, כי: ראשון הוא לכם לחדשי השנה. פירוש כי הוא הנמנה תחילה.

וזהו שרצו ז"ל, אין לכם חדש אחר גדול מזה. כלומר, גם כי בשנים המקיפים כלול גם החדש ניסן, והוא הגדול והמעולה שבהם, לחדש בו חידושים המקווים. עם כל זה, החדש ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים, הוא היותר נעלה וגדול יתר מאד, מפאת היותו התחלה סביית לירות במו חצי סגולתו. וזהו: לפיכך נקרא ראשון, שנאמר ראש חדשים. כלומר הוא להם לראש וראשון מפאת הנמשך ממנו אליהם, והבן.

ועתה הסכת ושמע נא עוד מאמר רז"ל (שם בסמוך): דבר אחר, "ראשון הוא לכם". כביכול הקב"ה נקרא ראשון. שנאמר: אני ראשון ואני אחרון (ישעי' מ"ד, ו'). וציון נקרא ראשון שנאמר: כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו (ירמיה י"ז, י"ב). ועשו נקרא ראשון שנאמר: ויצא הראשון (בראשית כ"ה, כ"ה). ומשיח נקרא ראשון שנאמר: ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן. (ישעיהו מ"א כ"ז) יבוא הקב"ה שנקרא ראשון ויבנה בית המקדש שנקרא ראשון ויפרע מן עשו שנקרא ראשון ויבוא משיח שנקרא ראשון בחודש הראשון שנאמר: החודש הזה לכם ראש חודשים. (פרשה ט"ו א') הנה ממאמר הנכבד הזה נצטיידנו בלקח טוב: כי גם הבית המקדש וציון מתוארים ראשונים. והאמנם לא עמדנו בסוד ה' לבוא עד תכלית רצונם ז"ל במה שקראו להם על שם ראשון. (על פי עזרת ועדות הכתובים) עם כל זה, הקרוב אצלנו לומר, כי הוא נמשך אל דברינו למעלה. כי מאז הלוך הלכנו בגבולותיה ונירש אותה ואת בנותיה, גם הוא לעתיד הוכן כי עוד יבוא יום ונשוב לבצע מעשה הירושה ולגמור ענינה. (וכמו שכתבנו בביאור: "למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ") והן לכוונה זו תתואר תחילת ביאתנו לתוכה על שם ראשון, יען כי היא ההתחלה וסבה גורמת אל הירושה העולמית.יריעות האהל

והוא הדבר גם כן בבית המקדש. כי הבית ההיה לנו מלפנים, הוא היה ההכנה ויסוד אל בית העולמים, העתיד להתכונן על ידי ה' יתברך בעצמו. ועל פי הטעם האמור למעלה. על כן הצודק, כי יקרא ראשון כלומר ראשון אל המסובב ממנו. ואולי שזהו גם כן הרצון במאמר הכתוב שהביאו ז"ל במאמר הנזכר לעיל: כסא כבוד מרום מראשון. כלומר הבית העליון המקווה, בנינו יתהווה ויחודש, מכח הבית הראשון. הוא הבית שבנה שלמה שתיארוהו ז"ל ראשון. וזהו: כסא כבוד מרום מראשון (נמשך למה שאמר (שם ג') בעת ההיא יקראו לירשלים כסא ה') כלומר יתרומם ויתנשא מסיבתו.

וטרם נשימה קנצי למה שרצינו לבאר בדרושנו זה, אביא עוד אליכם עד נאמן על נושא עניננו, כי אמת וישר הוא. והוא מאמר רבותינו ז"ל: אמר ר' אלעזר אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהם שנאמר: וימנע מרשעים אורם (איוב ל"ח, ט"ו). ולמי גנזו לצדיקים לעתיד לבוא. (חגיגה י"ב, א').

אשר לכאורה מן התימה הוא על קורא הדורות מראש, שיברא דבר מה שהצורך יהיה למנעו מן העולם ולגנזו, האם יבצר ממנו מלברוא לצדיקים לעתיד לבוא אור חדש ולא לבראו בששת הימים ולגנזו. וכמו כן דברים זולתי' המובאים ברז"ל, הגנוזים לזמן העתיד, מבהמות ולויתן כנודע.

אבל הוא הדבר שאמרנו כי לעתיד לבוא לא יפליא יתברך עשות להמציא ענינים מחודשים אשר לא היו מעולם: כי אין כל חדש תחת השמש. וכנזכר לעיל ועל כן היה חיוב הבריאה לחדש ולהמציא הווייתם, ולסיבת רעת האדם שאיננו כדאי לשמש בהם עמד וגנזם לעתיד לבוא.

ומעתה הקרוב אצלנו לומר כי על זאת התורה הקדושה פתחה דבריה במאמר: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ובדרש: את השמים לרבות תולדותיה ואת הארץ לרבות תולדותיה. להורות, כי השמים והארץ וכל ההוויות והטובות שנתהוו בעולם, אינם זולת ראשיות והתחלות יסודתיות וסיבות גורמות, אל ההוויות העתידים להתחדש לעתיד, והכינם יתברך לאבן מוסדות למציאת העולם החדש שכולו טוב שהוא עיקר הבריאה ברצון האל יתברך.

וכמו שביארו ז"ל במדרש: את השמים שמים החדשים ואת הארץ הארץ החדשה. ורצונם: כי ההוויות העתידים להתחדש בזמן העתיד, המה עיקרי הבריאה וכל סיפורי מעשי בראשית הנוכחיים המה ספורות למו, כי את כל אלה ידו יתברך עשתה, לכונן השמים והארץ החדשים וכל תולדותיהם, אשר מהם יצמיח מוצא חידושם. אשר על כן אמר הנביא עליו השלום ביעודיו הנפלאים: כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות. (ישעיה סה, י"ז). תואר על חלקי התחליות והראשיות שמשמשים ובאים עד היום, אבל תוחלתנו כי בקרוב יחדש ית' עולמו בתשלום שלימות הבריאה.

וזהו גם כן מה שכתוב: אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו הנני עושה חדשה עתה תצמח (שם מג, י"ח). מוסב על כל הנסים והטובות הנעשו כבר והמה אך ראשיתיים ויסודיים למה שיתהווה לעתיד. ועליהם אמר: אל תזכרו ראשונות. כי כל עצמיית הזכירה הוא על כי עדן לא נגמר ענינם מכל וכל, כמשפט הבעל חוב המשלם מקצת חובו אשר מהצורך להם הזכירה או רשימה בפינקס על כמות הנתינה ועל מותר החיוב, אבל אחר תשלום החוב כולו אזי אין מקום לזכירה. כן לעתיד לבוא ישלים יתברך מעשיו הנפלאים ואז לא תזכרנה הראשונות כי אין מקום עוד לזכירתם.

וזאת אשר דיבר שלמה המלך עליו השלום על שניהם: (בנושא דרושנו) מה שהיה הוא שיהיה. מוסב על מה שהמציא וחידש יתברך בבריאת העולם. "היה", אך כדי שיוכלו להתהוות אחר כך. וכנזכר לעיל. "ומה שנעשה", מוסב על הנסים והפלאים שחידש ה' גם המה אך למען שיעשה. ועל כן סיים ואמר: אין זכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרונה. ומובן כדברינו.

חלק ח

והארץ היתה תהו ובהו. מדרש ר' אבהו אמר מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה במעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים. הדא הוא דכתיב כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד (תהלים א', ו'). "והארץ היתה תהו ובהו". אלו מעשיהן של רשעים. "ויאמר אלהים יהי אור" אלו מעשיהן של צדיקים. אבל איני יודע באיזה מהן חפץ, אם במעשה אלו ואם במעשה אלו. כיון דכתיב: "וירא אלהים את האור כי טוב". הוי, במעשי צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים (פרשה ב', ח').יריעות האהל

המחברים ז"ל כבר האריכו למעניתם בביאור מאמר נפלא זה אבל הסכת ושמע אשר נראה לדעתי בביאורו על דרך מאמרם ז"ל: קדושים תהיו. הדא הוא דכתיב: ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה (ישעיה ב' ט"ז) (ויקרא רבה פרשה כ"ד, א'). והדברים סתומים וחתומים.

אמנם דע כי הנה אל הקב"ה ב' דרכים להתגדל ולהתקדש בעולם. אחד מה שנאמר: ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מ"ט, ג'). כי הרואה המעלות ומדות חמודות הטהורות והקדושות אשר בישראל, שכתוב בהם: כי חלק ה' עמו (דברים ל"ב, ט'). מה שהם רק אפס קצהו ממה שחלק ה' מהודו לבשר ודם, כש"כ איך יערוך גדולתו וקדושתו של הקב"ה לאין סוף ותכלית, אשר ממנו נאצלו המדות האלו. וכמו שמצאנו לרז"ל (ויקרא רבה י"ג): אלכסנדר מוקדון כד הוי חמי לשמעון הצדיק אמר ברוך אלהי שמעון הצדיק. הדרך הב' כאשר ישראל חייבים חס ושלום, אז יתגדל ויתקדש על ידי עשותו בהם דיניו ומשפטיו. כמאמר: נודע ה' משפט עשה (תהלים ט', י"ז). וכמאמר: כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה (משלי ט"ז, ד'). כי מיום רעה אשר אל הרשע יסובב גם כן פעולה טובה למענהו יתברך. וכמאמר: כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל. (ישעיה כ"ו, ט')

ומעתה יפה שאל הקב"ה מאתנו: דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו (ויקרא י"ט, ב'). כלומר, הלא טוב טוב לכם לבחור הדרך הראשון, שתהיו אתם קדושים ועל ידי קדושתכם תקדשו את שמי. וביאר ואמר: כי קדוש אני ה' אלהיכם, ר"ל כי לפני יש ב' דרכים להתקדש בעולמי אם ברחמים ואם בדין ומשפט. וזהו: הדא הוא דכתיב, כי הדברים האלה הלא הם כתובים במקרא אחר: ויגבה ה' צבאות במשפט (ישעי' ה', ט"ז) הוא דרך אחד. והשני: והאל הקדוש נקדש בצדקה. כאשר ישראל יתנהגו במישרים בקדושה ובטהרה. ואם כן טוב לכם לבחור את החיים ואת הטוב וקדושים תהיו. ועל ידי קדושתכם תקדשו את השם הנכבד.

ומעתה יפה אמרו רז"ל תהו ובהו אלו מעשיהן של רשעים. אור אלו מעשיהן של צדיקים. אבל איני יודע באיזה מהן חפץ יותר. פירוש: אחר כי אותו קידוש שם שמים המושג על ידי רשעים הוא גדול יתר מאוד, על אחת שבע, מהמסובב על ידי צדיקים. כמו שהפליג הכתוב במשפט הרשע: וכל ישראל ישמעו ויראון ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך (דברים י"ג, י"ד). אבל כשהוא אומר: וירא אלהים את האור כי טוב וכו'.

והדמיון בזה לדאקטאר שנעשה סוחר וכל רואיו התפלאו עליו לאמר, היעלה על לבו להתעשר גם מן מסחרו כמו שהצליח תחילה בהיותו דאקטאר, ויענה ויאמר: הלא תדעו הלא תבינו מה בא לנגד עיני אז ומה בא לנגד עיני עתה. הלא אז הייתי רואה את הנגע וכל מחלה, עתה עיני רואות כל אבן יקרה וכל כלי חמדה, אז היה כל עסקי עם השוכבים על דמשק ערש, בהם עור ופסח כל צרוע וכל זב. עתה אני עוסק עם אנשים סוחרים מכובדים הלוקחים כל עין.

וזה ממש חקירת רז"ל: ואיני יודע באיזה מהן חפץ יותר. כי באמת על ידי מעשה רשעים ומשפטם המר, יש רווח יותר כמאמר: וכל ישראל ישמעו וכו' אבל עם מי יעסוק הקב"ה עם הזבים ומצורעים, אבל ברבות הטובה במעשה הצדיקים יעמיק הקב"ה עם תמימים וישרים. וזהו כשהוא אומר: וירא אלהים את האור כי טוב הוי, חפץ הקב"ה במעשיהן של צדיקים, גם כי אין הרווח גדול כ"כ, ואינו חפץ במעשיהם של רשעים.

חלק ט

ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. מדרש: ר' יהודא בר סימון אמר לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו. אלא בדבר ה', וכבר שמים נעשו. אף הכא והיה אור אין כתיב כאן, אלא ויהי אור כבר היה. (פרשה ג', ב')

להבין תכלית כוונתם נקדים עוד מאמר הכתוב: וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר (בראשית כ"א, א'). אשר ההרגש מבואר הלא גם בשר ודם לא יהולל בקיימו את דברו. אך יגונה באם יחל דברו, ופה אחז הכתוב לדבר בשבח המקום ב"ה. וה' פקד, כאשר אמר. לשבח בורא עולם יתברך במה שלא יעורך גם בשבחי בשר ודם. וביותר כשנפקח עין לראות מדרשם ז"ל (במקומו) וזה לשונו: וה' פקד את שרה כאשר אמר: אמר ר' יודן לא כהדין דאמרין ולא עבדין אלא אני ה' דברתי ועשיתי (יחזקאל י"ז, כ"ד). והיכן דיבר, למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן. ועשיתי. (בראשית רבה נ"ג, א') הנה הם ז"ל עוד הוסיפו לאמץ פליאתנו זו במה שאמרו "לא כהדין דאמרין". וכי בכזאת ישתבח אלהינו יתברך במה שאינו כהדין דאמרין ולא עבדין, גם מלת ועשיתי בסיום דבריהם נראה כמו זר.

ואען ואומר כי באמת דבר גדול דברה התורה ושבח נורא הוא אליו יתברך. והוא בשנעמוד על מאמר בלעם דוגמת זה: לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ידבר ולא יקימנה. (במדבר כ"ג, י"ט) אשר גם הוא לא ידענו מה היה לו להעריך שבח להקב"ה בזה.

אמנם הענין כך הוא. כי מציאות הכזב והעדר קיום הדיבור אשר יקרה בבני אדם לשנות מוצא שפתם, הוא לבעבור כי מעשה איש מובדל ומרוחק ממאמרו ואינו פועל מאומה בעקימת שפתיו הקודמים למעשיו. על כן אפשר שיקרהו אחת הסיבות המונעים אותו מהפיק זממו ומפריעים לו קיום דברו. אולם לא כן מדת אלהינו, שהוא אומר ועושה גם יחד. כי אמירה דיליה הויה עשיה. והכל עשה באמרי פיו. כמו שכתוב: בדבר ה' שמים נעשו (תהילים ל"ג, ו'). על כן אין מקום אתו יתברך שיאונה אליו דבר שלילת קיום הדיבור חס ושלום כי מיד כשהדבר יוצא מפיו יתברך כבר נעשה ונגמר מכח דיבורו. וזהו: לא איש אל ויכזב. כלו' אין הכזב אצלו במציאות כלל. והטעם: ההוא אמר ולא יעשה. רצה לומר האם לו דרך בשר ודם שמעשהו מאוחר להדיבור, אשר על כן אפשר שיגיעהו דבר המונעו מלעשות, מה שאמר. אבל לא כן הקב"ה, כי אמירתו ועשיתו יתלכדו ולא יתפרדו ודבריו אשר יצא מפיו לא ישיב ריקם כי כבר עשה מה שחפץ.

והן לזאת כוון גם כן הפסוק: וה' פקד את שרה כאשר אמר. כלומר הפקידה היתה כבר בעת שאמר הבטחתו. ויעש ה' לשרה כאשר דבר כלומר, אז בעת שדיבר. וזהו שביארו ז"ל: "לא כהדין דאמרין ולא עבדין" רצה לומר, בעת שאומרים עדיין לא עושים מאומה, אלא: אני ה' דברתי ועשיתי כלומר, אצלי האמירה והעשיה באים כאחד ומאז דברתי עשיתי.

אבל כל זה הוא בדבר אשר ביד ה' לעשותו, בלתי יד בשר ודם באמצע. כמו כל מה שעשה ה' בשמים ובארץ בהבראם. וכמוהם מהענינים אשר מעשיהם מיוחד בלתי לה' לבדו. אזי האמירה והעשיה מתהוים כאחד אשה רעותה לא פקדו.

לא כן הדבר שעשיתה הוא על ידי אמצעי, והוא בשר ודם. אזי ההכרח שיתאחר קיום המעשה בפועל עד בא עת, המוכשר והראוי לשום להבטחת רצונו מוצא, כפי הכנת והשגת כח מקבלו וטבע אנושותו. והוא הענין בהבטחת ה' יתברך לשרה ליתן לה בן, כי האמנם מצדו יתברך היה מכבר נגמר הדבר. אבל הנה קיום המעשה הוא באמצעות בשר ודם, היא האשה הנאחזת בטבעי נשי גילה בהארכת זמן הריון ואחר תלד. על כן היה מההכרח להתאחר הדבר, כפי טבעיית אנושותה וחוק בריאתה.

וזהו שכוון הכתוב במה שכתוב: למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן. כלומר, מצדי היה נגמר מכבר מאז יצא הדבר מפי, אבל אתה הנך אחוז בחבלי טבעי אנושיות וכמו כן שרה אשתך. על כן ארחיב לך זמן, וזהו: למועד אשוב אליך, כלומר בעבורך יאוחר הדבר. וזהו מה שכתב המדרש "אבל אני ה' דברתי ועשיתי" והיכן דבר: למועד אשוב אליך וסיים במלת "ועשיתי" להורות כי מפאת הפועל יתברך כבר נעשה מעשהו כלה, אך נעצר מפאת הממוצעים בהדבר.

עתה נבוא אל ביאור המאמר שלפנינו והוא בשנתבונן תחילה בשימושי מלות ויהי והיה ובביאורם. ועל פיהם נעמוד עוד על מאמר רז"ל (ב"ר ע' ו'): אמר לו הקב"ה ליעקב אתה אמרת: והיה ה' לי לאלהים (בראשית כ"ח, כ"א). חייך כל טובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותן אלא בלשון הזה. שנאמר: והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם (זכריה י"ד, ח'). והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו (ישעי' י"א, י"א). והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס (יואל ד', י"ח). והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. (ישעיה כ"ז, י"ג) (עיין בפנים במדרש כי הוא מונה והולך כמה נחמות המיועדות בלשון והיה).

דע כי מלת "ויהי" שרשה עתיד ומהופכת לעבר על ידי תוספת אות וא"ו. ומלת "והיה" שרשה עבר והוא"ו מהפכת לעתיד. וכי ישאלך לבבך מדוע ישמש הכתוב לדבר במלת ויהי על ענין העבר מלה המהופכת מעתיד, הלא יותר מהנכון וכשר לפניו הוא שיאמר היה וכמו כן על ענין העתיד למה יאמר בו והיה מלה מהופכת מעבר מדוע לא יאמר יהיה.

דע לך כי כשידבר הכתוב על ענין העתיד ממש אומר בו יהיה. גם על מה שעבר ממש יאמר היה. אבל בשידבר הענין ממה שהיה ראוי להיות בעתיד וכבר הוא. אומר בו "ויהי" מלה מהופכת מעתיד לעבר, יען כי כמקרה הזה קרה להדבר שהענין דובר בו שבהזדמן הוקדם, מה שראוי היה להתאחר. וכמו כן בהדבר המחוייב הוי' קדומיית והתאחר מבוא, מאיזה סבה, נופל עליו מלת "והיה" שהיא גם כן מהופכת מעבר לעתיד.

אשר על כן כל יעודי הנחמות והטובות מהמקום ב"ה אלינו, אשר מצדו יתברך אין מעצור לו להביאם מכבר (כענין הכתוב: היום אם בקולו תשמעו) וכולם נכונים ושמורים אתו יתברך להוריקם אלינו יום יום, אבל הנם עצורים מבוא, מסבתנו. להיותנו עדן בלתי מוכשרים לקבלם, (ממש כאיחור הבטחתו יתברך, לשרה, שהיה אך מסבתה כמדובר) על כן יאמר בספר עליהם, מלת "והיה" מלה מהופכת מעבר לעתיד. לומר והיה מה שהוא בהווייתו מכבר, ושמור אתו יתברך, עד כי נהיה ראויים להשיגם.

והנה עתה יזהירו דברי המדרש: לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את העולם אלא בדבר ה' וכבר שמים נעשו. כלומר, לא כמדת בשר ודם שיתאחר אצלו מעשהו מדבורו, כי הצורך אליו העמל והיגיעה לעשות מעשהו. ולא כן ה' יתברך, כי בדבר ה' וכבר שמים נעשו. ועל כן יצדק בסיפורי הבריאה מלת "ויהי" כי כבר היה את אשר להיות, בלי איחור ועיכוב מה. וזהו שסיימו: והיה אור לא נאמר. אלא ויהי, כבר היה. והבן.

חלק י

ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה. מדרש: ויקרא אלהים לאור יום, אלו מעשיהם של צדיקים. ולחושך קרא לילה, אלו מעשיהם של רשעים. ויהי ערב, אלו מעשיהם של רשעים. ויהי בוקר, אלו מעשיהם של צדיקים. יום אחד, שנתן להם הקב"ה יום אחד ואיזה זה יום הכפורים. (פרשה ג', ח')

הנה מהראוי לקרב מה ענין יום כפורים לכאן, ומה גם הדרשות הכפולות שהעמיסו ז"ל במלות השונות מאור לבוקר ומחושך לערב לא ידענו תכלית רצונם בזה,

ואחשוב כי ראשית מדרשם ידבר מצדיקים גמורים ורשעים גמורים הנדמים ממש לאור וחושך זה לרשעו וזה לתומו. ואחר, דברו מצדיקים ורשעים האינם גמורים, המשולים בענינם לבוקר וערב, כמו לעת הבוקר בהופיע השחר אשר מכלל לילה יצא ולכלל יום לא בא. כן הצדיק שאינו גמור יצא מחשכת הרשע ולאור הצדק לא בא. והרשעים האינם גמורים נדמים בענינם ממש לערב, שאינו לא יום ולא לילה. ועליהם המליצו ז"ל: ויהי ערב ויהי בוקר.

ומעתה לא נפלאת היא מה שדרשו "יום אחד" זה יום כפורים. כי הנה הצדיקים הגמורים אינם צריכים לכפרת יום כפורים כי לא יחשוב ה' להם עון. והאמנם כי גם המה מקיימים יום כפורים, הוא אך, לאשר כי כן צוה המלך יתברך ועשהו חוק.יריעות האהל (יבואר במקומו) אבל לפעולתו ולתועלתו מה להם, כי אינם צריכים לטהרתו.

וכמו כן הרשעים הגמורים אליהם לא יפעל יום כפורים כל מאומה, כי אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרים בתשובה.

ועיקר יום הכפורים ותועלתו הוא להבינונים וכמאמר רז"ל: בינונים תלויים ועומדים עד יום הכפורים (ראש השנה ט"ז, ב'). וביום הכפורים מתקיים מליצת הכתוב: יגמר נא רע רשעים ותכונן צדיק. (תהלים ז, י).

ומה נמרצו עתה דברי המדרש: ויהי ערב, אלו מעשיהם של רשעים. ויהי בוקר, אלו מעשיהם של צדיקים. והוא מדבר מבינונים כנזכר לעיל, ואליהם נתן יתברך יום אחד המכריעם לצדק או להיפך. וזהו שסיים: "יום אחד" שנתן להם הקב"ה יום אחד ואיזה זה יום הכפורים.

חלק יא

ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה (א', ט"ז). גמרא: ר' שמעון בן פזי רמי כתיב שני המאורות הגדולים. וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן. אמרה ירח לפני הקב"ה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי את עצמך, אמרה לפניו ריבונו של עולם הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי וכו' אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח (חולין ס', ב').

והמאמר פלאי. כי מי הוא שיבוא אחר המלך את אשר כבר עשוהו, ועל פועל ידיו יצונו לאמר, לא כן הוא. היאמר מעשה לעושהו פעלך אין ידים לו. ומה גם להתפאר ולומר "דבר הגון אמרתי".

ולדעתי הבנת הענין הוא על פי דבריהם ז"ל: אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שניסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהם. שנאמר: וימנע מרשעים אורם. למי גנזו, לצדיקים לעתיד לבוא (חגגה י"ד, א'). והוא הוא מה שייעד הנביא עליו השלום: והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים (ישעיה ל', כ"ו). והרצון: שלא יחודש אורם מאומה, רק ישובו לאיתנם. כמו שנבראו בששת ימי בראשית. ועל דרך מאמר החכם: מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש (קהלת א', ט'). רצונו, אשר כל מה שנראה לעתיד התחדשות בכל הענינים נדע כי לא חדשים המה, אך הראשונות הנה באו. ומה שהיה אז בששת הימים יחודש לנו כמקדם.

תוכן העניינים

אהל יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה