אור ברסלב

אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ

לך לך

נח

חלק א

ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך כו' מדרש (מובא ברש"י): לך לך להנאתך ולטובתך.

הנה האמנם דבריהם מוכרחים ממלת לך המיותרת, אבל לא ידענו מה רצה יתברך בזה, כי האם היה מהצורך אליו יתברך לדבר על לב אברהם לבל ימאן במצות ה' חלילה.

ומצאנו ראינו לרז"ל בילקוט: אמר הקב"ה נסיון ראשון ונסיון אחרון איני מנסה לך אלא בלשון הזה לך לך מארצך, לך לך את ארץ המוריה (רמז ס"ג). והנה מדבריהם נשמע כי הוא יתברך כוון במה שאמר לך לך להגדיל עליו ענין הנסיון ולתת לו נס הקשה להתנוסס, ואם הדבר כן עלינו לחקור במהות הנסיון ואיכותו לדעת מה הוא, כי לכאורה אין בזה מן הנסיון מאומה בשידע אברהם כי ה' דורש מאתו דבר המפיק טובתו ותועלתו.

ולבוא אל ביאור ענין זה נקדים מאמר הכתוב זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ', ח') הנה האזהרה על זכירת הדבר אין לה מקום בלתי אם הדבר ההוא עלול להשתכח כאמרם ז"ל זכרהו מאחר שבא להשכיחו (ביצה ט"ו) ואם כן ראוי להתבונן מדוע מצות שבת היא עלולה להשתכח יותר מזולת המצות. ונזכיר עוד מאמר הכתוב אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם (שמות ל"א, י"ג). ונאמר בההבדל בין מצות שבת לכל המצות כי האמנם המקובל אצלנו הוא כי כל שלימות המצוה הוא עם טהרת הלב וזכות המחשבה שיכוון במעשהו לעשות נחת רוח ליוצרו, עם כל זאת אם לפעמים יעשה אדם מצוה בלי הכוונה הצורך אליה גם כי איננה על צד השלימות הראוי למה שעולה לה' עם כל זאת היא מתקבלת לפניו יתברך ולמצוה יחשבנה כענין שאמרו ז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה כו' (פסחים נ'), ובספר הזוהר (יתרו צ"ג) אף על גב דלא מכוון זכאה הוא דעביד פקודא דמרא כו'. אבל כל זה הוא בשארי מצות ולא במצות שבת, והוא כי כל המצות עשיתם לא תערב אל גוף האדם כי אין לו הנאה מהם למאומה, כמו ציצית ותפילין וכאלה, ואז בשגם כי הוא עושה המצוה בלי שום מחשבה וכוונה, הצורך אליה רק כמתעסק בעלמא, עם כל זאת המחשבה ניכרת מתוך המעשה אחרי אשר כמו זר נחשבה אל הגוף ואין לו מהם שום הנאה. ומה גם מצות הצום והצדקה ודומיהם אשר עצם עשייתם יכבד על האדם מאד הנה המעשה עצמה תגיד ותוכיח עליו כי חפץ ה' בידו גם כי איננו חושב עליה כלל לשם ה'. לא כן מצות שבת אשר הגוף והנפש יחדו ירונו חלקם הנה במושבו על הלחם ומרבה במיני תענוג ועדונין באכול ושתות וכדומה, במה יודע איפה אם הוא בעבור ענג שבת או כוונתו לענג גופו במטעמים אשר אהב, אם לא על ידי המחשבה כי המעשה עצמה איננה ניכרת כלל לעסק מצוה כי זה כל האדם יאכלו וישבעו ויבחרו כל נתח טוב. ועל זאת הפליגה התורה הקדושה באזהרה זו זכור את יום השבת לקדשו, והוראת מלת זכור (בקמ"ץ תחת הזיי"ן) איננה ענין ציווי כ"א מקור כידוע, ויהיה הרצון בזה לומר כי מהצורך אלינו לחפש ולבקר עשתונותינו שיהיה השבת מוזכר אצלנו, ולקבוע אותו בחוק הזכרון על היותו עלול להשתכח ולהתעלם מלב העושה, רצוני שלא יכוון לענג השבת כי אם לענג את עצמו, ואז אין במעשהו שום תמונת מצוה. וזהו מליצתם ז"ל זכרהו מאחר שבא להשכיחו, וזהו גם כן מה שכתוב שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך (דברים ה', י"ב) מלת שמור היא גם כן מקור, והוראתו כי מהצורך אליך לשמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה', כלומר שתקדים מחשבתך על כל עניני תענוג שתענג נפשך מהם שהוא אך בעבור כי כן צוה ה', וזהו גם כן אך את שבתותי תשמורו מורה גם כן על המחשבה כהוראת מלת שמור בכמה מקומות, והרצון כי האמנם בכל המצות גם אם לפעמים תעדר המחשבה עם כל זאת תהיה המצוה מקובלת לפניו יתברך, אבל לא כן השבת. וזהו אך את שבתותי תשמורו והטעם - כי אות היא ביני וביניכם, לדעת כי אני ה' מקדשכם, כלומר רק המחשבה היא האות אשר אני ה' מקדשכם בקדושת שבת כי המעשה עצמה איננה ניכרת למאומה.

עתה נחקורה נא על הקשות שבשניהם והם המעשה והמחשבה, ואומר אשר בשתכבד המעשה על האדם אז תקל עליו המחשבה הראויה לו, ובהקל המעשה על האדם תכבד עליו המחשבה. והוא כי המצוה אשר עשיתה למשא על גופו כמו ציצית תפילין סוכה וכאלה, וביותר הצום והצדקה ודומיהם תקל עליו המחשבה שיכוון בה אך לעשות נחת רוח ליוצרו, כי למה יעשנה אם לא למען מצות ה'. אולם מצות עונג שבת ודומי' בעבור שהמעשה קלה מאד על האדם תכבד עליו המחשבה להשלים מחשבתו בלתי לה' לבדו ולא להנאת גופו כלל.

ובזה נבא אל הענין, כי הוא יתברך ברצותו לנסות אברהם אבינו עליו השלום צוה עליו דבר הקשה מאד, והוא לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. וכאשר ביארו ז"ל במדרש: ר' יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך (תהילים מ"ב, י"א) (פרשה ל"ט, א') רצו בזה להודיענו גודל נסיון אברהם אבינו עליו השלום, כי מן הקשות הוא על האדם לעזוב משפחתו ובית אביו וארץ מולדתו ללכת לגור בארץ נכריה, ואחר שהמעשה היתה מתנגדת מאד אל רצונו על ידי כן מה מהנקל היה עליו לחשוב בהליכתו לעשות רצון מצוהו ולא זולת. בגלל כן היתה מחכמתו יתברך לומר לו לך לך לרמז לו להנאתך ולטובתך, והוסיף ואמר לו ואברכך ואגדלה שמך וכדברי המדרש כאן אי אתה זוכה לבנים כו' וזאת היתה הסבה להכביד עליו הנסיון בדבר המחשבה. (אבל התורה הקדושה העידה עליו לאמר וילך אברם כאשר דבר אליו ה' רצה לומר שלא היה מכוון בהליכתו רק למלאות דבר ה'). ומעתה מה נמרצו דברי הילקוט אמר הקב"ה נסיון ראשון ואחרון איני מנסה אותך אלא בלשון הזהשפת היריעה כי במה שרמז לו שהדרך הוא לטובתו ותועלתו בזה הגדיל עליו הנסיון.

חלק ב

אל הארץ אשר אראך. מדרש: ולמה לא גילה לו כדי לחבבה בעיניו, וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה. (פרשה ל"ט, ט').

הנה מהראוי לעמוד על ענין סבת השכר על כל פסיעה שלא יהיה זולת אם לא יגלהו מיד אנה ילך.

והקרוב לדעתי בזה הוא, דע כי ההולך ממקום למקום יהיה הליכתו לאחד מב' סיבות אם בעבור צרכו לבוא ולהגיע למחוז חפצו, או מפאת היותו מוכרח לעזוב מקומו לאיזה סבהיריעות האוהל וההבדל למתי יפעל ההולך פעולת הליכתו, כי ההולך למקום חפצו איננו פועל מאומה עד כי יבוא אל המקום ההוא, לא כן הבורח אחרי כי כל עיקר הליכתו הוא אך לכוונת ההרחקה והעתקה ממקומו הנה הוא פועל בכל פסיעה ופסיעה כי כל עוד שירבו פעמיו ירחיק נדוד, ועתה דע לך כי מה שצוה הוא יתברך לאברהם לך מארצך כו' היה מכוון לב' סוגי ההליכות האלה האחד כי חפץ בו ה' יתברך שיתרחק מחוץ לארץ ושישכח ארצו ומולדתו ובית אביו. כמו שביארו ז"ל במדרש לך לך מארצך וממולדתך כו' ר' יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך (תהילים מ"ה, י"א) כוונו בזה להודיענו רצון ה' יתברך במצוה זו מאת אברהם אבינו עליו השלום שהוא כי יתרחק אברהם נדוד וישכח ארצו ומולדתו, ויאמר לאביו ולאמו לא ראיתי כמשפט גר שנתגייר שהוא כקטן שנולד (יבמות כ"ב, א'), וזהו שהביאו ז"ל שמעי בת כו' ושכחי אמך ובית אביך.שפת היריעה הב'. כי היה מרצונו יתברך שיבוא למקום קדוש הוא א"י אשר שם ישביע בצחצחות נפשו ואשר שם יהיה להקב"ה קורת רוח בעבודתו. וכמבואר במדרש ולמה אברהם דומה לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלות הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון, הציץ המלך וראה אותו, אמר לו עד שאתה מאיר לי דרך חלון בא והאיר לפני, כך אמר הקב"ה לאברהם עד שתהא מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה בא והאיר לפני בארץ ישראל. (פרשה ל', י').

והנה לב' סוגי ההליכות האלו ההיו באברהם אבינו עליו השלום (כפי הצעתנו) יהיה רומז הכתוב שלפנינו, והוא כי במה שכתוב לך לך מארצך ירמוז על סוג האחד שהוא ההליכה וההרחקה מבית אביו, ומה שכתב אל הארץ אשר אראך מוסב על הסוג השני שזכרנו והוא ההליכה לארץ ישראל. ועל זה יצדק קושיתם ז"ל ולמה לא גלה לו הארץ מיד, והוא כי בשיצטרך בעל הבית לדבר דבר עם איש סודו ואיננו רוצה שיהיה משרתו עמו בבית, היצטרך לומר לו צא מביתי הלא יעשה בערמה ויצוהו ללכת אל אחת המקומות וממילא לא יהיה אתו בבית. והוא שהוקשה להם ז"ל אם חפץ ה' באברהם שיבוא אל ארץ ישראל לא היה מהצורך לו לאמר כי אם לך לארץ ישראל, ומההכרח יניח מקומו ויצא מחוץ לארץ. וזהו למה לא גלה לו הארץ מיד, כלומר ולא לפרוט לו בתחילה לך לך מארצך, והתשובה כדי ליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה, והוא עם הכלל המונח למעלה כי שכר ביאתו לארץ לא יגיע לו אלא כשיבוא שמה כי אז יהיה נשלם פעולת ההילוך, אולם בעבור פרידתו מארץ העמים והתרחקותו מהם יחוייב לו שכר מיד בהעלותו ובפרידתו מהם וכל עוד שירבו מספר צעדיו ותרב ההרחקה יגדל שכרו כי בכל פסיעה הוא פועל הרחקה יתרה. על כן לבעבור שלא לקפח שכרו היתה מחכמתו יתברך להעלים ממנו ושלא לגלות את אזניו במצות ביאת הארץ, כי אם היה מגלה לו אוזן על זאת שוב היה נפקד ממנו שכר יציאתו מחוץ לארץ בהיות יציאתו כבר מוכרחת בשביל לבוא לארץ ישראל, על כן אמר לו יתברך לך לך מארצך כו' אל הארץ אשר אראך, ולא גלה לו עתה כ"א דבר ההליכה ומצות ההרחקה, כדי ליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה המגיע לו מפאת מצות ההרחקה.

וכדי לבאר דברינו עוד יותר נזכיר עוד מאמרם ז"ל במדרש: לך לך, לך אני פוטר מכיבוד אב (פרשה ל"ט, ז') עיין שם. אשר ההוראה בזה הוא שרצה יתברך להפריד אברהם אבינו עליו השלום ממולדתו להשכיחו אבותיו ומשפחתו, ויהיה כגר ויתום שאין לו אב ואם. והנה מזה נקח לבאר מאמר בעל ההגדה: מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, שנאמר ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלוהים אחרים ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען. (יהושע כ"ד, ב'-ג') ההערות בזה רבות, ונזכיר קצתם, אחד. מה שכתוב מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו מהראוי היה לומר מתחילה היו אבותינו עובדים עבודה זרה (כי הלשון שאומר עתה יורה כי עובדי עבודה זרה לא היו זולת אבותינו וכאשר דייקו ז"ל אדם, אתם אתם קרואים אדם כו' שהוא גם כן מוכרח אך ממה שהקדים מלת אדם למלת אתם לשלול הזולת מתואר הזה מה שאין כן אם היה אומר אתם אדם. כמו כן פה כשאומר עובדי עבודה זרה היו אבותינו שולל בזה זולתם לומר כי אך הם עבדו עבודה זרה, אתמהה). ב'. בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם מלת מעולם חסרה מובן. ג'. ואקח את אביכם את אברהם היה לו לומר ואקח את אברהם אביכם.

ונבוא אל הענין בהזכיר מדרשם ז"ל: ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק, הא לעשו לא? אלא הבוחר בדרכיהם ועושה כמעשיהם אני מתקיים עליו, מי שאינו בוחר בדרכיהם ואינו עושה כמעשיהם איני מתקיים עליו (בראשית פרשה ע"ו, ד'). הורו לנו ז"ל שלא היה ביד עשו לומר אלהי אבי אברהם כו' כי אינם נחשבים לאבות זולת אל הבנים האוחזים מעשיהם הטובים בידיהם, ולא אל האוחז מעשים זרים וההולך בדרכים אחרים כי הוא מפריד ממנו קרבת אבותיו, ועל כן כמו שיצחק לא היה מכונה אבי עשו מצד שעשו עבד עבודה זרה, כמו כן מאז הכיר אברהם את בוראו נפרד מתרח מהיות עוד נקרא אבי אברהם, על ידי מה שהוא עבד עבודה זרה וכדברי המדרש שזכרנו לך אני פוטר מכיבוד אב.

ומעתה גם אנו נאמר על כולנו בני ישראל אשר קודם מתן תורה היינו מכונים על שם בני נח על אשר ממנו נבנה הארץ אחר המבול, אמנם מאז קבלנו התורה אבדו כחם, ומאברהם ולמעלה אין להם שם אבות כי נפסק החבל, נמצא אשר קודם מתן תורה היו נקראים אבותינו גם מאברהם ולמעלה עד נח, אולם מזמן מתן תורה אין אנו חושבין האבות אלא מאתנו עד אברהם ולא ממנו ולפניו, כי נפרדו איי הגוים האלה מאתנו. וזהו מה שכתוב מתחילה רצה לומר קודם מתן תורה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, כלומר גם העובדים עבודה זרה היו מכונים אצלנו על שם אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו ומאז נוטל הכבוד הזה מהם מלהקרא עוד אבותינו, וזהו שאמר שנאמר כו' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם כלומר אותם אשר מעולם היו אליכם לאבות והוא קודם מתן תורה. ואמר תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים ואקח את אביכם את אברהם כלומר מאז לקחתי את אברהם להיות הוא אביכם, ומלת ואקח הוא על דרך ואקח את הלוים (במדבר ח', י"ח) כלומר אותו בחרתי והוא יהיה לכם לאב והבאים אחריו, וזהו ואקח את אביכם את אברהם ואולך אותו בכל ארץ כנען כו' כלומר הבדלתיו מבית אביו ולקחתיו להיות הוא אביכם.

עוד ביאור על מדרש הנזכר לעיל בשנציע לשונם ז"ל עוד יותר, והוא: ולמה לא גלה לו כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה, הוא דעתיה דר' יוחנן דאמר ר' יוחנן ויאמר קח נא את בנך את יחידך כו' (בראשית כ"ב, ב') ולמה לא גלה לו מיד כדי לחבבו בעיניו וליתן לו שכר על כל דבור ודבור, דאמר רב הונא משום ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי משהא הקב"ה ומתלא עיניהם של צדיקים ואחר כך מודיע להם טעמו של דבר, כך אל הארץ אשר אראך, על אחד ההרים אשר אומר אליך (שם), וקרא עליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך (יונה ג', ב'), קום צא אל הבקעה ושם אדבר אתך (יחזקאל ג', כ"ב). (פרשה ל"ט, ט').

וכדי להבין טעם הענין נקדים חקירה קטנה במצות מעשר בהמה שאמר הכתוב כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה' (ויקרא כ"ז, ל"ב) ובגמרא: כיצד מעשרן כונסן לדיר ועושה להם פתח קטן כו' (בכורות נ"ח, ב') ומהראוי לחקור בטעם הדבר מה יבצר אם יקח האדם מעדרו אחת מעשר או עשרה למאה ויהיה קורא עליהם שם מעשר, ומדוע צותה התורה דוקא על ידי פתח קטן. אבל כלל הענין הוא עם מה שידענו כי עבודתנו את ה' יתברך מתוארה עבודה בחיריית, לבעבור כי אין להאדם בעבודתו זולת הבחירה ורצון הטוב והסכמתו לעשות רצון מצוהו, אבל המעשה עצמה איננה נגמרת בלתי עם עזר אלהי יתברך כמאמר רז"ל: הבא לטהר מסייעין אותו (שבת ק"ד, א'), ולנו אין לנו חלק בעבודתנו כי אם רצון הלב וחפץ הנפש לבחור בטוב לפני אלהים.

וזהו שאמר המשורר עליו השלום חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך (תהלים קי"ט, נ"ז) כלומר כל חלקי בעבודתי הוא אך מה שאמרתי וגמרתי בלבי לשמור דבריך. אשר על כן מחשבת האדם ידה רב לה עשות חיל להרע ולהיטיב, ועל ידי בחירתו והסכמתו בלב כל מעשיו עולים ויורדים כמו הקרבנות וההקדשות נדרים ונדבות, מעלתם איננה זולת מפאת מחשבת האדם הישר ובחירתו הטובה אשר נדבה רוחו ולבו אותו, ועל ידי מחשבתו והסכמת לבבו נעלה הדבר והיה קודש, וכמו כן כל עניני מוקצה לעבודה זרה או מפגל בקדשים הכל הוא על ידי דעת האדם ומחשבתו כי גדול ורב חיל המחשבה להרע ולהיטיב.

ומעתה הקרוב אצלנו לומר טעם הגון בתיקוני הבהמות המעושרים אשר קודם עישורם היה איסור טבל עליהם ובלתי מתוקנים, ואחר שנתעשרו העשירי היה קודש והתשעה גם הם נתעלו ויצאו מכלל טבל הבלתי מתוקן לכלל חולין מתוקנים, אשר לכאורה לא ידענו מאיזה סבה נתעלו התשעה ומה עילת תיקונם הלא לא נעשה עמם דבר. אבל לדברינו יתכן כי לבעבור שלא ידע מקודם איזה מהם יצא עשירי וגמר בלבו ומחשבתו הטובה על כל אחת ואחת אם יעלה עשירי יהיה קודש, ולבעבור שהיו כולם בכלל הספק והסכמתו בלב נתעלו גם הם ונתקנו יען כי רצונו הטוב היה חופף על כולם בהסכמה מוחלטת לתת לה' מה שיעלה. לא כן אם מתחילה ידע האדם ויקדים מחשבתו רק על אחת הידוע לו שיהיה מעשר על כולם, מאיזה צד יתעלו התשעה אם לא היה דעת בעלים עליהם לשום צד קדושה, ולכן היה ההכרח שיהיה עישורם על ידי פתח קטן כמו שזכרו רז"ל.

ובזה נבוא אל ביאור מדרשם ז"ל הקב"ה משהא ומתלא עיניהם של צדיקים ואחר כך מודיע להם טעמו של דבר. הרצון כי מדרכו יתברך לסתיר עצה ומגיד לאדם באופן שלא יתברר לו מהות רצונו יתברך ואופן וסבת קיומו על איזה צד שיהיה, ועבור כך רבות מחשבות בלב צדיק לחפש ולחקור בדבר ה' מה הוא שואל מעמו, ויעלה במחשבתו אולי כך חפץ ה' ומסכים בדעתו לעשותו, עודו מדבר אל לבו והנה יבוא במחשבתו אולי באופן אחר רצה ה' וגמר בלבו גם עליו, ובין כך לבו מלא הסכמות לעבודות שונות כפולות ומכופלות, ועל ידי זה שכרו רב מאד כפי רוב המעשים שהכין עצמו אליהם. מה שאין כן אם הוא יתברך יגלה לו הדבר מיד ויאמר לו מגמתו ורצונו באר היטב אזי לא יהיה בלבו זולת הבחירה ורצון הטוב לאותו דבר פרטי, ואין לו אלא שכרו המגיע לקיום מצוה זויריעות האהל וזהו מה שאמרו במדרש ולמה לא גלה לו הארץ מיד כדי ליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה, רצה לומר כי בשיגלה יתברך את אזניו איה איפה יהיה הליכתו אזי בחירתו והסכמתו תהיה גבוליית, אך אל הדרך שאמר לו ה', וה' יתברך להיותו חפץ חסד היו דבריו אל אברהם עליו השלום בלתי מבוארים ואמר לך לך כו' אל הארץ אשר אראך, ואברהם לאשר לא נתברר לו הדרך אשר אמר ה' שעבד והכין עצמו והסכים בדעתו על דרכים שונים, על צד הספק למלאות רצון יוצרו אל כל אשר יחפוץ, ובזאת שכרו הרבה מאד. וזהו שסיימו ז"ל דאמר רב הונא הקב"ה משהא ומתלא עיניהם של צדיקים ואחר כך מודיע להם טעמו של דבר, אל הארץ אשר אראך, על אחד ההרים אשר אומר אליך כו' וכל הנזכרים ומכוון למה שאמרנו.

והן זאת היתה גם כן כוונתו יתברך בצוותו את אברהם על אודות בנו, כי אם היה אומר לו מיד קח את יצחק לא היה נמצא אתו זולת ההסכמה על יצחק, אבל עתה היה לב אברהם כלול הסכמות שונות. כי כששמע מאמר ה' יתברך קח נא את בנך, היה לבו על אחד מב' בניו, או אחד מהנפשות אשר עשה כי גם המה נקראים בניו, וכמבואר במדרש, וגמר בדעתו על כולם את שיבחר ה' יקריב אליו. ואחר כך כשאמר לו את יחדך עדיין לא ידע מי מבניו, כמאמר המדרש זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, עד שגמר אומר את יצחק. וזהו למה לא גלה לו מיד כדי לחבבו בעיניו, וליתן לו שכר על כל דבור ודבור, כלומר כי כל דבור היה נושא כוונות כפולות, והוא גמר והסכים על כולם על כן מגיע לו שכר על כל דבור ודבור.

חלק ג

מדרש: אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך אלוקים אלקיך שמן ששון מחבריך (תהילים מ"ה, א') ר' עזריה משום רב אבא פתר קרי' באברהם בשעה שעמד אברהם אבינו לבקש רחמים על סדומיים כו' עד השופט כל הארץ לא יעשה משפט, אם עולם אתה מבקש אין דין ואם דין אתה מבקש אין עולם, ומה אתה תופס החבל בתרין ראשין, את בעי עלמא ובעי דינא סב לך חד מינהו, ואם לית את מוותר צבחר לית עלמא יכיל קאים, אמר לו הקב"ה אברהם אהבת צדק ותשנא רשע אהבת לצדק את בריותי שנאת מלחייבם, מחבריך מהו מחברך מנח ועד אצלך עשרה דורות לא דברתי עם אחד מהם אלא עמך. (פרשה ל"ט, ו').

הנה כדי להבין מה היה ענין תפלת אברהם ועילת מה שהשיג דבר ה' יתברך ממה שהיה מצדיק עולמו, גם מה שכתוב שמן ששון שהוא חסר המובן, נקדים מה שכתבנו במקום אחר בביאור מאמר הכתוב האנוש מאלוה יצדק אם מעושהו יטהר גבר (איוב ד', י"ז) אשר מהצודק היה שיאמר האנוש לפני אלוה יצדק. אבל הנה ידענו כי העבודה הראויה והנאותה אליו יתברך כפי גדולתו ועוצם רוממותו תקצר נפש איש חומריי להגיע אליה, ומה גם כי אילי מרום העומדים ממעל לו אינם משיגים ואינם עומדים בעבודתם כפי העבודה הראויה לערכו יתברך כמאמר מה אנוש כי יזכה וכי יצדק ילוד אשה, הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו. (שם ט"ו, י"ד) אבל מחמלתו יתברך ורוב חסדו עלינו יקח מידנו עבודתנו אך כפי ערך יכולת הבשר ודם להגיע אליה, ומעריך אותנו כפי דלת השגתנו, ויערבו לו מעשינו ושמח בעבודתנו, בשגם היא גבוליית ותכליית, באשר זוכר שפלותנו, גויתנו, ואדמתנו, כמאמר זכור כי עפר אנחנו (תהילים ק"ג, י"ד). והן זאת עלתה לנו מעתירת אבינו היקר אברהם עליו השלום שהמליץ ואמר אתה תופס החבל בתרין ראשין בעי עלמא ובעי דינא, כלומר תחפוץ בישובו של עולם ובעבודת ילודי אשה ואם תתבע מאנוש אנוש כפי דין ומשפט העבודה הראויה אליך לית עלמא יכיל קאים, והוא עליו השלום פעל ועשה בתפלתו שיקבל הקב"ה מאתנו עבודתנו כפי ערכנו המעט והפחות.

וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום אוכיחך ואערכה לעיניך (תהלים נ', כ"א) כלומר לא אדין אותך כי אם כפי ערכך השפל, ולעומת זה אמר איוב האנוש מאלוה יצדק כלומר האם מצדו יתברך ולפי ערכו יוכל איש למצוא צדקה או אם מעושהו יטהר גבר, וזהו הן בעבדיו לא יאמין כו' אך חסד ה' עלינו לאמר למעשי ידינו די עם שאין די לפי מה שראוי אליו יתברך.

ובגמרא: אם הראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם הראשונים בני אנשים אנו כחמורים כו' (שבת קי"ב, ב'). ומהראוי לחקור על קוטב ומשקל דבריהם ז"ל, אשר באין ספק לכוונה עמוקה ירזמון מליהם. אבל הדברים נמשכים עם מה שאמרו ז"ל במדרש: נקראו הנביאים מלאכים דכתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (במדבר כ', ט"ז). (ויקרא רבה פרשה א', א'). והבנת הענין הוא על דרך משל אחד בא לחנות חבירו וראהו מוכר חפץ בעד עשרים כסף, ואחר כך ראה אותו מוכר חפץ כזה לאיש אחר בעד ט"ו כסף, אזי יהיה מסתפק בלבו לומר אם שהראשון לא שילם רק כדי שויו ולא יותר, והב' הוא שפיחת מהשיעור הראוי. או בהיפך שהשני שילם לו שיעור דמיו אבל הראשון ויתר הרבה ונתן יותר מכדי דמיו.

והן הספק הזה בדמותו וצלמו הוא הנופל אצלנו, כי אנחנו עם דלת ערכנו העבודה המושגת לה' יתברך מאתנו קטנה ודלה, ובהשקפתנו על דורות הראשונים והקדושים אשר בארץ המה, מהם נביאים, מהם חכמים, וחסידים, הבאו בסוד אלוה אשר כמונו כמוהם ילודי אשה חצובי החומר, וקטנם עבה ממתנינו. על זה חקרו רז"ל ואמרו אם הראשונים כמלאכים כלומר ויתרו בעבודתם לשלם לה' יתברך יותר משיעור החיוב להאדם ועלו במדרגת מלאכים אזי אנו כבני אדם, כלומר עם כי נגרע מאתנו ערך עבודתם עם כל זאת עוד עמדנו על שיעור העבודה אשר על האדם. אבל אם הראשונים כבני אדם, כלומר לא הוסיפו מאומה על העבודה האנושיית הרי אנו כחמורים כי נפקד מאתנו גם העבודה הראויה לבני אדם.

ואחשוב כי רז"ל במדרש שאמרו נקראו הנביאים מלאכים כוונו לדבר על לבנו, לפקח עצבוננו להחליט שהנביאים היו בבחינת מלאכים והוסיפו על העבודה המחוייבת על האדם ועל כן לא נגרע מאתנו מלהקרא בשם הנכבד אדם.

ומעתה נבוא על ביאור דברי המדרש שלפנינו, בשנבאר תחילה ההבדל בין ב' הקונים שזכרנו. והוא אם נאמר כי השני בתתו בעד החפץ ט"ו כסף שילם כדי דמיו ולא פיחת לו מאומה, אזי יחוייב להמוכר גיל ונחת על הקונה הראשון, לאשר השיג ממנו יותר מהשיעור הראוי. אבל אם נחליט כי הראשון לא שילם רק כדי דמיו אין לו לשמוח עליו, אך יהיה נעצב על הב' שפיחת מדמי שויו. וזהו הענין אצל אברהם עליו השלום כי טרם עמד להתפלל על סדומיים היה ה' חפץ מעולמו עבודה מעולה כיאות לערכו הגדול והקדוש יתברך שמו, ואז לא היה לו לשמוח בעבודת אברהם ובהפלגת צדקתו ורב שלימותו, כי לא ויתר מאומה, אך כביכול היה לבו רגז וכעסהו חסרון עבודת זולתיים. אבל אחרי אשר פלל אברהם עליו השלום ואמר בעי עלמא ובעי דינא, וכאשר ביארנו, ובזאת הקטין האיפה והמעיט העבודה מעל האדם, מאז ישאר לו גיל וששון מאברהם עבדו על כי מעשיו עודפים על מעשי כולם על דרך הוותרנות להתחסד עם קונו.

וזהו שאמרו במדרש אמר הקב"ה אהבת צדק ותשנא רשע כלומר בשגם אתה אהבת הצדק למאד, ותשנא הרשע, ועם כל זאת אהבת לצדק את בריותי ושנאת מלחייבן, כלומר אבית להקטין חוב עבודתם על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחברך, כלומר אשוב לשוש עליך על רוב הצדקה והחסד אשר לך יתר על חברך, ולכן זאת אעשה לך כי אייחד עמך הדבור, וזהו שמנח ועד אצלך עשרה דורות ומכולם לא דברתי אלא עמך, והבן. (ועיין מה שכתבנו עוד בבאור המאמר הזה בחלק ד' ריש פרשת בלק).

חלק ד

וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט (יב, ד') מדרש: וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וגו' ולוט טפל לו (פרשה ל"ט, י"ג).

ויש להתבונן מה חדשו לנו מה שאיננו מבואר בכתוב.

ואחשוב בביאור דבריהם כי הוקשה להם ז"ל בכתוב מלת אתו מדוע לא אמר וגם לוט הלך עמו, לזה אמרו ולוט טפל לו. והוא בדמיון הסוחר נוסע למקום השגת מסחרו יאמר עליו פלוני נוסע למקום פלוני עבור מסחרו, יען כי מסחרו הוא סבת נסיעתו, ולפעמים יזדמן אחד אשר מסחרו קטן מהכיל ההוצאה הרבה אל מקום המסחר ואין לאל ידו לנסוע לשם בעצמו, זולת בשיקרה לפניו אחד אחז דרכו למחוז ההוא ונלוה גם הוא עמו, אז יאמר סוחר פלוני נוסע למקום פלוני, וגם האיש ההוא נוסע עמו, יען כי כל אחד נוסע על אודותיו להשגת מבוקשם, אבל על המשרת הנוסע עם הסוחר לשרתו עליו יאמר הוא נוסע את הסוחר (כי מלת את הוראתה על דבוק המחובר והמקושר, לא כן מלת עם כי הוראתה על דבוק הנפרד) כי נסיעתו איננה אך על אודות הסוחר למענו והוא טפל לו.

הוא הדבר בעניננו כי אברהם עליו השלום אותו צוה המקום ברוך הוא שילך אל ארץ ישראל, ולוט הלך גם הוא ולמען לא יעלה על דעת אדם לומר כי גם לוט היה חפץ לבוא לארץ ישראל אך מפאת כי לא מצאה ידו הפק זממו עד כי הלך אברהם ויקל עליו הדרך הלך גם הוא עמו, על זה בא הכתוב ואמר וילך אתו לוט כלומר לא שהלך לדעת עצמו ורצונו לבא לארץ ישראל אבל הליכתו היה עבור היותו את אברהם ונקשר אחריו.

וזהו שבארו ז"ל וילך אברם כאשר דבר אליו ה', כלומר הוא הלך על פי דבר ה', ולוט היה אך טפל לו, כלומר אברהם לקחו אתו וכמו שכתוב ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו.

ועל פי דברינו יתבאר לנו מאמר הכתוב ויאמר אברם אל לוט כו' הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי כו' (י"ג, ח') אשר לכאורה מה שהקדים לומר לו הלא כל הארץ לפניך הוא אך למותר, והיה די לומר הפרד נא מעלי, ומה גם כי לא ידענו מה היה לו להפציר את לוט כל כך, כאלו הדבר תלוי רק בלוט הלא לא יבצר ממנו שיפרד הוא ויעתק ממקומו להימין או להשמיל.

ולדברינו יצדק מאד, והוא על דרך אם יפגשו ב' עגלות זו לעומת זו אחת טעונה משאות ואחת הולכת ריקם, אשר המשפט כי בעל העגלה הקלה יטה עגלתו מדרך הרבים אל נתיב הסמוך לו כי עליו נקל הדבר, לא כן עם עגלה טעונה הנוהגת בכבדות אין להטותה ימין ושמאל. כן הדבר באברהם ולוט, כי אברהם עליו השלום לאשר נצטוה מאתו יתברך על ההליכה זו ובאין ספק הוא יתברך הציב לו ציונים, דרך ילך בו כמסע ישראל במדבר שהועד עליהם על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו. (ומה גם לפי הנודע והמפורסם כי כל ארחות הצדיק הזה היו מוכרחים לתיקונים גדולים ונשגבים, כמאמר ויבוא עד מקום שכם ובדרש: להתפלל על בני יעקב, וכן ויעתק משום ההרה כו' ויבן שם מזבח כמו שזכר רש"י ז"ל כי בכל מדרך כף רגלו פעל פעולה ותיקון לו ולבניו אחריו, וכאשר יתבאר בסמוך באורך אי"ה, על כן לא היה בידו לנטות מדרך המלך יתברך ימין ושמאל, לא כן לוט להיותו אך נטפל אל אברהם כנזכר לעיל). וזהו הלא כל הארץ לפניך הפרד וכו', כי בידו היה להטות עצמו אל כל אשר יחפוץ ולא כן אברהם.

וזהו שאמרו ז"ל במדרש וז"ל: אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה (י"ג, ט') אמר ליה אם את לשמאלא אנא לדרומא ואם אנא לדרומא את לשמאלא אמר ר' יוחנן לב' בני אדם שהיו להם ב' כורים א' של חטים ואחד של שעורים, אמר ליה אם חטים דידי שעורים דידך, ואם שעורים דידך חטים דידי מן כל אתר חטים דידי, כך אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה, אמר ר' חנינא בר יצחק ואשמאלה אין כתיב כאן אלא ואשמאילה מן כל אתר אנא משמאיל להאי גברא (פרשה מ"א, ו'), והרצון אשר לא ככל החלוקות כי בשיקח אחד את זה יקח השני הב', וכן בהיפך, אבל המשילו דבר אברהם עם לוט לב' בני אדם שהיה להם חטים ושעורים והחטים מוכרחים בהחלט לאחד, אזי על השני לקחת השעורים מדעתו ושלא מדעתו, כן היה מאמר אברהם אל לוט הימין לי הוא בהחלט, ואת אם תרצה בשמאל מוטב, ואם לאו על כרחך אשמאילך:

חלק ה

ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו (י"ב, כ'). מדרש: ר' פינחס בשם ר' הושעיא רבה אמר, אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו צא וכבוש את הדרך לפני בניך, את מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו, באברהם כתיב ויהי רעב בארץ בישראל כתיב כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ, באברהם כתיב וירד אברם מצרימה ובישראל כתיב וירדו אבותינו מצרימה כו' עד באברהם כתיב ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו ובישראל כתיב ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ (פרשה מ', ו').

עיין בפנים במדרש כי הוא מונה והולך כמה כתובים מה שנאמר באברהם דומים למה שנאמר בבניו, וכדי להבין תכלית כוונת דבריהם נציע עוד מאמרם ז"ל (במדרש פרשתנו): ויחלק עליהם לילה (י"ד, ט"ו) אמר הקב"ה אביהם פעל עמי בחצי הלילה אף אני פועל עם בניו בחצי הלילה. ואימתי במצרים שנאמר ויהי בחצי הלילה (פרשה מ"ג, ג'). אשר לכאורה הדברים מתהימים לב כל קורא, כי אחר התשועה הגדולה אשר עשה יתברך עם אברהם להפיל לפניו ארבעה מלכים גבורי חיל במעט אנשים שהיו עמו, יאמר ה' - אביהם פעל עמי, אתמהה!

וטרם נבוא לביאור המאמרים האלה נירו לכם ניר במאמר ה' יתברך אל לבו וזה תארו: וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה ואברהם היו יהיה לגוי גדול (י"ח, י"ז) אשר בההשקפה הראשונה לא ידענו איך יחייב מה שאברהם יהיה לגוי גדול לשלא יכסה יתברך ממנו מה שהוא עושה, הכי עבור כך המשפט לאלהים להודיעו דרכיו. פליאה!

אבל הענין יתבאר היטב עם מה שידענו כי מדרכי אלהינו יתברך לבלתי העניש עוברי רצונו עד שהוא מודיע לאנשי סודו, לאמר כך עלה על רוחי, כאשר הועד בנביא כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג', ז') ובמדרש: הן אל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה (איוב ל"ו, כ"ב) שהוא מורה דרך לעשות תשובה (שמות רבה פרשה י"ב, א'). הורו לנו ז"ל כי מדתו יתברך איננה כמדת בשר ודם, כי בשירצה בשר ודם לעשות לחבירו רעה הוא מסתיר דבריו למען לא יתודע הדבר אליו, ויתן מועצות בנפשו להחיש מפלט לו, אבל מדת הקב"ה לא כן הוא כי איננו חפץ לדכא את מעשיו ולייסר בריותיו, על כן מדרכו להודיע אלינו את אשר עם לבבו לאמר כי רעה אני עושה חס ושלום למען יחרדו על דברו ויקחו מוסר ולא יהיה הדבר ולא יבוא. וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה (תהילים ע"ו, ט') ובדרש: מתחילה יראה ולבסוף שקטה (שבת פ"ח, א') כלומר על ידי מה שהשמיע ה' יתברך כי יבוא במשפט עם בני האדם לעשות עמהם רעה זאת היתה הסבה שינחם ה' על הרעה אשר דבר כי שמעו רעתם, פחדו פחד ולקחו מוסר.

כלל הנרצה מדברינו הוא כי הקב"ה כרב חסדו שולח לנו עבדיו הנביאים השכם ושלוח טרם בא הדבר, והוא לאחד מב' סבות אם כי הנביא בשוט לשונו יעורר לבות האנשים לשוב עד ה', או כי ישא בעדם רנה ותפלה, ויהיה להם לפה ולמליץ מול האלהים, להשקיט חמת מדת הדין ותנוח מזעפה. והן על דרך זה ממש היה מאמר ה' יתברך המכסה אני מאברהם אשר אני עושה, וכמו שאמרו במדרש (במקומו) אברהם זה נביא הוא ואיני מגלה לו. ולעינינו הוא כי כשמעו דברי ה' כי כלה הוא עושה אתם, כמה הרבה והפציר בתפילה לבקש רחמים עליהם בזכות הצדיקים הנמצאים בהם, ואמר אולי יש חמשים צדיקים כו', ואחר כך פיחת ואמר אולי ימצאון שם ארבעים, עד עשרה, וה' אמר לו לא אשחית בעבור העשרה.

ואחרי הכלל הנאמן הזה נחפשה דרכנו ונחקורה עוד, כי כל זה היה מהצודק באם היה בסדום עשרה צדיקים ויהיו כולם מוצלים בזכותם, החרשנו בראותנו הפעולה הטובה והגדולה שפעל אברהם אבינו עליו השלום בתפלתו עליהם, אשר בעבור עשרה צדיקים נשא יתברך לכל המקום בעבורם. אבל אחרי כי לא היה בסדום עושה טוב גם אחד, יפול ספק גדול בפעולת תפלת אברהם עליו השלום, מה היא ומה טובה, ומה הועיל יתברך באשר לא כסה מאברהם מעשהו. אמנם בהתבונן בדברי הכתוב הנה הוא בעצמו בא כמבאר הפעולה הטובה והתועלת המושג מסיבת מודעה זו ומתפלת אברהם עליו השלום, והוא במה שסיים ואמר ואברהם היו יהיה לגוי גדול כו'.

אך הסכת ושמע נא ביאור כמה מאמרים המה יבנו מוסדות על מה שכוונו בביאור ענין זה. והם רבותינו ז"ל אמרו הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים (יבמות ס"ד). הנה לכאורה לא ידענו למה יתאוה יתברך לתפלתם, הלא אם יהיה להם דבר להתפלל מה' חזקה כי יתפללו לעת הצורך, ואם לא יצטרכו למה יתפללו.

ונזכיר לזה עוד מאמר דוד המלך עליו השלום ה' בעזך ישמח מלך, ובישועתך מה יגל מאד, תאות לבו נתתה לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה (תהלים כ"א, ב') גם מה שכתוב פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם תכתב זאת לדור אחרון כו' (שם ק"ב, י"ח). וכל זה יתבאר עם מאמר הנביא ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה (ישעי' י"ב, ג') והוא עם מה שידענו כי מעשי ה' יתברך ונפלאותיו הנעשים בזמן מן הזמנים על ידי תפלת הנצרכים פועלים ישועות בקרב הארץ לעד ולנצח. רצוני לא כמדת בשר ודם העושה עם רעהו טובה וחנות תהיה הפעולה ההיא מיוחדת אך להאיש ההוא המקבל הפעולה ואך זמנית, ולא לאישים זולתו ולא לעת אחרת. אבל מעשי ה' יתברך אם יחדש בעולם ענין פלאי ונסיי בשגם ידומה כי המעשה ההיא מוגבלת אך לזמן ההוא לדור ההוא או לאדם פרטי, אולם האמת כי הדבר הבא לכלל הויה ואל המציאות יקום לעולם וחסדם לא ימיש, כמאמר החכם ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם (קהלת ג', י"ד) והישועה שעשה יתברך לאישים פרטיים ובזמן פרטי קמה וגם נצבה לעד ולדורות. וזה אשר יקראו לה תשועת עולמים והוא בנביא ישראל נושע בה' תשועת עולמים (ישעיה מ"ה, י"ז) על היותה עולמיית ונצחיית (וכאשר רמזנו מזה בחיבורנו קול יעקב אסתר על מאמר והימים האלה נזכרים ונעשים) וזהו ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, ממש כאשר יבוא אחד לארץ ציה ועיף ויצמא שם למים, ויזרז עצמו לחפור באר ומצא מים חיים וישת לרויה וילך לדרכו, אשר בהשתדלותו פעל פעולה כללית ונצחיית לכל העובר דרך שם ימצא מים לצמאו. כן נפלאות ה' יתברך וישועותיו גם אם לעת חידוש הווייתה ידומה כי פעולתה ותועלתה הוא אך לזמן ההוא ולאיש פרטי, אבל האמת כי היא תעמוד לישע רבים כי מאז היתה בעולם כל באיה ישאבו ממבועה הנאמן ומקורה המבורך.

וזהו שתיאר ע"ה ישועות ה' יתברך מעיני הישועה על היותם בבחינת מעינות הנובעות ישועה לדורות עולם. וזהו שכוונו ז"ל במאמר שזכרנו הקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים, והוא כי ה' יתברך בהיותו קורא הדורות מראש ויודע עתידות למו כי יהיה הצורך אליהם לישועה ועזרת מצר, וזכות מעשיהם לא יהיה כדאי לחדש להם נסים חדשים ולחצוב להם בארות ומעינות ישועה שלא היו מעולם. לכן מחסד ה' ורב טובו, ראה וחישב עליהם להכין מחצבם ומוצא חידושם בעת שהיו בעולם אבותינו הראשונים גבורי כח. בשגם בימיהם לא היה מקום וצורך להם עם כל זה סיבב עליהם מה שיהיו מוכרחים לשאול עזרה מה', ואחר כי תתהוה התשועה תעמוד בקיום נאמן לעד ולדורות, והיה כל מבקש ישועה בקול יהיה דולה מים בששון ממעין הישועה אשר כרוה נדיבי עמנו. ממש כאשר יבואו הולכי ארחות לבאר מים החפורה מאז קל מהרה ירוו צמאונם באמצעים קלים. לא כן בשיצטרכו לחפור באר יהיה כבד מהם הדבר וילאו למצוא מבוקשם. והוא הטעם במה שאמרו הקב"ה מתאוה כו' רצו בזה כי הקב"ה מתאוה לתפלתם למען כי על ידם יתאוה ויתוקן המעין האלהי השופע ישועה ורחמים לנצח. והוא גם כן מה שאמר דוד המלך עליו השלום פועל פעלת בימיהם בימי קדם (תהלים מ"ד, ב') אשר מלות בימי קדם לכאורה הוא שפת יתר, אבל רמז בזה לדברינו כי הוא יתברך פעל ועשה ישועות בימי האבות הראשונים טרם היה הצורך אליהם למען יהיו מוכנים ועומדים לעת הצורך.יריעות האהל

וזהו מה שאמר דוד המלך עליו השלום ה' בעזך ישמח מלך ובישועתך מה יגל מאד. רצה בזה לספר עוצם יקרת פעולת ישועת ה' יתברך, ועל דרך שזכרנו היינו כי בשיצטרך הצדיק להשיג ישועת ה' יתפעל בזה ישועת עצמו וישועה לדורות. וזהו ה' בעזך ישמח מלך מוסב על ישועת עצמו, ובישועתך מה יגל מאד כלומר עוד יגל בזה על העתיד ומבאר בעצמו ואמר כי כפלים לישועתך, אחד תאות לבו נתת לו רצה לומר ישועת עצמו ב'. כי וארשת שפתיו בל מנעת סלה, כלומר מה שפעל בתפלתו הוא שמור ובא גם לאחרונים שיהיו.

ומעתה נבוא אל ביאור מאמר ה' יתברך שזכרנו ואברהם היו יהיה לגוי גדול כו'. ואשא משלי ועל ידו יומתק כל הענין בעז"ה, ב' סוחרים היו נוסעים בדרך על אודות מסחרם אחד היה צעיר ורך בשנים והשני שיבה זרקה בו, בא בימים, ויהי בבואם לעיר גדולה ראו חנויות מוכרות בגדים לרוב אמר הזקן מה מאוד כלתה נפשי לקנות לבני בן זקונים איזה בגד נאה ומשובח, אבל יראתי פן לא יזדמן כמדו, אמר השני אני אקח ב' וג' מהם, אמר לו הזקן מה תעשה אם לא יהיו מוכשרים לבניך, אמר לו אתה לאשר אין לך כי אם הבן זקונים הצדק אתך כי משכת ידך מלקנות כי אם לא יהיה כמדו למי תלבישהו, לא כן אני כי חנני אלהים בכמה ילדים, צעיר ורב, וגם צעיר אנכי לימים ואם לא יוכשר לאחד יוכשר להשני או להבנים אשר יולדו.

הנמשל כי כל אשר פעל יתברך את אברהם אבינו עליו השלום שמור לדורות הבאים אחריו (וכמו שיבוא עוד אם ירצה ה') ועל כן ברצותו יתברך לשפוך על סדום סוללה אמר המכסה אני מאברהם כו', והרצון לגלות על אזני אברהם עבור יתפלל עליהם וכדברינו למעלה. והגם כי ידע ה' כי אין מקום לתפלתו עליהם וכנזכר לעיל, עם כל זה לא היתה חס ושלום לריק ולא שבה ריקם, כי ארשת שפתיו לא מנע ה' ופעולתו תעמוד לדורות, וזהו שסיים ואמר ואברהם היו יהיה לגוי גדול, כלומר הלא יוליד רבות, על כן גם אם עתה אין תועלת בתפלתו, תועיל לדורות הבאים. ולדעתנו יהיו דברינו אלה נעמסים במאמר הכתוב הנזכר פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם, ערער רומז על אברהם באשר קרא עצמו ואנכי הולך ערירי. וסיפר לנו המשורר חסדי המקום ב"ה איך המציא עצמו לתפלת אברהם (כהוראת מלת פנה) ולא בזה את תפלתם. כלומר בשגם לא פעל מאומה בתפלתו על סדומיים, עם כל זאת לא בזה אותה כי היא ערוכה ושמורה לדורות. וזהו: תכתב זאת לדור אחרון כלומר פעולת תפלתו תעמוד לדורות, והיא כתובה בספרתו יתברך להיותו נעתר גם להם בשיקרה להם כמקרה הזה כאשר נעתר לאברהם. וזהו ועם נברא יהלל יה כלומר המה יודו לה' חסדו במה שפנה אל תפלת אברהם.

ובנביא: מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו יתן לפניו גוים ומלכים ירד, יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו, ירדפם יעבור שלום אורח ברגליו לא יבוא, מי פעל ועשה קורא הדורות מראש, אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא (ישעיה מ"א, ב'). וכשנתבונן בדברי הנביא בטוב העיון נראה ונדע כי המה דוברות מה שאמרנו, והוא בהזכרת מדרשם ז"ל: מי הוא זה שהעיר לבם של מזרחיים שיבואו ויפלו ביד אברהם, צדק יקראהו לרגלו, חי העולמים שהוא מאיר לו בכל מקום שהיה הולך כו' עיין שם (פרשה מ"ג, ג'). והוראתם לבל יעלה על דעת אדם לומר כי מפלת המלכים ביד אברהם היה אך ענין מקרה והזדמן כדרך מלחמות זולתיים, כי אם הקב"ה העיר לבב המלכים האלו ללחום עם אברהם והוא הסבם לכך, וזהו שאמרו מי העיר לבם של מזרחיים שיבואו ויפלו ביד אברהם. והנה אמרו גם כן במדרש (שם בסמוך) ויחלק עליהם לילה ר' בנימין בר יפת משם ר' יונתן הלילה נחלק מאליו, ורבנן אמרי יוצרו חילקו אשר כפי הנראה היה ענין חלוקת הלילה באחד מפלאי ה' ונסיו, אשר רק גבוה מעל גבוה שומר עליו, באשר הוא יודע לכוין עתיו ורגעיו. והנה לא מצאנו זאת כי אם פה במלחמת אברהם, וגם ביציאת מצרים במכת בכורים נאמר ויהי בחצי הלילה וה' הכה כו' (שמות י"ב, כ"ט), וגם על העתיד רמזה לנו התורה הקדושה שהיא שמורה לכל בית ישראל, ולנו אין לנו לעמוד על טעמה וסודה מאיזה צד לא צלחה זולת מהעתים רק חצות לילה ממש,שפת היריעה כמו שאמר הוא יתברך כחצות הלילה אני יוצא וכו' ורק הוא יודע עתותיו הנאותים לפעולותיו. אך מכל זה נדע אשר הענין מרום ונשגב, ולא יכלו בני ישראל להשיג גאולתם ממצרים אם לא בחצי הלילה ממש, והנה היא שמורה ומוכנת גם לעתיד לבוא. ובעבור כי צפה הקב"ה וראה מאז דלת ערך עם בני ישראל גולי מצרים כי לא יהיה זכות מעשיהם כדאי וראוי לכך לחדש להם ענין נשגב כזה לחצות להם לילה, כרב חסדו יתברך ראה לסבב ולהתגולל על אברהם עליו השלום שנצטרך גם הוא לחלק לו לילה, ואחר שיעשהו ויחדשהו למען אברהם אוהבו, יצפון לישרים תשועה עד עת הצורך להם בצאתם ממצרים.

והוא הוא המרומז לדעתנו בכתוב ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים (שמות י"ב, מ"ב) כלומר הכינה יתברך והיתה שמורה אתו מאז חילקה בעבור אברהם, למען הצורך לה עתה להוציאם מארץ מצרים, ומעתה היא שמורה עוד לדורות עולם להגאולה המקווה במהרה. וזהו הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם וכדברי הנביא כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז', ט"ו). ומה נמרצו עתה דברי המדרש ויחלק עיהם לילה הלילה נתחלקת מאליה, ורבנן אמרי יוצרה חילקה, אמר הקב"ה אביהם פעל עמי בחצי הלילה אף אני פועל עם בניו בחצי הלילה ואימתי במצרים שנאמר ויהי בחצי הלילה והוא מבואר כדברינו.

וזהו שדייקו ואמרו אף אני פועל עם בניו לשון בינוני ולא אמרו אפעל (כמו שאמרו בסמוך אברהם יצא בחצי הלילה אף אני אצא כו' והוא אך על הכוונה שאמרנו) כלומר בזאת הנני פועל תשועת בניו.

וזהו שאמר הנביא הנזכר לעיל מי העיר ממזרח כו' וכדברי המדרש (שם בסמוך) מי העיר לבם של מזרחיים שיבואו ויפלו ביד אברהם, רצה לומר שאיננו ענין מקרה והזדמן, רק ה' יתברך העיר לבם על זה. וזהו אורח ברגליו לא יבוא כלומר הלך אורח אשר לא הוצטרכו רגליו לדרוך בו אבל מי פעל ועשה קורא הדורות מראש, כלומר הצופה עד סוף כל הדורות ראה וידע אז כי עם בני ישראל יצטרכו לנפלאות נשגבות ולא יהיה לאל ידם להשיגם לכן הקדים יתברך להמציאם מאז על ידיי גלגולי הסיבות אשר קרה את אברהם אבינו עליו השלום וממנו יעמוד רווח והצלה לבניו אחריו וזהו שסיים אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא.

ומעתה נשאר עלינו לבאר לשונם ז"ל אביהם פעל עמי אשר שאלנו הלא הוא יתברך היה הפועל עם אברהם. וכדי לבוא אל הענין נקדים דבריהם ז"ל (במדרש פרשתנו): אל תירא אברם אנכי מגן לך (ט"ו, א') לפי שהיה אברהם אבינו מתפחד ואומר ירדתי לכבשן האש ונצלתי, למלחמות מלכים ונצלתי, תאמר שנתקבלתי שכרי בעולם הזה ואין לי כלום לעתיד לבא, אמר הקב"ה אל תירא אנכי מגן לך, וכל מה שעשיתי עמך בעולם הזה חנם עשיתי עמך, אבל שכרך מתוקן לעתיד לבוא, שכרך הרבה מאד היך מה דאת אמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהילים ל"א, כ') (פרשה מ"ד, ד'). וגם בזה יש להעיר א'. מה שכתוב וכל מה שעשיתי עמך חנם עשיתי עמך, הוא דבר מתנגד למאמרם במדרש אגדה כל האומר הקב"ה ותרן כו'. ב'. כי על פחד אברהם עליו השלום שמא קבל כל שכרו היה הנכון להשיבו אל תירא הנה שכרך אתך בשלמותו, ומה שעשיתי חנם עשיתי עמך. אולם מה שכתוב אבל שכרך הרבה מאד מורה כי עוד הוא עומד למתן שכר יתר מאד עבור הנסים שעשה השם יתברך עמו.

וכל זה יותר לנו בשנחקור על גלגולי הסבות והקורות שאירעו לאבותינו הקדושים עליהם השלום. אברהם בכבשן האש, ברעבון, במלכים, וכן יצחק, ויעקב בחיר האבות כל ימיו לא נח ולא שקט, הכי קרה אותם כאלה על פי מעשיהם חס ושלום ואכלו פרי מעלליהם, אבל הוא הדבר שביארנו, כי כל מה שפעל אתם ה' יתברך היה אך למען בניהם אשר יקומו אחריהם, וכאשר העידו רז"ל מעשי אבות סימן לבניםיריעות האהל ובמדרש אגדה מעשי אבות ירשו בנים והוא כי בהשקפתו יתברך על הדורות האחרונים שעתידים למקרות ופגעי התלאות, ותקצר נפש העם מהפיק ממנו יתברך ישועות נסיות, היה מחכמתו יתברך להקדים ולהמציא דוגמת אותן המאורעות להאבות הראשונים אשר ברב אונם ואומץ ידם יעשו חיל ויכרו בארות ומעינות ישועות ונפלאות, למען יהיו שמורים לזרעם אחריהם. וזהו מעשי אבות סימן לבנים, מוסב על הקורות והפגעים העברו עליהם היו לעד אשר יקרה כן לבניהם ומעשי אבות ירשו בנים מוסב על מעיני הישועה זו חפרו לטובתנו ולחיותנו כיום הזה (והמעיין במדרש וישלח יראה בעיניו ולבבו יבין כי כנים דברינו, כי הם ז"ל הסבו כל תפלות יעקב עליו השלום ביום צרתו על צרות בניו כמו שכתוב הצילנו נא מיד אחי מיד עשו, הצל את בני מיד בני בניו הבאים בכחו של עשו, ורבים כמוהו, וכאשר נאריך אם ירצה ה' בביאור ענין זה על מקומו בישע אלהים). וזה שסידרו ז"ל: עזרת אבותינו אתה הוא מעולם (ובזה הנה אתה) מגן ומושיע לבניהם אחריהם בכל דור ודור.

וזהו שרצו ז"ל במאמר אנכי מגן לך כו'. כי הנה אברהם עליו השלום עת ערכו המלכים אתו מלחמה דן אל עצמו כי הוא ראוי לזה על פי מעשיו וכפועל ידו השיב לו ה' יתברך, כי כן הוא מדת הצדיקים להצדיק דין שמים כמליצת רז"ל לא חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא (ברכות ה'). ועל כן אחר כי הצילו ה' מידי המלכים (וכמו כן בכבשן האש וברעבון) פחד ואמר יגורתי שמא קבלתי כל שכרי בעולם הזה, כמאמר רז"ל ואם עושים לו נס מנכין לו מזכיותיו. אבל לפי האמת הוא עליו השלום לא היה ראוי לתהפוכות כאלה על דרך הגמול חלילה, כי כל אלה ידו יתברך עשתה לטובת הדורות העתידים והוא סבל מה שסבל על חנם, על כן לא זאת שלא ינוכה לו דבר מזכיותיו אבל עוד יחוייב לו מוהר ומתן הרבה מאד להיותו נאחז בסבכי המקרים על חנם. וזהו מה שאמר יתברך לאברהם - אל תירא אנכי מגן לך, וכל מה שעשיתי עמך חנם עשיתי עמך, כלומר לא כגמולך הסיבותי כל אלה עליך כי אם על חנם, ועל כן לא זאת שאין נגרע דבר מזכיותיך אבל עוד תקבל על זה רב טוב, וזהו אבל שכרך מתוקן לעתיד לבוא. וזהו שסיימו ז"ל שכרך הרבה מאוד היך מה דאת אמר מה רב טובך אשר צפנת כלומר רב טוב פעלת ותשועה לדורות עולם צפנת.

והנה עתה יזהירו דבריהם ז"ל שזכרנו, אביהם פעל עמי בחצי הלילה כי באם היה אברהם עליו השלום ראוי לקורותיו אשר מצאו אותו על פי מעשיו, וה' יתברך יעשה עמו חסד ונדבה להצילו מהם, אזי היה הקב"ה הפועל עם אברהם. אבל אחרי שאברהם עליו השלום על חנם סבל מה שסבל, אך הוא יתברך סיבב עליו מה שעל ידיהם יכין צדיק תשועה לדורות, הנה בזה היה אברהם עליו השלום הפועל עם הקב"ה. וזהו שאמרו אברהם פעל עמי בחצי הלילה אף אני פועל עם בניו בחצי הלילה, וכאשר ביארנו למעלה.

ומה נעמו לי בזה דברי רז"ל במדרש: אמר ר' ירמיה בר ר' אלעזר עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים ואומר כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו. הדא הוא דכתיב כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל (במדבר כ"ג, כ"ג) (ויקרא רבה פרשה כ"ז, ב). כלומר כל מי שעל ידו ועמו עשה יתברך טובה וחנות לעולם יבוא ויטול שכרו, כי גם הזולת מהקדושים אשר בארץ ההיו למטרה לחצי ה' יתברך לטובת העולם כולו (כי את אשר יאהב ה' יוכיח) למען הפחיד על ידו לב ההמונים ויראו יביטו בו ויקחו מוסר.

וזהו שסיימו ז"ל הדא הוא דכתיב כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל כלומר אם כי לעת פגעם המקרים והמכאובות היו לזרה בעיני הרואה, אולם יגיע העת ויתבוננו מאד מה רצה יתברך בפעולותיו הללו. וזהו כעת יאמר כו' מה פעל אל.

והנה עתה פתח דברינו יאיר. אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש את הדרך כו'. והוא כי צפה יתברך בבניו עם בני ישראל עת יהיו תחת יד פרעה מלך קשה ומדינה קשה עמוסים בכובד הגזירות ועול השעבוד, ויצטרכו לנסי השם יתברך היתה עצתו יתברך להקדים למו גרות אברהם עליו השלום שמה, וגלל עליו שמץ מכל הקורות אשר מצאתם וכל אשר סבבם נגד פניו היה, למען יבקש רחמים עליהם ויפיק רצון ותשועה מאתו יתברך, והיא תעמוד גם לזרעו אחריו בגרותם. ולך נא ראה קורא ישר בפנים במדרש כמה כתובים לקטו ומצאו ז"ל מה שנאמר באברהם דומה להנאמר בבניו מכל גלגולי הסבות שפגעם מעת בואם למצרים עד צאתם, והוא מכוון למה שביארנו. וזהו צא וכבוש ממש כאשר עושים דרך חדש הרצוף באבנים מנופצות החדים ביותר כל אשר יעבור עליו ראשון ימחץ רגליו, זולת אחר אשר יעברו עליו עגלות עמוסות המהלכות בכבדות המה בכבדותם מרביצים ומחליקים האבנים וחד פניהם יקלקלו, כמו אז ההולך רגלו לא יגוף אף לא יכשל. וזהו שאמר יתברך לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך.

חלק ו

ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע כו' ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך (ט"ו, ה'). ילקוט: אמר אברהם נסתכלתי באצטגנינות שלי וראיתי שאין אני מוליד, אמר ליה הקב"ה צא מאצטגנינות שלך מאותו כוכב שאתה רואה שאין אתה מוליד אני מראה לך שאתה מוליד.

והמאמר תמוה מאד א'. הכי אברהם עליו השלום טעה באצטגניניו הלא מכבר אמרו ז"ל אצטגנינות גדולה היתה בלבו של אברהם, ב'. מה שכתוב מאותו כוכב שאתה רואה שאין אתה מוליד אני מראה לך שאתה מוליד, כי גם אם נחליט שכוונו בזה על שידוד המערכת בשגם הוראת הכוכב הוא עתה שלא יוליד ישוב ויראה לו בו שיוליד, ועל דרך שאמרו ז"ל מאי דעתך דקאי צדק במערב מהפכינא ליה כו' (שבת קנ"ו, א') אם כן היה מהראוי שיאמר מאותו כוכב כו' אני אראה לך שאתה מוליד, והיה מדבר מתמורת ושידוד הכוכב שיעשה עבורו, אבל מה שכתוב אני מראה לך מורה כי עתה הוא יתברך מראה את אברהם ומגלה לו שהוא מוליד ואברהם ראה בהיפך, אתמהה!

ונקדים לזה דברי הנביא ישעיה לחזקיהו המלך צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה (מלכים ב' כ', א'). ובדרש: כי מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעוה"ב, אמר ליה אמאי כולי האי, אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה כו', אמר ליה השתא הב לי ברתך אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלי, אמר לו כבר נגזרה גזירה עליך, אמר לו בן אמוץ כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים (ברכות י', א'). והנה כדי לבוא אל ביאור המאמרים נציע עוד דברי הנביא ויהי דבר ה' אלי לאמר, בן אדם שים פניך דרך תימנה והטף אל דרום והנבא אל יער השדה נגב, ואמרת ליער הנגב שמע דבר ה' כה אמר ה' אלוקים הנני מצית בך אש וכו' ואומר אהה ה' אלהים המה אומרים לי הלא ממשל משלים הוא, ויהי דבר ה' אלי לאמר, בן אדם שים פניך אל ירושלים והטף אל מקדשים והנבא אל אדמת ישראל, ואמרת לאדמת ישראל כה אמר ה' הנני אליך והוצאתי חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע (יחזקאל כ"א א'-ח'). ומהראוי להתבונן על השנות סגנון הנבואה אשר אחת דברו ושתים שמענו. גם מהראוי להבין מה ענין התערה שאמר ומה מליצתה,

אבל הבנת הענין הוא עם מה שידענו כי סגנון הנביאות נאמרו ברוב על דרך משל חידה ומליצה, רצוני שלא נאמרו גלויים ומפורשים לאמר כה יהיה וכזאת יבוא, אך תבוא ברוב מעוטף ומוצנע תוך מחבואות החידות והמליצות. ועילת הדבר הוא עם המוזכר בדרוש הקדום על מאמר הנביא כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג', ז'). והוא כי כל כוונתו יתברך בשלחו אמרתו ארץ על ידי עבדיו הנביאים איננו אך למען ישמעו וייראו ויחדלו מדרכיהם הרעים ולא יהיה הדבר ולא יבוא. ויען אשר ברית כרותה לשפתים גם לבני אדם כמוזכר ברז"ל (סנהדרין ק"ב) כי הדבור רב חילו לעשות פעולתו גם בלא דעת, אשר על כן שוט לשונו יחביא תוך ענינים זרים מבלי להשים לדבריו מוצא באם חמה וכעס ענינו, רק ילבישם רמיזות וחידות ישים כסותם, ומה גם לדברי פי מלך עולם יתברך שמו אשר כל פעל במאמרו וכאשר הפליג הנביא כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם (ישעיה נ"ה, י"א). וכמאמרו יתברך הלא כה דברי כאש נאם ה' (ירמיה כ"ג, כ"ט) וכמוהו רבים. על כן מרוב חנותו וחסדו יתברך מסתיר ענין הנבואה האיננה טובה תוך מעטפות החידות והדמיונות למען לא תפעל קל מהרה חלילה.יריעות האהל

ואעידה לי עדים נאמנים על דברינו כי כנים הם, כי בשדברו הנביאים טוב על ישראל יהיה אמרתם מפורש באר היטב בלי שום משל ומליצה רק עצמיית הנבואה, אבל ברצותו יתברך להעיר על עם בני ישראל בתשובה ושלח להם עבדיו הנביאים ליעדם על החזיון הקשה אז מרוב חמלתו יעטוף למו החזות במחלצות והם החידות והמליצות. והוא ממש על דרך אם יכה איש את זולתו בלהט החרב הבלתי לוטה ומוצנע תוך תערה בקל יכהו נפש, אבל ברצותו להקל מעליו ולהמעיט מכת החרב אזי יתננה תוך תערה ויכהו, ובזה תהיה התערה מפסקת ותחצוץ בעד המוכה ממכת מכהו. כן ממש הקב"ה מחמלתו עלינו נתן דבר הנבואה כמוס ומוצנע ומעוטף במעטה החידות והמשלים למען לא יעשו פעולתן קל מהרה, לא כן אם ישלח ידו על פי הנביא ויתן לו החזיון בפיו באר היטב ויפשיטנה ערומה בלי שום משל וחידה הוא ממש כמו שמוציאים חרב מתוך תערה. וזהו וישם פי כחרב חדה (ישעיה מ"ט, ב').

והנה בעת עלה אף ה' יתברך וחמתו להשחית קודש הקדשים בית המקדש וירושלים, ולפגוע בנאמני ארץ כביכול אמר אל לבו יתברך לנצור על דל שפתיו בלי להוציא דברים כאלה מפורש בחזיון נגלה ומבואר לכן היה דברו יתברך אל הנביא על דרך משל, והשומעים במעט ההתבוננות ידעו ויבינו הענין הנרמז בו וימהרו ויתנו לב לשוב מדרכיהם הרעים. וזהו שאמר בן אדם שים פניך דרך תימנה הרומז על ירושלים והנבא אל יער השדה נגב רומז על בית המקדש, הנני מצית בך אש ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש רומז על צדיקים ורשעים. אבל אחר שהיה להם דברי ה' יתברך כמהתלות ואמרו הלא ממשל משלים הוא אז אמר יתברך בן אדם שים פניך אל ירושלים והטף אל מקדשים והנבא אל אדמת ישראל. כלומר צוה יתברך להגיד להם חזון נפרץ מבואר ומפורש בלי שום חידה ומשל. וזהו והנבא אל אדמת ישראל ואמרת לאדמת ישראל כה אמר ה' הנני אליך והוצאתי חרבי מתערה, ובזאת והכרתי ממך צדיק ורשע כי חזיון כזה עלול לפעול בקל כמשפט החרב הבלתי נתונה בתערה.

ומעתה נבוא אל ביאור המאמרים שלפנינו אבל עוד אשא משלי עליהם וימתקו בעזרת ה'. כפרי אחד היה לו כלי כסף וזהב ותכשיטים הרבה מאד והיה ירא ופחד עליהם להניחם אותו בביתו, ויתנם לרעהו אשר לו בעיר הקרובה אליו למען יהיו שמורים אתו כמוסים בסתר אהלו. ויקר מקרה כי באו גנבים שודדי לילה ויוציאו משם כל כספו וזהבו וסגולתו, ויהי בבוקר שלח העירני הלז שליח מיוחד להכפרני להגיד לו מקרהו, ויהי בשמעו את הדבר הרע הזה, זירז אנשיו אשר אתו, וירק את חניכיו לשלח אותם על הדרכים והנתיבות אלה מפה ואלה מפה, לחפש אחרי הגנבים אולי ימצאו הגנבים. השליח בראותו זאת ענה ואמר לדעתי הרפו והניחו ידכם מזה למה זה לריק תעמלו נפשכם להפסיד גם הכסף הנמצא אתכם. אמר לו הכפרני הלא תגיד לי למה באת הלום, ויאמר הנה רעך העירני שלחני להודיעך אודות הגניבה. אז ענהו הכפרני אך עתה בינה אמריך והשכילה מוצא שפתיך, כי הנה למה זה חלץ חושים לשלחך להגיד אלי ולהודיעני הדבר אם לא כי לבבו יבין אשר בעמל נפשי בחיפוש הגניבה עוד בידי למצא אותה, והנה עתה ביאתך הוא ענין מתנגד לעצתך הנבלה ודבריך כחשים.

הנמשל הוא מה שאמרנו כי כל כוונתו יתברך בשלחו אלינו נביאו להגיד לנו בשמו דבר הנבואה הוא אך למען נחפש על מוצאה ומאין תבוא. (רצוני לבקר אחר העילה המסבת הנבואה) ונשרש אחריה על ידי שובנו עדיו יתברך בתשובה. והן על דבר זה ממש שלח הקב"ה את ישעיה הנביא לחזקיהו עליו השלום לאמר לו צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה על שלא עסק בפריה ורביה, וכשמוע חזקיהו את דבריו אמר אם כן הב לי ברתך, וישעיה ענהו כבר נגזרה גזרה. על זה אמר לו חזקיהו בן אמוץ כלה נבואתך וצא. כלומר הלא כל עיקר בואך אלי אינו אך להודיעני מדבר הנבואה, אם כן כלה נבואתך וצא כי הלא לך לב לדעת אשר עוד לאל ידי למלא חסרוני ולהפריע החזיון המיועד, כי לולא כן למה זה שלח אותך יתברך אלי על חנם ולמה לו להודיעני אם מכבר הדבר מוחלט.

והנה עתה יופיעו דברי היקוט הנזכרים לעיל. כי ברצותו יתברך להודיע את אברהם על אודותיו ואין עוד נביא, היתה מחכמתו יתברך להודיע על פי כסילי ומזרות השמים ומשמשיהם. והרצון בזה היה (על דרך שאמרנו) למען יבקש מלפניו יתברך על בנים וכאמרם ז"ל למה היו אמותינו עקרות מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים, לכן הראה אלהים אותו בכוכבים שאיננו מוליד. ואברהם הבין גם כן כי הוראת הכוכבים חוק הוא שאין לעבור גבולו. וזהו שאמר נסתכלתי באצטגנינות שלי וראיתי שאין אני מוליד. על זה אמר לו יתברך צא מאצטגנינות שלך, כלומר לא ידעתי ענין הוראת הכוכבים ואיכות רמיזתם כי אדרבה אתה הראת לדעת ולהשכיל ההיפך. וזהו מאותו כוכב שאתה רואה שאין אתה מוליד אני מראה לך שאתה מוליד. כי אם כדעתך למה לי להראות ולהודיעך דבר אשר לא תחליפנו ולא תמירנו.

חלק ז

ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל כו' כה יהיה זרעך (ט"ו, ה').

ראוי לעמוד על שפת יתר שאמר הבט נא השמימה וספור, מה יבצר אם היה אומר ספור הכוכבים אם תוכל כו'. גם אם נחליט שהכתוב מדבר מרב הכמות מהראוי היה שיאמר כמוהם יהיה זרעך אבל לא מלת כה שאיננה נופלת זולת על איכות הדבר ותכונתו כנודע.

ואחשוב בהבנת הענין עם המוחלט אצלנו כי שלילת המספר מהכוכבים איננו מפאת עוצם כמות מספרם אבל מניעת המספר הוא מצד תנועתם ותהלוכתם אשר יסבו בלכתם, וכאשר מצאנו ראינו ברז"ל אמר ליה כופר לרבן גמליאל כתיב מונה מספר לכוכבים (תהילים קמ"ז, ד') מאי רבותיה אנא מצינא למימני כוכבי אייתי חבושי שדינהו בארבילא וקא מהדר להו אמר ליה מנינהו אמר ליה אוקמינהו אמר ליה רקיעא נמי הכי הדרא (סנהדרין ל"ט, א'). פירוש גם המה יסבו בלכתם על ידי תנועת גלגלי השמים ואל מקום שהם הולכים שם הם שבים ללכת. וזהו שדייק הכתוב ואמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם, רצה לומר כי בשגם אצטגנינות גדולה היתה בלבו עליו השלום לשער כמותם על ידי כללי המופתיים מחכמת תכונת השמים וקביעת מזליהם. אולם לספרם במבטת השמים לא יאומן כי יסופר מצד התחלפותם ותמורתם בשימושם ובתנועתם. והן על דבר זה הבטיחו ואמר לו כה יהיה זרעך מלת כה רומזת על איכות מניעת הסיפור בזרע אברהם והוא כי יהיו עם בני ישראל משוללי ההעדר גם בשיפגע בהם חס ושלום חסרון מצד, יוותרו מצד אחר וממקום הזולת. ממש על דרך אם מונח הרבה מעות על השלחן הנה הבא למנותם לוקח אחד אחד מן המקובץ ומחסרם עד תומם, מה שאין כן אם אחר עומד מצד הב' ותחת כל אחד שלקח הוא מהכלל מצד זה מוסיף אחר תחתיו מעבר השני, הלא אז אין מקום לעמוד על מספרם. ועל דבר זה היתה הבטחתו יתברך לאברהם כי יתקיימו בניו עד נצח על מתכונת הרבוי, ובשגם יקרה חס ושלום שיהיה נגרע מה מהם חלילה מעונש המקום ב"ה, עם כל זה אין מחסור לעם בני ישראל ולא נגרע מאומה ממספרם המעולה. וכמאמר החכם וזרח השמש ובא השמש (קהלת א', ה') ובדרש: עד שלא שקעה שמשו של משה זרחה שמשו של יהושע, עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי. וזהו הבט נא השמימה כו' כה יהיה זרעך, וכדברינו.

ואולי זה יהיה הנרצה במה שאמר הנביא והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי (הושע ב', א'). אשר רבותינו ז"ל (יומא כ"ב, ב') הקשו כתיב והיה מספר בני ישראל כו' וכתיב אשר לא ימד ולא יספר. ולדברינו יהיה הרצון ביעוד הזה גם כן על איכות שלילת הסיפור בעם בני ישראל כי גם אם המה בכללם מתי מספר, עם כל זה הסופר ילאה למצוא מספרם וטעם הנזכר. וזהו והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, כלומר מספר עם בני ישראל יהיה בבחינת חול הים כי האמנם גם לחול הים יש מספר אבל לא ימד ולא יספר מצד מניעות האפשרית כן יהיה מספר בני ישראל. ומברר הטעם והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם. כלומר גם אם נגעה יד ה' באלה מזה יפריח יתברך ויעמיד אחרים תחתם במקום אחר. וזהו יאמר להם בני אל חי.

חלק ח

ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה (ט"ו, ח'). מדרש: ר' חייא ב"ר חנינא אמר לא כקורא תגר אלא אמר לו באיזו זכות (פרשה מ"ד, י"ד).

הנה הם ז"ל הורו אותנו כי שאלת אברהם עליו השלום במה אדע לא היתה חס ושלום מפאת קוצר אמונתו בהבטחת ה' יתברך בירושת ארץ ישראל, אבל שאל באיזה זכות. ואם הדבר כן יש לשאול למה נענש אברהם עליו השלום בידוע תדע, אחרי כי לא נמצא בו עון אשר חטא במה ששאל במה אדע, ואם כן הלא מהראוי היה להעלים ממנו ענין כזה ולכסות מעליו כמו שהעלים ממנו מעשי עשו.

וכדי לבוא אל ביאור הענין נזכיר מדרשם ז"ל על כפל המלות ידוע תדע מקור עם הפעולה וזה לשונם ידוע - שאני מפזרם תדע - שאני מכנסם, ידוע - שאני משעבדם תדע - שאני גואלם. ועל פי דבריהם אלו נאמר כי שאלת אברהם עליו השלום במה אדע ענינה ממש כאשר ישאל החולה אל הרופא שהבטיחו לרפאותו מחליו לאמר, אמצא חן בעיניך להגיד לי אופני רפואתי ולהודיעני מה תעשה עמדי להעלות ארוכתי, והוא אך למען יהיה הדבר מקובל מאד על לבו ומאומת אצלו יותר בשיבין מהות הסמים ואיכותם ותכונת מזורם. ועל דרך זה גם כן היה שאלת אברהם עליו השלום במה אדע, לא כמסתפק חלילה, כי אם אדרבה מרוב ששונו ושמחת לבו בהבטחת אל אמונה לא עצר כח מלשאול מאת ה' יתברך להבינו איכות וסבת הירושה הגדולה הזו, וזאת היתה העילה להודיע אותו גלות בניו וגרותם בארץ לא להם. והוא עם המקובל אצלנו כי כמו החרישה והזריעה המה מוכרחים קודם הצמיחה כך הגלות ועוני השעבוד שהיה לנו במצרים היה ענין הכרחי קודם ירושת ארץ ישראל. וכאשר העידו רז"ל ג' מתנות טובות ניתנו לישראל וכולם לא ניתנו אלא על ידי יסורים (ברכות ה'), כי היסורים ועול הגלות היו חורשים להצמיח על ידיהם טובות הנשגבות ירושת ארץ ישראל והזולת שזכרו רז"ל (שם). וכמו שאמר המשורר הזורעים בדמעה ברנה יקצורו (תהלים קכ"ו, ה').יריעות האהל (וכבר דברנו מזה באורך בקהלות יעקב בכמה מקומות.)

ומעתה האמנם כי היה מרצונו יתברך להעלים מאברהם עליו השלום ענין הגלות ועוני מצרים. אבל אחרי כי שאל במה אדע ומגמתו היה להבין עילת וסבת הדבר איך ומה הוא (כאשר ביארנו) אז היה ההכרח שיודיענו יתברך גלות בניו וגרותם בארץ נכריה. וזהו שרמזו בכפל לשון ידוע תדע, וכמו שביארו ז"ל במדרש הנזכר לעיל.

והנה הרמב"ן ז"ל דרך אחר היה לו בזה. וכתב כי על כן שאל אברהם עליו השלום במה אדע יען כי אין הבטחה לצדיקים בעולם הזה מדאגה פן יגרום החטא וכמוזכר במדרש. והנה על פי דרכו לא היה החיוב להודיעו גלות בניו עבור אמרו במה אדע.

וכדי לבוא אל התרת הספק הזה נקדים כלל אחד מה שנקח ממנו לבאר כמה מאמרים ואחר כך נעמוד על עניננו. והוא כי ידיעת כל דבר, מטוב עד רע פועלת באדם מעט קט ושמץ מני עצם הדבר, כמו בשיתוודע לאדם אשר לזמן ידוע ישיג איזה טובה וגדולה אזי ירגיש שמחה בלבו מכח הידיעה ההיא גם טרם יבואנו הדבר בפועל. וכן אם יוודע לאיש אשר אחר יום או יומים שבט המושל יעלה עליו ויעשה בו שפטים אזי יהיה לבו נהפך בקרבו וכמעט ירגיש דאבון נפש גם כי עדן לא נעשה עמו דבר. והוא הנרמז במאמר החכם לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר (משלי י"ד, י'). ירצה כי כל אברי האדם גם אם נחרץ עליו להכותו מכה רבה לא ירגישו דבר עד כי יעלה השבט על גביהם, לא כן הלב מרגיש בידיעת הצער טרם בוא הדבר. כן אם האדם מיועד לאיזה טובה כמו אכילה שתיה, או ללבוש שני ועדנים אזי יגיל לבבו בו גם טרם בא הדבר מפאת הידיעה הטובה, וזהו לב יודע מרת נפשו כלומר מרגיש תחילה הרעה אשר תמצאנו, וגם ובשמחתו לא יתערב זר כי הוא המרגיש שמחת הטובה ראשון לכל האברים.יריעות האהל וזה לך האות על דברינו כי כנים הם מה שהמליצו ז"ל אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו (יבמות ל"ז). ועילת הדבר הוא אך הידיעה כי היודע בבירור כשירעב יאכל בלחמו השמור אתו הנה זאת יועילנו מעט להמעיט ולהקטין רעבונו, לא כן מי שאין לו פת בסלו כי יפחד גם טרם ירעב ללחם.

והנה עם הכלל הנאמן הזה נשכיל לדעת כי לפעמים יגמול הוא יתברך את האדם בשכר ידיעת הטוב ויעניש אותו עם ידיעת הרעה. והוא מה שאמרו רבותינו ז"ל: לאדם טוב אין מראים לו חלום טוב ולאדם רע אין מראים לו חלום רע (ברכות נ"ה) אשר לכאורה הדברים האלה אין להם שחר. אבל יתכן כי יהיו דבריהם נמשכים למה שאמור שם חלמא טבא חדוויה מסתייה חלמא בישא עציבותיה מסתייה. והוא כי בשיחלום לאדם חלום טוב שהוא נהנה ושמח מידיעת הטובה מאז כבר נתבטלה הטובה מבוא בפועל וכן להיפך. אשר על כן לאדם טוב אין מראים לו חלום טוב אחר שהוא יתברך רוצה שישיג הטובה בפועל. ועוד מראים לו חלום רע כדי שיענש בידיעה ולא תשיגנו הרעה בפועל. לא כן אדם רע אין מראים לו חלום רע למען לא יהיה נפטר בעונש הידיעה אך ישיג ענשו בפועל, ובהיפך בהטובה למען לא תבוא אליו בפועל מראים לו אותה בחלומו למען ישמח מידיעתה.

והטעם בזה הוא עם מה שאמר החכם כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז', כ') ואם מידי עבירה יצא, מידי הרהור לא יצא, וכמו כן הרשע באין מנוס היה לו הרהור טוב באיזה זמן. על כן הוא יתברך כמעשה ידיהם ישיב גמולם להם, לאדם טוב שלא חטא זולת ברעיון לבו מראים לו חלום רע למען יענש ברעיוניו, וכן לאדם רע שכל הגמול הטוב הראוי אליו הוא אך עבור הרהור הטוב שהיה לו מראים לו חלום טוב.

ומה נמרצו בזה דברי המשורר עליו השלום בגאות רשע ידלק עני יתפשו במזמות זו חשבו (תהלים י', ב'). והוא כי הקב"ה מסבב שיהיה הצדיק נרדף מהרשע והצדיק יתעצב אל לבו מרגשת רודפו, והרשע הרודף ישמח ויאמר האח האח אשר בזאת גם שניהם פרי מזמותיהם יאכלו, הצדיק יתיסר בידיעה על העדר רעיון הטוב והרשע ישמח בידיעה על הרהור הטוב שהיה לו. וזהו יתפשו במזמות זו חשבו.

וזה הרצון במאמר הכתוב והגדתי לו כי שופט אני את ביתו עד עולם בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כהה בם (שמואל א' ג', י"ג). כלומר בעבור זה אני מודיע לעלי משפט בניו אחריו על אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כהה בם ויען כי חטא בידיעה המשפט כי יענש בידיעה.

ומעתה אחרי המונח הזה אשר הידיעה מטוב או רע רב חילה לפעול קצת ומעט קט מעצם הדבר. הקרוב לומר כי כמו עוני מצרים ועול הגלות הולידו והצמיחו לזרע אברהם עונג ירושת הארץ בפועל כן ידיעת אמיתת הטובה ההיא שרצה אברהם אבינו עליו השלום מאתו יתברך לא היה מקום שתהיה מושגת עליו בלתי במאצעות ידיעת העוני וצער הגלות שיוקדם אליה. ולכן אחר ששאל אברהם אבינו עליו השלום במה אדע כו' שלא היה הדבר מאומת אצלו בהחלט פן יגרום החטא (כמו שזכר הרמב"ן ז"ל) אמר לו יתברך אם רצונך שיאומת אצלך ידיעת ההבטחה הטובה הזו ההכרח אתך שתדע כי גר יהיה זרעך כו'. וזהו ביאור מלות ידוע תדע המקור עם הפעולה וכמדובר למעלה.

חלק ט

ויהי השמש לבוא כו'. עיין קהלות יעקב שיר השירים על מאמר דודי שלח ידו מן החור.

חלק י

ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו (ט"ו, י"ב).

ראוי לשית לב אל סיפור הלז ותרדמה נפלה והנה אימה כו' כי המה ענינים מתנגדים זה לזה, כי בשיהיה לב האדם מהול בדאגה ומה גם באימה ופחד הלא אז נגזלה שנתו גם בלילה לא שכב לבו. אבל בשנפקח עין במאמר הזה נראה ונדעה אשר סוף הענין מוכיח על תחילתו, כי חזות קשה היה לאברהם עליו השלום מה שהוא מרמז על דורות הבאים וכנודע במדרשים אשר עבור כך חרד כל החרדה הזאת.

ואחשוב בענין תרדמת אברהם עליו השלום ורמיזותה עם מה שידענו ממשפטי הנבואה שהיה הקב"ה משמיע להנביא אפס קצהו ודמיון מהמעותד לבוא, כמו שאמר יתברך לנביאו ונעלך תחלוץ מעל רגלך, ויעש כן הלוך ערום ויחף ויאמר ה' כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף כו' כן ינהג מלך אשור כו' (ישעיה כ', ב'-ג') וכמוהו רבים ביחזקאל שאמר לו ה' יתברך עשה לך כלי גולה וגלה יומם לעיניהם כו' עד אמור אני מופתכם כאשר עשיתי כן יעשה להם בגולה (יחזקאל י"ב ג', י"א). והקרוב כי גם את אברהם הראה ה' יתברך דבר מאשר להיות בדור האחרון הנוכחי, והוא כי מלפנים בישראל עוד היה קול נביא נשמע בינינו קול מגיד מוסרים ותוכחות על עון. אף אמנם כי קרה למו לפעמים מאורעות מכאיבות מאיזה צד היה נביא הדור מגיד להם פשעם ומעלם אשר מעלו בה' יתברך, והיה מביאם להתעוררות התשובה, או כי ישא בעדם רנה ותפלה ובזאת נרפא משובתם קל מהרה. לא כן עתה כי אין עוד נביא, אין קורא אל ה' או מי שיעיר לב העם להשיבם לתוכחתו כמו שכתוב אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה (תהילים ע"ד, ט') ואנחנו נגועי התנומה, מוכי התרדמה, ושנת האולת וסבל ועול הגלות דופק עלינו עולה על צוארינו, ואין מתעורר אל התשובה. והן זאת רמז יתברך לאברהם בתרדמה זו בעודנו עומד לפני ה' עוד קול אלהים מדבר אליו ותעף אליו התנומה ותרדמה נפלה על אברהם. ועל זה אחזתו רעדה וחרד למאד, ואימה חשכה גדולה נופלת עליו, כי על ידי מה שקרה אותו דבר כזה לעת כזאת היה תחת אלהים עליו לאמר, אין זה כי אם מעשה אבות סימן לבנים אשר לעת יהיה קול דודי דופק פתחי לי כו' תרדמה תפול עליהם וירבו לנוס.

וזה שאמרו במדרש: ויהי השמש לבוא ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר תחילת מפלה שינה, דמך ליה ולא לעי באורייתא דמך ליה ולא עביד עבודה, רב אמר ג' תרדמות הן תרדמת שינה, ותרדמת נבואה, ותרדמת מרמיטה, תרדמת נבואה ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם, ותרדמת מרמוטה שנאמר ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ כי כולם ישנים כי תרדמת ה' נפלה עליהם (שמואל א' כ"ו, י"ב) רבנן אמרי אף תרדמה של שטות דכתיב כי נסך עליכם ה' רוח תרדמה כו' (ישעיהו כ"ט, י') (פרשה מ"ד, י"ז).

חלק יא

ותקרא שם ה' הדובר אליה אתה אל ראי כי אמרה הגם הלם ראיתי אחרי רואי (ט"ז, י"ג).

רבו בזה הפירושים וחלקי אמרה נפשי בזה, עם מה שידענו כי האמנם מכבר אמר כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו (איוב ל"ד, י"א) שהוראתו כי לפי מעשי האדם הטובים אם רעים לפיהם ימציאנו יתברך כל עניניו וגלגולי סבותיו. עם כל זה הנה מצאנו ראינו אשר לפעמים ישיג האדם משאת מאת פניו יתברך גם על ידי גררא ובאמצעות אחרים, כמו בן בזכות אביו כמאמר החכם מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ', ז') וכמו כן צדיקי הדור אשר ינהרו אליהם פלגי השפע יתנו מהודם גם אל הנלוים אליהם ובזכותם ובאמצעותם יזכו גם זולתם, וכמאמר המשורר חונה מלאך ה' סביב ליראיו (תהלים ל"ד, ח'). ובדרש (ילקוט במקומו): לסביביו ליראיו. אבל המושפע באמצעות צדקת הצדיק ואושר זכותו הוא איננו בכח להשפיע מן הוא והלאה, רצוני לזולתו כנודע.

ובזה נבוא אל הענין כי הנה הגר גם כי ראתה מלאכים עודה בבית אברהם אין לנו להוכיח מזה כי היה על פי זכות עצמה, כי מקום לומר שזכתה באמצעות זכות אברהם אדונה, וכמו כן אם אברהם היה רואה מלאכים גם בחוץ לארץ שאיננו מקום מוכשר לנבואה הקרוב לומר כי זה היה מסבת מה שראה בארץ ישראל וכמאמר היה היה דבר ה' אל יחזקאל (יחזקאל א', ג') ודרשו ז"ל (ילקוט במקומו): היה שנדבר עמו בארץ, היה שנדבר עמו בחוץ לארץ. אבל עתה כי הגר ראתה מלאכים במדבר מקום הבלתי מוכשר לנבואה. ההכרח אתנו לומר כי מה שראתה בארץ ישראל בעודה בבית אברהם היה אך בזכות עצמה אשר על כן ראתה גם בחוץ לארץ אגב גררא. מה שאין כן אם נאמר שלא ראתה כי אם בזכות אברהם ובאמצעותו אם כן מה שראתה מלאכים במדבר בשל מי הוא אחרי כי גם בארץ ישראל לא ראתה כי אם על ידי אברהם. וזהו ותקרא שם ה' הדובר אליה כלומר הדובר אליה מאז - אתה אל ראי, כלומר מכחי וזכות עצמי ראיתיך. והעד כי אמרה הגם הלום ראיתי אחרי רואי. כלומר גם פה במדבר ראיתי, אחרי רואי בבית אברהם, ואחרי כי גם פה זכיתי לזה מוכרח אשר שם בבית אברהם ראיתי אך בזכותי וכח מעשי עשה לי הכבוד הזה.

חלק יב

ויהי אברם בן תשעים ותשע שנה וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים, ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד (י"ז א'-ב').

הנה הוראת מאמר ויהי אברם כו' וירא ה' אל אברם כו' הוא כאלו לא נראה אליו ה' ולא דבר אתו מאומה עד עתה, והלא מכבר הרבה הכתוב והזכיר כמה חזיונות ודברות מה' יתברך אל אברהם, גם לא ידענו מה שכתוב ביני ובינך מה הוא כי מהצדק היה שיאמר בינינו, גם ב' השמוש ממלת במאד חסרה מובן מה מנו יהלוך אם יאמר וארבה אותך מאד מאד.

וטרם נבוא אל ביאור הכתובים נציע משנתם ז"ל ר' נהוראי אומר מניח אני כל האומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה שאדם אוכל משכרה בעוה"ז והקרן קימת לו לעוה"ב וכו' אבל התורה משמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו, בנערותו מהו אומר וקוי ה' יחליפו כח ובזקנותו מהו אומר עוד ינובון בשיבה, וכן הוא אומר באברהם עליו השלום ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל, מצינו שעשה אברהם את כל התורה כולה עד שלא ניתנה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי כו'. (קידושין פ"ב, א') והמאמר אומר הבינני כי איככה נמשך מאמר מצינו שעשה כו' לענין שלמעלה.

תוכן העניינים

אהל יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה