אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
כי תשא · חלק ז
ובגמרא: האי צדוקא חזייה לרבא וכו' אמר ליה עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו וכו',שפת היריעה אמר ליה אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם (משלי י"א, ג') ועליהם נאמר וסלף בוגדים ישדם (שם) (שבת פ"ח).
וראוי לקרב המאמר להבין תשובת רבא בכונה עצמיית ולא להניח המאמר להיותו אך בדרך מליצה.
אמנם לדרכנו יתבאר הענין על נכון כי הנה ביארנו ההבדל בין ישראל ובין הזולת, אשר בישראל הנה הטוב מעורב ברע, ולא כן הזולת שאינם רק רע. אולם המופת על זה יתברר לנו מקבלת התורה, כי לכאורה לא ידענו מה זאת היה להם לישראל לקבל את התורה מיד ולא דאגו מאומה על היצר הרע שבקרבם שלא יהיה להם לשטן, והאומות חששו ופחדו ממנו.
אבל הבנת ענין זה הוא בהקדים חקירה אחת בדבר המתאוננים והוא והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו שם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר (במדבר י"א, ד') אשר בהתבונן מעט הנה הכתוב הזה יבאר לנו ההבדל העצום אשר היה בין ישראל ובין הערב רב לאמר כי האמנם גם בני ישראל עבר עליהם ריח תאוה להכין להם שאר, עם כל זה היו מתאוננים בקרב לבם על התגברות היצר ונפשם מרה להם על רוח עועים המסכסך אותם לרגל ולהתאוות, ואם בהזדמן היה אחד בא אל איש ישראל ויאמר אליו אם רצונך אשקוד על רפואתך להשקיט אותך משאון רגשת התאוה ודאי היה חפץ בדבר בכל לב ובכל נפש, בהיות גם הוא יודע ומרגיש כי התאוה היא דבר שוא והבל, רק שבהכרח יתאוה כי אכף עליו היצר הרע ומתגבר בו ולא יכול לו. לא כן האספסוף כי עליהם העידה התורה לאמר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, היינו כי בחרו בהתאוה בנפש חפצה ואלו היה יכולת בידם לכבות רשפי תאוותם לא היו רוצים, וזהו וישובו ויבכו גם בני ישראל, לאמר כי הם בכו במר נפשם על היותם עלולים להקרה להם כן.
ומעתה הוא עצמו ההבדל בין ישראל ובין הזולת כי הנה כבר העידה לנו התורה אשר גם אם ימדוד אדם את תאותו יהיה דומה בעיניו שאין ביכלתו לדחותה מעל עצמו ידע כי שקר בימינו, כמאמר בראתי יצר הרע בראתי תבלין, כי כאשר ישליך האדם כל עסקיו בתורה הנה המאור שבה מחזיר למוטב, ולכן גם כי ישראל היו יודעים את יצרם כי ברע הוא, עם כל זה בטחו בישועתו שעל ידי הגותם בתורה יכנע לבבם הערל וגחלת התאוה תכבה. אך כל זה הוא באותו אשר לבבו חפץ לבטל התאוה ולהפריע אותה לא כן אותם שנאמר בהם התאוו תאוה הנה הם לא אבו לא בהתורה ולא בישועתה כי לפי בחירתם יותר טוב להם להתענג ולהתהולל עם התאוה. וזהו מאמר יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך וישירו בדרכי ה' כו' (תהלים קל"ח, ד'), כלומר זאת היו יודעים שאם יקבלו התורה וילמדו אותה ויהגו בה תתבטל מהם התאוה, אבל ברוע בחירתם לא היו חפצים להשבית אותם מהם:
ומעתה מה יפה השיב רבא ואמר אנן דסגינן בשלימותא כו', והוא על פי דמיון לשני אנשים עורים שהיו הולכים מעיר לעיר מבית לבית לקבץ, אחד היה איש טוב והשני איש רע ובליעל, היינו שהא' היה מצטער ודואג הרבה על טלטלה גבר ועל בזיון הקבצנות, רק מחמת דוחק היה מוכרח לזה, והשני היה אוהב את הטלטול כי ניחא ליה בהפקירא, פעם באו לעיר אחת שהיה שם רופא גדול אומן חכם ברפואות העינים האחד עשה השתדלות הרבה לבוא אל הרופא שירפא את עיניו, השני לא היה רוצה כי אמר הלא העורת היא לו אבן פנה למשען פרנסתו ואיך יניח אותו ויעזבהו, והרופא בשמעו זאת הנה אל אותו שהיה שוקד להתרפא נתן אומר יהי רצון שיתן לך המקום סבה לפרנסתך הטובה ממנה למען תחיה אתה וזרעך בעושר וכבוד כאשר יש את נפשך, ואל השני אמר הלואי שלא יפסוק הדלות ממך לעולם כי בו בחרת.
וזהו ממש מאמר רבא על שאלת הצדוקא עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אמר ליה אנן דסגינן בשלימותא ר"ל כי מאסנו בעצם וראשונה מהתגאל בהבלי התאוה וכל ישענו וחפצנו הוא רק בטהרת הנפש ותשועתה רק במקרה אכף עלינו היצר כתיב בן תומת ישרים תנחם, היינו כי בתם לבבנו היינו חרדים לבקש ישועתנו ועליהם נאמר וסלף בוגדים ישדם כי בחרו בתאוה לשוכבת חיקם ומאסו את הישר ואת הטוב ולכן ילפתו ארחות דרכם לשוד ולכפן: