אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
כי תשא · חלק ד
אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם (ל"א, י"ג).שפת היריעה
דע כי עבודתנו את ה' יתברך מיוסדת אצלנו שיקבל האדם על עצמו להיות ראשיתו מצער ואחריתו ישגא מאד, היינו כי המצות המה כבדות בעת עשייתן וקיומן, ואינן ערבים ומתוקים אל עושיהן כמעשים המפיקים קיום הגוף והצלחתו אשר מלבד פעולתם אל קיום האדם עוד המה ערבים ונעימים לעסוק בהם, כמו האכילה והשתיה והשינה והטיול, וכדומה מחפצי הגוף. וראוי היה שגם מעשי העבודה יהיו בגדר זה.
אבל אמתת קבלתנו היא מבוארת בדברי הרב המורה זלה"ה (בא' מא') כי מתחילה קודם שחטא האדם היה ענין זה במעשי המצות, אבל נשתנו מסבת זוהמת הנחש להיות מדתן מר בתחילתן ומתוקים באחריתן. והמופת על זה שהיה כן בתחילת הבריאה הוא מבואר פעמים רבות בתורה ובנביאים, ומל ה' אלהיך את לבבך וכו', לאהבה וכו' (דברים ל', ו'), ובנביא והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר (יחזקאל ל"ו, כ"ו), היינו כי לעתיד ימתיק הקב"ה בפינו טעמי המצות ויהיה מוחש ערבותן כדבש למתוק. ואם לא שהיה כן כבר קודם החטא לא היה הכתוב מייעד אותנו על זה, כמאמר אין כל חדש תחת השמש (קהלת א', ט'), היינו כי לעתיד לא יחדש דבר רק יתוקנו כל הקלקולים אשר היו מסבת החטא (וכמו שנתבאר בחבורנו (קול יעקב קהלת)). אמנם מצות שבת עוד היא נשארת על צורתה הראשונה, היינו שמצות שבת עוד היא להתענג בתענוגים לאכול ולשתות וללבוש בגדי כבוד ולקבל שכר על זה, והטעם כי בשעה שחטא אדם הראשון עדיין היה השבת רק בכח ולא יצא אז אל הפועל.
ונסביר את הדברים על פי דמיון לסוחר אחד שהביא נתח סחורה יקרה עד מאד לעשות מלבושים לבנו הרך, ונתן כל הסחורה אל החייט הראשון ראשון שנגמר הביא אל העלם הזה ולבשו, ויהי הוא מתהלך בחוצות וברחובות להתהלל בהן ולהתפאר בהודם והדרם, פגע בו עלם אחד ודחפו אל מקום חמר ונשחתו כל בגדיו והוד פניהם קלקל, רק מלבוש אחד האחרון אשר עוד היה ביד הבעל מלאכה ולא יצא אל הפועל נשאר עומד ביפיו, וכשנגמר גם הוא הזהיר אותו אביו לאמר בני הזהר במלבוש הדר זה לבלי הכתם אותו, למען ישאר ביפיו והדרו, כי הוא לבדו יהיה לך לעד על כל הבגדים שאתה לבוש בהם כי כולם היו באותו יופי רק עבר עליהם איזה קלקול רע מלמעלה.
הנמשל כל ששת הימים נשתנו מסבת זוהמת הנחש לבלי יערב לנו מעשי המצות, ולבלתי יהיה מוחש אצלינו מה מנועם מתיקות ישרם וטובם, רק המלבוש המיוחד היינו יום השבת אשר עדיין היה בכח ולא יצא אל הפועל בעת שחטא אדם הראשון והיה אצל הבעל מלאכה הקדוש יתברך, ולכן אליו לא הגיע הפסד ונשאר עומד ביפיו ותארו הראשון, היינו שהמצות ערבות בו בעת עשייתן וטובות גם באחריתן.
וזהו דיוק מאמר שמור את יום השבת לקדשו (שהוא גם עתה באותה בחינה עצמה) כאשר צוך ה' אלהיך (דברים ה', י"ב) כלומר בצלמה ובתבניתה ולא נשתנית מאומה. וזהו צחות מאמר אך את שבתותי תשמורו ממש כאשר האב מבקש פני בנו הנזכר לעיל, אך את המלבוש הזה שמור לי, והטעם - כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני מקדשכם, וכביאור הילקוט בעולם הבא, כלומר הערבות במצות אשר אני מבטיח לעולם הבא, תוכל לקחת אות על זאת מיום השבת אשר כל נפש טהורה מבחנת זאת כמה נעמה מצוה זאת גם לחושים הגסים, והבן: