אור ברסלב

אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ

כי תצא

שופטים

חלק א

כי תצא למלחמה על אויביך כו' וראית בשביה אשת יפת תואר כו' ולקחת לך לאשה (כ"א, י'-י"א). גמרא: לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות (קידושין כ"ב, ב').

ומה מאד ראוי להתעורר בזה כי הדברים מורים אשר בעצם וראשונה היה ראוי לאסור יפת תואר רק מדאגה פן לא יוכל האדם לעמוד בנסיון. וקשה הדבר לאומרו כי כבר נאמר חלילה לך מעשות כדבר הזה כו' השופט כל הארץ לא יעשה משפט, כי אם היא אסורה היה לו להכתוב לאסור ומה גם איה מקומה הראשון לאסור אחרי שנאמר בכתוב כי היא מותרת, גם מאין נצמח העונש להוליד ממנה בן סורר ומורה.

אמנם דע כי כבר הארכנו למעלה (ריש פרשת מקץ) כי כמשפט הנהגת האדם עם יצרו כן תהיה הצלחתו נגד יצרי אחרים כי זה כלל גדול שכל מציאות הרע בעולם הוא רק מכח היצה"ר אשר ע"כ יוצרו קראו רע, וא"כ כמו שיש באדם עם יצרו ג' חלוקות, הא'. שהיצה"ר שופטן (ברכות ס"א, ב') והוא הוא המושל באדם ורודה בו. ב'. מי שלוחם עם יצרו והוא מתגבר עליו ומנצח אותו. ג'. מי שכבר השלים את יצרו עמו כמאמר ולבי חלל בקרבי (תהילים ק"ט, כ"ב) כמאמר וה' ישלם לך (משלי כ"ה, כ"ב) ובגמרא: ישלימנו לך (סוכה נ"ב) ולא ישמע עוד קול נוגש כל מאומה. ולעומת ג' חלוקות האלה מצאנו גם כן ג' חלוקות במעמדנו נגד האויבים, א'. שהאויב מושל בנו ורודה בנו, ב'. שנהיה לוחמים עמהם ומנצחים אותם כמו שהיה לאבותינו בימי דוד המלך ע"ה וכדומה, השלישי הכי נכבד למעלה מכלם מה שנאמר לא יתיצב איש לפניך כו' (יהושע א', ה') פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה (דברים י"א, כ"ה). ואלו הג' חלוקות מכוונות לעומת ג' חלוקי ההנהגות אשר אנחנו מתנהגים עם היצה"ר כי כאשר האויב לוחם עלינו וכובש אותנו ודאי גם היצה"ר כבר כבש אותנו ורודה בנו, וכאשר אנחנו לוחמים עם האויב ומנצחים אותו אז גם אנחנו עם היצה"ר לוחמים עמו ומנצחים אותו, וכאשר אנחנו צדיקים גמורים כמאמר צדיקים יצר טוב שופטן (ברכות ס"א, ב') מבלי מלחמה כל מאומה אז גם האויבים ישלימו אתנו מבלי מלחמה כלל, כמאמר הנ"ל לא יתיצב איש בפניכם.

ומעתה ענין היתר היפת תואר כך הוא כי הוא תלוי ועומד על אחד מב' החלוקות הטובות שזכרנו, כי בזמן שאנחנו צריכים להלחם עם יצרנו ועדיין יש לה יצה"ר יודע הקב"ה כי ודאי לא נוכל לעמוד נגד יצרנו בדבר הזה, לא כן אם נזכה להיות במדרגה של צדיקים גמורים שנאמר בהם לבי חלל בקרבי אין מהצורך להתיר לנו בחנם אחר כי אין בהם יצה"ר רק היצר טוב שופטן, אבל אחר כי הקב"ה ראה אותנו במדרגה פחותה שהיצר הרע יעמוד לנגדנו ונלחם בנו וינצח אותנו אז ההכרח להתיר את היפת תואר.

ומעתה יתבאר מאד המשך הדברים כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך כו' אשר כל זה הוא כשפת יתר כי די היה שיאמר כי תראה יפת תואר במלחמה וחשקת בה. אמנם המאמר בא להורות לפנינו טעם ההיתר, לאמר כי זה הוא רק מסבת שעדיין היצה"ר סוכן בכם, והעד כי הלא אתם צריכים להלחם עם האויב. ומעתה הלא לעינינו הוא כי הכתוב הטיל תנאי בדבר לאמר מתי אתיר לך זאת, רק בזמן כי תצא למלחמה על אויביך, לא כן כאשר תהיה במדרגה לא יתיצב איש לפניך אשר אז היה בידך לאות ולמופת כי אין לך יצה"ר כלל ודאי לא הייתי מתיר לך. וזהו לא דברה תורה - מאמר כי תצא למלחמה, כי אם נגד היצה"ר כי אז ודאי היצה"ר מצוי בלבך ומוכרח אנכי להתיר לך, אבל עכ"ז סופך להוליד בן סורר ומורה כי מדוע לא ראית להיות במדרגה שלמה, והענין נחמד ונעים.

חלק ב

והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה (כ"א, י"ד).

ראוי לעמוד על ההבדל בין חשק לחפץ כי תחלה אמר וחשקת בה ואח"כ אמר אם לא חפצת.

ונקדים לזה מאמר ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה (בראשית כ"ט, כ') והחוש מעיד ההיפך כי כאשר האדם אוהב ומשתוקק לאיזה דבר והזמן מעכבו מהשיגו יום לשנה יחשב. וכבר כתבנו בזה דברים נמרצים בספר קול יעקב על מאמר חי ה' שכבי עד הבוקר, עיי"ש.

ולפי הענין נאמר עתה בפנים אחרים. ונקדים מאמר שקר החן והבל היופי כו' (משלי ל"א, ל') דע כי יש בעולם ב' סוגי אהבה, אהבה חומריית ואהבה רוחניית ונפשיית והעדים הנאמנים עליהם כי האהבה החומריית אשר לגופות ב"א המה מבוהלות ודחופות פחז כמים למלאות תאותם ותשוקתם כי בפרוץ התאוה באדם לא ינוח ולא ישקוט בלתי אם כלה הדבר היום. לא כן האהבה הנפשיית כאשר יראה בעין שכלו כי ראוי לו להתעכב לא יצר לו כל מאומה על הפסק הזמן (וכמו שכתבנו מזה בקול יעקב שם) וכמו שיש ב' מיני אהבה אצל האוהב כן יש ב' סוגים אלה בהנאהב, יש נאהב מפאת חומרו ובנין גופו כמו יפת תואר וכדומה, ויש נאהב מפאת נפשו הטובה ורוחו הנדיבה, והוא סוג האהבה שאוהבים לאיש חכם וצדיק. והנה האהבה היקרה הזאת שהיא מנפש האוהב לנפש הנאהב ראוי לייחס האהבה אל הבעלים לאמר פלוני אוהב את פלוני, לא כן אם הגופים אוהבים זה את זה אין מן הראוי לייחד האהבה ולייחס אותה כ"א אל המשרתים, כי הגוף וכל נתחיו אינו עצם האדם כ"א משרתו ובאי כחו של הנפש, וזהו שקר החן והבל היופי, אבל אשה יראת ה' אז היא עצמה תתהלל בנפשה היקרה, והכפיל ואמר שקר החן והבל היופי להורות על הפועל ועל הנפעל היינו על האוהב ועל הנאהב, כי החן הוא מן האוהב הוא שקר כי אינו מנפשו רק מגופו וכן גם הנאהב אינו נאהב מנפשו רק מגופו יתוארו ושניהם שקר, ולכן הם מבוהלים ונחפזים כי אינם בטוחים בקיומם, לא כן האהבה הנפשיית הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו לכן המאמין לא יחוש.

והדמיון בזה לסוחר שהבטיח את אחד שיתן לו סחורה בהקפה כל מה שיצטרך, וכן נחם אותו וידבר על לבו ימים כבירים פעם בא אליו לקחת בגד פחות עבור משרתו ולא נתן לו בלא מעות, ויתפלא עליו לאמר הלא הבטחת אותי שתתן לי בהקפה, ויענה ויאמר לו: ראשונה תדע כי בגד זה אינו שלי כ"א של משרתי כי הוא קנה אותו להרויח בו, ועוד שנית כי אתה גם אתה אינך קונה בגד זה לעצמך כ"א בעבור משרתך ואולי יברח ממך עם הבגד ויקשה בעיניך לשלם בעד דבר הנאבד.

הנמשל האהבה מגוף האוהב אל גוף הנאהב מבוהלת נחפזת כי הוא רק בין משרתים וסופם להתרחק זמ"ז ע"כ הם צריכים למהר על ענינה בטרם יברח אחד מאת פני רעהו, משא"כ האהבה אשר אהב יעקב אבינו את רחל לא אהב את משרתיה רק יקר נפשה ומדותיה ומה מקום בזה אל חפזון, לכן ויהיו בעיניו כימים אחדים והטעם באהבתו אותה. והבן.

ובדבר ההבדל בין חשק ובין חפץ כבר מלתי אמורה בחלק הראשון על מאמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם (בראשית ל"ד, י"ח) כי מאמר חשק יסוב על בחינה רוחנית ונפשיית, כמ"ש רק באבותיך חשק ה' כו' (דברים י', ט"ו) ומאמר חפץ ישמש בו הכתוב ע"פ רוב על בחינה חומריית, וע"ז התחכם הנבל הזה ואמר אל אבינו יעקב ע"ה שכם בני חשקה נפשו בבתכם היינו כי הוא משתוקק להתדבק ביחוסי ארץ לקחת בת טובים לו לאשה, ורק בעבור שהיא בתכם חשקה נפשו בה לא בעבור יופי, ובא הכתוב ונתן מופת כי שקר בפיו, והעד - ולא אחר הנער לעשות הדבר, מזה יבחן כי חפץ בבת יעקב תאוה חומריית.

ומעתה דע כי בענין יפת תואר הנ"ל באין ספק יבוא היצה"ר ויפתח פתח לפני האדם לאמר הלא טובה היא לך מאשה ישראלית, כי היא בריה נפלאה היא תעשה חיל מפרי כפיה, תהיה בטוב כל הימים, ואתה תהיה פנוי לעבודת שמים, ואין לך תכלית טוב מזה, וזהו - וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה, כי היצר יבוא ויטעה אותך שהיא ראויה להביאה אל ביתך מצד חכמתה ושלמותה, לכן יעץ הכתוב ואמר שלא תהיה נחפז לדבר רק תתן מקום וזמן אל הדבר הזה, ואז יהיה בידך מופת אם הוא כדבריך ודאי ירף היצר ממך ולא ימהר עליך לבצע מעשיך, שנית כאשר תגביל זמן אל הדבר ותכניס אותה לביתך אז תעמוד על האמת כי אין בה המעלות אשר חשבת, כי לא תראה בה רק פחיתות, וע"ז נתן הכתוב מופת נאמן ואמר והיה אם לא חפצת בה פי' אם מתחלה לא היה חפץ תאווני רק חשק נפשיי ודאי ושלחתה לנפשה, כלה גרש תגרש אותה מביתך:

חלק ג

והיה אם לא חפצת בה. מדרש: הכתוב מבשרך שסופך לשנוא אותה (ספרי שם).

ראוי להתעורר על דברי הדרש הזה איככה הסבו פני המאמר על העתיד הלא מאמר אם חפצת מדבר מן העבר וכמו שנתבאר לפנינו.

אמנם דע כי יש סוגי מדרגות בין אנשים, בינוני ורשע גמור, והאף אמנם כי במעשה שניהם שוים, הנה במחשבתם המה רחוקים זה מזה מאד, כאמרם ז"ל בינוני זה וזה שופטן (ברכות ס"א, ב') כי גם אם ישמע ליצרו ישאר בלבו מורא ופחד וידאג על המעשה שבא לידו, ואולי היה משתוקק יותר שהיה לו יכולת לכבוש את יצרו אבל הרשע גמור שעליו אמרו רשעים גמורים יצר הרע שופטן בו נאמר כי רעתכי אז תעלוזי (ירמיה י"א, ט"ו) כי הוא מסכים על החטא בלב שלם. וזהו והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה (במדבר י"א, ד') לא כן הצדיקים כי אף שהיצר הרע לחם עמהם עכ"ז היו בוחרים יותר שינצחו הם את היצר הרע כי יודעים הם כי ברע הוא.

וזהו שהכתוב מבשר ואומר והיה אם לא חפצת בה, ר"ל אם אמת היה הדבר הזה כי מתחלה לא חפצת ולא היה לבך שלם עם היצה"ר להסכים עמו רק הוא התגבר עליך ולא היה בך לכבוש אותו, תדע בטח כי עתיד אתה לשנוא אותה ולהרחיקה מעל גבולך ותהיה אתה שלום וביתך שלום.

חלק ד

כי יהיה לאיש בן סורר ומורה (כ"א, י"ח).

הנה סמיכת הפרשה הזאת לפרשת יפת תואר מצאנו בדברי המלך החכם ע"ה משל נמרץ ע"ז והוא דלף טורד ביום סגריר ואשת מדינים נשתוה (משלי כ"ז, ט"ו).

באור הדברים כי יש ב' מיני רעות, אחד חבר שהוא רע בעת בואו ובעת הווייתו כל חולי וכל מדוה רח"ל, וכאשר יסורו ילכו מן האדם ישאר בטוב. ב'. אשה רעה והיא רעה חולה כי גם אם ישלחנה לנפשה לא תמוש רעה מביתו כי הוליד ממנה בנים בני שנואה ופריה שרף מעופף. וזהו שהמליץ ואמר דלף טורד ביום סגריר גם אחר שיתפזרו העבים ויכלא הגשם עכ"ז הדלף טורד בבית טפים טפים ממה שנשאר בנקבי הקורות, כן אשת מדנים השאיר אחריה ג"כ בנים סוררים.

חלק ה

ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא (כ"א, כ').

כתבנו בזה דברים נמרצים בחלק השלישי על מאמר (קדושים) לא תונו אותו, עי' שם ויהיה בפיך כדבש למתוק.

חלק ו

ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו (כ"א, כ"א).

בגמרא: אמר ר' יוסי הגלילי וכי מפני שאכל זה טרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם (סנהדרין ע"ב, א').

הנראה בענין שאלת ר' יוסי הגלילי וכי מפני כו' יביאוהו לב"ד מה לי בב"ד או שלא בב"ד.

והנראה כי ר' יוסי הגלילי שאל שתי שאלות, אחת על שהפליגו עליו משפט חרוץ כ"כ בעבור דבר קל. שנית מדוע יוציאוהו מתחת ידי אביו ואמו אשר התורה הקדושה נתנה רשות אל האב להכות את בנו וייסרהו למשפט כפי ראות עינו, ופה צוה הכתוב להביאו בב"ד ולמה אין רשות אל האב להמית את בנו להיותו סורר ומורה.

והנראה כי הדבר הזה כבר ביאר אותו החכם ע"ה במה שאמר יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך (משלי י"ט, י"ח)שפת היריעה לאמר כי ראוי לך לייסר בנך כאשר יש תקוה שע"י המכות יקח מוסר להטיב דרכו, כי על כל אלה הנה הוא בידך לעשות בו שפטים, מלבד אם כבר ידעת כי גם אם תכתוש אותו במכתש לא תסור אולתו ממנו ולא יעזוב את דרכו הרע, ויעלה בלבך להשחיתהו ולהמיתהו למען יוסרו אחרים כאשר יראו את משפטו, כמ"ש וכל העם ישמעו ויראו. ובאמת אין זה מחובת האב כי האב חייב ללמד להועיל לבנו, לא להמית את בנו לטובת הכלל, כי דברים כאלה נמסרים לב"ד ואל השופטים העומדים על הפקידים לגדור גדרים לטובת הכלל, וזהו - ואל המיתו אל תשא נפשך כי דין זה אינו שייך לך. וזהו מאמר ריה"ג וכי מפני שאכל טרטימר בשר יביאוהו לב"ד כו'. והנה על השאלה למה יומת מה עשה השיב תחלה כי הוא נידון על סופו, רק הלא ישאר קושיא מדוע צוה הכתוב להביאו לב"ד ומדוע לא יהיה ביד אביו להמיתו, לזה אמר עוד שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם כי יראו רבים וייראו, ואם כן אחר כי כל תכלית משפטו הוא מדברים הנוגעים אל הכלל לכן הוא נמסר לב"ד:

חלק ז

במסורה: ג' פעמים תועה והנה תועה בשדה (בראשית ל"ז, ט"ו) או חמורו תועה (שמות כ"ג, ד') אדם תועה מדרך השכל (משלי כ"א, ט"ז).

באור זה כי שלש הנה הסבות המביאות את האדם לחטוא לאלהיו. א'. רבוי נכסים וזה נקרא פזור הנפש. ב'. מזג רע בחומריותו ובהרכבתו שהוא נוטה במזג חומרו אל מדות רעות. ג'. אשר מינות נזרקה בו והוא חולי השכל שאמרו בזה שאני מינות דמשכי (ע"ז כ"ז, ב') כי הם יוצאים מן הלב רע. ועל הא' אמר והנה תועה בשדה ברבוי עסקיו ומלאכתו בשדה. ב' או חמורו תועה בהרכבת חומריותו. ג' אדם תועה מדרך השכל ולכן תועה ג' מלא והשנים חסרים, כי השלישי הזה כמעט אין תרופה למכתו, גם סכנה אל השומעים דבריו כי השומע ישמע ויקבל דבריו כי ידבר חלקלקות ובחלק שפתיו ידיח רבים מן ההמוניים ולא ינצל ממנו בלתי לב מלא אהבת ה', כמאמר חכמינו ז"ל מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק (סוכה מ"ו). וזהו שנאמר על הנביא שקר כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלהיכם בכל לבבכם כו' (דברים י"ג, ד').

והדמיון בזה לסוחר היה לו משולח והתנה עמו שלא יקנה לעצמו מאומה בלא ידיעתו, פעם עלה בלבו לנסות אותו ושלח אליו בדרך הסתר איזה מציאה באם יקנה אותו ירויח בה הרבה, וכאשר יעמוד על המקח ולא יקנה ודאי איש נאמן הוא כי מטוב אדוניו אינו יכול להוציא והוא עצמו אין בידו מאומה לתת מחירה:

חלק ח

כי יקרא קן צפור לפניך כו' למען ייטב לך והארכת ימים (כב, ו-ז). גמרא: בעולם שכולו טוב בעולם שכולו ארוך (חולין קמ"ב).

באור הדרש הזה כך הוא, ונקדים מאמר דוד המלך ע"ה הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא (תהלים ל"ט, ה') אשר המפרשים ז"ל בארו מאמר ומדת ימי שהוא נרדף למאמר קצי והוא כפל דברים במלות שונות, אבל לדעתי אין בזה כפל דברים, כי הנה האדם שהוא הולך צדקות ונוהג בחכמה הימים שהוא חי על פני האדמה טובים וערבים לו מאד, כמאמר יפה שעה אתת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב (אבות) וכאשר התמכר אל הרע הלא נבחר לו מות מחיים. ממש על דרך הנוסע על יריד אם יצליח שמה בעסקיו גם אם יעמוד היריד כמה ימים עכ"ז יהיו בעיניו כימים אחדים וכזמן מועט, כי הוא חפץ ברבויים, לא כן כאשר יהיה יגיעו לריק ויפסיד גם הוצאות הדרך אז הדבר בהיפך גם אם יעמוד היריד ימים לא כבירים עכ"ז יהיו רבים וארוכים בעיניו כמאמר חז"ל (ויקרא רבה י"ט) ימים הרבים ימים של צער רבים הם. וזה דרך צדיקים שלא יאמינו בעצמם כי טובים וישרים הם כמאמר ואפילו כל העולם אומרים עליך צדיק אתה היה בעיניך כרשע (נדה ל', ב') ודוד המלך ע"ה אמר לולא האמנתי כו' (תהלים כ"ז, י"ג). ז"ש ומדת ימי מה היא אדעה מה תארם אם טובים הם יהיו כמה שיהיו עכ"ז לימים קצרים נחשבו לו, ואם רעים הם הלא המה ארוכים יותר מדאי.

ומעתה אין במאמר ומדת ימי אותה הבקשה אשר במאמר הודיעני ה' קצי, כי במאמר זה בקש לדעת מספר הימים אשר לו על פני האדמה, ובמאמר ומדת ימי מה היא בקש בקשה שניה שידע מהות המספר הזה אם טוב ואם רע למען אדעה מה חדל אני, כי אם מספר ימי טוב ומוצלח לי בעוה"ז אדעה מה חדל אני מן הטוב הנשגב כאשר אסע מן היריד היקר הזה, ואם מספר הימים אשר לי פה המה ימי הרעה אדעה כי בהפרדי מהם תמוש הרעה מעל פניו אהיה נחדל מן הסכנה כמאמר שם רשעים חדלו רוגז (גם) ושם ינוחו יגיע כח (איוב ג', י"ז) וא"כ אדעה מה חדל אני או מה שהרשעים נחדלים ממנו במותם או מה שהצדיקים נחדלים ממנו.

וזהו ענין הב' ברכות למען ייטב לך והארכת ימים, לאמר כאשר ייטב לך מספר ימי חייך, אז - והארכת ימים גם כן, למען תשיג טובה הרבה ע"י אריכות ימים, לא כן אם אריכות ימים לא ייטב לך והקוצר בהם משובח אז יהיה בעולם שכולו טוב וכולו ארוך:

ודע כי כל ההויות כרחבם כן ארכם כל שיש לו קץ ברחבו יש קץ לארכו וארכו הוא זמן הוייתו, כמאמר אורך ימים - והארכת ימים, והרוחב הוא גבול הוייתו כפי הוייתו עתה הגזלן רחב בגבול הוייתו ועשרו ורחבו עשק מן הנגזל א"כ מעלת הרשע בגבול רחבו שהוא מכניע את אחרים עד אפס מקום אל עני ונכה רוח כי אם היה מתפרנס מעמל ידו באיזה עסק וירויח זאת אין לה גבול ידוע שיהיה צר לאחרים, לא כן העסק אשר בחר לו בעושק וגזל בדבר זה הוא בעל גבול הרבה מאד והגבולות ידועות כי מה שנחסר אצל העשוק נתוסף אצל העושק ואחר שיש לו גבול ידוע ברוחב תחת כן יהיה לו ג"כ גבול באורך כי לא לעולם חוסן, לא כן מעלת הצדיק אשר גם אל מכבדיו מעלה אל הנותנים לו כבוד וא"כ ברחבו אינו מחסר את אחרים, ועוד בהיפך מביא ברכה אל בתיהם כן לארכו אין גבול לתורתם וצדקתו העומדות לעד:

חלק ט

לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' כו' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את בלעם כו' (כ"ג, ה').

הוסיף טעם שני לאמר כי אין לו התנצלות אולי לא היה בכחו להספיק גם לאחרים, או אולי היה זה ממדת קמצנותו, ע"ז אמר הלא ראה נא כי שכר עליך את בלעם בן בעור ועל עסק זה היה לו הוצאות, וגם על דבר שאינו רק ספק כמו שאמר אולי אוכל נכה בו:

חלק י

ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה (כ"ג, ו').

הנה מאמר זה נראה פה אך למותר, כי אין כאן מקום לדבר מה היה סופם מקללות בלעם רק להגיד הטעם של אזהרת לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' על דבר אשר לא קדמו כו' וזה יספיק לטעם על האזהרה הזאת, ומה ראה הכתוב לסיים עוד ולא אבה כו' ויהפוך כו'.

והנראה בזה על דרך דמיון לסוחר נוסע בדרך עם סחורתו מלייפציג ויהי הוא בא אל מקום שלא היה יכול לעבור שם מפני הסכנה ויט אל המלון וילן שם, ויהי בבקר ויקם וילך לתת מספוא לחמוריו והנה אין עוד כל המרכבה עם הסחורה ועם הסוסים כי גנבים באו ונגנבו כל אשר היה לו שמה, ויבך בכי גדול במר נפש מאד ויאמר אל לבו עתה אקום אשא את רגלי ללכת אל ביתי, ויהי כאשר הלך משם ב' וג' פרסאות וישא את עיניו וירא כי מרכבתו הולכת על הדרך הזה ע"י בעל עגלה אחד וירץ אחריו וישיגהו, והגנב הכיר גם את הסוחר ונתן לו בחזרה את העגלה עם הסחורות ויהי כמחריש, וכאשר ראה הגנב את טוב לבו של הסוחר הרהיבה נפשו עוז ופער פיו ותבע ממנו את שכרו כמה יגיעות היו לפניו בטרם עבר בין הגזרים האלה, אז הרים ידו עליו והכהו על הלחי הלא גנב אתה וכי לטובתי עשית את אשר עשית הלא אתה עשית מעשה גנב, ואם העליון ברחמיו השיב לי ההיזק אבל אתה מה לך איפוא לתבוע שכר על זאת.

הנמשל בלק שכר את בלעם שיקלל את ישראל והקב"ה עשה מן הקללות ברכות, וא"כ יהיה לו מקום תקוה כי ראוי הוא לשלם לו גמולו הטוב שעל ידו באו ברכות לישראל, לזה אמר הכתוב כי לא כן הדברים רק לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' על דבר כו' ואשר שכר עליך את בלעם כו' ושלא תחשוב ותאמר כי עי"כ הלא נתברכו ישראל בכמה ברכות ע"ז אמר ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, אבל הוא בא רק כגנב:

חלק יא

כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע (כ"ג, י').

בעמדי לבשר צדק בקהל רב בימים הנוראים אמרתי בזה על דרך מוסר השכל, כי בימים האלה צריך האדם לשום לב כי ההבדל בין צדיק גדול ובין קטן הוא בחינת יראתו הגדולה שהוא ירא חטא כאמרם ז"ל ניקום מקמיה דגבר דחיל חטאין הוא (שבת ל"א, ב') ולא כן שאר החכמים לא היו יראי חטא ח"ו. אבל דע כי יש אדם שוקל חטאים לפי חומרתם ועברתם כן יראתם, והם ארבעה חלוקי כפרה אשר זכרו חז"ל וכל שיהיה צדיק יותר תגדל יותר יראתו וישקול הקלות כחמורות, והקל ישקול בהיפך כי הוא ישקול החמורות לקלות.

אבל כל זה הוא בעת שלום אבל בעת הדין והמשפט מחוייב כל אחד לגור ולפחוד מן הקלות כמוראו ופחדו על החמורות. ממש על דרך אחד בא וקבע לו דירה בעיר שאין לו בה גואל וקרוב והיה מתיירא מכלם לבד מהמוני בני אדם מדלת העם שאין לאל ידם לעשות עמו רעה, מהמונם לא יחת, פעם היה לו מקרה עם חבירו ותבע אותו אל האסיפה הנה בתוך משך ימי דינו היה מכניע את עצמו בפני כלם אם דל ואם עשיר, לאמר גם כי זה הוא פחות הערך עכ"ז יכול הוא להיות מן העודפים במחייבים על המזכים להכריע דינו לרעה והצטרפותו לבד די והותר.

כן החודש הזה מזלו מאזנים כי בו שוקלים המצות והעבירות וא"כ גם הקלה שבקלות תוכל להכריע המאזנים לדון אותו לחוב ח"ו.

וזהו כי תצא מחנה על אויביך נגד הס"מ וסייעתו ונשמרת מכל דבר רע וזהו מאמר למה אירא בימי רע עון עקבי יסבני (תהלים מ"ט, ו') לרמז שבימי הדין יהיו שוקלים הקלות כחמורות:

חלק יב

לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלוקיך לכל נדר כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם (כ"ג, י"ט). ובגמ': גם שניהם לרבות שינוייהן (בבא קמא ס"ה, ב').

וראוי להבין איככה הוציאו ז"ל ממאמר גם שניהם שינוייהן. והנראה כי הנה כאשר נחקור על טעם האזהרה הזאת יש למצוא ב' טעמים, אחד כי ע"כ אסרו הכתוב בעבור שהוא חלופי תועבה, ב'. מקום לומר בטעם האסור על החלופים ג"כ לא בעבור היותם חלופי תועבה רק תועבה מצד עצמם, כי אחר אשר התמכרה אל הרע והפקירה עצמה לזנות א"כ לבה רחוק מה' יתברך ומה לה איפוא להתנדב נדבות לה' הלא אינה רק להתפאר ולהתגדר. והנ"מ כי לטעם הראשון הנה האתנן והזנות שנאה אחת לפני המקום, בלתי האתנן תועבה בעבור שהוא מסבת תזנותיה. לא כן לטעם השני הוא שתי תועבות כי כמו שתזנותה תועבה בעיני הקב"ה כן נדריה תועבות ה'.

וזהו כי תועבת ה' גם שניהם ר"ל כמו שזה מאוס בעיני המקום כן זה מאוס כמאמר זבח רשעים תועבת ה' (משלי ט"ו, ח'). וההבדל אם נשתנה האתנן לדבר אחר, כי לטעם הראשון היה מותר, משא"כ לפי הטעם השני הלא הוא תועבה בפני עצמו וא"כ ממאמר גם שניהם שהוראתו שגם הנדבה מאוס לפני המקום יפה נלמד מכללו שגם שינוייהן בכלל האסור. והבן:

חלק יג

לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר כו' למען יברכך ה' אלהיך בכל משלח ידך (כ"ג, כ'-כ"א).

מה מאד ראוי להתעורר על מאמר לא תשיך שהוא פועל יוצא לשני, אשר ע"כ בארו חז"ל כי מקרא זה על הלוה נאמר ומאמר את כספך לא תתן לו בנשך (ויקרא כ"ה, ל"ז) נאמר במלוה ודברי תורה כפטיש כו'.

והקרוב לומר כי בא הכתוב להזהיר את האדם על ענין גדול, כי כבר יזדמן שיעבור האדם עבירה כפולה ומכופלת, היינו שימכור אל הלוקח ביוקר והלוקח הוא חנוני ויהיה מוכרח גם הוא למכור לאחרים ביוקר גדול. בכדי שיספיק לו על הריוח שנתן לו וגם על פרנסת עצמו. וזהו שהזהיר הכתוב לא תשיך לאחיך פי' לא תגרום אל אחיך שישיך, וזהו - כל דבר אשר ישך, וזהו למען יברכך ה' בכל משלח ידך כו', כי כאשר תייקר השער תרויח אתה במעט תבואה מה שראוי להרויח בהרבה, הלא טוב טוב לך לתת בשער הזול והקב"ה יתן לך הרבה תבואה ותרויח הרבה גם בשער הזול:

חלק יד

כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו כו' מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך (כ"ג, כ"ב-כ"ד).

באור זה בהקדים מאמר שובה ישראל כו' קחו עמכם דברים ושובו אל ה' כו' ונשלמה פרים שפתינו (הושע י"ד, ב'-ג') והוא מאמר סתום כי אין תשלומי הפרים בשפתים רק בידים.

אמנם הנראה במאמר כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך כו' כי הוא בא להביננו מדוע ידרוש הקב"ה מאת הנודר וכי דבר חוב הוא הלא אינו רק הבטחה לתת מתנה, וגם בבני אדם כאשר יבטיח לתת מתנה לרעהו ואח"כ לא יתן לו האם ידרשהו ממנו כמו חוב גמור.

אמנם דע כי הדבור אשר למטה בבני אדם אין הדבור כ"א הכנה אל המעשה, אבל למעלה פועל הדבור כמו המעשה כמאמר חכמינו ז"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט (קידושין כ"ח, ב'). וזהו ענין נודרים בעת צרה למען יגן עליהם המאמר והקבלה כאלו עשו הדבר בפועל, כאשר מצאנו בר' זירא בימי ר' זירא גזור גזרה כו' אמר להו ר' זירא נקבליה עלן ולכי בטל הגזירה נתענה התענית שנאמר כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות כו' נשמעו דבריך (דניאל י', י"ב) (תענית ח', ב') ואם הדבר כן אולי יקשה בעיניך מדוע יגדל החיוב לשלם הנדר. אמנם התשובה היא להשלים דבר פיו כאלו לוה מאחד חפץ יקר והוא נתן אותו מתנה אל אחד מן השרים ואח"כ יבואו הבעלים לתבוע ממנו את החפץ והמלוה יזמין אותו ביד חזקה לדון בדבר לפני השר הנ"ל שישלם לו מחיר החפץ או ישיב לידו החפץ עצמו, ודאי יעשה השר כל הנגישות שישלם לו גם כי זה היה בעבור המתנה הנזכר, עכ"ז מה שנתן נתן ומה שלוה מזה הוא חייב לחזור ולשלם.

הנמשל זה הנודר היה בעת צרה ולוה מן הדבור ונתן מתנה אל הקב"ה לפייס הדין שלמעלה והשלים החוב ואח"כ יש עליו חוב להשלים דבורו כמאמר לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה.

וזהו שובה ישראל כו' וכי תאמר אין בידי עתה להביא קרבנות הראויות לכפר משיב הנביא ואמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ויהיה נחשב בתשלומים גמורים כי הדבור ישלים בעבורכם עד שתוכלו לומר כל תשא עון וקח טוב. ולא תאמרו כי עוד לא יהיה מן הצורך להביא הקרבנות בפועל דעו כי לא כן הדברים כי אח"כ מהצורך אלינו - ונשלמה פרים שפתינו, ר"ל להשלים מה שנתחייבו שפתינו.

וזהו כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך כו'. וכי תאמר הלא מתנה הבטחתי אבל חוב לא נתחייבתי ואין מהראוי לדרוש אותו ממני, לזה ביאר ואמר כי גם עתה כדבריך כן הוא כי אלי אין עליך חוב כל מאומה כ"א אתה חייב להשלים פעולת הדבור. וזהו מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך, פי' כי אצל הקב"ה נשלם דבר הנדבה בדברים אשר דברת בפיך ועתה הלא נשאר עליך חוב להשלים הדבור שלא תהיה שקרן. (ועוד לנו בזה דברים יקרים תמצאם למעלה (פרשת נשא) על מאמר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר כו').

חלק טו

כי תשה ברעך משאת מאומה כו' השב תשיב לו את העבוט כו' (כ"ד, י'-י"ג).

עיין למעלה על מאמר אלהים לא תקלל כו' וינעם לך:

חלק טז

לא תעשק שכיר עני ואביון כו' כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא (כ"ד, י"ד-ט"ו).

ענין נשיאות נפשו שאמר מוסב על בקשת העני מאתו יתברך שיזמין לו מי שיצטרך שיעשה מלאכה אצלו ויהיה לו שכר מלאכתו לפרנסתו, והקב"ה האזין תפלתו והזמין לו האיש הזה שהוא צריך לשכור פועלים, כאשר לא ישלם לו שכרו הוא סותר בזה את המענה אשר ענהו ה'.

וזהו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא, כמה התפלל תחלה שיתגלגל מחסורו על ידך ועתה יהיה בך רק חטא כי הקב"ה האזין הקשיב קריאתו ואתה תהרסנו.

חלק יז

כי תקצר קצירך בשדה ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו כו' למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך (כ"ד, י"ט).

באור הדבר כי כבר ידענו כי קשים מזונותיו של אדם כו' (פסחים קי"ח, א') כי יש לאדם כמה מקטרגים ואינם מניחים לתת לו שפעתו כש"כ להרבות לו סבות רבות להרבות הצלחתו, די לו אם יזכה להניח ברכה אחת אל ביתו במו"מ אחד, ואין טענה לברכו ביתר שאת גם בשארי עסקים שתאחז ידו בהם כ"א מדאגה אולי פעם יאבד ממנו או ישכח, לכן יהיה הכרח להצליחו בכמה סוגי מו"מ ומה שיחסר לו בזה יתמלא לו בזה ויהיה הכרח להשפיע לו טובה הרבה כי השכחה אין לה שיעור. לכן נדיב נדיבות יעץ כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו כו' למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך בכל סוגי מו"מ אשר תעסוק בהם:

חלק יח

כי ישבו אחים יחדו כו' יבמה יבוא עליה כו' ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו כו' ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי וקראו לו זקני עירו כו' לא חפצתי לקחתה כו' (כ"ה, ה'-ח').

ויש להעיר בזה א'. מ"ש ואם לא יחפוץ כו' מן התימא הוא מה נשתנה מצוה זו מכל מצות שבתורה שלא נתנה בהם הבחירה לאדם. ב'. מאן יבמי להקים כו' לא אבה יבמי וקשה כפלי המלות. ג'. מדוע שינה הכתוב ואמר אצל היבם לא חפצתי לקחתה ואצל היבמה ואמרה כו' לא אבה יבמי.

והענין הוא עם המבואר אשר תכלית המצוה היא זכות המחשבה וטהרת הלב שיכוון בה האדם אך לעשות נחת רוח ליוצרושפת היריעה וידענו כי הדבר הערב אל גוף האדם יכבד עליו לכוון רצונו ומחשבתו בלתי לה' לבדו, משא"כ במצוה הנוגדת אל טבע הגוף מהנקל אל האדם לעשותם בכוונה רצויה אך לשם ה' וכאמרם ז"ל בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות יבום קודמת למצות חליצה עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום (בכורות י"ג). ומעתה מה שכתבה תוה"ק ואם לא יחפץ כו' איננו על דרך ברירה ח"ו אך זאת היתה מחכמתו יתברך עם השקפתו יצרי לב האדם כי יהיה כבד עליו לקיימה על שלמותה ע"כ מצא את לבבו להקל מעליו בחליצה.

ודע כי מצוה זו מתוארה ע"ש יבום והוא באם לב האדם המייבם תמים עמו לעשותה למען להקים לאחיו שם בישראל. לא כן באם יגרע כח ההוא ממנו וילוה אליו כח המתאוה אז מתוארה ע"ש לקיחה על דרך הכתוב כי יקח איש אשה.

ובזה נבוא אל באור הכתובים, כי ישבו אחים כו' יבמה יבוא כו' ולקחה כו' ויבמה. רמזה תוה"ק במלת ויבמה אשר מגמתו לא יהיה בלתי ליבמה ולקיים המצוה. וע"ז אמר ואם לא יחפוץ כו' ר"ל לא על דרך הממאן ח"ו במצות ה' רק הוא ירא על עצמו פן יפגע בה על דרך לקוחין. וזהו שאמרה אל הזקנים מאן יבמי כו' כלומר על שאינו בבחינה זו שיהיה מכוון אך להקים לאחיו כו', ע"כ לא אבה יבמי מדאגה הנ"ל:

חלק יט

לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה (כ"ה, י"ד). מדרש: אם עשית כן לא יהיה לך מה לישא ומה ליתן ומה ליקח ומה למכור (ויקרא רבה פרשה ט"ו, ז').

והענין בזה על דרך מאמר החכם ע"ה אל תקנא באיש חמס ואל תבחר בכל דרכיו וכו' מארת ה' בבית רשע ונוה צדיקים יברך (משלי ג', ל"א-ל"ג). דע כי כבר מקובל אצלנו כי כל אדם נוצר וסבת פרנסתו עמו כמאמר חז"ל זכר (זה) ככרו בידו (נדה ל"א, ב') וברכות לראש משביר לחלק אחד לכל מחסורו אשר יחסר לו כמאמר שתה מים מבורך כו' יפוצו מעינותיך חוצה (משלי ה', ט"ו) ר"ל כי יש לאל ידך שיתהנו גם אחרים מברכתך כי ירחיב ה' את גבולך. וע"ד כלל נקראת הברכה ע"ש בית כמו הגידי לי מה יש לך בבית (מלכים ב' ד', ב') ובלשון חכמים ברכת הבית. וההבדל בין הצדיק ובין הרשע כי הצדיק מתפרנס מביתו היינו ממה שחננו ה' יתברך לא כן הרשעים העוזבים מקור מים חיים והם ממשיכים ברכתם ופרנסתם ממה שחנן ה' לאחרים לגזול ולחמוס ולעשוק כמאמר אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים כו' (ירמיה ב', י"ג) ובדבר הזה הלא חלק ברכה שלהם נעזב ואין משלהם בביתם מאומה כמאמר עוד האש בית רשע אוצרות רשע כו' (מיכה ו', י') כי כאשר הם נהנים משל אחרים הלא שלהם נעזב מהשפעת הבורא יתברך ובזה אמרו איזהו עשיר השמח בחלקו (אבות) פי' ממה שחננו ה' לא מחלקי חבריו. והדמיון בזה לב' אחים ירשו מאביהם בית והון, אחד מהם מייסד פרנסתו בביתו זורע השדות ומתקן הכרמים, והשני מניח את הכל ומשים לבו לעסוק בעסקים נושא את רגליו להרחיק נדוד להביא ממרחק לחמו, והאיש הזה בזמן שהוא מצליח בעסקיו יתפרנס בריוח, אבל אם מסבת דבר מן הדברים המתגלגלים לא יוכל לעבור במעברות לא יוכל לצאת ולבוא אל מקומות המסחר וילך וישוב לביתו ושדותיו, עליו נאמר על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כלו קמשונים כו' (משלי כ"ד, ל'-ל"א) והוא קרח מכאן ומכאן ואין בידו מאומה.

הנמשל כבר נתבאר, וזהו שאמר אל תקנא באיש חמס ואל תבחר בכל דרכיו להתפרנס מאת אחרים כי עי"כ יהיה ביתו ופרנסתו הראוי לו מאת ה' תהיה עזובה שכולה וביתו יהיה ריקם מכל ולא ישוב אליה עוד, וזהו מארת ה' בבית רשע, אבל - ונוה צדיקים יברך, כמאמר הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד.

וזהו שדרשו לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה אם עשית כן לא יהיה לך, פי' אם תאבה להתפרנס ממה שתעשוק את אחרים לחסר מהם חלקם אז לא יהיה לך ברכה בביתך היינו הברכה הראויה אל כל אדם בפרט, וזהו אם עשית כן לא יהיה לך ורצונם לפרש מלת לך שהוא כשפת יתר לומר גם כי תשיג מאומה עכ"ז לא לך יהיה מזה דבר:

עוד יתכן בזה על דרך מאמר דוד המלך ע"ה היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון כו' (תהלים קכ"ה, ד'-ה'). באור הדברים, דע כי כמו אשר טבע בני אדם להרחיק מאצלם מביתם וחומותם כל הזבלים והאשפות כי הם שנואים ובזויים בעיני הרואה וההכרח לנקות הבית מכל טינופת ואשפה שיזדמן בו אל מקום שאין בני אדם עוברים שמה, כן כל עמל ואון ותועבה וטומאה ראה ה' יתברך ברחמיו להרחיקהו מעל גבול נפשנו ותקותנו חזקה כי עוד ימים יבואו והרשעה כלה כעשן תכלה והאלילים כליל יחלוף. וכמו אשר משפט בעל הבית להחזיק בביתו כלי מיוחד או מקום מיוחד לאסוף שמה כל אשפות הבית וכל דבר נבזה ונמאס עד אשר יתאסף הרבה אז יוליכו אותו ויוציאוהו מחוץ לעיר.

כן משפטו יתברך שיש לו בעולם מקומות מיוחדות שיתאספו שמה כל עול וכל תועבה והם הרשעים הגמורים אשר העתיקם ה' כצאן טבחה ואליהם יאסף כל רע ואיש צדיק אם יקרה לו מקרה בלתי טהור ימסרהו ה' ביד רשע גמור למען ימצה ישתה כל הרע אשר בו אם בדבר הרכוש ואם בעניני הכבוד ואז ישאר הצדיק נקי מהרע והרשע ישא את עונו על עצמותיו כמאמר ונשא השעיר עליו את כל עונותם (ויקרא ט"ז, כ"ב) (עי' ילקוט במקומו) והוא בטוח על זה כי יבוא יומו ויובל לקבר עם כל הרע כמאמר וקראו להם גבול רשעה והעם אשר זעם ה' עד עולם (מלאכי א', ד'). ממש כמו מקום האשפה אשר משם יובל למקום מגונה ושמם מעולם, וזהו וקראו להם גבול רשעה ר"ל המקום המיוחד להם. וזהו שאמר והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון והם ימוצו ממנו כל הרע המדובק בנפשו למען שלום יהיה על ישראל היינו שיהיו מנוקים מכל רע.

וזהו מאמר כי נמצאו בעמי רשעים ישור כו' על כן גדלו ויעשירו שמנו עשתו (ירמיה ה', כ"ז-כ"ח). באור הדברים על דרך מאמר דוד המלך ע"ה אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו' והיה כעץ שתול על פלגי מים כו' ועלהו לא יבול כו' לא כן הרשעים כי אם כמוץ כו' (תהלים א', א'-ו'). והרצון בזה כי ההבדל בין אכילת הצדיק לאכילת הרשע כי הצדיק אוכל לשובע נפשו למען ילך בכח ההוא ללמוד ולעבוד עבודת הקודש שעליו וא"כ פעולת אכילתו הוא ענין נעתק אל הנפש לדברים שבקדושה, וא"כ כמו עבודתו וצדקתו עומדת לעד, כן הסבה אל עבודתו גם היא קיימת, כי קיים מאמר בכל דרכיך דעהו (משלי ג', ו') עד שתוכל לתאר סעודת ת"ח עץ חיים למחזיקים בה, לא כן אכילת הרשע כי כל עסקיו וסעודותיו נעתקות אל הגוף ויחדו יסופו תזרם ורוח תשאם.

וזה שאמר על הצדיק והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו בכל משך זמן הוייתו הוא עושה פירות לתורה ולתעודה, ועוד גם זאת ועלהו לא יבול היא מליצה נשגבה על הדברים שהוא עוסק להברות את גופו להיות שומר לפרי גם ע"ז לא יקופח שכרו רק וכל אשר יעשה יצליח לא כן הרשעים כי אם כמוץ כו', כלומר כי בהם ומהם לא יצא צמח יעשה קמח והמה רק כמוץ ואין ביניהם זרעונים לעשות פרי תבואה, וסופם שיהיו נעתקים לחרפות ולדראון עולם. וזהו כי נמצאו בעמי רשעים כו' על כן שמנו עשתו שיהיה כח בידם להפיק זממם הרעה. סוף דבר כי על הרשע יסוב מליצת מאמר כלי המחזיק קללה אשר אליו נאספים ונקבצים כל רע, וזהו מארת ה' בבית רשע ומאמר בבית רשע הוא ממש כענין מאמר וקראו להם גבול רשעה. וכמו שנתבאר:

חלק כ

במדרש: אמר ר' ברכיה בשם ר' אבא כתיב האזכה במאזני רשע (מיכה ו', י"א) אפשר כן שיהיה דור שמדותיו של שקר זוכה, אלא ובכיס אבני מרמה אמר ר' לוי אף משה רמזה להם לישראל בתורה לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה (רות פרשה א', ב').

והמאמר סתום במה נתיישבה קושיית המדרש אפשר כן שדור שמדותיו שקר זוכה ומה זו תשובה אלא ובכיס אבני מרמה, הלא בזה עוד הגדיל מדורת הקושיא.

ויפה אמר בזה ידידי הרב מו"ה אליהו מ"ץ דפה נ"י כי הם המציאו להם צד היתר במאזני רשע כי המחיר אשר יתן הקונה אינו כסף טהור רק כסף סוגי משקלי רמיה וא"כ אחר שהוא מקבל מידו מחיר כזה מה אשמתו עתה במה שיתן לו סחורתו במאזני רשע. ובאמת ע"פ דין תורתנו הקדושה גם זה אסור וזהו האזכה במאזני רשע אפשר כן שדור שמדותיו של שקר זוכה, אלא ובכיס אבני מרמה כי המטבע אשר נתנו אל כיסם לא היה זה שוקל אלא באבני מרמה וא"כ לדעתם לא היה בזה און וחטא כל מאומה.

וזהו אמר ריש לקיש אף משה רמזה להם לישראל בתורה לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה אתה תן לו איפה צדק והוא יתן לך לכיסך שקלים צודקים וכל רמיה לא יהיה בידכם. והבן:

חלק כא

במדרש: כי לוית חן הם לראשך (משלי א', ט'). לראשיותך כיצד אדם בן תורה בשעה שהוא מזקין הכל באים ומסבבים אותו ושואלים אותו דברי תורה כו' (פרשה ו', י"ג).

באור זה!

דע כי העוסק בהשגת תאות עוה"ז אפשר כי יפעול טוב לכל אבריו שיהיו דשנים ורעננים מלובשים בהוד יפים, רק ראשו היינו משכן החכמה והמדע ישיגו נגע וקלון כי ראשו יהיה ריק מלהשכיל. אמנם העוסק כל ימיו בתורה וחכמה אפשר אשר כל אבריו לא ישיגו מאומה מן הטוב ע"י עסק החכמה ויהיו דלים וערומים כל ימיהם אבל ראשו ימלא חכמה ותבונה ויהיה מלא ברכת ה' תורה וחכמה ודעת קדושים. וההבדל כאשר יגיעו ימי הרעה היינו ימי הזקנה אז יחלשו כל האברים מסבת הזקנה אבל ראשו ושכלו ימלא תפארת חן וכבוד ועוז בחכמה ותבונה ודעת, ואז גם כל האברים יקחו ערבותם מן החכמה אשר בראשו. ומעתה הנה רבותינו ז"ל לא הוציאו המקרא מפשוטו, כי לוית חן הם לראשך לראש האדם וזה יתברר לך לראשיותך לעת זקנתך אשר אז כל האברים יהיו רשים ודלים וראשך יתגדל ויתהדר מחכמתו ותבונתו שנתמלא מנעוריו.

חלק כב

והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב כו' לא תשכח (כ"ה, י"ט).

כתבנו בבאור מאמר זה דברים נמרצים בפרשת פנחס על מאמר המדרש כשם שהקב"ה מתעסק לספר בשבחן של צדיקים לפרסם בעולם כו'.

תוכן העניינים

אהל יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה