אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
כי תבוא
חלק א
והיה כי תבוא אל הארץ גו' ולקחת מראשית כל פרי האדמה גו' ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו (כ"ו, א'-ג').
ולבוא אל באור הענין נזכיר מאמרו יתברך אל משה זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור (דברים ל"ד, ד'). והדברים צריכים טעם במה ואיך נתפייס משה במה שהראה לו הלא עוד יותר ידאב לבו.
אמנם דע כי כבר מקובל אצלנו כי סגולת ארץ ישראל כפולה ומכופלת, מוצלחת לגוף ומוצלחת לנפש, כמו שנשתבחה בשבח שבעת המינים לכלכל בהן בחיי הגופות כן היא מוצלחת אל הנפשות להשביע אותם צחצחות למלאות צדק ומשפט ומישרים, כי אוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנ"ח, ב') ומקדש ומכפר, העם היושב בה נשוא עון ואיש אשר כברכתו וחפצו מצאה ידו מברכת ה' באין מחסור כל דבר מאשר שאלו עיניו. וההכרעה על הדבר הזה אשר כל עיקרה ושבחה של א"י אל סגולת השלמות וחיי הנפשות כנועם ה', כי הלא תראה ותבחון אשר לפי בחינת מעלת החמריית אשר אל הגופות הלא נחלו כל השבטים העיקר והבחיר אשר בשבטים הוא שבט הלוי לקח הפחות והגרוע כי לא לקח רק התמצית אבל אם עיקר שבחה מעלות וסגולות הנפש מה שהיא מוצלחת מאד לתורה ולעבודה הלא תרב נחלת שבט לוי מנחלת כל השבטים על אחת שבע והם עיקר הסגולה כמאמר אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך כו' (תהלים ס"ה, ה'). וזהו שאמר הקב"ה אל אברהם אבינו ע"ה כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה כו' (בראשית י"ג, ט"ו) והאבות הלא עד יום מיתה היו גרים בארץ, אבל לדברינו יוסב על מתנת הסגולה הנפשיית וזאת שבעה לה נפשם מנועם ה' ומעדן גן קדושתו וכל יקר חמדתו, והכנעני שהיה בארץ הם לקחו הקש והתבן, כמאמר ובית עשו לקש (עובדיה א', י"ח). ועל זאת יורה מאמר את כל הארץ אשר אתה רואה מוסב על ראיה שכליית, כמו ולבי ראה הרבה חכמה ודעת (קהלת א', ט"ז) לאמר לא שתהיה אוכל ושותה מטובה, כ"א ראה תראה מטובה ותטעם כל ספוני טמוני סגולתה. ואולי זהו ג"כ מה שאמר יתברך ליעקב הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה כו' (בראשית כ"ח, י"ג) מלמד שקפלה הקב"ה כו' ואם הדברים כפשוטם איך היו כל העיירות והכפרים נתלו באויר בלילה הזאת, אבל הדברים רומזים על המעלות הרוחניות שהיו בכל א"י קפלם הקב"ה וצמצם אותם למקום משכבו.
וזהו שאמר יתברך למשה עלה ראש הפסגה ושא עיניך וראה כו' ממש על דרך מה שבני אדם מספרים ומהללים איש ידוע שיש לו חנות גדולה, ואין הכוונה בשבח הזה על בנין החנות כ"א על הסחורות היקרות אשר בתוכה, ובהזדמן שיחפוץ אחד לראותה והסוחר כבר נשבע שלא יכניס אותו לתוכה, הנה בשוב אפו ממנו למלא רצונו גם לא לעבור על שבועתו הלא לו עצה ותושיה לאסוף ולצמצם כל יקר רכושו וסגולתו אשר בחנות הזאת אל תיבה אחת ומביא אותה לפניו ומראה לו לעיניו, ואומר הנה לפניך החנות אשר אתה מתאוה לראות.
כן הדבר במשה רבינו ע"ה כי באין ספק היה משתוקק רק אל הכחות הרוחניות אשר בא"י, אמר לו הקב"ה עלה ראש הפסגה ושא עיניך וראה, פי' ותשביע בצחצחות נפשך ואין אתה צריך יותר, וזה דבר הפיוס אשר פייסו יתברך הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור כי אך למותר הוא.
והנה לבעבור כי שבט לוי היה הבחיר מכל השבטים כי בו בחר ד' לשרתו הלא הם ירשו יותר מכל שבטי ישראל כי בהם נאמר אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך. אשר ע"כ היה מצות הבאת בכורים אל הכהן כדרך שר שיש לו כרם ומוריד אריס לתוכו לעבדו ולשמרו, וכאשר יראה האריס בכורה בתאנה מראשיתה או אשכול ענבים יזדרז ויביאם בכלי טהור לפני אדוניו. כן חייב הכתוב את באי הארץ להכיר טובה ולתת הודאה, וההודאה תהיה לפני הכהן כי הוא עיקר הבית והם כגומרים על ידו.
וזהו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ כהודאת האריס אל בעל הכרם, לאמר כי הכל שלך ומידך נתנו לך, ועי"כ יהיה גם לנו, וזהו - הגדתי היום לה' אלהיך כלומר משפיע שלך כפירוש הרמב"ן ז"ל.
והאמנם עוד לנו דברים בזה אבל הלא שבתי וראיתי כי האלשיך ז"ל זכה בהם תחלה, ועיין קול יעקב על מאמר זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כו', ובחבורנו זה פרשת שלח ותמצא באורים נחמדים מתוקים מדבש על מאמר הגדתי היום כו':
חלק ב
וישמע ה' את קולנו (כ"ו, ז'). מדרש: זה האנקה והאנחה.
באור זה בהקדים מאמר האזינה ה' תפלתי והקשיבה בקול תחנונותי ביום צרתי אקראך כי תענני (תהלים פ"ו, ו'-ז'). פי' כי רצונו היה שישמע הקב"ה דברי פי המבקש עצמו, לא שיקבל דבריו ע"י שליח וע"י ממוצע כמנהג השרים הגדולים, אשר להם מליץ העומד לפניהם והוא מביא כל בקשות מאת המבקשים ומציע אותם לפני השר, והטעם כי אין בטחוננו שירחם עלינו כ"א מצד הרחמנות אשר יראה בכיתנו ודמעותינו ושבר רוחנו כמאמר כי לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך (כי אין לנו צדקות ומע"ט, רק) כי על רחמיך הרבים (דניאל ט', י"ח) וזה אי אפשר ע"י שליח כי השליח לא יבוא ויבכה לפני השר לא ישא ולא ישמיע קולו. וזהו האזינה ה' תפלתי והקשיבה בקול תחנונותי.
וזהו וישמע ה' את קולנו היינו הקב"ה בעצמו, והטעם ביאר המדרש זה האנקה והאנחה כי ע"י שליח לא היה נשמע רק קול דברים בלבד, וזהו מאמר קולי אל אלהים ואצעקה קולי אל אלהים והאזין אלי, ביום צרתי ה' דרשתי ידי לילה נגרה ולא תפוג מאנה הנחם נפשי (תהלים ע"ז, ב'-ג') כמפליג ואומר שלא יזוז ממקומו עד שישיג מענה על שאלתו, כי ההבדל בין מי שבא בקובלנא על דבר עולה הנעשה לו ובין מי שיש לו אורבים על נפשו לקחתה, כי האחד לא ימהר ולא ידחוק השעה, לא כן מי שעומדים עליו להשחיתו ארצה הלא יצעק תיכף ובכל כחו, ומן קול הצעקה יבין השומע כי המבקש הוא בסכנה גדולה לעת כזאת, וזהו - קולי אל אלהים ואצעקה קולי אל אלהים והאזין אלי, והטעם - כי ביום צרתי כו' כן תענה אותי תיכף:
חלק ג
כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך כו' (כ"ו, י"ב).
הנראה בזה בהקדים מאמר אם כה יאמר נקודים יהיה שכרך וילדו כל הצאן נקודים כו' ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי כו' ותען רחל ולאה ותאמרנה לו כו' הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו כי כל העושר אשר הציל אלוקים מאבינו לנו הוא כו' (בראשית ל"א, ח'-ט"ז). והמאמרים נראים כסותרים זא"ז.
דע כי כבר כתבנו למעלה (פרשת ראה) בבאור מאמר נתון תתן לו, כי ההבדל בין צדקה ובין מעשר כי הצדקה לא יעשה האדם בשמחה יען כי הוא צריך לעשות שני דברים כאחד ההפרשה מממונו וגם הנתינה ליד העני, אבל במצות מעשר נאמר שמחתי ושימחתי יען כי כאשר התבואה נתחייבה במעשרות אסור לו לאכול ממנה עד שיפריש מתנותיה, והיו המתנות מונחות אצלו והוא צריך למקומם, וכאשר בא הלוי רץ לקראתו בשמחה גדולה לאמר מהר קח לך למה יהיו מונחות אצלי, ושם המתקנו הדברים במשל קחהו נא לפה ויערב לך. וזהו ויצל אלהים את מקנה אביכם יעקב ע"ה התנצל בפני נשיו לאמר אל תדמו בנפשותיכם שלקח הקב"ה מאת אביכם בעבור שרצה לתת לי, וא"כ תאמרו כי גרמתי חסרון לאביכם, לא כן הדברים כ"א ויצל אלהים את מקנה אביכם כבר הפריש מאת אביכם בעת שגזל ממני שכרי, וכמשפט לא יחרוך רמיה צידו (משלי י"ב, כ"ז) ואם לא נתן הקב"ה הרכוש הזה לידי היה נשאר ביד הגוזל והחומס או ביד החיות הטורפות והדורסים, רק עתה נתחדש הדבר ויתן לי וא"כ לא ירע בעיניכם מה שנתן ה' לידי כי לא מאת אביכם השגתי את הרכוש הזה. ועל זאת ותען רחל ולאה ותאמרנה לו מה לך להתנצל לפנינו כי גם אם היה הדבר כן שלקח הקב"ה מיד אבינו לתת לנו היה כשר הדבר, כי חטא נגדנו ויאכל גם אכול את כספנו, כי לא כן משפט האב הלוקח שכר בעד בתו הוא נותן זאת לבתו, וא"כ גם אם נחליט על העושר והרכוש הזה שהציל אלהים מאבינו היה בעבורנו ראוי הוא כן להיות לנו ולבנינו.
ומעתה גדול כחה של מצות מעשר על מצות הצדקה כי בה נאמר שמחתי ושימחתי וזה רק מסבת הפסק זמן בין ההפרשה ובין הנתינה אשר על שניהם אמר בערתי הקודש מן הבית, הוא ההפרשה, ב'. וגם נתתיו ללוי. אכן עוד יתרון למצות מעשר על מצות הצדקה כי הנותן צדקה אם אמנם הנתינה משובחת אבל ההפסק מן הנתינה איככה יהיה משובח, לא כן ענין מעשר אשר התורה נתנה שיעור קצוב אחד מעשרה וא"כ גם כלות הנתינה היא מצוה כי עשה מצות בוראו יתברך ונתן השיעור אשר נצטוה לא פחות ולא יותר, אמנם הצדקה כאשר לא יתן יותר היא פחיתות. וזהו כי תכלה לעשר לאמר כמו שהנתינה חביבה כן פסיקת הנתינה חביבה:
חלק ד
שמעתי בקול ה' אלהי עשיתי ככל אשר צויתני (כ"ו, י"ד). רש"י: שמחתי ושמחתי בו.
הנראה בהוכחת הדרש שמחתי ושימחתי על דרך מה שכתבנו בספר המדות (בשלשה עשר משער הדעת בשיורי המדות) בבאור מאמר במה יזכה נער את ארחו לשמור כדברך (תהלים קי"ט, ט') כי העושה דבר ע"י הכרח המצוה עליו ולו אין שום תועלת בזה אינו צריך אל הדבר ועושה אותו להיותו מוכרח לשמוע אל המשמיע והמזהיר עליו, ראוי לומר שהוא שומר דברו, משא"כ המשמיע דבר עצה והשומע אחר התבוננותו ישקיף וירא כמה הוא צריך וכמה הוא נחוץ אל הדבר הזה, עליו ראוי לומר לשמור כדברו, כלומר כדברי העצה אשר יעץ היועץ כן גם דעתו מסכמת על זאת.
וזהו במה יזכה נער את ארחו לעשות מה שעליו לעשות מחפץ לבבו ומאווי נפשו לשמור כדברך להורות לו ולהחכימהו הדברים המסוגלים לנפשו עד שיתעורר אליהם מקרב איש ולב עמוק. וזהו ההבדל בין מאמר אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה כו' (שמות ל"ה, א'-ב') ובין מאמר זה הדבר אשר צוה ה' לאמר קחו מאתכם תרומה כו'. והרצון בזה כי כבר ביאר לנו הרמב"ם ז"ל (בששי מח' פרקיו) ההבדל אשר בין מצות שכליות לשמעיות, כי במצות השמעיות משובח אותו שהתעורר אליהם ע"י אזהרת התורה והוא עושה אותם רק לקיים גזירתו יתברך, אבל במצות השכליות כמו צדקה וגמ"ח בהם משובח יותר מי שנותן מנדבת לבו הטוב, לכן כאשר צוה הכתוב על מצות שבת שהיא ממצות השמעיות אמר אלה הדברים כו' ששת ימים תעבוד כו', כי בהם נאה לאדם לעשות אותם בכוונה למען הקים גזירת אדוניו יתברך עליו, כי אין נפשו של אדם מחייבת זאת, וכאשר דיבר מנדבות המשכן אמר זה הדבר אשר צוה ה' לאמר, אבל אתם אחר אשר תשמעו זאת קחו מאתכם, כלומר מטוב לבבכם ובנדבת רוחכם, תסכימו מעצמכם להרים תרומה לה', כי במצות האלה ראוי לאדם לדעת ולהבין שהקב"ה רק כיועץ נדיב ויתעורר אל המעשים מחפץ לבבו הטהור.
ומעתה הנה חז"ל הוציאו הדרש הזה שמחתי ושימחתי, ממה שנאמר עשיתי ככל אשר צויתני, ולא נאמר כל אשר צויתני, אבל בא להורות על הכוונה הנזכרת כי הוא עשה לא בהכרח כ"א גם דעתו הסכימה לזה ומחפץ לבבו התנדב, וע"ז בא כ"ף הדמיון ככל אשר צויתני לאמר כי השוה דעתו לדעת קונו, וזהו שמחתי ושימחתי כי העושה בהכרח לא ישמח במעשיו שמכריחים אותו לעשותם כ"א מאהבה גדולה עשיתי, והמופת ע"ז – השמחה, וזהו שהכפיל ואמר שמעתי בקול ה' אלוהי זה מוסב על מה שהביא לבית המקדש, שאין דעתו של אדם מחייבת, זאת עשיתי ככל אשר צויתני, היינו אשר גם דעתי ורצוני וחפץ לבבי נמשך לזה הוא נתינת הצדקה לעני ולגר:
חלק ה
הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם (כ"ז, ט'). גמרא: וכי אותו היום נתנה תורה לישראל והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני אמר ר' תנחום בריה דר' חייא איש כפר עכו תדע שהרי אדם קורא קריאת שמע שחרית וערבית וערב אחד אינו קורא דומה כמי שלא קרא ק"ש מעולם (ברכות ס"ג, ב').
והדבר קשה מאד והלא כבר ידענו כי אין עבירה מכבה מצוה ואיה איפוא תאבד ממנו הקריאה שקרא עד היום, עוד מהצורך לתת לב על דבר הראיה שאמרו ז"ל תדע שהרי אדם כו' וערב אחד אינו קורא דומה כמי שלא קרא ק"ש מעולם, אשר מאמר תדע תורה כי יש לזה ראיה נודעת מקובלת ומפורסמת, והלא הראיה עוד צריכה ראיה כי הלא בכל מצות התורה אנו יודעים שאין החוטא חוטא מוחלט שלא יוכל לצאת מטומאת חטאיו אבל ישוב אל ה' וירחמהו. ומה נשתנה מצות ק"ש מכל מצות התורה עד שעליה אמרו מעות לא יוכל לתקון (קהלת א', ט"ו) זה שביטל ק"ש של שחרית או של ערבית כו' (ברכות כ"ו, א') עוד מצאנו דבריהם ז"ל במקום אחר שינה של שחרית מוציאה את האדם מן העולם כיצד מלמד שלא ירגיל אדם עצמו לישן עד שיעבור זמן ק"ש שאם יישן עד שיעבור זמן ק"ש נמצא בטל מן התורה (אבות דר' נתן פרק כ"א) וכבר יש מן המחברים שהתעורר בזה איככה החליטו עליו נמצא בטל מן התורה והלא יוכל ללמוד כל היום.
ולבא אל הענין נזכיר עוד מאמר משה רבינו ע"ה רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך (דברים ד', ט') ותועלת הזכרון הזה נראה לדעתי כי קורא הדורות מראש צופה ומביט עד סוף כל הדורות, וראה כי המדריגה הנפלאה שהיו בה ישראל במעמד הנבחר לא תקום ולא תהיה עד עת קץ במהרה, כי בכל עת מן העתים המתגלגלים ובאים יחשכו כוכבי השלמות, ואם הראשונים כמלאכים כו' ומכש"כ דור דעה כדורו של משה אשר קבלו התורה מפי הגבורה אין ערך אל קדושתם ומעלתם, אשר ע"כ הדברים והענינים אשר נתחדשו בימיהם והיה נעשה בטוהר ידיהם היה ההכרח אל הדור ההוא להשאיר ברכה אחריהם, כמו שידענו מהאפר פרה כי לא היה בה כח לטהר טמאים אם לא ע"י מה אשר היו מערבים בה מעט אפר מאפר פרה שעשה משה במדבר, וכן בשמן המשחה כי אז נעשו הענינים בקדושה וטהרה, וא"כ איה איפוא ישיג האדם עתה הקדושה הנפלאה והמדות הישרות אשר אל התורה כמו שהיה לאבותינו ביום עמדם על הר סיני אשר היום ההוא היה אוצר כל כלי חמדה כי בו נתנו לישראל כל הכלים היקרים שצריכים ישראל לתורה ועבודה, וכבר רמזו חז"ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ששים רבוא מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע (שבת פ"ח, א') ופי' בעל מנורת המאור ז"ל שהכוונה בזה על המדות הטובות הצריכות לתורה ועבודה. וכן מצאנו במדרש לא בשמים היא (אמר משה לישראל הוו יודעים כשנתנה התורה לכם) היא וכל כלי אומנתה נתנה ענותנותה וצדקתה וישרותה (דברים רבה פרשה ח', ו'). הנה כללו באלו ג' אבות המעלות כל כלי התורה אשר תחתיהם, ושם הכולל הכל הוא יראה כמו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כ"ב, י"ב) כמו כסף הוא שם כולל לכל המטבעות כמאמר אם כסף תלוה (שמות כ"ב, כ"ד). הכסף נתון לך (אסתר ג', י"א). אם תבקשנה ככסף (משלי ב', ד'). כן במתן תורה נכללו מתנות רבות לכל כליה היקרים והמשובחים אשר עליהם שר המשורר החסיד ע"ה ואמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם כו' (תהלים ס"ח, י"ח) המה המלאכים הממונים על כל המדות והכחות העליונות והכלים אשר הם מוכרחים אל משמרת התורה וכאמרם ז"ל מיד כל אחד מסר לו דבר שנאמר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם (שם שם, י"ט) ר"ל המדות היקרות שנתוספו באדם ונתמזגו בו כענין מאמר ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו (יחזקאל ל"ו, כ"ז). וכי תאמר א"כ מה לנו עוד לזעוק אל המלך יתברך והלא לא חסרנו דבר אמנם הלא הקב"ה בעצמו אמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים העיד יתברך על שלמותנו בעת ההיא, אבל דאג על הימים הבאים וכבר אמרו חז"ל לא יערכנה זהב וזכוכית (איוב כ"ח, י"ז) אלו דברי תורה שקשים לקנותן כזהב ונוח לאבדם כזכוכית (חגיגה ט"ו) והרע הוא בהיפך נוח להשיגו וקשה לאבדו.
ואנחנו נוכל להמליץ בזה משל אחר כמו מיני בשמים מור ואהלות וכדומה שממהרים להפיג טעמן כמאמר נרדי נתן ריחו (שיר השירים א', י"א) ולכן הזהירה התורה על השמירה שלא לאבד הטוב והברכה אשר קבלנו ביום המעמד ההוא. וכי ישאלך לבבך כמה שיעור העזיבה שעליה אמרו ונוח לאבדם כזכוכית, דע כי כבר מבואר אם תעזבני יום יומים אעזבך (ירושלמי סוף ברכות) הנה העידה החכמה כי אם תעזוב אותה יום אחד תעזב ממך ואין אל האדם לחשוב בלבבו שיחזרו ויתנו לו מן השמים אחר שכבר נאמר לא בשמים היא שלא נשאר ממנה למעלה כלום.
ומעתה הענין דומה ממש אל העורך מלחמה עם אותו שכנגדו והוא בעצמו עומד רחוק ממערכות המלחמה ב' וג' פרסאות רק העמיד צופים בכל כברת ארץ בכל השטח עד שיוכל אחד להשמיע דבריו אל השני והשני ישמיע דבריו אל השלישי כו' עד שיגיעו הדברים אל השר וממנו אל בעלי המלחמה למען ידעו אנה יפנו ואיך יעמדו במערכות. אבל כל זה הוא בתנאי שלא יהיה אחד רחוק מחבירו כ"א בכדי שיוכל להשמיע קולו אל השני אולם כאשר יברח אחד מהם ממעמדו הנה נפסק חבל ההשתלשלות.
הנמשל הקב"ה ייחד אלינו יום אחד אשר בו נתן אומר המבשרות צבא רב וביום ההוא מלא את לבבנו יראה וקדושה וכל שאר המעלות הנצרכות אל עבודת מלכנו בקודש אך בתנאי שלא נרחיק עצמנו ממנו יותר מיום אחד, כ"א בכל יום ויום בבוקר השכם נתחזק לעמוד ביראה ואהבה, אשר עי"כ ישתלשל בלבנו כח היראה הראשונה אשר היתה אלינו במעמד ההוא, ובה נהגה כל היום בתורה עד יום המחרת נשוב לקבל כח היראה, כמאמר ואותי יום יום ידרושון (ישעיה נ"ח, ב') ולהשלים כן כל ימי האדם על הארץ ובתנאי שלא יהוה הפסק בין הימים כי כאשר יחסר ממנו יום אחד באמצע שהיה בטל מקריאת שמע בזמנה איככה יהיו הימים מחוברים ביום הנכבד ההוא. ולמען נחיה במי טהרתו ביראתו וקדושתו וכל יקר סגולתו מסר לנו הקב"ה יסוד נאמן הק"ש וברכותיה, אשר אתה עמה אנחנו מחברים הזמן אחד באחד יגשו ואז יוצק לנו מים טהורים נוזלים ממקור נאמן, כשואב ממעין שאין לו סוף, ולכן הזהיר הכתוב ואמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים כו', ואז - פן יסורו מלבבך כל ימי חייך שתהיה נפסק ונעזב מן המעין הכולל.
ומעתה מה יפה אמרו חז"ל מעוות לא יוכל לתקון (קהלת א', ט"ו) זה שביטל ק"ש של שחרית או של ערבית או תפלה של שחרית כו' (ברכות כ"ו, א') כי על אלו האדנים עומד יסוד כל הבנין וכמ"ש הכוזרי (בחמישי לשלישי) והסדר הזה מהנפש כסדר המזון מהגוף מתפלל לנפשו ונזון לגופו ומתמדת עליו ברכת התפלה עד עת תפלה אחרת, כהתמדת כח סעודת היום עד שיסעוד בלילה כו' עיי"ש וינעם לנפשך.
וזהו מאמר ה' אלהים נתן לי לשון למודים כו' בבוקר בבוקר יעיר לי אזן לשמוע כלמודים (ישעיה נ', ד') קרא את למוד התורה בלא יראה לשון למודים שאינו כ"א לשון רב המלמד לתלמידו, לאמר אם תאבה ושמעת עשה כך וכך, בבוקר בבוקר יעיר לי אזן לשמוע כלמודים זה מוסב על התעוררות היראה שמתעוררת ברוחו בכל יום בעת קראו ק"ש ביראה ואהבה היא מעוררת אהבה ראשונה ומטהרת את האדם, לשמוע כלמודים כלומר לשמור ולעשות כמו שמלמדים אותו.
ומעתה דברי המאמר כפשוטן שאם יישן עד שעבר עליו זמן ק"ש נמצא בטל מן התורה היינו שהוא נפסק מן המעיין הקבוע ועומד לשאוב מים בששון ממעיני מעמד הר סיני, אשר עליו אמר המשורר אחר מאמרו הנזכר לקחת מתנות באדם, השלים ואמר ברוך ה' יום יום יעמס לנו האל ישועתנו סלה וכמאמר אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי כי מוצאי מצא חיים (משלי ח', ל"ד) הוא שם הכולל על מדות הישרות, ויפיק רצון מה' כמו רצון יראיו יעשה שיפיק מאת ה' יתברך יראה ואהבה ורצון שלם לעבדו באמת.
וזהו מאמר כל הרגיל לבוא לבהכ"נ ולא בא יום אחד הקב"ה שואל עליו שנאמר מי בכם ירא ה' כו' ואין נוגה לו, על הזמן העבר קרא אותו ירא ה' שהיתה היראה מושפעת לו ואחר שהפסיק ולא בא יום אחד אין נוגה לו מעתה, כמאמר הנזכר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך.
וזהו מאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם הזהיר על למוד התורה שלא יהיה בינה ובינך כדרך יום אחד, כי אז יהיה נפסק מן היום הזה אשר בו נהיית לעם, וביארו ז"ל שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני כלומר על לומדיה שלומדים בכל יום ויום אצליהם היא חביבה כיום שנתנה מהר סיני וע"ז הביא ר' תנחום ראיה מק"ש תדע שהרי אדם קורא ק"ש כו' וערב אחד אינו קורא דומה כמי שלא קרא ק"ש מעולם וא"כ מענין ק"ש תוכל לקחת אות וראיה על כל התורה כי גם בלמוד התורה כן הוא אם תעזבני יום יומים אעזבך:
חלק ו
והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו כו' (כ"ח, ט"ו). מדרש: זה שאמר הכתוב אשרי אדם שומע לי (משלי ח', ל"ד) אמר הקב"ה אשרי לאדם בשעה ששמועותיו לי (פרשה ז', ב').
רצונו לומר שאין מהצורך להוכיח בשבט פשעו כמאמר הוי אשור שבט אפי (ישעיה י', ה') רק שהוא שומע לי ואינו צריך אל אחרים שיעוררו אותו.
חלק ז
ובסמוך: לשמור לעשות את כל מצותיו א"ר שמעון בן חלפתא כל מי שלמד דברי תורה ואינו מקיים עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר למה הדבר דומה, למלך שהיה לו פרדס, הכניס לתוכו שני אריסים, אחד היה נוטע אילנות ומקצצן, ואחד לא היה נוטע כל עיקר ולא מקצצן, על מי המלך כועס, לא על אותו שהיה נוטע ומקצצן, כך כל מי שלמד דברי תורה ואינו מקיים אותה עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר מנין שנאמר יוחן רשע בל למד צדק (ישעיה כ"ו, י') אבל שלמד ולא קיים אין לו חנינה (פרשה ז', ד').
והמאמר פלא כי הוא נגד מאמרם ז"ל במקום אחר, אחר לא מידן דייניה משום דעסק באורייתא (חגיגה ט"ו) גם ראוי להבין איך רמזו הדברים האלה במאמר והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך כו'.
ונזכיר לזה עוד מאמר א"ר יצחק מאי דכתיב יוחן רשע בל למד צדק (ישעיה כ"ו, י') אמר יצחק לפני הקב"ה רבש"ע יוחן עשו, אמר לו רשע הוא אמר לו בל למד צדק, אמר לו בארץ נכחות יעול, עתיד הוא להחריב בית המקדש אמר לו א"כ השפע לו טובה בעוה"ז ובל יראה גאות ה' לעתיד לבוא (כן הגי' בילקוט ישעיה כ"ו וחלק בגמ' מגילה ו') וגם מאמר זה אומר הבינני הכי יצחק אבינו ע"ה לא ידע כי עשו רשע הוא.
אבל הדברים יתבארו על נכון בהקדים מאמרו יתברך אל נביאו ע"ה כה אמר ה' אלוקים השומע ישמע והחדל יחדל (יחזקאל ג', כ"ז) אשר לפי מה שהבינו המפרשים בא המאמר הזה אל הנביא בעצמו להפיג דאגתו ולהפיס דעתו ואין כן הוראת הדברים כי מאמר כה אמר ה' מורה שהמאמר היה מה שצוה לו יתברך לאמר אליהם וא"כ אין לזה באור כלל.
אמנם דע כי כבר מבואר כי כל שבח הלומד תורה הוא מה שעל ידי הלמוד יבוא לידי מעשה כמאמר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה ואמרו הלומד על מנת לעשות מספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות (אבות ד') כי גדול כח סגולת הלמוד שהלומד תורה ממלא את לבו יראת השם ואהבתו כמאמר ומכשרתו להיות צדיק חסיד כו' (אבות ו'). וכבר נתבאר על מאמר נעשה ונשמע בזכות נשמע נזכה אל נעשה וכן אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה (סוטה מ"ז, א'). ומעתה פי' המאמר כך הוא השומע ישמע בא להעיר אותם לבל יאמרו ללבבם מה לנו לשמוע אל דברי הנביא אם אין בלבנו לקיים א"כ יותר נכון לפנינו שלא לשמוע ונהיה שוגגים, לזה הקדים לאמר אל תמנעו עצמכם משמוע, כי האף אמנם כי אין לבבכם שלם עתה עם ה' יתברך לחיים עכ"ז דעו נא כי השומע ישמע כלומר הנוטה אוזן לשמוע ולהקשיב הדברים באין ספק ישמע, ר"ל יקיים הדברים אח"כ כי הלמוד יתן כח לעשות חיל לשמור ולעשות ולקיים.
וזהו מאמר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה (תזכו עי"כ) ושמרתם ועשיתם אותם (דברים ז', י"ב). כי ישאלך לבבך הלא עינינו רואות כמה אנשים למדו הרבה ועדיין הם מבחוץ והם אחר הלמוד כמו קודם הלמוד, אבל רבותינו הקדושים כבר העירו אותנו על פשר הדברים האלה כי אמרו כל העוסק בתורה לשמה זוכה כו' (אבות ו'). וכפי התחלפות המדריגות בעת הלמוד כן היו חלוקים בבחינת יראתם וקדושתם זה למעלה מזה, עד שאמרו על יונתן בן עוזיאל שכל עוף הפורח עליו מיד נשרף (סוכה כ"ח) ועל זאת המליצו ז"ל במתק לשונם שנים אוכלים מקערה אחת זה טועם לפי מעשיו וזה טועם לפי מעשיו (אבות דר"נ פרק ל"ז). וא"כ מי שלמד ועומד ברשותו זאת תעיד עליו כי למודו היה מיוסד על רשע ועשה למודיו סבות לכל עון ולכל חטאת, כאשר יש מאנשים כאלה הרבה בעוה"ר, ועל אלה וכאלה יפה אמרו חכמינו ז"ל במאמר הנזכר כי מי שלמד עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר שעליו אמרו חז"ל נוח לו שלא נברא (ברכות י"ז).
ומעתה טענת יצחק כך היתה כי יצחק ודאי למד עם יעקב ועשו בשוה והדברים אשר בלב רק הוא יתברך יודע תעלומות הוא ידע כוונת יעקב ותמימותו וכוונת עשו ורשעתו, ויצחק שלא ידע מזה טען ואמר יוחן עשו, אמר לו הקב"ה רשע הוא אמר יצחק בל למד, כלומר הלא למד עמו ואיה שכרו השיב לו הקב"ה שלא למד צדק פי' לא היה לומד כדי לעשות צדק כלומר על מנת לעשות רק כענין מאמר וילכו במועצות בשרירות לבם הרע (ירמיה ז', כ"ד) והעד כי הלא הוא שלם ברשעתו עד כי בארץ נכחות יעול ויחריב הבית המקדש ויצחק אמר א"כ השפע לו טובה בעוה"ז כמאמר למשמאילים בה עושר וכבוד.
וזהו מאמר ורחוקים יבואו ובנו בהיכל ה' וידעתם כי ה' צבאות שלחני אליכם והיה אם שמוע תשמעון בקול ה' אלהיכם (זכריה ו', ט"ו) ובהשקפה הראשונה מאמר והיה כו' הוא אך בתנאי כפול כי הלא כבר מצאנוהו וידענוהו מימי קדם ממלוכת שאול ובהבטחת שלמה המלך ע"ה בעת חנוך בית המקדש בכלם היה התנאי הזה אם ישמעו בקול ה', אבל לדברינו היא בשורה בפני עצמה לאמר שיהיה למוד התורה על מכונה הראשון שנתייסדה להיות השמיעה מביאה לידי קיום, וזהו והיה אם שמוע פי' כאשר תשמעו אל דברי הנביא תשמעון בקול ה' אלהיכם, היינו תקיימו דברי העליון המצוה אתכם, כי אין לפרש מלת תשמעון על שמיעת האוזן כי מי עמד בסוד ה' וישמע דברו, וזהו והיה אם שמוע תשמע כו' כמבטיח ואומר כאשר תקשיב ותטה אזנך לשמוע ודאי תזכה עי"כ לקיים, וע"ז אמר ר' שמעון בן חלפתא מי שלמד תורה ואינו מקיים עונשו כו' כי זה לו לאות כי מה שלמד למד להפיק זממו הרע כמאמר חכמתך ודעתך היא שובבתך (ישעיה מ"ז, י').
חלק ח
ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלהיך (כ"ח, ב').
הנראה בזה לדעתי בהקדים מאמר בשלחי את חצי הרעב הרעים בהם אשר היו למשחית אשר אשלח אותם לשחתכם ורעב אוסיף עליכם כו' (יחזקאל ה', ט"ז). ובהשקפה הראשונה לא ידענו מה הוסיף בזה על מה שאמר תחלה, כי הלא בזה התחיל בשלחי חצי הרעב הרעים.
אמנם דע כי מאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב כו' הלא מכלל דבריו שמענו כי יש אוצר טוב ויש אוצר רע, והתחלפות האוצרות בע"כ מסבת התחלפות והשתנות מעשי בני אדם זה מזה אשר עי"ז יהיה שינוי בסבת פרנסתם, ומוצאה ומובאה כי כאשר יעסוק האדם בסבות כשרות לא ישלח בעולתה ידיו אינו נוגע בדבר שאינו שלו והוא שונא גזל ומעשקות ורמיה אין ברוחו, משפיעים לו שפעתו מאוצר הטוב, כמאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב כו'. לא כן אם האדם עוסק במעשקות, ושוד וחמס תבוא שפעתו ממקום רע. והמופת עליו מבואר במאמר דוד המלך ע"ה פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון (תהלים קמ"ה, ט"ז) כי אותו אשר שפעתו באה לו מאוצר הטוב נפשו שבעה ואינו מבקש יותר, כמאמר ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה (משלי י', כ"ב) ולא יתעצב שיהיה לו יותר, לא כן מי שנותנים לו ממקום רע אין בזה לשובע נפשו, וכאשר יהיה לו מנה יבקש מאתים, והברכה מדלדלת אותו ומוספת לו עצב ודאגה, וחלילה לאל מרשע.
וזהו פותח את ידך ומשביע כו' ר"ל לאותו שהקב"ה יודע בו שישבע מטוב ברכתו, לא כן לאותו שהברכה תהיה סבה להרעיבו ולבקש יותר ויותר. וזהו מאמר עוד האש בית רשע אוצרות רשע ואיפת רזון זעומה (מיכה ו', י') ר"ל האם יש בטבע הרשע שיאמר דבר זה נוסף לי יותר מכדי מחסורי, כי לעולם אין לו די והוא חושב את עצמו מחוסר תמיד מן הראוי לו, כמאמר והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה (ישעיה נ"ו, י"א), והטעם אמר אוצרות רשע הוא תואר על בית קבול שלו היא הסבה שבוחר לפרנסתו רק אוצרות רשע של גזל וחמס, לכן איפת רזון היא המדה המריק להם שפעתם היא איפת רזון שאין בכחו להשביע את נפש המקבל. וזהו בשלחי חצי הרעב הרעים בהם כלומר גם בטרם יבוא הרעב בפועל יהיה נפשם רעבה כי נפשם בהם תתעטף להרבות הון בגזל וחמס, אלה וכאלה אשלח אותם לשחתכם ואח"כ גם זאת אעשה ורעב אוסף עליכם ושברתי לכם מטה לחם.
וזהו תפלת משה איש האלהים שבענו בבוקר חסדך ונרננה ונשמחה בכל ימינו (תהלים צ', י"ד) כי מאמר שביעה אינו מוסב דוקא על מזון ומחיה להשביע רעבון הגוף, כי כבר מצאנו מלה זאת על ענינים אחרים ג"כ, כי שבעה ברעות נפשי (תהילים פ"ח, ד') כי רב שבענו בוז (שם קכ"ג, ג') ולטובה זקן ושבע ימים (בראשית ל"ה, כ"ט) אבל הוראת המלה הזאת על תכלית הפעולה כי כאשר יעשה האדם דבר ויצליח בו וישיג פעולתו עד תכליתו אם לטוב ואם להיפך יסוב עליו מאמר שביעה. כי אדם רשע כאשר יהיה לו עושר ותענוגים ומלא בטנו כל אשר יוכל שאת הוא תכלית הטוב שלו ובא עד קצו, לא כן הצדיק אשר אצלו כל עניני עוה"ז רק כמו כלים והכנה אל קיום התורה והמצות וגם אם יהיה נחת שלחנו מלא דשן יתקיים בו מאמר אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו (קהלת ב', כ"ד) כלומר שיחשוב כי זה הוא תכלית שלו וגמר טובו, כי נפשו יודעת מאד כי כל טוב העוה"ז אינו רק הכנה אל מעשה המצות לתורה ולתעודה ולעשות משפט וצדקה בכח העושר ההוא שהשיג בעוה"ז.
וזהו שבענו בבוקר חסדך, ר"ל אתה בחסדך תושיענו להשיג את התכלית מן העוה"ז לעבוד עבודתך בשלמות ובזה ונרננה ונשמחה בכל ימינו, לא כן אם יאכל אדם וישתה ולא יעשה בכח האכילה ההיא את הטוב האמתי הוא ודאי לא ישמח למחר במה שאכל והתעדן היום. וכן הרע המגיע אל הרשע דלות או יסורים בגופו לא ישיגהו הרע בלתי אל גויתו ואדמתו כי יהיה חלש הגוף וחסר אונים, אולם איש צדיק כאשר יקרה לפניו ח"ו יסורים בגופו או בממונו והם יפריעו אותו מלעשות טוב הלא רעתו כפולה ומכופלת, כמאמר רעות רבות וצרות.
וזהו שאמר המשורר ע"ה חננו ה' חננו כי רב שבענו בוז (תהלים קכ"ג, ג') הכפיל ואמר חננו ה' חננו יען כי רב שבענו בוז פי' כי פעל בנו הרבה יותר מפעולתו באחרים. וזהו ג"כ מה שאמר תבוא לפניך תפלתי הטה אזנך לרנתי כי שבעה ברעות נפשי (שם פ"ח, ג'-ד'). כלל הדברים כי יש ב' סוגי השפעה, א'. יפתח ה' לך את אוצרו הטוב אשר ע"ז נאמר ואכלת ושבעת וברכת כי בכח הטוב והברכה ההיא ילך ויעבוד עבודת הקודש, כמאמר גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה, ועי"כ צדק לפניך יהלך ויש בהיפך ואכל ושבע ודשן ופנה כו'. זה שבא הכתוב להבטיח ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' כלומר שהברכות יהיו סבה שעל ידם תגיע ותשוב לשמוע בקול ה' ולקיים מצותיו:
חלק ט
יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו (כ"ח, י"ב) גמרא: שלש מפתחות בידו של הקב"ה של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים (תענית ב', א').
ענין מפתח אצל הקב"ה לא ידענו מה הוא, כאלו האוצרות נעולים מפני גנבים, והכתובים שהביאו ז"ל כלם בלשון פתיחה יפתח ה' לך את אוצרו הטוב כו' וזה אינו מורה כמו אצלנו בני אדם.
ואשר חשבתי למשפט כי ג' דברים אלה ביד הקב"ה כמשפט בעל הבית שכל הונו ורכושו הוא נתון באוצרות והמפתחות בידו המה, והיינו שהקב"ה מסר העולם ומלואו ביד מנהיגים הטבעיים, כי הארץ נמזג בה טבע להצמיח כל עשב השדה, והאילנות לשאת פרי עץ. ולא תחשוב כי הסיר אותם מרשותו ח"ו ומהשגחתו, לא כן הדברים כי בלעדו לא ירים איש את ידו ורגלו מכל חלקי המציאות, כי בידו יתברך המפתח של כל אחד ואחד, כי הגשמים הוא המפתח של כל הצמחים לכל בהם חיי רוח ונפש, לכן הוא בידו של הקב"ה, והרחם הוא המפתח אל הויות האדם ומציאותו ומהלכו בעולם, והקבר הוא המפתח של תחיית המתים כמאמר חז"ל מה רחם שמכניסין בו בחשאי מוציאים ממנו בקולי קולות קבר שמכניסין בו בקולות על אחת כמה וכמה (סנהדרין ל"ב, א').שפת היריעה ממש על דרך שבני אדם אומרים מפתח של כסף, ואין הכוונה על אוצרות כסף רק שהמפתח עצמו הוא של כסף כך מפתח של גשמים היינו כי הגשמים עצמם הם המפתח הפותח שער על הברכה והטוב, וזהו יפתח ה' לך את אוצרו הטוב כו' לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידך ותחיית המתים הוא המפתח אל כל טובות העוה"ב:
חלק י
והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה (כ"ח, ל"ד).
באור זה דע כי הנה הסבות המפריעים את האדם ממעשה עבודתו ושלמותו שתים הנה כמאמר ראש ועושר אל תתן לי (משלי ל', ח'). וכבר הפליגו רבותינו ז"ל ואמרו דקדוקי עניות מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו (עירובין מ"א) וכוונת כפל הלשון על דעתו ועל דעת קונו, כי העברת הדעת אשר ע"י העושר וע"י רובי התענוגים עד שנדמה לו הרע לטוב הוא הולך אחר דעתו ומניח דעת קונו, לא כן העניות שמעבירים על דעתו כי הוא יודע שהוא חוטא ובהכרח הוא עושה מעשהו - זר מעשהו.
וזהו והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה כי משפט המשוגע באמת כל מעשיו ישרים בעיניו רק אחרים הרואים אותו המה רואים כי משוגע הוא, ודוד המלך ע"ה כאשר עשה מעשה שגעון בפני אבימלך והוריד רירו על זקנו היה השגעון גם לפי מראה עיניו רק ההכרח הביאו לזה, עד"ז אמר הכתוב בתוכחתו והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה. וההבדל בין ב' סבות אלה המחטיאות את האדם ביאר הנביא ע"ה ואמר שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך (הושע י"ד, ב'). והרצון בזה כי החוטא מסבת עשרו הוא יתענג בתענוגים גדולים בטרם יחטא לאלהים מסבתם, כמאמר ואכל ושבע ודשן ואח"כ ופנה כו' (דברים ל"א, כ') ולהיפך העניות מעבירה את האדם על דעתו עכ"ז לא יחטא עד אשר ישיג צרות רבות ורעות. וזהו מאמר תבוא לפניך תפלתי הטה אזנך לרנתי כי שבעה ברעות נפשי וחיי לשאול הגיעו (תהילים פ"ח, ג'-ד'). והמה מחולקים ג"כ בדבר העבירה עצמה כי העשיר מבטל את התורה מסבת עסקיו בתענוגים או חושב בעשרו מרוב גדולתו, לא כן העני כאשר הוא מבטל את התורה מסבת עניו ומרודו הלא לבו מלא תמרורים כי כל ימיו מכאובים עמל וכעס יביט והעשיר בהתעורר כעס בקרבו ישפוך בוז על אחרים רודף לשונאיו נוקם לאויביו, לא כן העני הכועס אינו עושה בכעסו רק לעצמו ישיג כלימות וגם מהלומות פצע וחבורה. והכלל כי כל מעשיו רעים וחטאים גם לעצמו ובשרו אם קודם מעשה החטא ואם אחר החטא ואח"כ הוא מעותד לעונש מן השמים כמאמר כל ימי עני רעים (משלי ט"ו, ט"ו) וזהו שאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך וכמאמר כי לקחה מיד ה' כפלים כו' (ישעיה מ', ב').
חלק יא
כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה כו' (כ"ח, ל"ט). ובנביא: ונאסף שמחה וגיל מן הכרמל ובכרמים לא ירונן לא ירועע יין ביקבים לא ידרוך הדורך הידד השבתי (ישעיה ט"ז, י').
ולבוא אל הביאור נזכיר מאמר דוד המלך ע"ה להוציא לחם מן הארץ ויין ישמח לבב אנוש (תהלים ק"ד, י"ד-ט"ו). בדבריו אלה רמז לנו זמן ברכה וזמן קללה. למשל הברכה היא בהיות לאדם שדות וכרמים ועבודה רבה ויהי' איש תחת גפנו כו', ואז מן השדות יוציא לחם שלחנו די מחסורו ומכל מין ומין תשבע נפשו ולא יצטרך לקנות מן השוק דבר, ואז הלחם יסעדנו והיין ישמחנו לכן בעת אשר דרכו היין היה עונים בקול הידד הידד על שם סופו, לא כן כאשר אין לו שדות רק חלק מה בכרם אז הוא מוכרח למכור את היין לקנות לחם לפי הטף ואז אין לו לנהוג בדריכתו רק כמנהג קציר שדה ומה מקום אז לענות הידד. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה הלואי שלא ישתנה דבר ממנהג פעולת הבריאה רק להוציא לחם מן הארץ לא להוציא לחם מן היין כ"א היין ישמח לבב אנוש.
וזהו מה שנאמר ונאסף שמחה וגיל מן הכרמל ובכרמים לא ירונן כו' כי אחר אשר היין לא יהיה לשמחה אין מקום לרונן עליו. וזהו ג"כ ונאספה שמחה וגיל מכרמל כו' (ירמיה מ"ח, ל"ג) והטעם הידד לא הידד כי לא ישתו ממנו והשמחה לא לו תהיה.
והדמיון בזה לאחד נשא אשה והיה לה בנים מבעלה הראשון לימים עשה חתונה לבנה והיו העם שמחים ומרקדים במחולות וקראו גם אותו לרקד ולשמוח ולא רצה, והשיב ואמר הלא עיקר המנהג לשמוח על שמחת בנו כי הוא התחלה והודאה לאמר ככה תשמח באורך ימיהם ובבניהם אשר יולידו ובעשרם שישיגו, אבל כל זה הוא אם הבן היה בני אבל זה הלא בן אשתי הוא והלואי שלא אשיג ממנו רעה ולא ימר לי בחייתו אבל נחת ודאי לא אשיג ממנו כי לא לי יהיה הזרע ומי שעתיד לשמוח בו הוא ישמח גם עתה.
גם זה הדורך אינו מבטיח נפשו לשתות היין מטוב לב כי הוא רואה בעצמו שהוא מוכרח למכור אותו לאחרים והלואי ישיג ממנו לחם לשובע נפשו ומה לו א"כ לשמוח עתה:
חלק יב
והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ (כ"ח, ס"ד).
המשורר ע"ה התפלל ע"ז ואמר עד מה ה' תסתר לנצח תבער כמו אש חמתך זכר אני מה חלד כו' (תהלים פ"ט, מ"ז-מ"ח).
באור הדברים כי הנה מקובל אצלנו כי העונשים המגיעים אותנו מידו יתברך המה רק על דרך אב הנותן לבנו סמים ותמרוקים למרק חליו להמציא לו מזור ותרופה, ומונע ממנו כל מאכל שמן וערב שלא יזיקו לו בימים שהוא מקבל רפואות, כמו שנתבאר על מאמר ואומר חלותי היא שנות ימין עליון (תהילים ע"ז, י"א) וא"כ ההבדל בין העונש והחמה אשר לאדון על עבדו לאשר אל האב על בנו, כי הכעס אשר על העבד הוא כעס עולם אבל כעס האב העליון יתברך שמו עלינו רק כמו כעס האב על בנו שהוא רק לשעה, עד שיקבל הרפואות נראה הוא ככועס אבל אחר שיפעלו הסמים את פעולתם יתהפך הכעס לרחמים גדולים, והעונש לטובה, והמרירות למעדנים, אבל כל זה אם יתרפא הנער, אולם כאשר ימאן משמוע אל תנאי הרפואות ולא יתנהג בהן במשפט הראוי לנצור את עצמו מכל משמר הלא גם כעס האב יהיה כעס עולם, וכעס אמת והיסורים יהיו אמתיים, אחר אשר כל מה שעשה לו לטובתו נהפך בידו כקשת רמיה. וזהו מאמר עד מה ה' תאנף לנצח (תהלים ע"ט, ה') פירוש שיהיה כעסך כעס אמתיי ונצחיי אחר שלא פעל אצלנו כל מאומה ועדיין לא שבנו מטעותנו.
וזהו שהוסיף ואמר זכר אני מה חלד כי הנה כאשר יקחו מאת בעל מלאכה כלי מלאכתו לעבוט עבוטו, אם המלוה יעשה מלאכה עם הכלים האלה יפסיד אותם וישחיתם, ואם הם מונחים בטל אין אל הלוה היזק רק מה שהוא בטל מהם ואין כלי מלאכתו בידו, אבל אם הוא בעל מלאכה יקרה והכלים יקרים וחשובים מלוטשים ומשוחים בכל יום שלא יתקלקלו ועתה הם מונחים אצל איש כפרי קבורים במעבה האדמה הלא מעצמם הם מתקלקלים.
הנמשל כי בהיותנו על אדמתנו כמה שומרים היה לנו לשמור אותנו מכל רע, סנהדרי גדולה, סנהדרי קטנה, והכהנים בעבודתם היו מכבסים אותנו ומגהצין אותנו בכל יום פעמים בתמיד של שחר ושל בין הערבים כמאמר צדק ילין בה (ישעיה א', כ"א) התמיד של שחר היה מכפר על עבירות של לילה ושל לילה היה מכפר על עבירות של יום, וקרבן שבת וראש חודש ושל מועדים כל אחד היה פועל תיקון גדול לקלקול הזמן שלא יגע בנו שום רע ולא ישלוט בנו, ועתה חסרנו כל אלה לא מקדש ולא קרבן לא כהן ולא נביא ושחה לעפר נפשנו ואיך לא ישלוט הרע בנפשותינו הלא מעצמה עלולה להפסד מסבת העדר השמירה והנקיון מהחלודה, וקלקול הזמן.
וזהו זכר אני מה חלד וזהו מה ששאל ואמר שמרני כאישון בת עין בצל כנפיך תסתירני מפני רשעים זו שדוני אויבי בנפש יקיפו עלי (תהלים י"ז, ח'-ט') פי' גם אם הרשעים אינם עושים לי מאומה מן הרע אבל נפשי ונשמתי יודעת מאד הרעה הגדולה הנעשית לי על ידם, והוא כי אויבי בנפש יקיפו עלי, כי הנה בנפש האדם עצמו כמה אויבים יש לו כל כחות התאוה והגאוה שהאדם צריך ללחום עמהם ולכבוש אותם וכאשר הרשעים באים עוד אליו מבחוץ גם אלה אשר בפנים מתעוררים ומתחזקים.
ממש על דרך אחד בא לערוך מלחמה על מדינה ובא שמה באנשים מעטים כי בטח כי יש שמה הרבה תושבים אשר מרדו באדוניהם ומצפים את יום בואו ויתחברו אליו לצאת בצבא על שכנגדו.
וזהו אויבי בנפש יקיפו עלי פי' כי הרשעים הרוצים ללחום להתגבר עלינו אינם צריכים כ"א לפתות ולעורר את האויבים הפנימים אשר בנפש להגביר המדות הרעות על השכל, וכדי בזיון וקצף:
ובמקהלות המתקנו בזה מאמר ה' שמע תפלתי האזינה אל תחנוני באמונתך ענני בצדקתך (תהלים קמ"ג, א'). והנה מה שתפס לשון אמונה בזה לא ידענו, כי דרך המבקש רחמים לומר האזינה אל תחנוני ברחמיך או בגודל חסדך, לא באמונתך, אבל המאמר יתבאר יפה על דרך שכתבנו בקול יעקב על מאמר מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם (ישעיה ס', ח'). והוא ע"פ דמיון לאחד שנאבד לו תרנגולת והלך לבקש אותה אולי ימצאנה באחד מן השכנים, ויהי הוא בא אל שכן אחד וירא את התרנגולת עומדת ורגלה קשור בכרעי המטה, ויאמר לו הלא תרנגולת שלי היא והאיש מתווכח עמו הלא שלי היא הן קניתי אותה אצל פלוני אלמוני ויאמר לו המכיר הנה זה לך האות כי שלי היא התר נא מעליה חרצובות מאסוריה מבין רגליה ותפתח הדלת לפניה ועיניך תחזינה כי מיד תעוף אל ביתי אל מקומה האמתי.
כן ממש התווכחות ישראל עם הקב"ה, כי הקב"ה מתרעם על העדר שלמותנו עתה ואנחנו אומרים כי שלמים אנחנו אתו יתברך גם היום כבימים מקדם ומה שאנחנו נראים כרחוקים מעבודתו יתברך הוא רק מפני כי אסורים ידינו במקומות פזורינו וזה לנו האות כי מדי יתיר יתברך את חבלי נדחים הלא מיד נרוצה אחריו בששון ובשמחת לבב אל המקום אשר היה שם אהלנו בתחלה.
וזהו מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם. וזה ממש מאמר האזינה אל תחנוני באמונתך לאמר גם כי עתה אין מעשינו רצויים ואין אנחנו ראויים שתשמע קולנו, האמן לנו כי שלמים אנחנו עמך ואם היה יכולת בידנו לא נגרע מעבודתנו דבר אבל עתה אין באפשר אלינו ולמען שלא יעשה הקב"ה מדה כנגד מדה ויענה ג"כ ויאמר הלא לאמונה כי יושיענו אבל לא עתה, לזה אמר ענני בצדקתך, ואמר ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי כי רדף אויב נפשי כו' באור זה כי ב' מיני מצודות יש, א'. שצודין בה צפור, ומשפט מצודה זאת כי פורשים לפניה רשת ונותנים לפניה זרעונים ומניחים אותה לחטוף פעם ושתים עד שהיא הולכת ומתקרבת אל הרשת ואז היא נלכדת, וציד חיה הוא בדרך אחר חוקרים תחלה על מקומו ומעמדו ומסבבים אותו מג' רוחות מעמידים בני אדם במקלות ורמחים ומכים אותו ורודפים אותו עד שלא יוכל שאת, ואחר אשר יהיה עיף ויגע מלסבול המכות אז בצבי נפשיה לקטלא נפיק, ילך לאותו צד שרודפים אותו שמה להפילו במלכודתו.
הנמשל היצה"ר הוא הצד ציד צודה נפשות ללכוד אותם בחרמו ולו ב' מיני מצודות אם מרוב כל או בחוסר כל כי תקפו עליו הצרות כמאמר עניות מעביר על דעתו ועל דעת קונו (עירובין מ"א, ב') ושתיהן שמשו בעולם העשירות בזמן השלוה אז וישמן ויבעט וכמליצתם ז"ל אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר (ברכות ל"ב). לא כן עתה כל כח היצה"ר מצד הדלות והשפלות כי אפפו רעות עד אין מספר, וזה שהתנצל דוד המלך ע"ה בעד הכנסיה ואמר ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי, פי' לא כאותו שהוא חוטא מרוב טובה אשר אם היה בוחר לכלכל נפשו כמאמר פת במלח תאכל כו' היה נשאר עומד על משמרת התורה והעבודה אבל לא כן אנחנו כי לא יצדק לפניך כל חי ר"ל כל מי שרצונו להשאר בחיים על פני האדמה אין לו דרך להשאר עומד על משמרת התורה כי רדף אויב נפשי ודכא לארץ חייתי פי' כי כאשר יחפוץ האויב הרע הוא היצה"ר לרדוף את נפשי וללכוד אותה מה הוא עושה דכא לארץ חייתי, הוא מפיל אותי ברשת הדלות והעוני המעבירים את האדם על דעתו כו'. ואמר עוד ותתעטף עלי רוחי בתוכי ישתומם לבי פי' גם בבוא זמן מוכשר לתפלה ישתומם לבי בתוכי על מה להתפלל אם על צרכי הנפש או על צרכי הגוף. וזהו זכרתי ימים מקדם פי' במשקל ראשון אני זוכר מה שהייתי בימי קדם בהשכל וידוע אותו יתברך הגיתי בכל פעלך, במעשה ידיך אשוחח והייתי עובד בכל לב ונפש עבודה תמה, ועתה נעדר ממני כל אלה וברגע יעלה ויבוא על דעתי לבקש מחיית גופי הדל ופרשתי ידי אליך כי נפשי כארץ עיפה כו'.
ואמר עוד מהר ענני ה' כלתה רוחי אל תסתר פניך ממני כו' והוא על דרך סוחר בא אל מדינה רחוקה ויהי הוא בא אל בית מלון בכפר וחלה שם עד מאד והיה שולח כמה פעמים ביום להביא אליו הרופא מן העיר, ויהי כי ראה החולה כי מחלהו הולך הלוך וגדול ויפצר מאד בהרופא ויאמר אליו ראה נא כי אני גר בארץ ואין לי פה מי שיתעורר לשקוד ברפואתי והצלתי לכן את החסד הזה עשה עמדי שלא תמתין עוד מלבוא אלי עד אשר אשלח אליך כי דואג אני עלי פן ח"ו תטרף דעתי ולא אוכל לשלוח אחריך לכן תתעורר אתה מעצמך לשקוד בהצלתי.
וזהו ממש מאמר מהר ענני ה' כלתה רוחי אל תסתר פניך ממני וזהו מה שאמר צורי אל תחרש ממני פן תחשה ממני ונמשלתי עם יורדי בור (תהלים כ"ח, א'). הוא מה שאמר הנביא ע"ה כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו (ירמיה ל"א, י"ד). והבאור בזה לדעתי כי הנה יש מיני הולכי דרכים, א'. בעת שלום בארץ ב'. בזמן מלחמה, וההבדל כי הסוחר הנוסע לדרכו בעת שלום כל בני ביתו ואחוזת מרעיו גואליו וקרוביו מלוים אותו בשמחה כי יודעים כי דרכו נכון לפניו, לא כן הנוסע בעת סכנה הלא כמה דמעות יהיו על לחייהם כמה בכיות ישמע על פיהם לאמר מי יודע אם יזכו לראותו בחיים.
וההבדל הזה ראינו בעינינו כי בעת בא גלות מצרים נגלה אלהים אל יעקב אבינו במראות הלילה ויאמר לו אל תירא מרדה מצרימה כו' אנכי ארד עמך כו' (בראשית מ"ו, ג'-ד') לא כן בגלות הזה ליוה יתברך אותנו וכל פמליא של מעלה בבכי ויללה כי הוא דרך מסוכן מאד כמאמר הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיה ל"ג, ז'). ובזוהר חדש (פ' בלק) כמה ערעורא ובלבולא עביד קוב"ה בכלהו רקיעים בשעתא דגזר ומסר לון לישראל בידא דההיא שפחה בישא ולאשתעבדא תחות ידא דאדום, בשעתא דהויין כתבין פתקין ברקיע עד לא אחתימו בגושפנקא דמלכא קרא קוב"ה לכל חילי דשמיא וקרא לגבריאל דקסת הסופר בחרצוהי ואמר לו אעכב פתקין עד דלא אחתימו ואבכה על בני ואעבד להון מספד ואבל באמאה לכו כל חילי דשמיא דתשבקון ולא תתקפון לנחמא לי כמ"ש שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני בעט ביעטא ברקיע דערבות ועבד ביה חלונות פתוחים פתח ואמר בני בני רחימין דמעי רביתי לכון ונטלית יתכון על כל אומין דעלמא חבתון קמאי בכמה חובין כהדין ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק (ישעיה כ"ב, י"ב). זהו שהתפלא הנביא ע"ה ואמר הן אראלם צעקו חוצה למשל אם העומדים אצל החולה התחילו מתגועשים ועומדים ובוכים אז יוכל החולה להבין מה יעשה הוא בעצמו, כן בא הנביא ע"ה והעיר את לבבם לאמר גם אם אתם אינכם מבינים ענין החורבן והגלות הביטו נא וראו בפני המבינים האמתים וראו נא מה הם עושים. וזהו הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון ואם המה בוכים כ"כ עליכם מה יש לכם עוד להרבות בבכי ומספד.
וזהו מאמר כי קול כחולה שמעתי צרה כמבכירה כו' אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים (ירמיה ד', ל"א). באור זה ע"ד מאמר המקונן ע"ה איכה יעיב באפו ה' את בת ציון השליך משמים ארץ תפארת ישראל (איכה ב', א') דייק ואמר איכה יעיב לשון עתיד כי כבר ידענו כי ההתחלה היא הוראה עצומה על התכלית כאמרם ז"ל מאן דבעי למידע כו' יראה בריש שתא (הוריות י"ב). ובמדרש את הדברים האלה דבר ה' מתוך החושך סימן לבטול תורה, וכן מעשה יוסף ואחיו סימן למלכות יהודה ואפרים, כן התחלת החורבן סימן למקרי הגלות כמאמר והבית הזה יהיה עליון, כל עובר עליו ישום ושרק כו' (מלכים א' ט', ח') היינו חורבן הבית הוא עליון וראש והתחלה אל כל הצרות, כי כל פגע וכל רע העובר אך על ידו הוא. וזהו שאמר איכה יעיב בימים העתידים איך יחשיך ואיך יאפיל באפו את בת ציון אחר כי השליך משמים ארץ תפארת ישראל. וזהו כי קול כחולה שמעתי צרה כמבכירה כי המבכרת הלא היא מצטערת גם על העתיד.
ההבדל השני בהתקרב זמן בואו לביתו כי אותו אשר נסיעתו בעת שלום בעולם שלוה והשקט אז כל גואליו וקרוביו ישמחו ויעלזו לקול השמועה כי לימים עוד שבעה קול דודה הנה זה בא אכן אותו אשר נסיעתו היתה בעת הסכנה המה לא ינוחו לא ישקטו עד בואו בחיים כי הרבה יש לחוש גם בפרסה אחת. וזהו מאמר על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כו' ואל תתנו דמי לו עד יכונן כו' (ישעיה ס"ב, ו'-ז') וכמאמר ופדויי ה' ישובון ובאו ציון כו' אז ונסו יגון ואנחה (שם ל"ה, י'). וזהו שהפליג ואמר קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו, ר"ל כ"ז שאינם כל עוד שלא שבו בנים לגבולם:
עוד נראה בבאור מאמר האזינה אל תחנוני באמונתך כו' ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי כו' בהזכיר עוד מאמר שלח אורך ואמתך המה ינחוני יביאוני אל הר קדשך כו' ואבואה אל מזבח אלהים כו' ואודך בכנור אלהים אלהי (תהלים מ"ג, ג'-ד'). והוא על דרך עיר אחת מרדה במלך ויצר עליה בחיל גדול וכבד מאד, עד לא יכלו לצאת ולבוא להביא שבר רעבון בתיהם, ותרעב כל העיר ללחם וראו כי אין להם דרך אחר רק לשוב להכניע עצמם תחת יד אדוניהם, אך בטרם נדברו בזה איש אל רעהו ובטרם הרימו נס ותתעלף נפשם עד כי שכבו לארץ כי לא אכלו לחם זה כמה ימים, והמלך וכל חילו עומדים סביב העיר וירא כי ארכו לו הימים ועוד לא נכנע לבבם הערל, ויאמר מה לי לעמוד עוד וצוה להצית אש ולשרוף את העיר וכל המונה לבלי להשאיר מהם איש, ויהי כי הגיע דבר המלך ודתו אליהם התחזקו בכל מאמצי כח לעמוד על רגליהם ויבכו בקול מר ויאמרו אדוננו מלכנו הלא לאמונה כי כבר שבנו מטעותנו כבר נהפך לבנו בקרבנו ועלה בהסכמה בכל אנשי עירנו לעבוד אותך באמת בכל לב ובכל נפש, ולא תתפלא עלינו מדוע לא באנו אליך להכנע לפניך הלא מי ומי ההולכים כלנו הוזים שוכבים כל רוח אין בנו, לכן אדוננו מלכנו נסה נא עלינו נס להתנוסס וצוה לקחת עגלות להרכיבנו בהם והביאנו אליך, ותערוך לפנינו שלחן להחיות נפש עיף ויגע נרדם ונתעלף, והחיינו נא מן המות הזה אז תראה האמת אז תבחון טוב לבנו ושלמות עבודתנו, אבל היום הזה מה זה תתפלא עלינו.
הנמשל כי הקב"ה כביכול ממתין על התשובה שישובו ישראל ואז יגאלם, על זה אמר דוד המלך ע"ה האזינה אל תחנוני באמונתך כו' כלומר לע"ע ראוי לך להאמין כי לבבנו טוב אליך ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי, כלומר לא תבוא עמי במשפט ולא תתוכח עמי לאמר הלא עוד לא ראיתי מי שיצדיק את מעשיו ומי שמטיב את מעלליו, ע"ז התנצל ואמר כי דבר זה אי אפשר עתה ואין כדאי להתעכב ע"ז בחנם יען כי רדף אויב נפשי דכא לארץ חייתי הושיבני במחשכים כמתי עולם, ומאת אנשים כאלה מה תדרוש או מה תבקש כי אין עוד רוח באיש לאזור חיל לעמוד על המשמר משמרת התורה והעבודה.
על זה בא המאמר הנזכר שלח אורך ואמתך כלומר הלא נהפוך הוא עשה נא אתה הנסיון הזה ושלח נא מרכבות כבודך (אורך הוא מלך המשיח ואמתך הוא אליהו איש האמת, עי' ילקוט) וזהו שלח אורך ואמתך המה ינחוני יביאוני אל הר קדשך כו' ואבואה אל מזבח אלהים אל אל שמחת גילי אז תראה האמת ואודך בכנור אלהים אלהי. והדברים ערבים:
חלק יג
ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות כו' עד היום הזה (כ"ט, ג').
עיין מה שכתבנו למעלה פרשת ואתחנן על מאמר מי יתן והיה לבבם זה להם כו'.