אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
יתרו · חלק יט
זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלהיך כו'.
ראוי להעיר בזה א'. על כפל הדברים במלות שונות תעבוד - ועשית כל מלאכתך. ב'. מה הוא הוראת מאמר ששת ימים תעבוד, כאילו מצוה על האדם לעבוד בששת הימים ולעשות בהם כל מלאכה, והלא באמת אין המלאכה בחול כי אם רשות, ואם כן מה ענין להקדים למצות שבת מלאכת ימי החול, ולא היה לו לומר כי אם ביום השביעי תשבות.
והנה הדברים האלה נאמרו ונשנו במשנה התורה (ואתחנן) וזה תוארם שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלהיך כו' (דברים ה', י"ב). ומלבד הדיוקים שזכרנו בהכתובים שלפנינו, עוד יש להעיר בהם על שפת יתר, כאשר צוך ה' אלהיך, כי מה יבצר במאמר שמור כו'. גם מה שסיים למען ינוח עבדך ואמתך כמוך לכאורה אין מלת כמוך מדוייקת אם להשוות את העבד להיות אתו במנוחה היה מהנכון לומר למען ינוח עבדך ואמתך עמך כאשר אמר וחי אחיך עמך (ויקרא כ"ה, ל"ו) ומלת כמוך תתפרש על איכות הענין המדובר ואם כן ראוי לחקור על מהותו ואיכותו לדעת מה הוא.
ורגע אדבר בבאור מדרשם ז"ל: אמר ר' יוסי בר חנינא אימתי שמרו ישראל את השבת כשם שראוי לה. תחלה כשניתנה להם באלוש, מנין שנאמר וישבתו העם ביום השביעי (שמות ט"ז, ל').שפת היריעה ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת לא נתתי לך אלא לטובתך, כיצד אמר ר' חייא בר אבא את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר מנין וקראת לשבת עונג, מה כתיב אחריו אז תתענג על ה' כו' (דברים רבה פרשה ג', א'), ולכאורה כמו זר נחשב כי מי הוא זה ואי זה הוא שיאמר כן שנתן יתברך את השבת לרעת האדם חס ושלום, שיאמרו ז"ל ואת אומר שמא לרעתך נתתי לך את השבת, אתמהא!
עוד ראוי לשום לב במה שסיימו ז"ל את מקדש את השבת במאכל ובמשתה כו', ומהנה את נפשך מה באו לרבות בהכלל זה זולת הפרטים הנזכרים.
אבל ביאור הדברים לדעתי בשנחקור בשביתות ובמרגוע בני האדם הנה ענינם חלוק לשני סוגים. אחד שביתה רצונית, והשניה שביתה הכרחיית. כמו ההולך בדרך רחוקה והוא נחפז מאד לבוא למחוז חפצו ואי אפשר לו ללכת ולנסוע בתמידות כל היום וכל הלילה, אבל אחר איזה שעות יעמוד לנוח הוא ובהמותיו. הנה המנוחה הזאת היא הכרחיית ולא רצוניית, כי לפי רצונו היה הולך ונוסע באין מנוח כלל, אולם יעמוד לנוח מצד ההכרח והמנוחה ההיא מכוונת לפעולה הפכית היינו כדי שיהיה לו ולבהמתו כח ללכת עוד. ועל כן תראה כי גם בשעה ההיא שהוא עומד לנוח ולתת מספוא לחמורו כמעט לא ינוח ולא ישקוט, וילך בכל פעם לראות אם כבר אכלו ושתו על כי הדרך ירט לנגדו. אמנם אחרי שובו לביתו ויחדל מלצאת ולבוא עוד וישבות מכל, תהיה המנוחה ההיא מנוחה רצונית באמת.
הוא הדבר והוא הענין בהשובתים ביום השבת כי יש שובת ממלאכתו בשבת אבל כל היום חושב בדעתו כי למחר ישוב למלאכתו, וכן יהרהר באיזה מלאכה יעסוק. וכבר חייבו ז"ל שיהא בעיניו כאלו כל מלאכתו עשויה. וכן זכרו ז"ל בגמרא תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה (שבת ק"נ, א'). והנפקא מינא בזה כי השובת כך היינו שהחליט בדעתו כי כבר כל מלאכתו עשויה תהיה המנוחה לו למנוחה ועונג וישבע גם נחת, לא כן מי ששובת בעל כורחו וכל היום הוא טרוד במחשבתו לעשות מעשהו והשביתה מעכבתו הנה המנוחה לו ליגיעה ולמורת רוח, (ואולי לזאת כיון הכתוב במה שכתב מה פעמים שבת שבתון כו'. רצה לומר שתהיה השביתה נחשבת לשביתה ומנוחה, ולא שתהיה לעוצב ואנחה על בטול מלאכה, וכלשון רש"י ז"ל (שמות ל"א ט"ו) שבת שבתון מנוחת מרגוע וכו'), וזהו צחות לשונם ז"ל: אימתי שמרו ישראל את השבת כשם שראוי לה, תחלה כשניתנה להם באלוש מנין כו'. ואם יקשה להשומע איה איפה הם כל השבתות שאנחנו שובתים, לזה בארו ואמרו ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת, רצה לומר שתהיה השביתה מסבבת לך רעה ויגון אבל לא נתתי לך אלא לטובתך כיצד אמר ר' חייא בר אבא את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, ומהנה את נפשך, כלומר שירגיש בנפשו הנאה ותענוג מאת השביתה. והנה שמירה מעולה כזאת לא היתה בהם (לכבדות ענינה) בלתי באלוש:
ומעתה אחרי המונח הזה אשר מצות שבת קשה היא כל כך על האדם, אם כן יהיה הדבר הזה מתנגד לכאורה אל מאמר הנביא בשם ה' עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי (מיכה ו', ג') והלא צוה עלינו מצות שבת כבידת השמירה עד מאד, להזהר מכל מחשבה והרהור מלאכה כל יום השביעי. והן לכוונה הזאת בא הכתוב שלפנינו להגיד אל האדם אופני השלמתה על נקלה, והוא במה שהקדים ואמר ששת ימים תעבוד כו', כי בזה הקדים יתברך לאיש הישראלי מדה אחת שידבק בה מה שהיא סבה גדולה שתהיה שמירת השבת חלה עליו והוא הבטחון בהאלהים יתברך, שיהיה מוחלט בלב האדם שאין לה' מעצור להושיע גם מבלעדי העסק בסבת הטרף וישב בטל וישליך יהבו על ה'.יריעות האהל כענין שאמר רשב"י ע"ה אפשר אדם חורש כו' (ברכות ל"ה, ב').
טעמו וראו דברי משיח ה' השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך (תהלים נ"ה, כ"ג). אשר לכאורה לא ידענו מאין היתה זאת לדוד המלך ע"ה להיות מפליג כל כך בדבר הבטחון, וכי אין לאדם להשתדל מאומה באמצעים העלולים להביא פרנסתו רק להשליך יהבו על ה'.
והנראה בטעם הענין על פי משל לעני שהיה הולך בדרך וחבילתו על שכמו וכמשא כבד יכבד ממנו, ויפגע בו סוחר אחד נוסע במרכבה רחבה, ויאמר אל העני עלה על המרכבה, ויעל וישב והסוחר נוסע לדרכו, ויפן הסוחר אחר כך לאחוריו עבור איזה ענין וראה כי העני יושב ומשאו על כתפו כאשר בתחילה, ויאמר אליו מה לך עתה לשאת אותו הניחו בקרון והקל מעליך, ויאמר העני די לך אדוני מה שתסבול משא גופי תסבול עוד משא חבילתי, אמר לו סכל הלא גם בהיות המשא על שכמך מי ישא אותך ואת חבילתך.
הנמשל אחר אשר כל העולם וכל הברואים עמוסים כלם כביכול עליו יתברך כמאמר אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואם כן אין לך לדאוג על משא חבילתך להניחהו גם כן כמאמר מאן דיהיב חיי יהיב מזוני, וזהו השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, והבן.
וכבר מבואר בספרים שיש להאדם לשמוח ביכולת המקום ב"ה כמו שהוא שמח על הדבר שכבר הוא תחת ידו. והנה עתה יש חילוק והבדל גדול בין הבוטח בה' באמת ומאמין בתשועתו וכח יכלתו לבני אדם זולתו, כי הבוטח השלם כל העסקים שהוא עוסק בכל ימי החול כמשא כבד יכבדו ממנו ויהיו אצלו לחוק לקיים רצון ה' יתברך שתלה הברכה בסבת מעשה ידיו כמו שכתוב למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה (דברים י"ד, כ"ט) אחרי דעתו שאילו רצה הקב"ה היה מפרנס אותו מבלעדי שום עסק ובאין יגיעה כלל. ועל כן אין לכנות את מעשיו ועסקיו בשם מלאכה כהעושה מלאכה להתפרנס ממנה, אשר עיקר מחייתו בא מסבתה, אבל הם מכונים אצלו בשם עבודה כעבודת העבד העוסק במעשה אדונו לקיים גזירתו שאמר לו לא תסעד היום עד כלותך עבודה זאת, שאין זה תלוי בזה. ואחרי שיהיה האדם בבחינה זאת אז בבוא יום השבת תערב עליו המנוחה למאוד, כעבד העושה במלאכת אדונו בעל כורחו הנה יחמוד בלבו תמיד את יום השבת, כי בו ינוח וינפש מכל מלאכה ועבודה לא יעבוד. לא כן מי שמדת הבטחון נעדרת מאתו ובלבו הוא אומר כי בכחו ועוצם ידו יעשה חיל אם במלאכה ואם במו"מ תהיה הצלחתו עם רוב השתדלותו במלאכתו, הנה אליו תתמרמר השביתה כלענה והמנוחה תהיה עליו משא לעיפה כי גם אם באבריו הפועלים ישבות, הנה מחשבתו תחוג ותנוע מעסק אל עסק ותעוף ממלאכה למלאכה.
וזהו שהקדימה התורה הקדושה למצות שבת ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. כלומר כל המלאכות שאתה עושה בימי החול יהיו אצלך בבחינת עבודה היינו כעבד העובד בעל כרחו, ואז ויום השביעי שבת לה' אלהיך. כלומר אחר היותך שלם בגדר המעולה הזה באין ספק בהגיע יום השביעי תקיים מצות שבת לה' אלהיך בכל חלקי השלמות. והנה במשנה תורה ביאר הכתוב ענין זה מעט יותר ואמר שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך כלומר הרבה שמירה צריך יום השבת עד שיהיה קדוש לה' כאשר צוה והפליג בקדושתו והיינו שלא להטריד המחשבה בהרהורי מלאכות ועסקי החול, והעילה לזה ביאר ואמר ששת ימים תעבוד כו', וכנזכר לעיל.
ומבאר עוד יותר ואמר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך.יריעות האהל רצה לומר שתקבל בשבת שמחה ועונג כל כך עד אשר תשתווה במרגוע נפשך אל מנוחת עבדך כי הוא הוא שובת מנוחה שלימה באין ספק. וזהו שסיים ואמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם כו', על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. ירצה במלות על כן כלומר על אופן כזה צוך ה' כו', היינו שתדמה בנפשך כאלו אתה עבד ואדונך עשה אותך חפשי על איזה שעה שאין ערך ליקרת השעה ההיא ואל חביבותה. וזהו וזכרת כי עבד היית כו', על כן צוך כו' כלומר על בחינה זו צוך לעשות את יום השבת, והבן: