אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
חקת
חלק א
זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר (י"ט, ב').
באור זה בהקדים מה שכתבנו על מאמר דוד המלך ע"ה אתה צויתה פקודיך לשמור מאד אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך (תהלים קי"ט, ד'-ה'). כי הנה בהשקפה ראשונה יאמר האדם כי המצות יתחלקו לב' סוגים מהם שכליות ומהם חקיות, כי גניבה גזילה וכדומה יש טעם מושג ומוסכם אל שכל האדם כי ראוי ונכון אליו להתרחק מהם. ויש חקים נעלמים הטעם רק אלהים הבין דרכם ופעולתם וסגולתם, ובאמת לא כן הדברים כי כאשר תשים לב להתבונן בפרטי הדברים אשר במצות השכליות אז תשכיל ותראה כי גם השכליות המה חקיות לא לתיקון עולם בלבד. כי מצד גזירת השכל על אזהרת הגניבה והגזילה היה ראוי להיות משפטים מתחלפים להעריך את הגנב והגזלן ולהעריך גם את הנגנב והנגזל אם עשיר גנב אצל עני ולא השאיר לו מאומה עד כי ימות ברעב היה ראוי לדונו משפט מות, ועני שגנב אצל עשיר לקנות בה ארוחה אחת והעשיר נשאר בעשרו הראשון, לא היה לדונו בדין גנב, וכפי התורה דין פרוטה כדין מאה ומשפט אחד לכלם. וכן רציחה כבר קבלנו המעצים עיניו במת כאלו שופך דמים, וכפי השכל היה ראוי להעריך את הנרצח אם הוא עול ימים ולו אשה ובנים אשר חייהם תלויים בו, ואם הוא איש זקן מוטל על ערש דוי זה כמה שנים אשר חלה את חליו אשר ימות בה וזה מעצים עיניו התורה חייבה אותו כמשפט הראשון. בע"כ תאמר כי הנסתרות לה' אלהינו גם במצות השכליות, רק הנגלות לנו שהמה מושגים בשכל לתיקון העולם. וזהו אתה צויתה פקדיך לשמור מאד, כלומר הרבה יותר מאשר יגזור השכל, לכן יפה החליט ואמר אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך כלל את כל המצות בשם חקים (ועי' למעלה פרשת נח הארכנו שם בדברים נמרצים).
ודע כי ההבדל בין המשפטים והחקים כי אל המשפטים יש טעם במאמר פי הנשאל כי כאשר ישאלהו אחד מה טעם לאזהרת הגניבה או מאיזה טעם דנתוני יש לו רשות להשיבו במאמר פיו. לא כן דברים נסתרים שנאמר בהם כבשים ללבושיך (משלי כ"ז, כ"ו) דבש וחלב תחת לשונך (שיר ד', י"א) כאשר יזכה האדם להביט נפלאות בתורת ה' כבר הובטח לו אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא (משלי ב', ה') וכמאמר ומגלין לו רזי תורה כו' (אבות ו') אז יבין סודות כל החקים, אבל ענינים כאלה אין האדם מורשה לאמר לאחרים. וזהו זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר, לא חלק התורה אשר הוא בחינת ההבנה לבד אל המבין מדעתו:
חלק ב
מדרש: זאת חקת התורה אמר הקדוש ב"ה חוקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי (פרשה י"ט, ח').
ראיתי מן המחברים שהתעוררו על כפל לשון המדרש חקה חקקתי, גזרה גזרתי.
ואענה חלקי גם אני, כי הנה כבר ידענו כי יסוד העולם בכללו התורה והמצות, אשר בלעדה לא יתקיים העולם גם שעה אחת שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה ל"ג, כ"ה) כי היא הנותנת חיים לכל צבאות הבריאה בכלל. ומזה נבין מאמר חז"ל ויחד יתרו על כל הטובה רי"א זה המן שהיה בו כל הטעמים שבעולם וח"א זה הבאר שהיה בו כל הטעמים שבעולם והיו טועמים בו טעם יין חדש ויין ישן, וח"א זו התורה כו' (בילקוט יתרו). באור זה, דע כי מה שהקב"ה נותן לבני אדם נותן להם הפירות הגדלים באוצר שלמעלה, אבל לישראל עמו הוא נותן האוצר עצמו, והמעין הנובע נהרי נחלי הברכה והטובה הוא המן הוא הלחם שלמעלה שממנו יוצאים כל הטעמים ומזון כל חי, והבאר ג"כ יסוד כל המשקים, לכן היה מתחלף לכל הטעמים.
זה שנשתבחו אבותינו הקדושים שנתברכו בכל מכל כל, כי המעין נקרא כל על דרך כלל, לכן כאשר אמר עשו אל יעקב יש לי רב (בראשית ל"ג, ט') אמר לו יעקב עכ"ז יש לי יותר כי יש לי כל ואין קיצורין שלי חסר כלום כמשפט מעין הנובע. וזהו ויחד יתרו על כל הטובה זה המן והבאר וכן התורה היא אוצר הכל כאמרם ז"ל במדרש יש לך אדם קונה כסף אין בו זהב כו' אבל התורה יש בה כסף ויש בה זהב כו' (ריש תרומה) ומעתה עמוד והתבונן נפלאות כי כמו אשר במצות התורה יש חקיות ושכליות, כן בצבאות הבריאה תראה ג"כ ב' סוגים אלו, כי רובי הדברים מושגים בחכמה ושכל, כי מי אשר חנן ה' אותו בחכמה יבין איך הלחם והמזון משביע את האדם, ואיך המנוחה תתן מרגוע אל האדם, ואיך הקור והחום מזיק את האדם, ורוב אכילה ושתיה מחליש את האדם, וכלם הולכים מהלך החכמה. אבל יש ויש כמה פרטים בצבאות הבריאה אשר מציאותם וקיומם רק בדרך חק ואינם מושגים בשכל, כמו קיום הולד ט' חדשים ברחם אמו אשר רבותינו ז"ל (במדרש תזריע) קראו על זה מאמר חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי (איוב י', י"ב). ובע"כ כל סוג מתקיים מסוגו, היינו חקי העולם קיומם ע"י חקי התורה, והשכליים מחלק מצות השכליות, וכמו אשר קיום המצות החקיות קשים על המקבלים כן חקי העולם יותר קשים להתקיים מבלעדי נס.
ומעתה יפה אמר המדרש חקה חקקתי הוראתו על חקי העולם שהם מתוארים חקי כמו אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו (ירמיה ה', כ"ב) גזירה גזרתי מורה על המצות שהם חק וגזירת המלך יתברך שמו עלינו לקבל אותם בדרך חק לא שנטריח שכלנו לחקור עליהם להבינם ע"פ שכל. וגם כי ישאלך מי לאמר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה אף אתה אמור לו חק הקב"ה הוא עלינו ומה לנו לחקור, וזה זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר היינו להשיב כן אל השואל:
אמנם הנראה לדעתי כי במאמר זה עצמו בא הקב"ה להפיס את דעתנו על הסתירו פנים פני התורה וזיו תפארתה הודן והדרן של מצות מעיני שוחריה דורשיה. והוא על דרך שמצאנו במדרש לך אני מגלה טעמה ולאחרים חקה (ריש פרשתנו) כי זה כלל גדול כל דבר המורק מכלי אל כלי אי אפשר שלא יתמעט ממנו מעט והמקבל לא ישיג מה שהיה ביד הנותן, וכאשר חזר המקבל הזה ונתן אותו לאחר בהכרח אצל השלישי יחסר עוד ממה שהיה אצל השני, והנה משה רבינו ע"ה קבל התורה מאתו יתברך נאמר עליו ותחסרהו מעט מאלהים (תהלים ח', ו') ומפי משה רבינו ע"ה הגיעו הדברים אלינו בהכרח כי יגרע אלינו נטפי מים העמוקים ואנחנו חסרים בהשגתנו ממה שהי' אצל משה רבינו ע"ה, וזהו לך אני מגלה טעמה ולאחרים חקה.
ומה נעמו בזה דברי הכתוב ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי גו' ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה גו' (דברים ד', ה'-ו'). הנה אצל העמים הזכיר את כל המצות רק בשם חוקים, כי כמו אשר אנחנו אשר קבלנו ממשה בהכרח נגרע ערך השגתנו מהשגת משה ונתרחקו הדברים מן המעין הראשון עד כי נתחלקו לשני סוגים משפטים וחוקים. כן מאתנו והלאה ישתנו אצליהם בהכרח עד כי כולם נעשו חקים, וכל זה סבבנו אנחנו במה שאמרנו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים (שמות כ', ט"ו) וזהו מאמר זאת חקת התורה הוא בעבור אשר צוה ה' לאמר ע"י ממוצע זה משה ולא שמענו כל המצות מפיו יתברך, כי אם היינו שומעים מפי הקב"ה את כל התורה היינו גם אנחנו מבינים כמו שהבין משה שנאמר לו לך אני מגלה טעמה כו' והבן.
עוד יתכן בזה בהזכיר מאמרם ז"ל בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה לילוד אשה בינינו אמר להם לקבל תורה בא, אמרו לפניו וכו' מה אנוש כי תזכרנו גו' תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים אמר להם למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם כו' (שבת פ"א, ב'). והפליאה נשגבה וכי המלאכים לא ידעו ולא הבינו מעצמם את כל הדברים אשר דבר משה אליהם עד כי אחר דברי משה רבינו ע"ה חזרו והודו ואמרו ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ וכל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסרו לו מתנות.
אמנם דע כי ידענו כי התורה הקדושה ארוכה מארץ מדה גו' והיא כמו מים שאין להם גבול וא"כ אם אחד עומד בצד זה מן המים וזה עומד בצד השני אין באפשר להם שיוכלו לראות זה את זה. וגם כי לעינינו יש לה גבול ותורה חתומה בידינו מבראשית עד לעיני כל ישראל, ובה תרי"ג מצות ולא יותר כמאמר חז"ל שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה (שבת ק"ד, א') עכ"ז אין לה גבול מצד שהיא נדרשת בכמה פנים, וכל מאמר יש בו פשט רמז דרוש סוד, ובזה יש אל התורה ב' קצוות, היינו הפשט היא קצה אשר אצלנו, והסוד קצה האחרון אשר ביד המלאכים, וכמו שאנחנו העומדים מצד זה ובידנו הקצה אשר אצלנו היינו הפשט אין אנו רואים הקצה האחרון אשר ביד המלאכים, ואם יספרו לנו אשר מאמר לא תגנוב לא תגזול הוא למעלה עולם מלא עד אין ערך, לא יצוייר אצלנו הדבר בשכל ויהיה קשה להאמין זאת. כך העליונים לא יכלו לצייר ולהאמין אל אשר יאמר אליהם לאמר זה העולם מלא ורחב ידים אשר אתם רואים בעיניכם בשמים הוא למטה בארץ פרשה קטנה כמו לא תגנוב וכדומה. כי זה משפט שנים העומדים אצל הקצוות ושטח בלתי תכלית מפסיק ביניהם, היינו כי אנחנו עומדים בצד זה מן התורה אין אנחנו רואים הקצה אשר ביד המלאכים, כן המלאכים אינם רואים הקצה שבידינו, עד שהוצרך משה רבינו ע"ה להעיר אותם ולומר תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה לא תגנוב כו'. ומעתה כמו שאנחנו תמהים על הסוד עד שאנחנו קוראים אותו חק כי ענינו נעלם, עד שנאמר בו הנסתרות לה' אלהינו כן המלאכים תמהים על הקצה שלנו כי לא עלתה על לבם ואי אפשר להם לצייר זאת בשכל שיהיה הסוד והאור הגנוז דבר ה' אשר אליהם במחזה והמראה הגדול הנראה אליהם למעלה ישתנה למטה למצות מעשיות, לקנות בעד ב' גדולים ציצית לתלות אותם על ארבע כנפות הכסות, וכדומה מן המצות מעשיות עד כי האף אמנם שיאמינו בהכרח עכ"ז למעלה אצלם הדבר לחק כי הוא למעלה מהבנתם. מהו מאמר הקב"ה למשה שיאמר לנו אל תתמהו על החפץ כי כמו אשר אצלכם הסוד הוא חק ודבר נעלם כך למעלה המצות אשר צוה ה' לאמר אליכם הוא אצליהם חק ודבר נעלם, וזהו זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר:
עוד נראה להמתיק המאמר ע"פ משל לאיש פחות המעלה מאד הצליחו מעשיו והגיע להון ועושר, עד כי עלה על לבו להתקשר עם בתו עם בן הרב המורה, וישלח לקרוא את השדכן לביתו והבטיח לתת לו שכרו ככל אשר יצוה עליו, ויבקש אותו לאמר לך נא אל בית הרב ותדבר עמו אל אודות בנו, וילך השדכן וגם כי הדבר היה ראוי רחוק מאד בעיני הרב, כי מעודו לא דיבר מאומה עם איש פחות זה, וגם כל יקירי העיר אינם מדברים עמו מפני פחיתותו, אבל השדכן בחלק שפתיו הטה את לב הרב עד כי התקשר עמו, ויהי אחר החתונה ראה האיש הזה כי הרב אינו מדבר עמו כל מאומה, ויתפלא מאד לאמר איה יזדמן כזאת אשר מחותנים יהיו כמתנכרים זה לזה עד שהאחד לא יאבה לדבר עם חבירו, והגיעו הדברים אל אוזן הרב, ויאמר להשיב לו כי הוא שוגה בדעתו, הוא ישפוט כי השידוך וההתקשרות עם בן הרב הוא ראוי ונכון מב' הצדדים וא"כ אחר כי השידוך הוא ראוי יקשה בעיניו למה אין אני מדבר עמו ולמה אין אני משתעשע עמו, ובאמת לא כן הדברים אבל בהיפך מה שאין אני מדבר עמו הוא נכון וראוי מאד כי מה לי עם הפחות הזה ומה מהדברים אשר אדבר עמו, וגם כי התקשרתי עמו זאת יקשה בעיניו, זאת היא קושיא שאין עליה תשובה.
הנמשל הקב"ה התקשר עם בריה פחותה עם בשר ודם ונתן לו תורה חמודה, ויהי כקרוא איש יהודי בתורת האלהים ומוצא בה דברים נעלמים הוא מתפלא מאד מדוע לא יבאר לו ה' יתברך את כל דבריו במראה ולא בחידות, להסביר לו כל מאמר עד שיבין היטב, ע"ז באה התשובה מאתו יתברך כי האדם טועה בעצמו הוא חושב כי השידוך וההתקשרות אשר הקב"ה התקשר עמו היה ראוי ונכון מב' הצדדים וא"כ יש לו קושיא מדוע אין הקב"ה מראה לו פנים עד שידע ויבין את הכל, ובאמת לא כן הדברים רק בהיפך כבוד אלהים הסתר דבר (משלי כ"ה, ב') וגם כי התקשרתי עמו זאת תהיה אצלו לחק ודבר נעלם, וזהו - זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר וא"כ אין לו לאדם להרהיב עוז בנפשו לחקור ולשאול ולדרוש ולבקש טעמים, אבל יחליט בלבו כי זאת היא חקת התורה ודבר נשגב ונעלם מה שצוה ה' אל בשר ודם מה יצדק אנוש עם אל עד שיזכה לתת בידו חמדה גנוזה כזאת:
עוד יתכן בזה עם מה שכתבנו במקום אחר חלק ראשון מזה הספר (פרשת בראשית) בבאור מאמרם ז"ל אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם הן יראת ה' חכמה וסור מרע בינה (איוב כ"ח, כ"ז) אז ראה ויספרה בסיני הכינה באהל מועד כו' (שמות רבה מ'). והמורם מדברינו שם (בהבדל השמיני) כי ע"כ לא נתן הקב"ה את התורה אל האבות הקדושים כי באמת התורה מחוייבת אל האדם מצד הסכמה כמו אשר הגוף משיג ומבין מאד מה שטוב לו ומה שמזיקו, כן וכן ברי הלב וטהורי הנפש היודעים ענין הנפש ובחינתה מהותה ומעלתה, יודעים כמו כן מה שטוב לנפש ומה שמזיק אותה. לכן האבות והשבטים ע"ה אשר חכמת אלהים היתה בקרבם וידעו סוד הנפש ובחונתה ידעו מעצמם מה הם תיקוני הנפש וכל הצורך אליה, וידעו כי כל מצות התורה מחוייבים מאד לא יספיק בלעדם, קיימו וקבלו כל התורה כלה עד שלא נתנה. רק אח"כ נתמעטו הלבבות ונתרוקנו מן החכמה ונשארו מצות התורה לב' מחלקות, היינו קצת מהם השיגו מעצמם כמו גניבה גזילה וכדומה. והרבה שלא התעוררו עליהם מדעת עצמם מאומה, כמו ציצית תפילין מזוזה לולב וכדומה. לכן אז ראה יתברך כי הגיע הזמן להעיר אותם ולתת לפתאים ערמה ונתן להם התורה כמאמר פתח דבריך יאיר מבין פתיים (תהלים קי"ט, ק"ל) וכאשר התורה אצל האדם בגזירת המלך יתברך היא מחוייבת אל המשיגים ואל הבלתי משיגים, מהו אז ראה ויספרה בסיני הכינה וגם חקרה, ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה, כלומר אתם מקבלים תורתי מפני המורא הגדול כי כפה עליהם ההר כגיגית, אבל באמת הלא יראת ה' היא חכמה כי החכמה עצמה מחייבת היראה והיראה מחייבת התורה וזהו וסור מרע בינה.
ובזה יתבאר מאמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך (דברים ו', ו') על דרך שמצאנו ברז"ל בקללות לא נאמר ואלה יעמדו לקלל את העם כמו שנאמר בברכות אלה יעמדו לברך את העם אלא ואלה יעמדו על הקללה (ויקרא רבה ב'). ר"ל כי מדריגת ישראל למעלה מן הקללות לכן נאמר ואלה יעמדו על הקללה, וזהו ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך גו'. גם כי הקב"ה לפי כבוד אלהותו ראוי אל אהבה עודפת מאד על השגתך עכ"ז אין הקב"ה דורש מן האדם מה שאין בכח השגתו כי האהבה לא תקום ולא תהיה בלתי בלב המשיג ואהבתו היא כפי השגתו, לכן יפה אמר ואהבת גו' בכל לבבך, אבל אמר לו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך כלומר תדעו ותבינו כי באמת היה מחוייב לאהוב את הקב"ה הרבה יותר מכפי השגת לב אנוש:
סוף דבר כי עיקר נתינת התורה בדרך גזירת המלך שיקיימו אותה הוא מסבת חוסר ההבנה וקוצר המשיג שאינם משיגים בשכל וע"י הקבלה וההכרח ישמעו ויעשו אזהרת המזהיר, א"כ עיקר נתינת התורה ממאמר למאמר אינו כ"א מסבת החקים הבלתי מושגים בשכל. וזהו מאמרו יתברך למשה זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר, רק בעבור החקים היה ההכרח לאמר אליהם ולהזהיר אותם על התורה כי לולא החקים היו מעוררים או עצמם מצד השגתם על מצות אשר השכל מעורר עליהם:
מעתה הנה בהתבונן בהשגות בני אדם נמצאם על שלשה מחלקות, א. החכמים הטהורים והצדיקים השלמים המשיגים כל התורה בשכלם והבנתם שעליהם נאמר כי אם בתורת ה' חפצו (תהלים א', ב') כי חפץ בה מצד השגתו והכרתו, ב. אותם אשר מתחלה ילמדו לדעת את אשר הזהיר המלך הקדוש יתברך שמו ולבסוף הם זוכים אל מה שאמרו חז"ל כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ומגלין לו רזי תורה (אבות ו') אז יתקיים בהם מאמר ובתורתו יהגה יומם ולילה, והג. הפחותה מאד אותם שאינם חפצים רק למלאות חפץ התאווני ולבם צפון משכל כפראים במדבר, ולהם אין נ"מ בין דברים המושגים והבלתי מושגים ובשאט נפש יפנו עורף אל השכליות כמו אל החקיות. זה שהכתוב קובל ואומר ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי גו' ואתה שנאת מוסר גו' (תהלים נ', ט"ז) כלומר מה לך לבקש התנצלות על החקים לומר שע"כ לא קיימת אותם בעבור שהם רק חק בלא טעם, הלא - ואתה שנאת מוסר גו' אם ראית גנב גו' וגם שזהו מן השכליות עכ"ז חלקך עמהם (ועי' בספר המדות בי"ב משער העבודה בשיורי המדות) ואמר עוד פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה תשב באחיך תדבר גו' אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך. באור זה כי משפט הרשעים שאינם רואים חוב לעצמם ועושים כל רע ועכ"ז כאשר הם רואים הרע מאחרים העושים אז מבחינים הם ומרגישים בגנות המעשים ההם כמאמר חכמים המה להרע (ירמיה ד', כ"ב) כלומר מבינים הם ומבחינים את הרע שהוא רע, היינו כאשר רואים מעשים פחותים בהזולת, ולהיטיב בעצמם לא ידעו.
ומעתה המשך המאמר כך הוא פיך שלחת ברעה גו' תשב באחיך תדבר גו' אלה עשית גו'. באור זה כי הקב"ה לא ידון רוחו באדם רק לפי שכלו והשגתו וא"כ כבר אפשר להיות שנים עוברים עבירה אחת ואין משפטם שוה, ועכ"ז משפטי ה' אמת צדקו יחדו כי אין החיוב רק מצד השכל כמאמר ויוסיף דעת יוסיף מכאוב (קהלת א', י"ח) כי לולא השכל היה נידון האדם רק כבהמה, וא"כ כבר אפשר אל הרשע להבטיח את עצמו ולהשען על סכלותו, כמאמר אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות וכמאמר אנשי רע לא יבינו משפט (משלי כ"ח, ה')יריעות האהל כלומר גם דבר המושג בשכל גם זאת לא יבינו (ומבקשי ה' יבינו כל, לא יפלא מהם דבר), אבל כל זאת היה התנצלות אם לא היה מבחין ולא היה מרגיש מאומה מה טוב ומה רעה, והיה דן גם אחרים לכף זכות, אבל אתה הלא פיך שלחת ברעה, ואתה מגנה אחרים העושים מעשים פחותים, א"כ הלא לך לב חכם להבחין בין טוב לרע, ומעתה סדר המאמר כך הוא אם ראית גנב ותרץ עמו גו' היינו שעושה בעצמו מעשים רעים וחטאים, ועוד שנית פיך שלחת ברעה גו' תשב באחיך תדבר גו' היינו שהוא שונא את אחרים העושים כמעשיו. והמשיך דבריו ואמר אלה עשית והחרשתי כלומר אלה הדברים אשר הצעתי לפניך תחלה אם ראית גנב גו' ועם מנאפים גו' אלה המעשים עשית והחרשתי, אבל אחיך ובן אמך אשר תתן דופי בהם הם יחייבו אותך. וזהו דמית היות, כלומר אתה חשבת כי ראוי להיות שאהיה כמוך כלומר לעשות עצמי כביכול כרואה און ולא יתבונן אבל לא כן הדבר כי אוכיחך ואערכה לעיניך, כלומר כמו שאתה רואה בעיניך כי הלא בראותך מעשים כאלה ביד אחרים הלא תדע ותבין להכריע אותם לכף חוב:
חלק ג
מדרש: כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני רחוק מה שהיה גו' (קהלת ז', כ"ג) אמר שלמה חקרתי ופשפשתי על כל התורה ומצאתי בה טעם, כיון שהגעתי לפרשת פרה אדומה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו (פרשה י"ט, ג' בשינוי לשון).
וראוי לבאר מאמר רחוק מה שהיה שהמאמר סתום מאד בהבנתו.
והנראה להבינו על דרך אחד היה מתאוה ואומר כי רצונו לנסוע עד סוף העולם, ועשה את מה שבידו לעשות, התקין לו מרכבה מרקדה וסוסים מזויינים, ומשרת עמו, ויסעו, ויהי כי הרחיקו מאד ולעת ערב באו לבית מלון והנה שם אורח וישב גם הוא עמו כמשפט האורחים להשתעשע יחד בספורי קורות מסעיהם למוצאיהם, וישאלו זה לזה על דרך נסיעתו אם הוא נוסע נסיעה קרובה או רחוקה, והוא משיב ואומר אנכי אני נוסע נסיעה רחוקה מאד, והתבונן נא בתשובת זה האיש גם כי הוא משיב ואומר אני נוסע נסיעה רחוקה בע"כ כוונתו כי עוד היא רחוקה, כי עוד רב הדרך לפניו ויש לו עוד לנסוע הרבה, אבל עכ"פ הלא הוא קרוב עתה למחוז חפצו ממה שהיה טרם התחיל לנסוע כי הלא כבר חלף עבר ר' פרסאות או ש' פרסאות א"כ ודאי כוונתו כי עוד היא רחוקה.
הוא הדבר בשלמה המלך ע"ה כי חפצו היה לנסוע ולבוא עד תכלית ענין פרה אדומה, והנה אל הגבול לא בא ולא השלים עד גמר הנסיעה, לזה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. וביאר ואמר לא כי עוד רחוק הדרך לפני אבל ר' פרסאות כבר נסע, לא כן הדברים כ"א רחוק מה שהיה כלומר אותו המרחק שהיה לפניו תחלה טרם התחיל לחקור אותו המרחק יש לפניו גם עתה, נוסע ונוסע וממקומו לא מש, והבן:
והשלים ואמר ועמוק עמוק מי ימצאנו באור זה על פי משל לאחד נסע למרחקים ובא אל עיר גדולה וראה בית אכסניה גדולה ויפה עד מאד, והיה כתוב על העמוד אשר לפני הבית בבית הזה ימצא כל אחד את מבוקשו כי אינו חסר מאומה מכל המאכלים ומשקים, והסוחר הזה בא אל הבית ויאמר לתת לו (פעקיל פלייש) וכדומה, ויאמר לו הבעה"ב אין בביתי מאכל זה, ויתפלא מאד לאמר הלא ראה תראה מה שכתוב על העמוד כי בידך למלאות חפץ כל שואל, ויאמר לו אמת הדברים, אבל דע כי זה ימים לא כבירים יצאה הפקודה לבלי לעשות מאכלים האלה ושלא לדרוש ולבקש אותם, א"כ בעבור מי אעשה אותם אם לא יזדמן לפני אחד שישאל עליהם.
הנמשל כי חז"ל אמרו ויתן אלהים חכמה לשלמה גו' כחול אשר על שפת הים (מלכים א' ה', ט') מהו כחול רבנן אמרי נתן לו חכמה כנגד כל ישראל שנאמר בהם כחול אשר על שפת הים (פרשה י"ט, ג'). ר"ל כי הקב"ה נתן לו חכמה כל כך עד שיוכל להשיב אל כל שואל, וגם כי יהיו ישראל רבים כ"כ כמו שהבטיח הנביא על העתיד והיה מספר בני ישראל כחול גו' (הושע ב', ו') היה אפשר ביד שלמה המלך ע"ה להמציא תשובה אל כל שואל. אמנם כל החכמה הנפלאה הזאת נתן הקב"ה לשלמה בכל מצות התורה, כי אולי יזדמן אחד יבוא בשאלה זאת וזה באחרת, היה מהצורך למלאות את שלמה חכמה ותבונה הרבה מאד לטובת כלל ישראל למען ימצא כל אחד את מבוקשו, לא כן ענין פרה אדומה הלא יצאה הפקודה על כל העם זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר, היינו שמוכרחים אנחנו לקבל הדבר בדרך חק ושלא לבקש טעמים עליה, וא"כ אחר אשר באה האזהרה שלא יבוא אדם לדרוש ולשאול, באין שאלה אין צורך לתשובה, ע"כ גם לשלמה לא נודע טעם פרה אדומה, וזהו אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו, כלומר אחר שאין מי שיהיה רשאי לעמוד על טעמה א"כ הלא לא יבוא לשאול, ע"כ גם לשלמה אין מהצורך לגלות והבן:
חלק ד
מדרש: אמר רבי יהושע דסיכנין בשם ר' לוי על כל דבר ודבר שהיה הקב"ה אומר למשה אמר לו טומאתו וטהרתו, כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים אמר לו משה רבש"ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו, ולא השיבו, באותה שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה אמר לו הקב"ה בשעה שאמרתי לך אמור אל הכהנים ואמרת לי אם נטמא במה תהיה טהרתו ולא השבתיך זו היא טהרתו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת (פרשה י"ט, ד').
והדבר פלאי מדוע לא אמר הקב"ה למשה במה תהיה טהרתו בפרשת אמור אל הכהנים ומשה רבינו ע"ה שאל והקב"ה לא השיבו הלא דבר הוא.
והנראה בזה על דרך עשיר ראה את פני שכנו העני איך הוא מתפרנס נושא על כתפו משאות גדולות ועכ"ז ייטיב גהה ולבו טוב עליו, ושאל אותו העשיר במה פניו אדומים ומשמן בשרו עליו, והוא אוכל למעדנים, והוא ככה דל ובשרו כחש משמן א"כ הגידה לי מה מאכל שלחנך, ויאמר לו לחם צר ומים לחץ, ויעש העשיר כן ויתעלף ונפל למטה, ויקרא את העני הנ"ל לביתו ושאל אותו להבינהו עילת הדבר, ויאמר לו העני דע כי ביתי ריקם, בבוקר בקומי ממטתי אין לי כל מאומה, רק אחר חצות היום אני משתכר על ככר לחם, ואשתי ובני רעבים גם צמאים מבקשים אוכל למו להשיב נפשם, ובבואי לביתי לעת ערב וככר לחם בידי תבענה שפתינו תהלה רנה וצהלה, ומגודל השמחה אנחנו אוכלים אותו וטועמים בו מה שלא תטעום אתה בבשר הבריאה אשר תאכל, ולכך מראה פנינו טוב עלינו.
הנמשל פרה אדומה הוא דבר חק מבלי טעם, והקב"ה רצה שהאדם יקבלו בשמחה לכך כשאמר תחלה לנפש לא יטמא לא אמר לו תקנה, והיו דואגים מאד לאמר אם נטמא אדם במה תהיה טהרתו והיו תאבים ומצפים לשמוע איזה תקנה אל הדבר, אם ענין המושג בשכל או לא מושג, רק מי יתן שיהיה לזה תקנה דיינו, והבן.
חלק ה
זאת התורה אדם כי ימות באהל (י"ט, י"ד) ובגמרא: אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה (ברכות ס"ג).
חלק ו
ובנביא: כי לא אחפוץ במות המת נאם ה' אלהים והשיבו וחיו (יחזקאל י"ח, ל"ב) גם מאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו גו' (תהלים ל"ז, ל"ב).
וראוי להתעורר במאמר זה מה היה המקרא חסר אם יאמר צופה רשע לצדיק להמיתו.
אבל באור הדברים אחר שנתעורר על מאמר כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה (אבות ו') הנה פרט המאמר כל דבר בפני עצמו, אח"כ חזר ואמר בדרך כלל וחיי צער תחיה, מה בא להורות בזה מה שאין בפרטים הקודמים, ומה לעשות עוד יותר. והנראה שהכוונה בזה אל מה שאמרו בגמרא לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר (ברכות ה') פי' אנחנו מחוייבים להתגבר על היצה"ר ולכבוש אותושפת היריעה לא לבד שלא לשמוע לו, כ"א להרגיזו לכבשו, כמו אם יעלה על רוח איש להתנהג בפרישות שלא לאכול מעדנים אפשר שירחיקם מנגד עיניו עד אשר לא יראה אותם למען לא יתאוה להם, אמנם האיש המעולה גם זאת יעשה כי יעמידם לנגד עיניו והיצר ימתיק אותם בפיו, ולא ישמע לדברי היצר ולא יאכל אותם, זה הוא הנקרא כובש את יצרו, כלוחם עם איש ריבו לא שהוא מגרשו כ"א כובשו עד שיהיה נקלה ועבד לו, כאותו שאמר ניזול אפתחא זונות וניכייפי' ליצרא ונקבל אגרא טפי (ע"ז י"א, א').יריעות האהל זהו הוראת מאמר לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר, וההבדל כי האחד אשר זה מדתו להעלים עיניו מן התאוה עד שלא יראה דבר האהוב אין פעולתו כ"א זה עתה, אבל בעבור זאת אינו בטוח בעצמו אולי יפגענו דבר תאוה, אולי לא יוכל להלחם בו, לא כן הנצב לריב והוא חוגר עוז במתניו באומץ לבו וטוהר שכלו, והוא מחזק טענותיו ואמתלאותיו להתגבר על התאוה, בעוד רשע לנגדו יחליש ויעקור התאוה מלבו לעד לעולם, עד כי לא תקום ולא תהיה כמו שאמר דוד המלך ע"ה ולבי חלל בקרבי (תהלים ק"ט, כ"ב) כי מציאות היצה"ר באדם או שיהרוג או שיהרג.
וזהו שאמר צופה רשע לצדיק, ר"ל היצה"ר צופה ואורב אל הצדיק, ועכ"ז ומבקש להמיתו, ר"ל תשוקתו האמתית שיקום הצדיק עליו וימיתהו. ועל בחינה זאת כוונו ז"ל במה שאמרו צדיקים במיתתם קרויים חיים (ברכות י"ח, א') ר"ל במה שממיתים את עצמם בכל יום וכובשים את יצרם קרויים חיים, כי זאת באמת החיים האמתיים בשני העולמים, ולהיפך הרשעים הם מחיים את עצמם בהתמלאות כל חפץ לבבם ובאמת זאת היא מיתתם בשני העולמים:
המורם מדברינו כי הצדיקים טועמים טעם מיתה בכל יום, כאשר הורו במאמר הכללי וחיי צער תחיה ע"כ בעת יסתלקו מן העולם נאמר בהם ותשחק ליום אחרון (משלי ל"א, כ"ה). לא כן הרשעים בעת מותם כי הלא גם קודם מיתתם היו כמת, לכן יפה אמר הכתוב כי לא אחפוץ במות המת ר"ל אשר בעת הסתלקותו אז יהיה מת, כ"א שימית את עצמו בעודו בחיים חיותו, וזהו - והשיבו וחיו. וזהו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ואז הוא חי חיים אמתיים בעוה"ז ובעוה"ב:
חלק ז
ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך (כ', י"ח). מדרש: זהו שאמר הכתוב אני שלום וכי אדבר המה למלחמה (תהילים ק"כ, ז') (פרשה י"ט, ט"ו).
באור זה על דרך מי שיש לו אשה ואין לו בנים ממנה, אשר משפטה לשמור את כתובתה מאד, כי היא דואגת תמיד אולי יעלה בלב בעלה לגרשה, וא"כ גם בעת שלומם והתחברותם לא תאמין בעצמה והיא מפחדת מן הגט, לא כן מי שיש לו בנים עם אשתו אז לא יעלה על לבה פחד הגט לעולם.
כן הדבר אצלנו עם זולתנו, כי יסוד המעמד של אנשי ירושלים שיהיו שנואים ומרוחקים מיושבי הארץ כמאמר צוה ה' ליעקב סביביו צריו (איכה א', י"ז) וביותר אדום שנאמר עליו ראשית גוים עמלק (במדבר כ"ד, כ') לכן גם בעת שלום והשקט חשש ואמר פן בחרב אצא לקראתך, וזהו אני שלום וכי אדבר המה למלחמה, וכמו שאמר תחלה רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום:
חלק ח
על כן יאמרו המושלים בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון (כ"א, כ"ז). מדרש: על כן יאמרו המושלים זה בלעם ואביו ששכרן סיחון לקלל את מואב והם אמרו תבנה ותכונן עיר סיחון (פרשה י"ט, ל').
הנראה כי המאמר בא להשמיענו על דרך שדרשו ז"ל כי חשבון עיר סיחון לפי שאמר הקב"ה לישראל אל תצר את מואב אמר הקב"ה ליתי סיחון וליפקיה ממואב וליתי ישראל וליפקיה מסיחון, והיינו דאמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון (חולין ס', ב').
אמנם הדבר בזה יפלא לכאורה כי איננו יושר גמור, למשל ראובן גזל שדה משמעון והלך ראובן ומכר אותה ללוי, הלא יהיה לשמעון תרעומות על לוי לאמר טוב לי יותר אם היתה השדה ביד הגזלן כי אולי תחזק ידי עליו ואוציא את שלי מתחת ידו, כמאמר חז"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה כו' כל כמה דלא נתייאשו הבעלים ברשותיה דמריה קאי (בבא קמא קי"א, ב'), אם לא כי ההכרח לומר כי מואב כבר התייאש והחליט חשבון ביד סיחון, רק מאין נדע זאת, לזה אמרו כי סיחון שהחריבה לא רצה לבנותה ולכונן אותה על תלה, לאמר אולי יתגבר מואב ויטלנה מידו עד כי שאל את פי בלעם ואביו שהם היו הסבה הראשונה אל סיחון שיכבוש אותה בקללם את מואב, והם החליטו ואמרו אל סיחון אל תדאוג ואל תפחוד מלבנות אותה, כי אם באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון וא"כ בזאת נטהרה לישראל, ומעתה יסוד המאמר בנוי על מאמר המושלים בלעם ואביו וכמו שאמרנו, והבן.
חלק ט
ובגמרא: על כן יאמרו המושלים ביצרם בואו ונחשוב חשבונו של עולם כו' (בבא בתרא פ"ח).
וכבר צווחו קמאי איך היתה כזאת לדרוש במאמר ע"כ יאמרו המושלים באו חשבון ע"כ יאמרו המושלים ביצרם כו' כי זה דבר רחוק מאד.
אבל קורא נעים הסכת ושמע כי דברי חכמינו ז"ל נאמרו באמת וישר כלם נכוחים למבין, כי זה כלל גדול וידוע לבני אדם כלם מאמר דוד המלך ע"ה לשלמה בנו כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין (דברי הימים א' כ"ח, ט') ויודעים ג"כ כי הוא יתברך מלכותו בכל משלה ולא לפניו חנף יבוא ומאין מלא לב בני אדם לעשות רע, אבל גם זאת ביאר הכתוב ואמר נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו (תהלים ל"ו, ב') ר"ל כי הפחד אינו קרוב לו, כי היצר בא אליו בערמה, לאמר לימים רבים ולעתים רחוקות יהיה מה שיהיה ואל תדאוג דאגת מחר שהוא לאחר זמן, והוא מאמין לדברי היצר בעבור כי לעת עתה הוא מוצא את עצמו בריא וחזק באין מחסור כל דבר, ורואה את עצמו נער ורך, רענן בכחו עצמותיו מלאו עלומיו, כמאמר עטיניו מלאו חלב ומח עצמותיו ישקה (איוב כ"א, כ"ד). ומצורף לזה מה שידענו בדרך כלל כי אין הקב"ה חפץ בשינוי הטבע, וכפי הטבע הוא רואה את עצמו בריא וחזק בגופו ומאודו כי הון עשיר היא קרית עוזו ואומר בלבו בל אמוט גו' (תהלים י'). אבל התבונן נא בהדברים אשר הנביא אומר הוי הירדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו ויבטחו על רכב כי רב ועל פרשים כי עצמו מאד גו' וגם הוא חכם ויבא רע ואת דבריו לא הסיר גו' (ישעיה ל"א, א'-ב') ומה זה השבח שאמר על הבורא יתברך וגם הוא חכם, ומה השבח במאמר ויבא רע גו'.
אמנם המאמר בא להעיר אותנו לאמר הן אמת כי לא מהרה כ"כ יגזור יתברך על שינוי הטבע אבל הוא יתברך הוא נורא עלילה ולו נאוו עלילותיו כי יביא רע על האדם ולא ישנה בזה חק הטבע כל מאומה כאשר עשה בימי מרדכי ואסתר שלא נשתנה שום דבר שיצא מהטבע רק הנהיג בחכמתו הנפלאה והפליא לעשות כל סדרי השתלשלות פרטי הדברים עד כי נעשתה תשועה בישראל וצדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו, וזהו הוי הירדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו גו' וגם הוא חכם ויבא רע ואת דבריו לא הסיר, כלומר את הרע הביא ועכ"ז לא הסיר מאומה כח הטבע לשנותו ולהפכו כי לא גזר על המצרים שיחלשו ולא על הסוסים והרכב שיתמעטו, כי אם הראה להם בים נודות נפוחים וחשבו כי הם המצריים אבותיהם שנטבעו בים, ואמרו אין ראוי אלינו לעזור את אויבינו (עיין מדרש איכה (ד') על מאמר עודינה תכלינה עינינו כו' בצפיתנו צפינו אל גוי לא יושיע):
והנה הבטחון הזה שאין הקב"ה חפץ בשינוי הטבע היה למואב ביתר שאת ויתר עז, כי שמעו כי באה אזהרה מאתו יתברך אל תצר את מואב גו' (דברים ב', ט') ואין עוד בטחון יותר חזק מזה כי הקב"ה חלילה לו מעשות כדבר הזה מה שהוא נגד התורה, הלא מה שהוא נגד הטבע ג"כ אין חפצו לעשות מכש"כ מה שאמר בעצמו אל תצר את מואב גו', והיתה סבה כי בא סיחון מלך אמורי וכבש את ארץ מואב כמאמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון (חולין ס'), ומעתה הדבר הזה ידיו רב לו להבהיל ולהפחיד לב אנשים לבל יבטחו על עצמם כל מאומה כי אין עוד בטחון יותר חזק מבטחונו של מואב אבל הוא יתברך הלא הוא נורא עלילה וגלגוליו וסבותיו לא ידע אנוש.
וזהו מאמר על כן יאמרו המושלים בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון בעבור כי עתה העיר נקראת ע"ש סיחון יכולים ישראל לקחת אותה, ע"כ קחו מוסר ויאמרו המושלים ביצרם בואו ונחשוב חשבונו של עולם כי אין אדם בטוח בעצמו כל מאומה, והענין נכבד למבין.
חלק י
ובגמרא: אמר ר' יוסי מימי לא קראתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי (שבת קי"ח, ב').
דע כי כבר בארנו מאמר המדרש כצל ימינו על הארץ ואין מקוה (דברי הימים א' כ"ט, ט"ו) אין מי שיקוה שלא ימות הכל יודעים ואומרין בפיהן שהן מתים כו' אימתי בשעה שנטה למות (בראשית רבה פרשה צ"ו, ב'). באור זה כי כבר נאמר כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם גו' (הושע י"ד, י') זה הוא כלל גדול על חיי האדם בכלל ובפרט, כי האם אמנם כלם אוהבים חיים, כצדיק כרשע, אבל ההבדל כי רשעים רוצים בחיים לתכלית תוהו להתענג בדשן נפשם, אבל הצדיקים חפצים בחיים רק למלאות צבאם עלי ארץ בעבודת ה' ובתורתו, ולהשביע נפשם בצחצחות אשר בה כמאמר נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך (תהלים ס"ה, ה') וכמאמר אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' גו' (שם כ"ז, ד'). והמופת על זה אמר הכתוב יבוא שלום ינוחו על משכבותם גו' (ישעיה נ"ז, י"ב) כי הרשעים אינם שבעים מחייהם אשר חיו, וביום מיתתם דומה בעיניהם כי היום נולדו ובאו לכלל חיים והם מוכרחים למות, והמה ממש כמי שלועס דבר מאכל בפיו ופולטו מיד כי ילעוס, כן כל היום לא יוכל להשביע נפשו. לא כן הצדיקים עליהם נאמר על כן יאמרו המושלים ביצרם בואו ונחשוב חשבונו של עולם פי' כמו הסוחר שעושה חשבון על סחורתו אם עולה מחירה כפי המעות אשר הוציא עליה, כך הצדיק יעשה חשבון על תורתו ומעשיו אם עולים כפי הזמן אשר עבר עליו בחיים. וכמו אשר הסוחר העושה מסחרו במרחקים כאשר יגמור וישלים מו"מ שלו יתאוה ויצפה לבוא לביתו מהרה, כן הצדיקים ככלות זמן עבודתם והמה רואים שכבר השלימו חפץ העבודה הראויה להם הם שמחים בצאתם, כמ"ש בצדיקי ויסודי העולם זקן ושבע ימים, בשיבה טובה, כי הצדיק צדק לפניו יהלך ונפשו תשבע מן הטוב אשר פעל ועשה בימי חלדו, וזהו - יבוא שלום ר"ל בשמחה, לכן - ינוחו על משכבותם.
וזהו שאמר המדרש ואין מקוה אין מי שיקוה שלא ימות כי לא יתאוה להנצל ממנו רק הן הוא משוש דרכו רק אם הוא בזמנו הראוי לו, וזהו אימתי בשעה שנטה למות שכבר נשלמה עבודתו ונפשו תשבע מפרי ידיו בהצדקות ומע"ט שעשה בחייו, וכמו כן ההבדל בפרטי חפצי העוה"ז כי גם הצדיקים מבקשים שלימות הדברים המחזיקים אותם והמאשרים חייתם אבל רק למען פעולתם הטובה, והמופת כי ישמחו בחלקם ההכרחי ולא יבקשו יותר, לא כן מי שרוצה לאכול לא למען שישביע רעבונו כ"א למלאות תאותו עליו נאמר איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה (קהלת ו', י"ב) פי' שאינו שבע מתאותו ולא חסרה תאותו מאומה ממה שהיתה קודם השיגו העושר וכמו שבארנו בספר קול יעקב (במקומו):
עוד תראה הבדל בין בעל תאוה ובין החכם השוקד רק להשלים זמנו בתורה ועבודה, אחר אשר נבין מאמר ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך (דברים כ"ו, י"א). כי הנה יש מן הכלים שהם כלי הכרח והם ג"כ כלי חפץ שהם נחמדים מצד עצמם, גם אם לא מצד פעולתם. והנה כאשר תראה את אחד שהוא קונה לביתו את הכלי הזאת כמו מורה השעות, ורצונך לדעת את כוונתו אם בעבור תכלית פעולתו ואם בעבור תאותו. דע כי אפשר לברר זאת אם אתה רואה אצל שכנו מורה השעות ומשמיע מספר השעות כפי הראוי למחצה לשליש ולרביע, וכל השכנים שומעים כי הוא מכה בקול גדול, וא"כ בעבור פעולת התכלית אין מהצורך אליו לקנות מורה השעות כי ישיג התכלית ע"י שכנו הקרוב אליו כאלו מורה השעות עומד בביתו, וכאשר הוא הולך וקונה אותו ודאי הוא בעבור תאותו, ולזאת לא לבד שלא תשבע נפשו ממה שיש לשכנו מורה השעות כ"א עוד יוסיף קנאה ותגדל תאותו.
הנמשל הקב"ה משפיע ברכה לישראל והלוי יקח ממנו המעשר והתרומה חלקו הראוי לו, ובזאת תבחון את שניהם אם הם מתאוים להון ועושר כמשפט הבעל תאוה שהוא חפץ בגדולה ולפרוץ לרוב, אז תראה הבדל גדול ביניהם כי הישראל יעלוז וירנן מטוב לב על הברכה אשר ברכו ה', ישמח וישיש כי הגיע אל מה שלבו חפץ, והלוי ישבע קלון וחרפה מדאבון נפשו כי מנעו ה' מכבוד וגדולה זאת, וגם מקנאתו אשר יקנא את הישראל איך הגיע הוא אל הצלחה גדולה הזאת, לא כן אם בכל מאויים הם מצפים רק על הפעולה להשביע נפשם לעבוד עבודת הקודש שעליהם, אז הלא שניהם שוים בברכת ה' ויחדיו ישמחו ויעלוזו (ואולי עוד תקטן שמחת הישראלי משמחת הלוי) כי הישראלי לא ישמח רק בפעולת הברכה אם יזכה, לא ככסילים החושבים כי לעולם חוסן, והלוי גם הוא ישמח כמוהו כי מה ממנו יהלוך אם אין הברכה תחת ידו הלא יתקיים בו ברבות הטובה רבו אוכליה (קהלת ה', י') כי יאכל את חלקו כל חלב דגן תירוש ויצהר.
זה שהזהיר הכתוב ושמחת בכל הטוב אשו נתן לך ה' אלהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך היינו שתהיה שמחתכם שוה מצד הפעולה לא מצד התאוה כי כאשר תהיה שמחתכם בעבור התכלית אפשר שתהיה שמחת שניהם שוה:
ההבדל השלישי בין נפש תאוה ובין חכם השמח בחלקו מצד פעולתו, כי זה משפט הבעל תאוה כאשר ישיג תאותו ותתמלא משאלתו אח"כ תקטן הנאתו ושמחתו כמאמר חז"ל מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק (סוכה מ"ו) כי זה משפט התשוקה אשר מציאותה רק אחר ההעדר. כי כל מחמדי ותענוגי העוה"ז לא יערבו אל נפש האדם בלתי טרם השיגו הדבר שהוא נכסף אליו אבל בהשיגו הדבר יופג ממנו ערבותו ומתיקותו כמאמר נפש שבעה תבוס נופת ונפש רעבה כל מר מתוק (משלי כ"ז, ז') וא"כ כל מה שירבה הונו ויגדל עשרו תתמעט הנאתו ושמחתו. לא כן מי שאין שמחתו כ"א מצד הפעולה לא יגרע משמחתו דבר, ועוד בהיפך ישמח בכל פעם יותר, כי כל יותר שיתעלה בפעולת תכליתו יתקיים בו מאמר מדת הקב"ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק. וזהו מ"ש ושמחת בכל הטוב גו' כלומר שלא יופגם ולא יתמעט הטוב ההוא אצלך מנועמו וטובו הראשון (וכמ"ש באורך בספר קול יעקב על מאמר זכרה ירושלים ימי עניה גו').
וזהו מאמר המשורר ע"ה צמאה לך נפשי כמה לך בשרי גו' כי טוב חסדך (תהלים ס"ג, ב') גם מכל חיותי מה שאני הגעתי וזכיתי עד אשר שפתי ישבחונך כן אברכך בחיי על העבר על שזכיתי לכך, בשמך אשא כפי לבקש על העתיד, וגם אם כמו חלב ודשן תשבע נפשי עכ"ז ושפתי רננות יהלל פי. ר"ל שלא תתמעט שמחתי כמשפט השמחים אלי גיל בטובות העוה"ז אשר בהכרח תתמעט שמחתם אחר השיגם תאותם, ואנכי לא כן עמדי כמשפט מי ששמחתו מצד פעולת התכלית. אשר ע"כ א"ר יוסי מימי לא קראתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי, כי כל חפצי באשתי לבנות את ביתי בנין עדי עד, וכן לשורי לא הייתי מתאוה רק לעבודת השדה להגיע אל פעולת התכלית.