אור ברסלב

אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ

וישלח

ויצא

חלק א

וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו כו' כה תאמרון כו' עם לבן גרתי ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך (ל"ב, ג').

הנה רבים מהמפרשים ז"ל העירו על ענין השליחות הנכלל במאמר עם לבן גרתי,שפת היריעה לדעת מה הוא ומה רצה בזה, גם מה שכתוב ויהי לי שור כו' הוא משולל המובן כי כלשון הזה לא הונח בלתי על הויה החדשה, אם בעיקרי ויסודי הברואים כמו ויהי אור וזולתם, או בענין המאורע ומקרה מחודש כאשר זכרו הכתובים בכמה מקומות, מה שאין כן על עניני קנינים, ומהצודק היה שיאמר ולי שור וחמור.

ולבי אומר לי בהבנת הענין בשנעיר עוד על שאלה עצומה והוא איך היה עולה על לב יעקב עליו השלום למצוא חן בעיני עשו עם מה שיגיד לו רוב עשרו וסגולתו, הלא זה הוא הסבה להבעיר בו עוד רוח קנאה על הברכה אשר ברכו אביו בראותו כמה מהטוב בא אליו מסבתה. אמנם כל זה יותר לנו בהזכיר מה שכתבנו באורך למעלה (פרשת ויצא) כי לאלהים יתברך שתי סוגי הנהגות, האחת הנהגה טבעיית והשניה הנהגה נסיית, ובהנהגה האחת נהג יתברך את אברהם עליו השלום טרם נתברך בכל, ומעת שנתברך אברהם עליו השלום מאת פני ה', וממנו יצחק, והוא את יעקב היה ענין הצלחתם על דרכי וסדרי הטבעיים. אך בעת שהיה יעקב עליו השלום מוכרח לברוח מפני עשו להיות גר בארץ נכריה ברכו יצחק ואמר לו ויתן לך את ברכת אברהם כו', והוא מוסב על ההנהגה שנהג יתברך את אברהם טרם נתברך בכל. ואף גם זאת זכרנו למעלה (שם) כי הטבעיית והנסיית אינם שוים בדרכי הצלחתם וסדרי עליתם, כי הטבעיית לא תצליח בעליה מהדלות לעשירות ביום או יומים אבל תוליכהו לאט לאט עד כי בהאריך הזמן יעלה ויבוא להון עתק (וזהו ויגדל האיש וילך הלוך וגדל כו' כלומר על דרך הדרגה כמבואר במקומו) לא כן ההצלחה הנסיית כי היא תביאהו מעלה מעלה ברגע אחד ובשעה קלה בפתע פתאום.

ומעתה נבוא אל הענין כי הנה בשירחיק איש עני ודל לאיי הים וכדומה ויעשה שם כמה שנים ויבוא לביתו בהון רב, נשפטהו כי הצלחתו באה לו עם דרכי הטבעיים בעסקי מסחר שהרבה במשך הזמן ההוא, או במלאכת עבודה וכדומה, וכשיזדמן כי יבוא לביתו עם ההון ההוא בזמן קצר ומעט אחרי רבע שנה וכדומה, ודאי נדין אותו כי הצליחו ה' על דרך נסיי וענין מקרה, אם על ידי מציאה והזולת מענינים הנסיים. אמנה לפעמים יזדמן אשר עם הימים הרבים שהיה שם לא הרויח מאומה עד שהיה כבר מוחלט בדעתו לשוב ולחזור לביתו ריקם ולא ישא את כל מאומה בידו, ואך בכמעט קט טרם נשא רגליו ללכת משם הצליחו ה' בעושר מופלג מאד. והנה בבוא האיש הזה לביתו לבעבור כי אין איש יודע מענינו כל משך הזמן ההוא באין ספק ידונו אותו כי הון עשרו והצלחתו באה לו על דרכי הטבעיים עם מה שנשא ונתן וקבץ על יד עד שעלה לסך גדול, כי אורך הזמן יוכיח עליו, הלא המשפט על האיש ההוא לגלות על אזנם איך ומה היה ענין הצלחתו, למען לא יאמרו ללבבם שוא ודבר שלא היה, ולא יעשו גם המה כמוהו להרחיק נדוד על חנם, ולא יסמכו על הנס.

כן הדבר ביעקב עליו השלום כי נשתהה זמן כביר אצל לבן וחזר לביתו במחנה כבד מבקר וצאן, ועשו בהתוודע אליו מרוב ההצלחה הזו הלא יעיר קנאה ויתן בקולו כאשר מאז על יעקב עליו השלום בראותו כמה מהטוב אשר מצאה ידו על ידי הברכות שברכו אביו מטל השמים כו'. אבל באמת לא כן היה כי כן הצלחת יעקב היה אך ענין נסיי וכאשר ביארנו למעלה, על כן עלה על לב יעקב להודיע ולגלות ענין הצלחתו על אוזן עשו כי איננה טבעיית באמצעות הברכות בלתי על דרך נסיי, והעד - כי כל משך הזמן שהיה בבית לבן לא הצליח מאומה וכל הימים הרבים לא הועילו לו דבר, כמו שכתוב לולי אלהי אבי אברהם כו' כי עתה ריקם שלחתני (ל"א, כ"ב), נמצא כי כל מוצא הצלחתו היה אך ענין נסיי ועל כן אין לו לעשו לשנוא אותו על אודות הברכות.

וזהו כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר כו' עם לבן גרתי ואחר עד עתה, כלומר על חנם, אך ויהי לי שור וחמור כלומר עתה נתהווה עשרי על דרך נסיי, וכמו שכתוב את עניי כו' ויוכח אמש וכביאורנו למעלה, ומזה יבחן שאיננה מצד הברכות כי אם הצלחה נסיית, על כן ואשלחה להגיד לאדני למצוא חן בעיניך.

חלק ב

באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך (ל"ב, ו').

מלת וגם חסרה ביאור והנה מצאנו ראינו לרז"ל במדרש: רב הונא פתח מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו (משלי כ"ו, י"ז) שמואל בר נחמן אמר משל לארכי ליסטים שהיה ישן בפרשת דרכים, עבר חד ושרי מעיר לי' כו' קם ושרי מקפח בי' כו' אמר לו דמיך הוה ועוררתיני, כך אמר לו הקב"ה לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב (פרשה ע"ה, ג'). ההוראה מדבריהם כי יעקב עליו השלום בעצמו גירה עליו כלבא רשיעא הזה במה ששלח אליו המלאכים, כי בלעדי זאת היה הולך לדרכו, וזה שאמרו המלאכים אל יעקב באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך, כלומר מה שבאנו אליו היה כהסבה לשילך גם הוא לקראתך.

ובמדרש: וישלח יעקב. ר' יהודה בר סימון פתח מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע (משלי כ"ה, כ"ו) אמר ר' יהודה בר' סימון כשם שאי אפשר למעין להרפש ולמקור להשחת כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע, וכמעין נרפש וכמקור משחת כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע, אמר לו הקב"ה לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו (פרשה ע"ה, ב').

והדברים מפליאים לב כל קורא, כי אחר שהחליט ואמר כשם שאי אפשר למעין כו' כך כו' חזר ואמר וכמעין נרפש כו', וכבר העיר בזה בעל הידי משה במדרש עיין עליו, וביותר ראוי להתבונן בדברי הכתוב עצמו מה ראה לבחור בדמיון הזה.

וכדי לבוא אל ביאור ענין זה נחקרה נא בדבר הנשאל מרבים חקרי לב על ענין התפלה לאלהים יתברך, אם המאומת אצלנו הוא כי ה' הוא המשגיח והמחיה את כולם הלא אין מעצור לפניו יתברך מהשפיע ברכתו וטובתו מבלעדי שאלתנו עליהם. ומה גם כי לעיני בשר ידומה שהתפלה ידה רב לה לפעול הטוב לבעליה וגם להשבית ולבטל את אשר נגזר עליו ותעשה ידיה תושיה, ואם כן יהיה חלילה מקום לומר שיהיה שינוי רצון אצלו יתברך (ועל דרך השואל והמבקש ממלך בשר ודם אשר עם שאלתו הוא פועל בלב הנשאל להפך ולשנות רצונו ממה שהיה) וכבר נאמר אני ה' לא שניתי (מלאכי ג', ו').

וחלקי אמרה נפשי בזה עם מה שידענו כי השפעת הטובה והישועה מתוארה על שם מעין והוא בנביא ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה (ישעיה י"ב, ג') כי הנה המעין הטוב אשר מימיו נאמנים, כל מבקש לרוות צמאונו ילך אל עין המים ובאמצעיים קלים יהיה דולה מימיה מקרקעיתה, או ישוח עצמו וישאב דיו. ועל דרך זה גם כן הוא ישועת ה' כי היא ממש בבחינת המעין ותעמוד לעד במצב הקרוב לבוא אל דורשיה חיש ומהר, וכענין הכתוב כי קרובה ישועתי לבוא (שם נ"ו, א') וכמאמר אך קרוב ליראיו ישעו (תהלים פ"ה, י') ואין שום השתנות רצון אצלו יתברך חס ושלום גם לא שינוי זמן בנדבת ישועתו כי מקום אתה לשכון כבוד לימין הדורשה והמבקשה. אך שלילות ביאתה בעתים פרטיים הוא אך מסבת הדורש הישועה כי לבו חסר ממנו לקרב עצמו אליה ואיננו תמים עם ה' בחוזק היחול והתקוה והאמונה בו יתברך.

והוא ממש כאשר יביט אחד במראה הלטושה כל עוד שיתקרב אליה תתקרב גם הצורה הנראית בה, ותתרחק עם התרחקותו על שיעור אחד. ולפי הנראה יתדמה כי התרחקותם זה מזה הוא מעשה שניהם, אבל האמת כי כל הרחקת הצורות והתקרבותם הוא רק ביד אחד, היינו בהתקרב האדם המביט אל המראה יתדמה כאלו תתקרב גם הצורה המתנגדת לעומתו, וההיפך בהיפך. כן ממש תשועת ה' יתברך עומדת במצב נאמן וקרובה לבוא אל המאמין השלם העומד על המצפה ומקרב עצמו אליה ברב היחול והתקוה ומחכה עליה שתבוא.יריעות האהל ומה שיקרה לפעמים כי תעמוד מרחוק ותתעלם לעת צרה חס ושלום הוא אך מסבת כי הדורש והמבקש הישועה לבו בל עמו במבטח עוז להשליך על ה' יהבו. ועל כן לפי רוב התרחקותו מהתוחלת ומהתקוה בלבו ונפשו כן תתרחק ותסוג אחור עזרתו וישועתו. וכאשר רמז המשורר האלהי במאמר קצר יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך (תהלים ל"ג, כ"ב) כלומר כפי ערך עוצם בטחוננו ותוחלתנו כן יהי חסדך עלינו.יריעות האהל

והוא הענין בהתפלה לה' יתברך כי אין עיקרה ויסודה לעשות את שאינו רצוי, ולשנות מה שקדם ברצון הבורא יתברך חס ושלום. אבל התפלה היא להוכיח על אומץ תוחלתו ותקותו וכי הוא יתברך מעוזו, ולה' הישועה, אשר על ידי כן נשאו רוחו ונדבה אותו ערוך חין תפלתו לאל המושיע, ועל ידי השתדלותו והתאמצותו ללכת לבטח דרכו להתפלל אליו יתברך, ה' לו בעזרו ויוציאנו למרחב. והוא הוא שאמרו ז"ל ארבעה צריכים חיזוק כו' תפלה מנין שנאמר קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך כו' (תהלים כ"ז, י"ד) (ברכות ל"ב) ומובן כדברינו.

ומעתה מה ימתקו בפינו דברי המדרש הנזכרים לעיל מעין נרפש כו' צדיק מט כו' והוא כי הנה המעין בשגם הוא נובע מים חיים מתחת (רצוני מה שהתהום מעלה מקרקע הבור) עם כל זה עיקר קיומו ומבועו הוא רק באם מחצבו חזק לירכתים סביב וצלעותיו קשים כסלע, ולא הודש מעולם, אז הוא משתמר ומימיו נאמנים. לא כן אם ירכתי הבור סביב המה רפויים ושבורים מפילים עפר, הלא אז מהנקל הוא שיתקלקל המעין ומבוע הטוב מעצמו, כי יהיה נרפש ונשחת מגושי רגבי האדמה שיכסו עפר על נקבי התהום ויכזבו מימיו.

כן ממש בהאיש הלבוב אשר עוז לו באלהים ומחסהו בתוקף היחול והתקוה אז יזנק לו מי ששון ממעין הישועה. לא כן אם בטחונו הוא קטן ורפוי והוא מפחד כל היום ורעדה לו מסביב, הנה הפחדים האלה ישחיתו ויחמרו מימי ישועתו. וזהו צחות לשונם ז"ל כשם שאי אפשר למעין להרפש ולמקור להשחת, כלומר מעצמו, כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע, אך מה שיקרה כי לפעמים ימוט גם הצדיק בצדקתו הוא אך בהיותו על דרך מעין הנשבר אשר לא יכיל המים. וזהו שסיים וכמעין נרפש וכמקור משחת כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע כלומר כי הטה את רגלו וסר משבילי הבטחון, וגור יגור מזעף הרשעים, הנה מזה נמשך לו כי תבואנו מגורתו וזהו ממיט עצמו, וזהו שסיימו ז"ל אמר הקב"ה עשו לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואמר לו כה אמר עבדך יעקב, והבן.

והנה עתה יתבאר מה שסיימו ז"ל ר' יהודה בר' סימון פתח מה תאמרי כי יפקוד עליך ואת למדת אותם, עליך אלופים לראש (ירמיה י"ג, כ"א) עשו לדרכו היה מהלך כו' (פרשה ע"ה, ג'). והוא כי יעקב עליו השלום מה שהרבה השפלתו והכנעתו לפני עשו זאת לא הוטב בעיני ה', כאמרם במדרש אמר הקב"ה אתה השפלת עצמך וקראתך לעשו, אדוני ח' פעמים, חייך אני מעמיד מבניו ח' מלכים קודם לבניך (פרשה ע"ה, א') וזהו ואת למדת אותם עליך אלופים לראש, והוא נמשך אל מה שאמרו במקום אחר מעשי אבות סימן לבנים.

ואולי זהו הנרצה במה שאמר הכתוב ויירא יעקב מאד ויצר לו, כלומר אחר שנתוודע לו מפי המלאכים כי הוא בעצמו העיר את לב עשו שילך לקראתו (ושיגור ממנו פן יבוא והכני כו') היה מיצר את עצמו ונחם על מעשהו כי שגה בדבר השליחות להסב עליו המורא הגדול הזה, וזהו ויירא יעקב מאד ויצר לו כלומר היה מיצר ודואג על המורא שגרם הוא לעצמו.

חלק ג

מדרש: דבר אחר וישלח יעקב כו'. זה שאמר שלמה ברכות לראש צדיק ופי רשעים יכסה חמס (משלי י', ו') ברכות לראש צדיק זה יעקב ופי רשעים יכסה חמס זה עשו הרשע, אשריהם הצדיקים שמתברכים בארץ ומתברכים בשמים וכך היא המדה שנאמר אשר המתברך בארץ יתברך באלהי אמן (ישעיה ס"ה, ט"ז) (פרשה ע"ה, ח').

הנראה בהבנת המאמר כי הנה הברכות והטובות המשופעות מאת ה' יתברך אל האדם האמנה כי אין בהם התערבות זרות, נקיים מכל סיג, עם כל זאת באפשרי שיתהפכו באדם לרע לו. והוא כי בהשיגו הטובות המאושרות מההון, והעושר וכמוהם, וישימם סבה לעבודת שמים ועסק התורה ומצות צדקה וגמילות חסדים הרי הוא מתברך בשמים ממעל כמו בארץ, ומה רב טובו שיצפין יתברך עבורו לעולם שכולו ארוך, אבל באם ישימם האדם סבה לעבור את פי ה' ולמרות עיני כבודו חס ושלום, על דרך הכתוב וישמן ישורון ויבעט (דברים ל"ב, ט"ז) בכמו זה תתהפך הברכה לקללה.יריעות האהל

ועל כן בעת ברך יתברך לאברהם אמר לו הברכה במלות כפולות כי ברך אברכך (בראשית כ"ב, י"ז) כלומר ברכותיך יהיו ברכות עולם ולא ישנו את טעמם אבל כל ברכה תצמיח תוליד עוד ברכות נוספות. ועל דרך זה ברך יצחק עליו השלום את יעקב במה שאמר ואברכהו גם ברוך יהיה, כלומר שברכתו תהיה לברכה.

וזהו שאמרו ז"ל ברכות לראש צדיק זה יעקב, כי הם ז"ל רצו להביננו טעם הדבר מה שיעקב בחר לו יה להתברך מטל השמים כו' ולא הסכים על עשו, על זה דרשו ברכות לראש צדיק זה יעקב, כלומר הוא ראוי לברכה, כי אצלו יהיו הברכות לברכות ולא ימירו ולא יחליפו ענינם. מה שאין כן אם היו לעשו היה הפכם ועשה מהם קללות על ידי מה שהיו מוסיפים תת כחם לו להרבות עמל וכעס והיה מלא חמס מפניהם, וזהו שהמליצו ופי רשעים יכסה חמס זה עשו. וזהו אשריהם הצדיקים שמתברכים בארץ ומתברכים בשמים וכך הוא המדה, אשר המתברך בארץ יהיה מתברך באלהי אמן הוראת מלת אמן על אומן קיום הברכה בל יתגולל על ידה מה שמביא לסור חס ושלום מאחרי המקום ב"ה, וזהו מתברך באלהי אמן.

ונעמיק עוד יותר בהבנת הענין בשנבאר תחילה כמה מאמרים, החכם מכל אדם אמר בטוב צדיקים תעלוץ קריה ובאבוד רשעים רנה (משלי י"א, י') ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה (שם י', כ"ב). וכלל הענין הוא כי ברכת האדם והצלחתו תהיה על שתי פנים, האחת אהובה והאחת שנואה, והוא כי יש מתעשר על ידי עסק מלאכה או על ידי משאו ומתנו באמונה והוא מסוג האחד, והשני ברכה שהיא מסבת הקללה כמו העושה עושר ולא במשפט, ויש בסוג הזה הגנבים, והבוזזים והחומסים, אשר על ידי קללת אחרים המה מבורכים. וההבדל רב ועצום בשתי סוגי ההצלחות האלה כי הברכה שהוא מסוג האחד אזי רבים ישישו ויגילו בטוב הצלחתו, ואוהבי העשיר ההוא רבים. מה שאין כן בההצלחה שהיא מסוג השני רבים יזעיקו עליו מרוב עשוקים שעשק אותם, כי ברכתו קללה היא לאחרים, וזהו הנכלל במאמרו עליו השלום ברבות צדיקים ישמח העם ובמשול רשע יאנח עם (שם כ"ט, ב') ממש כדברינו.יריעות האהל

וזה שאמר ה' יתברך לאברהם (פרשת לך) ואברכך ואגדלה שמך (י"ב, ב') כלומר אברך אותך בברכה שהכל שמחים בה, ויהללו בשערים מעשיה כי זכית אליה. וזהו גם כן ואברכה מברכיך כו' כלומר סבת ברכתך תהיה גם עם ברכת אישים זולתך, לא כן ברכת הרשעים כי על ידי סבת ברכתו ילבש קללה זולתו. וזהו גם כן מברכיך ברוך כלומר ממקום שתשיג ברכתך גם שם תהיה הברכה מצויה.

ומטעם זה הפליג שלמה המלך עליו השלום בשבח הצלחת הצדיקים המושפעים מברכת ידו יתברך ואמר ברכת ה' היא תעשיר, כלומר לא תפעול זולת טוב העשירות לבעליה ולאדם זולתו לא יצמח מסבתה קללה והיזק כל מאומה, וזהו ולא יוסיף עצב עמה כלומר לזולתו. וזהו בטוב צדיקים תעלוץ קריה כו' כלומר כל העיר יחד שמחים בטובתם, מה שאין כן רננת רשעים לא ירונו בלתי הקרובים אליהם.

ועם דברינו אלה יתבארו דבריהם ז"ל (בילקוט ויצא): והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו אלו שרי האומות אמר הקב"ה עולים הם ועליה יש להם אלא שכל אחד ירוד מחבירו. והרצון בזה לדעתנו שהראה יתברך ליעקב כי הנהגת האומות הוא על ידי השרים שלמעלה לא כאלה חלק יעקב כי אנחנו מושגחים מעצם כבודו יתברך ולא נתננו אלהים תחת מערכת המזלות ושרי מעלה כמאמר פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל כו' וראית את השמש ואת הירח כו' אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים כו' (דברים ד', ט"ז-י"ט) וכאשר נתבאר בהרמב"ן ז"ל עיין עליו. וטעם הדבר הוא כי הוא יתברך להיות הוא אמת ומדותיו ופעולותיו אמיתיים ותמימים כמאמר הכתוב הצור תמים פעלו (שם ל"ב, צ') והברכות והטובות היוצאים ובאים מידו הנדיבה המה שלמים ותמימים מכל צד באושר טובם, על כן בנו בחר ה' להיותנו מושגחים על ידו יתברך בכבודו ובעצמו ולהושיט אלינו טוב שפעתו ממש מיד ליד. מה שאין כן עשו ודוגמתו הנאמר עליהם ועל חרבך תחיה, וכל עילת ברכתם הוא אך על ידי קללת זולתם על כן הבדילם ה' ונתנם תחת השגחת הוברי שמים ומערכת המזלות. וזהו והנה מלאכי אלהים עולים אלו שרי אומות העולם, וביארו הטעם (למה אינם מושגחים מכבודו יתברך בלתי על ידי צבאי מרום) עולים הם ועליה יש להם אלא שכל אחד ירוד מחבירו. כלומר עליתו והצלחתו של זה הוא דבר הנמשך מירידת זולתו, לכן חלק להם צבאי השמים לתתם שרים עליהם לעשות כדברים האלה על פי חוק הוראתם ותפקידתם ולא להנהיגם בדרך הזה בהשגחת כבודו יתברך להיותו דבר המתנגד למדת טובו.

וכאשר זכרנו בביאור ברכת ה' היא תעשיר כלומר ברכתו יתברך אין בסוגה בלתי הפעולה הטובה להמשיגה ולא נעשה עמה דבר אל הזולת וזהו ולא יוסיף עצב עמה (כלומר עם סבתה). אבל על עצמו ראה יעקב עליו השלום והנה ה' נצב עליו כלומר איננו זז מהשגיח על יעקב וזרעו בכבודו ובעצמו וזהו גם כן והנה אנכי עמך.

ובגמרא: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורים זה בזה הוציאון לשוק ואמרו ישראל הללו שברכתן ברכה כו' יעסקו בדברים כאלו (יומא נ"ד, ב'). והמאמר פלאי וכי בעבור שברכתם ברכה אין מקום להם שיתעסקו בדברים כאלו. אמנם הענין מובן פשוט עם מה שכתבנו בטעם השגחת ישראל רק על פי כבודו יתברך יען כי הברכה הנאצלת מאור פניו יתברך היא ברכה שלמה מכל צד, אבל זולתם אשר טוב ברכתם מהול עם מה שהוא ההיפך ממנו כנזכר לעיל המה מתנהגים על ידי מערכת המזלות, אשר על כן משפטם לעשות כוונים לצבאי השמים פסל ומסכה לקטר עליהם כאשר כתב הרמב"ן ז"ל בביאור אשר חלק ה' אותם לכל העמים וכנזכר לעיל. ועל כן הנכרים בבואם אל היכל ה' אשר שם צורת הכרובים המה ראו כן תמהו ואמרו ישראל שברכתן ברכה כו' כלומר אשר על כן המה מושגחים על ידי יתברך בעצמו יתעסקו בדברים כאלו, והבן.

ומעתה פתח דברינו יאירו בהקדים עוד מאמר הכתוב על לא חמס בכפי ותפלתי זכה (איוב ט"ז, י"ז) ובגמרא: כל מי שיש בידו גזל תפלתו עכורה, ובמדרש (שמות רבה): וכן איוב אומר על לא חמס בכפי ותפלתי זכה, אמר ר' יהושע הכהן בר ר' נחמיה וכי יש תפלה עכורה, אלא כל מי שידיו מלוכלכות בגזל הוא קורא להקב"ה ואינו עונה אותו, למה? שתפילתו בעבירה עיין שם (פרשה כ"ב, ג'). והוא כי המצליח בכף רמיה ולעשוק אהב ולחמוס הבריות הנה תפלתו עכורה, כי הברכה שהוא מבקש מאת ה' היא המסבת קללת אחרים, וזהו שאמר על לא חמס בכפי, על כן ותפלתי זכה, כלומר איננה מעורבת עם רעת זולתו.

וזהו דברי המדרש ברכות לראש צדיק זה יעקב כלומר לעילה זו הסב יתברך על יעקב שיקבל הברכות יען כי אתו עמו תהיה הברכה נקיה מכל סיג ולא יתערב זר בתוכה, רצוני שיהיה נמשך ממנה רעת אחרים.

וזהו שסיימו ז"ל ורוח הקודש צווחת יקראני ואענהו אבל ופי רשעים יכסה חמס כלומר כל מוצא הצלחתם הוא נמשך אך על ידי העושק והחמס ועל כן החמס אשר בכפיהם הוא מכסה על פיהם בל יהיה נשמע קולם.

חלק ד

ויירא יעקב מאד ויצר לו כו' (ל"ב, ח').

נתלבטו המפרשים עליהם השלום בהבנת הכתוב הזה, והקרוב אצלי בזה הוא עם מה שנזכיר עוד מדרשם ז"ל באותה שעה נשא יעקב את עיניו וראה את עשו שהוא בא מרחוק ותלה עיניו למרום בכה ובקש רחמים מלפני הקב"ה, ושמע תפלתו והבטיחו שהוא מושיעו מכל צרותיו בזכותו של יעקב שנאמר יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב (כן הנוסחא במדרשים שבידינו) (פרשה ע"ה, י"ג) והדברים מפליאים מאד ומהראוי להעיר בהם. א'. מה שכתוב ראה את עשו שהוא בא מרחוק מה הודיעו לנו בזה, ומה הנ"מ אם מרחוק או מקרוב. ב'. מה שכתוב תלה עיניו למרום וכי מה היה לו לעשות אם לא להתפלל ולשפוך תחנה לפני ה', וכי היה לו דרך אחר שיספיק לו בלעדי התפלה, וביותר יפלא הלשון והבטיחו שהוא מושיעו מכל צרותיו בזכותו של יעקב.

אבל כלל הענין בזה הוא עם מה שכתוב למעלה מאמרם ז"ל מעשי אבות סימן לבנים כי כל מקרה ופגע שקרה את אבותינו עליהם השלום היתה לנס והוראת סימן לדורות שיקרה גם להם כמקרה הזה בדמותו וצלמו, וזאת היתה ממדת טובו יתברך לגלגל המקריים האלה בזמניהם בעבור כי היה חילם רב לפעול להם תשועה עם אושר תפלתם, והישועה וההצלה ההיא קמה וגם נצבה בקיום מתמיד לדורות עולם.

ובזה נבוא אל הענין והוא על דרך עיר אחת שהיו בה כמה חולים בר מינן ורופא אין שם, ושר העיר היה יושב בעיר אחרת והיה עמו רופא חכם ונאמן אבל היה רחוק מאד והיה רב הדרך מהם, והיה בעיר ההיא איש אחד יקר ונכבד אצל השר למאד אשר עבורו ינדב השר לשלוח הרופא אצלו, אך האיש ההוא לא היה חולה לו דבר, ולא הרגיש בעצמו שום מיחוש, ויהי היום וחלה את ראשו בכאב מעט אשר היה באפשרי אתו להמציא ארוכתו על נקלה, אבל אמר ללבבו והחליט בדעתו לכלכל מחלהו ולהגדיל הענין והיה גונח וצועק הוי ואבוי, וחיש מהר שלח שליח אל השר לשלוח הרופא אצלו, וישתוממו עליו בני ביתו ויתפלאו, אמר להם אוילים חסרי לב האם אני צועק על מחלתי ועל מכתי והאם בעבורי אנכי שולח אחר הרופא, גם אנכי כמוכם ידעתי כי ישועתי קרובה לבוא בדבר קל, אבל אנחות נפשי ומגינת לבי הוא אך עבור אנשי עירי כי אנוש לשברם, נחלה מכתם, ומי ישלח ידו וירפאם בלתי אם יבוא הרופא עבורי יחיש מפלט גם להם וירפאו מסבתי.

הנמשל כי הקב"ה הביט על דורות הבאים ועל הקורות המעותדים עליהם וראה כי לא יהיה זכות מעשיהם כדאי להפיק רצון מאתו יתברך להושיעם מצרתם, על כן כרב חסדו קדם פניהם לגלגל דוגמת המאורעות האלו על אבות העולם עליהם השלום, והם בארשת שפתם וחין תפלתם ישיגו ישועות מאתו יתברך, ומה שיעשה ה' הוא יהיה לעולם גם לבניהם אשר יקומו אחריהם. והנה בשגם כי אבותינו עליהם השלום היתה היכולת בידם להושיע את עצמם ולעשות בשונאיהם כרצונם, ומה גם יעקב אבינו עליו השלום שהיו עמו כמה אנשים גבורים כמבואר ברז"ל (במדרש פרשתנו) שהיה לו כמה רבוא עדרים וכלבים ורועי צאנו מלבד גבורתו וגבורת בניו. ועם כל זאת היה גולל על ה' דרכו וביקש מלפניו הצילנו נא מיד אחי כו' כאלו היה חלילה רפה ידים וחלוש שבחלשים, אין זאת כי ראה והבין בכל מה שמצא אותו כי המה אך שמץ דבר מאשר יקרה לדורות האחרונים על כן הפיל לנפשו חבלים העתידים עורר לבניו, כי אמר האמנם כי יש לאל אתי להושיעני עם כחי ועוצם ידי אבל מה יעשו בני אחרי, ולעילה זו השליך על ה' יהבו, כי תושיענו ימינו תשועה נסיית, ואחר כי תתהווה התשועה עבורו תעמוד בקיום נאמן לעד ולדורות.

וזהו צחות מדרשם ז"ל באותה שעה נשא יעקב את עיניו וראה את עשו שהוא בא מרחוק, כלומר מרחוק נראה אליו אשר בהעטיף הזמן והתרחקותו יבוא וילחץ את בניו. תלה עיניו למרום, כלומר עם כי היה אתו לחפש ולמצוא לו עזרה בכח ואומץ ידו עם כל זאת תלה עיניו אך למרום שיהיה נושע בה' למען תהיה ישועתו ישועת עולמים גם לבניו אחריו. וזהו ובכה וביקש רחמים מלפני הקדוש ברוך הוא כלומר ביקש רחמים על הצלה נסיית וזהו ושמע תפלתו והבטיחו שהוא מושיען מכל צרותיו בזכותו של יעקב כלומר שמע תפלתו, ובזה כבר הבטיחו שהוא מושיעו מכל צרותיו מוסב גם על צרות בניו אחריו וזהו בזכותו של יעקב כלומר כי ישועתו תעמוד גם לבניו כי מעשי אבות ירשו בנים וכנזכר לעיל.

וזהו שסיימו ז"ל שנאמר יענך ה' ביום צרה והוא על דרך ההבטחה, כלומר ודאי יענך ה' ביום צרה, והטעם - ישגבך שם אלהי יעקב כלומר יצוה עליך ישועות יעקב העומדות מכבר (ומצאתי ראיתי בספר נזר הקודש מעתיק כלשון הזה והבטיחו שהוא מושיעו את בניו מכל צרותם בזכותו, וכתב שכך מצא בספרים ישנים ואנחנו לפי ראות עינינו במדרשים שלפנינו הגדנו).

והוא המרומז במה שאמר יעקב בתפלתו ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך (ל"ב, ט') אשר לכאורה היה יותר מהראוי שיאמר ואיטיבה לך. אולם לדברינו יצדק מאד כי יעקב עליו השלום הבין כי כל הישועות וההצלות שעשה יתברך עמו היו מכוונים אך למען יכין צדיק ישועה לבניו אחריו, וכמו שאמרו במדרש ויאבק איש עמו ר' חמא בן ר' חנינא אמר שרו של עשו היה, וכו' משל למלך שהיה לו כלב אגריון וארי נמירון, והיה המלך נוטל את בנו ומלבבו בארי, שאם יבוא הכלב להזדווג לו יאמר לו המלך ארי לא היה יכול לעמוד בו ואתה מבקש להזדווג לו, כך שאם יבואו אומות העולם להזדווג לישראל יאמר להם הקב"ה שרכם לא היה יכול לעמוד בו ואתם מבקשים להזדווג לבניו (פרשה ע"ז, ג'). וזהו ואיטיבה עמך כלומר הבטחתני שתיטיב לבני עמדי היינו שאהיה אנכי הממוצע להכין להם טוב ישועתם על כן הצילני נא.

וזה שאמרו במדרש: הצילני נא מיד אחי מיד עשו הצל את בני לעתיד לבוא מיד בני בניו שבאו עליהם בכחו של עשו (פרשה ע"ו, ו'), הורו לנו ז"ל כי כל מה שפחד יעקב וחרד על קורותיו והפציר בתפלה עליהם לא כוון בזה על עצמו מאומה כי אם על הצלת בני בניו, יען כי כל מאורעותיו היו לאות והוראת סימן לבניו וכנזכר לעיל. על כן גם כי אמר הצילנו, ופרט תפלתו על עצמו היתה כוונתו בזה כאשר תצילני ותושיעני מיד עשו תהיה ההצלה ההיא שמורה וערוכה גם לבני בני וזהו הצל את בני לעתיד לבוא כו'.

וזהו שסיים ואתה אמרת היטב איטיב עמך כנזכר לעיל כלומר איטיב לאחרים על ידך. ואמרו עוד (שם בסמוך) ורווח תשימו בין עדר ובין עדר. אמר יעקב לפני הקב"ה ריבונו של עולם אם יהיו צרות באות על בני לא תביא אותם זו אחר זו אלא הרווח להם מצרותיהם (ועיין עוד בספר קול יעקב קהלת על מאמר הכתוב כי גם לא ידע האדם את עתו (ט', י"ב)).

הנשמע מכל דברינו אלה כי כל מגורת יעקב עליו השלום ופחדתו מכל מה שקרה אותו לא היה מפאת מה שהיו מעיקים אליו, אבל לבו היה חולה עליו כי כל המקרים האלה עתידים עורר על בניו ועל בני בניו בעתים הבאים, כי מעשי אבות סימן לבנים ועליהם זירז את עצמו ושת לבו לשפוך שיחו לפני ה' לעשות תשועה לדורות.

ועתה הסכת ושמע נא ביאור מאמר הכתוב הנזכר לעיל ויירא יעקב מאד ויצר לו ונבינהו בדמיון לאחד שעלה על לבו לנסות את מזלו אם טוב הוא ואיך יעלו לו כל ימיו, ושאל בחכמים יודעי העתים, אמרו לו כשיגיע אל היום שנולד בו יעשה ענין המשחקים בקוביא וכדומה, ואם יצליח ביום ההוא ידע את עתו כי יצליח בכל ימי צבאו, וההיפך בהיפך. ויהי היום ויצא לשחוק עמהם ולקח עמו צרור כספו והיה מפסיד פעם אחר פעם ב' וג' דינרים, והנה על ההפסד ההוא עדיין לא יצדק לומר כי היה מיצר על הפסד מעותיו, אבל יפול בו מאמר ויירא מאד יען כי ההפסד ההוא הוא אות ומופת על רוע מזלו, אולם אחר כך כאשר האריך עוד בשחוק (למען יבחון ענינו יותר ויותר) עד שהפסיד כל מה שבידו, אזי נופל בו מאמר וירא וייצר כי לבו חולה על שתיהם, אחד על בחנו רוע מזלו על כל ימי שני חייו כי רד הוא למאד, וגם צר לו עתה כי ריק הוא מכל ולא נשאר מאומה בידו.

הוא הדבר והוא הענין ביעקב עליו השלום, כי כל הקורות והמאורעות שאירעו את יעקב בתחילה כמו לברוח מפני עשו אחיו, ומעשה אליפז ברדפו אחריו במצות אביו, ומה שקרה אותו בבית לבן, הנה בכולם לא שת לבו להצטער עליהם בלתי היה מתיירא ומפחד על רוע הוראתם ורמיזתם מה שיעשה לבניו באחרית הימים, אך עתה בהתוודע לו על ידי המלאכים כי עשו הולך לקראתו וארבע מאות איש עמו, ובמדרש (פרשה ע"ה, י"ב) כי כולם היו מלכים קושרים כתרים או ארבע מאות ראשי גייסות, אז נקבצו באו יחדו היראה והצער, וזהו ויירא יעקב מאד מוסב על רמיזת המקרים העתידים כי יהיו קשים מאד ממה שאירע אותו כדבר הזה, וזהו ויירא מאד (כההוראה האמיתית ממלת ויירא שהוא מפני העתיד לבא) וגם ויצר לו כלומר היה צר לו גם עתה פן תדבקנו הרעה חס ושלום ויכהו אם על בנים.

ועל פי דרכנו יזל כטל מאמר רז"ל במדרש: ויבוא יעקב שלם, שיר המעלות רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל (סבא) (תהילים קכ"ט, א') אמר לו הקדוש ברוך הוא ויכלו לך, אמר לו גם לא יכלו לי (פרשה ע"ט, ב') והוא חסר המובן. וכדי להבינו נעיר במה שכתב הכתוב מלות כפולות רבת צררוני מנעורי, רבת צררוני כו', אמנם לדברינו למעלה היה ענין יעקב עליו השלום ממש על דרך כאשר האכר יפתח וישדד אדמתו ויזרע אותה למען הצמיח על ידה פרי תבואה דשנים ורעננים. כן כל גלגולי הסבות והמאורעות שהסב יתברך על יעקב היו חורשות על גביו להצמיח על ידם צמח ישועה לחיות זרעו על פני הארץ בימים העתידים, כי כל הישועות שהשיגו אבותינו היו נדמים בענינם ממש לזרע הנזרע בארץ אשר בעת שהזורע יוציא השדה זרע רב ויפיץ קצח וכמון יזרוק, ידומה ענינו כי הוא שחת ארצה כל הזרע ההוא, אבל כשיצוה ה' את הברכה בשדהו ותוציא רב תבואות או אז יבוא ברנה ויקח אלומותיו וישמח על מה שהפסיד מקודם, כי המה הולידו והצמיחו לו הברכה הגדולה ההיא.

כן האבות עליהם השלום מה שקרה אותם היו נראים כמו זר אליהם כי לא היו ראויים לזה חס ושלום על פי מעשיהם (וכמו שזכרנו בפרשת לך עיין שם) אך לאחר שראו הפעולה הטובה הבאה מסבתם בימים העתידים והישועה הנשגבה שהורישו לנו ולבנינו נבחן ענינם למפרע.

ואל דברינו אלה ירמוז מאמר הכתוב כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל (במדבר כ"ג, כ"ג) ובזוהר הקדוש (פרשתנו) כי לא נחש ביעקב בקדמיתא ביומי דלבן, ולא קסם בישראל לבתר ביומי דבלעם. הרצון מסבת מה שהחליש יעקב עליו השלום כח הנחש והקסם פעל בזה עם בניו שלא ישלוט בהם קסמי בלעם, וזהו כי לא נחש ביעקב כו', כלומר ממה שעין בעין נראה אליהם פעולות ה' יתברך עם יעקב כמה הועילו להם בימי בלעם כמו אז נתוודע למו כי מעשי ה' יתברך עם האבות היו מכוונים לטוב מועיל מאד, וזהו כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. והן אמת כי יעקב ראה את כל זאת בעיני השכלתו וברוח בינתו ועליהם שר בשירים רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל כו' על גבי חרשו חורשים כו' וכביאורנו.

אך כדי לבוא אל ביאור מלות הכפולות ודברי המדרש נקח דמיון לרופא חכם שראה איש בריא וחזק והיה מיסרו עד שהפילו למשכב, ואחר כך בתחבולות והשתדלות גדולות המציא לו רפואתו להבריאו כמקדם, הנה האיש ההוא אין מן הדין לחייב אותו שיתן תודות להרופא על רפואתו, כי טוב היה לו באם לא ימחצנו ולא ירפאנו, אולם לפעמים יקרה שהאיש המוכה מאת הרופא הכיר בו הרופא המבין ההוא כי אתו עמו מחלה מסותרת העתידה להתעורר בו עם בואו בימים אחרי בלותו, אשר אז יחלשו טבעי הרכבתו ויתמעט לחותו וידל בכחו, ותהיה רפואתו והצלתו רחוקה ממנו, ומהבחנתו את זאת פעל בו להעיר מחלהו אשר כמוס עמדו בעודו בימי עלומיו עוד הוא רענן בכחו בריא המזג, למען כי כחותיו העלומים יועילו לו עם הסמים להסיר מחלהו ממנו להעמיד אותו על שלימות הבריאות. הנה האיש הזה בקומו ממשכבו החיוב עליו להודות להרופא על חסדו פי שנים כעל הרפואה כעל המכה.

כן ממש לולא שהעיר ה' יתברך כל המקריים האלה על אבותינו הראשונים רק ימתין עד שיגיע העת לגלגל עלינו הקורות ההם כמה תכבד ההצלה ובקשת המזור למחלת נפשותינו עם דלת ערכנו וקוצר השגתנו, אבל בחסדו יתברך עשה עמנו אות לטובה להעיר המקרים המכאיבים האלה בימי האבות עליהם השלום המה הגבורים אשר מעולם, אשר כחם רב לסבול תמרוקת הסמים המרים הפועלים ישועה ורפואת תעלה עד הדור האחרון.

וזהו שאמר יעקב עליו השלום רבת צררוני מנעורי, כלומר הוא היה שר לה' על דבר אשר קדם פניו בהמקרים העתידים לבני בניו, ומלת מנעורי תהיה הוראתה על הכונה שאמרנו כי כל מה שקרה לאבותינו היתה בחינתם נוכחנו על דרך המקרים שיעברו על האיש בימי עלומיו בעודו ברב אונים וכנזכר לעיל.

ולבל ידומה כי הודה לה' חסדו רק על הצלתו ולא על צרתו לזה באו ז"ל וביארו אמר לו הקב"ה ויכלו לך. והנה אם נאמר כי לא היתה הודאתו בלתי על ההצלה שהשיג היה די שישיב לא יכלו לי, אבל הוא עליו השלום כלל ואמר עוד הפעם רבת צררוני כו' גם לא יכלו לי, להורות כי על שניהם הודה לאלהים יתברך, גם על מה שצרו והעיקו לו גם על הצלתו מהם. ואמר הטעם על גבי חרשו חורשים כלומר כל המאורעות והפגעים שאירעו אותי המה היו עלי, על דרך כאשר יחרוש החורש תלמי שדי וכביאורנו למעלה. וזהו שאמרו ז"ל בסמוך רבות רעות צדיק כו' רבות רעות זה עשו ואלופיו, צדיק זה יעקב ומכולם יצילנו ה', ויבוא יעקב שלם וכו' עד ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם, כלומר מה שהציל יתברך את יעקב מעשו ואלופיו היתה הצלה נצחיית, וזהו מעתה ועד עולם.

ועם דברינו אלה יתבאר לנו מאמר דוד המלך עליו השלום יענך ה' ביום צרה (תהלים כ', ב') והוא עם מה שאמרו ז"ל לעולם יקדים אדם תפלה לצרה (סנהדרין מ"ד, ב'). וטעם הדבר ביאר לנו החכם מכל אדם עליו השלום גם אני באידכם אשחק כו' בבוא עליכם צרה וצוקה אז יקראונני ולא אענה ישחרונני ולא ימצאונני (משלי א', כ"ו-כ"ח). אשר לכאורה מלות כפולות דבר החכם, וביותר יקשה מלות ולא ימצאונני כי האם מציאותו יתברך הוא על דרך ובחינת מציאת בשר ודם, הלא המאומת אצלנו הוא כי ה' יתברך הוא משולל מריחוק והעתקת מקום, אבל הוא יתברך נמצא בתדירי לכל קוראיו ודורשיו והוא קרוב אליהם בכל עת, ואין לתאר עליו שינוי רצון או שינוי מקום חס ושלום.

אך כל התקרבותו יתברך אל האדם תלוי בהתקרבות האדם אליו היינו אם תפלת האדם זכה ובהירה ודורש את ה' בלב ונפש ובוטח בישועתו אז קרובה ישועתו לבוא וכמאמר דוד המלך עליו השלום תכין לבם תקשיב אזנך (תהלים י', י"ז) וכמו שכתוב ובקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך (דברים ד', כ"ט). ולכן באם ימתין האדם להתפלל לאלהיו עד עת שמצאה אותו הרעה חס ושלום הלא אז יהיה כבד ממנו להשיג ישועה יען כי לבו יהיה מהול ביגונות ורעיונות הבלתי שאננות המשביתים לו אמונתו בה' ומפריעים בטחונו בו. וזה שכתוב גם אני באידכם אשחק כו' בבוא עליכם צרה וצוקה אז יקראונני ולא אענה, והטעם - ישחרונני ולא ימצאונני כלומר לא אהיה מצוי אצלם בלבם כיאות בקראם אלי ביום צרתם, כי לא ימצאו את לבבם נאמן לפני ה' וכנזכר לעיל.

ומעתה היטיבו אשר דברו ז"ל לעולם יקדים אדם תפלה לצרה. ועל זה בא דוד המלך עליו השלום ויתנפל לפני ה' יתברך שיעננו ביום קראנו אליו גם אם כבר נהיה לכודים חס ושלום בפח הצרה, עם מה שיעורר אלינו הישועות הנעשו מאז עם אבינו יעקב עליו השלום, וזהו יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב (ועל דרך שביארנו מאמר טרם יקראו ואני אענה למעלה בפרשת לך).

והקרוב עוד בהבנת המאמר הנזכר רבות רעות צדיק כו' עם מה שנבאר תחילה מאמר הכתוב פדה בשלום נפשי מקרב לי, כי ברבים היו עמדי (תהלים נ"ה, י"ט). והענין עם מה שזכרנו כמה פעמים כי השפעת הברכות והטובות מושגים על ידי השרידים אשר בכל דור, ואת שיבחר הוא יתברך יקריב אליו להיות הוא הנושא הברכה והטוב מאת ה' מן השמים, וינהרו אליו פלגי השפע ממקור העליון לחלק שללה להנלוים אליו והחיים בצלו, והוא מוגדר על שם צדיק יסוד עולם. ודע כי כמו שרז"ל החליטו ואמרו כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו (סוכה נ"ב, א') כן גם האיש אשר יתן מהוד שפעתו לרבים מבנ"י ואשר יקבלו ערובתם על ידו עליו צופה השטן ביותר להפילו במכמוריו ומבקש המיתו למען יהרוס היסוד וממילא יפול הבנין אחור וחללים רבים יפיל, לא כן איש ההמוני עליו לא יגביר היצר כל כך, כי גם בשיפול הוא האישים זולתו יהיו נקיים ולא יעשה עמם דבר. ומעתה אחר אשר כל עוצם תגבורת היצר ומלחמתו על איש היסודי הוא עבור המוני האנשים הנלוים אליו הנה הוא לוחם אתו אך מלחמת אחרים, ובכמו זה מהראוי שיעזרהו ה' ולתמוך בו בל ידחו פעמיו. ואולי זהו הרצון במאמר הכתוב דחה דחיתני לנפול, וה' עזרני (תהלים קי"ח, י"ג) אשר מהראוי היה שיאמר ליפול תמורת לנפול שהוא לשון נפעל, אבל כוון בזה לומר כי רוב התגברות היצר עליו הוא עבור להפיל רבים על ידו ולכן יצדק מה שכתוב דחה דחיתני לנפול לשון נפעל כי מסבת מה שיפול הוא יפלו רבים אתו, ועל כן היה המשפט וה' עזרני, וזה שכתוב פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי.

והדמיון בזה אחד הנוסע לדרך במרכבה טעונה ואין לו עליה כי אם מעט מן המעט מה שהוא שלו, בלתי רבים ממכיריו שלחו על ידו משאות אל המקום שהוא נוסע שמה להשלמת נשיונם והקפתם, או להביא אשכר לקרוביהם ואוהביהם. והנה איש הלזה אם היה נוסע רק בהמעט אשר לו היתה נסיעתו בטח מפגיעת הגנבים והשודדים, כי לא היו משימים לב עליו, אך עתה ע"י רוב עשרם וסגולתם נופל עליו אחריות הדרך מסבת מה שתהיה העגלה נראית בעליל גבוה ותלול יתעוררו על ידי זה לשלול שלל ולבוז בז, ועל ידי כן מהצורך אליו להעמיד שומרים אתו בתדירי להגן עליו ועל העגלה, והמשפט הוא שיתנו הם שכר השמירה מכיסם יען כי כל עצמיית השמירה נהיתה הכרחיית אך מסבתם.

הנמשל מובן מאליו מדברינו הקדומים וזהו פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, כלומר ה' יתברך יעשה שלום לי לשמרני ממלחמה וקרב אשר לי על ידי אישים זולתי, וזהו כי ברבים היו עמדי כלומר על ידי כי הטובות אשר לאנשים רבים המה היו עמדי. והוא הענין כמו כן ביעקב עליו השלום בחיר האבות כי הוא אבן פנת ויסוד בנין בית ישראל כמו שאמר הכתוב משם רועה אבן ישראל (בראשית מ"ט, כ"ד) ובעת יצא עשו לקראתו ועמו ארבע מאות איש בא גם השטן בתוכם שהוא שר של עשו ובאין ספק כי רצה להפוך הקערה על פיה ולהרוס היסוד ואבן בוחן שכל בית ישראל נשען עליו, וכמוזכר במדרש (פרשתנו): כי השתות יהרסון (תהלים י"א, ג') זה יעקב שהוא משתיתו ויסודו של עולם. ואחר שהמלחמה הגדולה הלזו נתעוררה עליו אך עבור הנטפלים אליו והמסתעפים ממנו היה החיוב כי ישלח יתברך עזרו מקודש ויסך בעדו, וזהו שפלל ואמר ה' האומר אלי שוב לארצך כו' ואיטיבה עמך, כלומר הלא אתה בחרתני לתת אותי ממונע להיטיב על ידי לכל ישראל ולכן מהראוי כי תושיעני ימינך יען כי השטן מתעבר בי על ריב לא לי. וזהו קטנתי מכל החסדים כו' כלומר הלא אנכי קטן מהשיג טובות נשגבות כאלה אשר עשית עד עתה עמדי כי מה אני, אולם ידעתי כי לא בעבורי היו לי בלתי להצמיח על ידי צמח ישועה ומרפא לבני אחרי, והנה גם עתה עושקי האדם סביב שתו עלי לעשות רעה לדורות חס ושלום, ממש כמכה האם עבור להמית הבנים, וזהו הצילנו נא כו' פן יבוא והכני אם על בנים, וזהו ואתה אמרת היטב איטיב עמך וכנזכר לעיל.

והנה עתה יזהירו דברי המדרש רבות רעות זה עשו ואלופיו, צדיק זה יעקב, כלומר רעות רבות יותר מהראוי אירעו ליעקב מסבת היותו הנושא הברכה והטוב לכל בית ישראל, וזהו צדיק זה יעקב כלומר הוא יסוד העולם, והשטן ערך אתו מלחמה וקרב עבור זולתיים ועל כן היה החיוב שיצילהו ה' וזה שכתוב ומכלם יצילנו מלה העתידה (במקום עבר או בינוני) כלומר כן היה מגיע לו מאתו יתברך שיצילנו.

אבל עוד נשאר עלינו לבאר מלת ומכולם שאמר כי גם בה יש כוונה נוספת ונמתיקנו בדמיון ב' משרתים היו בעיר אחת אצל ב' עשירים, והכה אחד את חבירו וקבל עליו בפני השופט, וזה דרכו של השופט מאז לענוש המרים יד בזולתו אך בסך ידוע, אבל לאשר ב' העשירים האלה היו לשכים בעיניהם הלך הבעל הבית של המוכה אל השופט לבקש מלפניו כי יחרוץ המשפט לגרש את המשרת מן העיר למען הרגיז לב בעליו, ובהתוודע הדבר אליו הלך הוא אצל השר והרבה גם הוא לתת אליו שוחד עד שפטר את משרתו מכלום, נמצא על ידי מה שהיה מרצון איש ריבו לחרוץ המשפט יתר על החיוב היתה הסבה שיצא נקי אף מכדי חיובו.

כן הדבר ביעקב עליו השלום, כי השטן היה עורר מדנים עליו יתר מאד מכפי ערך אנושותו וכאשר ביארנו, ואחר כי היה המשפט לאלהים יתברך לעמוד לימינו לעזרו, הושיע לו גם על חלק מלחמתו אשר היה החיוב עליו להלחם מול לוחמו, וזהו רבות רעות זה עשו ואלופיו צדיק זה יעקב וכנזכר לעיל, כלומר המאורעות שאירעו אותו היו רבות ועצומות מאד והרויח מזה כי מכולם הצילו ה'.

חלק ה

ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו כו' (ל"ב, י"ג).

הנה מכבר הרגישו ז"ל מלות מן הבא בידו שאין להם שחר, עד שדרשו ז"ל במדרש כמה דרשות (מהם מובא ברש"י). ולבי אומר לי דרך קרוב בזה בשנקדים ליתן טעם במצות מעשר בהמה שאמר בה הכתוב העשירי יהיה קדש לה' (ויקרא כ"ז, ל"ב) וברבותינו: כיצד מעשרין מכניסן לדיר ומוציאן על ידי פתח קטן והיוצא עשירי הוא קודש (בכורות נ"ח, ב') אשר מהצורך לתת טעם מדוע החליטו ז"ל שהתהיה המצוה דוקא על דרך זה, מה יבצר אם יקח אחד מעשר איזו שיבחר ויהיה קורא עליה שם מעשר.

אבל עילת הדבר הוא עם מה שידענו, כי כל דבר גם מהדומם והצומח והחי בהיותו מוטפל ומקורב אל שום צד קדושה יש לו עילוי ותוספת מעלה. מהדומם מצאנו שהעיד הכתוב על המערה שקנה אברהם מאת בני חת ואמר ויקם שדה עפרון והמערה (בראשית כ"ג, י"ז) ובדרש: תקומה היתה לו כו' וכמו כן בהאבנים שהניח יעקב תחת מראשותיו זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו כו'. ואצל החי מה שאמר אליהו ז"ל לנביאי הבעל ויתנו לנו שנים פרים ויבחרו להם הפר האחד (מלכים א' י"ח, כ"ג) ואמרו רז"ל (ילקוט שם): אותו הפר שעלה לשם הבעל נתקבצו אותם כל נביאי הבעל ד' מאות וחמשים ונביאי האשרה ארבע מאות וכולם לא יכלו להזיז רגלו מן הארץ עד שפתח אליהו פיו ואמר לו לך עמהם, השיב הפר ואמר לאליהו לעיני כל העם אני וחברי יצאנו מבטן אחד וגדלנו במרעה אחד ועל אבוס אחד, והוא עולה לחלקו של הקב"ה ושמו של הקב"ה מתקדש עליו ואני עליתי לחלק הבעל להכעיס את בוראי, אמר לו אליהו לך עמהם ואל ימצאו עלילה, כשם ששמו של הקב"ה מתקדש על ידי זה שעמי כך הוא מתקדש על ידך (רמז רי"ד). ועל כן צדקו רז"ל במה שהורו אותנו צדדי העישור על ידי פתח קטן דוקא כי אין בכח ורשות יד הבעל הבית לבחור את אשר יחפוץ הוא לקרוא עליו שם מעשר וזולתו ישאר חולין, כי מאי חזית דדמא דהאי כו' על כן אין בכח האדם לברר ולחלק על פיויריעות האהל איזה לקודש ואיזו לחולין, אך יכניסם לדיר ואת שיבחר ה' ויוציאנו עשירי יהיה קודש.

והנה פה בהמנחה ששלח יעקב לעשו היה הדבר בהיפך שהיה מהצורך אליו להפריד ולהאציל מעדרי צאנו אשר הנם ביד מלך לתתם אל יד חנף והדיוט. ועל כן לא היה יכול לקחת בידו את שיבחר כי מה חזית כו' על כן תחבולות עשה איה איפה תבאנה הצאן ושאר הבעלי חיים לידו בעצמם על ידי איזה סבה ואותו שבא לידו על ידי הסבה ההיא הפריש אותו לעשו וזהו ויקח מן הבא בידו כו'.

חלק ו

ואמרתם כו' כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני, ותעבר המנחה על פניו כו' (ל"ב, כ').

מהראוי להתבונן מה ראה יעקב עליו השלום לקדם פני עשו במנחה הגדולה ההיא בשכבר פלל לאלהים הצילנו נא כו', האם אין סיפק בידו יתברך להפך אויב לאוהב מבלעדי המנחה אתמהה! ויותר פליאה מה שאמרו ז"ל במדרש (מובא ברש"י) ותעבור המנחה על פניו על פניו של יעקב שהיה שרוי בכעס על שהוצרך לזה ואנחנו לא נדע סבת הצטרכותו. אמנה החכם מכל אדם אמר כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם (משלי כ"ז, י"ט) ורצה לומר כי כפי התקשרות לב האחד בזולתו תפעל כי יהיה גם לב רעהו קשור בו על ערך הזה, וכמו כן בשיהיה עם לבבו שנאה עליו יהיה גם בלבו על משקל אחד. והוא שביארו המפרשים במאמר רבקה אל יעקב וישבת עמו ימים אחדים כו' עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו (בראשית כ"ז, מ"ד) שהרצון בזה כי היא עליה השלום מסרה סימן ליעקב למתי יוכל לבוא מבית לבן ולא יגור עוד מאפו וחמתו של עשו, והוא בשיאבד יעקב השנאה מלבו שהיה לו על עשו על מה שאמר יקרבו כו' ואהרגה את יעקב אחי, בשישוב האף ההוא מלבו יהיה לאות ולמופת כי עשו גם הוא שכח מה שהיה בלבו על יעקב, וזהו עד שוב אף אחיך ממך, כלומר עד שלא תרגיש עמך שום אף וחמה על אחיך, זה לך האות - ושכח (גם הוא) את אשר עשית לו או אז ושלחתי ולקחתיך משם.

אבל יעקב ע"ה עם כל הימים הרבים שהיה בבית לבן עדנה היה בלבו על עשו כמאז, ותכלית שנאה שנאו ולא שינה את טעמו כל מאומה. והנה עתה בשובו אל בית אביו הגיעה השעה לבקש אהבתו על צד ההכרח למען יהיה בטוח מפגיעתו בו ולא יעשה עמו רעה. והאמנם כי ביד ה' יתברך להשלים אויביו אתו, עם כל זאת היה מהצורך גם ליעקב להתראות לפני עשו כאח אהוב כדרך תאומי בטן, והוא אצלו דבר זר מאד, כי היה נבזה בעיניו נמאס. על כן היה לו מהצורך לחפש סבה לירות תוך לב עשו חצי אהבה וידידות, אם כי לא מלבו המה עם כל זאת יתנו מסוה על פניו ויכסו את עיניו ויחשוב וידמה בלבו כי הוא אוהבו, והוא עם מה שיראה המתנה הגדולה שהאציל ממבחר קנינו בעבור לתת משאת לאחיו הגדול. וזה שאמר הכתוב טעם על מה ששלח יעקב מנחה גדולה ורבה כזו כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני כו' כלומר המנחה תהיה ענין אמצעי ומסך מבדיל לפני פני לכפר בה פני זעמו. וזהו ותעבור המנחה על פניו ובא מדרשם על פניו של יעקב כלומר לכסות השנאה שבלב יעקב ולהעלימה מן העין לבל תהיה מורגשת לעין עשו.

חלק ז

ויותר יעקב לבדו. מדרש: אין כאל ישרון רכב שמים בעזרך (דברים ל"ג, כ"ו) רב ברכיה בשם ר' יהודא בר סימון אמר אין כאל ומי כאל, ישורון הנאים והמשובחים שבהם, את מוצא כל מה שהקב"ה עתיד לעשות לעתיד לבוא הקדים ועשה על ידי הצדיקים בעולם הזה, הקב"ה מחיה מתים ואליהו החיה את המתים, הקב"ה פוקד עקרות ואלישע פוקד עקרות כו' עד ר' ברכיה בשם ר' סימון אמר אין כאל ומי כאל ישורון ישראל סבא, מה הקב"ה כתיב בו ונשגב ה' לבדו ביום ההוא (ישעיה ב', י"ז) אף יעקב ויותר יעקב לבדו (פרשה ע"ז, א').

והדברים מפליאים מאד כי אחר שהכתוב אומר אין כאל, שאלו הם ז"ל ומי כאל, אתמהה! וגם מהראוי להבין דבריהם הקודמים לאיזה תועלת הציעו ומה הודיעו לנו בזה. ונקדים לזה מאמר רבותינו ז"ל (בילקוט בשלח) זה אלי ואנוהו הוי דומה לו מה הוא רחום וחנון אף אתה רחום וחנון וכו'. וגם במאמר הזה מהראוי להשית לב כי לכאורה הדרש הוא רחוק מאד מן הפשט בביאור מלת ואנוהו.

אמנם כלל הענין הוא עם מה שידענו מפי קדמונינו עליהם השלום על מאמר דוד המלך עליו השלום דע את אלהי אביך ועבדהו (דברי הימים א' כ"ח, ט') שהרצון בו על הידיעה השכליית וההתבוננות להשכיל לדעת ולהכיר אלהותו ואחדותו יתברך (ואין לנו להאריך בזה כי כבר הוא מבואר בספרים). והנה ידיעת אלהותו מצד עצמותו ילאה כל בריה לבוא עד תכונתו כי הוא סתום וכמוס ועמוק מכל רעיון ולב בלתי חקר אלוה ימצא מצד פעולותיו ומדותיו הידועים והגלוים כמליצת המשורר (בשיר היחוד) לא מצאנוהו ולא ידענוהו אך ממעשיו הכרנוהו. וכמו כן כל התארים הנמצאים בדברי הנביאים הוא רק בהשאלה מתארי הנבראים וכמו שכתב החבר (מאמר ב', ב') וזה לשונו: שמות הבורא כולם חוץ מהמפורש הם מדות ותבניות טפליות נלקחות מהפעוליות הברואים כו' עיין שם. ובדברי המורה ז"ל (חלק א' מ"ד) כל מה שיתואר בו הבורא יתברך הוא אך על צד הדמיון בשלמותינו המובנות אצלנו. ועל כן החיוב עלינו עם בני ישראל שנהיה אחוזים ודבוקים במדותיו יתברך בכל מה שבא בספורי שבחיו הנשגבים וכמאמר ובו תדבק (דברים י', כ') ובדרש (ילקוט במקומו): הדבק במדותיו למען שיהיו חלקי המדות האלו כלולים בנפשותינו לבחון תכונתם ולהכיר מהותם ועל ידם תשלם בנו ידיעת והכרת אלהותו יתברך.

ממש כאשר הסומא אשר מעודו לא ראה אור אם יאמר לו אדם על האור כי טוב הוא לא ידע מה טובו, אם ישאל על צבע הלבוש ורעהו יעננו שחור או אדום או ירוק וכדומה, עם כל זאת לא ידע ולא יבין מהות צבע הלבוש אחרי כי מעודו לא ראהו שיהיה הצבע ההוא מצוייר ברעיוניו ושידע לשער צבע הלבוש מחמת דמיונו.

כן אנחנו עם בני ישראל אשר חוק דבר המלך יתברך ודתו עומד עלינו לדעת עם לבבנו ידיעה אמיתיית אחדות הבורא יתברך וכח אלהותו ופאר מדותיו המעולות ואיככה תבוא הידיעה ההיא בלבנו אם אין אתנו יודע עד מה מהמעלות והמדות שהוא יתברך ישובח בהם, ואין לנו ההבחנה בטוב ישרם ואושר תכליתם, וכאשר החליט החוקר השלם אין חכם כבעל הנסיון. על כן החיוב עלינו להיות דבוקים בדבקות נמרץ בכל המדות הבאות בספורי שבחיו ותאריו יתברך למען יבחן אצלנו טעמם ופעולתם וערבותם וישרם, ומאז עת נספר תהלות ה' יתברך והשבחים שיתואר בהם יהיה נקל עלינו לדעת ולהבחין אחדותו ואלהותו מצד פעולותיו ומדותיו ומצד תאריו שיהולל בם.

ומה מתקו עתה דברי הילקוט זה אלי ואנוהו וביאורו כפשוטו כלומר אפארנו בכל תארי שבחיו, אך הם ז"ל ביארו איכות הפאר ההוא איה איפה יהיה, ואמרו הוי דומה לו מה הוא רחום כו' כלומר כשנהיה שלמים וכלולים בחלקי המדות האלו שיתואר בהם יתברך או אז נהיה הגונים וראוים להללו ולשבחו יתברך בשנדע תכונת טובם ומהות אושר פעולתם, והבן.

והנה הדמיון הנכבד על חקר אלוה איננו במציאות בלתי אתנו עם בני ישראל, כי מסבתנו יהיה לאדם אות ומופת על ה' יתברך לדעת ענין אלהותו ויקרת מדותיו מה הם אחרי ראותו טוב ענינינו וסדרי תהלוכותינו כולם נכוחים וישרים ושכולה אין בהם, ועם כל זאת אינם נגדו יתברך אך כמלא נימא נגד כל אויר העולם, מזה יבחן וידע כח מדותיו יתברך. ראה זה מצאתי אמרם ז"ל (במדרש ויקרא) אמר ר' יהודה בר סימון משל לאחד שהיה יושב ועושה עטרה למלך, עבר אחד עליו אמר לו מה אתה עושה, אמר לו אני עושה עטרה למלך, אמר לו כל שאתה יכול לקבוע בה אבנים טובות ומרגליות קבע, זמרגדין קבע, למה? שעתידה להנתן בראשו של מלך, כך אמר לו הקב"ה למשה כל מה שאתה יכול לשבח את ישראל שבח, לגדלן ולפארן פאר, למה? שאני עתיד להתפאר בהן שנאמר ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מ"ט, ג') (פרשה ב', ד'). והכוונה בזה מפולשת עם דברינו והוא כי אם ישימו בני האדם עיני בחינתם להתבונן בעם ה' אלה וקצות דרכם בקודש, צדיקים וישרים חכמים רחמנים וכדומה מהמעלות והמדות התרומיות שאינם אצלנו רק מעט קט וחלק מן הכלל כמאמר כי חלק ה' עמו (דברים ל"ב, ט') הלא כמה ירבו להעריך ולהגדיל גדולת הבורא יתברך שממנו נאצלו המדות האלו בנפשותינו ומהחלק ישפטו על הכלל.

וזהו ישראל אשר בך אתפאר. ובמדרש (פרשת עקב) מעשה בר' שמעון בן שטח שלקח חמור אחד מישמעאלי אחד הלכו תלמידיו ומצאו בו אבן טובה אחת תלויה בצוארו, אמרו לו רבנו ברכת ה' היא תעשיר, אמר להם ר' שמעון בן שטח חמור לקחתי אבן טובה לא לקחתי, הלך והחזירה לאותו ישמעאלי, וקרא עליו אותו ישמעאלי ברוך ה' אלוהי שמעון בן שטח, הוי מאמונתו של בשר ודם אתה יודע אמונתו של הקב"ה (פרשה ג', ג'). הא לך כי מה שקרא עליו הישמעאלי ברוך אלהי שמעון בן שטח היתה כוונתו בזה לומר שהמדה ההיא היא נמצאה בו מפאת היותו חלק וחבל הבורא יתברך, ולפי גודל יקרת החלק מהנקל להעריך יקרת הכללי וזהו שסיים מאמונתו של בשר ודם אתה יודע אמונתו של הקב"ה אשר אתו עמו האמונה ביתר שאת ויתר עוז מפאת היותו בעל הכחות כולםיריעות האהל

ובזה יתבאר מאמר הכתוב הושיענו ה' אלוקינו וקבצנו מן הגוים, להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך (תהלים ק"ו, מ"ז) כלומר אחר שהוא יתברך מתהלל ומתפאר על ידנו על ידי חלקי המדות הנמצאות בנו אשר יעידון ויגידון על עוצם תהלתו יתברך הנה הלא על ידי זה תהולל גם נפש איש הישראלי כי מסבתו נתוודע כבודו יתברך. וזהו דברי המדרש שזכרנו למעלה גדול כחן של נביאים שמדמים הצורה ליוצרה.

המקובץ מכל כי החיוב עלינו עם בני ישראל להיות שלמים ודבוקים בכל פרטי מדותיו יתברך, ולהתדמות אליו כפי אל ידנו וכח השגתנו למען הודיע ולפרסם אמונתו וחסדו וישרו, כי מהחלק ידונו על הכלל וכאשר ביארנו. אשר על כן היתה עצתו יתברך לעשות על ידי נביאיו עליהם השלום בזמן הקדום מה שהוא עתיד לעשות לעתיד לבוא למען השרש בלב אומתנו אמונת חוסן ישועתו יתברך, אחרי כי עין בעין ראינו נפלאות כאלה מידי בשר ודם שאיננו רק חלק מהכלל כטפה מן הים הגדול.

וזהו שאמרו בנושא דרושנו את מוצא כל מה שהקב"ה עתיד לעשות לעתיד לבוא הקדים על ידי הצדיקים בעולם הזה, אליהו מחיה את המתים ועוצר גשמים, אלישע פוקד עקרות ממתיק את המר כו' והוא מטעם שאמרנו.

ומעתה יופיעו פתח דבריהם ז"ל אין כאל ומי כאל ישורון הנאים והמשובחים שבכם, והוא עם מה שהצענו כי החוב עלינו להתדמות אליו ולאחוז בסנסני פארות תפארת מדותיו, עד אשר כל המדות המתוארות בו יתברך יהיו מתוארים גם בנו, ולעילה זו מודיעים לנו ממדותיו יתברך כדי שנדמה לו ללכת בדרכיו ולבחור בכל עניניו. והנה אחר שהכתוב מספר מעלה על הקב"ה אין כאל, מהצורך גם אלינו להתדמות אליו במעלה ההיא היינו שנהיה יחידים בעולם הזה וזה נמצא על כלל אומתנו כמאמר רבותינו ז"ל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (דברי הימים א' י"ז, כ"א) (ברכות ו', א'). אך זהו על כלל אומתנו נגד אומות זולתנו, אמנם החוב הוא גם על כל איש פרטי שיתגבר במעלותיו ובמדותיו עד שיהיה יחידי בדרכיו כענין שאמרו ז"ל למה נברא האדם יחידי כדי שיאמר כל אחד בשבילי נברא העולם (סנהדרין ל"ז) פירוש שהחיוב על כל איש ישראלי להיות תם בדרכיו ושלם במדותיו עד שיהיה להעולם די בקיומו לבד, כי די לעולם באיש אחד ישר ושלם, וכמאמר כי זה כל האדם (קהלת י"ב, י"ג).

ועל דרך זה היה ענין אברהם עליו השלום הנאמר בו כי אחד קראתיו (ישעיה נ"א, ב') מפאת היותו תמים במעשיו ושלם בכל המדות, וכמו כן יצחק, ואחריו יעקב כאשר תארו הכתוב ויעקב איש תם כו', רצה לומר שהיה תמים ושלם בכל עד שהיה גם הוא מוגדר בתואר יחיד, והיה מקיים בזה הוי דומה לו. וזהו מה שאמרו במדרש אין כאל ישורון כלומר יחיד הוא בצדקתו ובמדותיו ואין דומה לו, והעילה המביאה לספר המעלה ההיא עליו יתברך, כדי שנדמה לו גם אנו להיות חשובים כל כך, עד שלא יהיה דומה אלינו, אשר בזאת נהיה חשובים אצלו יתברך יתר מאד ככל המתדמה לו. וזהו ששאלו ומי כאל במעלה ההיא, לזה אמרו הנאים והמשובחים שבכם, שגם עליהם יאמר המספר בשבחם אין כמוהם והמה יחידים במעשיהם, ור' ברכיה פורט יותר ואמר אין כאל ומי כאל ישראל סבא, מה הקב"ה נאמר בו ונשגב ה' לבדו כך יעקב ויותר יעקב לבדו, רומז כי הוא עליו השלום היה מתואר גם כן כשבח המקום ברוך הוא כי הוא לבדו היה די לעולם וכנזכר לעיל.

עוד ביאור על זה בהקדים מאמרם ז"ל (ילקוט בשלח) כי יד על כס יה אין הכסא שלם ואין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק (רמז רס"ח) והדבר צריך טעם. ונזכיר עוד מאמר הנביא כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים, ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה (ישעיה ס', ב') גם מאמר הכתוב הס כל בשר מפני ה' כי נעור ממעון קדשו (זכריה ב', י"ז). וכדי לבוא אל ביאור כל המאמרים האלה נקדים לבאר מאמר כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור בארץ מצרים (שמות י"א, ד') ועברתי בארץ מצרים כו' אני ה' (שם י"ב, י"ב) ובמדרש: ועברתי אני ולא מלאך כו' עד אני הוא ולא אחר (הגדה של פסח) אשר לכאורה לא ידענו למה סיים עוד לאמר אני הוא ולא אחר בשכבר פרט למעט מלאך ושרף ושליח. ואחשוב בזה כי הם רצו להביננו איה איפה היתה סבת מכת הבכורים על ידי הקב"ה, הלא המוחלט קיים כי מאתו לא תצא הרעות וכל הפעולות הרעות משוללות מאתו יתברך, אי על זאת יסדו הדרש הזה אני הוא ולא אחר וכאשר נבאר.

דע כי משפט כבודו יתברך שלא יהיה בעולם ממשלה זולת ממשלתו יתברך וכמאמר למען ידעו ממזרח שמש וממערבה כי אפס בלעדי אני ה' ואין עוד (ישעיה מ"ה, ו') אשר על כן תארו חכמי האמת לכלליית הבריאה צמצום כבודו יתברך. ובענין כזה הקיצור משובח. אך על דרך כלל נאמר כי כל הכבוד והרהות וההתנשאות הנמצא בפרטי האדם וכחותיו הוא ממה שהאציל יתברך וחלק מכבודו לברואיו בעבור קיום העולם, כאשר הועד כי ממך הכל ומידך נתנו לך (דברי הימים א' כ"ט, י"ז) ונוסח הברכה אשר חלק מכבודו כו' וכמו כן ענין הבכורה וחשיבותה היא נאצלת מכבוד העליון כנודע.

ועתה דע לך כי כל חלק נבדל הוא נמשך אחר הכלל עם התקרבותו אליו, כאשר תראה בהתקרב נר קטן אצל לבת אש ידעך אור הנר, כי כח יקוד הלהב הגדול ימשיך וישאף חלקו אליו. כן הדבר בעניננו כי לעת עברו יתברך במצרים מהחיוב היה שידעך אור הבכורים עם התגלות אשו הגדולה אור כבודו יתברך, ולשעה קלה ספו תמו ונכרתו, יען כי מעלתם, וגדולת חשיבותם היא עם עצמיית תולדתם מראשית און מולידם, או מפטר רחם אמותם, על כן היה מההכרח כי כליל יחלופו. וזהו כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור כו' כלומר ממילא ידעך נרם, וזהו ועברתי בארץ מצרים כו' עד אני ה' ובא מדרשם אני הוא ולא אחר כלומר כשאני בעצמי אעבור במצרים מההכרח יהיה להתבטל מציאות גדולת הזולת, וזהו שדרשו אני ולא מלאך אני ולא שליח כו' והטעם אני הוא ולא אחר, כלומר אך זאת היא סבת מיתתם ולא כן היה אם הייתי שולח מלאך. אולם שרי מצרים והשליטים ומלכם בראשם עליהם אמר משה וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר כו' (שמות י"א, ח'), והוא כי ההתנשאות וההתרוממות אשר אליהם איננה מעצמיית תולדתם רק נלוה אליהם בהסכמת רצונו יתברך לתת מכבודו ולחלק מלוכה וממשלה לבשר ודם, על כן לא מתו, רק עם התגלות כבודו יתברך הוסר מהם הצניף הנכבד והורידו עדים מעליהם היינו קרן כבודם וממשלתם והתרוממותם ובאו והשתחוו למשה כאישי ההמונים וההדיוטים.

כלל הדבר כי כל ממשלת המון לאומים הוא אך מסבת מה שהוא יתברך נתן ועזב מכבודו לבשר ודם והגביה אור כבודו כביכול לשמי מרומים למען נתון מקום לממשלת בשר ודם וכמאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם (תהלים קט"ו, ט"ז). אמנה לעתיד אי"ה שיתגלה כבודו יתברך לעיני כל בשר ותנשא מלכותו וממשלתו בכל, או אז יתקיים מאמר הנזכר לעיל כי אפס בלעדי. וזהו הס כל בשר מפני ה' כי נעור ממעון קדשו, רצה לומר כי ה' יתברך יעיר את עצמו לכונן מלכותו וממשלתו, על כן מהראוי כי יסוגו אחור המושלים באדם וידחו מרום מדרגתם כי ה' יתברך לבדו ימלוך, כבשמים כבארץ, ומעתה לא נפלאת היא מה שאמרו ז"ל אין הכסא שלם ואין השם שלם עד כו' כי עד הזמן ההוא לא נשלמה כסא מלכותו וכבוד אחדותו וכמאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה כו' (עובדיה א', כ"א) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה י"ד, ט').

והנה עתה נבוא אל ביאור מאמר הנביא הנזכר לעיל, כי הנה החשך יכסה ארץ כו' ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה. והוא כי אחר המונח הזה אשר בהגיע התור הנכבד במהרה תשיב המלוכה למלך עולמים יתברך לבדו, ולא יהיה עוד דבר חוצץ לאחדותו והיה הוא אחד ושמו אחד, ולא יהיה עוד שריד לגדולת וממשלת זולתו גם בארץ מתחת וכאשר זכרנו מיעודי הנביאים עליהם השלום, יש מקום לשאול איה איפה יכונו עדת הישראלי ואיך יהיה קיומם וממשלת מלכם המיועד במאמר הנביא ועבדי דוד מלך עליהם (יחזקאל ל"ז, כ"ד) אבל התשובה בזה הוא עם מה שאמרו ז"ל אמר להם הקב"ה לישראל חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר (בראשית י"ח, כ"ז) למשה ואהרן אמרו ונחנו מה (שמות ט"ז, ז') לדוד ואנכי תולעת כו' (תהילים כ"ב, ז') אבל אומות העולם כו' עיין שם (חולין פ"ט, א'). ורצונם כי כל הגדולה והכבוד והממשלה שחלק יתברך למלכנו עליהם השלום לא לקחו לעצמם שמץ מנהו להתהדר ולהתיהר בו חס ושלום, אבל כל ענינם היה לשמור כבודו יתברך מלך המלכים והיו פקידים ונגידים על עם בני ישראל ללמדם חכמה ומוסר ומושכלות אלהות וכמאמר וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלויים והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' (דברים י"ז, י"ח) וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום לך ה' הגדולה והגבורה כו' הרצון כי מה שחלק יתברך כבוד וגדולה לבחירי העם הכוונה המכוונת בזה הוא אך לשמירת דתו ולהשגיח על תורתו הקדושה ומצותיה, ולמען הגדיל והעדיף הכבוד העליון יתברך וזהו לך ה' הגדולה כו' כלומר כל הגדולה המושגת אלינו היא חוזרת אליך ה' ולא לנו, ומעתה לא זאת שמציאותנו איננה חוצצת ולא תמעיט חס ושלום כבוד העליון יתברך ואחדותו, אבל עוד תעדיף ויתגדל כבודו על ידנו וכמדובר, נוסף לזה עם מה שתהלתו בפינו תמיד וספורי עזוזו ונפלאותיו וכמאמר ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מ"ט, ג') וכאשר ביארנו למעלה כי על ידי מה שאנו דבוקים במדותיו והולכים באורחותיו יתפאר ויתהדר על ידנו. וזהו כי הנה החשך יכסה ארץ כו' ועליך יזרח ה' והטעם - וכבודו עליך יראה, כלומר לא לבד שמציאותך איננו דבר מתנגד וחוצץ לרום כבוד ה' יתברך ואחדות אלהותו אבל עוד כבודו על ידך יראה.יריעות האהל

וזהו שהעמיסו ז"ל בכתוב אין כאל שכוונתו אין כאל בכבודו שכל הכבוד והממשלה יתבטל ואך לו יתברך הממשלה וקיום הנצחי, ועל זה אמרו ומי כאל ישורון הנאים והמשובחים, כלומר גם הם יתמידו בקיומם לעד ולנצח יען כי מציאותם איננו דבר המתנגד והחוצץ לאחדות אלהותו יתברך אבל עוד ירימו קרן כבודו יתר מאד, כי בישראל יתפאר וכנזכר לעיל. וכדי להאמית הענין אמרו את מוצא כל מה שהקב"ה עתיד לעשות לעתיד לבוא הקדים ועשה על ידי נביאיו, והיתה כוונתו בזה למען יתהדר ויתפאר על ידנו, כי מהחלק יש לשפוט על הכלל וכנזכר לעיל באורך. ור' ברכיה ביאר הענין יותר ואמר אין כאל ומי כאל ישורון ישראל סבא, מה הקב"ה כתיב בו ונשגב ה' לבדו אף יעקב נאמר בו ויותר יעקב לבדו. כוונתו בזה כי השי"ת גלגל על יעקב עליו השלום שיהיה מתואר על דרך התארים המוזכרים בו יתברך וזהו ויותר יעקב לבדו, וכשם שעליו יתברך נאמר כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם כו' ונשגב ה' לבדו כן גלגל יתברך על יעקב שיהיה מפיל שרו של עשו שנזדמן לו שם כמאמר וישר אל מלאך ויוכל כו' (הושע י"ב, ה') והיה בזה לאות עולם ולהוראת סימן לבניו שיתקיימו נצח, וכי אך הם לבדם יותרו בארץ וכמאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב כו' כי אתך אני נאום ה' להושיעך כי אעשה כלה בכל הגויים אשר הפצתיך שם אך אותך לא אעשה כלה (ירמיה ל', י'-י"א) כי על ידנו תכון מלכותו וכבוד אלהותו. וזהו אף יעקב ויותר יעקב לבדו רומז על הימים העתידים וכנודע, אשר מעשי אבות המה סימן לבנים.

חלק ח

ויאמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי (ל"ג, ח').

לשכנו תדרשנו בפרשת ויצא.

חלק ט

כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים כו' (ל"ג, י').

רצה לומר כמו שמביאים עולות ראיה אליו יתברך הגם כי הכל שלו כמאמר כי מממך הכל ומידך נתנו לך (דברי הימים א' כ"ט, י"ד) עם כל זאת תחשב לצדקה אל המביא, כן הגם כי אני עבדך ושלי שלך עם כל זאת אבקש שתקח מנחתי מידי גם כי אינה שלי, ועם כל זאת ותרצני, וזהו קח נא את ברכתי אשר הובאת לך, כאחד שגנב מן העשיר ואחר כך התנחם ובא עם הגניבה אל העשיר ואמר לו קח נא את גנבתי אשר הבאתי לך, כן יעקב כי תחילה לקח הברכה ממנו ועתה אמר לו קח נא את ברכתי אשר הובאת לך, ואתה אדוני כאלו אתה המתברך ולכן מנחתי שלך ויהיה נא חשוב בעיניך כאלו משלי נתתי לך וכאלו נתתי לך כל הוני ורכושי כי הכל שלך.

וזהו ולא יראו פני ריקם רצה לומר שתביא אלי דבר מועט ואצלי יהיה המעט הזה חשוב ומקובל, כאלו איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך, היינו שיהיה חשוב אצלו יתברך כאלו נתת משלך ממש מכחך ועצם ידך, וזהו כמתנת ידו, ועוד זאת כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך, היינו כאלו נתת כל הברכה אשר ברכך ה' ונתן לך, את הכל נתת לו. ואולי יתכן כי אות כ"ף ממלת כמתנת ידו הוא כמו הכ"ף של כמוך כפרעה, כאלו היה כתוב איש מתנת ידו יהיה חשוב ומקובל ככל ברכת ה' אשר נתן לך כי אצלו יתברך שניהם שוים אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד כו'.

חלק י

ויאמר נסעה ונלכה כו' (ל"ג, י"ב).

ביארנוהו בספר קול יעקב (אסתר) על מאמר ויהי כאמרם אליו יום ויום, עיין שם.

חלק יא

וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה (ל"ג, ט"ז).

ראוי להעיר על מודעה הלזו מה הוראתה, מה מנו יהלוך אם לא נדע יום חזרתו של עשו אם ביום ההוא או בימים זולתו. וכדי לבוא אל הביאור נזכיר עוד מאמר אליעזר ללבן אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי (כ"ד, נ"ו) אשר גם פה יש להעיר כי אדרבא כי תשובתו היתה נכונה באם היה כבר מתעכב בדרך יותר מהשיעור הראוי להנסיעה ההיא, והם ישאלו ממנו עוד שיתאחר עמהם איזה זמן, נגד פניהם יענה ויאמר אל תאחרו אותי כי כבר התמהמהתי בדרך יותר מהראוי, אבל אחרי שהצליח ה' דרכו וכמו שכתוב ואבוא היום אל העין, ובדרש: היום יצאתי והיום באתי (ילקוט רמז ק"ט), אין מקום לתשובתו אל תאחרו אותי. ולכאורה יפלא גם כן מה ראה אליעזר לספר לפניהם כל מה שהפליא עמו ה' ולומר ואבוא היום אל העין וכמדרשם.

אמנם בהתבונן במשפט הנוסעים למחוז מגורי קרוביהם ובני משפחתם לדרוש שלומם וטובתם ולהתעלס באהבתם, הנה נמצאם חלוקים בשיעור עיכובם ומושבם עמהם, כי מהם ישבו שם ימים רבים, ומהם ימים אחדים, ויש שימעטו עוד יותר והוא אך כפי ערך זמן נסיעתם והתעכבותם בדרך, כי אותם שהדרך רב מהם על כמה פרסאות אשר נסיעה כזו לא תהיה בהם זולת לעתים מיוחדים, על כן בבואם אל אהוביהם ירבו להתעכב שמה לשבועות או לחדשים לפי ערך רוב טורח ומרחק הנסיעה, לא כן אותם שאין ביניהם אלא כאלפים אמה, או גם אחד ושתי פרסאות אשר מהנקל על האדם הלוך ונסוע הדרך הקרוב הזה באיזה שעה משעות היום, על כן ימעיטו עיכובם עמהם, כי אחר יום או יומים הנקל להם ללכת עוד הפעם.

הוא הדבר באליעזר כי שער בנפשו שישאלו ממנו להתעכב עמהם ימים ידועים כיאות לדרך הרחוק הזה, אך הוא השכיל על דרכי הרמאים אשר מטבעם להחליף דברימו עשרת מונים, על כן נתן מועצות בלבבו להקדים ולומר להם ואבוא היום אל העין, עבור לגלות על אזנם שלא ארכה לו נסיעתו, וכמו שדרשו ז"ל היום יצאתי והיום באתי, ועל כן כאשר שאלו אותו תשב הנערה אתנו כו' אמר אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי, כלומר בל תדמו בנפשכם כי התמהמהתי בנסיעתי כי ירט הדרך לנגדי כי היום יצאתי כו' ואחר שלא התמהמהתי בדרך כי אם ערך יום אחד די גם פה בלינה אחת (ובזה יצדק מלת דרכי, ולא אמר וה' הצליח בדרכי, שהיה מורה על ענינים זולתיים ולא על קפיצת הדרך, והוא גם כן שאמר תחילה בתפלתו אל ה' אם ישך נא מצליח דרכי כו').

ובזה נבוא אל הענין כי הנה עם כל הנסים הנפלאים שעשה יתברך ליעקב עד שהפך לו אויב לאוהב וכמו שכתוב ויפול על צואריו וישקהו, הלא יהיה עוד מקום לבעל דבר לחלוק ולומר כי עשו לא העלה על רוחו ללחום עם יעקב, אדרבא לאשר לא ראה אותו ימים כבירים ועתה שמע כי הולך הוא וכי הצליחו ה' לקח אחוזת מרעיו ארבע מאות איש והלך לקראתו לשוש אתו כמשפט האחים, אי על זאת הודיעה אותנו התורה הקדושה את העצור בעומק זדון לבו הרע, לאמר וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה, כי מזה יבחן ענין הליכת עשו, כי לו היה דרכו ונסיעתו על דרך שלום וריעות הלא לא יבצר ממנו להתעכב אתו זמן מה להתעלס עמו על כל פנים ימים או עשור, כי על הכוונה הזו היה נוסע כל הדרך הרחוק הזה. וזהו וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה, כלומר ומזה יתברר כי גם בלכתו לקראתו לא שב אפו ממנו והיתה ידו נטויה לעשות אתו רעה, אך לא נתנו אלקים להרע עמדו, ואחרי כי הפריע ה' עצתו חלץ את עצמו חושים ושב ביום ההוא לדרכו שעירה.

חלק יב

ויבא יעקב שלם (ל"ג, י"ח). מדרש: רבות רעות צדיק ומכלם יצילנו ה' (תהילים ל"ד, כ') רבות רעות זה עשו ואלופיו, צדיק זה יעקב ומכולם יצילנו ה' (פרשה ע"ט, ב').

המאמר צריך ביאור (וכבר הערנו בו למעלה) ותמצאנו מבואר בספרנו כוכב מיעקב בהפטרת וישלח על הכתוב וריב לה' עם יהודה.

חלק יג

ובני יעקב באו מן השדה בשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה (ט"ז, ז'). מדרש: וכן לא יעשה אפילו באומות העולם, שמשעה שלקה העולם בדור המבול עמדו וגדרו עצמן מן העריות (פרשה פ', ו').

והמאמר מבואר פשוט על דרך מה שכתוב תבל עשו (ויקרא כ"ט, י"ב) רצה לומר אשר מלבד מה שהוא מתנגד לרצונו יתברך עוד הוא ענין נבזה ונמאס גם לעיני בשר ודם, ועל דרך הכתוב כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותהיריעות האהל (איכה א', ח') כן מעשה שכם עם דינה כי זולת רעת וגנות הדבר בעצמו לשכב את בת יעקב יקר ונכבד כמוהו, עוד גם הדבר עצמו הוא מתועב גם בפני בני אדם אפילו באומות העולם.

אבל עוד מהראוי להתבונן מדוע החלו בגנות הגדול (לשכב את בת יעקב) וסיימו בגנות הקטן והפחות, הלא מהצודק היה שיאמרו ראשונה כי נבלה עשה גם לעיני אומות העולם ומה גם לשכב את בת יעקב.

ונבין הענין על דרך אחד נתארח אצל בעל הבית מוכר משקים ויהי בלילה קם ממשכבו וילך בהחבא אל הכלים שהמשקים בהם ובתוך כך הפיל מכון ומעמד הכלים ונשברו ככלי יוצר, ויהי בהשמע הדבר לבעל הבית ותבע אותו על נזקו, אמר מה חטאתי לך הלא בחושך לא הייתי יודע להשמר מדבר זה, ויצא המשפט לחקור עליו לאיזה סבה הלך אל הכלים, אם היה מגמתו ללכת אך אל המים לרוות צמאונו, ובהליכתו ובתנועתו באישון לילה בא לידי אונס זה, אין להבעל הבית עליו מאומה, אבל אם כוונתו היתה לסאוב יין או שכר, למלאות תאותו בשגם בדעתו עתה לשלם בעד היזקו עם כל זאת מגלגלין עליו את הכל, אחר אשר עיקר הליכתו באפלה היה דרך רשעים.

הנמשל שכם בן חמור נתן עיניו לזנות בבנות הארץ ופגע בבת יעקב, והאמנם כי מהראוי היה לדונו כשוגג בדבר הפגם הגדול הזה, כי אולי לא היה מתכוין דווקא אליה, וגם לא היה מבחין הנבלה הגדולה הזו על שלא ידע מהותה ויקרת מחצבה ואיכות חשיבותה. אבל כל זה יתכן באם המעשה עצמה היתה הגונה לו על פי מנהג ונימוס המדינה, אולם הדבר לא כן הוא כי כולם גדרו עצמן מזנות מן המבול ואילך, ולכן היה החיוב לגלגל עליו את הכל אחר שהתחלתו היתה גם כן ברשע. וזהו שאמרו בני יעקב כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, כלומר רעתו רבה מאד במה שפגע בבת יעקב ורב ההיזק, וכן לא יעשה אפילו באומות העולם, כלומר שאין מקום גם לעצמיית המעשה גלל כן רעתו ועונו גדול מנשוא וכמדובר.

חלק יד

וידבר חמור אתם לאמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם תנו נא אותה לו לאשה כו' (ל"ד, ח') ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם (שם י"ג).

ולכאורה מלות יתירות דיבר הכתוב אשר טמא כו' בשכבר זכרו המעשה ההוא בפסוקים הקודמים, אבל בשנתבונן מעט היו בני יעקב עליהם השלום מכוונים בזה להקהות שיני הרשעים האלה ולהוכיח על פני שכם גודל ערותו וזדון לבו. והוא כי באין ספק דנו בני יעקב על פגיעתו באחותם שהיתה מלפניו כשגגה ולא כוון לחלל בתולת בת יעקב, אך למלאות תאותו ביפת תואר וטובת חן ולא לפגוע בבת גדולים ועל כן אין להאשים אותו כל כך וכמדובר למעלה. אבל חמור בבואו לפניהם לבקשם שיתנו אותה לבנו לאשה רצה להודיעם משפט בנו ומעשהו כי אין ענינו כאותם שיתנו עיניהם בהוד הבתולות, אך נפשו חשקה להדבק בבת טובים והיתה כוונתו בזה להמציא לו חן בעיניהם למען יתנו לו בתם. וזה שכתוב שכם בני חשקה נפשו בבתכם כלומר כל חפצו בה הוא אך על היותה בתכם ממיוחסי העולם (וכמו שיתבאר עוד אי"ה), ובני יעקב כשמעם זאת שהיתה מגמתו מתחילה לחלל זרע קודש ומדעת עשה מה שעשה ויחר להם מאד, וזהו אשר טמא את דינה אחותם.

והוא על דרך אחד עשה משתה גדול והזמין קרואיו והושיבם הבכור כבכורתו כו' ונתן לפניהם קערה מלאה מנות, קפץ הפחות שבהם ונטל מנה היפה שבכולם, ויחר לבעל הבית מאד אבל היה מחריש כי חשבו לשוגג בדבר באשר לא כוון דוקא אליה רק כך עלה בידו עבור היותה יותר קרובה אליו, ויהי בהביא עוד איזה מאכלים לפניהם והנה הנבל ההוא הושיט עוד את ידו כבראשונה ויחפש ויהפך אחר היותר טובה ובריאה שבהם, והבעל הבית בראותו כי הוא שונה באולתו כעס עליו מאד, ואמר מתחילה אמרתי עם לבי אולי משגה הוא בידו ולא מפאת הבחנתו בין טוב ובין רע אבל אחרי רואי כי הוא מסיר ומפנה הנתחים הבינונים ומחפש אחר המשובח והיפה ביותר מדוע לא יבחין ברעתו ופחיתותו כי איננו ראוי לזה.

הוא הדבר בעיננו כי האמנם מתחילה חשבוהו לשכם כי לא מלבו עשה מה שעשה אך היה שוגה בדבר פגימת כבוד בת יעקב, אולם לפי דברי חמור שכם בני חשקה נפשו בבתכם, כלומר חשק בבת גדולים וכנזכר לעיל ובדעת פנה אך אליה, מעתה חובתו רב ועצום וזהו אשר טמא את דינה אחותם.

חלק טו

ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו כו' (ל"ד, י"ג).

הנה לכאורה מלת במרמה למותר כי הלא הדברים בעצמם יוכיחו אם במרמה או לא, ומה גם מלת וידברו חסרה מובן.

תוכן העניינים

אהל יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה