אור ברסלב

אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ

ויצא

תולדות

חלק א

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (כ"ח, י').

נתלבטו רבים מהמפרשים בהבנת מלות הכפולות ויצא וילך ובמדרש (מובא ברש"י) מכאן שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. ולבי אומר לי בהבדל המלות שהמה מכוונות לעומת שני סוגי ההליכות הנמצאות בבני אדם, והוא כי ההולך ממקום למקום יהיה הליכתו לאחד משני סבות אם בעבור צרכו ללכת למחוז חפצו, או להיותו מוכרח לעזוב מקומו. והנה על ההולך למחוז חפצו שהעיקר אצלו ההליכה למקום ידוע, עליו נופל מאמר וילך ולא ויצא, יען כי יציאתו היא אך טפלה אל מה שהעיקר והמוכרח אצלו היינו ללכת ולבוא למחוז ההוא, ובאותו שהליכתו היא טפלה ליציאתו והעיקר אצלו אך ההעתקה ממקומו לאיזה סבה עליו יאמר ויצא ולא וילך, שהוא יחוס אל הטפל ליציאתו כי מסבתה הוא הולך למקום שיזדמן.

והנה שני סוגי ההליכות האלה נקבצו באו יחדו באבינו יעקב עליו השלום א'. שהיה מוכרח לברוח ולצאת ממקומו מפני עשו, והשני. כי היה הצורך אליו לבוא לבית לבן לישא אשה, וכאמרם במדרש: יש שהוא הולך אצל זווגו ויש שזווגו בא אצלו, יצחק זווגו בא אצלו יעקב הלך אצל זווגו (פרשה ס"ח, ג'), ואם כן היציאה גם ההליכה שניהם היו אצלו ענינים עיקריים על כן פרט עליהם הכתוב ויצא כו' וילך חרנה.

חלק ב

מדרש: ר' שמואל בר נחמן פתח שיר למעלות אשא עיני אל ההרים (תהילים קכ"א, א') אשא עיני אל ההורים למלפני ולמעבדני. מאין יבוא עזרי אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב ביה ויקח העבד כו' ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד וכו' חזר ואמר מה אנא מוביד סברי מן בריי חס ושלום לית אנא מוביד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ה' כו' (פרשה ס"ח, ב').

ראוי להעיר בזה, האמנה כי סוף דברי יעקב עליו השלום היו מן המאמינים השלמים להיות לו מבטח עוז בה' יתברך, לאמר חס ושלום לית אנא מוביד כו' אלא עזרי מעם ה', אבל עם כל זאת ראשית דבריו מה שאמר תחילה מאין יבוא עזרי וכו' מפליאים מאד, כי ההוראה הוא כי היה חס ושלום מפחד ודואג מאין ימצא עזרה, והוא אך מדרך חסרי הבטחון והאמונה באלהים יתברך, אתמהה!

וכדי לבוא אל ביאור דבריהם נקדים מאמר הנביא שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני (ישעיה ס"א, י') אשר לכאורה לא ידענו מה הם הבגדי ישע ומעיל הצדקה, ומה מליצתם. אבל הבנת הענין עם מה שכתבנו (בפרשה הקדומה) משני ההנהגות אשר לאלהינו יתברך אתנו עם בני ישראל, הטבעיית והנסיית, הטבעיית היא על דרך אב הנותן לבנו עושר ונכסים שיפרנס עצמו ממה שישא ויתן בהם, והנסיית היא על דרך אב המחזיק בנו על שלחנו ומספיק לו כל צרכיו, (ושם נתבאר באורך), והנה ידענו כי אין מדרכו יתברך לעשות ענינים נסיים למעלה מן הטבע כל עוד שיספיקו הטבעיים, זולת בשאין מקום כלל לההנהגה הטבעיית או אז הוא יתברך יפליא עשות נוראות למעלה מהטבע על פי ההנהגה המיוחדת הנסיית (וכמו שכתבנו למעלה פרשת וירא בביאור היפלא מה' דבר למועד כו' עיין שם) ועל ההנהגה הגבוהה הזו המליץ הנביא עליו השלום כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני.

ובזה נבוא אל הענין והוא על דרך דמיון עשיר אחד שנתן לבנו סך מסויים שישא ויתן בו לפרנס אותו ואת ביתו, והבן לא הצליח במעשיו ובמסחריו וילך הלוך ודל ומחיתו היה בצמצום מאד, פעם סיפר ענינו אל אביו, ויגער בו לאמר מה לך עוד אלי הלא כבר אצלתי לך מהוני ונתתי לך חלקך ועתה הספק עצמך במה שבידך וכפי השגת ידך, זולת אם אראה כי לא יהיה בידך כל מאומה ותאבד כל תוצאות וסבות מחיתך או אז יהיה ההכרח אתי לקחתך אלי ותהיה כאחד מאוכלי שלחני. לימים יצאה אש בשערי העיר ותיקד סמוך לבית חנותו אשר שם מעט סחורתו, באו אליו ממיודעיו ומכיריו להעיר אותו ולזרזו למען ימהר ויחיש להציל סחורתו, וימאן ויאמר טוב לי אם תהיה למאכולת אש מאשר אציל, יען כי עתה אעלה אל אבי העשיר ואהיה מאוכלי שלחנו, כי יראה לעינים כי לא נשאר לפני כל מאומה.

הנמשל הוא מה שאמרנו כי כל עוד שיש ביד האדם להתקיים בדרך הטבע גם כי הוא רע למאד עם כל זאת לא יעשה עמו יתברך דבר מה שהוא למעלה מהטבע, זולת עם ראותו בנו כי כבר ספו תמו דרכי הטבעיים מכל וכל, כמו אז רבת שבעה לה נפשנו כי מלחם אבינו נאכל ושמלת ישועתו נלבש. ועל כן אותם אשר עדן לאל ידם למצוא נושאי קיומם על דרך הטבע אך בדאגה ובעצבון מאד הנה בכלות להם כל העילות והאמצעיים הטבעיים ישמח לבם ויגילו מאד וירבו תודות לה' יתברך, כי הלא אז ישועתם קרובה לבוא נורא מאד למעלה מן הטבע, וזהו שוש אשיש בה' כו' כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני וכדברינו.

והוא הדבר ביעקב עליו השלום כי טרם הלך לדרכו ברכו אביו בברכת גליות, היינו שיעשה יתברך עמו מה שהוא למעלה מהטבע על דרך ההנהגה המיוחדת הנסיית וכמו שנתבאר במקומו, ועל כן בלכתו בדרך חפש ובדק את עצמו אם נכון הוא להתגולל עליו ישועה הנסיית (רצוני אם כבר הוא ריק מכל מה שבידם להפיק לו תשועה טבעיית), ואחר כי לא ראה את כל מאומה בידו חיזק את לבו במבטח עוז ונאמן כי הוא יתברך יערה עליו ממרום ברכת אברהם הנזכרת. וזהו שאמרו ז"ל אשא עיני כו' מאין יבוא עזרי כלומר חשב בנפשו אולי עוד באפשרי אתו להשיג מאיזה מקום עזרו ולהסתפק בדרכי הטבעיים. על כן אמר אליעזר כו' ואני לא צמיד אחד ולא נזם אחד כלומר אין בידי מאומה, חזר ואמר מה אנא מוביד סברי מן בריי לית אנא מוביד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. כלומר אך עתה הנני הולך לאבי שבשמים ותושיעני ימינו על ההנהגה הגבוהה למעלה מהטבע ויקיים בי ברכת אברהם, וזהו תחילת דברי המדרש אשא עיני אל ההרים למלפני ולמעבדני. והבן.

חלק ג

ויפגע במקום (כ"ו, א'). מדרש: צלי בבית המקדש אריב"ל אבות הראשונים התקינו ג' תפלות אברהם תקן תפלת שחרית כו' יצחק תקן תפלת מנחה וכו' יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר ויפגע במקום ואין פגיעה אלא לשון תפלה שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי (ירמיה ז', ט"ז) וכן הוא אומר ואם נביאים הם ויש דבר ה' אתם יפגעו נא בה' צבאות (שם כ"ז, י"ח) (פרשה ס"ח, ט').

ובגמרא: אברהם תקן תפלת שחרית שנאמר וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם (בראשית י"ט, כ"ז) וכו' יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה ואין שיחה אלא תפלה שנאמר תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו (תהילים ק"ב, א') יעקב תקן תפלת ערבית (ברכות כ"ו, ב').

הנראה לדעתנו בהשתנות תארי התפלה בהאבות עליהם השלום, באברהם עמידה, ביצחק שיחה, ביעקב פגיעה, על דרך שמצאנו ברבותינו ז"ל לעולם יקדים אדם תפלה לצרה (סנהדרין מ"ד). הורו לנו ז"ל כי החיוב על כל איש להתפלל לה' יתברך בהיותו שליו ושקט שלא יגיעוהו חס ושלום מהרעות המתרגשות לבוא ויהיה ה' מגן בעדו מכל מקרה ופגע רחמנא ליצלן, ועל דרך שאמר דוד המלך עליו השלום ואני תפלתי לך ה' עת רצון (תהלים ס"ט, י"ד) כלומר אינני ממתין להתפלל לה' עד אשר יבוא הזעם ויצא הקצף חס ושלום, אבל שוקד אני על תפלתי אליו יתברך עדן בעת היותו רצוי אלי וכענין הכתוב דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב (ישעיה נ"ה, ו').

ובמדרש (פרשת בא): דניאל היה שוחר ומתפלל למקום כו' ערב ובוקר וצהרים ולמה היה שוחר ומתפלל כדי שירחם הקב"ה על ישראל, ועליו אמר שלמה עליו השלום שוחר טוב יבקש רצון (משלי י"א, כ"ז) ונמצא להם האלהים בעת צרתם שנאמר אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאונני (שם ח', י"ז) (פרשה ט"ו, ו'). ולכאורה לא ידענו מה הודיעו אותנו רז"ל ומה כוונתם בזה. ונזכיר עוד דבריהם ז"ל בגמרא יכול משבא לגולה הוחלה כבר נאמר די הוא עבד מקדמת דנה (דניאל ו', י"א) (ברכות ל"א, א'). והנראה על פי דרכנו כי כוונו ז"ל להתיר בזה מה שיש לשאול לכאורה על קביעות התפלות מאבות הראשונים (וגם על דניאל שכתוב בו זמנין תלתא ביממא כו') הלא לא יבצר מהאדם להתפלל איש איש נגעי לבבו עת יעיקו אליו ולעת הצורך. לזה למדו אותנו דעת כי גדול ורב תועלת התפלות הקבועות למען כי תקדם התפלה לצרה וכנזכר לעיל, וזהו יכול משבא לגולה הוחלה כלומר אחרי היותו בצרה אז החל לקרוא ולהתפלל לה' ולא קודם, תלמוד לומר כל קבל כו'.

וזהו דברי המדרש דניאל היה שוחר ומתפלל כו' והוראת מלת שוחר הוא על ענין הקדום טרם הגיע עתו, ועל זאת שאלו ז"ל למה היה שוחר ומתפלל כלומר אם עדיין לא השיגו מאומה מה שיהיה מהצורך להתפלל עליו, על זה באה התשובה כדי שירחם הקב"ה על ישראל כלומר הקדים תפלה לצרה שלא תבוא ושיהיה יתברך תמיד ברחמים על ישראל. וזהו ועליו אמר שלמה שוחר טוב יבקש רצון כלומר יבקש מאת ה' התמדת הרצון הטוב על עם בני ישראל ובזאת נמצא להם בעת צרתם, כלומר בתפלתו מאז פעל ישועות לעתות בצרה, וזה שסמכו לזה מאמר שלמה המלך עליו השלום ומשחרי ימצאונני כלומר המשחרים פני קודם העת הצורך ימצאונני בצר להם.

והן על העיקר הגדול הזה העיר אותנו אברהם עליו השלום כי השכים בתפלה לה' יתברך טרם התעורר הדין וזהו שרמזו ז"ל אברהם תקן תפלת שחרית שנאמר וישכם אברהם כו' (אשר על כן היא מתוארה שחרית על דרך שזכרנו בביאור שוחר טוב) ועל דרך שאמרו בגמרא (סנהדרין שם) שאלמלא הקדים אברהם תפלה לצרה לא נשתייר כו'. ויצחק עשה עמנו טובה וחנות שיהיה לאל ידנו לבוא בתפלה לה' יתברך גם אם לא הקדמנו תפלה לצרה ולא היינו מתעוררים להשכים ולשחר פני ה' עם כל זאת יעתר לנו בשנרבה בשיחה ובתפלה, כי יצחק עליו השלום גם הוא התפלל אחר עקדתו במות שרה אמו עליה השלום וכנאמר בו ויצא יצחק לשוח בשדה על דרך אשפוך לפניו שיחי (תהלים קמ"ב, ג') ופעל בזה שיהיה בידנו להפיק רצון מה' יתברך גם בשנהיה חס ושלום משוקעים בנבכי הצרות וגלי היגונות, כי מעשי אבות ירשו בנים. וזהו שהביאו ז"ל לראיה על תפלת יצחק שנאמר תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו (שם ק"ב, א') כלומר הנתאחר להתפלל (ויהיה מלת יעטוף על דרך (ויצא) העטופים ללבן) עד שבאתהו הצרה חס ושלום הלא אז מהצורך אליו לשפוך שיחו יתר מאד, וזה שכתוב הלאה ה' שמעה תפלתי כו' אל תסתר פניך ממני ביום צר לי כלומר גם כי אחרתי עד בא יום הצרה עם כל זאת אל תסתר פניך ממני.

וכדי להבין תואר תפלת יעקב עליו השלום על שם פגיעה נעיר תחילה על שאלה הידועה אם מכבר מאמרו יתברך קיים יקראני ביום צרה כו' (שם נ', ט"ו) יקראני ואענהו (שם צ"א, ט"ו) הלא יום יום הוא יתברך קרוא בתחנות ובקשות נמרצות על עילוי כבודו יתברך, ועל קיבוץ גליות, ועל בנין בית המקדש, יומם ולילה לא דומיה לנו, ועדנה לא השגנו מענה עליהם מאתו יתברך ולא נעשה עמם דבר, אך עוד הוא יתברך מפליא לשאול אותנו על ידי נביאו מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה, הקצור קצרה ידי מפדות ואם אין בי כח להציל (ישעיה נ', ב') אתמהה!

ונאמר בישוב הדבר בהקדים מאמר הנביא כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל לכל הגולה כו' עד וקראתם אותי והלכתם והתפללתם אלי ושמעתי אליכם (ירמיה כ"ט, ג'-י"ב). אשר מלות והלכתם והתפללתם אלי המה אך למותר, אחרי אמרו וקראתם אותי, ומה גם מלת והלכתם אין לה שחר.

אולם בזה הורה לנו הנביא הדרך והבנת הענין והוא על דרך אחד שחטא עליו בנו ויגרשהו מביתו והיה נע ונד בארץ, והאב עם גודל מגמתו ותשוקתו שישוב בנו מדרכיו הרעים, כי נכמרו רחמיו להשיבו אליו, היה יושב ומצפה על בוא בנו אליו, או כי ישלח דברו על ידי אחר, כי נחם אל לבו וכי הוא נעצב על מעשיו הראשונים ומתחרט עליהם, אבל הבן עם קשיות ערפו לא בא אליו, גם לא הריץ דבריו על ידי שליח, ובתוך כך קרה כי היה נוסע ובא אחד מאנשי העיר שנתגורר הבן ההוא שמה להעיר שאביו יושב בה על אודות מסחריו וקניניו, ונשא ונתן גם עם אבי הבן ההוא ובתוך הדברים נתגלגל על שפתימו ענין הבן ההוא, אמר לו האיש מתי תשיב את בנך אליך, אמר לו כשיבקש ממני או ישלח שליח, אמר לו אם הדבר תלוי בבקשה אבקשך אני עבורו, והלא אנכי טוב לך מעשרה שלוחים, אמר לו האב דבריך לא בדעת ועצתך לא בהשכל, כי הלא כל ישעי וכל חפצי בבקשת בני הוא אך לאשר מדברי בקשתו בשיתנפל לפני יתברר אצלי אמיתת ענינו בלב עמוק אם הוא נחם על מעשהו מודה ועוזב, וכמו כן אם יגיעוני דבריו על ידי שלוחו היה לי גם כן לעד נאמן כי כבס מרעה לבו אחרי השתדלותו לשלוח אלי ציר מיוחד, לא כן אתה כי באת הלום אך עבור מסחרך ועל דרך מקרה פגעת בי ועלה על רוחך לבקש אותי עבורו הלבעבור זאת ארצהו או העל זאת אשא פניו.

כן הדבר בעניננו כי אם היינו משימים עיקר מגמתנו בתפלתנו לבקש מלפניו יתברך על כבוד שמו הגדול, ואם היינו מתעוררים הולכים בכוונה ובאים לבתי כנסיותינו אך להתפלל על בנין בית המקדש וירושלים ודאי כי היינו נענים קל מהרה. אבל הנה עתה בעונותינו הרבים עלינו צווח הנביא אין קורא בשמך בצדק מתעורר להחזיק בך (ישעיה ס"ד, ו') רצה לומר שאין אדם מתעורר מעצמו להיותו קורא לה' על כבוד השכינה, אך לאשר מכבר נקבעים תפלות מסודרות מפי אנשי כנסת הגדולה בהם מבקשת הטרף והמזון והסליחה והרפואה וכאלה, ובתוכם לוטה גם תפלה על בית המקדש וירושלים ומלכות בית דוד, ומדי דברינו בבקשת מחיתנו מתגולל על שפתינו גם הבקשות האלה (ממש כאותו שפוגע בחבירו ומבקש ממנו דבר מה על דרך אגב) והוא מה שאמר הנביא ולא זעקו אלי בלבם כי יילילו על משכבותם על דגן ותירוש יתגוררו יסורו בי (הושע ז', י"ד). והרצון כי יש הולך או נוסע למחוז חפצו ונסיעתו לשם הוא אצלו הכוונה העיקריית, ולפעמים יזדמן אשר בעודו בדרך בעבור ענינו יסור גם אל מקום אחר בעבור היותו סמוך למקום ההוא, אשר על כן אמר אברהם אל נא תעבור מעל עבדך כי ידע שהמלאכים באו רק אליו ובשבילו אך בראותו כי החלו לסוג אחור (כמאמר רז"ל כד חזיוהו דהוי שרי ואסר כו'), אמר אל נא תעבור מעל עבדך וזהו כי על כן עברתם על עבדכם כלומר בכוונה מכוונת באתם אך אלי. לא כן לוט שהיה דן על עצמו כי לא בעבורו באו המלאכים על כן אמר סורו נא אל בית עבדכם, כלומר אחר היותכם כבר קרובים אל ביתי סורו נא גם אלי על דרך אגב. וזהו ולא זעקו אלי בלבם (אלי דייקא) כלומר אינם שמים על לב לזעוק על הנוגע אלי ולא לזה מורה אבן פנת מעמד תפלתם. ומבאר ואומר כי יילילו על משכבותם, כלומר גם אם אמנם מרבים ביללה וזעקה, על דגן ותירוש יתגוררו, כלומר עיקר התאספם בתפלתם הוא אך בעבור מה שמפיק תועלתם וטובתם, יסורו בי כלומר אגב יסורו גם בי ומתפללים כל המסודר לפניהם ממש כהפוגע הנזכר לעיל.

והן על זה רמז הנביא עליו השלום בשם ה' וקראתם אותי והלכתם והתפללתם אלי הוראת מלת והלכתם לומר שתתעוררו בכוונה ללכת להתפלל ושיהיה עיקר השתדלותכם ולכתכם אל מקום התפלה להתפלל על מה שנוגע אליו יתברך, וזהו והתפללתם אלי, ועל זה אמר ושמעתי אליכם כו' כי תדרשוני בכל לבבכם ונמצאתי לכם.יריעות האהל

וזהו הענין בעצמו ביעקב אבינו עליו השלום בלכתו חרנה ועבר מקום הקודש ולא שת לבו אל המסלה אשר דרך בה, אך כאשר הרחיק ללכת זכר את אשר עשה ואמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי כמוזכר ברז"ל, ולולא שעבר דרך שם לא היה מחייב עצמו להתפלל, גלל כן תתואר תפלתו על שם פגיעה יען כי אך פגיעתו (במקום הקודש) הסבה תפלתו. וזהו שסמכו ז"ל ואתה אל תתפלל בעד העם הזה, והטעם - אל תפגע בי כלומר הלא אין אתה משולח מהם לבקש מלפני עליהם (על דרך ששלח חזקיהו אל ישעיהו ונשאת תפלה בעד השארית הנמצאה (ישעיה ל"ז, ד')) זולת ממה שאתה פוגע בי בהיותי מדבר דברי אליך תמיד נשאך לבך להתפלל עליהם לכן אל תפגע בי (כהפוגע הנזכר). וזהו שהביאו עוד מאמר הנביא אל נביאי השקר ואם נביאים הם ויש דבר ה' אתם יפגעו נא בה' צבאות כו' (ירמיה כ"ז, י"ח) כלומר אם לאל ידם להיות דבר ה' אליהם הלא לא יבצר מהם מלפגוע בה' לכל הפחות על דרך אגב להתפלל על הכלים לבלתי יבואו בבלה. והבן.

חלק ד

ויחלםשפת היריעה והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (כ"ח, י"ב). מדרש: סלם זה הכבש, מוצב ארצה זה מזבח מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ', כ"א) וראשו מגיע השמימה אלו הקרבנות שריחן עולה לשמים והנה מלאכי אלהים אלו כהנים גדולים כו' (פרשה ס"ח, י"ב).

מהראוי לשית לב אל המאמר הסתום הזה כי לא פורש ענינו לדעת מה הוא ומה ענין הסלם שראה יעקב מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומה זאת להם לרז"ל לדורשו על בית המקדש ומזבח וזולתם.

וכדי לבוא אל ביאור המאמר נקדים דבריהם ז"ל במדרש (ריש תרומה) ר' ברכיה פתח לך ה' הגדולה כו' כי כל בשמים ובארץ (דברי הימים א' כ"ט, י"א) אתה מוצא כל מה שברא הקב"ה למעלן ברא למטן, למעלה זבול כו' למטה זבול שנאמר בנה בניתי בית זבול לך (מלכים א' ו', י"ג) למעלה שרפים עומדים ממעל לו (ישעיה ו', ב') למטה עצי שטים עומדים למעלה כרובים למטה כרובים כו' עיין שם עוד יותר (פרשה ל"ג, ד'). וכלל הענין הוא עם המבואר למעלה באורך אשר עד קבלת התורה היה ה' יתברך מנהג אותנו בחסד ורחמים גדולים על פי ההנהגה הגבוהה הנסיית להשפיע לנו כל הטובות מן השמים אף אם לא היה בידנו להשיגם מעצמנו, אבל משנתן לנו תורתו הקדושה צוה אותנו על המקדש וכליו ועבודתו בקודש, ומאז היה עניננו ממש כהאב המאציל איזה סך מהונו לבנו הגדול ומלמדו עניני מסחר וקנין מה שיתפרנס ממנו, כי מאז היה בידנו להשיג כל הטובות מן השמים מעצמנו על ידי עבודת המקדש והקרבנות וכאשר נבאר.

ונקדים דברי הנביא קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסלה לאלהינו (ישעיה מ', ג') סלו סלו פנו דרך כו' (שם נ"ז, י"ד). גם בזה ראוי להתבונן איזוהי הדרך ואיזוהי המסלה אשר עליה הקול קורא לאמר פנו דרך וישרו מסלה, ונאמר כי היעוד הזה והקול הזה קורא ומבשר על בית מקדשנו עם הנלוים אליו. והוא כי פעולת המקדש ועבודתו אצלנו ממש בבחינת הדרך והמסלה כי פעולת הדרך הוא אשר בו ועל ידו מובאים ומושגים מחסורי המקומות ממקום מציאותם למקום העדרם, כמו מדינה המגדלת צמר ופשתים ואין לה בעלי מלאכות מהרוקמים והאורגים, ובמקום אחר יש בני אדם חושבי מחשבות עושי פשתים שריקות צמר לרקמות, אבל הצמר והפשתים בידם אין. הדרך הוא הסבה הקרובה להשלמת חסרון ב' המקומות כי את אשר ישנו פה על ידי הדרך יובא למקום העדרו ומשם מה שחסר פה, ועל ידי כן לא תחסר כל בשניהם.

הוא הדבר והוא הענין במשכן ה' יתברך וכל כליו, כי השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, וידענו כי הברכות והטובות משכנם בשמים ממעל בגנזי מרומים והשירות והתשבחות לה' יתברך על הארץ מתחת כמאמר עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו (שם מ"ג, כ"א) אשר על כן מכונים אנחנו בשם שרים קדמו שרים (תהלים ס"ח, כ"ו). והנה אלינו מהצורך את אשר בשמים כענין הכתוב יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים, ובמעוני שחקים החמדה והתשוקה אל הרנה ואל התפלה וזמרת הארץ, רצוני למנעמי זמירות ישראל כמאמר חברים מקשיבים לקולך השמיעני (שיר השירים ח', י"ג). ועל זה ראה יתברך להכין לפנינו דרך ומסלה יעלה מהארץ עד רום רקיע אשר דרך בו יושג ויובא כל סוג ממקום מציאותו למקום העדרו, והוא הבית המקדש שלמטה הנאמר עליו מכון לשבתך פעלת ה', (שמות ט"ו, י"ז) כלומר מכוון ועומד נגד בית המקדש שלמעלה מזבח מול מזבח וזולתם. וכשם שהכהן עומד ומקריב מלמטה כך מיכאל עומד ומקריב מלמעלה כמבואר במדרש, ורצה לומר כי על ידי עבודתנו בקודש למטה תתעורר גם כן עבודה שלמעלה ממעל לו יתברך, הנותנת קטורה באפיו וריח ניחוח לפניו להפיק רצון וכל טוב מידו הרחבה והמלאה. ובזאת יש להבית המקדש בחינת הדרך בדמותו וצלמו ודרך הקודש יקרא לו להעלות עבודתנו למעלה ולהוריד שפעת הטוב והברכה למטה.

וזהו המרומז במאמר דוד המלך עליו השלום בראותו ברוח קדשו הפעולה הטובה הנמשכת מהבית הגדול והקדוש אמר לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ (דברי הימים א' כ"ט, י"א) כלומר מעתה אין נגרע דבר ולא יחסר כבשמים כבארץ. ומבאר ואומר לך ה' הממלכה כו' כלומר אליך ה' מושג מאתנו עבודת עול מלכותך והעושר והכבוד (מושגים אלינו) מלפניך (אשר על כן לא אמר והעושר והכבוד לפניך) וזהו שאמרו במדרש כי כל בשמים ובארץ כל מה שברא הקב"ה למעלה ברא למטה למעלה זבול וכו' למעלה שרפים עומדים כו'. והרצון כי על כן הוא המסלה העולה בית אל במרום להעלות עבודת ותפלת ישראל עד ה' ולהוריד על ידו שפעת החיים והטוב מאוצר הברכות אלינו על ידי כי את זה לעומת זה עשה אלהים.

ודע כי כמו הדרך איננו מוכשר ומוצלח להשיג על ידו טוב פעולתו אם לא על ידי מושכי הרכב ומנהיגי העגלה כי בלעדם לא יפעל הכנת הדרך מאומה, כמו כן לדרך הקודש הנזכר היה מהצורך עוד לבעלי ההנהגה אשר יעלו ואשר יביאו ממטה למעלה וממעלה למטה והם הכהנים הקדושים המשרתים את פני המלך ה' צבאות בטהרת הלב וזכות המחשבה המה היו האמצעיים העומדים בין ה' ובינינו כי בם בחר ה' לשרתו ולברך בשמו, ועליהם נאמר כי את לחם אלהיך הוא מקריב (ויקרא כ"א, ח') וכדברי המשורר אשרי תבחר ותקרב כו' (תהלים ס"ה, ה'). ועל דעתי כי את כל זאת הראה יתברך ליעקב עליו השלום במקום הקודש במראה הסולם, וזהו והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, כי הבית הזה העליון הוא ממש על בחינת הסולם אשר הוא האמצעי לעלות על ידו על מרומי קרת ולירד בו ממעלה למטה, כן הבית המקדש הוא הממוצע בין השמים ובין הארץ להעלות ולהוריד וכמדובר (וכנודע לכל המעיין בזוהר הקדוש פרשת תרומה). וזהו שדרשו סולם זה הכבש כו', מוצב ארצה זה המזבח, וראשו מגיע השמימה אלו הקרבנות שריחן עולה לשמים, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו אלו הכהנים. והדברים מבוארים כדברינו.

ועל כן מאז נחרב הבית המקדש הורס והודש נשא המקונן את קינתו דרכי ציון אבלות, (איכה א', ד') גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה (שם ג', ט') ממש על דרך שר גדול שהניא מעבר העובר דרך שדותיו דרך קצר מסולל וישר, אשר על ידי כן ההכרח לסבב הרים ובקעות על גבי קוצים מכאיבים. כן היינו מפני ה' כי בהיותנו על אדמתנו היה דרכנו אל ה' קרוב מאוד סלולה וישרה, רצוני כי כל תפלותינו ובקשתנו כצאתם מפתחי פינו לא הרחיקו עלו בסערה השמימה ונעשו עטרה למלכנו יתברך וכמאמר כל תפלה וכל תחנה כו' ואתה תשמע השמים מכון שבתך (מלכים א' ח', ל"ח) וכמו כן מתת ברכתו יתברך היתה מושגת לנו ממש על דרך מיד ליד וכמאמר הכתוב ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך (דברים כ"ח, ב') לא כן עתה כי רב הדרך ממנו ודרכנו סורר ונתיבותינו טועים (ועל דרך שביארנו בקול יעקב שיר השירים על מאמר הגידה לי שאהבה נפשי מאמר הכתוב רחוק מישועתי כו'). וזהו דרכי ציון אבלות כלומר הדרכים הקרובים ההיו לנו לבוא עד ה' והם עבודת הכהנים אומללו והתאבלו עד כי ההכרח אתנו לסבב ולהקיף דרך קמשונים וצנינים וזה שאמר גדר דרכי בגזית כו'. וזה שבשר לנו הנביא עליו השלום על עת מועד במהרה בימינו קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסלה לאלהינו, רצה לומר כי לעתיד אי"ה יסקלו לפנינו נתיבות העולם ויהיה דרכנו ישרה לפנינו אל ה' כמלפנים ובמסלה נעלה.

חלק ה

מדרש: ר' יהושע בן לוי פתר קריה בגלות ויצא יעקב מבאר שבע היך מה דאת אמר שלח מעל פני ויצאו (ירמיה ט"ו, א') וילך חרנה היך מה דאת אמר אשר הוגה ה' ביום חרון אפו (איכה א', י"ב) ויפגע במקום, עד אפס מקום (ישעיה ה', ח'), כי בא השמש אומללה יולדת השבעה כו' (ירמיה ט"ו, ט') ויקח מאבני המקום תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות (איכה ד', א') (פרשה ס"ח, י"ג).

הנה במעט ההתבוננות מובן לכל קורא ישר כי דברי המדרש מכוונים לדברינו בביאור ויקרא יצחק אל יעקב כו' ויתן לך את ברכת אברהם (פרשת תולדות עיין שם), והוא אשר אבותינו עליהם השלום כבשו הדרך ויסולו המסלה לפנינו בכל קורות ומאורעות אשר מצאתם ויצילם ה', כי הצלתם וישועתם המה לנס לבניהם אחריהם להושיעם בצר להם, וזהו ריב"ל פתר קרי' בגליות ויצא יעקב שלח מעל פני ויצאו רצה לומר הקב"ה הסב על יעקב עליו השלום דוגמת המקריים העתידים עורר עלינו בגלותנו, וזהו וילך חרנה כי הוגה ה' ביום חרון אפו כו'. ואין להאריך בזה כי מכבר נתבאר הענין מה שיש בו די בדרושים הקודמים.

חלק ו

והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים (כ"ח, י"ב). ילקוט: כתיב ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל (ירמיה ל', י') מדבר ביעקב, דכתיב ויחלום והנה סולם כו' והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו אלו שרי אומות העולם, מלמד שהראה הקב"ה ליעקב אבינו, שרה של בבל עולה שבעים חווקים ויורד, ושל מדי עולה חמשים ושנים, ושל יון מאה ושמונים, ושל אדום עולה ולא ידע כמה, באותה שעה נתיירא יעקב אבינו אמר תאמר שאין לזה ירידה, אמר לו הקב"ה אל תחת ישראל אפילו אתה רואה אותו יושב אצלי משם אני מורידו הדא הוא דכתיב אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם ה' (עובדיה א', ד') (רמז קכ"א).

הנה כדי לעמוד על טעם הדבר מדוע לא הראה יתברך ליעקב גם זמן שרה של אדום עד כמה הוא עולה, נקדים לבאר מדרשם ז"ל (בשלח): מלך ביפיו תחזינה עיניך (ישעיה ל"ג, י"ז) אמרו ישראל ריבון העולם איך אנו רואים פניך והלא מסרתנו ביד אדום, אמר להם אל תיראו מהם שעתידים אתם שתאמרו לי היכן הם הדא הוא דכתיב את עם נועז לא תראה (שם פסוק י"ט) ואתם רואין שמחתה של ציון שנאמר חזה ציון קרית מועדנו עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן (שם) (פרשה כ"ה, ח').

וכלל הענין הוא עם מה שביארנו למעלה (תולדות) מאמר רבותינו ז"ל: אמר הקב"ה לרשעים הצדיקים לא שמחו בעולמי ואתם מבקשים לשמוח כו' עד ישראל לא שמח בעולמו, שמח ישראל בעושיו לא נאמר אלא ישמח, עתידים הם לשמוח במעשיו של הקב"ה לעתיד לבוא, כביכול הקב"ה לא שמח בעולמו שמח ה' במעשיו אינו אומר אלא ישמח (ויקרא רבה כ', ב'). ואמרנו שם כי רצונם ז"ל להביננו עילת מה שהוא יתברך מעכב ומאחר שלות ישראל ומקדים להזולת (וכמבואר במדרש עשו נשא אשה בן ארבעים שנה ויעקב בן פ"ד שנים הא למדנו שהקב"ה משהה לצדיקים ומקדים להרשעים).

ממש כמשפט בעל אכסניא שבאו אליו אורחים הרבה כאחת ואינו מספיק להאכיל את כולם על שעה חדא שמקדים להאורח היותר נחרד לנסיעתו וירט הדרך לנגדו ומאחר לאשר בדעתו להתמהה מה.

כן הדבר באדום אשר צבא לו עלי ארץ מהצורך לבהל מנת חלקו כי עוד מעט ואיננו, לא כן יעקב אשר לפני שמש ינון שמו וזרעו לעד יכונו אליהם מעכב ומאחר הוא יתברך חלקיהם ומנותיהם.

וזהו ישראל לא שמחו בעולמו ישמח ישראל בעושיו, עתידים ישראל לשמוח לעתיד לבוא, כלומר אחר שהמה מובטחים בהתמדת קיומם מה לו לה' יתברך למהר בהשלמת ששונם ושלותם וכענין הכתוב מה תשתוחחי נפשי כו' כי עוד אודנו ישועות פני (תהילים מ"ב, י"ב) כלומר הלא עוד חזון ומועד לעולם שכולו טוב וארוך. וזהו שסיימו כביכול הקב"ה לא שמח בעולמו שנאמר יהי כבוד ה' לעולם, כלומר על ידי מה? כי כבודו יתברך הוא מתמיד לעולם על כן איננו שוקד על שמחתו וישמח ה' במעשיו לע"ל במהרה.

ומעתה מה נמרצו דבריהם ז"ל אמר להם הקב"ה כו' שעתידים אתם שתאמרו לי היכן הם כלומר חלוצים יעברו מן העולם ויסחו ממנו על כן ההכרח לקדם פניהם להשביעם מטוב העולם ככל אות נפשם וחפץ לבבם ותשוקתם.יריעות האהל

והקרוב אצלנו עוד בטעם הדבר על דרך מליצת הנביא מי יקום יעקב כי קטן הוא (עמוס ז', ה') והוא כי עניננו עתה הוא ממש על דוגמת הקטן שהנחילו אביו מלבושים נאים ויקרים שאיננו ראוי ללובשם עד כי יגדל ויהיה לאיש. כן כל הברכות הרמות והגבוהות מאבותינו עליהם השלום הננו כהיום קטנים מהכילם בל יחטיאו אותנו כי בקל נבעט על ידם חס ושלום כענין הכתוב וישמן ישורון ויבעט כו' (דברים ל"ב, ט"ו) ולעתיד אי"ה שנהיה יכולים לקבל רוב טובה ולא נבעט על ידה, או אז הוא יתברך יתן ויחזור ויתן וכמו שאמר הנביא ואכלתם אכול ושבוע והללתם כו' (יואל ב', כ"ו) כלומר רוב הטוב לא יזיק אליכם, ומאז ולא יבושו עמי לעולם.יריעות האהל

המורם מדברינו כי שתי העילות הנזכרים הן הנה היו לבני ישראל בדבר שלילת טובות עולם הזה מהם, ולהיותם נתונים לעם אחר. והנה עצת חסדו יתברך היתה עתה לחלק טובות עולם הזה לכל העמים לכל אחד זמנו הקצוב, ואחריו לאחר עד עת בוא דברו הטוב להרים קרן משיחו.

ובזה נבוא אל הענין והוא על פי דמיון לאחד שהניח אחריו בן קטן והנחילו בית אכסניא טובה ורחבה, בי"ד העמידו לו אפוטרופוס שישכיר הבית לאחר עד אשר יגדל הנער, ורבו עליה הקופצים והעלו אותה בדמים, אמר להם אשר על הבית מה זאת תריבון זה עם זה מה יבצר מכם אם תשכרו אותה כולכם בשותפות ותחלקו ביניכם לכל אחד זמן קצוב עד כי יגדל הנער, וישמעו לו ויעשו כעצתו ויכתבו בספר להיות לראיה על הדבר מקביעות הזמנים לכל אחד ראשיתו ואחריתו, ואשר בכלות זמן האחד הוא התחלת זמן השני (כי כשלא יהיה רשום בכתב סוף זמן האחד באיזה כח יבוא זולתו לדור בבית) אבל לאותו שזמנו הוא אחרון לכולם, לא כתב לו האפוטרופוס זולת התחלת זמנו למתי יכנס לתוך הבית ולא אחריתו, יען כי במשך הזמן המוגבל ממשכירי הבית יגדל העלם ויהיה לאיש, ועל כן מה לו לכתוב בספר סוף זמן האחרון הזה כי הלא הבעל הבית אין מהצורך אליו להיות נעזר לכנוס תוך שלו עם מה שיהיה רשום אחרית זמן המוגבל כי ידיו רב לו להוציא מביתו כל מי שיהיה בו.

הנמשל מובן מאליו כי הקב"ה בהשקפתו עלינו עם בני ישראל כי הננו דלים ורכים מהתענג ומרוך בטובות העולם מטעם המוזכר למעלה, נדיבות יעץ למסור אותם לשרי אומות העולם עד אשר נהיה מוכשרים לקבלם ונוכל שאתם בל נבעט בם. וכחכמתו יתברך חלק לכל אחד זמן שליטתו על הארץ, וקצב לכל אחד ראשיתו ואחריתו יען כי הגבלת אחרית זמן האחד פועלת התחלת ממשלת השני וירידתו של זה תהיה סבה אל עליית זולתו. אבל לא כאלה המולך לאחרונה הוא אדום אליו לא היה מהצורך לרשום אחרית זמן ממשלתו, כי אז הממליך מלכים לבדו ימלוך ובעצמו יקח הממשלה מידו, כמו שכתוב ועלו מושיעים כו' והיתה לה' המלוכה. וזה שכתב הילקוט הנזכר לעיל והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים הראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה שבעים חווקים ויורד ושל מדי כו' ושל אדום עולה ולא ידע כמה, באותה שעה נתיירא יעקב ואמר תאמר שאין לזה ירידה אמר לו הקב"ה אל תחת ישראל כו' ההא הוא דכתיב אם תגבה כנשר כו' משם אורידך נאום ה' כלומר אני בעצמי, ועל כן אין מהצורך לסמן ירידתו למתי היא אם אני בעצמי אורידנו. (עוד כתבנו דרך אחר בבאו המאמר הזה הלא הוא בספרנו כוכב מיעקב בהפטרת פרשת בא).

חלק ז

והנה ה' נצב עליו (כ"ח, י"ג). מדרש: י"ח פעמים מזכיר האבות בתורה, וכנגד זה קבעו חכמים י"ח ברכות שבתפילה, ואם יאמר לך אדם י"ט הם אמור לו והנה ה' נצב עליו אינו מן המנין (פרשה ס"ט, ד').

והוא פלאי מדוע לא יהיה והנה ה' כו' מן המנין, ועוד מה ראו ז"ל להזכיר ראשית הכתוב והנה ה' כו' ולא אמרו סוף פסוק אני ה' אלהי אברהם אינו מן המנין.

וכדי לבוא אל הביאור נקדים מאמרם ז"ל הני תמני סרי תשסרי הוויין אמר ר' לוי ברכת הצדוקים ביבנה תקנוה, (ברכות כ"ח, ב') וגם המאמר הזה הוא תמוה למאד וכי עבור שתקנוה בזמן מאוחר אחר כך לא תהיה כלולה במספר הברכות.

ואחשוב בהבנת הענין, כי הנה ידענו אשר כל הברכות המסודרות מפי אנשי כנסת הגדולה ז"ל המה לברך ולהודות לה' יתברך על טובותיו וחסדיו שבכל עת עמנו, כמאמרנו ברוך חונן הדעת, רוצה בתשובה, מרבה לסלוח, רופא חולים וזולתם, ולא כאלה ברכת הצדוקים שהיא נוסדה להודות לה' על העדר הרעה, רצוני על העדר המינות רחמנא לצלן, ועל היותו שומר אמונתנו, אשר על כן לא תקנוה אנשי כנסת הגדולה כי בימיהם בימי קדם לא היה במציאות כל כך רוח עועים הלזו, עד שבאו רבותינו ז"ל ביבנה כי בימיהם הוחל לרוב בבני אדם המינות והכפירה בר מינן, עמדו ותקנו ברכת הצדוקים. ומעתה גם כי ברכת הצדוקים היא ברכה יקרה בעיניו יתברך כמוה כמוהם אחד, עם כל זאת לא כללוה רז"ל במספר הברכות על כי עיקרה היא אך על מניעת ההפסד והעדר הקלקול. ממש כאשר לא יכלול הסוחר בסך הרווחים מה שקבל והוציא מאשר נושה בו והוא איש קשה וכילי, גם כי הסך ההוא נחשב לו למציאת דבר האבוד, עם כל זאת על שלא הרויח בו מאומה לא יכלול אותו במספר הרווחים, כן העם הזה וכן הברכה הזו גם כי היא מן השבחים הגדולים עם כל זאת איננה שוה לזולת הברכות לכוללה בצבא מספרם כי עיקרה היא אך בלתי להודות לשמו יתברך על מניעת ההפסד ולא על שום טובה המתחדשת.

וזהו שרמזו ז"ל במה שאמרו י"ח פעמים נזכרים האבות בתורה וכנגדם תקנו י"ח ברכות בכל יום, ובאין ספק כל הזכות המנויים בהאבות מכוונות ורומזות כל אחת על ברכה הנאותה לפי ענינה. והקרוב לומר כי ההזכרה הלזו והנה ה' נצב עליו כו' רומזת על ברכת הצדוקים והוא כי על דרך רמז בשרוהו עליו ועל זרעו כי הוא יתברך באמונתנו בו יהיה נצב על מצבו בקיום נאמן בל נט משבילי אמונתנו בו ולכן גם כי בין כולם המה י"ט הזכרות זו איננה מן המנין. והבן.

חלק ח

והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך כו' (כ"ח, ט"ו). מדרש: רבנן אמרי על הכל השיבו ועל הפרנסה לא השיבו, אם יהיה אלהים עמדי אמר לו הנה אנכי עמך, ושמרני - ושמרתיך, ושבתי-והשיבותיך, אמר ר' איסי אף על הפרנסה השיבו שנאמר כי לא אעזבך כו' (פרשה ס"ט, ו').

ראוי להעיר על דעתייהו דרבנן מדוע לא השיבו על הפרנסהשפת היריעה ומה גם על דעת ר"א יפלא אם גם על הפרנסה השיבו מדוע לא השיבו באר היטב לאמר אתן לך לחם, על דרך שהשיבו על הזולת משאלותיו. ונקדים לזה מדרשם ז"ל (וישלח): כל הברכות שברך יצחק את יעקב כנגדו ברכו הקב"ה מלמעלה כו' (הבאנוהו למעלה) ואף רבקה אמו ברכתו כנגדם וכך אמרה לו כי מלאכיו יצוה לך וגו' (תהילים צ"א, י"א) כיון שאמרה בלשון הזה ברכתו רוח הקודש יקראני ואענהו כו' (פרשה ע"ה, ח'). והדברים בלתי מובנים.

אך תכלית כוונת המאמר הוא עם דברינו למעלה (סוף תולדות) אשר לאלהים יתברך ב' הנהגות עמנו עם בני ישראל, טבעיית ונסיית, הנסיית היא על דרך בן הסמוך על שלחן אביו המפיק לו כל פרטי מחסוריו, והוא מה שנהג יתברך את אבינו אברהם עליו השלום טרם נתברך בכל, כי מאז מסר בידו מכלל הטובות והברכות שיתפרנס מהם כאדם העושה בשלו, מאז היה ענינו ממש על דרך ההנהגה הטבעיית, ובזאת ברך את יצחק והוא את יעקב. אבל בעת שהיה יעקב עליו השלום מוכרח לברוח מפני עשו היה מהצורך אליו עוד אותה ההנהגה הקדומה שנהג יתברך את אברהם טרם נתברך בכל, שהיה ענין התנהגותו והצלתו ממקריו על דרך נסיי כבן הסמוך על שלחן אביו אשר כל אחריות פרטי מחסוריו מוטלים על אביו, וזהו שברכו יצחק ויתן לך את ברכת אברהם כו' וכמו שנתבאר במקומו. ורבקה אמו גם היא נפשה בשאלתה שיהיה מושגח משמים על דרך ההנהגה הגבוהה הנסיית מאת ה', וזהו ואף רבקה אמו ברכתו כנגדם כו' כיון שאמרה בלשון הזה ברכתו רוח הקודש יקראני ואענהו.

ובזה נבוא אל הענין מדוע לא השיבו יתברך על הפרנסה, ואיך לדעת ר"א תהיה נכללה תשובת הפרנסה במלות כי לא אעזבך. והוא על פי דמיון אחד היה שולח בנו למרחקים והכין לפניו כל הדברים אשר הצורך אליהם בדרך מהבגדים וכלים וכמוהם, גם הכין צרור הכסף לתת בידו להספקת הוצאותיו, ובתוך כך נתוודע להם כי הדרך משובש בגייסות, אמר האב מעתה ההכרח אתי ליסע בעצמי עם בני עבור לשמרו מכל פגעי הדרך, ויהי בעלותם המרכבה אמר הבן אל אביו איה צרור הכסף אשר הכינות תנה נא אותו על ידי על הוצאות דרכי, אמר לו אביו מה לך לשאל מאתי על הוצאות הלא אתך אנכי נוסע ומידי תבקש מחסורך כל אימת שיחסר לך לפי העת.

כן הדבר ביעקב עליו השלום כי כבר נתברך בברכת בכל והוא ההנהגה הטבעיית כבן הנעתק משלחן אביו להתפרנס ממעשי ידיו, אולם אחר כי היה ההכרח שיהיה הקב"ה עמו בדרך זו הלך לשמרו ולהצילו מכל רע ולהספיק לו מחסוריו על פי הנהגתו המיוחדת הנסיית לא היה עוד מהצורך לתת בידו מאומה מטוב ברכתו. וזהו ואף רבקה אמו ברכתו כנגדו כו' כי מלאכיו יצוה לך כו' כלומר לחדש עליו ההנהגה הנסיית, כיון שאמרה בלשון הזה ברכתו רוח הקודש יקראני ואענהו, כלומר אם כן הוא לא אתן לו עתה מאומה מברכתו כי אם לעת צרכו יקראני ואענהו, כי הלא אהיה עמו בכל דרכיו, וזהו שהבטיחו יתברך ליעקב מיד בצאתו הנה אנכי עמך ושמרתיך כו'. ומעתה יתכן מה שאמרו ז"ל על הפרנסה לא השיבו, כי לא היה מהצורך להשיבו ולהבטיחו על הפרנסה כי הלא מלחם אביו יתברך יאכל, ור' איסי בא כמבאר ונותן טעם לומר אף על הפרנסה השיבו שנאמר כי לא אעזבך, כלומר הלא אנכי אהיה עמך תמיד תקרא ואני אענה וכדברי הבת קול יקראני ואענהו וכנזכר לעיל.

חלק ט

וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים כו' (כ"ח, ט"ז).

הנה מהראוי להבין כפל הלשון אכן יש ה' במקום הזה, מה נורא המקום הזה, וביותר יש להתבונן כי מאמר אין זה כו' הוראתו כאלו אחרים מתווכחים עמו בדבר בדעות שונות ובא הוא להחליט ולומר אין זה כמה שאמרתם כי אם בית אלהים.

והנראה כי הוא בא להתיר שאלת רבים מהחוקרים מה נשתנה בית המקדש ממקומות זולתיים, אם המוחלט כי הוא מלא כל הארץ כבודו (וכמו כן יקשה על מאמר יעקב עליו השלום אכן יש ה' במקום הזה), אבל הוא עליו השלום התיר השאלה הלזו בעצמו במה שסיים ואמר מה נורא כו' אין זה כו'.

והוא על פי דמיון אחד בא לעיר מלוכה ויסובב בשוקים וברחובות לראות בבנינים המפוארים, וירא ארמון מבצר משגב ומפואר להלל מאד, שאל למי הוא, השיבו לו ואמרו הוא ארמון המלך, ויגש אל החצר החיצונה והביט על רוב הבתים פרטיים הנמצאים בו וישאל עליהם למי הם, אמרו לו על כל אחת ואחת זה למושב רופא המלך וזה ליועציו ושריו וכדומה, עד כי בא אל הפלטין אשר המלך יושב בו ושאל גם עליו ויאמרו לו זהו בית המלך, וישתומם מאד לאמר הלא מכבר אמרתם על הארמון כולו כי הוא ארמון המלך וכעתה תאמרו אך על הבית הזה כי הוא בית המלך, ויענו אותו לאמר האמנם כנים דברינו כי הארמון כולו הוא ארמון המלך, עם כל זאת הנה המלך נתן דת גם לזולתיו לדור בחדריו החיצונים, וחלק גם להם משכנות כפי הצורך אל כל אחד ואחד, אבל הבית הזה עליו יאמר כי הוא אך של המלך, כלומר מיוחד אך לו לבדו ואין לזרים בו כל מאומה, והוא כי לא יערב שום אדם לגשת תוך הבית בלתי רשות ועת הקצוב לו מאת המלך, ואך בלבשו מלבושים הנאים הנאותים לכבוד המלך.

כן הדבר בעניננו כי האמנם כבוד אלהים יתברך מלא עולם, עם כל זאת הארץ נתן גם לבני אדם וזולת הנבראים כולם ישכנו ארץ ובתוכם ה', כמאמר הכתוב השוכן אתם בתוך טמאותם (ויקרא ט"ז, ט"ז), אבל המקום בו בחר ה' לשכן שמו בו נאמר וכל זר לא יבוא באהל מועד והוא מיוחד בלתי לה' לבדו אשר על כן צוה יתברך גם על הכהן הגדול לאמר דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש כו'. בזאת יבא אהרן אל הקודש כו', (שם ב'-ג') כלל דברינו כי לה' הארץ אך גם לבני אדם חבלים בה, ובית המקדש הוא מיוחד אך לה' לבדו, וזהו וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה, ומבאר ואומר מה נורא המקום הזה והוא כמתמה על מורא מקדש מלך יתר מאד ממקומות זולתיים. אף הוא השיב אמרים לעצמו ואמר אין זה כי אם בית אלהים, כלומר המיוחד אך אליו ולא לבלעדו.

חלק י

מדרש: מלמד שהראה הקב"ה ליעקב בית המקדש בנוי וחרב ובנוי, מה נורא המקום הזה, זה בנוי וכו' ואין, זה חרב. כי אם בית אלהים - בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא (פרשה ס"ט, ז').

המאמר אומר הבינני כי איככה הוציאו ז"ל ממאמר אין זה שראה חורבנו שהרצון בו הוא להוכיח להחליט על המקום כי קדוש הוא לה'. וכדי לבוא אל כוונת המאמר (על דרך צחות) נקדים מאמר הנביא אכן אתה אל מסתתר אלהי ישראל מושיע (ישעיה מ"ה, ט"ו) והוא עם מה שכתב החסיד ז"ל בחובת הלבבות (שה"ב) וזה לשונו: ואם יבקש אדם בזמן הזה לראות מה שהוא דומה לענינים הנסיים הראשונים יביט בעיון האמת היותנו בין העמים מעת הגלות מסדור ענינינו ביניהם עם מה שאנו בלתי מסכימים עמהם כו' עיין שם, ובחבורנו כוכב מיעקב בהפטרה לשבת הגדול כתבנו בזה דברים נכונים, ובארנו שזהו מה שאמר הנביא אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם (מלאכי ג', ו') כלומר מה שאתם בני יעקב לא כליתם, זהו העד כי אני ה' לא שניתי, ועוד גם היום חסדי עליכם על דרך ואף גם זאת כו'. אך ההבדל הוא בין הטובות והחסדים הראשונים אל מה שמתחסד עמנו עתה, כי אז היו הטובות גלויות לעין משיגם והיה כעם ככהן, כבער כמבין, כולם ראו מעשי ה' יתברך ונפלאותיו, לא כן עתה הטובות המה מסותרות ומכוסות מעין הרואה בלתי מוחשות זולת את פני מבין חכמה והמביט בעיון נמרץ ובוחן בסדורי ענינינו ישכיל לדעת גם היום בההשגחה הנפלאה כי רבה היא. וזהו אכן אתה אל מסתתר כו' כלומר נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כהיום אין רואה ומכיר בהם זולת הבוחן בעין ההשכלה יבין כי גם עתה אלהי ישראל מושיע.

עוד נקדים כלל אחד, והוא כי הדבר אשר מהותו ואיכותו נגלה לעין כל אין מהצורך להביא ראיה עליו ולהוכיח כי כן הוא, כי מי הוא המתנגד לזה, לא כן הדבר הבלתי נגלה ובני אדם מתווכחים בו בדעות שונות זה בכה וזה בכה אזי מהצורך לראיה והוכחה לאמת הדבר. והוא הדבר בעניננו כי בזמן הגאולה הלא אז נגלה כבוד ה' וחסדו וטובו נראה לכל, הראיה והמופת על הטובה והחסד אך למותר, מה שאין כן עתה מהצורך לאיש הלבוב לתת ראיות מופתיות לחזק דעות אנשי אומתנו למען יאמינו לקול האות והראיה.

והן על שני הזמנים האלו רמז יעקב אבינו עליו השלום מה נורא כו' רומז על זמן הגאולה אשר עיני כולם רואות מעשה ה' כי נורא הוא. ועל זמן החורבן רמז ואמר אין זה כי אם כו' והוא כמכריע בין הסותרים בהוכחות וראויות מופתיות על דבריו כי כנים הם, וזהו שאמר אין זה כי אם בית אלוקים, וממילא אחר שהוצרך להוכחה מוכרח שראה חורבנו.

חלק יא

עוד ביאור על מאמר אין זה כי אם בית אלהים בהקדים מדרשם ז"ל (תולדות): מלמד שהראה לו הקב"ה בית המקדש בנוי וחרב, ראה ריח בני הרי בנוי היך מה דאת אמר ריח ניחוחי תשמרו (במדבר כ"ח, ב') כריח שדה הרי חרב כמה דאת אמר ציון שדה תחרש (מיכה ג', י"ב) (פרשה ס"ה, כ"ג).

והדברים סתומים אין חזיונם נפרץ, ואולי יהיה הרצון בהם עם מה שידענו כי העבודה הרצויה בעיניו יתברך הוא אך בהצטרף טהרת המחשבה וכוונת הלב אל המעשה. ובמעט התבוננות מובן כי הדבר הערב אל גוף האדם ומתקו לו רגבי פעולות המצוה, כמו מצות עונג שבת ויום טוב וכמוהם, יכבד מאד על האדם שיהיה מחשבתו וכוונתו במעשה המצוה אך לעשות נחת רוח ליוצרו, אם גם גופו שייך בגווה. לא כן המצוה שאין לגופו ערבות בה כל מאומה, ומה גם אם המה מדברים המתנגדים לו כעינוי יום כפורים, וצדקה וכמוהם, בכאלה על נקלה יכוון בהם האדם הכוונה הרצויה והנאותה. ומעתה דע לך כי בעבודת בית המקדש נקבצו באו יחדו ערבות הגוף והנפש, כענין הכתוב לבי ובשרי ירננו אל אל חי (תהילים פ"ד, ג') והוא עם המוזכר למעלה, כי הבית המקדש היה כסולם מוצב ארצה וראשו השמימה להריק על ידו הברכה והטוב מאוצר העליון, ובאין מנוס מצא הגוף עריבתו בעבודה היקרה הזו בידעו כי ממנה תוצאות החיים והברכה וכל טוב. ועל כן היה כבד מאד על העובד בקודש לשמור על עצמו בלי לכוון במעשהו התועלת הרב והעריבות המושג על ידה, כי מטבע האדם לחשוב במה שמפיק טובתו ותועלתו ויניח המחשבה הנאותה אל כבודו יתברך. והקרוב לומר אשר זאת החריבה את בתינו, כי לא מצינו שנתנו חס ושלום איזה מגרעת בהעבודה מבלי להקריב קרבן ה' במועדו וכדומה, אם לא על היות כוונתם על דרך שאמרנו, וכמבואר בבית שני אשר הכהנים מגמתם וכוונתם היתה אך לתועלת עצמם ולטובתם והיה אצלם מעשי המקדש כאחת העילות והסיבות להבאת הטרף והמזון כביכול, ממש בבחינת השדה אשר כל היום יחרוש אותה החורש להוציא לחם מן הארץ.

וזהו שהפליג המקונן ואמר ציון שדה תחרש כלומר ציון היא להם בבחינת השדה אך להבאת הטרף והמזון. והן על זה צפה יצחק עליו השלום ורמז ואמר ראה ריח בני הרי בנוי כמה דאת אמר ריח ניחוחי תשמרו, כלומר אם תשימו עיקר מגמת לבבכם לעשות ריח ניחוח לה' יהיה הבית מתואר בנוי, כריח שדה הרי חרב וכדברינו. וזהו שרמז יעקב אבינו עליו השלום מה נורא המקום הזה כלומר הרבה יש לירא ולדאוג בעבודת המקום המקודש הזה כי להיותו עלול למה שערב לגוף האדם יהיה כבד ממנו לצאת בו ידי חובת שמים, וזהו מה נורא כו' אין זה כי אם בית אלהים כלומר החיוב הוא שהבית הזה יהיה עליון ומקודש רק לעבודת שמים ולשכון יה אלהים ולא לעילה אחרת.

חלק יב

וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך וכו' והיה ה' לי לאלהים והאבן הזאת כו' (כ"ח, כ').

הנה לא ידענו מהו שנדר כי לא פורש בכתוב, ורש"י ז"ל הרגיש בזה וכתב מה שכתב, ודברי תורה כפטיש כו'. ונציע דבריהם ז"ל במדרש (פרשתנו) וזה לשונו: נטל הקב"ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים, אמר לו הקב"ה אתה אמרת והיה ה' לי לאלהים, חייך כל ברכות וטובות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותן אלא בלשון הזה שנאמר והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים (זכריה י"ד, ח') והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס כו' (יואל ד', י"ח) (פרשה ע', ו'). ומהראוי לחקור על יתרוננו במה שברכותינו מתחילים בלשון והיה.

וכדי לבוא אל הענין נזכיר מדרשם ז"ל ושמרני בדרך הזה מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים (פרשה ע', ד') ההוראה מדבריהם כי עיקר מה שפחד יעקב עליו השלום בלכתו חרנה פן ילוה אליו לבן הרשע להטותו מדרך הטוב והאמת אל דרך הרע והשקר, ועל כן פלל לאלהיו ושמרני כו' שיהיה ה' עמו לתמוך בימין צדקו ולשמרו מלבן בל ירע לו התחברותו עמו. ועם כל זאת ידע בלבבו שההכרח יהיה אתו לתת מגרעת בעבודתו את ה' בשיעבוד עבודת לבן כי אי אפשר לעבוד ב' אדונים כאחד, אי על זאת נתן מועצות בנפשו בעמדו לפני ה' בתפלה לנדור נדר לה' בשיהיה ה' בעזרו להשיבו בשלום אל בית אביו ולא יעבוד אדם עוד, אז ירבה בעבודת שמים בהפלגה ובתוספת העוז והאומץ יתר מאד, להשלמת השנים ההיה גר בהם אצל לבן ועשה במלאכתו.

וזהו מעומס במה שכתוב והיה ה' לי לאלהים, והוא עם דברינו למעלה (בראשית) אשר מלת והיה היא מהופכת מעבר לעתיד על ידי אות וא"ו, והרצון שקיבל על עצמו שלעתיד ישלים עבודת העבר, וזהו והיה ה' לי לאלהים כלומר מה שמן הראוי היה להיות כבר יהיה אחר כך. וה' יתברך כשמעו את דברי יעקב שקיבל על עצמו תשלום עבודת העבר בימים העתידים ולהוסיף כדי חסרונם, הבטיחו יתברך להתנהג ככה עם בניו, רצוני כל מה שנגרע מאתנו כעתה מהברכות והטובות להשלים חסרונם בימים הבאים במהרה נוסף על הברכות המיועדות כענין הכתוב תחת בשתכם משנה וכלמה ירונו חלקם לכן בארצם משנה יירשו (ישעיה ס"א, ז'). וכדברי הנביא ושלמתי לכם השנים אשר אכל הארבה כו' (יואל ב', כ"ה). וסיים ואכלתם אכול ושבוע כו' עד אשר עשה עמכם להפליא פירוש כי ירבה יתברך ברכתו בהפלגה עצומה כל כך עד שיושלם לנו גם בעד העבר וזהו ולא יבושו עמי לעולם כלומר למפרע.

ועל כן כל נחמות וברכות וטובות המיועדות מתחילים בלשון והיה מלה מהופכת מעבר לעתיד, כלומר חסרון העבר יהיה עודף על חלק העתיד ומה שהיה ראוי להיות כבר הוא יהיה אחר כך. וזהו צחות מאמרם ז"ל נטל הקב"ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים, רצה לומר כי פתח טוב פתחו להניח ברכה לבניהם על דרך ההשלמה, וזהו אתה אמרת והיה חייך כל ברכות וטובות שאני נותן לבניך איני נותן אלא בלשון הזה והענין נכון

ועם דרכנו נעמוד עוד על מאמר הנביא: והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני קל חי (הושע ב', י"א) והוא עם מה שהקשו רז"ל כתיב והיה מספר וכתיב כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, לא קשיא כאן בזמן שעושים רצונו של מקום כאן בשאין עושין רצונו של מקום (יומא כ"ב, ב'). והקשו בזה רבים היתכן שכתוב אחד ידבר מב' זמנים שונים זה מזה, ולדברינו יצדק מאד כי הכתוב בא להורות יעוד תוספת העתיד יותר מן הראוי להשלמת החסרון העבר בשלא היו עושים רצונו של מקום, כי אז יהיה גם צדקותינו ועבודתנו את ה' בהפלגה רבה ועצומה למאד, עד כי תושלם בהם חסרון העבודה מהעבר (ועל דרך שזכרנו ביעקב עליו השלום כי מעשי אבות ירשו בנים) ועל כן יהיה המשפט לאלהים להרבות אומתנו כל כך גם בעד העבר עד כי יהיו רבים ועצומים מאד משוללי המספר. וזהו והיה (מלה מהופכת מעבר לעתיד על דרך שכתבנו) מספר בני ישראל, כלומר תחת שהיה מספר לבני ישראל המשפט כי יהיו אחר כך כחול הים כו' אשר לא יספר, והטעם - והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם כו', כלומר תחת שלא היו עושים רצונו של מקום יהיו נקראים אחר כך בני אל חי מה שהיא מדרגה מעולה עד בלי די היא העילה לשתהיו מרובים כל כך לאין מספר.

חלק יג

במדרש (שמיני): חכמות בנתה ביתה זה בית המקדש. חצבה עמודיה שבעה אלו ז' שנים של גוג, דאמר ר' יונה בשם ר' אבא בר כהנא כל אותן ז' שנים מסיקין ידותיהן של חרבות, וידותיהן של רמחים ושל סכינים, הדא הוא דכתיב ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והשיקו בנשק ומגן וצנה בקשת ובחצים כו' (יחזקאל ל"ט, ט') ואותן שבע שנים הן הן פרטגמיא של צדיקים לעתיד לבוא (פרשה י"א, ב').

וכדי להבין תכלית היעוד ההוא נקדים לבאר מאמר הכתוב והיה כי יביאך כו' ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת כו' השמר לך פן תשכח כו' (דברים ה', י'). והוא מובאר כאשר דברנו, כי מדרכי אלהינו יתברך להשלים הטוב הנחסר מאתנו לזמנים פרטיים כי לעולם ה' דברו נצב בשמים וכנזכר לעיל. אשר על כן כל הטוב שחסרו ישראל עת היותם במצרים שילם להם יתברך עת בואם אל ארץ נושבת מהשדות והכרמים והבנינים הכל הוכן לפניהם טרם באו שמה על דרך תערוך לפני שלחן נגד צוררי (תהילים כ"ג, ה') וכמאמר ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו (שם ק"ה, מ"ד). וזה היה למופת חותך שהוא להשלמת זמן הקדום, כי על כן היה החיוב שישיגו מה שהשיגו בלא לאות ועמל, ועבודה לא יעבדו בהם מאומה (ולא על דרך הכתוב וברכתיך בכל אשר תעשה שהוא מדבר מהשגת טובות העולם שאינם על דרך השלמה) ולכן אחר כי היה הטוב ההוא מוחלט להם להשלים זמן העבר אין לשלול אותו מהם גם בשיבעטו על ידו כי מורשה הוא להם מימים הראשונים. ולא כמוהם הברכות המיועדות במאמר אם בחקותי תלכו (ויקרא כ"ו, ג') וזולתו, שהמה על דרך התנאי לזכותם בהם בשילכו בחקות ה', ואם חס ושלום לא, לא. ועל כן מדאגה פן יבעטו ישראל על ידי רוב הטוב המושג אליהם בעד העבר אמר כי תבואו אל הארץ כו' ערים גדולות וטובות אשר לא בנית (ואולי ירמז הכתוב אשר לא בנית תחת שלא בנית עד הנה) וכנזכר לעיל, ולקחת אותם ממכם בעוניכם אי אפשר להיותם להשלמת זמן העבר, על כן השמר לך פן תשכח כו'.

ועל דרך זה ממש אנו מחכים לה' יתברך כי בשיגאלנו גאולת עולם במהרה ישלים לנו הטובות הנעדרות מאתנו עתה, וזהו שייעד הנביא עליו השלום ויצאו יושבי ערי ישראל והשיקו במגן וצנה בקשת ובחצים כו' והוא לעד כי יושלמו הטובות שחסרו בשנים קדמוניות. והוא על פי דמיון בשיתארח אחד באחת האכסנאות ויקנה מאת בעל הבית בשר דגים וזולתם בשירצה לבשלם, וישאל מאת הבעלים כלי בשול ועצים וכדומה, ודאי כי לא ימנע ממנו יען כי גם המאכל קנה מאתו, לא כן בשיקנה המאכלים אצל שכנו הקרוב אל ביתו ויביאם לבית האכסניה לבשלם הלא אז הבעלים נגד פניו יענו לך לך אל מי שקנית ממנו הבשר והדגים והוא יתן לך גם העצים וכלי הבישול.

הנדמה כי הקב"ה מספיק מחסורי עולמו בתדירי, מהמאכלים והמכשירים ודומיהם, והוא כי הכין יער צומח עצים להספיק לבישול המאכלים ולהכשירם מכל זמן בזמנם. והנה לעתיד אי"ה כי יתן ויוסיף לנו התשלומים משנים הקדומות הברכות והטובות שנעדרו בהם על אלה, יחוייב כי לא יעלה הכורת על עצי היער ממשך הזמן ההוא להספיק עצים להכשיר הטוב מזמן העבר, כי ממקום מחצב הטובות מהראוי גם כן לחצוב מכשיריו. וזהו ובערו והשיקו בקשת ומגן כו' וזהו שמפרש המדרש טעם הדבר מהו כי הן הן פרטגמיא של צדיקים לעתיד לבוא וכדברינו.

ועם דברינו אלה נעמוד עוד על מאמר הנביא ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם (ישעיה ל"ה, י') ובמדרש (פרשת בשלח): צעקו וה' שמע (תהילים ל"ד, כ"ח) שתי ירושות הנחיל יצחק לבניו, הנחיל ליעקב הקול וכן הוא אומר הקול קול יעקב (בראשית כ"ז, כ"ב) והנחיל לעשו הידים כו' עשו היה מתגאה בירושתו שנאמר פן בחרב אצא לקראתך (במדבר כ', י"ח) יעקב מתגאה בירושתו שנאמר ונצעק אל ה' כו' (דברים כ"ו, ז') ולעתיד לבוא שניהם נוטלים שכרן, עשו נוטל שכרו שנאמר כי רותה בשמים חרבי, הנה על אדום תרד (ישעיה ל"ד, ה') ויעקב נוטל שכרו שנאמר קול ששון וקול שמחה כו' (ירמיה ל"ג, י"א) (פרשה כ"א, א'). דע כי נחלת יעקב אבינו עליו השלום רצוני הקול משמשת אצלנו על שני ענינים, אחד ביום טובה לתת שבח והודיה לבעל הגמול, תודה וקול זמרה. השניה בעת צרה חס ושלום נשמיע קולנו אליו יתברך בתפלה ותחנונים, ויפן לקול שועתנו ויוציאנו למרחב. והן על בחינה זו כל שימושינו בהקול כהיום כי אין רגע כו' ואנו נושאים קול תחנה לעורר רצון העליון ב"ה, והוא מה שאמר דוד המלך עליו השלום קולי אל אלהים ואצעקה פירוש הקול הנפל בחבלי הוא משמש והולך על הצעקה והזעקה בלבד. אמנם על העתיד ייעד אותנו הנביא עליו השלום מנעי קולך מבכי (ירמיה ל"א, ט"ו) כלומר לא תהיה עוד פעולת הקול אצלנו כאשר אנו עושים פה היום, כי אם קולנו יהיה בסוג קול רנה וישועה וכמאמר עוד ישמע כו' קול ששון וקול שמחה כו' קול אומרים הודו את ה' צבאות (שם ל"ג, י').

וזהו מה שאמרו במדרש לעתיד לבוא שניהם נוטלים שכר, והוא בהקדים עוד דבריהם ז"ל (מדרש בראשית) ביום ברוא ה' אלוהים כו' בתחילה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים אשר על כן העולם הזה מתנהג תמיד חציו מדת הדין וחציו מדת הרחמים ותמיד שקולים המה במאזני ישאו יחד כזה כן זה. אשר על כן החליט החכם עליו השלום ואמר ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה (קהלת ז', י"ד) והרצון כי לפעמים מדת הדין והרחמים ישמשו בהאדם שניהם כאחד, והוא דרך הממוצע עומד בין הדין והרחמים, ולפעמים ישמשו בזה אחר זה, רצוני מקצת שני חייו ישמש בהם מדת הדין לבדו ולאחר כך יערה עליו רחמים גדולים, והוא מדרך הצדיקים שתחילתן יסורים וסופן שלוה וכענין הכתוב והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד (איוב ח', ז') ולפעמים בהיפך כנודע. וזהו ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, כלומר לעומת חלק הטוב שהשגת מעותד אליך חלק מדת הדין, וזהו שסיים גם את זה לעומת זה עשה האלהים כו'.

ודע כי לפעמים יקבל אחד ויהיה נושא בעול מדת הדין גם בעד זולתו ועל דרך שמצינו ברבותינו ז"ל כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו' (ברכות י"ז, ב') כי יען היותו מעומס הרבה ממדת הדין לעומתו זכה העולם כולו לטוב הרחמים. וכמו כן נמצא (במדרש ויחי): רבינו י"ג שנה חשש בשיניו וכל אותן י"ג שנה לא מתה חיה בארץ ישראל ולא הפילה אשה עוברה וכו' למחר נכנס ר' חייא אצלו אמר לו רבי אותה שן מה היא עשויה אמר לו משעה שנתת ידך עליה נתרפא, באותה שעה אמר ר' חיא אוי לכם חיות שבארץ ישראל אוי לכם עוברות שבארץ ישראל (פרשה צ"ו, ה'). מבואר כדברינו אשר בעבור סבל היסורים שסבל הצדיק פעל בזה שיהיו אחרים שרויים בטובה כל אותו הזמן. והן אנחנו עם בני ישראל על בחינה זו כהיום, כי אותנו לקח ה' והעמיסנו בסבל מדת הדין משא לעיפה וכמוזכר בנביא אכן חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם כו' והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו (ישעיה נ"ג, ה'). עוד ועתה אנחנו מאשרים זדים גם נבנו עושי רשעה כו' (מלאכי ג', ט"ו) ועל כן המשפט הוא כי בשיגאלנו ה' במהרה נהיה מרוחמים ברחמים גדולים וחסד עולם ולא יתערב זר (רצוני שום השתתפות מדת הדין) בטוב שלותנו.

וזהו לדעתנו שמחנו כימות עניתנו כלומר שתהיה שמחתנו ברחמים מרובים בלי שום סיג והתערבות התוגה כמו שבימי ענינו היתה התוגה נעדרה השמחה מכל. וכענין היעוד המבואר בנביא כה אמר אדוניך כו' הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה את קבעת כוס חמתי לא תוסיפי לשתותה עוד, ושמתיה ביד מוגיך כו' (ישעיה נ"א, כ"ב).

ומעתה נבוא אל ביאור ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם, ובדרש: שמחה שמעולם, אשר לכאורה לא ידענו מהו השמחה שמעולם.

ונבוא אל הענין על פי דמיון מדינה שצוה עליה המלך בל יהיו משיאים לבניהם בלתי כשיהיו במספר שנים הקצובות, ויהי טרם בא התחלת זמן הפקידה ההיא רבו כמו רבו נשואי בנים קטנים, ובתוכם היה עשיר מופלג השיא גם הוא לבנו הרך ויחיד עלמה קטנה והרבה בפיזורי הנשואים מאד כמשפט הנגידים והרוזנים, וכאשר עברו יומים או שלשה ימים אחר חתונתם ייפרדו זה מזו, זה לבית אביו והיא גם היא לאביה ואמה כדרך צעירי הילדים כי ישתעשעו תמיד בחיק אמותם, והעשיר ההוא נעצב אל לבו מאד לאמר כמה פזרתי על יום חתונת בני ותהי שמחתי לי לאכזב, והנה בעבור עליהם ג' וד' שנים והגיעו אל תור הנשואים חוברו יחדו ואבותם שמחו ונאספו בגיל ורנן והראו לנפשם טוב נגד הדאגה על הפיזור הרב בלי נחת, ולאשר עתה השיגו נחת בלא הוצאות.

הנמשל הוא מה שאמרנו למעלה שהקב"ה ישלם ויעדיף הטובות הנעדרות מאתנו כהיום במועד שמחתנו במהרה ונקבל פי שנים במדת הרחמים בעד מה שסבלנו במדת הדין ורע לא נדע כל מאומה. וזהו ופדויי ה' כו' ושמחת עולם על ראשם, שמחה שמעולם כלומר בעד זמן העבר על כן ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה, כלומר אך שמחה וטוב בלי התערבות ההיפך. ודברי המדרש הנזכר לעיל (שאמר לעתיד לבוא שניהם נוטלין שכר כו' עד קול ששון וקול שמחה) מובנים בקל מעצמם לפי דברינו.

חלק יד

ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה כו' (כ"ט, י"ד).

להבין מלת אך נראה על דרך מאמר אדם הראשון על חוה אשתו זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי (בראשית ב', כ"ג). הורה בזה אחר כי הוא העיקר, כי עליו נאמר נעשה אדם בצלמנו כו' וחוה היא רק חלק מן הכל יתכן לומר עליה כי היא עצם מעצמיו בשר מבשרו. וכן בשני קרובים עשיר ועני העשיר הוא העיקר והוא ראש המשפחה, והעני נקרא עצם מעצמיו של עשיר לא בהיפך. וכדבר הזה תמצא במדרש: על מאמר אשר לו אלהים קרובים אליו (דברים ד', ז') אדם אם יהא לו קרוב עשיר הוא מודה בו ואם עני הוא כופר בו ואומר שאינו קרובו, אבל הקב"ה כביכול ישראל היו נתונים במצרים בשעבוד, הקב"ה אומר קרובי הן, וזו מנין? שנאמר לבני ישראל עם קרובו (תהילים קמ"ח, י"ד) ואם עני הוא עושה עצמו עיקר ואותו טפילה, מהו אומר? פלוני מתקרב לי אבל הקב"ה כביכול עושה לישראל עיקר (דברים רבה פרשה ב', ט"ו). והנה לבן אחר אשר חבק ונשק את יעקב וידע שהוא עני ודל ובא אצל לבן לבקש עזרה, אמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה. כאומר אתה כטפל אלי כי אני הוא העיקר שאין אני עצם מעצמיך רק בהיפך, אתה הוא עצם מעצמי כי עני אתה ואין לך דבר רק מה שאתה עצמי ובשרי, ולזאת נתן לו לאכול חודש ימים בחנם, אחר כך חזר בו ואמר הכי אחי אתה ועבדתני חנם. לאמר למה אפרנס אותך בחנם בעבור קורבתנו, וכי אתה בעבור כי אחי אתה תעבדני חנם אם אבקש ממך איזה עבודה הלא לא תרצה, כן גם אנכי למה אפרנס אותך בחנם בעבור הקורבה, לא כן הגידה לי מה משכרתך ואפרנס אותך בעבור העבודה.

ויתכן עוד על דרך שכתב רש"י ז"ל אשר גם החודש הזה היה רועה צאנו רק מלת ועבדתני היא עבר לא כמו ותעבדני.

אמנם הבאור כך הוא למשל אחד בא לחנות קרובו עצמו ובשרו ואמר לו אזכור אשר לפני שתי שנים נתת לי על מלבוש בחנם וד' ישלם לך, עתה אני צריך עוד למלבוש ובאתי לקנות ממך בכסף. וכוונתו בהקדמה זאת שימכור לו עתה בזול אחר אשר מאז נתן לו בחנם מצד קרבתו.

כן היה מאמר לבן אל יעקב הכי אמנם אתה אחי ועבדתני עד הנה חנם, עם כל זאת עתה אין רצוני שתעבוד בחנם רק בשכר, הגידה לי מה משכרתך. ובזה העיר אותו למען יתרצה בדבר מועט.

חלק טו

ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חנם הגידה לי מה משכרתך (כ"ט, ט"ו) ובמדרש: ועבדתני חנם אפשר כן (פרשה ע', י"ד).

מהראוי לדעת מהות התמיה מאין תבוא, כי מדוע היה רחוק בעיניו שיעקב יעבדנו חנם. אבל הנה באמת לבן בעצמו נותן טעם מספיק על דבריו בל יהיו מוזרים, והוא מה שמבואר במדרש: ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא כו' אם לרמאות כי אחי אביה הוא ואם לצדק וכי בן רבקה הוא. (פרשה ע', י"ג) והקרוב כי היא גילתה זאת לאביה ועל כן כהתוודע אליו כי יעקב איש יודע לרמות כמוהו היה דן עליו כי ודאי לא יעבדנו חנם, והיה ירא לנפשו כי בערמימותו יעשה פעולות שקר לקחת שבע על עבודתו שיעבוד אתו, על כן אין טוב לפניו כי אם לקצוב עמו ויהיה בא בשכרו, וזהו שאמר הכי אחי אתה ועבדתני חנם אפשר כן, על כן הגידה לי מה משכרתך.

חלק טז

ויאסף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה (כ"ט, כ"ב) מדרש: כינס כל אנשי מקומו כו' אמר להון אין בעיין אתון אנא מרמא בי' וכו' אמרין ליה עביד מאי דהני לך, אמר להון הבו לי משכון דלית חד מנכון מפרסם, ויהבין ליה משכונין, אזל ואייתי עליהון חמר משח וקופר (פרשה ע', י"ט).

כדי לקרב הדברים שלא יהיו כדברי נביאות, נאמר שהוציאו דבריהם ממה שאמר הכתוב ויאסף לבן כו' ויעש משתה שהוא ההיפך מהסדר כי משפט עשית המשתה והכנתו הוא טרם התאספות הקרואים וכנאמר ויזבח שור ומריא וצאן לרוב ויקרא לכל בני המלך (מלכים א א', י"ט) וכמאמר יבוא המלך והמן אל המשתה אשר עשיתי לו (אסתר ה', ד') ואם כן מהנכון היה שיאמר ויעש לבן משתה ויאסוף אנשי מקומו, אם לא שמציאת המשתה והכנתו באה מסבת ההתאספות את אנשי מקומו וזהו ויאסוף לבן כו' ויעש משתה ומזה הוציאו רז"ל דבריהם הנזכרים לעיל.

חלק יז

ויאהב יעקב את רחל כו' ויהיו בעיניו כימים אחדים כו' (כ"ט, כ').

עיין קול יעקב רות על מאמר חי ה' שכבי עד הבקר שם בארנוהו על נכון בע"ה.

חלק יח

וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה (כ"ט, ל"א).

הנה מהראוי לשום לב אל מאמר ויפתח את רחמה, הלא מטבע וחוק הבריאה הוא שיהיה רחם אשה פתוח להוליד לצורך קיום העולם, על כן אין מהנכון לומר בכזה ויפתח את רחמה, אבל להיפך עצירת הרחם הוא ענין השתנות בטבע על דרך הכתוב וה' סגר רחמה.

ובמדרש: כי שנואה לאה שהיתה אמורה להנשא לשונא, ורחל עקרה עיקרה של בית (פרשה ע"א, ב'). עוד שם במדרש קודם לזה: ויהי בבוקר והנה היא לאה שפת היריעהאמר לה מה רמייתא בת רמאה, לאו בלילא הוה קרינא רחל ואת ענית לי, אמרה לו אית ספר דלית לי תלמידים, לא כך היה צווח לך אביך עשו ואת ענית ליה (פרשה ע', י"ט). הדברים מפליאים כי האם אמנו עליה השלום דיברה ליעקב דברי קנטורים. עוד שם וזה לשונו: ועיני לאה רכות רכות מבכיה, שהיו אומרים כך היו התנאים הגדולה לגדול והקטנה לקטן, והיתה בוכה ואומרת יהיה רצון שלא אפול בגורלו של עשו, אמר רב הונא קשה היא התפלה שביטלה את הגזירה ולא עוד אלא שקדמה לאחותה (שם ט"ז), וגם בזה יש להעיר אחר שכבר היו התנאים הגדולה לגדול איככה מצאה את לבבה להתפלל עוד כי תהיה תפלתה תפלת שוא.

וכדי לבוא אל ביאור המאמרים נקדים לבאר מאמר הכתוב ויאמר אבי, ויאמר הנני מי אתה בני, ויאמר יעקב אל אביו אנכי עשו בכורך כו' (כ"ז, י"ח). ומכבר נתלבטו המפרשים בהבנת דברי יעקב אנכי עשו שלכאורה הוא חס ושלום כדובר שקרים, אבל בהתבונן בדבריו בטוב העיון לעינינו הוא, כי יעקב עליו השלום דיבר האמת כמו שהוא, ושמר על נפשו מלדבר כזב והוא מה שרצה בשפת יתר שאמר אנכי עשו בכורך, והלא על שאלת יצחק מי אתה בני יספיק להשיב עשו מלה אחת ולא יותר, אם לא שכוון בזה להאמית ענינו.

והוא ממש על דרך ראובן שמכר לשמעון שטר חוב שיש לו על לוי, ושמעון בא לתבוע החוב מלוי, אמר לו לוי מי אתה, אמר לו אנכי ראובן שאתה חייב לו, אמר לו הלא ידעתיך בשם כי שמעון אתה וממך לא לויתי, אמר לו גם אם שמעון אנכי עם כל זאת עתה בעסק גביית החוב אנכי ראובן הנושה בך, כי קניתי שטר חובו ממנו ומכחו אני בא.

כן הדבר בעניננו כי מכבר כתבנו מה שבדעת יצחק עליו השלום ורצונו היה לברך את עשו מטעם כי הוא הבכור והוא קודם לברכה וכמבואר במדרש במקומו, ועל כן כאשר בא יעקב לפניו שאלו לאמר מי אתה בני, כי היה ירא לנפשו פן יפגע בבנו הצעיר והמשפט לברך הבכור כבכורתו כו', לזאת יעקב בידעו כי קנה כבר הבכורה מעשו, השיבו אנכי עשו בכורך, כלומר אם גם אני הוא מי שהוא, עם כל זאת לענין הבכורה אנכי עשו, וזהו אנכי עשו בכורך כי אני הוא במקומו לקבל הברכה ההגונה אל הבכור. וזהו מה שצווח עשו הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי, כלומר אך עתה ידעתי מה שעשה לי בערמימותו כי כל עיקר לקחו הבכורה ממני היה בעבור לקחת עתה את ברכתי וזהו שאמרו במדרש: אמר ר' לוי לפי שהיה אבינו יצחק מתפחד ואומר תאמר שלא עשיתי כשורה, שעשיתי את שאינו בכור בכור, כיון שאמר את בכורתי לקח אם כן יאות ברכתיו (פרשה ס"ז, ב').

ומעתה נבוא אל ביאור המאמרים כי כמו שהברכה מחוייבת להיותה מבוהלת אל הבכור, כן גם לאה להיותה הגדולה שבבנות היתה שמורה ומיועדת אל הבכור, ולולא שלקח יעקב הבכורה מעשו היה עשו המתברך והנושא את לאה בהחלט, אך מאז לקח יעקב הבכורה מעשו ונתברך על ידה אין הדבר מוכרע מי מהם יהיה נושא ללאה אם יעקב כי הוא הגדול מפאת קחתו הבכורה וקם על שם אחיו, או עשו כי עם כל זאת הוא הבכור מעצם תולדתו, ועל כן היה ללאה מקום להתפלל. וזהו מה שאמרו במדרש שכך היו התנאים הגדולה לגדול כו', כלומר לא נקבו בשמות לאה לעשו ורחל ליעקב, רק התנאים היו על דרך סתם הגדולה לגדול והקטנה לקטן ולכן היתה בוכה ואומרת כו' אחר שהתנאים אינם מבוררים, וזהו קשה היא התפלה שביטלה את הגזירה, ולא עוד אלא שקדמה לאחותה, כלומר תפלתה הועילה לה לדון את יעקב לבכור לקחת גם אותה וגם להקדימה לאחותה.

ומעתה מה נמרצו דברי המדרש הקדום לפי שכל הלילה הוה צווח לה רחל והיא עניא ליה, בצפרא והנה היא לאה, אמר לה רמייתא בת רמאה כו' אמרה ליה כו' לא כך צווח לך אביך מי אתה בני ואת ענית ליה אנכי עשו בכורך, והוא מטעם היותך קם על שם אחיך בקחתך הבכורה ממנו, ואם כן גם לאה נבררת אליך וכמדובר, וזהו שאמרה אית ספר דלית ליה תלמידים, כלומר ממך למדתי זאת. אבל אם כי לאה פעלה בתפלתה שתהיה ליעקב מפאת היות לו הבכורה עם כל זאת רחל עליה השלום אם שהיא הקטנה גם היא היתה ליעקב ולא נדחה מאתו. ואולי על זאת ירמז הכתוב במה שכתוב ויבוא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה לומר כי ראשית ועיקר הנשואים היה את לאה אך צדקת רחל עליה השלום ראה אלהים ויוכח וסיבב עליה שתהיה גם היא אשה ליעקב, וזהו ויבוא גם אל רחל אך יעקב עליו השלום באהבתו אותה חשבה לו לעיקר (כמו שכתוב בני רחל אשת יעקב עיין רש"י) וזהו ויאהב גם את רחל מלאה, כלומר עם כי היתה אך טפלה, חשבה לעיקר באהבת נשיו.

ומעתה נבוא אל ביאור הכתוב בנושא דרושנו וירא ה' כי שנואה לאה כו'. והוא על פי משל לעיר קטנה, שנבחרו בה שלושה פרנסים על פי שלטונם, והיה בעיר ההיא איש אחד החפץ מאד להיות אחד מן השלושה פרנסים והשלטון לא חפץ בו. מה עשה נסע אל מקום משכן שר העיר ובידו מנחה לרצותו על הדבר, ויפנה השר אל האיש ואל מנחתו, וכתב לו ונתן בידו מגילת ספר לפקידו השליט היושב בעיר ההיא שיכלול אותו בין השלשה ראשים ויהיה כאחד מהם, ושיעביר אחד מהמנויים לתתו בוא תחתיו, ונשתהה הדבר איזה זמן טרם כלה מעשהו, בתוך כך נזדמנה איזה עלילה בהעיר ויכבוש השלטון השלושה ראשים וישימם במאסר. ויהי בהיותם אסורים בבית כלאם בא האיש ההוא אל השלטון ויתן לו מכתב השר, ויהי כקרוא השלטון בו אמר לו כן אעשה אתה תהיה אחד מהראשים וצוה לשומו בבור. ואת האחר להריצהו נקי לביתו.

הנמשל כי מהמוחלט היה שיהיו אמותינו עקרות על פי טעם הכמוס אתו יתברך, והנה אברהם עליו השלום לא היתה לו רק אשה אחת ואותה סגר ה' בעד רחמה. וכמו כן יצחק, אבל יעקב שהיו לו שני נשים רחל ולאה היה מהצורך להסגיר אותה שהיא עקריית נשואיו וגברת ביתו, ולאה להיות עיקר וראשית הנשואים אך בה, וכמדובר, היה המשפט להסגיר אותה ולעצור בעד רחמה. וכאשר העידו רבותינו עליהם השלום ראויה היתה בכורה לצאת מרחל אלא כו' (ב"ב קכ"ג). אבל אחרי כי יעקב עליו השלום אהב את רחל מלאה וחשב אותה לו לעיקר, המשפט לאלוקים הוא לפתח מסגרת לאה ולהסגיר את רחל במקומה, וזהו וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה, ועל זה בא מדרשם ז"ל כי שנואה שהיתה אמורה לשונא כלומר יעקב חשבה אך לטפלה בנשיו ולהיות היא האמורה לשונא הוא עשו, ורחל עקרה עיקרה של בית כלומר לבעבור כי יעקב עליו השלום החזיקה לעקרת הבית הנה בזאת פעל להיות היא העקרה בבנים.

ולך נא ראה קורא ישר כי כל דברינו באים מבוארים גם בספר הזוהר (ויצא קנ"ד) וירא ה' כי שנואה לאה וגו' ר' אלעזר פתח מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה מושיבי עקרת הבית דא רחל דהיא עיקרא דביתא, אם הבנים שמחה דא לאה, והכוונה כי ראשית הרצון היה להסגיר רחם לאה על היותה עיקריית נשואי יעקב, אולם הוא עליו השלום בהטותו את לבבו אחר רחל לתתה גברת הבית פעל בזה ללאה פתיחת הרחם. וזהו מושיבי עקרת הבית דא רחל, דהיא עיקרא דביתא לכן אם הבנים שמחה דא לאה.

עוד יותר מבוארים דברינו ברז"ל (ילקוט שמואל א' ב') עד עקרה ילדה שבעה זו לאה שהיתה עקרה, ורבת בנים זו רחל שהיתה ראויה שיעמדו ממנה רובן של בנים, אומללה. הלא מבוארים דברינו. ובמדרש (פרשתנו) מצאנו ראינו מאמר זה בשינוי לשון וזה לשונו: עד עקרה כו' זו לאה שהיתה עיקרה של בית, והמפרשים ז"ל הגיהו כלשון הילקוט ולדברינו יצדק גם לשון המדרש כי כוונתם שהיתה תחילה עקרת הבית ואז היתה עקרה אולם אחר כך סיבב הקב"ה ההיפך והעקרה ילדה שבעה וכנזכר לעיל. והבן.

חלק יט

ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ויברכני ה' בגללך, ויאמר נקבה שכרך עלי ואתנה, ויאמר אליו אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך כו' (ל', כ"ח).

וראוי להתעורר בזה כי אין זה דבר ראוי ליעקב לספר ללבן הספורים האלה אם גם לבן בעצמו אינו מכחיש זאת כי הוא עצמו הודה ואמר נחשתי ויברכני ה' בגללך, אמנם באור הדבר כך הוא למשל סוחר גדול היה עושה מסחרו על ידי משולחים ומשרתים רבים, זה לנסוע לליפציג וזה לדאנציג, זה לכתוב חשבונות וזה לכתוב אגרות, והיה נותן לכל אחד שכרו הקצוב בכל שבוע, והסוחר עצמו היה יושב בבית מדרשו עם עשרה בטלנים שהיה נותן גם להם סך קצוב בכל שבוע ובעסק מסחרו לא התערב מאומה, והקיפו הימים וילך הלוך וגדול מאד ויתלחשו המשולחים והמשרתים שרצונם להשיג הוספה על הסך שהם מקבלים עתה, ויתאספו ויבואו כלם לביתו זה אחר זה ובפיהם התנצלות, זה נולד לו בן והוא צריך למינקת, וזה בת, זה עשה נשואין לבתו והזוג סמוכין על שלחנו וכן כלם, ויתפלא הגביר מאד הלא כמה שנים אתם במסחרי והשכר הקצוב לכם היה די לכם ומדוע עתה תעשו חדשות, ולא ענה אותם דבר על שאלתם וילכו לאהליהם, ויהי כי עברו עשרה ימים, ועשרים יום, וחודש ימים ואין איש פונה אל המסחר ואגרות באות מכל מקומות המסחר ואין עונה, ראה הגביר כי הוא מוכרח לפייס את אנשיו והלך בעצמו וקרא לפלוני ולפלוני ועשה להם סכום אחר כרצון איש ואיש, וישובו אליו והתחילו לעסוק במסחריו, וכאשר ראו הבטלנים בבית המדרש את זאת ויעשו גם הם בערמה ויתאספו כלם ובאו אצל הגביר והציעו לפניו התנצלות שיוסיף להם על דמי השבוע, וישחק להם מאד, ויאמר הוי לכם שוטים מה אתם חושבים אשר על ידי הבטלנות שלכם הנני מוצלח, הלא הצלחתי באה על ידי עבודת עבודה ועבודת משא סבלת המשרתים הנאמנים, אם כן כאשר המה מבקשים הוספה הנני מוכרח להוסיף כאשר תאוה נפשם, אבל אתם עם הבטלנות לא ידעתי גם לא אתם ידעתם מה יש לי מזה, הרפו ממני.

הנמשל מובן מאד כי לבן אמר אל יעקב נחשתי ויברכני ה' בגללך, כאומר בזכות שאני מחזיק בטלן בתוך ביתי השגתי ברכה ומשפט הענקה אשר מעניקין את הבטלן כבר נודע ומפורסם, לזאת אמר לו יעקב שאין זה בזכות הבטלנות כי הלא אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך בהשתדלות רב בשמירת הצאן, ואת אשר היה מקנך אתי, חבשתי הצולעה, והנשברת ארפא, וגרשתי מהם כל דורס וכל טורף, ויברך ה' אותך לרגלי, היינו במה שנשאתי רגלי לרוץ ולרדוף אחר כל שה ואחר כל עז להצילו ולהביא אל העדר, ואם כן מהצורך להעניקני בהענקה אחרת לא כמו שאתה חושב.

תוכן העניינים

אהל יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה