אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
וישב · חלק יא
ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו אל יוסף כו' וימאן ויאמר כו' (ל"ט, ז'). מדרש: יהודה בר רב אמר בדבר מצוה ממאנין בדבר עבירה אין ממאנין בדבר מצוה ממאנין שנאמר מאן יבמי (דברים כ"ה, ז'), בדבר עבירה אין ממאנין בתמי' (פרשה פ"ז, ה')
והמאמר פלאי!שפת היריעה וכדי לבוא אל ביאור המאמר נקדים לבאר פרשת יבום ונעמוד על מה שיש להעיר שם והוא כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבוא עליה כו' ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו כו' ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי, וקראו לו זקני עירו ודברו אליו ואמר לא חפצתי לקחתה, ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו כו' (דברים כ"ה ה'-ט'). ויש להעיר בזה א'. מה שכתוב ואם לא יחפוץ כו' מן התימה הוא מה נשתנה מצוה זו מכל מצות תורתנו הקדושה שלא נתנה בהם הבחירה להאדם. ב'. מאן יבמי להקים כו' לא אבה יבמי. יקשה כפלי המלות. ג'. מדוע שינה הכתוב ואמר אצל היבם לא חפצתי לקחתה ואצל היבמה ואמרה כו' לא אבה יבמי, מדוע לא יאמר גם הוא לא חפצתי יבמה.
וכלל הענין בזה הוא עם המבואר מפי סופרים וספרים אשר תכלית שלמות המצוה הוא עם זכות המחשבה וטהרת הלב שיכוון בה האדם אך לעשות נחת רוח ליוצרו. וידענו כי הדבר הערב אל גוף האדם כמו מצות עונג שבת ויום טוב וזולתם יכבד על האדם לכוון רצונו ומחשבתו בלתי לה' לבדו, יען כי גם הגוף חפץ בהם, מה שאין כן במצוה המתנגדת אל רצון וטבע הגוף כמו מצות הצום והצדקה ודומיהם מהנקל על האדם לעשותם בכוונה רצויה ומיוחדת אך לשם ה', וכאשר הארכנו בביאור ענין זה פרשת לך בביאור מאמר הכתוב זכור את יום השבת לקדשו כאשר צוך כו' שהרצון לבל יתערב במצות עונג שבת שום מחשבה חיצוניית וגופניית לענג את עצמו חס ושלום. ומעתה אם במצות עונג שבת הזהירה התורה הקדושה אותנו כל כך, מה תהיה עוד במצות יבום שעצמיית המעשה בנויה על אשת אח שאיסורה איסור כרת, בלתי במות אחיו וזרע אין לו צוה יתברך לייבם אשתו לבנות בית אחיו וודאי כי בכמוהם החיוב על האדם לאזור חיל לבל יתערב זרות במחשבתו חלילה לעשות מצוה זו למלאות תאותו ולהשביע יצרו, כי בקל יהיה כפוגע באשת אח שלא במקום מצוה. אשר על כן אמרו ז"ל מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה, עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום (בכורות י"ג, א').
ומעתה מה שכתבה התורה הקדושה ואם לא יחפוץ האיש כו' איננו על דרך ברירה חס ושלום, אך זאת היתה מחכמתו יתברך עם השקפתו יצרי לב האדם ובחנו בהם, כי יהיה כבד ענינה על האדם לקיימה על שלמותה בכוונה הרצויה הצורך אליה, ולאו כל אדם זוכה למדרגה כזו, ואין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, על כן מצא את לבבו להקל ענינה על האדם בחליצה, והיא אך להאדם אשר ירגיש בנפשו כי לא יוכל לעמוד בדבר לכוון הכוונה הנאותה אליה.
ודע כי מצוה הלזו מתוארה על שם יבום והוא באם לב האיש המייבם תמים אתו לעשותה אך למען הקים לאחיו שם בישראל, לא כן באם יגרע ממנו כח העז ההוא וילוה אליו כח המתאוה לעשות הדבר על דרך גבר בעלמה ולשם אישות או אז מוגדר ענינו על שם לקיחה, על דרך הכתוב כי יקח איש אשה.
ובזה נבוא אל ביאור הכתובים כי ישבו אחים כו' ויבמה יבוא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה רמזה התורה הקדושה במלת ויבמה אשר מגמתו לא יהיה לזולת בלתי ליבמה ולקיים המצוה, ועל זה אמר ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, רצה לומר לא על דרך הממאן במצות ה', אדרבא מאד חשקה נפשו לקיים מצות יבום אבל הוא ירא על עצמו פן יפגע בה על דרך לקוחין. וזהו ואם לא יחפוץ האיש לקחת כו' אי על זאת היה מהצורך להודיע אמתלאותיו מדוע הוא נסוג אחור ממצוה זו, וזהו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל, כלומר על דבר שאיננו בבחינה זו שיהיה מכוון מחשבתו אך להקים לאחיו שם בישראל על כן לא אבה יבמי מדאגה פן יפגע בי על דרך הלקוחין, וזהו וקראו לו זקני עירו כו' ואמר לא חפצתי לקחתה וכנזכר לעיל, ואחר כי הציע אמתלאותיו ונגשה יבמתו כו' וירקה בפניו כו'. כי אין לחרוץ משפטו בעונש גמור כי אתו עמו טעם מספיק ואיננו כמסרב חס ושלום, אך עם כל זאת הוא ראוי לבזיון כי מדוע לא יגביר שכלו על יצרו לעשות המצוה עם הכוונה הנאותה אליה. וזהו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, כלומר אין בגדר לכוון אך בעבור לבנות בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל כלומר זה הוא שאין בכחו לייבם בלתי לחלוץ.
ומעתה דברי המדרש מובנים פשוט כי הנה מבואר במדרש כי שאלת אשת פוטיפר את פני יוסף לאמר שכבה עמי לא היתה על דרך פריצות כמשפט הזונות, אבל באתה אליו בדברים של טעם כי ראתה באיצטרלוגין שלה שעתידה להעמיד ממנו בן, ולא ראתה יפה כי הדברים מגיעים לבתה. והנה יוסף עליו השלום ידע כי אם ידיח דבריה בלי נתינת טעם לא יוכל לה, כי כפי הנראה היו דבריה בתם לבבה, לכן היה מהצורך ליוסף לתת לה מענה במועצות ודעת למען לא תחשבהו כממאן בעלמא, לאמר האמנם שאתה חוזה בכוכבים שתעמיד ממני בן הביטי נא וראי במצות יבום אשר נצטוינו עליה בתורה נאמר בה ואם לא יחפוץ כו' מיראתו פן יתערב לו איזה מחשבה זרה, כן אנכי לבי הומה לי פן לא יהיו רעיונותי אמונות אתי בל תהיה כוונתי לזולת רק להעמיד ממך תולדות, וזהו לדבר מצוה ממאנין לדבר עבירה אין ממאנין בתמיה. והבן.