אור ברסלב

אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ

וישב

וישלח

חלק א

וישב יעקב בארץ מגורי אביו (ל"ז, א'). מדרש: כתיב בזעקך יצילוך קבוציך (ישעיה נ"ז, י"ג) תני כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו ואת כלם ישא רוח יקח הבל (שם) זה עשו ואלופיו והחוסה בי ינחל ארץ זה יעקב וישב יעקב כו' (פרשה פ"ד, א').

מהראוי להתבונן מה רצו ז"ל בהצעת דבריהם האלו, ומה גם דברי הכתוב עצמם אינם מובנים כי הלא מלת בזעקך כוונתו בהתכנסך (ועל דרך ויזעק ברק (שופטים ד') או ויזעק סיסרא) והוא ענין קיבוץ ואיך שייך לומר בזעקך יצילוך קבוציך.

אבל תכלית כוונתם ז"ל הוא להביננו ההבדל בין מלחמות ישראל לזולתם. כי מלחמות האומות וגבורתם הוא אך עם גבורת בעלי המלחמה וכחם ועוצם ידם ובכלי קרב וכדומה, וכל עוד שירבו כלי מלחמתם ואנשי המלחמה מהנקל להם לנצח צד שכנגדם. לא כאלה עם בני ישראל אשר עליהם נאמר לא בחיל ולא בכח (זכריה ד', ו') יגבר איש כי אם לה' הישועה לעמוד על ימינם להפיל אויביהם לפניהם ולעשות בשונאיהם כרצונם. והן לעילה זו היה מקום לומר שאין מהצורך להיות במלחמת ישראל רבים מהעם ולא גבורי חיל כאשר אין מהצורך לכלי מלחמה (ואשר מצינו לפעמים כי לקחו כלי מלחמה הוא אך לחזק לבם, ואין כאן מקומו) וזולתם אחרי כי ה' הוא הלוחם לפניהם ובידו אין מעצור להושיע בהמעט כבעם רב.

ובאמת זה היתה דעתו של יהושע שלא לקח כל ישראל אתו בלחמו על עי. אמנם אחר כך צוה אותו ה' לקחת את כולם. והטעם בזה כי האמנם אין התשועה תלויה בידנו עם רוב גבורת אנשי מלחמתנו בלתי לה' לבדו, עם כל זאת הלא אלהים יתברך דורש זכותם של ישראל שיהיו ראוים להשיג תשועה לכן רצה בנו שנהיה גם אנחנו קרבים למלחמה להתאסף המון אנשי אומתנו כולם במערכות המלחמה למען כי כרובם כן תרב מעלתם ואושר זכותם כי זכותא דרבים עדיף וכמאמר הן אל כביר ולא ימאס (איוב ל"ו, ה'). ומעתה גם נצוח המון הישראלי תלוי ברוב הקיבוץ אך עם כל זאת לא ידמו אל זולתם כי המה קשת וכידון יחזיקו ומגן גבורים ובהם יעשו חיל, לא כאלה חלק יעקב כי יוצרם הוא לוחמם עם השקפתו על רוב זכותם וגודל אמונתם במה שמשליכים אליו יהבם ונשענים בו בלבם ונפשם ברב היחול, ומאמינים בכח ישועתו, הנה בזאת יצליחו במלחמתם ואך אסיפת גדודם על מקום אחד היא כל עצמיית הצלתם.יריעות האהל וזהו בזעקך יצילוך קבוציך כלומר בהתאסף עם בני ישראל למלחמה תהיה הצלתם אך מפאת אסיפתם ועמידתם יחד בלב בטוח ונאמן לפניו יתברך ואך רב זכותם עמדה להם.

והן על דרך זה היתה גם כן הצלת יעקב עליו השלום. וזהו כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו כלומר האמנם כי הכין עצמו למלחמה וחלק מחנהו לשתים עם כל זאת לא עשה מאומה בלתי זכותו וזכות בניו שבטחו בה' ובישועתו זאת הצילם מיד עשו. וזהו ואת כלם ישא רוח יקח הבל, זה עשו ואלופיו והחוסה בי ינחל ארץ זה יעקב וכאמור.

חלק ב

וישראל אהב את יוסף מכל בניו כו' ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום (ל"ז, ג'-ד').

הנה רבים העירו על אות למ"ד ממלת לשלום שהוא אך למותר כי ראוי היה לומר ולא יכלו דברו שלום.שפת היריעה עוד יש להרגיש בזה מדוע לא זכר הכתוב הזולת מהדברים שהיו גורמים לו שנאתם כמוזכר במדרש, ומכולם לא זכר רק העילה הזו ויראו אחיו כו'.

אבל יתכן בשנזכיר מאמר הכתוב לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (ויקרא י"ט, י"ז). והרצון בזה הוא כי הנה ידענו אשר אם תפול שנאה בלב בני האדם איש את אחיו ואיש את קרובו, כל עוד שתהיה השנאה טמונה בלבו העמוק ולא ידלנה על דל שפתיו, ובמו פיו לא כהה בהשנוא לו להוכיח על תרמית ענינו, הלא בקרב לבו יקבץ און לו וחמת מדנים יפריא עד כי יגדיל שנאתו בכל עת. אבל לא כן באם לא יעצור השנאה תוך לבו אך ילך מיד ויוכיח על פניו - רשעו, אזי באפשר כי קל מהרה תשקוט המית שנאתו, אם הנוכחי יעמידנו על אמיתת ענינו ויברר לו כי שקר הועד עליו וכדומה, עד כי יעשו שלום ביניהם. וזהו לא תשנא את אחיך בלבבך, כי אם הוכח תוכיח את עמיתך, וזאת תהיה הסבה ולא תשא עליו חטא, כלומר על ידי שתוכיח אותו האפשר שיתגלה לך אמיתת הדבר כי הוא מונקה מן העון.

והנה השבטים עליהם השלום שנאו את יוסף אחיהם עבור ענינים שונים כנודע, ובשגם על כל הדברים היה באפשר אצלם לדבר אתו ולהוכיחו עליהם אולי יש את נפשו מענה נכונה, אך על מה שאותו אהב אביהם מכל אחיו מה אתו להשיב להם כי אביהם הוא הוא המסב השנאה על כן לא יכלו לדבר אתו ולבקש שלומו. וזהו שלא הזכיר עילה אחרת מהממשיכים שנאתם וקנאתם בלתי את זאת ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם כו' כי בלעדי הסבה הזאת היה בידם לדבר אתו ולהוכיח אותו כנזכר לעיל. וזהו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום, כלומר לא יכלו להתווכח עמו מה שהוא עילה אל השלום.

חלק ג

שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי (ל"ז, ו'). מדרש: אמר להם כך יהיו הנביאים מוכיחים אתכם שמעו נא את אשר ה' אומר (מיכה ו', א') (פרשה פ"ד, י'),

והמאמר פלאי! והנראה בזה כי הם ז"ל באו להמליץ על יוסף עליו השלום ולהתיר בזה ספק גדול מה שיש לשאול עליו, והוא כי לכאורה יפלא מאד מה ראה לספר חלומותיו לפניהם ולומר שמעו נא כו', אשר מזה ידומה כי היה חס ושלום מתהלל ומתפאר בהן והיה מחכה מתי תבוא העת שיהיה מלך עליהם, וכי זאת היא ממדת הצדיק אתמהה!יריעות האהל

ובמדרש: ויגער בו אביו אמר הקב"ה כך תהיו גוערין בנביאכם שנאמר ועתה למה לא גערת בירמיהו הענתותי (ירמיה כ"ט, כ"ז) (פרשה פ"ד, י"א). וכלל הענין הוא עם מה שאמור למעלה (פרשת וירא) כי לא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה כי מדת בשר ודם כשהוא רוצה לעשות לחבירו רעה הוא מסתיר דבריו למען לא יתודע אליו הדבר ויבקש סבה להנצל מרעתו ויחיש מפלט לו. לא כן הקב"ה שהוא מודיע סודו על ידי עבדיו הנביאים ומגלה על ידיהם את אשר דבר לעשות לעמו למען יתעוררו ויעמדו על נפשם לבקש מה שיגין עליהם ולא יהיה הדבר ולא יבוא. ועל דרך הכתוב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה (תהלים ע"ו, ט') ובדרש (שבת פ"ח): מתחילה יראה ולבסוף שקטה (וכאשר הארכנו שם בביאור ענין זה עיין עליו) והן על זה היה מדרך הנביא לבוא אלינו ולומר שמעו נא את אשר ה' אומר (מיכה ו', א') על דרך בקשה לומר שימו לב על הדבר הלא בידכם להפריע בשתשובו מדרכיכם הרעים. וזה שכתוב הלוא ידעת אם לא שמעת (ישעיה מ', כ"ז) כלומר אם לא תרצו להתייסר בשמיעה לבד הלא ההכרח יהי' שתדעו הדבר בפועל היינו בבואו עליכם. וזהו גם כן מה שכתוב שמעו שמוע ואל תבינו לכן יהיה העונש וראו ראו ואל תדעו (שם ו', ט') כלומר על אשר לא נתייסרתם בידיעת הדבר ההכרח שתראו אותו בפועל וזהו וראו ראו ואל תדעו.יריעות האהל וזהו גם כן מנעי רגלך מיחף כו' (ירמיה ב', כ"ה) כלומר קחי מוסר על ידי השמיעה ובזה תהיה מונע את עצמך מפגיעת הדבר בפועל.

והנה ידענו כי החלום הוא אחד מס' בנבואה והצדיק הזה יוסף עליו השלום בודאי לא היה מחזיק עצמו שהוא הנכבד בעיני ה' מכל בית אביו עד שמרוב זכותו יתנהו עליון עליהם להיות הוא המלך והמה אליו לעבדים, אבל היה דן את עצמו כי אותו הראה אלהים ענין הזה למען ילך ויגד הדבר לאחיו להפחידם ולהביא מורך בלבם למען יחפשו את דרכם וישובו וייטיבו דרכיהם ומעלליהם לפני ה'. ועל כן מיד אחר ראותו מראה החלום הלך אל אחיו ואמר שמעו נא את החלום הזה אשר חלמתי (ועל דרך בקשה) למען יוסרו בדברים ולא יתקיים החלום בפועל. וזה שאמרו ז"ל אמר כך יהיו הנביאים מוכיחים אתכם שמעו נא את אשר ה' אומר, והרצון בזה להודיענו כי יוסף עליו השלום לא על דרך התפארות סיפר לפניהם החלום חס ושלום כ"א ממש על דרך כאשר יאמר נביא הדור שמעו נא כו', כך הוא עליו השלום במה שאמר שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי, רצה בזה שיקחו מוסר ויתייסרו בידיעה למען לא יבוא הדבר. וביותר כי על ידי היראה והעצב שיגיעם ידיעת החלום גם כן יתבטל הדבר ולא יבוא, כענין שאמרו ז"ל חלמא בישא עצבותיה מסתייה (ברכות נ"ה).

וכי ישאלך לבבך למה באמת לא נתבטל החלום הלא המונח קיים חלמא בישא עצבותיה מסתייה, אף אתה אמור לו כי השבטים עליהם השלום לא עצבו על החלום מאומה כי אמרו ללבבם כי החלום יתבטל גם מבלעדי עצבותם, אך מפאת שמחת יוסף והתפארותו בו (כי כן חשדוהו) וכמרז"ל חלמא טבא חדוותיה מסתייה (שם) ועל כן תוחלתם היה כי יתבטל על ידי שמחת יוסף. ובאמת יוסף עליו השלום לא שמח בו מאומה כי על דעתו היה ענין החלום על דרך מראה נבואה לנביא הדור וכנזכר לעיל. ועל כן לא היה שום סבה שיתבטל החלום הוא לא שמח והם לא עצבו. וזהו מתק לשונם ז"ל שמעו נא החלום כו' אמר להם כך יהיו הנביאים מוכיחים אתכם כלומר כאשר ידבר הנביא בשם ה' על דרך המודיע וכנזכר לעיל. אבל הם לא דימו כן, ועוד שנאו אותו כי על דעתם היה כי הוא מתהלל ומתגאה עליהם ממש כאשר ישראל לא שמעו לקול נביאיהם. וזהו שאמרו בסמוך ויגער בו אביו אמר הקב"ה כך תהיו גוערין בנביאכם שנאמר למה לא גערת בירמיהו הענתותי.

חלק ד

ויאמר לו אחיו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו (ל"ז, ח').

הנה מכבר העירו המפרשים ז"ל על כפל הדברים שאמר הכתוב ונאמר בזה על דרך קרוב כי נודע ההבדל בין מלוכה לממשלה כי המלך יהיה על פי בחירת העם והסכמתם עליו בעבור העדפת יקרת ערכו על זולת האנשים, והמושל יהיה מפאת עצמו ורום לבבו לשלוט על הפחותים מערכו ולהרים עולו עליהם בכחו ועוצם ידו.

ומעתה נאמר כי אחי יוסף ע"ה לא באו לסתור דבריו מכל וכל אבל הודו על דרך כלל שהחלום מורה שיהיה לו התנשאות עליהם אבל לא כמו שהוא חושב שימליכו אותו עליהם על פי בחירתם ורצונם, כי אם אולי ימשול עליהם מעצמו, וזהו המלוך תמלוך עלינו לשון תמיה, אם משול תמשול בנו כלומר אם לא שתמשול עלינו מדעת עצמך, ותהיה מלת אם על דרך אם לא, וחבירו בנביא הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם (ירמיה ח', כ"ב), שהרצון שאין מניעת הרפואה מצד חסרון הסמים המרפאים כי אדרבא יש צרי וסמים הרבה, אם רופא אין שם, כלומר אם לא זאת כי רופא אין שם והוא מליצה על שאינם משימים לדברי הנביא ומוסריו:

עוד באופן אחר עם מה שאמרו ז"ל (מדרש פ' נח) למה נקרא שמו יקטן שהיה מקטין את עצמו ואת עסקיו ומה זכה, זכה להעמיד י"ג משפחות וכו' ודכוותה וישלח ישראל את ימינו וישת על אפרים והוא הצעיר (בראשית מ"ח, י"ד) אמר רב הונא וכי מן התולדות אין אנו יודעים שהוא הצעיר אלא שהיה מצעיר מעשיו לפיכך זכה לבכורה (פרשה ל"ז, ז'). ועוד אמרו על דרך כלל (ילקוט שמואל א' יא) כל הרודף אחר השררה השררה בורחת ממנו וכל הבורח מן השררה כו'. והנה אחי יוסף לאשר הוכיחו עליו מדברי ספורי חלומותיו כי הוא מבקש הכבוד ורודף אחריו (וכאשר זכרנו למעלה) ענו ואמרו לו המלוך תמלוך עלינו, כלומר היעלה על דעתך כי תמלוך עלינו אחר אשר אתה משתרר עלינו, הלא בהכרח יקויים בך מאמר החכם גאות אדם תשפילנו (משלי כ"ט, כ"ג). וזהו המלוך תמלוך עלינו כלומר הכי אפשר זאת, אם משול תמשול בנו עתה.

ונעמיק עוד יותר בהבנת הענין ונאמר כי אחי יוסף השיבו לו על פי דרכי התורה וגם על פי המושכל ונבארם לאחדים. האחד כי הנה המקובל והמאומת בלב אומתנו הוא כי אך לה' המלוכה בשמים ובארץ, רק הוא יתברך חלק מכבודו ליראיו ונתן שבט מושל בידי אדם למען תכון תבל במשפט וצדק ולרדות באנשי רשע בל יעברו גבול עולם. וכמאמר הנביא הן לצדק ימלך מלך כו' (ישעיה ל"ב, א') רצה לומר להורות לפני העם דרכי הצדק וארחות יושר אשר על כך הזהיר הכתוב ואמר וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר וכו' וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' כו' (דברים י"ז, י"ח) כי הוא היה המורה דרך לעם לצוות להם על הטוב ולהזהירם ולשמרם מן הרע. וזהו שאמר שלמה המלך עליו השלום ירא את ה' בני ומלך (משלי כ"ד, כ"א) כלומר כי יראת שניהם אחת היא על היותו ממונה ללמד לאדם דעת ויראת ה'. וזהו שנאמר בו לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול, כלומר שלא ישתמש במלכותו לכבוד עצמו להתפאר ולהתהלל בה כי מלכותו היא חלק ממלכות שמים אשר חלק ה' אותה לבחירו והושיבו על כסא מלכותו לעשות משטרו בארץ, להכריח העם על קיום התורה והמצות. ועל דרך הנאמר בשלמה המלך עליו השלום וישב שלמה על כסא ה' (דברי הימים א' כ"ט, כ"ג) רצה לומר כי לא העלה על רוחו חס ושלום להתפאר ולהתגאות במלכותו בידעו כי מלכותו נאצלת ממלכות מלך עולמים יתברך, לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו, וזה שאמר דוד המלך עליו השלום מלכותך מלכות כל עולמים (תהלים קמ"ה, י"ג) אשר לכאורה היה יותר מהראוי שיאמר אתה מלך עולמים, אבל הרצון כי כל המלכים שהעמיד הקב"ה בארץ היו רק למען ישמרו עול מלכות שמים ועל כן כל עצמיית מלכותם אליו יתברך היא ולכבודו. וזהו מלכותך כו', וזהו הממליך מלכים ולו המלוכה כלומר אך בשבילו (ועיין עוד מזה בקול יעקב אסתר בביאור על כסא מלכותו).

וכענין הזה מצינו בגמרא: לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני (תהילים פ"ו, ב'). אמר דוד לפני הקב"ה ריבונו של עולם לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה (ברכות ד', א'). העיד על עצמו שלא היתה המלכות אצלו לעטרה להתהדר ולהתפאר בה אבל ידע כי לה' המלוכה ואיננו אלא פקיד על עם ה' להורותם הטמא והטהור האסור והמותר.יריעות האהל ולעילה זו כל המלכים אשר מלכו מאומתנו השרידים אשר ה' קורא היו ממאנים בקרן המלוכה כנודע משאול עליו השלום שהיה נחבא אל הכלים וכמו שאמר הלא בן ימיני אנכי מקטני שבטי ישראל (שמואל א' ט', כ"א) וכן דוד וזולתם. יען כי לא העריכו את עצמם שיהיו ראויים לענין נשגב כזה להיות משוח על עם ה' והיו יראים פן יגרעו חקם, וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום כי מי יכול לשפוט את עמך הכבד הזה (מלכים א' ג', י'). ועל ידי כן בחרם אלהים וקרבם לתת אותם נגידים על עמו.

ולאות ולעד על דברינו הסכת נא ושמע דברי המדרש (ריש ויקרא): אז דברת בחזון לחסידיך (תהילים פ"ט, כ') מדבר בדוד כו' לחסידיך שנאמר שמרה נפשי כי חסיד אני וכו', הרימותי בחור מעם זה דוד שנאמר ויבחר בדוד עבדו כו' (תהלים ע"ח, ע') (פרשה א', ד'). והדברים מכוונים למה שאמרנו, כי על ידי מה שצפה הקב"ה בדוד כי לא יחפוץ במלוכה להתהדר בה על כן בחר בו. וזהו אז דברת בחזון לחסידיך שנאמר שמרה נפשי כי חסיד אני וכמוזכר למעלה, לזאת הרימותי בחור מעם שנאמר ויבחר בדוד עבדו כו' לרעות ביעקב עמו כו'.

ועוד יותר אמרו (שם בסמוך): דבר אחר אז דברת בחזון לחסידיך (תהילים פ"ט, כ') מדבר במשה כו' לחסידיך כו' הרימותי בחור מעם לולי משה בחירו אתה מוצא בשעה שנגלה הקב"ה למשה מתוך הסנה היה מסתיר פניו אמר הקב"ה לכה ואשלחך כו' אם אין אתה גואלם, אין אחר גואלם, בים עמד לו מן הצד אמר לו הקב"ה ואתה הרם את מטך ובקעהו, לומר שאם אין אתה בוקעו אין אחר בוקעו, באהל מועד עמד לו מן הצד אמר לו הקב"ה עד מתי את משפיל עצמך אין השעה מצפה אלא לך, תדע לך שהוא כן שנאמר ויקרא אל משה (פרשה א', ה'). הא לך מבואר כי כל עילת בחרו יתברך במשה להפקיד אותו להמליכו על בניו הוא רק בעבור מה שהיה בורח ועמד מן הצד ולא חפץ בהוד המלכות על כן בחר בו כי ודאי נאמן הוא עליה שלא ישמש בה לכבוד עצמו מאומה. לא כן אם היו המלכים האלה עליהם השלום חרדים על דבר המלוכה וחפצים בה היה הדבר לעד כי דורשים המלכות אך לכבוד עצמם וגדולתם. וזהו שאמרו השבטים ליוסף המלוך תמלוך עלינו אם משול כו' כלומר אם אתה חפץ בהמלוכה והממשלה להתפאר ולהתגאות בה היא הסיבה שימאסך ה' ממלוך.

ועתה נחפשה דרכנו ונחקורה עוד מה שיש בתשובתם גם על פי מופת השכלי. ואומר שהם הבינוהו דעת שלא יגיעהו כבוד המלוכה אחר שהוא חפץ בה ורודף אחריה, כפי שיעיד סיפור החלום כי עיניו נשואות וצופות מתי יהיה מוכתר בכתר מלכות, ואם כן גם אם יגיע אל תור גדולתו ומלכותו יהיה כבודו תלוי מנגד ולא יתכבד בה מאומה. והוא מה שהכפילו דבריהם המלוך תמלוך, מקור עם הפעולה לומר גם בשתמלוך איננה מלוכה וכמו שיתבאר. הנה רבותינו ז"ל אמרו במדרש (שם בסמוך) כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב (משלי כ"ה, ו') ר"ע מתני לה בשם ר' שמעון בן עזאי הרחק ממקומך ב' וג' מושבות ושב עד שיאמרו לך עלה כו' מוטב שיאמרו לך עלה עלה ואל יאמרו לך רד רד, וכן הלל אומר השפלתי היא הגבהתי הגבהתי היא השפלתי. (פרשה א', ה') ותכלית כוונתם ז"ל לבאר דברי החכם עליו השלום מה חידש בהם והוא כי הכבוד איננו ניכר לאמיתו זולת אם הנכבד היה מובדל ומרוחק ממנו ולא דרש אחריו, אבל המכבדים אותו שחרו פניו שיהיה מקבל כיבודם אותו. ולהיפך אם הוא מבקש ושוקד אחר הכבוד הנה בשישיגהו עוד ירבה קלונו מאד כמו אם יבוא אחד אל מקום מסבת אנשים עוטרים אל השלחן לא יחליט על היושב בראש כי הוא הנכבד מכולם כי אולי הוא בא ראשון וקדם להם ובחר לו המקום ההוא בראש פנה כמשפט לעזי נפש, והאפשר כי המסובין עוד יערימו עליו סוד להוריד אותו מרום שבתו, ובזה מקום כבודו נגד פניו יענה על פחיתות ערכו וקלות ענינו. אך למתי יתודע אליו אמיתת כבודו באם ראה בו שבא אחר כולם וישב בשפל המושבות במורד והמה יענו בקול רבינו מה לך לשבת שם במושב שפל ופחות קום נא ושבה למעלה ראש כמשפט לכבודך, הנה בזאת יעמוד על אמיתת ענינו כי הוא היותר נכבד בהחלט.

וזהו צחות לשונם ז"ל (ילקוט שמואל א' י"א): גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד (משלי כ"ט, כ"ג) כל מי שבורח מן השררה השררה רודפת אחריו, שאול ברח מן השררה בשעה שבא למלוך שנאמר הנה הוא נחבא אל הכלים וכו' ורדפה אחריו שנאמר הראיתם אשר בו בחר ה' כי אין כמוהו בכל העם (רמז קי"א). הא לך מבואר כדברינו כי לבעבור שברח מהמלוכה ושאל על עצמו מי זה אנכי למלוך על עם ה' (כמבואר בילקוט שם) על ידי כך היה ניכר כבוד מלכותו ואשר אך לו המלוכה. וזהו הראיתם אשר בו בחר ה', כלומר מזה ניכר שהוא הנבחר האמיתי ואך בו חפץ ה' מכולם. וכמו כן משה רבינו עליו השלום, וכמו שזכרנו דבריהם ז"ל את מוצא כו' בסנה ויסתר משה פניו אמר הקב"ה לכה ואשלחך כו' בים עמד לו מן הצד אמר הקב"ה ואתה הרם כו' בסיני עמד לו מן הצד אמר לו עלה אל ה' באהל מועד כו' ויקרא אל משה. וזהו שהמליצו ז"ל הכבוד רודף אחריו כלומר כי בשיתכבד הבורח מן הכבוד או אז יתברר אמיתת כבודו וכי הוא ראוי אליו, ולהיפך הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, כלומר גם באם ישכון כבוד איננו הוא לכבוד אבל עוד לבזיון גדול.יריעות האהל

וזהו מה שנאמר כרבם כן חטאו לי כבודם בקלון אמיר (הושע ד', ז') רצה לומר הכבוד שעשיתי להם עד הנה הוא נשאר להם עתה לקלון, כי אינם ראויים עוד אליו ואיננו כמדתם, ממש כאשר ילבש הקטן בגד גדול יהיה סרוח רובו על הארץ, כן הכבוד להאוילים. והוא שהורה לנו החכם עליו השלום במה שאמר כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב, ובא מדרשם ז"ל הרחק ממקומך ב' וג' מושבות ושב עד שיאמרו לך עלה וכן הלל אומר השפלתי היא הגבהתי הגבהתי היא השפלתי. כלומר שאין הכבוד נראה ונגלה על תכליתו כי אם להנסוגים אחור ממנו והבלתי בוחרים בו, לא כן המשתדל ומחפש אחריו כבודו עוד לקלון יראה. וזהו שאמרו השבטים עליהם השלום ליוסף המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו, כלומר גם בשתמלוך עלינו לא תהיה מתכבד ומתהדר בהמלוכה אחר היותך שוקד עליה וכנזכר לעיל.שפת היריעה

חלק ה

ונראה מה יהיו חלומותיו (ל"ז, כ').

ביארנוהו בדרוש רחב בקול יעקב (סוף אסתר) ידרוש המבקש שמה.

חלק ו

ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו (ל"ז, כ"ו).

ההרגש מבואר הכי היה בדעתם להרויח ממון עם הריגת יוסף אשר ידבר הוא מה בצע כו', אתמהה! ואונקלוס שתרגם מה ממון ניתהני לנא, אין אתנו יודע כוונתו, גם מה שכתוב וכסינו את דמו לא ידענו מה בכך אם יכסו דמו או לא.

ורגע אדבר בביאור מאמר הכתוב ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו, שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו (ויקרא כ"ד, י"ט). הנה מכבר העירו רז"ל (בבא קמא פ"ד) על יתור הכתוב כאשר יתן כו' עד שדרשו שיהיה ענוש בממון דבר הניתן כו', אבל נעיר עוד על אמרו כאשר יתן, כי על כל פנים היה מהצודק שיאמר כאשר נתן מום באדם כו'.

אמנם הענין כך הוא, כי הנה בדבר האזהרה הזו עין תחת עין יש מקום לחקור ולומר אם שהיא דרך נקמה ותוכחה בהמכה להרגיע נפש המוכה בשיראה לעינים נקמת מכהו, ואם כן יהיה ענשו עבור העבר להשיב גמולו בראשו. או שנאמר כי העונש הוא אך למיגדר מילתא על העתיד שלא יעשה כן עוד לא הוא ולא אחרים וכענין הכתוב וכל ישראל ישמעו ויראו (דברים כ"א, כ"א) אבל הדברים הראשונים יפלו. אמנם בשנתבונן בכתובים נקנה דעת איזהו הדרך הישר בענין העונש הזה, רצוני העילה המסבבת העונש מה היא. והוא במאמר המשורר עליו השלום משפטי ה' אמת צדקו יחדו (תהלים י"ט, י') רצה לומר כל משפטי ה' יתברך עיקרם הוא אך אמת וצדקה למען הצמיח על ידם תוכחות ומוסרים לכלל ההמון כשיראו יביטו עונש העובר, וגם הוא עצמו יזהר עוד מן הוא והלאה, וכמו שאמר עוד כי עד צדק ישוב משפט (שם צ"ד, ט"ו) וכמאמר הנביא כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל (ישעיה כ"ו, ט'). אשר על כן אמרו ז"ל (סנהדרין מ"ג) כרוז היה יוצא פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית, ומיתתו היתה במעמד כולם ולעיני כולם. ומזה יבחן שכל עיקר העונש איננו חלילה על דרך לעשות נקמה בהעובר כי מה תועלת בזה, אבל הכוונה המכוונת בו הוא לעשות גדר על העתיד וכמו שכתוב וכל העם ישמעו ויראו.

ומעתה אחרי אשר עיקר ותכלית העונש הוא אך לגדור גדר על העתיד צדקו רז"ל במה שדרשו עין תחת עין - דמי עין, כי גם בעונש דמים ימצא חפץ התכליתי ויוסרו גם בו. ואולי רז"ל הבינו עוד כי בצע ויתרון לעונש הממון מעונש יד או עין ממש. כי עין ממש אין לענוש כי אם פעם ושתים ואם ישוב ויעשה עוד כדבר הזה במה איפה יענש, מה שאין כן עונש ממון כי הוא דבר שאפשר לקנוס בו כל הימים. וזהו שרמז הכתוב איש כי יתן כו' עין תחת עין כו' וכדרש רז"ל דמי עין והטעם - כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, כלומר שאין המשפט על דרך הנקמה על העבר ועל מה שנעשה כבר כי אם כאשר יתן כו' כלומר לבל יתן ויוסיף עוד על רעת מעשהו לעילה זו כן ינתן בו, ועל כן יותר טוב להענישו ממון.

ובזה נבוא אל הענין כי הנה מה שעלה על לב השבטים הקדושים להרוג את יוסף אחיהם, חלילה לנו לדמות שהיה ענינם חס ושלום על דרך הרציחה לשפוך דם נקי וצדיק, אבל באין ספק הם דנוהו למיתה על פי דת תורתינו הקדושה וכמבואר בכמה מקומות ברבותינו ז"ל. ועל זה ענה יהודה ואמר, האמנם כי האמת אתכם שהתורה חייבה אותו מיתה, עם כל זה ראו והתבוננו הלא משפטי התורה אינם על דרך הנקמה חס ושלום כי אם למיגדר מילתא ולהצמיח תוכחת מגולה על הכלל, אשר על כן המשפט לפרסם העונש לעין כל למען יראו ויקחו מוסר. ואתם הלא הנכם היום נעדרים הפעולה הטובה ההיא כי מההכרח לכם לכסות על דם הנער בל יודע לאיש, ואם כן אין בידכם להענישו ולעשות בו דבר המשפט. וזהו ויאמר יהודה מה בצע כי נהרוג את אחינו (אחר שההכרח הוא) וכסינו את דמו.

חלק ז

וישבו לאכל לחם (ל"ז, כ"ה). מדרש (בתנחומא פרשת תשא): אמרו נאכל ונשתה כו' באו לברך כו' אין אנו מברכין אלא מנאצין.

ביאור זה המאמר תמצא בפרשת שמיני.

חלק ח

ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו (ל"ח, א'). מדרש: בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל (מלאכי ב', י"א) אמר לו כפרת יהודה, שקרת יהודה, ותועבה נעשתה בישראל, יהודה נעשה חולין כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב (פרשה פ"ה, א').

והמאמר סתום וחתום מבלי בא שעריו! ונזכיר עוד דבריהם בסמוך: ויהי בעת ההיא עוד היורש אבי לך יושבת מרשה עד עדלם יבוא כבודן של ישראל (מיכה א', ט"ו) עד עדולם יבוא כבודם של ישראל דכתיב ויט עד איש עדלמי. עוד שם: ר' שמואל בר נחמן פתח כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם בית ישראל (ירמיה כ"ט, י"א) שבטים היו עסוקים במכירת יוסף ויוסף היה עסוק בשקו ותעניתו ראובן בשקו ותעניתו ויעקב היה עסוק בשקו ותעניתו יהודה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח (שם).

ולא נאריך בהצעת הערות כי המה מורגשות למבינים, ונעמוד תחילה על מאמר פלאי. במדרש (ריש פרשת ראה) אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולם, למדונו רבותינו למה אין מפסיקין בקללות אמר ר' חמא בר גמדא לפי שכתוב מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו (משלי ג', י"א) אל תעש את התוכחות קוצים קוצים (דברים פרשה ד', א'). אשר הפליאה נשגבה מה ראו ז"ל לעקור הכתוב מההוראה הפשוטה לדרוש מלת תקוץ - קוצים קוצים. והנראה בהבנת המאמר עם מה שנזכיר עוד מאמרם ז"ל חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה (ברכות נ"ד) וביארו בגמרא לקבלינהו בשמחה, ובאין ספק יש להם ז"ל בזה כוונה עמוקה (כי לא דבר ריק הוא להזהיר אותנו לשמוח על הרעה כמו על הטובה) וראוי לדעת מה הוא.

ונאמר כי אלהינו יתברך מתת נדבתו הטובה לפעמים תהיה גלויה וידועה, כמו איש אשר יתן לו אלהים עושר ונכסים וכבוד וכדומה, מה שעיני כולם רואות כי מתת אלהים הוא לטוב מועיל. ויש אשר הקב"ה יעסוק עמו בטובתו באמצעות שונות הנראה לעין איש דלות ורעות, אך הוא יתברך יודע טיב פעולתם ותכליתם ותועלתם. ממש כאשר החייט השלם יקח חטיבת היריעות ממיני משי ורקמה ויחתוך אותה לנתחים לעשות מהם לבושי פאר והדר, והסכל בשיראה זאת יחשב אותו למפסיד ומקלקל. או כאשר החרש העוסק במלאכת הבנין יקח ארזים גבוהים מפוארים מאד ויחטבם בקרדומות כפי מדת אורך ורוחב הבנין, ומהם דקים וקטנים מאד למסגרות וכדומה, אשר כשיראה האויל מה שהוא עושה להארזים ההם ידינהו למשתגע, כי הוא מקלקל ארזים יקרים כהם לחתכם במגרה, ולמלא אותם חורים ונקבים וכמוהם. אולם האיש אשר תבונה בו ידע ויבין כי כל המעשים ההם שהוא עושה המה הכרחים אל השלמת בנין הארמון על משפטו ואשר בקישורם והרכבתם א' אל א' יצא בנין מפואר להלל מאד.

כן ממש עילת כל העילות יתברך אין חקר לתבונתו ואין ביד נברא לשער הכוונה העמוקה המכוונת בפעולותיו הרמים והנשגבים כי לפי הבחנתנו והשכלתנו בהם נראים לפעמים מרים כלענה והן הנה סבות ועילות צומחות אחריהן טובות וברכות נשגבות, רק ההכרח כי הרעות יוקדמו להטובות כחרישה וזריעה המוקדמים לקצירה. וזה שאמרו ז"ל חייב אדם לברך על הרעה יען כי גם הרעות המה משובצים בטובות רמות במלואותם כמשפט הבונה הנזכר לעיל.

אבל נחפשה דרכנו ונחקורה עוד לשמחה מה זו עושה, מה יבצר אם לא נשמח עד כי נעמוד על גמר ענינם ונראה מה תהיה טובתם ותכלית תועלתם.

אמנם הדבר מובן פשוט, כי בשנקבל המקרים והמאורעות בשמחה ובטוב לבב ובאמונה בו יתברך לעילה זו יחפוץ בנו ה' להיטיב אחריתנו ולגמור מחשבתו אשר זמם. מה שאין כן אם לא יקבלם בשמחה ועוד יהיה לבו רגז ויקצוף על מקריו ויתרעם על מדותיו יתברך חס ושלום האפשר כי הוא יתברך יניח ידו ממנו באמצע הענין בלי לבצע מעשהו, ואת הרעות יקבל ואת הטוב לא יקבל. ממש כאשר בעל הבנין הסכל בראותו כי העושה במלאכה יקצץ מבחרי ברושים לחתיכות דקות כפי הצורך להרכבת הבנין ויתן עליו בקולו מה לך כי תשחית עצים מפוארים ויקרים כאלה, הנה מרוב שיחו וכעסו ירף ידו מעסוק עוד בבנין הזה ואז ישארו העצים והאבנים שטוחים ומהורסים ויעמדו בקלקולם, כי אין עוד מי שיחברם. כן ממש המתרעמים על מדותיו יתברך ויקצפו על קורותיהם ויבעטו בהם, יניח יתברך ידו מהם ולא יגמור המלאכה על תכליתה וישארו אך נגועים ומוכים.

ומה נמרצו בזה דברי המשורר עליו השלום כי לא יבינו אל פעולות ה' ואל מעשה ידיו (תהלים כ"ח, ה') רצה לומר על ידי שאינם מבינים ואינם משכילים אל פעולות ה' על כן המה מתרעמים על ראשיות המאורעות, ועל ידי כן יהרסם ולא יבנם כלומר יהיו נשארים הרוסים ועזובים בחצי מלאכתם בלי לבצע מעשה בנינים.

ומעתה יזהירו דברי המדרש כי גם הם ז"ל הניחו הכתוב על פשוטו אל תקוץ בתוכחתו, אל תמאס בתוכחתו כלומר שלא יתרעם האדם על מדות ה' יתברך. אולם הם ז"ל באו להביננו עילת המיאוס בתוכחות והצומח מסבתו ואמרו אל תקוץ בתוכחתו אל תעש את התוכחות קוצים קוצים, כלומר כשתמאס חס ושלום מוסר ה' ותקוץ בתוכחתו ירף ויניח ידו מלגמור הבנין הטוב, וישארו הפעולות הראשיות קוצים קוצים וכמו שפירש בעל המתנות כהונה ז"ל חתיכות מקוצצים.

וזהו ההוראה הפשוטה בכתוב הנזכר לעיל כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם בית ישראל כו', אשר לכאורה יפלא מי הוא זה שלא ידע מחשבתו במה שהוא עושה גם טרם כלותו מעשהו, כי כבר החליטו סוף מעשה במחשבה תחילה. אבל לדברינו יהיה הרצון בזה לומר כי כראות אנושי בעיני בשר ידומה ענין הקורות והמאורעות לרע מוחלט ולכאב ממאיר, להיותנו קצרי המדע מהעמיק בתכונתם לדעת מהותם, בלתי הוא יתברך הפועל החכם היודע והמכיר בהתועלת הטוב הצומח ובא מסבתם, וזהו כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם בית ישראל מחשבת שלום ולא לרעה.

והנה כהענין הזה בדמותו וצלמו היה מה שנהג יתברך את אבינו יעקב עליו השלום בכל פרטי עניניו, מצרת יוסף ושמעון ובנימין וכמבואר במדרש וישלחהו מעמק חברון וזה לשונו: הלא אין חברון נתונה אלא בהר אמר ר' אחא הלך להשלים אותה העצה העמוקה שנתן הקב"ה בינו ובין חבר הנאה שהיה קבור בחברון, ועבדום וענו אותם (פרשה פ"ד, י"ג). והרצון בזה כי הוא יתברך התגולל על יעקב עליו השלום לבנות ממנו בנין בית ישראל עם בינות למען יקבלו תורתו הקדושה ושיבואו אל הארץ הטובה אשר הבטיח לאברהם, ולהשרות שכינתו בתוכם וכל זאת לא יכלו להשיג בלתי היותם קודם לזה משועבדים במצרים כמאמר הכתוב וממצרים קראתי לבני (הושע י"א, א') וכמו שאמרו רז"ל ג' מתנות טובות ניתנו לישראל וכולם לא ניתנו אלא על ידי יסורים תורה ארץ ישראל ועולם הבא (ברכות ה', א') (וכאשר כתבנו בביאור ידוע תדע כו' עיין עליו) וזה שאמרו ז"ל (במדרש פרשתנו): ויוסף הורד מצרימה (ל"ט, א') משל לפרה שהיו מושכים אותה למקולין ולא היתה נמשכת, מה עשו לה, משכו את בנה לפניה והיתה מהלכת אחריו על כרחה שלא בטובתה, כך היה יעקב אבינו ראוי לירד למצרים בשלשלאות ובקולרים, אמר הקב"ה בני בכורי הוא ואני מורידו בבזיון וכו', אלא הריני מושך את בנו לפניו והוא יורד אחריו (פרשה פ"ו, ב'). הא לך מבואר כי ה' יתברך גלגל על יעקב את כל אשר קרהו מיוסף ושמעון ובנימין עד שבא הוא וזרעו למצרים שהוא ההכנה והיסוד הנאמן לצמיחת קרן הטוב המעולה, וכמו שאמר הנביא הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל (ישעיה כ"ז, ו').

אולם יעקב עליו השלום גם הוא לא הבין תכלית ענין מאורעותיו ועל כן בכל דבר שאירע לו רבו דאגותיו והיה מצר עליהם עד שאמרו במדרש (בראשית רבה צ"א) ויאמר ישראל למה הרעותם לי כו' הוא דהוא אמר למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' כו' הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא יעף ולא יגע אין חקר לתבונתו (ישעיה מ', כ"ז). ירצה כי מה שהאדם מהרהר אחר מדותיו יתברך נראה ממנו כאלו הוא יודע ומכיר דרכי ה' מעולם אך הדבר הזה הוא עומד מנגד וחוץ מהשכלתו והכרתו.

והוא ממש על דרך אם יבוא לבית אומן גדול איש המוני שאין לו ידיעה כל מאומה בטיב המלאכות ואופני מעשיהם וימצאהו עושה מלאכה על האבנים, וישאלהו על דבר אחד למה תעשנו כך, הלא נגד פניו יענה עזות ויאמר האם לך לב אומן כי תשאלני טרם כליתי מלאכתי, הלא כאשר אגמור הדבר תשוב תראה כי כל מה שפעלתי עד הנה לא היה דבר ריק אבל היו מוכרחים בהחלט להשלמת הכלי. וזהו למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' כו' הלא אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ, כלומר איך יערב לבך להרהר טרם ראותך גמר ותכלית המעשה, וזהו בורא קצות הארץ, כלומר מה שקרה אותך אינם ענינים תכליתיים מה שאין עוד אחריהם מאומה, כי אם אמצעיים וראשיות מעשיו להכין לך ולזרעך הטובות העתידות, וזהו אין חקר לתבונתו (אבל יעקב עליו השלום דימה בנפשו כי ימות המשיח היה בימיו וכאשר זכרו רז"ל במדרש שהוא תכלית כל הטובות, על כן מצא את לבבו להצטער על מקריו הרעים כי היה ירא על נפשו פן גרם החטא). וזהו שכוונו ז"ל במאמר הנזכר לעיל וירד יהודה מאת אחיו ההא הוא דכתיב כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם בית ישראל מחשבת שלום ולא לרעה, לומר כי כל פרטי המאורעות שקרה אותם כולם היו מכוונים אך למען הצמיח מהם הטובה הכלליית כנזכר לעיל. אך יעקב ובניו לא ידעו ולא הבינו טוב תכליתם ופעולתם, וזהו השבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף, ויוסף עסוק בשקו ותעניתו, ראובן בשקו ותעניתו, ויעקב בשקו ותעניתו, ויהודה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה עוסק וברא אורו של מלך המשיח.

ונעמיק עוד יותר בהבנת הענין בשנעיר עוד על מאמר הנביא כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו (עמוס ד', י"ג) אשר מלת מה לכאורה היא אך למותר. אמנם בהתבונן מעט נקנה דעת כי דבר גדול דבר הכתוב והוא מהנפלאות העמוקות, והוא כי מצאנו לרז"ל שאמרו על כמה אנשים שנתנוצץ בהם דבר נבואה, כמו יעקב עליו השלום אמר רדו שמה רמז בזה על משך זמן גלות מצרים, פרעה באמרו (שמות א') ועלה מן הארץ רמז בדבריו גאולת ישראל וכמוזכר במדרש (שם) כשישראל בירידה התחתונה הם עולים, וניבא ואינו יודע מה ניבא. וכמוהם רבים הנודעים, אשר אין לחשוב ולומר שהיו מתנבאים בעת ההיא, כי מה נאמר על הבלתי ראוי לנבואה כמו פרעה, ועדת קרח באמרם לא נעלה וזולתם. אבל האמת כי הם אמרו מה שאמרו לפי תומם ולפי רצונם האנושית אך מאת ה' היתה זאת שיאמרו ענינם במלות האלה, למען רמוז על מה שהוא ברצונו יתברך וכמוס עמו, ובהגיע תור דבר ודבר שהיו רמוזים בדבריו בבלי דעת או אז מודיעים אותו משמים מה רמז בדבריו הקודמים, וזהו מגיד לאדם מה שחו כלומר מודיעו מה שרמז כבר במלתו ושיחתו.

עוד זאת ידענו כי הקדוש ברוך הוא מושל באדם גם על המחשבה, רצוני לומר כי מה שיחשוב האדם במעשהו לרצונו ולתועלתו היא המחשבה בעצמותה מה שחשב ה' לבצע על ידו מזמתו, כמו השבטים דימו בנכליהם כי כל מה שהם עושים עם יוסף המה האמצעיים לבטל ולהפריע חלומותיו, ובתחבולות עשו עד שמכרוהו ממכרת עבד, והיא היתה הסבה לכונן גדולתו ומלכותו וכמו שאמר בעצמו אתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה (בראשית נ', כ'). וזהו כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם בית ישראל כלומר מחשבותי על לבבכם ממש כהנושא משא על כתף חבירו (ועיין בקול יעקב סוף אסתר).

ועל דרך זה עצמו היה מעשה יהודה עם תמר, וזהו שסמכו ז"ל הכתוב הנזכר לעיל אל וירד יהודה מאת אחיו, לומר כי בשגם יהודה חשב מה שחשב אבל האמת כי מה' היו מצעדי יהודה כוננו והוא העיר את לבבו ללכת את תמר כלתו למען הוציא ממנה אורו של משיח. וזהו שהביאו ז"ל עוד היורש אבי לך כו' עד עדלם יבוא כבוד ישראל עד עדלם שנאמר ויט עד איש עדלמי. רמזו בזה כי הוא יתברך הסב על יהודה להטות ולבוא עד איש עדלמי למען הצמיח קרן מלך המשיח הנאמר בו גם כן עד עדלם יבוא כבוד ישראל, שהוא מהיעודים הנשגבים העתידים במהרה.

ומעתה נבוא אל ביאור המאמר בנושא דרושנו וירד יהודה מאת אחיו. ההא הוא דכתיב בגדה יהודה כו' והוא עם מה שאמרו עוד ויראה יהודה כו' אמר ר' יוחנן בקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך הממונה על התאוה, אמר לו יהודה היכן אתה הולך, מהיכן מלכים עומדים מהיכן גואלים עומדים, ויט אליה אל הדרך בעל כורחו שלא בטובתו (פרשה פ"ה, ח'). עוד שם מלמד שהיתה מטפחת על כרסה ואומרת מלכים אני מעוברת גואלים אני מעוברת ובסמוך ויאמר יהודה צדקה ממני יצתה בת קול ואמרה צדקה ממני, פירוש ממני היתה זאת, והמבואר מכל זה הוא כי מאת ה' היתה העילה שיהודה יבוא לתמר למען העמיד ממנה מלכים וגואלים. אמנה אם נלך ונתור עוד בדבריהם ז"ל נמצא מה שמתנגד להמונח המאומת הזה, והוא אמר הקב"ה ליהודה אתה רמית לאביך בגדי עזים חייך שתמר מרמה בך בגדי עזים (פרשה פ"ה, ט') ובסמוך הכר נא למי החותמת אמר ר' יוחנן אמר הקב"ה ליהודה אתה אמרת הכר נא חייך שתמר אומרת לך הכר נא (פרשה פ"ד, י"ט). הא לך כי דבריהם ז"ל נראים לכאורה סותרים זה את זה, כי אחר אשר הוא יתברך בעצמו הסב עליו ענין זה איככה יהיה נחשבה לו לעונש מענה פי תמר.

אבל כלל הענין בזה הוא כי ה' יתברך רצה לגלגל על יוסף שיבוא למצרים אשר עבורו יבוא גם יעקב וכל זרעו אתו (כי היא העילה לצמיחת קרן הטוב הכללי כנזכר לעיל), והאמנם כי מהנקל היה אצלו יתברך להתגולל על יוסף שיבא למצרים על ידי כמה סבות, עם כל זאת היה מרצון חכמתו לפעול הדבר על ידי אחיו, על כי הם חשבו מחשבות ועשו תחבולות להפר ולבטל הוראת חלומותיו לקחם ה' לסבה לגמור על ידיהם מגמת רצונו וכנזכר לעיל. והנה השבטים עליהם השלום דימו אותו להרוג - לא באלה חפץ ה', וגם ראובן עם אמרו לא נכנו נפש וחשב בלבו להשיבו אל אביו עדנה גם הוא לא היה קולע אל מטרת כוונתו יתברך, בלתי יהודה הוא הוא פגש עם העולה על רצון חכמתו יתברך ממש במה שאמר לכו ונמכרנו לישמעאלים אשר על ידם בא יוסף למצרים. ולעילה זו עלה ברצונו יתברך לכבד פני יהודה להוציא ממנו אורו של משיח תחת אשר על ידו נשלמה מחשבתו יתברך אשר זמם, ולכן אחר שנמכר יוסף למצרים שהיא ההתחלה הסביית להמשיך לרגלה פרטי הענינים המסתעפים מסבתה, הנה אז היה מהצורך לכונן לעומתה קרן אור המשיח גואל הצדק. וכמבואר במדרש ויהי בעת ההיא וירד יהודה בטרם תחיל ילדה (ישעיה ס"ו, ז') קודם שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון, מה כתיב למעלה מן הענין והמדנים מכרו אותו אל מצרים, ולא היה צריך קרי' לומר אלא ויוסף הורד מצרימה ומפני מה נסמך פרשה זו לזו (פירוש כי מתחילה היה הראוי לגמור ענין יוסף מה נעשה עמו ואחר כך לספר מעשה יהודה) ר' יוחנן אמר כדי לסמוך הכר להכר (פרשה פ"ה, א'). והרצון כי מדרכי אלהינו יתברך לברוא הרפואה קודם למכה, וזהו שהביאו ז"ל בטרם תחיל ילדה כו' ובזה נאמרו הפרשיות על הסדר כי מיד אחר מאמר והמדינים מכרו אותו אל מצרים שהוא העילה המסבבת ביאת יעקב וכל זרעו למצרים היה החיוב לברוא הגואל קודם התחלת השעבוד ולהקדים הכנת הרפואה טרם תהיה המכה והוא על ידי יהודה וכאשר ביארנו.

אבל עוד מקום לשאול אחר כי הוא יתברך היה חפץ ביקר יהודה לכבד פניו במתן נבחר הזה הכי לא מצא עילת כל העילות חס ושלום סבה מפוארה לענין נכבד ההוא, מה שמפיק כבוד יהודה והדרו ולא לגלגל עליו דבר שיאמר עליו פן נהיה לבוז, ועליה היה קול דברים הנה הרה לזנונים אתמהה!

ונאמר בישוב הדבר על פי משל נמרץ עשיר אחד עשה נשואין לבנו החכם ושנון והיה המשפט כי הרב אשר בעיר ההיא יכתיר החתן ביום חתונתו לקרוא אותו מורנו, והרב ביום חופתו כתב לכבוד הגביר ההוא פאר המורנו יפה וברה ועשה לה זר סביב מציצי השיר ופרחי המליצה, ובה הרים גם קרן בנו בכבוד והדר מאד, אולם אך בזה שגה כי כתב ההרמנה המפוארה הלזו על נייר מחוק ומשחת וישלחה עם משרתו ליד אבי החתן ההוא, ויהי כראותו את המכתב עודו בכפו והנה הוא כהה מאד וחשך משחור תארו בהרות בהרות, וירע הדבר בעיניו מאד, אך עם כל זאת לקחו לבלי הרגיז לב הרב ויפתח אותו וירא והנה נכבדות מדובר בו כאות נפשו ויערב לו הדבר מאד (מבית אבל לא מבחוץ) ואמר בלבו שלא לריב עמו מאומה כי על כל פנים עיקר ותוכן הענין נאה לו מאד, אך עלה על רוחו להשיב גמולו בראשו היינו שבהגיע העת לשלוח לו משאת מאת פניו כמשפט להרב, לקח ממבחרי המגדנות והמרקחות וגם ערך עשרים כסף ונתן כל זאת על טבלא של עץ אשר מצואתו לא רוחץ, וגם נתן מכסה עליהם מפה מזוהמה ושלח לו על ידי עלם אחד הנבזה והנמאס, ויהי הוא מביא כל זאת לפני הרב וימלא חמה, ועם כל זאת לקח מידו וירא כי טוב הוא למאכל וכי תאוה לעינים אך לא נחמד למראה. אחר כמה ימים פגעו זה בזה וישאל הרב את הגביר לאמר הלא תגיד לי מה בלבך מה זאת עשית לכבדנו בתשורה יקרה מעוטפה באחת הסחבות, השיבו הלא גם אתה ככה עשית עמדי בשלחך מכתב יקר ונחמד על גליון מחוק ופחות.

הנמשל כי האמנם אליו יתברך כמה סבות איך לגלגל על יוסף שיבוא למצרים אולם לאשר אחיו שנאו אותו ורצו לבטל חלומותיו הניח יתברך שיתגלגל הדבר על ידם וכנזכר לעיל באורך. ומעתה עיקר ותכלית המעשה שיעץ יהודה בענין מכירת יוסף היתה רצויה מאד בעיניו יתברך, אך למראה העינים היה ענינם על דעת בגידה ומעשה תעתועים. וביותר בבואו לפני יעקב אביו ואמר לו הכר נא הכתנת בנך היא כו' ורימה בו בדם גדי עזים, הנה כמשפט הזה ממש עשה לו יתברך והשיב גמולו בראשו לתת לו אשכר נכבד ויקר מחוספס בבלויי הטלאות, היינו עם היות תכלית הדבר יקר הערך ורב החשיבות מה שמפיק טובות ישראל בכלל, והוא שממנו יולד ויצמח גואל האחרון, עם כל זאת אלהים אנה לידו הדבר על דעת חרפה ותועבה כי לעיני הבריות היה נדמה מעשיהן כמעשה הזנות.

ומעתה כל המאמרים האלה צדקו יחדו כי בתחילה אמרו על יהודה בקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך הממונה על התאוה, ואמר לו יהודה מהיכן גואלים עומדים, מהיכן מלכים עומדים, גם מאמר יצתה בת קול ואמרה צדקה ממני ממני יצא הדבר, והוראת דבריהם אלו כי מן השמים העירוהו לזה, אך לבל נשאל מה ראה יתברך לתת לו המתנה הטובה ההיא על דרך זה ולא על דרך כבוד, על זה אמרו אמר הקב"ה ליהודה אתה רמית לאביך בגדי עזים חייך שתמר מרמה בך בגדי עזים אתה אמרת לאביך הכר נא חייך שתמר אומרת לך הכר נא, כלומר גמלתיך כמעשיך ומדדתי גם אנכי כמדתך.

הנה מה מתקו עתה דברי המדרש הנזכרים לעיל וירד יהודה מאת אחיו בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל. רצונם בזה לומר כי האמנם מעשה יהודה עם יוסף היתה יקרה בעיניו יתברך, אבל הלא לעיני בני אדם היה ענינה על דרך בגידה וכנזכר לעיל תחת כן ותועבה נעשתה בישראל כלומר המעשה היקרה והנצחיית (והיינו בריאת אור מלך המשיח) היא גם כן על דרך תועבה. וזהו שהמליצו ז"ל שקרת יהודה ותועבה נעשתה בישראל כלומר זה לעומת זה, וזהו יהודה נעשה חולין כי חלל יהודה קודש ה' אשר אהב כלומר הגם כי מעשה יהודה היתה קודש ואהובה לפני ה' עם כל זאת היה מעשיו על דרך חולין.

חלק ט

ויאמר מה הערבון אשר אתן לך ותאמר חותמך ופתילך ומטך כו' (ל"ח, י"ח).

ראוי להעיר בזה כי מאמר יהודה מה הערבון כו' מורה שלא היה בידו דבר לתת לערבון בידה והיא בקשה ומצאה בידו חותמו ופתילו, הלא לא יבצר ממנו מתת לה את אלה מעצמו מבלעדי שאלתה, עוד יש להעיר במה שכתוב אחר כך וישלח יהודה את גדי העזים כו' ולא מצאה וישב אל יהודה ויאמר לא מצאתיה כו', ויאמר יהודה תקח לה פן נהיה לבוז הנה שלחתי הגדי הזה ואתה לא מצאתה, אשר לכאורה שפת יתר דבר הכתוב במה שכתוב הנה שלחתי כו'.

אבל הענין מובן פשוט בהזכרת מאמרם ז"ל במדרש: חותמו פתילו טליתו שהוא מתעטף בו ותפילין שבראשו. ובזה נבוא אל הענין כי הנה כממשפט הממשכן לחבירו איזה חפץ להבטיחו על חובו שיהיה המשכון שוה עוד יותר מכפי שיעור חובתו כי אז יהיה המלוה בטוח בהלוה כי גאול יגאל את ערבונו. אולם לפעמים יזדמן שיקבל המלוה מיד הלוה דבר שאינו שוה אף חצי דמי הלואתו והוא לאשר הדבר ההוא הוא נצרך מאד אל הלוה שלא יספיק לו בלעדו, כמו מפתחות חנויות וחותמות וכדומה, כי בשגם אצל המלוה אינם נחשבים למאומה עם כל זאת יקבלם בערבונו בהיותו בטוח בהלוה שבודאי לא יניחם בידו. וההבדל ביניהם כי המשכון היקר אשר שוה יותר מהחוב באם הלוה לא ישיב לבעליו דמי החוב ויחליט אצלו ערבונו, לא יפסיד אך לעצמו אבל המלוה עוד ירויח על ידו, לא כן המשכון הב' באם לא יגאלנו הלוה גם שניהם יפסידו כמלוה כלוה, כי אצל המלוה המה לאין תועלת כי מה יקח עבורם וגם הלוה הפסדו רב כי אבד כלי מחמדיו אשר בלתי אפשר לו להיות בלעדם. והנה יהודה חשב כי מה שאמרה תמר אם תתן ערבון מגמתה וחפצה הוא שיהיה הערבון שוה לכל הפחות דמי הגדי, וערבון כזה לא היה אתו על כן אמר מה הערבון אשר אתן לך, כלומר אין אתי במה להבטיחך על הגדי, אז אמרה חותמך ופתילך. וכאשר ביארו במדרש טליתו שמתעטף בו כו' כי ידעה ביהודה שחותמו ופתילו חביב עליו כגופו ובודאי לא יניח אותם בידה. ועל כן בשלחו אחר כך הגדי ולא מצאה אמר יהודה תקח לה פן נהיה לבוז, כלומר גם כי הפסדי גדול מאד עם כל זאת יראתי פן אהיה לבוז ולקלון, ועוד היה מצר ודואג על תמר כי היא גם היא תפסיד המגיע לה ממנו כי הערבון שבידה אין שוה לה מאומה כי מה לה לטלית ותפילין, וזהו שאמר הנה שלחתי הגדי הזה ואתה לא מצאתה.

חלק י

היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר כו' (ל"ח, כ"ה). מדרש: היא מוצאת אמר ר' יודן מכאן שנאבדו והמציא הקב"ה אחרים תחתיהם היך מה דאת אומר או מצא אבדה (פרשה פ"ה, י"א).

הקרוב אצלי כי תמר רמזה זאת ליהודה במה שאמרה הכר נא למי החותמת ולא אמרה של מי החותמת, והוא כי אם יהיה בידך כלי שהפקיד אצלך חבירך אם ישאלך אדם עליו תאמר לו של פלוני הוא, אבל אם אותו הכלי שהפקיד אצלו נאבד ועשית לו אחר תחתיו הנה בשישאל השואל מה טיבה, תענהו לפלוני עשיתיו ולא תאמר לו של פלוני הוא, כי מלה זו לא תפול בלתי על אותו הדבר ממש שהפקיד אצלך או אז תאמר של פלוני הוא, כי שלו הוא בעצמותו.

וזהו שרמזה תמר ליהודה במאמר הכר נא למי החותמת כו' כלומר עבור מי המציאם הקב"ה (והוא נמשך אל מה שאמרו הם ז"ל כי נאבדו והמציא הקב"ה אחרים תחתיהם) וזהו שאמרו (בסמוך) בקש לכפור אמרה לו הכר נא שלך ושל בוראך הן כלומר אחר אשר בוראך המציא לי כאלה תחת ערבונך ההוראה מזה הוא כי הוא מבקש הודאתך.

חלק יא

ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו אל יוסף כו' וימאן ויאמר כו' (ל"ט, ז'). מדרש: יהודה בר רב אמר בדבר מצוה ממאנין בדבר עבירה אין ממאנין בדבר מצוה ממאנין שנאמר מאן יבמי (דברים כ"ה, ז'), בדבר עבירה אין ממאנין בתמי' (פרשה פ"ז, ה')

והמאמר פלאי!שפת היריעה וכדי לבוא אל ביאור המאמר נקדים לבאר פרשת יבום ונעמוד על מה שיש להעיר שם והוא כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבוא עליה כו' ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו כו' ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי, וקראו לו זקני עירו ודברו אליו ואמר לא חפצתי לקחתה, ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו כו' (דברים כ"ה ה'-ט'). ויש להעיר בזה א'. מה שכתוב ואם לא יחפוץ כו' מן התימה הוא מה נשתנה מצוה זו מכל מצות תורתנו הקדושה שלא נתנה בהם הבחירה להאדם. ב'. מאן יבמי להקים כו' לא אבה יבמי. יקשה כפלי המלות. ג'. מדוע שינה הכתוב ואמר אצל היבם לא חפצתי לקחתה ואצל היבמה ואמרה כו' לא אבה יבמי, מדוע לא יאמר גם הוא לא חפצתי יבמה.

וכלל הענין בזה הוא עם המבואר מפי סופרים וספרים אשר תכלית שלמות המצוה הוא עם זכות המחשבה וטהרת הלב שיכוון בה האדם אך לעשות נחת רוח ליוצרו. וידענו כי הדבר הערב אל גוף האדם כמו מצות עונג שבת ויום טוב וזולתם יכבד על האדם לכוון רצונו ומחשבתו בלתי לה' לבדו, יען כי גם הגוף חפץ בהם, מה שאין כן במצוה המתנגדת אל רצון וטבע הגוף כמו מצות הצום והצדקה ודומיהם מהנקל על האדם לעשותם בכוונה רצויה ומיוחדת אך לשם ה', וכאשר הארכנו בביאור ענין זה פרשת לך בביאור מאמר הכתוב זכור את יום השבת לקדשו כאשר צוך כו' שהרצון לבל יתערב במצות עונג שבת שום מחשבה חיצוניית וגופניית לענג את עצמו חס ושלום. ומעתה אם במצות עונג שבת הזהירה התורה הקדושה אותנו כל כך, מה תהיה עוד במצות יבום שעצמיית המעשה בנויה על אשת אח שאיסורה איסור כרת, בלתי במות אחיו וזרע אין לו צוה יתברך לייבם אשתו לבנות בית אחיו וודאי כי בכמוהם החיוב על האדם לאזור חיל לבל יתערב זרות במחשבתו חלילה לעשות מצוה זו למלאות תאותו ולהשביע יצרו, כי בקל יהיה כפוגע באשת אח שלא במקום מצוה. אשר על כן אמרו ז"ל מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה, עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום (בכורות י"ג, א').

ומעתה מה שכתבה התורה הקדושה ואם לא יחפוץ האיש כו' איננו על דרך ברירה חס ושלום, אך זאת היתה מחכמתו יתברך עם השקפתו יצרי לב האדם ובחנו בהם, כי יהיה כבד ענינה על האדם לקיימה על שלמותה בכוונה הרצויה הצורך אליה, ולאו כל אדם זוכה למדרגה כזו, ואין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, על כן מצא את לבבו להקל ענינה על האדם בחליצה, והיא אך להאדם אשר ירגיש בנפשו כי לא יוכל לעמוד בדבר לכוון הכוונה הנאותה אליה.

ודע כי מצוה הלזו מתוארה על שם יבום והוא באם לב האיש המייבם תמים אתו לעשותה אך למען הקים לאחיו שם בישראל, לא כן באם יגרע ממנו כח העז ההוא וילוה אליו כח המתאוה לעשות הדבר על דרך גבר בעלמה ולשם אישות או אז מוגדר ענינו על שם לקיחה, על דרך הכתוב כי יקח איש אשה.

ובזה נבוא אל ביאור הכתובים כי ישבו אחים כו' ויבמה יבוא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה רמזה התורה הקדושה במלת ויבמה אשר מגמתו לא יהיה לזולת בלתי ליבמה ולקיים המצוה, ועל זה אמר ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, רצה לומר לא על דרך הממאן במצות ה', אדרבא מאד חשקה נפשו לקיים מצות יבום אבל הוא ירא על עצמו פן יפגע בה על דרך לקוחין. וזהו ואם לא יחפוץ האיש לקחת כו' אי על זאת היה מהצורך להודיע אמתלאותיו מדוע הוא נסוג אחור ממצוה זו, וזהו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל, כלומר על דבר שאיננו בבחינה זו שיהיה מכוון מחשבתו אך להקים לאחיו שם בישראל על כן לא אבה יבמי מדאגה פן יפגע בי על דרך הלקוחין, וזהו וקראו לו זקני עירו כו' ואמר לא חפצתי לקחתה וכנזכר לעיל, ואחר כי הציע אמתלאותיו ונגשה יבמתו כו' וירקה בפניו כו'. כי אין לחרוץ משפטו בעונש גמור כי אתו עמו טעם מספיק ואיננו כמסרב חס ושלום, אך עם כל זאת הוא ראוי לבזיון כי מדוע לא יגביר שכלו על יצרו לעשות המצוה עם הכוונה הנאותה אליה. וזהו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, כלומר אין בגדר לכוון אך בעבור לבנות בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל כלומר זה הוא שאין בכחו לייבם בלתי לחלוץ.

ומעתה דברי המדרש מובנים פשוט כי הנה מבואר במדרש כי שאלת אשת פוטיפר את פני יוסף לאמר שכבה עמי לא היתה על דרך פריצות כמשפט הזונות, אבל באתה אליו בדברים של טעם כי ראתה באיצטרלוגין שלה שעתידה להעמיד ממנו בן, ולא ראתה יפה כי הדברים מגיעים לבתה. והנה יוסף עליו השלום ידע כי אם ידיח דבריה בלי נתינת טעם לא יוכל לה, כי כפי הנראה היו דבריה בתם לבבה, לכן היה מהצורך ליוסף לתת לה מענה במועצות ודעת למען לא תחשבהו כממאן בעלמא, לאמר האמנם שאתה חוזה בכוכבים שתעמיד ממני בן הביטי נא וראי במצות יבום אשר נצטוינו עליה בתורה נאמר בה ואם לא יחפוץ כו' מיראתו פן יתערב לו איזה מחשבה זרה, כן אנכי לבי הומה לי פן לא יהיו רעיונותי אמונות אתי בל תהיה כוונתי לזולת רק להעמיד ממך תולדות, וזהו לדבר מצוה ממאנין לדבר עבירה אין ממאנין בתמיה. והבן.

חלק יב

ויהיה כדברה אל יוסף יום יום (ל"ט, י'). מדרש: ר' יודן בשם ר' בנימין אמר בניה של רחל נסן שוה וגדולתן שוה, נסן שוה ויהי כדברה אל יוסף יום יום ויהי כאמרם אליו יום ויום ולא שמע אליהם (אסתר ג', ד'), גדולתן שוה ויסר פרעה את טבעתו ויסר המלך את טבעתו (פרשה פ"ז, ו').

ולבוא אל הבנת המאמר נעיר עוד במאמר הכתוב ויהי כהיום הזה ויבוא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש ובמדרש: לעשות מלאכתו לחשוב חשבונות של רבו ר' שמעון בר נחמן אמר לעשות צרכיו אלא ואין איש בדק עצמו ולא מצא עצמו איש וכו' איקונין של אביו ראה וצינן דמו דכתיב משם רועה אבן ישראל מי עשה כן מאל אביך ויעזרך (שם, ז'). הנה מה מאד יפלא על רבותינו ז"ל באמרם לעשות צרכיו נכנס לו יהיה כדבריהם אם התורה הקדושה כסהו למה יגלוהו, ומה גם כי ההוראה מסיפור הכתוב הוא להפליג צדקת יוסף עליו השלום ולפי דבריהם תתמעט צדקתו הרבה במה שכתוב, כי הוא נכנס לדבר עבירה ואך מן השמים עכבוהו. עוד יותר יפלא כי הלא המוחלט הוא שהאדם הוא חפשי בבחירתו להטות עצמו אל מה שיחפוץ וכמאמרם ז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (מגילה כ"ה) ואם כן איך עכב יתברך על יוסף והפר בחירתו.

ובגמרא: אמר ר' שמעון בן לקיש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום שנאמר צופה רשע לצדיק כו' ואלמלא הקב"ה עוזר לו אינו יכול לו שנאמר ה' לא יעזבנו בידו (סוכה נ"ב, ב'). והנה גם במאמר הלז קשה קושיתנו הנזכרים לעיל הלא הכל בידי שמים כו'.

ונזכיר עוד שאלת רבים מהקדמונים עליהם השלום על מה שהפליגה התורה לספר מרעת פרעה מלך מצרים וכבדות לבו הלא ה' פעל כל זאת כאמור ויחזק ה', כי אני הכבדתי, וזולתם, ואם כן מה פשעו ומה חטאתו, ומה גם כי יפלא מדוע הפר יתברך בחירתו ורצונו.

אמנם עילת הדבר כך הוא כי פרעה הפליג מאד לעשות רעה מצד רוע בחירתו וזדון לבו אבל בעת נגעה בו יד ה' והפליא את מכותיו עד כי לא היה יכול שאתם והיה קשה עליו כח הסבל הגם כי אז עלה על רוחו לעזוב מרי רשעתו על ידי הכרחת היסורים ולחץ המכאובות לא רצה יתברך בהעולה על רוחו ולא קיבל נחומו, יען כי אין תשובתו מצד הערת רוחו ועצמיית בחירתו, רק זרה היא אצלו וכח אחר מעורב בו היינו המכות והמכאובות אשר חלה ה' בו אשר מסבתם היתה תשובתו הכרחיית אצלו, אי על זאת הוא יתברך הוסיף תת כחו לו לסבול מחלתו ויחזקהו במסמרות בל ימוט מרוע בחירתו, וינהגו בכבדות להעמידו על מצב רשעתו למען יפעלו בו מגפותיו שינחם ויתעצב על לבו לעזוב דרכו הרע (וזהו ויחזק את לבו רצה לומר שישאר על דרכי בחירתו).יריעות האהל

ועל דרך זה גם כן משפט הנהגתו יתברך עם חסידיו שכל מגמתם ובחירתם אך לטוב לפני האלהים, בלתי כי היצר הרע מבקש הדיחם להטותם מבחירתם ושרירות לבם הטוב, ויום יום יתגבר עצמו עליהם ביתר שאת ויתר עוז וילך הלוך וגדל, וכל עוד שיש בכח הצדיק לאזור חיל מול יצרו ודאי לא יעזרהו ה' כי הוא בכלל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אבל בראותו יתברך שכבר נלחם אתו כפי יכולתו ואין לאל ידו עוד יותר והיצר הרע מוטות כנפיו הרחיבו, הגביהו יתר מאד מה שאין בכח אנושי עוד לכבוש אותו ולהנצל מרשתו, או אז ישולח עזרו מקודש וימין ה' תתמך בו למען העמיד אותו על אומן בחירתו הטובה.

וזהו שאמרו ז"ל הבא ליטהר מסייעין אותו (יומא ל"ח, ב') וזהו שרצו ז"ל במאמר הנזכר לעיל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום כו' ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. רצה לומר אם הוא כבר בבחינה זו שאם לא יעזרהו ה' לא יוכל לו מעצמו כי לא נותר בו עוד כח ללחום עמו ולעמוד נגדו או אז ה' לא יעזבנו בידו.

ומעתה יתכן כי גם ר' שמעון בר נחמן עליו השלום שאמר כי יוסף לעשות צרכיו נכנס, הנה הוא גם הוא רצה להודיענו רוב צדקת יוסף עד היכן היה כובש את יצרו עד כי תם כחו, והעד - כי ה' עזרהו וכנזכר לעיל. וזהו דברי המדרש מי עשה כן מאל אביך ויעזרך, הרצון כי מזה יבחן טוב בחירת יוסף עליו השלום אך היצר הרע פרש עליו רשתו יותר מכפי כח וסבל האנושי כי על כן נושע בה'.

אך עתה מהצורך אלינו עוד לחקור מה זאת עשה אלהים יתברך בתתו כח להיצר לעשות חיל יותר מכדי יכולת סבל אנושי עד שיצטרך לעזר אלהי. נשוב בזה עם מה שנבאר תחילה מאמר פליאה בדברי רבותינו עליהם השלום והוא במדרש (פרשת תרומה) עלית למרום שבית שבי (תהילים ס"ח, י"ט) כל עלוייך לא היו אלא מן המרום (פרשה ל"ג, ב') (הוכרחו לזה על ידי אות למ"ד ממלת למרום הנקודה פת"ח שהוא משמש במקום ה"א הידועה וכאלו יאמר להמרום) והמאמר סתום וחתום אין חזיונו נפרץ. ונזכיר עוד מאמר הכתוב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה (דברים כ"ח, י"ג) אשר לכאורה מלת רק אין לה שחר, גם מה שכתוב ולא תהיה למטה נראה אך למותר כי ידענו ידיעת ההפכיים אחת היא.

אבל כל זה יותר לנו בשנחקור על מחצב האנושי וענין הרכבתו האמור בו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו (בראשית א', כ"ו) וברז"ל (ילקוט במקומו): אמר הקב"ה אם אני בורא אותו מן העליונים הוא חי ואינו מת, ואם אני בורא אותו מן התחתונים הוא מת ואינו חי, אלא הריני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים אם יחטא ימות ואם יזכה יחיה (רמז י"ד אות ק"ס). וכלל הענין בזה הוא כי מה שהתפאר יתברך בבריאת האדם בפני המלאכים הוא עבור היותו כלול מכחות שונות וטבעים שונים המתנגדים זה לזה. כי חומריותו ועפריותו הותך בו כח התאוה והחמדה לתענוגי בשר וכל עניני העולם הזה, ונפשו האצולה מן העליונים מתחת כסא כבודו יתברך כל מגמתה ותשוקתה למה שמפיק רצון אלהים, וכחות הגופיות והנפשיות שקולים הם על משקל אחד למען לא יהיה מוכרח לא' יותר מאל הב' ובזאת הוא חפשי בבחירתו להטות עצמו ולהכריע את שיבחר הוא.

וזהו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כלומר שיהיה אדמיותו ועפריותו מזוג עם צלם דמות העליונים (וכאשר ביאר הרב המורה ז"ל ענין זה באורך פרק א' מא'). ועל כן אחר כי כחות הגופניות והנפשיות הם ממש כבמאזנים על שיעור אחד ותלויים ליכרע כפי הכרעת בחירת האדם הנה מאז מה שיבחר האדם ויכריענו אם לצדק כח נפשו יעלה ויגבר בו, וכשיעור עלית הנפש כן תרד הכף השניה. רצוני כחות ותאות הגוף ירדו ויחלשו עד כי עם רוב התמדתו להגביר ולהעלות כח הנפש ולכבוש תאות הגוף יעלה ברום המעלות עד כי יהיה מבני העליה המופשטים ממחלצות הגשמיות וילבש מעטה אור בהיר מקרני הודו יתברך, ועל דרך הנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע (דניאל י"ב, ג'). וכחות הגוף וזוהמתו כן תרדנה ויתמעטו ילכו עד כי יחלפו כליל ועל דרך שאמר דוד המלך עליו השלום ולבי חלל בקרבי (תהלים ק"ט, כ"ב) וכנודע מרבים מן הנביאים הראשונים. ולהיפך בעניני העולם ותענוגות הגוף הוא מגביר עליו כח התאוני עד כי עם התמדתו בהם יהיה משולל אור וחיות הנפש. והוא שאמרו ז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות י"ח, ב') יען כי אי נפשם אתם כי חללו תפארתה ואינם בלתי גופים חומריים שעליהם המליץ המשורר עליו השלום נמשל כבהמות נדמו (תהלים מ"ט, כ"א).יריעות האהל

המורם מדברינו כי מחצב האדם והרכבתו הוא מב' סוגים הפכיים עליוניי ותחתוניי והמה שקולים בפלס משפט במאזנים ישאו יחד ועל האדם לבחור ולהכריע את שיחפוץ. ועל כן האדם השלם המגביר שכלו על יצרו עד כי ימעטו וישוחו ילדי חלק התחתוני הנה כפי רוב ירידתם והשפלתם כן יהיו כחות הנפש פורחות ועולות עד אשר אם כחות הנפשיות הרימו קרן למעלה ראש או אז איננו למטה כל מאומה רק למעלה, וזהו שאמר הכתוב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה (דברים כ"ח, י"ג) ועל דרך ליבי חלל בקרבי (תהילים קי"ט, כ"ב).יריעות האהל

והן על דרך זה היה ענין ובחינת משה רבינו ע"ה אשר ידעו ה' פנים אל פנים כי היה מורק ומטוהר מכל סיג החומריות ומופשט הגשמיות בהיר וזך כאראלי מרום, והיה רק למעלה, וגם בהיותו מוצב ארצה קרן כבודו היה במרומי שחקים, ועל כן בעלותו ההרה לא נתעלה יותר מכמו שהיה קודם.

וזהו שאמרו במדרש עלית למרום בניקוד פת"ח תחת הלמ"ד שהוא כמו להמרום, רצוני הידוע כלומר למקום שהיה עומד שם גם בהיותו למטה בארץ, וזה כל עלוייך לא היו אלא מן המרום, כלומר עליתו להר אלוקים היה גם כן מן המרום היינו מרום מדרגתו. וזהו שהביאו ז"ל לזה ומשה עלה אל האלוקים, ומשה נגש אל הערפל, כי לכאורה היה ראוי לומר ויעל משה וכו' ויגש וכו' אולם לדברינו יתכן כי עלית משה רבינו ע"ה אל האלוקים היה ממש על דרך אחד שיש לו ארמון גדול רום הקומה ובו תחתיים שניים ושלשיים, בשיעלה הבהע"ב אל חדר העליון איננה נחשבת לו לעליה, כי גם בעודו מטה עלייתו קרובה כי לו הבית והעליה, כן בזה משה האיש אשר גם בהיותו למטה בארץ היה עליון והוא בשמים, על כן לא יפול עליו מאמר ויעל משה שהיתם הוראתו על דרך סיפור ההפלגה וענין מחודש, אבל אמר ומשה עלה אל האלוקים כההולך לתומו עם המשכת הטבע בדרך ישר וסלול, יען כי עליתו היתה מן המרום וכאשר ביארנו.

והנה עתה נשוב לבאר את אשר הערנו מה ראה יתברך לתת כח ליצר הרע שיתגבר באדם יותר מכפי כח סבלו ויכלתו. אמנה על פי המונח הזה נקנה דעת כי זה היה מכוון לעיקר גדול ולהעלות נפשותינו ברום המעלות ולתת מהודו יתברך עליהם וכמו שנבאר.

והוא הנביא אומר בשם ה' אני ה' אלוקיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך (ישעיה מ"ח, י"ז) הראה לדעת כי משפט הנהגתו יתברך אתנו עם בני ישראל הוא ממש על דרך הרב עם תלמידו, אשר משפטו תמיד לתת לפניו איזה ענין מהמושכלות הכבד ממנו מה שלא יוכל להביננו מבלעדי עזרתו עמו, עד כי יחרוץ בבינתו (על ידי עזר הרב) להבין גם מאליו למודיות כאלו, אז יעלהו הרב לענינים היותר עמוקים ונשגבים. ולא יוכל גם להם, והרב יועילנו עוד ויסייע אותו להרגילנו גם במושכלות ההם, ומהם יעתיק אותו עוד להיותר חמורות, וכה משפטו כל הימים עד אשר לא יצטרך עוד לעזרת הרב ותועלתו. הוא הדבר והוא הענין בהנהגתו יתברך אתנו, אשר רבותינו ז"ל העידו הבא לטהר מסייעין אותו והוא כי בראותו יתברך את האדם בוחר בטוב לפניו ומואס ברע ומגביר שכלו על יצרו להיישיר דרכו כמו אז יסכסך יתברך עוד היצר הרע בתוספת העוז והאומץ. ובשגם אין בכח ויד האדם לעמוד בו ולהנצל ממנו הלא אלהים יענה את שלומיו (בשכבר תם כחו ממנו, וכאשר ביארנו למעלה) ועוז ימינו תעוז לו לסייענו לנצחו עד כי יעמוד בכח ההוא מאליו, אז יגביר יתברך כח יצרו עוד יותר למעלה מערכו ויהיה גם כן בעזרו עד כי יהיה הנצחון הזה קנין מוחלט בנפשו ובכח בחירתו, או אז יגדילנו עוד יותר.

וזהו הבא לטהר מסייעין אותו, כלומר הוא יתברך מזמין לפניו תגרת היצר עודף על כח סבלו ומסייע אותו, כי על ידי זה יתגברו כחותיו הנפשיות בכל פעם ויעלו מעלה מעלה, עד כי לא יצטרך לעזרה. וזהו אני ה' מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך כלומר מתחילה יועילנו וילמדנו עד כי יהיה בכחו ללכת מעצמו בדרך צדיקים.יריעות האהל וזהו יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום כו' וה' לא יעזבנו בידו, וכאשר ביארנו למעלה ותכלית הרצון הוא עבור להעלהו ממדרגה למדרגה היותר גבוהה.

ומעתה נתנה ראש לבוא אל ביאור המדרש נושא דרושנו ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה כו'. הוראת כ"ף הדמיון ממלת כדברה רומז כי יוסף עליו השלום נתפעל על ידי דבורה, עד שיום יום היה מגביר עצמו על יצרו בתוספת העוז והאומץ. וזהו ויהי כדברה כו' ולא שמע אליה, כלומר כל מה שהרבתה היא לדבר ולהגדיל יצרה ותאותה כן גם הוא הוסיף על ידי כן והעדיף כח ואומץ בהתגברותו עד שהוסיף להתרחק ממנה אפילו מלהיות אתה בבית, לא לבד לשכב אצלה, עד שאמרו במדרש שהיתה מסבבת עליו שעל כל הפחות יתן עינו עליה להביט בה ומאן גם בזה, ומזה יבחן כי יוסף עליו השלום היה הולך וכובש יצרו יום יום על אחת אפים.

וזהו דברי המדרש בנים של רחל נסן שוה כלומר נסיונן שוה, כי כמו שנאמר ביוסף עליו השלום ויהי כדברה אליו יום יום כן נאמר במרדכי ויהי כאמרם אליו יום ויום כו'. והרצון בו גם כן כל עוד שהרבו לדבר על לבו ולהסית אותו כן עוד יותר לא שמע אליהם, וכמבואר שם, בתחילה לא נאמר כי אם ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, ואחר כך נאמר ולא קם ולא זע, לכן גדולתן שוה כמו שהיו שוים בערך צדקתם ואמונתם.

ובקצרה נוכל לומר בטעם הדבר עם מה שאמרו רבותינו ז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו (סוכה נ"ב, א') והוא כי ענין התגברות היצר באדם יהיה כפי ערך מעלתו וגדולתו ויקרותו על יתר העם. כי יש אדם ישר שעמלו בחכמה ודעת וכשרון המעשה, אבל אך לעצמו ועל אחרים לא יתן עינו ולבו כלל להיישרים ולזכותם, ויש גדול ממנו המתואר צדיק יסוד עולם להיותו מזכה הרבים בזכותו כי יתן את רוחו עליהם ויהיה לעם מול האלהים להריק להם ברכה וטוב מאת ה' מן השמים. וההבדל ביניהם כי האחד עליו לא יתגבר היצר כל כך כ"א כפי ערכו ולא יותר, מה שאין כן הב' כי עליו צופה השטן ומבקש המיתו, ומתגבר עליו יותר מכפי כח סבלו עבור המון אנשים רבים הנלוים אליו והחיים בצלו, כי בשיהרס יסודתם יפול הבנין אחור. וזהו שאמר צופה רשע לצדיק כו' מלת צופה הוראתה כדברינו שהוא צופה ומביט ואורב מרחוק על צדיק יסוד עולם שעל ידו יפלו כל המסתעפים מכח גזעו היסודיי. אבל מי שהוא מסוג הזה המשפט לאלהים הוא להיות לו לעזרה בל ילכד ברשת היצר להיותו לוחם אתו מלחמת אחרים, אך בתנאי אם יתאמץ תחילה ללחום חלק מלחמתו בהיצר הרע ואז על ה' ישעו על מה שהוא נלחם בעבור אחרים, וכאשר ביארנו הענין באורך למעלה (וישלח) עיין שם.

וכמו כן יוסף עליו השלום הוא היה היסוד ואבן פנה למשען בית ישראל על דרך הכתוב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה (עובדיה א', י"ח) וכנודע, ועל ידו נשתלשלו כל טובות העולם וברכות יעקב ובניו כמאמר (ויגש) וכלכלתי אותך שם (מ"ה, י"א) והוא היה עקרן של שבטים כמאמר אלה תולדות יעקב יוסף (ל"ז, ב') ועל ידי זה נקראת רחל עקרת הבית שממנה נולד יוסף שהוא היסוד לבית ישראל, ולכן פרץ עליו היצר הרע יתר מאד למען הפיל כל הבנין. ועל כן אחר כי התגבר עצמו ללחום ביצרו כפי ערך חלקו היה המשפט כי על המותר יעזרהו ה', כי היא מלחמת אחרים.

וזהו מרומז בדברי הכתוב בן פורת יוסף כו' וימררוהו ורובו וישטמוהו כו' (בראשית מ"ט, כ"ב) רומז על הסתת היצר כמוזכר במדרש, ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו כלומר בכח ואומץ ידו נלחם ביצרו. מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל כלומר לאשר התגבר עליו היצר ללחום עוד מלחמות זולתיים עבור היותו אביר יעקב ואבן ישראל אי על זאת מאל אביך ויעזרך כלומר היה החיוב אליו שיהיה נושע בה' וישגבנו שם אלהי יעקב.

חלק יג

וירא שר האופים כי טוב פתר ויאמר אל יוסף אף אני בחלומי (מ', ט"ז).

ראוי להעיר על מלת בחלומי מדוע לא אמר גם אני חלמתי וכדומה מהלשונות, ואולי הרצון בזה על פי מה שאמרו ז"ל במדרש (פרשה פ"ח, ד') שכל אחד ראה חלומו ופתרון חבירו על כן כשמעו מה שפתר יוסף לשר המשקים ענה בו כי טוב פתר כי הוא ראה כן בחלומו, וזהו וירא שר האופים כי טוב פתר, והטעם ביאר במה שכתוב אף אני בחלומי כלומר כן ראיתי בחלומי.

עוד יתכן בזה כי השר האופים העלה על רוחו כי הב' חלומות שוים בפתרונם כמו שהם שוים וקרובים בסגנון המראה, זה ג' שריגים וזה ג' סלים. וכהוראת לשון הכתוב ויחלמו חלום שניהם איש חלומו בלילה אחד, לומר כי החלום אשר לשניהם הוא רק אחד, ולכן לא אמר ויחלמו שניהם חלומות (ואולי יהיה מוסב גם מלת אחד על מלת חלום כאלו אמר חלום אחד) וגם אחר כך בדברם אל יוסף אמרו כלשון הזה חלום חלמנו ופותר אין אותו. ולכן כראותו כי טוב פתר לשר המשקים דן את עצמו כי הוא גם הוא עומד על פתרון כזה, וכלל גם חלומו עם של חבירו ואמר אף אני בחלומי. אולם יוסף לא כן פתר וזהו ויען יוסף ויאמר זה פתרונו.

חלק יד

ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו (מ', כ"ג).

הנה מכבר העירו המפרשים עליהם השלום כפל הדברים ולא זכר כו' וישכחהו, הלא ידיעת ההפכיים אחת היא. עוד יותר יפלא איככה יגונה שר המשקים על שכחו את יוסף אחרי כי הוא אצל האדם כענין האונס הנעשה בלי דעת, ומה גם כי על יוסף בעצמו יקשה שאמר לו כי אם זכרתני כו' והזכרתני כו' הלא הזכירה איננה בבחירתו שיוכל להחליט עליו כי אם זכרתני, וזולת זה לא ידענו כפל המלות זכרתני והזכרתני כו'. ובגמרא: זכור את יום השבת לקדשו זוכרהו על היין (פסחים ק"ו) והנה לכאורה לא ידענו מאין הוציאו ז"ל דרוש זוכרהו על היין ממלת זכור, וגם על הפסוק עצמו יש להעיר מה שהזהיר האדם זכור כו' הלא הזכירה איננה בטוחה בבחירתו כנזכר לעיל.

אבל כל זה יתבאר בשנקדים מאמר רבותינו ז"ל (ילקוט קדושים): אמר הקב"ה לישראל הואיל ונתקדשתם לשמי עד שלא בראתי אתכם לפיכך היו קדושים כשם שאני קדוש (רמז תר"ד). ותכלית רצונם ז"ל בזה הוא כי הנה האדם להיותו מורכב מגוף ונפש הוא מקורב ומחובר אל העולם הזה מצד, ונבדל מצד, כמו הגוף חומר ומתאוה לטובות ותענוגי העולם הזה עד שכמעט אין דבר בעולם שלא יהיה לו קרוב ומכיר בגוף האדם וחושיו, אשר גם מעצמם הם מתעוררים אליהם בכל פעם מבלעדי מי שיזכירם ויעירם, כמו לאכול לרעבונו, לשתות לצמאו, וזולת מעניני הגוף, כי על כולם לא תעבור ההעלמה והשכחה לכסות עליהם, אבל כולם חקוקים בטבעו ובמזגי הרכבתו.

לא כן עניני הנפש והם התורה והמצוה אין שום מכיר וקרוב בגוף האדם שיתעורר להחזיק בהם לדרוש קרבתם ולבקש אהבתם. ועילת הדבר הוא כי הנה האיש היושב בעיר שנולד בה יהיו אהוביו ומכיריו רבים מצד אביו ואמו ובית אבי אביו וכמוהם מהקרובים, לא כן הנולד באיים רחוקים ושבתו יתן באחד המקומות הרחק מאד מעיר מולדתו, אין לו שום קרוב עמהם ויהיה ביניהם כגר בארץ נכריה, ואם יאמר לו אחד מהם שהוא קרובו ודאי לא יאמין לדבריו ולא יקבל ממנו. כן הדבר בגוף האדם להיות גזעו ושורש מחצבו מחבור העולם נתח מנתחיו הוא קרוב אל העולם והעולם לו והיו לאחדים. לא כן הנפש האצולה ממרומים ונחצבה מן העליונים והיא בעולם כגר בארץ לא לו על כן היא מתנכרת להם ואין לה דבר עם חפצי העולם מאומה כי כולם זרים אצלה, ואין התחברותה וחפצה בלתי בתורת אלהים ומצותיו, כי היא גם היא קדומה לעולם אלפים שנה ומעונתה בשמי מרומים ונקבע דירתה בארץ על כן גם היא אין לה קירוב עמהם. ולכן גם אם יראה אדם כי דבר מעניני וחפצי העולם יתקרב אל נפשו לאמר גואל אנכי וטובה אני לך בל יאמין לו ויהי זורה אותה הלאה. וכמו שאמר החכם אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא (משלי ז', ד') כלומר אך המה הקרובים אל נפש האדם ולא זולתם כי יבואו לפניו חנפים ללכוד אותו במוקשם.

וזהו צחות לשונם ז"ל קדושים תהיו כו' והוא כמדבר אל נפש הישראלי שלא תחל לזנות אחר תענוגי וקניני העולם ושלא תתקרב אליהם, ובא מדרשם הואיל ונתקדשתם לשמי עד שלא בראתי אתכם היו קדושים כשם שאני קדוש. כלומר אחרי כי ראשית מחצבך הקודש היה טרם בריאת העולם, עליך לדעת שאין לך בו שום קרוב או גואל, ועל כן הפרד נא מהם, וזהו קדושים תהיו כלומר בדלים ופרושים.

המורם מדברינו כי עניני וחפצי הגוף הטבעו בו כחות המתאוים והמעוררים אותו אליהם עד שאין מהצורך אליו הערת אחרים כל מאומה כי הוא תובע חלקו מעצמו ובחוק טבעו, לא כן עניני הנפש אין שוקד עליהם להעיר את האדם לתבוע צרכה כי דורש אין להם במזגי ויסודי גופו להיות נמשך אליהם בטבעו.

על כן הוא יתברך בצוותו אותנו על זכירת יום השבת ושמירת קדושתו מה שאיננו מוחש ומורגש בלתי אל הנפש ובקל היא עלולה להשתכח אמר זכור את יום השבת לקדשו, והוראת מלת זכור איננה על דרך הצווי (בשכבר אמרנו כי לא יאות לצוות על הזכירה) אבל הוא מקור בקמ"ץ והכתוב הורה לנו כי מהצורך אלינו לחפש עילות ולעשות תחבולות מה שיביאו לזכרון קדושתה. וזהו שדרשו זוכרהו מאחר שבא להשכיחו, ממש כמשפט בני אדם אם יהיה להם דבר מה לחוק אותו על זכרונם ומדאגה פן ישכחוהו יעשו להם אותות במה שעומד ומתמיד נגד פניהם, אם ברשימה בחרט או כדומה מהאותות והסימנים המסכים זכירת הדבר, עם הבטתם עליהם. כן מצות שבת רבת החשיבות שעליהם הפליגו ז"ל שקולה היא נגד כל המצות, ולבל תעבור עליה השכחה חס ושלום להיותה בלתי מוחשת ומורגשת אל גוף האדם היתה עצתו יתברך לתת אליה אות ומופת מה שיביא את האדם לזכירתה. וזהו זכור כו' וכנזכר לעיל, וביארו ז"ל מה תהיה העילה המסבבת זכירתה זוכרהו על היין כי היין להיותו ענין האהוב ונחמד לגוף האדם על כן בהשתתף הוא אל קידוש היום הנה מאז יהיה זכרונו חקוק וחרות בלב כל איש כי הגוף יגוש אותו על חלקו ויקרא לשבת עונג והוא העילה להתענג גם על ה'.

ומעתה נבוא לבאר הכתובים שלפנינו כי אם זכרתני אתך כו' והוא כי יוסף עליו השלום רצה בשר המשקים שיזכיר אותו לפני פרעה, וזכירה כזו לפני מלך לאו בכל יומא זמנה אף לא בכל שעה, כי אם לעתים פרטיים כשיהיה עסוק בענין הראוי להזכירו כזאת. על כן היה ירא על נפשו פן יארכו לו הימים ובתוך כך ישכח אותו ויסירו מלבו, ומאז גם בשיזדמן עת הראוי להזכיר אותו אל פרעה ידום ויחריש בהיותו כבר נשכח מלבו. לזאת היתה עצתו אליו לאמר הלא מהחיוב עליך לזכרני על כל טובה פרטיית שייטיב המלך אתך וייטב לבך עליך לומר הלא זה בא לי אך מסבת חסדי יוסף אשר פתר חלומי לטוב ולולא הוא כבר הייתי נעדר התענוגים האלה, ועל ידי שיזכרהו תמיד ממילא יתגלגל הדבר שיזכיר אותו לפני פרעה בעת הראוי והנכון. וזהו כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך, כלומר בתדירי ועל ידי כן יסובב והזכרתנו אל פרעה. וזהו שחייב הכתוב את שר המשקים וסיפר בגנותו ולא זכר שר המשקים את יוסף כלומר בטוב לו, ועל ידי כן וישכחהו לעת הצורך, ולא חייבו על השכחה בלתי על מה שלא שמע לעצתו.

תוכן העניינים

אהל יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה