אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
וירא
חלק א
וירא אליו ה' כו' (י"ח, א') מדרש: כתיב ותתן לי מגן ישעך וימנך תסעדני וענותך תרביני (תהילים י"ח, ל"ו) ותתן לי מגן ישעך זה אברהם, וימינך תסעדני בכבשן האש, ברעבון, במלכים, וענותך תרבני מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם שהיה יושב והשכינה עומדת.(פרשה מ"ח, א').
הנראה בזה כי דבריהם ז"ל נמשכים למה שאמרו (במדרש לך) אל תירא אברם אנכי מגן לך כל מה שעשיתי עמך חנם עשיתי עמך, וכבר ביארנוהו על שני פנים (בפרשה הקדומה).
ועוד לאלוה מלין בעזרת ה'. והוא בהזכרת מדרשם ז"ל (ריש פרשת ראה): ראה אנכי נותן לפניכם היום (דברים י"א, כ"ו) אמר ר' אלעזר משאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני באותה שעה מפי עליון לא תצא הרעות והטוב (איכה ג', ל"ח) אלא מאליה הרעה באה על עושי הרעה והטובה באה על עושי הטובה (פרשה ד', ג'). והענין הוא כי ההבדל בין קודם מתן תורה לאחר מתן תורה הוא על דרך בן הסמוך על שלחן אביו ומספיק לו כל צרכיו בעודנו נער, אבל בעמדו על דעתו לדעת עניני משא ומתן אזי ממשפט האב לתת לו איזה סך שישא ויתן בו ויתפרנס ממעשי ידיו. כן עלינו עם בני ישראל נאמר כי נער ישראל ואוהבהו, וממצרים קראתי לבני (הושע י"א, א') והרצון כי טרם יצאנו ממצרים היינו בבחינת הנער ורך בשנים חסרי התבונה לא ידענו מה נעבוד ה', ואז נהג יתברך אותנו אך במדת החסד והרחמים ולא על פי מעשינו הדלים והרעים. אבל מאז יצאנו ממצרים ונתן לנו יתברך לב לדעת אלהותו ויראתו בהראותו אותנו האותות והמופתים הגדולים והנוראים וכמאמר וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את ה' ויאמינו כו' (שמות י"ד, ל"א) אז קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו תורה ומצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ממש כהמתפרנס ממעשי ידיו.
וזהו כי נער ישראל ואוהבהו, כלומר קדם ומאז היו אצלי בבחינת נער ורך אשר פרטי מחסוריו מעומסים על אביו יסבלם מצד אהבתו וחמלתו. וממצרים קראתי לבני כלומר מאז באו לידי הבחנה והשכילו דעת אלהים מנעתי מהם החסד והנדבה כי מאז יחיו מעמל נפשם בתורה ומצות.
וזהו ראה אנכי נותן לפניכם היום כו' בא מדרשם משאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני מפי עליון לא תצא הרעות והטוב אלא מאליה הרעה באה על עושה הרעה והטובה על עושה הטוב, כלומר העושה באשר הוא עמל ימצא טוב שפעתו לא ברחמים וחסד חנם.יריעות האהל אמנם עם כל זאת מצאנו ראינו אשר לפרקים וזמנים מיוחדים הוא יתברך עושה עמנו נסים נוראים ורמים ורק מפאת נדבת ידו וטוב חסדו. ממש כמשפט האב עם בנו, הגם שחלק לו חלקו ונתן לו סך מסויים מה שיתפרנס בו על ידי עסק משא ומתן, עם כל זה לעת צרכו לדבר גדול כמו לנדן בנו או בתו, או לבנות בית או מקרה חולי בר מינן, אזי אביו יתחסד עמו ויתמכהו ברצי כסף כי בשיקפוץ ידו ממנו מלעזור לו יתרושש ולא ישאר כל מאומה בידו לפרנס את עצמו וילידי ביתו.
כן ממש הגם כי מאז קבלנו התורה הקדושה נחפש כל צרכנו אך מעמל נפשנו בתורה ובמצות, עם כל זה לעת הצורך לנו לפלאי ה' ונסיו אזי ברוב חמלתו יתברך כביכול הוא מוותר מאוצר מתנת חנם ונותן משלו, ואיננו מנכה מפרי מעשינו ומזכיותינו, כי לא ישאר לפני אדוננו בלתי אם גויתנו, ובמה נחיה ונפרנס אותנו וזולתנו, היינו כל הבעלי חיים. והוא הענין גם כן באברהם עליו השלום שהיה עליו כמה מאורעות כבשן האש, רעבון, ומלכים והיה צריך להצלה נסיית לכן היה מתפחד ואומר שמא קבלתי כל שכרי בעולם הזה, השיבו יתברך אל תירא אנכי מגן לך, ומלת מגן ביאורה כפשוטה על דרך ואתה ה' מגן בעדי (תהילים ג', ד') והם ז"ל ביארו ואמרו כל מה שעשיתי עמך חנם עשיתי עמך כלומר להיות לך לעזר ולמגן על דרך החסד והנדבה.
וזהו דברי המדרש שלפנינו וירא אליו ה' כתיב ותתן לי מגן ישעך, כלומר אחר שזכה אברהם לחזות בנועם אור פניו יתברך אז הרחיב פיו בקול תודה לספר חסדי ה' עמו כי גדלו, והוא ותתן לי מגן ישעך כלומר בחנם, וכדברי המדרש הנזכר לעיל, וימינך תסעדני בכבשן האש, ברעבון, במלכים, כלומר אף אתה בימין חסדך הושעתני ולא בנכיון זכיותי, והמופת - וענותך תרבני מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם שהוא יושב והשכינה עומדת. כלומר אחרי כי זכה לכל זאת הבין כי כל הנסים שהשיג מכבר אלהים חשבם לצדקה וחסד לאברהם ועדן שכרו אתו בשלמותו להיות עיניו רואות ה' יתברך נצב עליו, וזהו שסיימו ז"ל הדא הוא דכתיב וירא אליו ה', עיין שם.
חלק ב
והוא יושב פתח האהל כו' מדרש: פתח טוב פתחת לעוברים ושבים, פתח טוב פתחת לגרים,שפת היריעה שאילולי את לא בראתי שמים וארץ, שנאמר וימתחם כאהל לשבת (ישעיה מ', כ"ב) (פרשה מ"ח, ח').
הנה הוראת דבריהם הוא שרצונם בביאור פתח האוהל, שהוא תואר על שמים וארץ המגודרים במאמר הנביא וימתחם כאהל לשבת (ואמרו שאלמלא את לא בראתי שמים וארץ, והוא נמשך למה שאמרו (נדרים ל"ב) גדולה מילה שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ) אבל מהנכון לדעת ענין הפתח מהו שאמרו על אברהם פתח טוב פתחת כו'.
ואחשוב בזה כי הוא יתכוון להיות מצות מילה גדולה ויקרה אצלו כל כך עד שעליה מתקיימים שמים וארץ, כי היא עיקר ויסוד לקיום התורה והמצוה כנודע, מצא את לבבו להקל על האדם ענינה ואופני קיומה למען לא יבעטו בה ולא תהיה רפויה בידם חס ושלום. והוא כי צוה על הבן הילוד לח' ימים ימולו אותו, ואם כי יתחמץ לבב אביו מרוב חמלתו עליו עם כל זה אין עליו כי אם לכבוש רחמיו לעשות רצון יוצרו, והילד עם שהוא המקבל המכאוב אין בידו למחות ולמאן בדבר, ובזאת על נקלה יהיה כל אדם חתום באות ברית קודש, לא כן אם היה זמן מצותה בשיגדל ויהיה לאיש. אבל מכבר אמרו רז"ל המול ימול מכאן למוהל שיהיה מהול (מנחות מ"ב, א') ואם כן איה איפה יהיה נימול הילד אם לא על ידי אביו (או אחר) הנימול, וההכרח כי הראשון יהיה נמול בגדלותו כי ע"י אביו הערל לא היה נימול בילדותו ואם כן מי זה היה בא ראשון למול עצמו בגדלותו. והנה אברהם עליו השלום בהמולו בשר ערלתו הוא אשר פתח פתח ומבוא לקיים מצוה זו במה שהיה הוא הראשון להמול בגדלותו ומן הוא והלאה כל אחד נימול לשמונה ימים על ידי אביו הנימול.
והוא בדוגמא בית מלא כל טוב חתום ונעול שאין מקום להשיג דבר מתוכו, ובא איש מהיר ומבין ועשה פתח ומבוא להבית, הלא המשפט על כל הבא אל הבית להחזיק לו טובה, כן אברהם עליו השלום הוא היה הפותח שער ומבוא למצות מילה כנזכר לעיל. וזהו פתח טוב פתחת לעוברים ושבים אולי הוא תואר על דורות עולם שהמליץ עליהם החכם דור הולך ודור בא (קהלת א', ד') וזה גם כן פתח טוב פתחת לגרים כלומר לכל הבאים בברית ה'.
חלק ג
ויאמר ה' אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך (י"ח, ג').
הנה בההשקפה הראשונה יפלא מאד על אברהם עליו השלום (האמנם הוא יתברך מרוב ענותנותו ממציא עצמו לכל קוראיו אבל) איך ערב אל לבו לבקש גדולות כאלה לומר אל נא תעבור כו', ומה גם כי שאלתו הוא ענין מתנגד אל המאומת כי מלא כבוד ה' כל הארץ. ובגמרא: אמר ר' אלעזר מדת בשר ודם אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבוא אצלך, ואלו בהקב"ה כתיב ויאמר אל נא תעבור מעל עבדך (שבת קכ"ז, א'). הנה ההוראה מדבריהם הוא שהם ז"ל רצו למצוא מרפא לשבר קושיתנו, לומר כי בו יתברך יתכן שיבקש אדם ממנו אל נא תעבור, אבל עדנה לא נחה שקטה דעתנו עד כי נבקר על עילת הדבר מה היא מדוע במדת בשר ודם אין קטן יכול לומר לגדול המתן מה שאין כן בו יתברך, הלא דבר הוא.
אבל הבנת הענין הוא עם המקובל והמאומת אצלנו מפי קדמונינו עליהם השלום, ובראשם הרב המורה ז"ל כי הקב"ה נעלה ומרומם מכל השינויים והתנועות והעתק מקום, ובשגם מצינו בסיפורי הכתובים וירא אליו ה', ויבוא ה' כו', אין הרצון בו חלילה שהקב"ה נעתק וסר ממקומו ובא להתראות אל מקום ומצב מי שנראה אליו, אבל כל התקרבותו יתברך והתגלותו אל האדם תלוי אך בהתקרבות האדם אליו כמאמר אני לדודי ודודי לי (שיר השירים ו', ג'). וזהו שאמר אני לדודי ועלי תשוקתו (שם ז', א') כלומר תשוקתו יתברך אלינו הוא דבר התלוי בידינו כי לפי רוב ההכנה שיכין האדם את עצמו להפרד מעניני העולם ולהפשיט מעיל החומריות, ויקבוץ כל מדעו ותבונתו לחזק יראתו ולאמץ אהבתו ויכסוף אליו יתברך, עם עוצם התשוקה ובחמדה נמרצה להדבק בו יתברך, יערה עליו רוח ממרום ויהיו עיניו פקוחות לחזות בנועם אור כבודו יתברך כענין מה שכתוב אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאונני (משלי ח', י"ז).
אמנם הנה מכבר זכרנו למעלה (פרשת נח) כי כל עבודתנו את ה' אין אתנו בהם זולת הבחירה וההסכמה הטובה למה שחפץ ה' יתברך ממנו, ועל אלהי ישענו להביא רצון לבבנו הטהור אל הפועל כמאמר רבותינו ז"ל הבא לטהר מסייעין אותו (יומא ל"ח). ומה גם בענין נורא ונשגב כזה כי תקצר נפש איש חומריי להגיע אליה, אבל הרואה ללבב במבטו כי האדם הלז צמאה נפשו לאלהים ולבו נכון עמו אזי הוא יתברך עוז ימינו תעוז לו לקרבו אליו.יריעות האהל ולגלות עיניו לראות עוזו וכבודו. ולכוונה זו אמר הכתוב וירא אליו ה' יען כי הוא אך מצד עזרתו יתברך שהמציא האדם לזה ועל זה תרגם ואתגליה ליה יקרא דה', רצה לומר הקב"ה גלה עיניו והסיר העורון ממנו לראות ביקרא דה'.
ובזה נבוא לביאור המאמר הנזכר לעיל כי אברהם עליו השלום עם עוצם דבקותו בו יתברך אתגליה ליה יקריה עם עזר אלהים (כמו שהנחנו) ובתוך כך נזדמנו לו האורחים וצידד להכניסם אל ביתו, וטבוח טבח והכן מה שיאכלו אתו האנשים, והיה ירא על נפשו שלא יפול ממדרגה זו וינתק מאושר דבקותו בו יתברך. על זה בא בשאלה לפניו יתברך ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא כו' כוון בזה (גם כי אחז בלשונו אל נא תעבור הוא על דרך שזכרנו בביאור וירא אליו ה' שהוא מדבר על ההארה הבאה מאתו יתברך אל עיני האדם ומושיעו שיוכל לראות בכבודו יתברך, כן מה שאמר אברהם אל נא תעבור הוא) לבל יסיר עזרתו מאתו ולא ינתק מדבקותו בהיותו מוטרד בהכנסת האורחים.
ומעתה מה נמרצו דבריהם ז"ל שאמרו מדת בשר ודם אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבוא אצלך, מטעם כי בשר ודם תסוב שאלתו על פעולת זולתו, היינו כי האיש הנוכחי יעמוד על עמדו ולא יסור עד בואו אצלו ולכן אין ביד הקטן לומר לגדול המתן כי יהיה פוגע בכבודו. ואלו בהקב"ה כתיב אל נא תעבור מעל עבדך יען כי עצמיית הענין המבוקש מוסב על השואל והמבקש לומר שיהיה הוא יתברך בעזרו לבל יעבור הוא ולא יהיה נפרד מדבקותו בו יתברך. וזהו שהעיד הכתוב בסוף הענין על הפלגת דבקותו בה' ואמר ואברהם עודנו עומד לפני ה', כלומר עסקיו הרבים עם האורחים לא הטרידוהו דבר והיתה נפשו קשורה באלהיו.
ולדברינו יתכן מה שאמרו ז"ל (מדרש במקומו): ואברהם עודנו עומד לפני ה' תיקון סופרים יש כאן אשר לכאורה יפלא להפך ולכתוב דבר מה שהוא היפך האמת. אבל לפי האמור יצדק מאד, והוא כי האמנה מהראוי היה לכנות העמידה אליו יתברך כענין שנאמר וירא אליו ה', ומה גם כפי דברי אברהם שאמר אל נא תעבור, אבל אחרי כי הדברים מוסבים והולכים על האדם המשיג כמו שביארנו, הנה פה יאות יותר להניח הדבר על האמת לבל יהיה נגד כבודו יתברך. והבן.
חלק ד
יקח נא מעט מים כו'. מדרש: ר"א בשם ר' סימאי אמר הקב"ה לאברהם אתה אמרת יקח נא מעט מים חייך שאני פורע לבניך במדבר, ובישוב, ולעתיד לבא, הדא הוא דכתיב כו' אתה אמרת ורחצו רגליכם חייך שאני פורע לבניך כו' אתה אמרת והשענו תחת העץ חייך שאני פורע לבניך כו' (פרשה מ"ח, י').
עיין בפנים כי הוא מונה והולך כל דבר פרטי שעשה אברהם עם המלאכים ועל כולם אמר חייך שאני פורע לבניך. והנה מהראוי לשום לב מה ראו ז"ל לחלק המצוה הזאת לנתחים ולמעשים פרטיים הלא בכללה אחת היא, וזה אשר יקראו לה הכנסת אורחים, והם ז"ל בקשו חשבונות רבים, ובעקידת יצחק ז"ל עשו גם כן כמשפט הזה והוא (במדרש פרשתנו): ויחבוש את חמורו תבוא חבשה של אברהם ותעמוד נגד חבשה של בלעם כו', ויבקע עצי עולה בשכר ב' בקיעות שבקע אברהם עצי עולה זכה להבקע הים לפני בני ישראל. ובילקוט (במקומו): ויקח את המאכלת באותה שעה התקין הקב"ה שני כבשים אחד בבוקר ואחד בין הערבים. אשר גם פה נפלאים מעשיהם כי נתחו מצות העקידה לנתחים וחלקוה לחלקים, הלא עיקרה הוא ענין אחד, ומה לנו לחשוב דברים הפרטיים ההיו נכללים בה מה שאינם בלתי הכנות ואמצעיים אשר על ידם היה נשלם מעשה העקידה כמו לחבוש החמור ולבקע עצים ולקוח המאכלת, אתמהה!
ונעיר עוד הלא הסכימו ז"ל קיים אברהם כל התורה כולה כו' ומדוע לא מצינו בשום מצוה שעשה שיהיה מתן שכרה מיועד לבניו אחריו בלתי בב' מצות הנזכרים. ונקדים לזה מאמרם ז"ל גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם דאלו באברהם כתיב עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ובאיוב כתיב איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע (בבא בתרא ט"ו, א'). והדברים נפלאים כי מי לנו גדול מאברהם עליו השלום, לכן לבי אומר לי שהם ז"ל לא כוונו בזה שיהיה מדרגת איוב יותר גבוה ממדרגת אברהם עליו השלום, כי לולא כן היה מהצודק שיאמרו גדול היה איוב יותר מאברהם, ומה זאת להם שאמרו גדול הנאמר באיוב כו', ומזה יבחנו דבריהם כי להם כוונה אחרת בזה וכאשר נבאר בעזרת ה'.
דע כי כל הדברים ותשמישים הנעשים בעולם חפצים מלבושים וכלים המה על ב' סוגים מהם הנעשים רק מגולם אחד ונקובים בשמותם הנאותים לפעולתם איש איש על שמו, ומהם דברים מורכבים מחלקים רבים כמו בית מלבוש וכאלה, ולהם ב' סוגי שמות אחד שם הכולל כמו בית, בגד פלוני, כלי פלוני, והשם הלז כולל כל פרטי החלקים כולם, והב' שמות הפרטיים כי כל חלק וחלק נקוב בשם לבד כמו כותל חלון גג דלת וכאלה רבים. אבל ב' סוגי השמות האלו להם עתות מוגבלות אשר בזמן שישמש הא' לא ישמש הב', והוא כי הדבר אשר בנינו הוא על דרך ההרכבה מחלקים פרטיים ועדיין לא בא לכלל שלמותו ולא נגמר מעשהו כמו אז רבים השמות אשר לו. רצוני הוא נקרא על שמות חלקי הרכבתו כמו איש כי יבנה בית וישאלהו אחד על אודות מעשהו ישיב אמריו לו הנה יריתי אבן למוסדות הבנין ומדת כותליו נסמן, נטיתי עליהם קו, ואחרי כי יכיל מעשה הכותלים והחלונות יפרט עוד יותר ויאמר כבר בניתי גם כותלי הבנין וקבעתי לו חלוניו, ועד כי יעמוד על גמר מעשהו כמשפט שלימותו לא ישמש כי אם בשמות החלקים הפרטיים הכלולים בהרכבתו כפי יתרון העושה באשר הוא עמל כן ירבו השמות, אבל אחר כלותו מעשהו מכל וכל אזי שמות הפרטיים יחליפם ויחלופו כי יהיו כל חלקי הפרטיים כלולים בשם הכולל הכל ויהיו נשואים בתואר בית.
ומעתה נחזה אם המוחלט הוא כי הדבר הקרוא והנקוב בשמות רבים הוא מחוסר השלמות בהחלט אף אנו נאמר כי מה שהכתוב מונה באיוב כמה תארים מעולים תם, וישר, ירא אלוקים כו' הוא לעד כי עדן לא בא לכלל השלמות שהיה לאברהם עליו השלום. והוא כי הנה האיש אשר נדבה רוחו אותו לבחור בטוב לפני האלהים לא קל מהרה ידאה כנשר ויגביה עוף לעלות במעלות הצדיקים השלמים, אבל יעלה ויבוא בהדרגה לאט לאט, ועל כן בהחילו לדבק במדות טובות עדן לא יקרא צדיק ושלם אבל יתארוהו על פי פרטי המדות אשר בו, וכל עוד שירבה בהם כן ירבו תאריו וכן יתוספו עד כי יבוא למדרגת הצדיק השלם או אז תאריו הרבים כליל יעבורו ויהיה מתואר על שם הכולל צדיק או ירא אלהים. והוא הדבר באיוב כי אצלו רבו התארים וההלולים, ועל כן המליצו ז"ל גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם דאלו באברהם כתיב עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה שהוא תואר הכללי אל כל שלימות הצדיק, ובאיוב כתיב איש תם, וישר, ירא אלהים, וסר מרע ומזה יבחן שלא הגיע עדיין אל שלימותו (ועיין מה שכתבתי בזה בפרשת וארא על מאמר לכן אמור לבני ישראל כו').יריעות האהל
ואחרי המונח הזה נבוא אל ביאור המאמרים שלפנינו כי הנה מכבר אמרו ז"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ועל כן כל המצות שעשה אברהם עליו השלום אשר כולם נעשו ונגמרו בשלימותם הנה כל מצוה ומצוה נקראת על שמה הכללי הנאות אליה, כמו מילה, ציצית, תפלין, שבת וזולתם ועל כן שכרם צפון וגנוז לעולם הבא כאמרם היום לעשותם ולמחר לעולם הבא לקבל שכרם, לא כאלה ב' מצות הנזכרים עקידת יצחק והכנסת האורחים (רצוני מלאכי האלהים), אשר בדבר העקידה לא רצה יתברך מאת אברהם רק בחירתו והסכמתו הטובה למה שצוהו, ועל כן בהביטו יתברך על אמון לבו וטהרת מחשבתו ועוצם זריזותו כי נכון הדבר מאתו וממהר לעשותו, אמר לו יתברך רב לך אל תשלח ידך אל הנער כי עתה ידעתי כו'. ובזאת עצמיית המצוה לא נגמרה ולא באתה אל הפועל בלתי טהרת לבו ורצונו הטוב על כן לא תכונה זולת על שמות פרטי מעשים וחלקים, כמו וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש, ויבקע עצי עולה, ויקח את המאכלת, וזולתם, ורבו בה התארים יען כי לא באה לכלל קיום במעשה, וכמו כן הזדמנות האורחים לתוך ביתו לא היה אך למען הרגיע לב אברהם כמבואר במדרש, והמלאכים אינם רעבים גם לא צמאים ועל כן מצוה זו גם היא היתה נעדרה המעשה ולכן אין לה תואר הכללי הכנסת אורחים רק תארי פרטי חלקים מה שהיה הוא עליו השלום חרד עליה לקיימה ולעשותה למענו יתברך והם: יקח נא מעט מים, ורחצו, והשענו, ואל הבקר רץ.
והן זאת היתה העילה לב' מצות אלו לתתם גם אלינו ולחלק משכרתם לנו ולבנינו מה שנאכל מטובם פה בעולם הזה, ממש כהאופה גלוסקאות למכור בשוק משפטו שלא לתת מן היפות לבניו הקטנים להיותם ראויים ועומדים למכור להרויח בהם, זולת בשיזדמן בהם אחת שאיננה ראויה למכרה מסיבת איזה קלקול שנפל בה, אותה ידבנו לבו לוותר לבניו לתת לכל אחד חלק ממנה. כן כל המצות שעשה אברהם עליו השלום ונגמרו בתכלית השלימות מכונים כל אחד בשמם ושכרם צפון וגנוז רק לעולם הבא ולנו אין לנו עתה ליהנות מהם בעולם הזה. אבל לא כאלה חלק ב' מצות הנזכרים כי המה נעדרים המעשה ופעולה העיקריית על כן היתה עצתו יתברך לחלקם ביעקב למען נשבע מטובם גם בעולם הנוכחי. אבל בל יעלה על דעת אדם חס ושלום לומר שהזמין יתברך לאברהם מצוה הפועלת רק בעולם הזה כי באמת הוא עליו השלום מצד בחירתו והסכמתו הטובה להפיק רצונו יתברך לא נעדר ממנו מהחל הדבר בפועל, גם בעקידת יצחק גם בהאורחים שהכניס כי על דעתו היה כי בני אדם המה להם לכן שכרו אתו בשלמותו לעולם הבא כמאמר רז"ל חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה (קידושין מ', א'). זולת על ידי מה שעל פי האמת היה עסקיו על חנם כי לא באו אל הפועל בשלמות המעשה כנזכר לעיל, הנה מנטיעתו של אבינו נחיה זרע גם אנו לחיותנו כהיום הזה. לא כמוהם מצות זולתיים כי לא היה נגרע מהם דבר שנוכל ליהנות מהם פה בעולם הזה והנם שמורים אתו יתברך עד עת מועד במהרה, לעולם שכולו טוב.
חלק ה
וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה ויאמר ה' אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך (ט"ו, ב').
הנה לא על חנם הודיע הכתוב אותנו מרוצת אברהם לקראת האורחים והפצרתו אותם אם לא להביננו גדרי מצות הכנסת האורחים ואופני השלמתה שעליה הפליגו ז"ל ואמרו גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה (שבת קכ"ז, א'), והוא בהזכרת מאמרם ז"ל ואמר רב נתן בר אבא אמר רב כל המצפה על שלחן אחרים עולם חשך בעדו (ביצה ל"ב, ב') אשר לכאורה לא ידענו איככה החליטו ז"ל על האוכל על שלחן אחרים כי העולם חשך בעדו הלא לפעמים יהיה עוד מכובד ומתנשא בעיני בני אדם על ידי זה בשיזמינו איזה נכבד קצין עם, וכענין שמצאנו בגמרא ר' זירא כי הוו מזמנים לי' אזיל אמר אתייקורי הוא דמתייקרי בי (חולין מ"ד, ב').
אבל דע לך כי אכילת האדם על שלחן אחרים הוא נושא אחד מב' סוגים כבוד או בזיון, והוא כי בשיקדים הבעל הבית פני האורח לאמר עשה נא שאלתי וכבדני נא לאכול אתי על שלחני אזי ישיג האורח כבוד גדול, ויהיה יושב אצל בעל הבית בפנים מאירות וייטיב גהה, אבל אם הבעל הבית יעלים עינו מן האורח עד כי יצטרך האורח בעצמו לבוא לבקש מאתו, אז גם אם יזמינו על שלחנו יהיה יושב נכאה לבב וישבע בחרפה ויחשכו עיניו. וזהו צחות לשונם ז"ל המצפה על שלחן אחרים, כלומר כשיהיו עיני האורח נשואות וצופות שיזמינו אחד על שלחנו אז עולם חשך בעדו, ועל זאת בא הכתוב להורנו דעת למען נלך בדרך טובים ובעקבי הנהגת אבינו אברהם עליו השלום לחזר אחר האורח ולבקש מאתו שיהיה נדמה כאלו האורח עושה עמו טובה, וכענין מה שאמרו (מדרש רות) יותר ממה שהבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית (ועיין קהלות יעקב רות על מאמר אל תלכי ללקוט בשדה אחר).
חלק ו
ואקחה פת לחם כו'
גם בזאת התורה הקדושה העירה לבותינו על איכות עשיית המצוה והשתדלות האדם בה. כי הנה ממשפט בני אדם כשיתארח אל אחד איש הגון ונכבד לאמר הן היום הקרה ה' לפני אורח יקר כזה אלך ואצוה לאשר על ביתי לעשות לו מטעמים ויאכל למעדנות, אבל לו חכמו ישכילו זאת יבינו כי העולה על רוחם איננו מצד הערת היצר הטוב כי אם ההיפך, והיתה כוונתו בזה כי כשירבה לפזר בהכנסת האורח הנכבד הזה יהיה סוגר הדלת אחריו בלי לאסוף עוד איש הביתה. וזהו שזכר הכתוב מאמר אברהם עליו השלום ואקחה פת לחם כו' ובזאת לא ימצא היצר הרע מקום להטריד אותו ממצות ה' יתברך בשום פעם.
חלק ז
וסעדו לבכם אחר תעבורו כו'.
הנה לכאורה מהראוי היה שיאמר אחר כן תעבורו. ואולי הרצון בזה כי הנה מדרך בני אדם שלא לאכול זולת לעת האוכל היינו כאשר ירעבו, גם לא יאכלו כי אם את אשר תאוה נפשם. ואם כן יש לשאול על אברהם עליו השלום שאמר ואקחה פת לחם. א'. אולי אינם רעבים. ב'. הלא לא יבצר ממנו מהעלות על דעתו אולי לא יחפצו בפת בגו זולת בשר הבריאה. אמנם הוא עליו השלום בדעת שפתו התיר הב' שאלות האלו, והוא כי ידענו שלפעמים יאכל אדם גם טרם ירעב, וגם מן הבא בידו ומה שיזדמן, והוא ממשפט הולכי ארחות בידעם הדרך שאין אכסנאות מצויות בו ימצא אוכל למו, אזי במקום שימצאו מה לאכול יאכלו גם כי איננו עת האכילה, וגם יאכלו כל מה שיתנו לפניהם כפי ההזדמנות, יען כי אחר שיפנו וילכו משם לא ימצאו מאומה, לכן יקדימו ויאכלו גם טרם ירעבו בשביל אחר כך, רצוני למען ישבעו אחר נסעם מזה.
והוא הדבר בעניננו כי אחד היה אברהם עליו השלום שהכניס אורחים לתוך ביתו ועל כן כל הולכי ארחות סרו אליו מן הדרך לאכול גם בטרם ירעבו, כי מן הוא והלאה אין עוד מאסף הבית, וזה שאמר ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו. כלומר מהצורך אליכם לסעוד אצלי על אחר עברכם מזה למען תשבעו אחר כך, ועל כן עליכם לאכול גם אם אינכם רעבים ומההזדמנות הנמצא גם לחם לבד. וזהו כי על כן עברתם על עבדכם. כלומר כן משפט כל עובר אורח לסור אצלי ולאכול אתי.שפת היריעה
חלק ח
ואל הבקר רץ אברהם (י"ח, ז'). מדרש: אמר ר' לוי רץ לקדם אותה אומה שכתוב בה ואפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש (הושע י', י"א) (פרשה מ"ח, י"ג).
הקרוב לדעתנו בתכלית כוונתם ז"ל עם מה שנזכיר מאמר רז"ל: לקח ג' פרים כדי להאכילן ג' לשונות בחרדל (בבא מציעא פ"ו, ב'). והענין הוא כי נודע ומפורסם ההבדל בסדרי הילוך ההשפעה בין ימי קדם עת ישבנו על אדמתנו, להימים הנוכחיים, כי מלפנים בזמן היה בית המקדש קיים והיינו עולים לרגל לירושלים היינו מקבלים משם ההשפעה כבן הסועד על שלחן אביו, ונתקיים בנו מאמר הכתוב ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך (דברים כ"ח, ב') כלומר שהיינו משיגים ההשפעה מידו יתברך לידנו ממש ומאתנו השיגו כל הנבראים שפעת מחיתם. לא כן עתה כי נחלתנו נהפכה לזרים, רוצה לומר כל סדרי ההשפעה באים אל הזולת וכמבואר בזוהר (תרומה קל"ב) עיין שם באורך ואנחנו ניזונים מהתמצית הוא הנותר הנשאר מהם. וכמאמר המשורר נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו (תהילים ד', ח') כלומר בעת יברך ה' את אדמתם ברב תבואות יש לנו לשמוח כי הם יותירו משבעם מה שיספיק לשבר רעבוננו. ועל כן ה' יתברך כחסדו הגדול מרבה בשפעת ברכתם כעתה יתר מאד למען אשר אנו עם בני ישראל נחיה בנותר, וכמאמר רשב"י עליו השלום (שם) והשתא דישראל אינון בגלותא על אחת כמה וכמה דנטלי מזונא על חד תרין כו'. ודע כי רז"ל הסכימו שכל מחיתנו ופרנסתנו בזכות מעשי האבות וביותר בזכות מעשה אברהם עליו השלום עם המלאכים, ובמדרש רבה (פרשה מ"ח) הורו אותנו אשר אברהם אבינו עליו השלום בכל המעשים אשר עשה עם האורחים הכל רמז על העתיד, והרמב"ן ז"ל בפרשת לך כתב בזה דברים ארוכים ונעימים.
והנה מה שרמז אברהם אבינו עליו השלום בלקחו בעבור המלאכים שלשה בהמות להאכילם שלשה לשונות, הוא על דרך מכניסי אורחים שיש בהם שני סוגים, יש מכניס אורח ויתן לו סעודתו ויאכל וישבע, אמנם יש מכניס אורח אשר לאהבת האורח יכניס גם אנשים אחרים ויעשה סעודה גדולה למען יראה האורח כמה תיקר נפשו בעיניו, וכמה הוא מפזר בשבילו. כן ממש יראו עינינו וישמח לבנו על גודל אהבתו יתברך את ישראל עמו אשר למענם הוא זן ומפרנס אל עמים אחרים למען יתפרנס ישראל מן הנותר מהם. והיכן נמצא דמיון זה אצל אברהם עליו השלום, אם לא במה שלקח ג' בקר כדי להאכילם שלשה לשונות, גם אם את כל בשר הבהמות ישליך חוצה וכמוהם. על ידי זה זכה שיוותר יתברך עם בניו עבור המעט המושג להם לכלכל המוני וצבאי הנבראים כולם בלחם רב למען יותירו משבעם לחיותנו עתה. וזהו רץ לקדם אותה אומה שכתוב בה אפרים עגלה מלומדה כו'. רוצה לומר העגלה דשה ונושאת בעול והדישה הוא לבעליה והוא ניזון על ידי עמל העגלה, כך ההשפעה יורדת בשביל ישראל ולהם לא יגיע רק המעט ועל דרך שהמליץ שלמה המלך עליו השלום ורב תבואות בכח שור (משלי י"ד, ד'). כלומר הוא המסב התבואות בעול סבלו ואיננו משיג לפיו בלתי המוץ.
חלק ט
ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן, ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי, היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן (ט"ו, י"ב).
ראוי להעיר בזה, א'. וכי שרה אמנו היתה חס ושלום מקטני אמנה, ב'. מלת היתה חסרה מובן כי מהראוי היה שתאמר אחרי בלותי תהיה לי עדנה, ג'. הלא מכבר אמרו רז"ל (בבא מציעא פ"ז) שבאותו יום פרסה שרה נדה (וכבר העירו בזה מגדולי המפרשים עליהם השלום), עוד מהצורך לשית לב אל מה שאמרו ז"ל (שם) שינה הכתוב מפני השלום כי שרה אמרה ואדוני זקן וה' אמר למה זה צחקה שרה כו' ואני זקנתי, כי יפלא מאד להפך ולשנות ולומר מה שלא אמרה היא גם אם מפני השלום. גם מה שסיים הכתוב למועד אשוב אליך כו' לכאורה שפת יתר הוא כי מה יבצר במאמר היפלא כו'.
ונאמר בהבנת הענין בהזכרת מאמרם ז"ל: ת"ר ארבעה צריכים חיזוק וכו' ואחד מהם תפלה מנין שנאמר קוה אל ה' כו' (תהילים כ"ז, י"ד) (ברכות ל"ב, ב'). וטעם הדבר הוא כי לא כמדת בשר ודם מדת אלהינו יתברך. כי בשר ודם כשיצטרך להושיע את רעהו ולהיות לו לעזרה מאיזה מקרה שקראהו כמו להוציאו מן הבור שהוא אסור שם ומבתי כלאים או בחלותו להמציא מזורו, מדרכו ליתן מועצות בנפשו באופני סבת הצלתו להחיש מפלט לו ולמהר רפואתו טרם תכבד מחלתו עליו וטרם יבואו המים עד נפש, כי אז תהיה רפואתו והצלתו רחוקה ממנו. אבל לא כן מדתו יתברך כי לאל ידו לתת נדבת ישועתו במעט קט ובפתע פתאום וכמבואר (במדרש ואתחנן) בנוהג שבעולם בשר ודם עושה לו פטרון שהוא מתקיים עליו, והוא נתפס באנקליטון, הלכו ומצאו לפטרונו ואמרו לו נתפס בן ביתך, אמר להם אני מתקיים עליו, יצא ליהרג היכן הוא והיכן פטרונו. אבל הקב"ה אינו כן אמרו לפניו מלאכי השרת נתפס משה בן ביתך, אמר להם אני מתקיים עליו, אמרו לו הרי הוא עומד לפני פרעה, הרי הוא יוצא ליהרג, אמר להם אני מתקיים עליו, יצא ליהרג והצילו הקב"ה, מנין שנאמר ויצילנו מחרב פרעה (פרשה ב', כ"ט). כלומר כשהיה כבר החרב על צוארו אז הצילו יתברך ועשה צוארו כעמוד השן, כי כן הוא מדתו יתברך להושיע ברגע האחרונה וכהרף עין.יריעות האהל ועל כן צדקו רז"ל במה שאמרו ארבעה צריכים חיזוק כו' כלומר הבוטח בה' מהצורך אליו התחזקות הלב ואמונה גדולה יען כי לא תתראה ישועת ה' עד גמר הענין.
הוא הדבר והוא הענין בשרה אמנו כי באין ספק האמינה בהבטחת ה' יתברך אבל היא גם היא היתה חרדה ונמהרה לראות צמח ישועתה מאתו יתברך טרם עמדה על הפרק ועתותי ההריון החרוצים ממנו יתברך. ועל דעתה היה כי הישועה תתראה על דרך ובחינת ישועת בשר ודם שהיא צומחת בהדרגה לאט לאט (כמו הרופא העוסק ברפואת החולה הנה ארוכתו תבוא אליו מעט מעט) והיא ביום נתבשרה על בשורת הזרע פרסה נדה בעודה בקמטי בלותה בשדים צומקים כמשפט הזקנות. על כן היה הדבר בעיניה לפליאה, וצחקה ואמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה. כלומר עודי בבלותי בקמטי הזקנה והיתה לי עדנה, הלא אם רצונו יתברך הוא לתת לי הריון כבר היה ראוי כי יתעדן עורי ובשרי ויתחדשו עלי ימי נערותי מעט מעט ותראה ילדותי. ועוד גם זאת ואדוני זקן (וכאשר ביארו ז"ל במדרש שהיה טוחן ולא היה פולט) וראוי היה כי גם הוא יחדש כנשר נעוריו וישוב לילדותו. וזהו שאמרו ז"ל (במדרש תנחומא ומובא ברש"י) ותצחק שרה בקרבה מסתכלת במעיה ואמרה אפשר הקרבים הללו טעונות ולד השדים הללו שצמקו מושכות חלב. כלומר מהראוי כי כבר תתראה בי הילדות.
ועל זה אמר הוא יתברך למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי. כלומר הלא כבר קרבו ימי ללדת ועדנה זקנתי. היפלא מה' דבר, כלומר האם דרך בשר ודם לי שאין סיפק בידו ולכך הוא מוכרח להקדים מעשיו כל עוד שהיכולת בידו, הלא אני רב להושיע גם בבוא העת להכיל הדבר. וזהו למועד אשוב אליך כו' ולשרה בן. כלומר לאותה הרגע שיהיה הצורך אליך להזריע ושרה גם היא עת בא עת הריונה אז גם שניכם תשובו לילדותכם. ומעתה יתכן אשר שינה יתברך מעט מפני השלום כי היא דברה על עצמה גם על אדונה והוא יתברך הסתיר א' מפני השלום.
חלק י
וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה ואברהם היו יהיה לגוי גדול כו'. (ולשון רש"י ז"ל וכי ממנו אני מעלים והרי הוא חביב לפני להיות לגוי גדול) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' (י"ח, י"ח).
וביאורו באונקלוס ארי גלי קדמי בדיל כו'. והנה רש"י ז"ל מאן בזה וכתב אם תפרשהו כתרגומו כו' אין למען נופל על הלשון. ולבי אומר לי דרך קרוב בהבנת הכתובים האלו ויהי' מלת למען נופל על הלשון כמו שפירש האונקלוס, והוא בשנעיר עוד על מה שסיים הכתוב ושמרו דרך ה' מדוע לא אמר וישמרו כאשר אמר למען אשר יצוה.
ונאמר בהבנת הענין כי הכתוב בא להצדיק צדיק עליו השלום בל יפול בלב האדם להקשות ולשאול עליו מדוע לא שם לבו על הסדומיים להוכיחם בתוכחות וירצו את עונם. וכענין שמצינו ברבותינו ז"ל אמר ליה ר' זירא לר' סימון לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא אמר ליה לא מקבלי מינאי כו' עד אמרה מדת הדין לפניו אם לפניך גלוי להם מי גלוי (שבת נ"ה, א'). ואם כן אפשר שהיה אברהם עליו השלום עוד ראוי לעונש חס ושלום על שלא הוכיח הסדומיים כי אם לפניו יתברך גלוי כו'. על זאת בא הכתוב ואומר כי ידעתיו למען אשר יצוה כו', להביננו בזה עילת הדבר מדוע לא היה ביד ויכולת אברהם עליו השלום להוכיחם וכמו שנבאר.
ונקדים לזה מאמר רבותינו ז"ל: ואמר ר' אליעא משום ר' אליעזר ב"ר שמעון כשם שמצוה על האדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, ר' אבא אמר חובה שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך (משלי ט', ח') (יבמות ס"ה, ב'). והנה מהראוי להתבונן בטעם בדבר מדוע הפליגו ז"ל כל כך בדבר שאינו נשמע. עוד ראוי להבין למה העתיקו ז"ל כל הפסוק ככתבו וכלשונו הלא לראייתם יספיק התחלת הכתוב אל תוכח לץ ולא יותר, ומה גם כי על בעל המאמר בעצמו (הוא שלמה המלך עליו השלום) יפלא מה לו להשמיענו הוכח לחכם כו' אם מכבר מקרא מלא דבר הכתוב הוכח תוכיח כו' (ויקרא י"ט, י"ז). אבל לדעתנו השמיענו בזה דרך המועיל להתוכחה וסבה הגורמת שתהיה מוצלחת ומקובלת על לב השומע. והוא בשיהיה המוכיח נוצר על דל שפתיו מהוכיח ללצים, כי בשיזהר האדם על עצמו שלא לומר דבר שאינו נשמע אז בשיוכיח לחכם יהיו דבריו נשמעים ומקובלים על לבו מסבת מוראו עליו ובשתו מפניו, מה שאין כן אם יוכיח ללצים ויהיו מלעיבים ומלעיגים בו כאלו ידבר מהתלות בלעגי שפה ולשון אחרת, הנה זאת תהיה הסבה כי יהיו גם החכמים מעיזים נגדו להמר בו לבלתי שמוע בקול תוכחתו. והן זאת היתה עצת החכם עליו השלום במה שכתב אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך, כלומר למען יהיו דבריך יקרים ומקובלים על לב חכמים באמרם מי הוא האיש אשר מלאו לבו למרות את פיו ולהקל בכבודו, וזהו הוכח לחכם ויאהבך כלומר שתהיה אהוב בתוכחתך לאיש חכם.יריעות האהל
ומעתה מה נמרצו דבריהם ז"ל שאמרו כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. יען כי זה תלוי בזה, כי בשיאמר דבר שאינו נשמע, רצוני יוכיח ללצים, לא יהיה עוד מוכשר לומר דבר הנשמע וכמדובר. וזהו שבא ר' אבא ואמר חובה שנאמר אל תוכח לץ כו' וכדי להטעים דבריו להביננו מגרעת הדבר וחסרונו הביא גם הוא ז"ל סוף דברי הכתוב גם כן הוכח לחכם ויאהבך וכו'.
והנה עתה יזהירו דברי הכתובים שלפנינו המכסה אני מאברהם אשר אני עושה ואברהם היו יהיה לגוי גדול, וכפירוש רש"י ז"ל וכי ממנו אני מעלים והרי הוא חביב לפני. ואם יחשוב אדם לומר כי היה לו אשמת דבר במה שלא שם לבו להוכיח על פני הסדומיים, בא הכתוב כמתנצל בעדו ואמר כי ידעתיו למען כו' (וכאשר תרגם ז"ל ארי גלי קדמי כו') כלומר יודע ומכיר אני בו כי מדעת עשה זאת למען אשר יצוה את בניו כו' ושמרו דרך ה', כלומר כי בזאת תהיה צוואתו לבניו מוצלחת ושמרו דרך ה'.
חלק יא
ויאמר ה' זעקת סדם ועמרה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד (י"ח, כ').
הנה מכבר זכרנו למעלה (בפרשת נח על מאמר קץ כל בשר בא לפני) מה שיש להעיר בזה וביאורנוהו שם על נכון בעזרת ה', ועוד לאלוה מלין בזה. והוא לבאר מלת כי הראשון שהוא אך למותר.
ואחשוב בהבנת הענין עם מה שנודע מחילוקי טבעי בני האדם ודתיהם כי שונות זה מזה, יש אשר מעודו לא נסה בסבלת המכאובות והתחלואות אף לא חלו בו ידים ולא שמע קול נוגש מעולם, ומשפטו אם יתן אדם ידו עליו יפער פיו ויצעק הוי הוי וישמיע בחוץ קולו כאלו הכהו מכה רבה. לא כן האיש אשר עדו ועברו עליו כמה פגעים וקורות מכאיבות לא תהיה נשמעת שאגתו בלתי אם תכבד עליו מכת מכהו למאד. והנה בסוג הראשון האמנם כי יחרץ לשונו וירעים בקול מקולו לא יחת אדם ולא יחרד לבוא אליו לראות ברעתו, מדעתו כי מטבעו כן הוא להיות צועק וגונח ואין רע, לא כן השני אם יתן בקולו רבים יחרדו לעומתו ויאתיו אליו מידעם כי אין מטבעו להיות כל כך מר צורח אם לא כי נגע בו חרב עד הנפש. וכמו כן בדבר שבממון, רצוני בעשיקת הנעשקים ראינו גם כן ההבדל הזה כי האדם הישר אשר מעודו לא פגע בשל אחרים כל מאומה בכמוהו אם יגזול אדם ממנו דבר יהי מה יהיה, נפשו ירעה לו וירבה בזעקה, לא כן האיש אשר ידיו דמים מלאו לעשוק אהב, אם לפעמים יהיה הוא עשוק מאחרים הוא לא יצעק זולת על דבר גדול, והשומע בקל יבחין כי לא דבר ריק הוא.
והן על דבר זה עצמו היה ענין הסדומיים כי כולם גזלו וחמסו איש את רעהו ואיש את אחיו כמוזכר למעלה, ואם כן ודאי כי לא היה מדרכם לצעוק כי אם על רעה רבה וזהו זעקת סדום ועמורה כי רבה, כלומר אם בסדום יזעיקו מרה כל כך, באין ספק וחטאתם כי כבדה מאד עד כי אין מקום להכילם.
חלק יב
ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע, אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה (י"ח, כ"ג).
ההרגש מבואר כי מתחילה לא שאל מה' זולת על הצלת הצדיקים אשר בסדום, ואחר כך נתן אומר ולא תשא למקום בעבורם וכבר העירו בזה גדולי המפרשים עליהם השלום. והנראה בזה על פי מה שאמרו ז"ל: בסורא הוי דברתא בשיבבותיה דרב לא הוי דברתא, סברו מינה משום זכותא דרב דנפיש, אתחזי להו בחלמא רב נפישא זכותי' טובא הא מילתא זוטרא היא לרב, אלא משום ההוא גברא דשיילא מרה וחצינא כו' (תענית כ"א, ב'). והקשו המפרשים ז"ל מה יבצר או מה יגרע כח רב ע"ה אם נחשוב ונאמר כי הצלתם היתה בזכותו, ומה גם כי כל שכן הוא כי בכלל מאתים מנה.
והשיב בזה הגאון רבינו יהונתן זצלה"ה בספרו קשת יהונתן ואמר כי הצלת הרשעים בזכות הצדיקים איננו אך מדאגה כי כשיתן הוא יתברך המשחית לבוא לנגוף בהרשעים יפגע גם בהצדיק מהם להיותו בלתי מבחין בין טוב לרע, אשר על כן באם הצדיק הוא שלם בצדקתו והוא תמים עם אלהים אשר גם אם יפול מצדו המון רשעים רבים לא יאונה אליו כל רע כי רב חילו לבלי תת המשחית לפגוע בו אז לא ינצלו הרשעים עבורו. ומעתה לפי מה שחשבו כי משום זכותיה דרב לא היה הדבר בשיבבותיה הנה בזאת הקטינו צדקת האלהי הזה רב ע"ה, על כן אתחזי להו בחלמא רב נפיש זכותיה טובא כלומר הוא היה יכול להנצל גם אם היה הדבר בשיבבותיה אלא משום ההוא דשיילא מרה וחצינא עד כאן, ודפח"ח.
והוא הענין גם כן באנשי סדום כי גם הצדיקים והטובים שהיו בהם באין ספק שלא היו גמורים ולא היו יכולים להנצל מהמשחית אם יגוף בהרשעים אשר סביבם יתהלכו, אי לזאת שאל אברהם עליו השלום את פני ה' ואמר האף תספה צדיק עם רשע אולי יש חמשים צדיקים כו' ואם כן הלא מההכרח הוא ונשאת לכל המקום בעבורם כי לולא כן יהיה מקרה אחד לצדיק ולרשע, וזהו חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כלו' ולא צדיק גמור.
חלק יג
הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר. (י"ח, כ"ז)
הנראה בזה עם מה שפירשו ז"ל עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ואל תטשנו ה' אלהינו לנצח והוא כי אם נחליט על ישועות ה' יתברך עמנו בימים מקדם היו בזכות מעשינו הטובים אם כן היה לנו חס ושלום לפחוד לעת כזאת כי נגרע מאתנו צדקותינו ושלמותנו ההיה לנו מאז. אבל אחרי כי באמת גם מלפנים לא היינו ראויים להשיג תשועה מאת ה' על פי זכות מעשינו אך צדקה וחסד עשה עמנו. ואם כן נוחיל ונוחיל עוד כי גם היום יצוה ה' חסדו עלינו, וזהו עד הנה עזרונו רחמיך כלו' אך בעבור רוב חמלתך, ולא עזבונו חסדיך ועל כן נקוה כי אל תטשנו גם לנצח.
והוא שרצה אברהם עליו השלום במה שאמר הנה נא הואלתי לדבר כו' כלומר אם מה שהואלתי לדבר לפניך היה מפאת רוב זכיותי ועל פי מעשי הטובים אם כן אחר כי כבר כלה עשיתי במיעוט מעשי אינני כדאי עוד לדבר לפני ה', אבל ידעתי בנפשי כי גם מאז הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר, כלו' לא הייתי נחשב למאומה אך אתה ה' ענותך תרבני והנה זאת תעמוד לעולם.
חלק יד
במדרש: אמר הקב"ה אתה אמרת ואנכי עפר ואפר חייך אני נותן לבניך ב' מצות בהם, אפר פרה ועפר סוטה.
כדי לקרב הדבר מעט אל הפשוט איככה נמשך הצטוות ב' מצות אלו מסבת מאמרו ע"ה ואנכי עפר ואפר, נאמר בזה על דרך אחד עשה משתה גדול והזמין קרואיו והיה ביניהם איש ישר נקי וצדיק נשוא פנים אשר לו נאה לשבת בראש הקרואים, אבל מסבת היותו עניו מאד בחר לו מושב השפל והמורד. הבעל הבית להיותו חפץ ביקרו העלה על לבו להושיב אצלו כל החשובים ובזאת הגביה השפל וקרנו הרים בכבוד. הוא הדבר באברהם עליו השלום כי מפאת היותו שפל בעיניו בענוה, צדק אמר ואנכי עפר ואפר, והקב"ה להיותו חס על כבוד הצדיק היקר הזה אמר חייך שאני עושה עפר ואפר לענין יקר ורב החשיבות וזהו חייך שאני נותן לבניך ב' מצות בהם.
חלק טו
ויבואו שני המלאכים סדומה כו' וירא לוט וירץ לקראתם כו' ויאמר הנה נא אדוני סורו נא אל בית עבדכם כו'. מדרש: אפילו איני כדאי עקמו עלי את הדרך (פרשה כ', ד'). עוד שם ויפצר בם מאד הכניס בם אף וצרה (שם).
והמאמר פלאי! וכדי לבוא אל ביאור הענין נעיר עוד במה שאמר הכתוב ויסורו אליו ויבואו אל ביתו כי הוא כפול הדברים במלות שונות. גם במה שאמר סורו נא אל בית עבדכם מדוע לא יאמר בואו נא אל בית עבדכם.
אבל דע לך ההבדל וחילוק השימוש בין מלת סורו למלת בואו, כי כאשר ישאל אחד פני רעהו לאספו אל ביתו עבור מה שמפיק טובתו יהיו אמריו אליו יבוא נא ידידי לביתי, יען היות העיקר בשאלתו להביאו אל ביתו כי חפץ ביקרו ולא לזרז אותו שיעזוב מקומו. אבל שימוש מלת סורה יהיה נופל באחד העומד במקום העלול למכשול וכדומה ורעהו ברצותו לזרז אותו שיעתק ממקומו ידבר ויקרא אליו סורה נא ממקום מצבך, יען כי איננו חפץ ממנו להביאו אל מקום ידוע, בלתי לסור ולעזוב מקומו שהוא בו וכענין הכתוב סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה (במדבר ט"ז, כ"ו).
והוא הדבר בלוט במה שאמר להאנשים סורו נא כו' ולא אמר בואו נא כי הוא לא היה רצונו ועיקר מגמתו לאספם אל ביתו ולשקוד על ביאתם אצלו על דרך מכניסי האורחים, רק בראותו אותם לעת ערב מועד בא השמש על אם הרחוב יעץ עליהם לאמר מהצורך אליכם לסור ממקומכם, וכמבואר במדרש כך התנו אנשי סדום ביניהם כל אכסנאי שהוא בא לכאן יהיו בועלים אותו ונוטלים את ממנו כו', ולמען הציל אותם מפגיעת הסדומיים קרא להם ואמר הנה נא אדוני סורו נא אל בית עבדכם, ועל זה בא מדרשם אפילו איני כדאי עקמו עלי את הדרך, כלומר גם כי אינני כדאי והגון שתתארחו אצלי, עם כל זאת סורו לביתי מדאגה פן יפגעו בכם אנשי המקום, וזהו עקמו עלי את הדרך שלא יראו אתכם הולכים אצלי. וזהו שהשיבו אותו דבר, ויאמרו לא כי ברחוב נלין, כי אם היה ענין שאלת לוט מהם כי יבואו אל ביתו ויתארחו אצלו היה הראוי שישיבו לא נלך, אבל אחרי כי הוא לא כוון אך למען הצילם מרעת יושביו, על זאת ענו אותו לא כי ברחוב נלין, כלומר לא נירא מהם. וזהו שאמר אחר כך ויפצר בם מאד וביארו ז"ל ענין ההפצרה מה היא ואמרו הכניס בם אף וצרה. כלומר אחר כי ראה שאינם שמים על לב התחיל לפחדם יותר עם מה שהפליג לפניהם רעת אנשי העיר וגנות מעשיהם עד כי יצר להם ללון ברחוב. ובזה יתכן מה שכתוב ויסורו אליו ויבואו אל ביתו נגד מה שאמר לוט סורו נא אל בית עבדכם שהעיקר היה ברצונו להדירם ממקומם, ומה שאמר אל בית עבדכם הוא אך להורות לפניהם איה איפה יסורו והוא אך טפל אל שאלת סורו נא, ולעומתו יאמר הכתוב ויסורו אליו ועל דרך אגב ויבואו אל ביתו. והבן.
או יאמר על דרך אחר עם מה שנתבונן מה ראה יתברך על ככה שיבואו המלאכים אל לוט בדמות אנשים ושיתארחו אצלו האם יבצר מהם מעשות דבר השליחות בזולת זה. אבל הבנת ענין זה הוא עם מה שאמר המשורר האלהי עליו השלום יגמר נא רע רשעים ותכונן צדיק (תהילים ז', י') והוא כי לפעמים יעשו הרשעים פעולות שקר לארוב על דם נקי וצדיק ואחר כך כל מועצותיהם ופעולותיהם נהפכו אליהם כקשת רמיה וישוב עמלם בראשם. והוא בכוונה מכוונת מאתו יתברך להשלים צדקת הצדיק והרשע ברשעתו. רצוני כי יתמלא סאתו לקבל ענשו, עושה שניהם ה' בסבה אחת היינו מה שנותן בלב הרשע לרדוף הצדיק ובזה ימלא סאת רשעתו והצדיק גם הוא בהיותו נרדף ואחוז בחבלי הפחדים והמגורות יוסיף עוז ואומץ ביראת ה' יתברך ועבודתו ובבטחונו בו, וזהו יגמר נא רע רשעים ותכונן צדיק כלומר בסבה אחת יפעלו שניהם.
ועל דרך זה גם כן היה ענין שליחות המלאכים אל סדום למען ימלאו סאת הסדומיים ולזכות את לוט ויהי כדאי להנצל, והוא עם מה שנתראו שם בדמות אנשים הולכי ארחות ולוט נדבה רוחו אותו לאספם אל ביתו, ואנשי סדום עוד הוסיפו סרה רעה על רעה כמבואר בכתוב ועל ידי כן נתמלא סאתם. וכאמרם ז"ל במדרש (מובא ברש"י) עוד מי לך פה עד כאן היה לך רשות ללמד עליהם זכות, הורו לנו ז"ל כי בסבתם נתמלא סאת הסדומיים, וגם ללוט הועיל העסק הזה בעצמו לזכותו להיותו ראוי להנצל, ומה גם לפי הנודע והמפורסם כי כל דבר ניכר יותר מפאת הפכו כמו הכלי הנאה והמשובח אם יזדמן אצל המגונה והפחות יתרבה בזה יפיו והדרתו שבעתים, וכמו כן הכלי המגונה יתגנה יתר מאד, כן כל מה שהתאמץ לוט והפציר המלאכים שיתארחו אצלו הרבה בזה לגנות הסדומיים ולהוכיח על רעתם וזדון לבם. וזהו ויפצר בם מאד ובא מדרשם ז"ל הכניס בם אף וצרה כלומר עם רב הפצרתו בם הכניס בם אף וצרה וחמה יתרה על סדומיים.
חלק טז
ויאמרו גש הלאה גו' האחד בא לגור וישפוט שפוט. (י"ט, ט')
הנראה בהבנת מלות הכפולות וישפוט שפוט, על דרך המליצה עם מה שאמרו ז"ל במדרש (פרשתנו): טרם ישכבו התחילו שואלים אותו אמרו לו אנשי העיר מה הם? אמר להם כל אתר אית טבין ובישין ברם הכא סוגיה בישין (פרשה נ', ה'). רצונם בזה להפליג רעת הסדומיים יתר מאד על כל עושי עול, כי האמנם הוא יתברך כל איש חוטא נבזה בעיניו נמאס, עם כל זאת איננו מתועב כהחטאים האלה כי יש עובר במקרה מסבת התגברות התאוה עליו לאיזה שעה חס ושלום, ואחרי שובו ינחם ויתעצב אל לבו ויהיה מודה ועוזב, ויש המשוקע בתאוה גם בתדירי, ועם כל זאת יודע ומבחין רעת מעשהו. אבל לא כאלה הסדומיים כי עליהם וכמוהם אמר הנביא הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע (ישעיה ה', כ') וכמליצת החכם עליו השלום נפש רשע אותה רע (משלי כ"א, י') כי עשו סייג וגדר למעשיהם ומנהגיהם הרעים שלא ימושו מהם, והוא כי נתנו עליהם שופטים שיהיו עיניהם פקוחות וצופות על שמירת דרכיהם הרעים והכוזביים, ושמם מוכיח עליהם קץ שקר רב שקר כמוזכר במדרשיריעות האהל וזהו שאמר לוט בכל אתר אית טבין ובישין ברם הכא סוגיהון בישין, כלומר מעשיהם הרעים אינם על דרך מקרה והזדמן כי אם על פי דתות הנימוסים ותיקוני העיר. והנה ביום באו המלאכים אל לוט מינוהו הסדומיים עליהם לשופט והוא לשמור פקודת הדתות וחקי התיקונים השקריים והכוזביים, כי זה דרך השופטים אשר להם וזה משפט מעשיהם כל הימים. ועתה בראותם אשר לוט עצר על ידם מלעשות בהאורחים כרצונם ולא נתנם להרע עמהם פערו פיהם עליו, ויאמרו האחד בא לגור וישפוט שפוט, כלומר משפט הנכון והצדק שאיננו מחוק נימוסנו וכמבואר במדרש כאשר אמר להם דברים שאינן ערבים עליהם אמרו האחד בא לגור כו'.
חלק יז
ויתמהמה כו' מדרש: עושר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה', י"ב).
ביארנוהו בחבורנו קול יעקב (ריש אסתר) על מאמר כל מקום שנאמר ויהי בימי אינו אלא צרה.
חלק יח
אל תביט אחריך כו' (י"ט, י"ז).
דע כי המלאכים היה רצונם להמציא זכות אל לוט להצלתו, כי הנה אם יבוא אחד ויתנבא ויאמר על עיר כלילת יופי כי למחר תתהפך ותהי לגל של אבנים יצטרך השומע אל אמונת אומן שיאמין לו, ועל כן סיפר הכתוב ויצא לוט וידבר אל חתניו לוקחי בנותיו וכו' ויהי כמצחק בעיני חתניו (י"ט, י"ד). ובלשון המדרש שאמרו עיר שוקטת מלאה שמחה ושירים כו' איך תתהפך. ואם כן זה בעצמו זכות גדול אל לוט. אבל המלאכים חשבו אולי גם הוא אינו מאמין במוחלט רק יאמר בלבו למיחש מיהא בעי וירא גם מפני הספק. על כן עשו בחינה ואמרו לו אל תביט אחריך. אכן אשתו יצאה עמו רק מצד הספק ובלבה היה אולי הוא שקר ודבר נמנע, על כן הביטה בכל פעם אחורנית לראות אם יש אמת בדברי המלאך, ועל כן ותהי נצב מלח כי מעתה אין לה זכות להנצל.
חלק יט
ויסע משם אברהם כו' ויאמר אבימלך אל אברהם מה ראית כי עשית את הדבר הזה ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי. (כ' י'-י"א)
הנה לכאורה מלת רק מיותרת בכתוב, ואחשוב בהבנת הכתובים על דרך מה שאמר הנביא כי מקטנם ועד גדולם כולו בוצע בצע וכו' גם בוש לא יבושו גם הכלים לא ידעו לכן יפלו בנופלים (ירמיה ו' י"ג-ט"ו) והוא כי ידוע שאין מקום להחוטא שיהיה בוש במעשיו ולהכלם בפועל ידיו בלתי אם הוא בין בני אדם ישרים ותמימים. לא כן אם הוא בין חבל רשעים ולהקת החוטאים ומה גם כל אנשי עירו רשעים כי ממי יתבייש אם מעשה אחד לכלם, ועל כן אחרי שהחליט ואמר כי מקטנם ועד גדולם כלו בוצע בצע אמר גם בוש לא יבושו גם הכלם לא ידעו.יריעות האהל
ומעתה נבוא אל ביאור מאמר אברהם עליו השלום כי אמרתי רק כו' והוא להשיב על שאלת רבים הכי יקל עליהם רציחה יותר מאשת איש, אם לא שהוא מסבת בשתם מאחרים ולא מיראת ה' על כן הרציחה יעשו באופן שלא יראה אדם ולא תשורנו עין ולא כן מעשה זנות. אבל כל זה לא יתכן זולת באם הם רשעים היושבים בין הצדיקים שיבושו מהם, וזהו שאמר אבימלך אל אברהם מה ראית כי עשית את הדבר הזה, כוון אל השאלה שזכרנו לומר מה ראית לדון עליהם כי יחושו על איסור אשת איש ולא על הרציחה. על זה אמר כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה, כלומר אבל סביבותיהם הם יראי אלהים ועל כן מסבת בשתם מהם יהרגוני על דבר אשתי והיה במחשך מעשיהם מה שאין כן מעשי זנות.
חלק כ
וה' פקד את שרה כאשר אמר (כ"א, א') מדרש: זהו שאמר הכתוב וידעו כל עצי השדה כי אני ה' השפלתי כל עץ גבוה הגבהתי עץ שפל (יחזקאל י"ז, כ"ד) וידעו כל עצי השדה אלו הבריות היך מה דאת אמר כי האדם עץ השדה (דברים כ', י"ט) כי אני ה' השפלתי עץ גבוה זה אבימלך. הגבהתי עץ שפל זה אברהם הובשתי עץ לח אלו נשי אבימלך, דכתיב כי עצור עצר ה' כו', הפרחתי עץ יבש, זו שרה. אני ה' דברתי היכן דיבר למועד אשוב אליך. ועשיתי, הדא הוא דכתיב ויעש ה' לשרה כאשר דבר. (פרשה נ"ג, א').
עוד שם וה' פקד את שרה יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם (ישעיה מ', ח') יבש חציר נבל ציץ יבש חצירו של אבימלך ונבל ציצו, ודבר אלהינו יקום לעולם וה' פקד את שרה כאשר אמר, (שם ג').
המאמרים מוקשים לעיני כל קורא ואין מהצורך להעיר עליהם, אבל תכלית רצונם ז"ל בזה להביננו התפארות הכתוב שאמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר, שהוא ענין אשר גם בשר ודם לא יהולל בו, אבל יתגנה בהעדרו, ועל זאת הביאו והציעו ז"ל הכתובים האלה ודרשו מה שדרשו וכמו שנבאר אי"ה.
אך נקדים עוד דבריהם ז"ל (שם בסמוך): וה' פקד את שרה ר' שמואל בר נחמן פתח לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם (במדבר כ"ד, י"ט) בשעה שהקב"ה גוזר להביא טובה לעולם לא איש אל ויכזב, ובשעה שהוא גוזר להביא רעה ההוא אמר ולא יעשה כו' עד בשעה שאמר הקב"ה שוב אשוב אליך לא איש אל ויכזב אלא וה' פקד את שרה (פרשה נ"ג, ד'). וכלל הענין הוא כי האמנם מאז יסד ה' ארץ ושמים היה מרצון חכמתו יתברך להנהיג עולמו על דרכי הטבעיים ההטבעו בכל פרטי מעשי בראשית שלא ישנו את תפקידם ולא יעברו חק עולם, עם כל זאת לעתות פרטויות וזמנים מיוחדים הלא שינה יתברך והעביר חקם והחליף טבע שימושם לאיזה סבה מהסבות כנודע. אבל דע לך כי כל השינויים שעשה יתברך בטבע המוטבע ביצירת בראשית בכמה דברים פרטיים היו אך על דרך ההלוואה ושאולים היו אתו יתברך לעת היה הצורך להחליף ולשנות את טבעם אולם אחר כך החזיר הדבר להשלים סדרי הטבעיים, כמו הפך המים לדם והדם למים, מטה לנחש ונחש למטה. וכמו כן מצאנו לרז"ל שאמרו ויזרח לו השמש (בראשית ל"ב, ל"א) וכי שמש לו לבד זרחה והלא לכל העולם זרחה א"ר יצחק שמש ששקעה בעבורו זרחה בעבורו (חולין צ"א, ב'). והרצון כי השמש על ששקעה שלא בעונתה שהוא ענין השתנות סדרי מעשה בראשית היה ההכרח שתקדים זריחתה ב' שעות להשלים שיעור ההשתנות. ובנביא הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחורנית עשר מעלות (ישעיה ל"ח, ח'). וכן בדור המבול עשה יתברך מן היבשה ים, ולהשלמת הטבע עשה אחר כך הים ליבשה לעת הצורך. ואולי זהו הרצון במאמר הנביא הוי היורדים מצרים לעזרה כו' וגם הוא חכם ויבא רע ואת דבריו לא הסיר (שם ל"א א'-ב') ירצה שלא יבטח הרשע בעשרו וגבורתו שיתמיד בהם, מצד כי אין מדרכו יתברך להפך סדרי הטבעיים ולשנות את חקם, על זה אמר הלא הוא חכם ויבא רע כלומר עם חכמתו הנפלאה יסיר הרשע העריץ מטבעי וסדרי הצלחתו וגבורתו, ועם כל זאת לא ישנה מאומה מסדרי הטבע וחק העולם כי מה שחיסר מזה יעדיף וישלים לאחר. וזהו ואת דבריו לא הסיר, וכמו שאמר המשורר כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים (תהלים ע"ה, ח'). ובדרש (ילקוט במקומו): מלכות משפיל, ומלכות מרים מה הקב"ה עושה נוטל מזה ונותן לזה, וכן חנה אומרת ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, באף שהוא מביא על זה הוא מרומם את זה. ומבואר כדברינו (ועוד לאלוה מלין בענין זה ויתבאר בפרשת יתרו אי"ה).
המורם מדברינו כי כשהקב"ה משנה לפעמים סדרי הטבע, אין ההשתנות בהם זולת על דרך ההלוואה כי למועד הנאות משלים יתברך ומחזיר טבעי הדברים ליושנם. אם בהדבר עצמו כמו שמש ששקעה בעבורו, וכמו כן בקיעת הים וכנזכר לעיל,יריעות האהל ויש שמשלים יתברך הטבע על ידי אחר וכמו שזכרנו.
והוא הדבר בעניננו כי שרה אמנו היתה עקרה כמו שכתוב ותהי שרי עקרה כו' (י"א, ל') וה' יתברך עשה עמה להפליא ושינה בה חוק הטבע ויפתח רחמה, על זה באו הם ז"ל ואמרו האף אמנם כי שינה יתברך סדר מעשה בראשית אצל שרה שנפקדה, עם כל זאת איננו השתנות בהחלט אף אתה עמה היה השלמת הטבע, כי מכבר עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך והוא שינוי בסדרי הטבע, ובשרה נתמלא הדבר כי נפקדה ללדת עם היותה עקרה בטבע. וזהו שדרשו וה' פקד את שרה הדא הוא דכתיב וידעו כל עצי השדה אלו הבריות, כי אני ה' השפלתי כל עץ גבוה זה אבימלך, הגבהתי עץ שפל זה אברהם, הובשתי עץ לח אלו נשי אבימלך, דכתיב כי עצור עצר ה' כו' הפרחתי עץ יבש זו שרה, ומבואר כדברינו.
וזהו גם כן שאמרו בסמוך וה' פקד כו' יבש חציר נבל ציץ יבש חצירו של אבימלך ונבל ציצו, ודבר אלהינו יקום לעולם וה' פקד את שרה, כלומר גם שלילות חוק הטבע שהיה באבימלך וביתו השלימו יתברך והשיב אותו לאיתנו במה שפקד את שרה שהיתה עקרה בטבע וזהו ודבר אלהינו יקום לעולם.
וזהו שסיימו ז"ל אני ה' דברתי ועשיתי והיכן דבר למועד אשוב אליך. והוא כי הנה לפי המונח היה מקום להקטין ענין הנס בזה באשר מכבר היה ההכרח לחזור הטבע ליושנו ולמלא חסרונו. אבל הלא ידענו כי הבטחתו יתברך שמו לאברהם על הזרע היה קודם בזמן טרם עצר כל רחם באבימלך ובשרו עליה במאמר שוב אשוב אליך שהוא מקור עם הפעולה לומר הנה בעבורך אעשה דבר בהשתנות הטבע, ומה שיהיה מהצורך אצלי להשיב ולהשלים אשיב אותו אליך. וזהו שוב אשוב אליך, כלומר אך בך אשוב ואשלים מחסור הטבע והשתנותו שאעשה באבימלך, וזהו גם כן למועד אשוב אליך. אולי על זה יורה מאמר הכתוב וה' פקד את שרה כאשר אמר כו', ירצה בל נאמר ללבבנו כי פקודת שרה אמנו היה אך מסבת כי מכבר עצר ה' באבימלך והיה החיוב להשלים ההשתנות והשלים ומילא בשרה. לזאת בא הכתוב להגיד כי עיקר הנס היה בפקודת שרה וזהו וה' פקד את שרה, כלומר אותה פקד ה' ומה שעשה באבימלך וביתו היה אך למענה, כמליצת הכתוב כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה כו'יריעות האהל וזהו שדייק וה' פקד את שרה, והעד כאשר אמר, כלומר כי מכבר היה מאמר הי"ת אל אברהם שוב אשוב מה שמורה על המדובר, וכנזכר לעיל. וזהו שסיימו והיכן דבר למועד אשוב אליך כלומר כי מאז גלה יתברך לאברהם כי עשה יעשה דבר בשידוד הטבע ואליו ישוב וימלא בו להעמיד הטבע על איתנו הראשון.
ומעתה עוד נשאר עלינו לבאר מה שסיימו ז"ל לא איש אל ויכזב כו' כי רצו בזה להשיב על ספק גדול והוא הלא באבימלך תיכף ומיד נתבטל הדבר ונרפא מעצירתו ושב ובא בעצמו אל סדר דרכי הטבע על ידי תפלת אברהם. על זה אמרו ז"ל לא איש אל ויכזב, כלומר כשידבר להביא טובה על האדם, כי אחר שהבטיח ה' יתברך את אברהם על הזרע אף אמנם כי נרפא אבימלך לא שבה ההבטחה ריקם כענין שאמרו ז"ל כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו (ברכות ז'). ואולי זהו מרומז בכתוב ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך כו' וה' פקד את שרה כאשר אמר, כלומר אף כי נרפא אבימלך לא חזר יתברך מהבטחתו הטובה ופקד את שרה וזהו כאשר אמר, (ועין למעלה (בראשית) כי שם כתבנו בע"ה דברים נמרצים בביאור וה' פקד וכו' ובמדרש לא כהדין דאמרין ולא עבדין וכו').
חלק כא
ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה. מדרש: ר' פינחס משום ר' חלקיה מי אמר מי דבר אין כתיב אלא מי מלל רמזו שהוא מוליד למאה שנה מנין מ'ל'ל' (פרשה נ"ג, ה').
עוד שם: וה' פקד את שרה וכו' מושיבי עקרת הבית (תהילים קי"ג, ט') זו שרה שנאמר ותהי שרי עקרה. אם הבנים שמחה שנאמר היניקה בנים שרה (שם ה').
המאמר אומר הבינני כי איך שייך ענין עקרת הבית למלת עקרה, וכדי להבינו נזכיר עוד דבריהם ז"ל (שם בסמוך) היניקה בנים שרה היניקה בן אין כתיב. אמנו שרה היתה צנועה יותר מדאי, אמר לה אבינו אברהם אין זו שעת הצניעות אלא גלי דדיך כדי שידעו הכל שהתחיל הקב"ה לעשות נסים גלתה את דדיה והיו נובעות חלב כשני מעינות והיו מטרוניות באות ומיניקות את בניהן ממנה כו' עיין שם. מהראוי לעמוד על זה מדוע הפליא יתברך עשות נוראות כאלה ללא צורך, הלא גם זה הוא לה מן המופתים הנוראים מה שתיניק בנה יצחק לבדו.
אבל כלל הענין בזה הוא עם מה שאמרו ז"ל במדרש בשעה שנפקדה שרה נפקדו הרבה עקרות עמה, ואם הדבר כן יפול ספק בינותם לומר מי נפקד עבור מי, היינו מי יבוא ויעיד על שרה אמנו שעל ידי פקודתה נפקדו גם המה, כי מקום להם לומר שהיא נפקדה על ידי זולתה. אי לזאת היה מההכרח להוכיח על פניהם ולברר כי רק על ידי שרה נפקדו כולם, והוא מה שהשפיע יתברך לשרה חלב כדי הספקת כל הילדים הנולדו מסיבתה. ממש על דרך אם יבוא נכרי וזר לבית אחד ויראה כמה אנשים מסובים על השלחן איש איש חלקו ומנתו לפניו, וברצותו לדעת מי בהם הבעל הבית אזי ימתין עד כי יביאו הקערה אל השלחן או אז יראה כי תנתן לפני הבעל הבית והוא יושיט לכל אחד מנתו. כן הדבר בפקודת שרה אמנו עליה השלום כי בעבור שהיו כולם נבוכים בשל מי היתה הפקודה הזאת היתה עצתו יתברך להשפיע לה חלב מה שיספיק לכל הילדים הנולדים בזכותה, והוא לעד כי היא היתה עיקר בהפקידה ופקידת כולם היתה אך באמצעותה והיא האם לכל הבנים, ועל כן אמר אברהם אין זו שעת הצניעות אלא גלי דדיך וידעו הכל שהקב"ה עשה לנו נסים, כלומר הנס שעשה יתברך לנו הוא ועבורנו נפקדו כולם. והוא מה שאמרו במדרש היניקה בנים שרה היניקה בן אין כתיב אלא היניקה בנים כי מזה יבחן אשר אך באמצעות פקידתה נפקדו הם.
וזהו שאמרו ז"ל וה' פקד את שרה הדא הוא דכתיב מושיבי עקרת הבית זו שרה שנאמר ותהי שרי עקרה כלומר היא היתה העיקריית בפקידת ה', והעד - אם הבנים שמחה שנאמר היניקה בנים שרה כלומר היתה כאם לכל הבנים כנזכר לעיל. וזהו מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה כלומר מי יברר הנס לאברהם? היניקה בנים שרה, כלומר מה שהניקה בנים רבים היה לו לאות ולמופת כי חסד הנס לאברהם הוא, רצוני מיוחד אך אליו ולא להזולת מהנפקדים. וכל זה רמז הכתוב במה שכתוב מי מלל (ולא אמר מי דבר או מי אמר) מנין מאה לרמז על הנס הנעשה עבורו.
חלק כב
מה לך הגר אל תיראי כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם (כ"א, י"ז).
עיין רש"י, ואולי יתכן כי הנה בדבר הנס הזה שנזדמנו מים בעבור ישמעאל יש ספק גדול אם היה זה לסיבת מעלת ישמעאל עצמו כי הוא בנו של אברהם אבינו, או שהיה זה רק בעבור הגר למען לא תצטער ולא תתעצב במות הילד. אמנם המבחן בזה כי אם היו המים רק בזכות הגר היה מהראוי שיזדמנו המים אצלו במקום אשר היא יושבת שם, ובאמת לא כן היו שנזדמנו המים אצל ישמעאל. וזהו כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם, שמה נמצאו המים, מזה יש לך מופת קומי שאי את הנער כו' כי לגוי גדול אשימנו ונמצאו המים רק בעבורו.
חלק כג
והוכיח אברהם את אבימלך על אודות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך (כ"א, כ"ה).
הנראה בכוונת המאמר על דרך מה שאמר החסיד עליו השלום צמתתני קנאתי, כי שכחו דבריך צרי (תהלים קי"ט, קל"ט). דע כי דוד המלך עליו השלום אמר מדרגה נפלאה עד מאד באהבתו את הבורא יתברך כי הנה אם יקח איש חפץ מאת חבירו בגניבה או בגזילה שתים רעות הוא עושה, אחת אל הנגזל כי גזל ממונו, שנית כלפי מעלה כי עבר על אזהרת הקב"ה לא תגזול, וכפי הטבע כאשר יתעצב הנגזל יזעק ויצעק הלא לא יצעק רק על ההיזק אשר עשה לו הגזלן לא על שעבר הגזלן על אזהרתו יתברך, כי אדם בהול על ממונו, לא כן אם יגנוב בן אצל אביו בזה אפשר שיתעצב אביו על הרע שעשה לשמים יותר מעל הרעה אשר עשה אליו עם הנזק שנחסר ממונו. זהו שאמר דוד המלך עליו השלום צמתתני קנאתי כי שכחו דבריך צרי הגם שהמה צרי ואויבי לי, עם כל זאת אינני מצטער על צרת עצמי רק על כי שכחו דבריך. הן זאת היתה תוכחת אבינו אברהם עליו השלום כאלו אין הדבר נוגע אליו כלל, כאלו לא עשו לו שום נזק, ולא הוכיח אותו על הבאר עצמו רק על אודות באר המים אשר גזלו כו' איך עשו הרעה הגדולה הזאת לחטוא לשמים, וכן היה מאמר יעקב עליו השלום אל הרועים הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה (לקמן כ"ט, ז'). עיין ספורנו.
חלק כד
ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה כו'.
עיין קול יעקב קהלת (ח', ד') שם תמצא ביאורו.
חלק כה
ויאמר אליו קח נא את בנך את יחידך (כ"ב, ב') כו'. מדרש: אמר לו בבקשה ממך קח נא את בנך אמר לו תרין בנין אית לי אי זה בן, אמר לו את יחידך, אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו אשר אהבת, אמר לו אית תחומין במעיא, אמר לו את יצחק, ולמה לא גלה לו מיד כדי לחבבו בעיניו וליתן לו שכר על כל דבור ודבור (פרשה נ"ה, ז').
הנה אם נאמר כי היה ענין הנסיון שלם גם אם יאמר אליו יתברך קח את יצחק ולא יותר, אזי יהיו רובי הדברים אך למחסור, ומה גם כי לא יהיה כבר מקום על השכר על כל דבור ודבור, אם לא שנאמר אשר המה הגדילו והשלימו נסיון העקידה ועבורם היה החיוב להרחיב מתן שכרו יתר מאד, ואם הדבר כן עלינו לחפש ולבקר לדעת עילת הדבר מהו.
ובקצרה נוכל לומר כי ה' יתברך רצה בזה לירות תוך לבב אברהם עליו השלום אבן פנה להטות עליה קו חן ולמבנה אהבה וחסד על בנו יצחק עליו השלום. והוא כי בהשמיע יתברך את אברהם על אודות בנו לאמר קח את יצחק והעלהו כו', אכן רוח היא באנוש תאדיב לב האבות במכאובי בניהם, ומה גם על בן יקר יצחק כי יקר דמו בעיניו, וימר מאד לאכול חצי בשרו. ולמען המעיט מגינת לבו ולהקטין דאבון נפשו הלא ירבה מועצות ויתעשת להפך בגנות יצחק חס ושלום כי בזאת יכבה רשפי אהבתו ולהב חמלתו, וכבר נודע אשר ביד האדם להטות דמיוניו כפי רצונו ואל כל מה שיחפוץ. ועל כן מה נקל לו לומר ללבבו אך עתה רואה אנכי כי רק עיני בשר לי ולא עמדתי על מצפוני לבבו, אבל ה' רואה ללבב כי לבו לא נכון עמו, או יודע עתידות לו כי בבואו בימים ישגה בדרכו חס ושלום. ומה גם כי מקום אתו להעלות על רוחו לאמר הלא הוא יתברך הבטחתו קיימת אשר יצא ממעיך הוא יירשך אם כן ודאי יוסיף שנית ידו ויחננו בבן אחר הטוב ממנו והוא ימלא אחרי.
והנה אם חלילה היה עולה על לב אברהם עליו השלום כאלה מה בצע לו בנסיון העקידה ומה יתרון בכל מעשהו והשתדלותו והפלגת זריזותו כי כבר ענין הנסיון קטן ודל. על כן היתה עצתו יתברך לאמר לו קח נא את בנך, כלומר ואך כאשר מטבע כל אב לאהוב את בנו ולחמול עליו ולא להפך בגנותו. ב'. את יחידך רצה לומר אך זה לך בן ולא תוסיף עוד להעמיד אחר תחתיו. ג'. אשר אהבת, כלומר עם אהבתך המופלגת בשלימות כמקדם, כי כדאי הוא לאהבה אותו כי אותו ראיתי צדיק לפני ותמים עמי מעודו וגם כי יזקין לא יסור ממנו ואף עתה קחהו נא אלי והעלהו לי לעולה, ואל תפל דבר מאהבתך וחמלתך עליו. וזהו שדייק ואמר לו קח נא כו' לשון בקשה, כלומר צוה אותו על דבר הענין ואך זאת בקש ממנו לבל יקטין דבר הנסיון בדמיונו וכאמור.
ועם דברינו אלה ימתקו לנו דבריהם ז"ל (במדרש פרשתנו): וישלח אברהם את ידו, הוא שולח יד ליטול את הסכין ועיניו מורידות דמעות ונופלות דמעות לעיניו של יצחק, מרחמנותו של אבא, ואף על פי כן הלב שמח לעשות רצון יוצרו (פרשה נ"ו, ח'). ולכאורה הדברים מפליאים כי יהיה אברהם עליו השלום מוריד דמעות עם עשותו מצות יוצרו, היפך ממה שכתוב עבדו את ה' בשמחה (תהילים ק, ב'). ומה גם כי דבריהם בעצמם הם כסותרים זה את זה במה שסיימו ז"ל ואף על פי כן הלב שמח כו' כי אם הוא היה שמח וטוב לב לא היו עיניו מורידות דמעות.
אבל על פי המוזכר יצדק מאד, והוא כי רצו ז"ל להביננו עוצם הפלגת נסיון אברהם עליו השלום בדבר העקידה אשר בהעלותו על המזבח לא היה מצדד להמעיט ולהקטין אהבת בנו, אבל עוד בשלחו ידו לקחת המאכלת העיר את רוחו באהבה נפלאה ועזה וחמלה מאודיית על בנו יחידו יצחק, עד שעל ידי כן היו עיניו מורידות דמעה כנחל, אבל גבר וכבש האהבה הזאת עם מה שנתעורר לאהבת ה' יתברך עד שאף על פי כן הלך שמח לעשות רצון יוצרו. וזהו שסדרו ז"ל כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו מבן יחידו כו' הרצון לא שהקטין אהבת בנו והמעיט רחמיו ממנו אבל מאהבת קונו כבש רחמי בנו, והבן.
חלק כו
ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק. (כ"ב ד') מדרש: כתיב יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו (הושע ו', ב') ביום שלישי של שבטים וכו' של אסתר וכו', באיזו זכות? ר' לוי אמר בזכות של יום שלישי של אברהם שנאמר ויהי ביום השלישי וישא אברהם את עיניו (פרשה נ"ו, א').
המאמר פלאי! והנראה בהבנתו עם מה שנעמוד תחילה על שאלת קדמונינו עליהם השלום בדבר העקידה, והוא מדוע יתייחס אצלנו הנסיון הגדול הזה לאברהם עליו השלום יותר מאל יצחק, וכמאמרנו בכל מקום כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו כו', והלא יצחק עליו השלום במה שהיה פושטו צוארו כשה לטבח לשלשים ושבע שנים, גדול נסיונו יתר מאד.
אבל הענין הוא עם מה שידענו כי האמנם כל שלמות קיום המצות הוא אך עם כונת הלב וחפץ הנפש והתשוקה הגדולה (על דרך שאמר דוד המלך עליו השלום כי למצותיך יאבתי (תהלים קי"ט. קל"א) עם כל זאת מכבר הסכימו חז"ל שכוונת הלב הוא אך למצוה ולא לעכובא כמו שכתבו ז"ל בזוה"ק (יתרו צ"ג) ואף על גב דלא מכוין זכאה הוא דעביד פקודא דמרא כו' עיין שם.
והנה רז"ל אמרו היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם (עירובין כ"ב, א') כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא זולת מפירות המצות אנו אוכלים בעולם הזה וכמאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעיה ג', י') ובמדרש (ריש עקב): אמר להם הקדוש ברוך הוא מצות שאתם עושים מפירותיהן אתם אוכלים עכשיו אבל שכרו בעקב אני נותן לכם (פרשה ג', א'). והקרוב אצלנו לומר בענין קרן המצות ופירותיהם, כי מעשה המצוה ופעולתה תכונה על שם קרן, יען שהיא עיקריית המצוה וגוף הקרן, ועליה אמרו ז"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא וכמאמר המשורר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים ל"א, כ'). אבל ההידורים והקישוטים הנלוים אליה, רצוני טהרת הלב, וזכות המחשבה, והכוונות המעולות, והזריזות והמהירות, המה מתוארים על שם פירות כי אינם עיקריים וגופי המצוה, אף לא לעכובא כי אם יפרחו ויציצו על ידי האדם הלבוב אשר לבו נכון עמו לעשות קטורה באפיו יתברך מבכורות מזימותיו ומחלביהן, מטובם נאכל פה בעולם הזה. ממש על דרך סוחר הנוסע למחוז חפצו לוקח עמו צרור הכסף במספר כפי הצורך על סחורתו ומשפטו שלא להוציא ממספר הלז בהזדמן לפניו מחפצי שעשועים וכדומה, לקנותם עבור בני ביתו בלתי אם ירויח שמה איזה סך מה שלא עלה על דעתו ולא חשב עליו, כמו מחילוף מטבע וכדומה את זאת ימלא לבבו להוציא לשעשועי בניו. כן ממש גוף המצוה ועצמיית המעשה הוא הקרן, ממנו לא יגרע יתברך מאומה עבורנו בעולם הזה, אך כרב טובו יצפינו לתתו שמור באוצרו הטוב להשביענו מטובו בעולם שכולו טוב וארוך, אבל פרי המצוה, רצוני טהרת הלב והתשוקה והזריזות מה שהאדם פורה ומוסיף מדיליה את זאת יאציל יתברך להאכילנו בעולם הנוכחי.
ובזה נבוא אל הענין כי הנה אברהם עליו השלום בצותו יתברך על אודות בנו להעלהו לעולה גם אם לא ישכים בבקר למעשהו רק בעצלתים ובבכי ילך, ובשעה שדרך בני אדם ללכת, עם כל זאת היה בידו עצמיית וגוף המצוה ופעולתה העיקרית, כי חפץ ה' עשה וכמו שהצענו. אבל אברהם עליו השלום עם לבבו הנאמן מצא עצמו להתחסד עם קונו ברב המהירות וגודל הזריזות, עד שהעיר השחר וחבש חמורו בעצמו וכמו שאמרו ז"ל אהבה מקלקלת השורה (פרשה נ"ה, ח') והלך שמח וטוב לב כהולך בחליל כאמרם ז"ל במדרש אברהם היה דומה כמי שמוליך את בנו לחופה הלא זה הוא ההידור והקישוט הגדול למצות ה' יתברך שמטובו אנו אוכלים בעולם הזה, אבל עצמיית מעשה המצוה וגוף הקרן קיים לעולם הבא כמדובר למעלה. אמנם יצחק עליו השלום לא ידע אתו מאומה מכל מה שסיבב אברהם בב' ימים הראשונים ומה בלבו ודעתו עד יום השלישי ששאלו הנה האש והעצים כו' עד אלהים יראה לו השה לעולה בני. ומעתה האף אמנם עיקר הדבר מה שיצחק מסר עצמו בכל לבבו ונפשו לה' לעולה וזבח גדול יתר מאד מנסיון אברהם עליו השלום אבל אנו אין לנו להזכיר נסיונו כי מה ממנו נקח אם שכר מעשה המצוה ועיקריית הפעולה שמורה אתו יתברך לעולם הבא. אולם אברהם עליו השלום, הוא אשר הרבה עשות חסד בהידורי המצוה ופארותיה בשני ימים הראשונים, מפריו נאכל פה בעולם הזה. וזהו שהביא ז"ל על ביום השלישי וישא כו' כתיב יחיינו מיומים כלומר מב' ימים הראשונים שהלך אברהם עליו השלום לעקוד את יצחק, אבל ביום השלישי כלומר מה שפעל ביום השלישי שהוא קרן וגוף המצוה יקימנו ונחיה לפניו כלומר שמור אתו יתברך לחיים הנצחיים לעתיד לבוא, והבן.
ועל פי דרכנו נעמוד עוד על מה שאמרו ז"ל וירא את המקום מרחוק אמר ר' יצחק עתיד המקום לירחק מבעליו (פרשה נ"ו, ב'). והדברים נמשכים עם מה שהם ז"ל נתנו טעם במדרש על מה שנשתהה אברהם ב' ימים בדרך כי השטן עכב על ידו ועשה נהר לפניו (עיין עוד). ועדיין גם על טעמם מהצורך ליתן טעם כי לכאורה יפלא מדוע היה ביד השטן לעכבו, הלא ה' יתברך לא ימנע טוב להולכים בתמים אבל לפי המונח שכל ענין ועסק אברהם עליו השלום והשתדלותו וזריזותו עד בואו אל המקום המה יעמדו לנו לברכה, ולחיותנו כיום בגלות החיל הזה כי למחיה שלחו אלהים יתברך לפנינו.
והנה ה' יתברך היודע עתידות לנו, ולפניו היה גלוי אריכת זמן הגלות היתה עצתו לעכב אבינו עליו השלום בלכתו לעקוד את יצחק למען ירבה בעסקיו הנכבדים ויעשה פרי למעלה עד למרבה, כי בזה יפרה ישע לבניו אחריו מה שיספיק להם גם בהעטיף הזמן בשיארכו ימי גלותם, מה שאין כן אם היה הולך ובא אל המקום בשיעור הראוי. ועל כן אחר שהוסיף הוא יתברך להרחיב זמן הליכתו תצדק הוכחת הדורש האלהי הזה ר"י ע"ה כי עתיד השכינה לירחק מבעליו. והוא ממש כאשר יראה איש אחד ברעהו שהוא שולח שליח לאיזה מקום ורוצה לדעת אם המקום קרוב או רחוק ישים עינו אך על סך המעות שהוא נותן לו על הוצאות הדרך ולפי גודל הסך ידע ויבין כי רב הדרך ממנו.
חלק כז
וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט כו' (כ"ב, י'). גמרא: יתיב רב אחורי' דר' חמא ור' חייא קמי דרבי ויתיב רבי וקאמר מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר ויקח את המאכלת לשחוט. אמר לי' רב לר"ח מאי קאמר, אמר ליה וי"ו דכתיב אאופתא קאמר, והא קרא קאמר, קרא זריזותיה דאברהם קמ"ל (חולין ט"ז, א').
והמאמר פלאי מה ראה ר"ח להמשיל דברי רבי לוי"ו דכתיבא אאופתא. והנראה כי לכאורה יפלא על עיקר ההוכחה שהשחיטה היא בתלוש ממה שלקח אברהם המאכלת, אולי לא כוון בזה מאומה להדר עליה דוקא רק נזדמנה לו שם ולקחה, אם לא שנאמר שירמוז בזה שבכוונה הקדים ולקחה מביתו לכך, אזי ההכרח לומר שהשחיטה אסורה במחובר. והנה ההוכחה על זה הוא מן הוא"ו ממלת ויקח שהוא הוראה על היפך העתיד לעבר, לומר מאז בצאתו מביתו הקדים ולקח המאכלת והכינה טרם היה צריך לשחוט. וזהו שרצה רבי עליו השלום במה שאמר מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר ויקח כו' וכוון להוכיח מאות וא"ו של ויקח וכדברינו. ועל זאת השיב ר"ח לרב תשובה נצחת, כי הנה הלא לעינינו הוא כי כל הפרשה מראשה ועד סופה נכתבה בווי"ן המהפכים מעתיד לעבר, כמו וישכם, ויחבוש, ויקח, וילך וכאלה רבים לא נעדרה עשיה אחת מלהיות בוא"ו המורה על זה ואם כן הלא נופל הדרש מן הוא"ו של ויקח את המאכלת (ואין כאן הוכחה שהשחיטה מוכרחת להיות בתלוש) כי אם כן כל המלות אשר המה בווי"ן מה תהא עליהם. אלא על כרחך מההכרח למצוא טעם המספיק על כולם, וגם מלת ויקח יבא בתוכם, ועל זאת אחז ר"ח חין מליצתו וא"ו דכתיב אאופתא קאמר. והוא כי הנה אם תראה רושם אחד על העץ או על הכלי הקרוב לומר שהוא נעשה לאיזה כוונה, אולם בקעת הנמצאת מלאה חריצות ורשימות מושכות קוין קוין (כמשפטה להיות מלאה חריצות מאז נבקעה מן העץ) ויבא אחד ויאמר על אחד מחריצותיה שהוא לאיזה כוונה הלא כל שומע יצחק לו, לאמר אם תבוא לתת טעם על א' על כרחך תתן טעם גם על כולם. וזהו שהמליץ ר"ח ע"ה וא"ו דכתיב אאופתא קאמר, ירצה הלא כל הפרשה כתובה עם ווי"ן המהפכים מעתיד לעבר והוא מפריד אחת מהם וקא דריש עליה, ועל דעתו מה יענה בכולם. ועל זה אמר לו רב והא קרא קאמר, אמר ליה קרא זריזותיה דאברהם קא משמע לן כלומר זה וכן כולם רומזים על זריזותיה דאברהם, אשר בכל מעשיו הקדים את אשר להיות ונזדרז להקדים את שהיה ראוי לו לאחר, כמו וישכם ויחבוש וכן כל פרטי מעשיו נתהפכו מעתיד לעבר כי הקדים המועד עם גודל זריזותו לבצע מעשה המצוה ופקודתה בכל פרטי מעשיה טרם יחייב חוק הזמן עליהם, והבן.