אור ברסלב

אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ

ויחי

ויגש

חלק א

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה (מ"ז, כ"ח).

הנה מכבר העירו המפרשים עליהם השלום על הפרט הזה ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, הלא מהצודק היה שיאמר אך מספר הכללי ויחי יעקב מאה וכו' ולא יותר. והקרוב אצלי בזה הוא עם מה שאמרו ז"ל (בכמה מקומות) צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה. ובכתובים והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד (איוב ח', ז'). והוא כי ממדת טובו יתברך למלא ולהשלים ימי האדם הראשונים לכל בהם חיי צער ומכאובי המקרים, יתן ויוסיף לו באחרית ימיו מנה אחת אפים להשלים כדי חסרונם כאלו ימים יוצרו להיטיב בהם להטוב לפני האלהים מדת יום ביומו, אשר החיוב בהעדר הטוב מקצה הימים יחיל טובם בימים הבאים אחריהם. וזהו שאמר ואחריתך ישגה מאד וההוראה במלת מאד הוא שיעדיף יתברך וישלים מה שהיה נגרע בימים הראשונים. וזהו הרמוז במאמר וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו (שם מ"ב, י"ב) כלומר מלא אותו במה שהיה חסר בראשיתו.יריעות האהל

ועל דרך זה עצמו היה הדבר ביעקב אבינו עליו השלום שבאחרית ימיו נמלאו כל ימי חייו מה שהיה מעומס בהם בנטל המקרים ומשא היגונות והצרות, מיוסף, ושמעון, ובנימין וכמוהם, ונשלם החסרון הזה בימים שהיה במצרים.

וזהו ויחי יעקב בארץ מצרים כו' כלומר בארץ מצרים היה חיותו בטוב המעולה כל כך עד ששלמו לו ימיו הראשונים, והיו ימיו מאה כו' כלומר עם הימים האלו נמלאו ונשלמו אתו כל הימים אשר חי.

ואחר הכלל הנאמן הזה עלינו להאמין כי עוד היום יבוא והוא יתברך כאב את בנו ירצנו וימלא ימינו בטובות הנעדרות מאתנו, והננו נתונים נתונים למשלח חציו ולמרמס אפו. אבל בשיבחר ה' בציון וינהלנו לתוכה יתן ויוסיף בברכותינו וטובותינו להשלים מה שחסרנו עתה. ממש כאשר נהג יתברך את אבינו יעקב עליו השלום וכאשר העידו ז"ל מעשי אבות סימן לבנים ובנביא תחת בשתכם משנה וכלמה ירונו חלקם, לכן בארצם משנה יירשו ושמחת עולם תהיה להם (ישעיה ס"א, ז') ועוד ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה כו' ואכלתם אכול ושבוע (יואל ב', כ"ה).

ומעתה דע לך כי כמו כל שלמות הטוב ואושר השלוה שהיה לאבינו יעקב באחריתו צמחו וגדלו על שדי קוצים המעיקים והמכאיבים הלא המה מקריו הרעים והנאמנים אשר קדמוהו. אשר בעת פגעו בו הרבה לשאוג עליהם בחשבו כי פגיעתם רע מוחלט וכמו שכתוב עליו למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור (ישעיה מ', כ"ז) עד שהבינו יתברך כי המה לו בבחינת החרישה והזריעה להצמיח לו צמח צדקה, וכמו שנתבאר למעלה (פרשת וישב) באורך. כן גם הנהגתנו עתה, מאז שלחנו יתברך אל ארץ אחרת ועדו עלינו כמה מאורעות וקורות מכאיבות, הנה בשגם כי הנראה והנגלה מהם הוא כי רבה רעתם. אבל המאומת אצלנו מאשר שמענו ונדעם כי תוכם רצוף טוב נשגב כי המה בחינתם כזרע הזרוע להצמיח פרי תבואה. ממש כאשר האכר יפתח וישדד תלמי השדה והוא פנים יקלקל בחפירתו וחרישתו הלא זר הוא לחשוב עליו כי הוא מקלקל אדמתו וזרע הזרוע כי הוא חושב במעשהו על טוב מוחלט שיצמח על ידו כי על ידי כן ישבע לחם. (ועיין מה שכתבנו בספרנו כוכב מיעקב בהפטרת פרשת אחרי משל נמרץ לזה) כן ממש כל המקרים וילדי הזמן העוברים עלינו כולם מכוונים מאת ה' יתברך להצמיח על ידיהם טובות מאושרות. וכאשר כלל המשורר עליו השלום במאמר קצר הזורעים בדמעה ברנה יקצורו (תהילים קכ"ו, ה').יריעות האהל

ועל פי הדברים האלה נעמוד אי"ה על ביאור כמה מאמרים. במדרש (פרשת בשלח): עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה (ט"ו, ב'). יהי לי אין כתיב כאן אלא ויהי לי לישועה היה לי ויהיה לי (פרשה כ"ג, ט"ו). והמאמר צריך ביאור וכדי להבינו נזכיר עוד מדרשם ז"ל (שמות) הדא הוא דכתיב יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו (תהלים ק"ג, ז'). בשר ודם מדותיו ועלילותיו מעוותות הן אבל מדותיו ועלילותיו של הקב"ה רחמניות הן שנאמר רחום וחנון ה' (שם, שם ח') ואותן המדות הודיע למשה שנאמר וחנותי את אשר אחון הוי רחום וחנון ה'. (פרשה ב', א').

והמאמר מובן פשוט עם דברינו כי הנה בשיכעוס מלך בשר ודם על עבדו ויצוה להכותו מכה רבה ותהיה מגמתו ומחשבתו בעת ההיא אך להכאיבו. ובאם אחר כך יתפייס עליו מאיזה סבה וירצהו, אזי נהפך עליו לבו ודעתו ורצונו שינו את טעמם מאויב לאוהב והמיר הרע בטוב. אבל לא כן הדבר במדותיו יתברך כי גם בהוכיחו נפש עבדיו הנה בזה עצמו הוא מפיק שלומם וטובתם. וזהו מדותיו ועלילותיו של בשר ודם מעוותות הן אבל מדותיו ועלילותיו של הקב"ה רחמניות הן, שאין שום שינוי רצון חלילה בין תחילת מעשיו לאחריתם כי את הכל הוא עושה בטוב ישרו ומרוב חנותו. וזהו ואותן המדות הודיע למשה שנאמר וחנותי את אשר אחון, כלומר וחנותי אותו בדברים המסבבים את אשר אחון.

וזה שכוונו ז"ל במדרש הנזכר לעיל ויהי לי לישועה, יהיה לי אין כתיב כאן כי בשיאמר יהיה לשון עתיד היה ההוראה על ענין מחודש והשתנות הרצון שיהיה מה שלא היה. אבל בשאומר ויהי מלה מהופכת מעתיד לעבר ההוראה כי מה שיהיה הוא עצמו מה שהיה, כלומר אותו הרצון בעצמו היה תחילה. וזהו היה ויהיה לי כלומר גם בעבר גם בעתיד הוא לי לישועה בלי שום השתנות רצון חס ושלום.יריעות האהל

ומה נמרצו בזה דברי הכתוב והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם (דברים כ"ח, ס"ג). והדבר פלאי שישמח ה' יתברך בהרעה אשר ימצא את עמו חס ושלום, הלא מצינו לרז"ל שאמרו (במדרש שמות) אמר לו הקב"ה למשה אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער של ישראל כשם שישראל שרויים בצער (פרשה ב', ה') (וגם הם ז"ל בעצמם הרגישו זאת עד שדרשו הוא אינו שש אבל אחרים משיש).

ובנביא: מה אתה רואה ירמיהו, ואמר מקל שקד אני רואה ויאמר ה' אלי היטבת לראות כי שוקד אני על דברי לעשותו (ירמיה א', י"א). גם פה יש להתבונן הכי הוא יתברך המרחם על כל מעשיו ישקוד חלילה על הרעה.

אבל נבין הענין במשל עשיר אחד מתה עליו אשתו והיה בעירו אשה אחת גברת חיל להלל מאד, אשר מעת מת בעלה היה עסקה במשא ומתן, אף כי לא היה לה דבר משלה לקחה סחורה באמנה ובהקפה, ותיטב האשה בעיניו לקחתה לו לאשה ויקרא אליה וידבר על לבה לאמר, הלא אנכי לא אקח ממך מאומה אך על כל פנים מהצורך שתהיה נקיה מבעלי חובותיך הנושים בך מחיר סחורתם ולא תהיה חתימת ידך יוצא מיד מי לתבוע איזה חוב, שלא אצטרך לשלם בעדך, והרחיב לה זמן עד כי תכלה מסחרה וחשבון כנעניה ונושיה למען לא יהיה לה דבר עוד עם אדם. אולם האשה ההיא היתה ממשכת הזמן ולא גמרה ענינים אלה, כדרך הבעלי חוב שמשמט עצמו מהם אשר שמה עלילות דברים לאמר לא נתחייבתי מעולם ומהם אשר כפרה במקצת, וברצותם להזמין אותה לדין הסתירה עצמה מפניהם למען ילאו להשתדל עוד על נשיונם ויתרצו לקבל ממנה כפי הודאתה הפחות. וירא העשיר כי ארכו לו הימים וירע הדבר בעיניו מאד והיה הולך בלט אצל בעלי החובות הנושים בה והיה נותן להם עצות ואפני תחבולות איה איפה יפרעו ממנה קל מהרה. ויהי בהתוודע הדבר אל האשה באתה אליו ותדבר לו לאמר אם ככה אתה עושה לי כהיום מה תעשה עוד עמדי אחר הנשואין, אמר לה הלא לך לב לדעת כי אין כוונתי במעשי להרע עמך חס ושלום, בלתי כל מה שאני עושה עמך כיום הוא אך מפאת רוב אהבתי אותך וכי שוקד אני למהר לקחתך אלי לשוש בשמחתנו.

הנמשל הוא מה שאמרנו כי כפי ראות אנוש בעיני בשר ידומה כי הקב"ה חושב בהמקרים העוברים עלינו עמיית הרעה והכאב חס ושלום. אבל המאומת בלב אומתנו הוא שהמה העילות והאמצעיים לצמיחת קרן הטוב העתיד אי"ה, אשר על כן שוקד יתברך להביאם מכה אחר מכה עבור למהר ולהחיש הטוב הצומח מהם. והוא מה שהראה יתברך לירמיה מקל שקד לרמוז לו כי שוקד הוא על הרעה להביא חיש ומהר, וירמיה פחד על זה מאד, ויאמר לו ה' היטבת לראות, כלומר הרעות שאתה רואה הלא המה משובצים בטובות רמות ונשגבות העתידים לצמוח מסבתם. וזהו כי שוקד אני על דברי לעשותו, כלומר שאני שוקד על הרעות איננו מפאת רוע לב, אבל מרוב חנותי אותם להביא עליהם הטוב המעותד על כן הנני שוקד על בוא הרעות ולהעבירם חיש ומהר למען הקדם ביאת הטובות לרגליהם. וזהו כי שוקד אני על דברי לעשותו כלומר דברי הנחמות וישועות הנבאות.

ובגמרא: הושע ה' את עמך את שארית ישראל, בכל פרשת העבור יהיה צרכיהם לפניך וביארו ז"ל מאי פרשת העבור אמר רב חסדא אמר מר עוקבא אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה יהיו כל צרכיהם לפניך (ברכות כ"ט, ב'). והמאמר פלאי כי מה ענין אשה עוברה פה, אם להמשיל לדבר המלא הלא לא יבצר מהם לדמות לנאד מלא יין וכדומה. אמנה כפי המונח אשר כל הקורות והמאורעות המכאיבים אותנו כולם מוצאם ומובאם אך למען יעריכו מערכה למצמיח צמחי הטובות והעתידות כארץ תוציא צמחה, יצדקו רז"ל במה שאחזו דמיון הזה. והוא כי מטבע אשה הרה עת בואה בירחים שבהם יתנכר עוברה בשיפגענה איזה מכאוב מהריונה נפשה תגיל בה ותשבע נחת, יען כי מכאובות האלו יעידון ויגידון כי בנים במעיה ולהן תשבר במבטח עוז, וכל מה שירבו הירחים והריונה יהיה מורגש לה ביותר ותוסיף מכאוב כן תרבה בשמחתה וצהלתה עדי ימלאו ימיה ללדת ויחזו אותה חבלים וצירים הנקובים חבלי לידה הלא גם אז תשים נפשה בכפה ותאמץ את לבבה לקבל בשמחה המכאובות ההם יען כי בעקבותם וברגליהם תבוא תוחלתה הנכבדה ותהיה חובקת בן.

והן אל האשה ההיא נמשלנו בדברי הנביא כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה כן היינו מפניך ה' (ישעיה כ"ו, י"ז). הנה תאר ע"ה כל הקורות המכאיבות אותנו בגלותנו על שם חבלי לידה.יריעות האהל וכמו כן גאולתנו ופדות נפשנו העתידה במהרה מתוארה על שם לידה וכמו שכתוב בטרם תחיל ילדה (שם ס"ו, ז'). והנה אם הדבר כן הלא יש מקום לשאול על מה אנחנו שואגים להשבית ולהסיר מאתנו המכאובות האלו אם המוחלט אצלנו כי המה בחבליהם תשלחנה ילדיהן היינו הטובות הגדולות היעודות. אמנם הנביא עליו השלום במאמר הנזכר התיר השאלה הזו והוא כמתנצל לפני ה' יתברך על מה שאנחנו מתנפלים לפניו להקל היסורים האלה. והטעם כי גם ההרה עת ימלאו ימי הריונה ותקרב ללדת ויקיפוה המכאובות, האמנם כי נפשה יודעת כי עוד מעט והנה ילד יולד לה בן נתן לה, עם כל זאת תחיל תזעק בחבליה ותדרוש ברופאים להקל היסורים מעליה.

כן גם אנחנו בשגם ידענו כי הרעות והיסורים מסבים אלינו הטוב המעולה, עם כל זאת נפרוש כפינו אל ה' לאמר הלא כל יכול אתה ולא יפלא ממך להושיע ביסורים מועטים כמו ברבים והלא כשל כח הסבל. וזהו כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה כו'. וזהו צחות לשונם ז"ל הושע ה' את עמך את שארית ישראל בכל פרשת העבור, וביארו ז"ל אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה.יריעות האהל רצה לומר אשר העברה היא רק על דרך ובחינת אשה עוברה שהיא רק ההכנה אל הטוב הגמור עם כל זה יהיה צרכיהם לפניך להקל מעליהם כפי שיוכלו שאת.

ועל פי דרכנו נעמוד עוד על מליצת המשורר עליו השלום עד אנה ה' תשכחני נצח עד אנה תסתיר את פניך ממני כו' הביטה ענני ה' אלהי האירה עיני פן אישן המות (תהלים י"ג, ב'-ד'). ובמאמר המקונן עליו השלום למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים (איכה ה', כ'). אשר על שניהם יפלא השאלה על השכחה למה עד אנה, הלא השכחה היא אך ענין אונס מה שלא יגביל אותה הזמן עד כמה או לשאול עליה למה. גם מה שהחל בשכחה נצחיית למה לנצח תשכחנו וסיים בעזיבה תכליתיית תעזבנו לאורך ימים. ונזכיר עוד מה שכתוב זעקתי אליך ה' אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים הקשיבה אל רנתי כי דלותי מאד (שם קמ"ב, ו').

והבנת הדברים הוא על פי משל לאיש שיבה שלא היה לו כי אם בת אחת קטנה וקודם מותו קרא לאחד מאוהביו ושאל מאתו שיהיה אפוטרופוס לכל מה שיוריש לבתו והבטיחו על זה, אבל הזהיר אותו ואמר לו שלא יתן מהירושה ההיא דבר, לא על הספקת מזונות הבת ולא על מלבושים וכדומה רק תבקש לחמה מעמל נפשה בעבודה אשר תעבוד בבית בעליה, וכל מה שבידו יהיה שמור אתו למועד נשואיה. ויהי אחרי מותו ויקח האפוטרופוס כל אשר לו והעלמה בקשה פרנסתה מכל אשר מצאה ידה, לימים בא אחד מהקרובים אל האפוטרופוס ואמר לו הן ראיתי פני הנערה רעים מאד מסבת מיעוט פרנסתה ומהצורך לתת לה מהכסף אשר אתך להוסיף לה על לחם חקה, אמר לו לא אוכל לתת כי כן צוה עלי אביה. ויהיה עוד הפעם ובאו אליו אנשים והגידו לו לאמר הלא היא הולכת ערום ויחף, ולא ענה אותם דבר. ויהי אחרי איזה זמן נפלה היתומה למחלה מסוכנת והיה ההכרח לפזר עליה מעות לדרוש ברופאים באו אל האפוטרופוס לצורך הוצאות הרפואות וענה אותם כמשפט הראשון לאמר לא אוכל הפר מה שצוה עלי אביה המת, אז ענו אותו עזות לאמר לו יהיה כדברך אבל אם תעצור על ידה לבלתי תת מהכסף כהיום על הוצאות הרפואות את מי תשיא או את מי תכניס לחופה, הלא היא קרובה למות ואם לא תתן עתה למתי תשמור כספה.

הנמשל הוא מה שאמרנו למעלה כי כל הטובות הנצחיות המעותדות צומחות ועולות מיסורי ומכאובי הגלות החיל הזה אשר על כן פקד עלינו יתברך לבל נהיה חרדים לבהל ולמהר זמן הגאולה כמאמר הנביא המאמין לא יחיש (ישעיה כ"ח, ט"ז) וכמאמר שלמה המלך עליו השלום השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ (שיר השירים ג', ה'). ובמדרש (במגלה זו) השביע הקב"ה את ישראל שלא ידחקו על הקץ. ממש כפרי העץ כל עוד שתעמוד מחובר בנוף האילן תגמר בטוב הביכור והבישול, כן כל מה שירבו הימים ויתאחר זמן הגאולה ויסורי הגלות יגבירו כח, כן לעומתם תחזקנה הטובות העתידות המיועדות וישלמו באושר שלמותם.יריעות האהל

ולעילה זו אמר הנביא עליו השלום ושלמו ימי אבלך (ישעיה ס', ז'). אולם שאגתנו אל ה' הוא כי המכאובות והתחלואות עצמו מאד עד כי אין להכילם אשר כפתע בינם ובין המות ומה ימריצנו טוב העתיד כי מה יתן ומה יוסיף. וזהו זעקתי אליך ה' אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים, כלומר כשהייתי צועק על קורותי הייתי משיב אל לבי ואמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים כלומר אוחיל בדבר התוחלת הטוב כי על ידי כן יפרצו ילכו ויתוספו בטוב שלמותם. אבל לא כן עתה הקשיבה אל רנתי כי דלותי מאד ואם לא עכשיו אימתי.

וזהו גם כן למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים כלומר אם תעזבנו לאורך ימים הלא בהכרח נהיה שכוחים לנצח כמת מלב. וזהו גם כן עד אנה ה' תשכחני נצח עד אנה תסתיר כו', הביטה ענני ה' אלהי האירה עיני פן אישן המות, ומובן כדברינו, (ודע כי תפלת דוד המלך עליו השלום נוסדה ברוב רק על עיני וצרכי הנפש והן עליהם מר צורח האירה עיני מוסב על עיני השכל) וזהו גם כן שאמר מהר ענני ה' כלתה רוחי אל תסתר פניך ממני ונמשלתי עם יורדי בור (תהילים קמ"ג, ז').

חלק ב

ויקרא לבנו ליסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת כו' (מ"ז, כ"ט)שפת היריעה

הנה מכבר העירו רבותינו ז"ל במדרש וכי יש חסד של שקר, אלא חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת.שפת היריעה ולנו העיר ה' דרך קרוב בזה בהקדים מאמר הכתוב תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם (מיכה ז', כ'). הנה גם במאמר הזה יש להעיר על כפלי הדברים במלות שונות מחסד לאמת.

אבל הבנת הדברים הוא על דרך אחד רצה לתת לאוהבו מתנה גדולה והגונה אחר זמן ידוע, ומדאגה פן תסרב אשתו בדבר, חשב בנפשו לכתוב לו שטר חוב על הסך ההוא שעלה על לבו לתתנו לו וחתם עליו עדים כמשפט, בעבור שבהגיע זמן הנקבע בשטר חוב יהיה מוכרח לשלם לו כסף נשיו על פי כפיית בית דין, ואשתו לא יהיה לה פה לדבר מאומה כי בית דין יכפוהו לשלם. הנה בדבר הזה יתואר פריעת החוב על שם חסד ואמת כי לעת התביעה שתבעו בשטר חוב בבית דין יהיה נופל עליה תואר האמת על היותו מחוייב באמת לשלם ככל הכתוב בשטר, ועם כל זאת הוא חסד מה שהתחייב עצמו מראש לכתוב לו שטר חוב בחסד ונדבה.

וכענין הזה היה מה שכרת ה' את אברהם ברית ונשבע לו לאמר לזרעך אתן את כל הארצות האל כי התחלת הדבר מה שנשבע יתברך אליו על הטובה הנשגבה ההיא היה על דרך החסד והצדקה, אבל אחר כי כבר נשבע הנה הדבר כחוב גמור כי מהצורך אליו יתברך לאמת שבועתו ולקיים דברו. ועל כן בצדק שאל הנביא ואמר תתן אמת ליעקב, כלומר מהראוי אליך ה' לאמת ולקיים דברך הטוב לשלם החוב, אולם לא נכחד מאדוננו כי עיקרו הוא חסד מה שהקדמת להבטיח אבינו אברהם ולשבע לו על הדבר הזה. וזהו חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם כלומר ראשית השבועה לאבותינו היה בחסד ונדבה.יריעות האהל

והוא מה ששאל יעקב מאת יוסף עליו השלום ועשית עמדי חסד ואמת כי אלו לא נשבע יוסף ליעקב היה מעשהו מתואר רק על שם חסד אבל יעקב עליו השלום בקש ממנו שיחייב את עצמו על הדבר בשבועה עד שיהיה הדבר מתואר גם על שם האמת כי יהיה ההכרח אתו לאמת שבועתו. וזהו שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת, ועילת הדבר הוא כי ידע בפרעה שלא יניחהו ללכת אל ארץ כנען בלתי אם יהיה מושבע ועומד וכאשר פקד יוסף אל פרעה אבי השביעני לאמר כו' והוא גם הוא אמר עלה וקבור את אביך כאשר השביעך (ועיין רש"י ז"ל).

חלק ג

ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל ויגש אליו, וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה, שכל את ידיו כי מנשה הבכור (מ"ח, ג').

ראוי להעיר על הנתינת טעם שאמר כי מנשה הבכור, הלא אדרבא לאשר מנשה הוא הבכור יותר מהראוי היה לשום יד ימינו על ראשו (ופירש רש"י ז"ל ידוע, אבל לדברי האונקלוס שתרגם אחכמינון לידוהי ארי מנשה בוכרא תהיה תמיהתנו קשה מאד), עוד יש להעיר במאמר יוסף אל אביו לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו, וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו. אשר לכאורה לא ידענו ענין כפלי המלות ידעתי בני ידעתי.

ואחשוב בהבנת הענין בהקדים מאמר רבותינו ז"ל במדרש (פרשת במדבר): ואני הנה לקחתי את הלויים תחת כל בכור (ג', י"ב) וזה לשונו ר' נתן אומר ואני מוסיף אני על חיבתם, הנה בשמחה וכן הוא אומר וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות ד', י"ד) (פרשה ג', ד') והמאמר הוא משולל הבנה למאד.

וכלל הענין הוא כי לא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה כי בשירצה האדם לבכר בנו הקטן על פני בנו הבכור לתתו יורש פי שנים אזי מההכרח יגרע חלק הבכור על ידי העדפת אחיו הקטן ממנו. אבל לא כן מדתו יתברך בשירצה להגדיל ולהעדיף חלק הקטן על הגדול לא יפחות ולא יגרע דבר מחלק הגדול להעדיף בו חלק הקטן כמאמר ז"ל משמים מיהבי יהבי משקל לא שקלי (חולין ס', א'). אולם מדת טובו יתברך הוא להניח הגדול על מנת חלקו אשר לו אבל הוא מוסיף ומגדיל חלק הקטן מאוצרו הטוב. והוא שאמרו ז"ל במדרש (שם בסמוך) לפי שהוא אומר ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור, שומע אני מיום ההוא ואילך לא יהיו הבכורות קדושים תלמוד לומר לי יהיו מלמד שהם צריכים פדיון. רצה לומר כי הקב"ה רצה לחבב לו הלוים ולקדשם תחת הבכורים, ולאשר כי מדרכו יתברך אך למיהב ולא למשקל על כן לא גרע מאומה מקדושת הבכורים וחיבתם, אבל נשארו ביקרת קדושתם כאשר היו, אשר על כן יהיו צריכים פדיון, וללוים נדבה רוחו אותו לחבבם ולקדשם בתוספת על הבכורים מדיליה. והוא שרצו ז"ל (ואני בוא"ו הנוספת) מוסיף אני על חיבתם כלומר אוסיף ללוים משלי מבלי לגרוע ולקחת מהבכורים חלק קדושתם, ועל זה אמרו הנה בשמחה. ממש כאשר האב ימעיט ויגרע מבנו האחד עבור להוסיף על חלק השני לא יתוסף בלבו שמחה לאשר נתרבה חלק בנו אם התוספת הזה הוא בא מפאת מה שחסר את בנו האחר, לא כן אם היה ברכת ה' את בנו מבלעדי מגרעת גורל אחיו הנה בזאת ישמח האב ויגל מאד, כי העדפת ותוספת חלק האחד לא פעל מגרעת לזולתו. וכמו כן אם היה הקב"ה מחסר חיבת הבכורים ויקרת קדושתם להוסיף ללוים לא היה מקום אל השמחה כי תוספת הלוים הוא בא מחסרון הבכורים, אבל אחר כי היה מנדבת ידו יתברך להוסיף ללוים מדילי' אזי יעלוז כבודו יתברך.יריעות האהל וזהו ואני מוסיף אני ולכן הנה בשמחה.

ומעתה נבוא אל ביאור הכתובים שלפנינו ונאמר כי יוסף עליו השלום בראותו באביו כי שת יד ימינו על ראש מנשה חשבו למוטעה, לומר אם הוא עושה זאת מדעת על ראותו בנבואה שהקטן ראוי לגדולה, הלא לא יבצר ממנו מלהחליף גם מעמדם להעמיד מנשה לשמאלו ואפרים לימינו. אבל האמת כי יעקב עליו השלום עשה הכל בדעת ובבינת הלב כי אם היה רום קרן אפרים מפאת שלילת גדולת מנשה היה הדין נותן להעמיד אפרים לימינו ומנשה לשמאלו, על כי הוא נגרע מערך גדולתו ואפרים הוא יבוא על מקומו. אבל באמת הדבר לא כן היה כי מנשה לא נגרע מאומה מחלק בכורתו וגדולתו, ולאפרים הוסיף הקב"ה מדיליה להרים קרנו למעלה על קרן מנשה, לכן היה המשפט כי מנשה ישאר על עמדו לימין יעקב כי הוא הבכור וגדולתו שמורה אתו בשלמותה אין נגרע דבר, אך אפרים קרן גדולתו יהיה מרום יותר וזרעו יהיה מלא הגוים.

וזהו שרמז יעקב עליו השלום בהרכיבו ידיו דרך עקלתון להשית יד ימינו על ראש אפרים שכל את ידיו, כלומר ולא החליף מעמדם, והטעם - כי מנשה הבכור וכנזכר לעיל. וזהו שהשיב יעקב ליוסף ידעתי בני מה שהעמדתם כסדר הזה, וגם ידעתי מה שהנחתי יד ימיני על ראש אפרים כי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, רצה לומר מגדולת מנשה אין נגרע דבר אולם אחיו הקטן יגדל ממנו על כן השכלתי את ידי לרמוז כי גדולת הקטן תעדיף על גדולת הגדול.

חלק ד

ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים (מ"ט, י"א). בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה (פסחיים נ"ו, א').

הנה האמנם לא עמדנו בסוד ה' להבין עילת ההסתרה הזו מכל נביא וחוזה וכמו שכתוב ואתה דניאל סתום הדברים וחתום הספר עד עת קץ (דניאל י"ב, ד') עם כל זאת נאמר בטעם הדבר על פי קט השגתנו ועל פי המקובל אצלנו ממאמרי רבותינו ז"ל שנזכיר, והוא בילקוט על משמרתי אעמודה ואתיצבה על מצור (חבקוק ב', א') התחיל צווח עד אנה ה' שועתי ולא תשמע (א', ב') אמר לו הקב"ה הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה, בן תורה אתה ולא עם הארץ אתה, לך כתוב אל"ף בלוח ואחר כך תאמר הודיעני את הקץ, וכן הוא אומר (שם) ויענני ה' ויאמר כתוב חזון ובאר על הלוחות (רמז תקס"ב). והמאמר סתום וחתום מאד!

ונקדים לזה עוד מאמרם ז"ל: אמרה כנסת ישראל רבון העולם הנפש הזאת שהיא מקלסת אותך עד מתי תהיה נתונה בעפר, אמר הקב"ה חייכם יגיע הקץ ונפשותיכם שמחות. והנה גם במאמר הזה לכאורה אנו רואים בו מן הקשות כי התשובה איננה מעין השאלה, כי גם הם מאמינים שיבא הקץ אך שואלים עד מתי.

אבל הענין כך הוא, כי הנה בשנתבונן בשמחות בני אדם ועת ששונם, וכמו כן בעתות צרתם והעקת נפשם באין מנוס כל שמחה מהול בתוכה הדאגה והתוגה, וכל אנחה ודאגה כרוך בעקבה הששון והשמחה.

ונבארם לאחדים,

כי הנה השמחה המוגבלת על ימים ידועים כל מה שיעבור עליה יום או יומים קרובה היא לימי חליפתה, ועל כן כל עוד שימשך זמנה ויתאחר יותר לא תערב השמחה אל נפש האדם ולא תהיה מוחשת אצלו עוד עם ידעו כי עוד מעט ימי העדרה קרבו יאתיון. וכמו כן היגון והאנחה אשר גבלו על האדם השולטים בו לרע לו הנה כל יום שיעבור ויחלוף ממספר הימים הנקובים עת ישועתו קרובה לבוא והוא הולך ומתקרב גם בכל שעה אל העדר יגונו ולזאת ירגיש מעט שמחה בלבו כל יום ביתר שאת ויתר עוז. אמנה כל זה הוא בשמחה המוגבלת בזמנה ויגון המוגבל בזמנו, לא כן השמחה המתמדת והנצחיית כי תערב להאדם גם בהעטיף הזמן כי שמחת עולם היא לו ולא תהיה נעדרת ממנו גם בשיארכו הימים.

והוא שבשר לנו הנביא עליו השלום ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ולעילה זו ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה (ישעיה ל"ה, י') רצה לומר לא ידאגו על חליפתה כי עד עולם היא. וכמו כן הדבר בצער ויגון היסורים אם לא נודע אל האדם עת חליפתם וחושב בלבו שיתמידו בו כמכת בלתי סרה אזי יהיה יגונו ואנחתו קשה עליו בתדירי על משקל אחד כי איננו מייחל על העדרם.

ולך נא ראה קורא ישר כי דברינו אלה באים מבוארים בדברי רבותינו ז"ל למנצח על ידותון (תהלים ע"ז, א') וזה לשונם: כשהקב"ה מראה לנביאים הצרות הבאות על ישראל הם עומדים ומתרעמים, שנאמר קולי אל אלהים ואצעקה, וכן את מוצא בחבקוק שאמר על משמרתי אעמודה (חבקוק ב', א') אזעק אליך חמס מאנה הנחם נפשי, למה היא ממאנת להנחם שאינה יודעת עד מתי, תודיעני עתך ואני מתנחמת, אדם בא להכות את בנו אמר לו עשר רצועות אתה לוקה, הכהו אחד אמר לו עוד תשע, שנים אמר לו עוד שמונה, מתנחם והולך, ואימתי אינו מתנחם בזמן שאינו מודיעו כמה עליו ללקות, כך אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה מאנה הנחם נפשי למה שאיני יודעת את הקץ שנאמר הודיעני ה' קצי (תהילים ל"ט, ה') (ילקוט תהילים פרק ע"ו רמז תתט"ז). הא לך מבואר כדברינו.

והן זה הוא אחד מטעמי חכמתו יתברך להסתיר קץ גלותנו כי חפץ בנו ה' שיהיה אבלנו וצער גלותנו באחרית ימי הגלות כבימים הראשונים עת הגלה יהודה שלא יהיה נגרע דבר, וכמאמר הנביא ושלמו ימי אבלך (ישעיה ס', כ'). יען כי היגון והצער המה עיקריים לכפרת חטאתינו (ומה גם כי השמחה הנצחיית העתידה היא צומחת רק מסבתם וכמו שהארכנו בזה למעלה) אי על זאת חייבה רצון חכמתו יתברך שלא לגלות את הקץ כי לו ידענו זמנו היה האבל וצער הגלות הולך ומתמעט אצלנו כל יום, וכל עוד שנתקרב אליו יהיה מורגש מהשמחה כפי רב הרגשת ימי הגאולה עד שלא נרגיש בסוף ימי הגלות האחרונים כל מאומה מהיגון וצער הגלות, והוא דבר המתנגד את העיקר המחוייב כפי ידיעת רצונו יתברך וכנזכר לעיל.

ומה מתקו עתה דברי המדרש, אמרה כנסת ישראל רבון העולם הנפש הזאת שהיא מקלסת אותך עד מתי תהיה נתונה בעפר, אמר לו הקב"ה חייכם יגיע הקץ ונפשותיכם שמחות, כלומר איככה הוא באפשרי לגלות לכם זמן הקץ הלא בשתדעו אותו הנה בשיהיו ימי הגאולה קרובים לבוא יהיו נפשותיכם שמחות ולא ישלמו ימי האבלות, על כן ההכרח להעלים אותו מכם. והבן.

ומעתה יחוורו גם דברי הילקוט מה שהשיב יתברך לחבקוק לך כתוב אל"ף בלוח ואחר כך תאמר הודיעני את הקץ. והוא כי הקב"ה הבינו טעם ההעלמה הזו במשל האות הכתובה על הגליון כי הנה המשפט בכתיבת האות להניח סביבו חלק ושיהיה מוקף גויל, כי ע"י גויל המקיף את האות הוא ניכר שהוא בשלמותו בכתיבה תמה. לא כן כשיהיה האות כתוב על גליון מצומצם רק כמדת גוף האות אזי לא יהיה ניכר אם האות הוא בשלמותו הצורך, כי אולי מקוצר הגויל ומחסרון הגליון קצר בו הכותב וגרע קצהו ממנו (אשר על כן כתיבה זו איננה תמה בסת"ם) נמצא כי הגויל המקיף עם שאיננו מעצמיית וגוף האות עם כל זאת הוא מחוייב אל הכתיבה כי הוא יתן מופת על הכתיבה שהיא תמה כנזכר לעיל.

כן ממש זמן גלותנו ואבלנו מהצורך שיהיה מוחש אצלנו עודף על גוף הזמן כי על ידי מה שידומה אלינו כי הוא יותר מאמיתת הויתו יהיה העודף הזה משלים ומתאים גוף הזמן באבלו ויגונו הצורך, מה שאין כן אם יהיה קצו מוגבל בידיעתנו הלא יהיה נגרע האבלות מגוף הזמן, והבן.

חלק ה

שמעון ולוי אחים כו'.

ביאורנוהו בחבורנו קול יעקב (רות) על מאמר יתן ה' לכם ומצאן מנוחה (פרק א' פסוק ט').

חלק ו

בסודם אל תבוא נפשי (מ"ט, ו'). מדרש (מובא ברש"י): זה מעשה זמרי.

הנה מהראוי לעמוד על זה איככה יהיה ענין זמרי נשוא במאמר בסודם אל תבוא נפשי, עוד יש להעיר במה שסיים ואמר כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור כי מלת ברצונם חסרה מובן, הכי יעשה אדם דבר מבלעדי הרצון הממשיכו אליו, אתמהה!

ובמדרש: וברצונם עקרו שור בשביל לעשות רצון יצרם עקרו שורן של גרים (פרשה צ"ח, ה'). וגם המאמר הזה צריך ביאור. ובגמרא: זמרי בן סלוא שהסליא עון משפחתו (עיין רש"י ז"ל שפירש לשון הכרעה) (סנהדרין פ"ב, ב').

וכלל הענין הוא עם מה שידענו כי האדם מעודו נופל עליו מלחמת היצר הצופה ומבקש להדיחו ממצות ה' יתברך, אם מעצמיית המעשה, או יפסיד טוב מחשבתו בעשייתה שיכוון בה להתפאר, או לתקות השכר, וכדומה מהמחשבות הזרות. ועל האדם לערוך אתו מלחמה וקרב להרגיז יצרו הטוב ולנצח אותו עליו, וכמאמר ז"ל לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע (ברכות ה', א').יריעות האהל ולעילה זו יותר מהנקל על האדם לעשות מצוה המתנגדת אל רצון ותאות הגוף כמו הצום והצדקה וכמוהם שלא יתערב זר במחשבתו בלתי לכוון בהם לעשות נחת רוח ליוצרו. יען כי דבר אין להם עם גוף האדם שיהיה נמשך אליהם בטבעו ויכוון בהם להנאת עצמו ועל כן תקל בהם המלחמה עם היצר. אבל לא כן המצות שגם הגוף ימצא ערבותו בהם כמו מצות עונג שבת ויום טוב וזולתם, הלא תכבד המלחמה מאד על האדם שיכריח עצמו להטות רצונו ומגמתו אל הכוונה הרצויה והנאותה אך לעשות נחת רוח לה' יתברך שצוה עליה, כי בקל יהרסו מזמותיו לכוון בעשייתם להתענג ולהתעדן בהם.

וקרוב הדבר אשר גם הוא יהיה תועה בעצמו ולא ירגיש מהות כוונתו, כי כמו שיצרו הטוב מזרז אותו אל מהירת עשיית המצוה ולענג השבת כן גם יצרו הרע יריצהו למהר לענג את גופו, ואם כן מי יכריע הדבר בעבור איזה מהם הוא עושה מעשהו, אם ליוצרו או חס ושלום ליצרו. אשר על כן הזהירה התורה הקדושה שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך (דברים ה', י"ב) (וכאשר הארכנו בביאור ענין זה ריש פרשת לך יבוקש משם) והעד על זה מצינו בדברי רבותינו ז"ל (הוריות י"ב) כשנמשח אהרן בשמן המשחה נרתע כו' אמר אוי לי שמא מעלתי בשמן המשחה, כלומר דאג פן התערב זר בשמחתו יען היות משיחתו גם דבר הערב להתהדר ולהתפאר בה (כמו שמוזכר בקול יעקב שיר השירים על מאמר שחורה אני ונאוה).

והן על דרך זה ממש היה ענין מעשה שמעון ולוי עם שכם שחגרו כלי מלחמה והרגו עם רב כאיש אחד, כי הוא דבר העומד בין שתי בחינות האלו. היינו אם לקנא קנאת ה' צבאות כי נבלה עשה בישראל, והוא ממעשי היצר הטוב, או לעשות רצון טבע לבם הרגז אך להשביע אפם וחמתם לעשות בהם כרצונם האנושיי להתנקם בהפוגעים בכבודם, וכמאמר וידברו אשר טמא את דינה אחותם. ויעקב עליו השלום היה חוקר בבניו לעמוד על נפשם וסודם אם כוונו לקנא קנאת ה' או להרגיע רצונם וחפץ לבם לעשות בהם נקמה. ובהיות ענין זה דבר המסור אל הלב עמד ואמר בסודם אל תבוא נפשי, רצה לומר הכוונה הצפונה בלבם המתוארה על שם סוד, והוא כי יעקב עליו השלום בנשאו עין על מעשה זמרי היה מכריע על ידו והיה עומד על לבם וסוד מצפונם מה הוא. כי הנה רבותינו ז"ל אמרו כל מצוה שמסרו ישראל נפשם עליה עדיין היא מוחזקת בידם (שבת ק"ל) וכענין שאמרו ז"ל מעשי אבות סימן לבנים, וכאמרם: בשביל שגדרה שרה את הערוה אצל פרעה עמדו וגדרו כל נשי ישראל את הערוה במצרים, ובשביל יוסף שגדר את הערוה גדרו האנשים במצרים (שיר השירים רבה פרשה ד', כ"ד). וכל שכן פה אלו היו מעשיהם באמת ובתמים לקנא קנאת ה' היה ממש כמעשה פינחס והיה הראוי כי יעמוד הזכות הזה לבניהם אחריהם להגן עליהם שלא יקרה כדבר הרע הזה (על כל פנים) במשפחתם, ואם כן היה מעשה זמרי לעד ולמופת להכריע אותם לחוב ולומר שלא היו מעשיהם בלב תם וישר.

וזהו שרמזו ז"ל בן סלוא שהסליא עון משפחתו, כלומר הוא הכריע משפחתו לחוב, ועל כן אחרי רואו מעשה זמרי מה שהוא אות על סוד לבם כי לא טוב היה, החליט ואמר כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור, רצה לומר כי כן חייבה להם רצונם הכעסני. וזהו שביארו ז"ל לעשות רצון יצרם עקרו שור כלומר אך מסבת יצרם וחמתם. ומעתה מה שסמכו ז"ל ודרשו בסודם זה מעשה זמרי איננו זולת לתת מופת על מצפון לבם וסודם כי לא טוב היה וכמדובר.

חלק ז

ארור אפם כי אז ועברתם כי קשתה (מ"ט, ז'). מדרש: אפילו בשעה שקללם לא קלל אלא אפם (פרשה צ"ח, ה').

הנה רבים העירו על ענין קללת האף שהוא לכאורה אך דברי הבאי, ואחשוב כי באמת יעקב עליו השלום כוון לקללה נמרצה אבל נצר על דל שפתיו מלהפריט במו פיו הקללה על בניו וישת אל אפם פניו. והוא כי העשיר אם הוא איש חמה ולבו לב רגז וחפצו תמיד להרבות עמל וכעס על בני אדם, הנה אצלו לבו הכעסני מרומים ישכון בהיותו שליט ברוחו לדכא אנשים תחת רגליו ולשפוך עליהם כוס חמתו כאות נפשו. לא כן אביוני האדם אם יהיו כעסנים וזועמים אשר אין לאל ידם להפיק זממם לעשות כרצון אפם וחמתם הנה באלה תהיה החמה והכעס מאורר ומקולל.

וזהו ענין המארה שקלל יעקב אף בניו ואמר ארור אפם כי עז לאשר ידע בם כי המה אנשים מעוכסים וזועמים מאד קלל אפם ועברתם, היינו בל יוכלו לשום לחפץ רצונם מוצא, וביאר ואמר אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל, ובמדרש: שיהיו עניים וסופרים כו' ובזאת יואר עברתם כנזכר לעיל.

חלק ח

ברכות אביך גברו על ברכות הורי עד תאות גבעות עולם (מ"ט, כ"ו).

הנה המפרשים ז"ל הדחיקו עצמם בביאור מלת תאות עד שחברוה עם והתאויתם לכם לגבול קדמה (במדבר ל"ד, י') (עיין רש"י) ואולי יהיה רצון הכתוב למה שנאמר ויהיה, ביאור מלת תאות על דרך הפשוט לשון תאוה וחמדה, ונקדים לזה מאמר ז"ל: אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים שנאמר אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך (ישעיה נ"ח, י"ד) לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, ולא כיצחק שכתוב בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה (שבת קי"ח, א'). אשר לכאורה עדנה לא ידענו מה יתרון במאמר ופרצת ימה וקדמה כו' על מאמר קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה,

ולדעתנו יהיה מוצא הדרש הזה אך ממלת ופרצת האמור ביעקב. והוא בהזכיר עוד דבריהם ז"ל במדרש (פרשת בראשית): ר' יוחנן סליק למשאל שלמא דר' חנינא אשכחיה דיתיב ודריש בהדין פסוק בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה' (ירמיה ג', י"ז) אמר ליה רבי וכי מחזקת היא ירושלים כסא ה', אמר לו הקב"ה אמר לה האריכי הרחיבי קבלי אוכלוסיך הדא הוא דכתיב הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו אל תחשוכי (ישעיה נ"ד, ב') למה? כי ימין ושמאל תפרוצי (שם) ויקרא אלהים ליבשה ארץ, למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, ר' נתן בשם רב אחא אמר, אני אל שדי אני שאמרתי לשמים ולארץ די שאלמלא כן היו מותחין והולכין עד עכשיו (פרשה ה', ח'). ותכלית רצונם ז"ל בזה להביננו בשורת הנביא עליו השלום הרחיבי מקום אהלך, שהרצון כי לעתיד אי"ה תהיה הארץ מתרחבת ומותחת לצדדים ארבעתם כפי הצורך להחזיק יושביה. לא על דרך שאנו עושים היום באם הצורך להרחיב המדינה ההכרח להוריש, ולגרש הסמוכים לגבולותיה ובזה תתוסף המדינה ההיא, מה שאין כן לעתיד. וזהו הרחיבי מקום אהלך כלומר מקום וקרקע האהל יהיה נמתח ונרחב, וזהו שאמר ויריעות משכנותיך יטו אל תחשוכי, כלומר לא כמו עתה כי החפץ להרחיב אהלו מהצורך אליו להתירו ולהסיע יתדותיו ולתקעם בריחוק מקום כפי השיעור שהוא רוצה להרחיב אהלו, אבל לעתיד יהיה האהל מתרחב מעצמו עם קרקעיתו בעמדו עם יתדותיו התקועות בארץ וזהו ויריעות משכנותיך יטו, ועם כל זאת אל תחשוכי ממקומה.

וזהו מבואר בדברי הנביא חזה ציון קרית מועדנו עיניך תראינה ירושלם נאוה שאנן אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח וכל חבליו בל ינתקו (ישעיה ל"ג, כ'). וזהו שאמר המדרש וכי מחזקת היא ירושלים כסא ה' אמר לו הקב"ה אמר לה האריכי הרחיבי קבלי אוכלוסיך הדא הוא דכתיב הרחיבי מקום אהלך והוא מבואר כדברינו. וזהו שסיימו ז"ל למה כי ימין ושמאל תפרוצי ומלת תפרוצי תתפרש מרחב נפרץ באין גבול כי הארץ תהיה מתרחבת וממיתחת כל שעה.

וכי תשאלך נפשך לאמר הלא מכבר החליט החכם עליו השלום ואמר אין כל חדש תחת השמש (קהלת א', ט') לזה הודיעו אותו ז"ל שאין הדבר ענין מחודש כי כבר היה כן. וזהו שסיימו למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, אני אל שדי שאמרתי לעולמי די שאלמלא כן היו מותחין והולכין עד עכשיו, כי בעת אשר ה' יתברך נתן אומר על בריאת הארץ היתה הולכת ומותחת ומתרחבת מכח מאמר האלהי עד שגער בה יתברך ואמר די, וזהו למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה.

והן לא על חנם רמז הכתוב הענין הזה הארץ היתה מתרחבת ומותחת עד שגער בה יתברך אם לא להודיענו כי כן יהיה בימים העתידים אי"ה, וכאשר יורו דברי החכם הראשונים מה שהיה הוא שיהיה וכמו שביארנום למעלה (בפרשת בראשית) עיין עליו. והוא מה שרמז יתברך בברכתו ליעקב אבינו עליו השלום ופרצת ימה וקדמה כו' ומלת ופרצת ענינה על דרך שאמרנו שתהיה ארצו מתמתחת והולכת בלי גבול וכנזכר לעיל.

וזהו שכוונו ז"ל כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך כו' ולא כיצחק שכתוב בו כי לך ולזרעך אתן כו', אלא כיעקב שנאמר בו ופרצת. וזהו ברכות אביך גברו על ברכות הורי עד תאות גבעות עולם רצונו לומר כמו שחמדה הארץ ורצתה מקדם כנזכר לעיל.יריעות האהל

חלק ט

במדרש: ר' יוחנן מפקד ואמר לא תלבישוני לא חיוורין ולא אוכמין אלא מאנין דבריקא, אם מתבעית עם צדיקיא לא ידעון בי רשעיא ואם איתבעית עם רשעיא לא ידעון בי צדיקיא, ר' יאשי' הוה מפקיד ואמר הלבישוני מאנין חיוורין חפיתין, אמרו ליה רבך אמר כדין ואת אמרת כדין, אמר להון מה אנא בהית בעובדאי (פרשה ד', ב').

ויפה אמר בטעם הדבר ידידי הרב מו"ה אליהו נ"י מו"צ דפה כי ר' יוחנן להיותו מנהיג הדור כאמרם ז"ל מלך ר' יוחנן (תענית כ"א). היה דואג על עצמו פן יהיה נתפס להגיהנם בעבור החטאים אשר באחרים, כי היה בידו למחות, וכמו שהובא בר"ש בן שטח (עיין רש"י סנהדרין מ"ד, ב') באחד שהיה בגיהנם ואמר עד שימות שמעון בן שטח ויכנס תחתיו מפני נשים מכשפות שיש באשקלון ואינו עושה בהם דין. וכבר יש מי שביאר בזה מאמר ר' יוחנן על ר' חנינא בן דוסא הוא דומה כעבד לפני המלך אני דומה כשר לפני המלך (ברכות ל"ד ב') היינו כי העבד אינו נידון לפני המלך רק על המעשים אשר הוא עצמו עושה אם טוב ואם רע אבל ידינוהו בעבור חטאת אחרים לא כן השר הוא נידון לפני המלך על החטאים אשר באחרים, ולכן תפלת ר"ח בן דוסא היתה ראויה יותר להתקבל כי עליו אין קטרוג בתפלתו.

ומעתה גם צדיק גדול כר' יוחנן אמר על עצמו שאינו בטוח מעונש הגיהנם והיה מסופק ודואג על זה שלא יהיה נתפס בעון אחרים לכן צוה לא להלבישו חוורין ולא אוכמין, אבל ר' יאשיה היה כאחד העם לא התנשא בנשיאות והיה איש בפני עצמו לא היה דואג, לכן צוה להלבישו מאנין חיוורין ואמר מה אנא בעית בעובדאי, והענין נכון.

חלק י

ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו (נ', ט"ו).

הנראה בהוראת דבריהם, שהם עליהם השלום היה לבם בטוח ביוסף אחיהם שלא יעלה על לבו עשות עמהם רעה, אבל היה בלבם מורך ודאגה פן יקיים מאמר רבותינו ז"ל כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם (יומא כ"ג). וענין נקימה ונטירה הוא שאם יצטרך לטובתו יקפוץ את ידו וימנע ממנו, כן חשבו על יוסף אולי ישיב ידו מהיטיב להם והרעה תבוא עליהם חס ושלום ממילא, וזהו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו, וכמו שנבאר.

והוא בהקדים מאמר דוד המלך עליו השלום ה' אל בקצפך תוכיחני ובחמתך תיסרני כי חציך נחתו בי ותנחת עלי ידך אין מתום בבשרי מפני זעמך אין שלום בעצמי מפני חטאתי (תהילים ל"ח, ב'-ד'). והרצון בזה הוא על דרך כשיקצוף אחד על איש בריא וירצה להכותו ולהכאיבו יהיה מהצורך אליו להכותו מכה רבה, לא כן החפץ להאדיב איש נגוע ומוכה על כל בשרו אשר נמקו חבורותיו אין לו לחפש אחר דברים המכאיבים כמו מקל יד או שבט וכדומה, כי אם יתן ידו עליו אך בהכאה קלה יזעק מר על כאבו כי אנושה מכתו וכולו דוי.

ועל דרך זה ממש ענין עם בית ישראל בעת גלותם כי בעוונותינו הרבים הפלא ה' את מכותם בחלים רעים ונאמנים, וכמאמר ואהי נגוע כל היום (שם ע"ג, י"ד) ועל כן אם יוסיף ה' תת ידו עלינו רק לנגוע בנו הלא גם בזה מכאובנו ירבה חס ושלום וישגה מאד כי בשרנו כמו רצח.

וזהו ה' אל בקצפך תוכיחני ובחמתך תיסרני כלומר מה לך להרבות לבקש בעבורנו אמצעיים המכאיבים בחמה וקצף כי הלא מכבר חציך נחתו בי ואם כן אם לא תוסיף מעתה בלתי הנחת ידך עלי הלא רב לך, וזהו ותנחת עלי ידך והטעם - אין מתום בבשרי כו' הבאישו נמקו חבורתי, וכדברינו.

ומעתה נבוא אל הענין בשנבאר עוד מה שכתוב אף זנחת ותכלימנו ולא תצא בצבאותינו (שם מ"ד, י'). כי הנה ידענו אשר אליו יתברך ב' פנים בעונש הממרים בו, אם ביסורי ההשגחה כענין שנאמר ושמתי אני את פני כו' (ויקרא כ', ה') ונתתי פני בכם (שם כ"ו, י"ז). או שיהיה העונש מצד הסתרת הפנים והעלמת ההשגחה על דרך הנאמר ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות (דברים ל"א, י"ז) רצה לומר כי בשיהיו נעדרים עין השגחתו יתברך הטובה המסבבת שלומם וטובתם ממילא יפגעו בהם האורבים לדמם והדורשים רעתם כי סר צלו יתברך מעליהם.

והוא ממש ההבדל בחרדת בני אדם כי הבריא והשלם לא יירא ולא יתעצב כי אם בעבור הרע שישיגנו מזולתו, אבל אם אך סמוך לבו בטוח שלא יעשה עמו רעה בפועל כי אם מה שיעלים עצמו ויסתיר פניו ממנו מהיטיב עמו לא יחוש על זה מאומה, כי גם מבלעדי השגחתו עליו והשתדלותו על אודותיו לא יקרנו דבר. אבל לא כן הדבר באיש חולה אם ירגיז לב הרופא בשגם לא יעשה עמו דבר רק הסתר יסתיר פניו מהשתדל בעיונו להתבונן במחלתו ולהגיד לו מוצא ארוכתו, הנה בזאת יעשה עמו רעה בהחלט כי יהיה כאבו נעכר או ירדם ויתעלף.

וזהו מה שאמר צורי אל תחרש ממני פן תחשה ממני ונמשלתי עם יורדי בור (תהלים כ"ח, א') כלומר על ידי הסתרת הפנים ושלילות ההשגחה. וזהו אף זנחת ותכלימנו כלומר בשגם לא עשית עמנו רעה מאומה רק זנחתנו ולא תצא בצבאותינו הנה גם בזה הרבית כלמתנו. והוא הדבר בעצמו בחרדת בני יעקב כי האמנם שהיו בטוחים ביוסף אחיהם שלא יעשה אתם רעה בפועל זולת ההסתרת פנים (כמשפט הת"ח וכאשר זכרנו למעלה) הלא די למו, כי ראו בהמצריים אשר לבם בל עמם כמתמול, ואך ההכרח אתם לישא פנים אל יוסף, על כך יראו לנפשם פן יסתיר יוסף פניו מהם מהשגיח עליהם ואזי ממילא יפגעם פגיעת המצריים. וזהו לו ישטמנו יוסף כלומר רק נטירה בלב וממילא יסובב עלינו כי השב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו.

חלק יא

ואתם חשבתם עלי רעה, אלהים חשבה לטובה למען עשה כהיום הזה להחיות עם רב (נ', כ').

הנה יוסף הצדיק עליו השלום הפליג לנחם אותם ולהפיס דעתם לבל יעצבו מאומה על מה שעשו אתו. כי הנה ידוע הדבר שנתקלקל ונפסד לא יתוקן באופן שישוב לאיתנו ושלמותו הראשון טרם פגע בו הקלקול, בלתי אם ירבה עליו אמצעיים המועילים יתר מאד על ערך קלקולו. כמו בנפול מעט מצבע שחור על יריעה לבנה או אדמדמת, אם יתן על מקום הכתם סמים המלבנים כערך ומשקל השחרורית שנפל בו לא יועיל בזה שיתלבן המקום ההוא וישוב לתארו הקודם, בלתי בשיתן ויוסף עוד בכפלים על ערך השחרורית או אז מרוב מראה הלובן יהיה מראה הכתם השחור נאבד ויתבטל מעיקרו והיה כלא היה.

ועל דרך זה ממש היה יוסף עליו השלום מרבה לנחם את אחיו לומר אם היה ערך הגדולה והטוב המושג לו על ידם רק כערך וכמות הרעה אזי היה כתם רעתם עמד בעיניו ויהיה נכתם לפניו לזכור להם מה שעשו. אבל הדבר לא כן הוא כי רעתם היא מצער ומוגבלת בשיעור קטן ומעט, וזהו אתם חשבתם עלי רעה כלומר רק עלי, ואלהים חשבה לטובה להחיות עם רב, ועל כן לעומת גודל ערך הטובה הנפלאה שעשיתם החיוב שלא ישאר עוד שריד מכתם הרעה אשר חשבתם. והבן.

תוכן העניינים

אהל יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה