אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
ויגש
חלק א
ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני כו' (מ"ד, י"ח).
ההרגש מבואר, הלא את מי דבר עד עתה לא אתו, ומה זה שאמר ידבר נא כו' כאלו הואיל עתה לדבר לפניו אתמהה!
ובמדרש: כתיב תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו (משלי כ"ה, י"א) מה אופן זה מראה פנים לכל צד כך היו דבריו של יהודה נראים לכל צד בשעה שדיבר עם יוסף (פרשה צ"ג, ג'). וראוי לדעת מה ראו רז"ל להוציא מלת אפניו מפשוטה לדרשה כמו אופן המתגלגל.
ובסמוך: דבר אחר ויגש אליו כו' כתיב מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה (משלי כ', ה') לבאר עמוקה מלאה צונן והיו מימיה צוננים ויפים ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה, בא אחד וקשר חבל בחבל משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו (שם ד'). וגם דברי המאמר הזה לכאורה הם סתומים במובנם.
וטרם יצמחו נטעי הביאור ופרחי ההבנה נירו לכם ניר בדבריהם ז"ל (במדרש שלח): ותשא כל העדה ויתנו את קולם זה שאמר הכתוב נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה (ירמיה י"ב, ח') עד ומן אותה שעה נגזר על בית המקדש שתתחרב כדי שיגלו ישראל לבין האומות שכן הוא אומר וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות (תהלים ק"ו, כ"ו) נשיאות יד כנגד נשיאות קול (פרשה ט"ז, ז'). ולכאורה גם המאמר הזה הוא חסר ההבנה, אבל נזכיר לזה עוד משנתם ז"ל ר' אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים (ברכות כ"ח, ב') ובגמרא: מאי קבע רבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים (שם כ"ט, ב'). והנה ממאמר הזה יוצץ לנו כוונה עמוקה וממנה נקח לבאר כל המאמרים אשר לפנינו.
דע כי המלות שידבר האדם אל האדם יתחלפו במובנם לפי תנועת לשון הברתו והרמת אמרתו, כמו בשיאמר הנער לאביו ראה להשביעני מרעבוני, לכסותי מערומי, הנה אם ישיק שפתיו ויניעם בנחת וקול דממה דקה הנראה ממנו כי הוא מכוון בדבריו לבקש מאביו עין השגחתו עליו. מה שאין כן בשיגביה קולו בהדברים ההם כמשפט המתרעם נדין עליו כי הוא מטיח דברים על אביו ומרים קלונו לאמר אכזרי הוא לא ירחם על בן אונו. והן על זה באו רז"ל ולמדו אותנו דעת במה שאמרו אל תעש תפלתך קבע כו', כי החיוב על האדם בעמדו בתפלה לפניו יתברך שתהיה תפלתו בנמיכת רוח וענוה צדק, רק שפתיו נעות וקולו כאוב מארץ, בלב נשבר ונדכה, כי אז יתראה למבקש רחמים מאת המקום ברוך הוא לחנותו אף על פי שאינו ראוי,יריעות האהל לא כן בהרימו את קולו ויגביה שאונו מעט יותר מן הראוי להמתפלל ומתנפל לפני ה' יהיה ענין תפלתו על דרך המתרעם והמטיח דברים על העדר משכרתו הטוב המגיעו מכבר בחוק מוחלט מאת ה', וזהו מאי קבע כל שאינו אומרה בלשון תחנונים.
ולבוא אל הענין נקדים עוד כלל אחד כי לפעמים יהיו ב' ענינים הפכיים מוסבים והולכים תחת תואר אחד, ומהם יד ה' שהוא נופל בתואר ברכת ידו יתברך כמו פותח את ידך כו' (תהלים קמ"ה, ט"ז). וכמה פעמים מצינו תואר הזה על תוקף הדין וכליון חרוץ כמו הנה יד ה' הויה במקנך כו' (שמות ט', ג') ויד ה' היתה בעם להומם כו' (דברים ב', ט"ו) וישא ידו להם (תהלים ק"ו, כ"ו) והאמנה כי אין אתנו לבאר ענין העמוק הזה כי הוא מהנסתרות אשר לה' אלהינו, עם כל זאת נקרב הדבר מעט כפי קט השגתנו. והוא עם מה שכתוב למעלה (סוף מקץ) בביאור מאמרם ז"ל (במדרש רות) כתיב כי לא יטוש ה' את עמו כו'. והמורם מדברינו שם כי בעת שישבנו בא"י היה מושג אלינו שפעת ה' יתברך וברכתו בחן וכבוד כהאב המקדים פני בנו במבחרי המשאת מיד ליד. מה שאין כן עתה היה עניננו ממש כהאב אשר לבו רגז על בנו כי בשגם לא ימנע ממנו לחם חקו כפעם בפעם אבל לא יושיט לו עוד מנת חלקו מידו ליד בנו, בלתי יזרוק המאכל בכעס אל המקום אשר הוא שם ובקל יפול לארץ ויהיה נפסד ונשחת. וההבדל בין נתינה לזריקה הוא אך בתנועות היד ובהרמתה, כי בנתינה יהיה הנותן מושיט ידו ליד המקבל, לא כן הזורק שהוא נושא ומרים ידו לירות הדבר הלאה.
כן הדבר בהספקת מחית עמו בית ישראל בחוץ לארץ על אדמת נכר מרוחקים מעל שלחן אבינו יתברך כי האמנם אין מעצור בשפעת ברכתו ויום יום יעמס לנו מחסורנו, אבל היה ענינה ממש על דרך הזורק הזה כי הוא יתברך זורה אותה הלאה ורחוק מאתנו עד כי מהצורך אלינו לבקשה בחיפוש אחר חיפוש ובאמצעי רחוקים נבזים ודלים עדי בנפשנו נביא לחמנו. וזהו וישא ידו להם להפיל אותם בגוים ולזרותם בארצות, הנה תאר הכתוב מתנת ידו יתברך על שם נשיאות יד כמשפט הזורק הנושא ידו למעלה וכמדובר. וכל זה נמדד לנו מדה כנגד מדה יען כי גם בכיית עמו בית ישראל היתה מתוארה בנשיאות קול כמו שכתוב ותשא כל העדה כו', כי גם שם האמנם עצמיית בכייתם איננה מהדברים הזרים והמגונים, ועוד מקום לומר כי בכו על שמעם כי עז העם היושב עליה ונפלה אימתם עליהם, וכמאמרם אנה אנחנו עולים אחינו המסו כו' והיו בוכים מתוך היראה והחרדה על דרך המבקש ישועה לאמר יואל נא ה' ויושיענו מהעזים האלה.יריעות האהל אבל אם נאמר כן היה הראוי והנכון להם שיתנו בכיתם וישפכו שיחתם לפני ה' ברוח נשברה בעטוף לבם ושחות נפשם מבלעדי שאון והמיה. אולם הכתוב העיד עליהם ואמר ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו, ההוראה שהרעימו בקול ענות כמשפט המתרעם והמטיח דברים על ה'.
וזהו דברי המדרש ותשא כל העדה ויתנו את קולם זה שאמר הכתוב נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. הרצון שלא היה בם אף ה' על עצמיית בכיתם, זולת על מה שהרימו קולם, כי זה דרך המתרעם על ה', וזהו נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. וזהו שסיימו וישא ידו להם כו' ולזרותם בארצות נשיאות יד כנגד נשיאות קול, וכאשר ביארנו.
ומעתה נבוא אל המאמרים בשנעמוד עוד על תועלת הטעמים והניגונים הבאים בתורת אלהינו יתברך, והוא מובן פשוט עם הנחתנו זו כי הנגינות המה עיקריים ויסודיים לנושא המכוון מפי האומר אל לב הנאמר לו. ממש כדברת לשון בני אדם כאשר ישאל איש דבר מחבירו וחבירו משיבו, הנה בשגם תשובתו תהיה מוגבלת במלותיה כחפץ השואל, עם כל זאת אם יורה בה איזה תנועה ונגינה יעמיקנה או יגביהנה מעלה הנה בזאת ישנה את טעמה והשומע ידין בה כפי הוראת קול המדבר החזק הוא הרפה, וכפי רמיזת הנגינה. וכדי להבינך הדבר יותר קח לך דמיון באם ישאל איש מרעהו איזה דבר מהמשכורת וכדומה, והוא משיבו אתן לך, אם בקול הברה פשוטה ההוראה היא כי יתן לו באמת, ולפעמים יטעים המלות האלו באיזה תנועה ונגינה או יהיה קורץ בעיניו יהיה הוראתו אך היפך ועל דרך המתמיה, ולפעמים גם ככועס והכל הוא לפי רוב הטעם והנגינה.
וזאת ליהודה באמרו אל יוסף ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני. והוא כי הנה המדבר עם חבירו דברים פשוטיים בהוראתם, כפיו כן לבו אין חילוק והבדל אם ידבר דבריו על ידי עצמו או על ידי אמצעי, או ירשום אמריו בגליון. לא כן החפץ לדבר בלב ולב דברים עקובים ומורכבים מפנים הפכיים עם רמיזות שונות ונגינות מובדלות או אז לא יחרוץ במעשהו בלתי על ידי עצמו אשר בשוט לשונו יראה פנים ורמזים על מה שבלבו. ולעילה זו לא רצה יהודה לדבר דבריו אל יוסף על ידי המליץ שהיה ביניהם עד הנה כי רצה לירות תוך לבו חצי מדון וכעס, ולמען לא יחטיא מאמר החכם אל תצא לריב מהר (משלי כ"ה, ח') השכיל פיהו לשמור כבוד המלך בל יגרה מדון בשפתיו, אבל דבר עמו דברים עקובים המורים חן וכבוד מבחוץ וכאש מתלקחת מבפנים, כמתלהלה היורה זיקים חצים בחלקלקות והוא אך עם תנועת המלות ורמיזת נגינתם וכנזכר לעיל (וזהו שאמרו במדרש ויגש אליו יהודה, ר' יהודה אומר הגשה למלחמה כו' הגשה לפיוס כו' הגשה לתפלה. והרצון כי דבריו הקשים היו במשכיות דברי פיוס ורצוי, וכאמרם בסמוך כי כמוך כפרעה ממך אני מתחיל ובפרעה רבך אני מסיים. ושם בי אדוני בי-ה את מעביר עלינו שכך אמרת לנו ואשימה עיני עליו וכי זו היא שימת עין נהפך הדבר שאמרת לסמות עינים עיין שם. והאמנם לא אמר לו כדברים האלה מפורש אבל קול דבריו כי כמוך כפרעה וזולתם יעטוף כונה זו על ידי הנגינה ורמיזת התנועה) וכמו כן היו עיני יהודה נשואות לדלות ולשאוב כל עצת עומק לב יוסף והוא עם שמעו תשובותיו איך יוצאים מפיו ואיך המה נדברים בטעמם ובנגינתם. וזהו שאמר יהודה ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, כלומר אדבר אליך לא על ידי מליץ שיעמוד בינינו.
ועל זה בא מדרשם ז"ל עילת הדבר מדוע היו דבריו אל יוסף מוכרחים להיות על ידי עצמו ולא על ידי מליץ, ואמרו תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו מה אופן זה מראה פנים לכל צד כך היו דבריו של יהודה נראים לכל צד בשעה שדיבר עם יוסף. הנה באמת גם הם ז"ל הניחו מלת אפניו על פשוטה אבל המליצו על יהודה מן אופן זה מראה פנים לכל צד כו' כלומר דברי יהודה היו מושכלים ושנונים כל כך עד שהיה מורגש מהם עינים הפכיים רמוזים ונשואים בדעת שפתיו ואת כולם ישא קול נגינתם וקריצת רמיזת תנועתם אשר על כן היו דבריו אל יוסף מוכרחים אך על ידי עצמו מבלעדי המליץ.
וזהו שאמרו עוד כתיב מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה, לבאר עמוק מלאה צונן כו' חבל בחבל משיחה במשיחה ודלה הימנה, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו. כלומר וגם מטעם זה היה ההכרח אתו לדבר עם יוסף בעצמו ולא באמצעות המליץ יען כי עצת איש היא עמוקה וטמונה בירכתי לבו ובפיו ידבר מה שהוא מורה כוונה אחרת. אולם המשכיל על דבר ימצא את העצור בלבו על ידי הוראות רמיזותיו ונגינת ותנועת מלותיו וזהו כך לא זז יהודה כו' עד שעמד על לבו. והבן.
חלק ב
במדרש: אמר ר' סימון בנימוסות שלנו כתיב אם אין לו ונמכר בגנבתו (שמות כ"ב, ב') וזה יש לו (פרשה צ"ג, ו').
השאלה הזאת נפלאה מאד מה להם להקשות לו ממה שכתוב בנימוס שלהם, הלא המה חשבו עליו שהוא איש מצרי ומה לו לאיש מצרי דת ישראל ונימוס ישראל (אמר הכותב והמסדר נשאול נשאל מו"ר ז"ל השאלה הזאת מאת אחרים והתנו עמו שיאמר באור על מאמר זה בלא משל. וזהו אשר השיב להם) כי השבטים לא טענו לדון אותם בדין תורה ודת ישראל כי מה למצרי דת ישראל, רק טענתם היה לדון אותם בדין שכלי וענין שכלי, הלא גם בעלי דתות אחרות לא ירחקו מה שהשכל מחייב אותו. כי הנה אנחנו עם בית ישראל הגם שאנחנו מאמינים בתורה שהיא אלהית תורה מן השמים עם כל זאת הלא היא נחמדת גם לשכל אנושי כמאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהילים י"ט, ל') כלם נכוחים למבין כו'. והנה פה כתבה התורה ענין נגד השכל - ואם אין לו ונמכר בגנבתו מי יאבה לקנות אותו, מי יאבה להכניסו בביתו הלא יגנוב ממנו כל אשר לו בבית, ובעל כורחנו מוכרחים לומר שיזדמן קונה גם עליו והטעם כי אצלו לא יגנוב, כי תחילה גנב בעבור שלא היה לו במה לפרנס את עצמו ומפני דחקו היה גנב, וכבר יש עליו התנצלות גדולה מפי שלמה המלך עליו השלום לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב (משלי ו', ל') מה שאין כן עתה כאשר יהיה סמוך על שלחנו ויספיק לו כל מחסוריו למה יגנוב. אמנם כל דבר התנצלות זאת יש להשיב רק על הגנב מפני דחקו, עליו יש לומר כאשר לא יהיה לו דוחק לא יגנוב.
זהו טענת השבטים כתיב בנימוסין שלנו ואם אין לו ונמכר בגנבתו, לא כן בנימין זה הלא יש לו הלא הוא עשיר עם כל זאת גנב ואם כן למה לך גנב כזה לקחת אותו שיהיה עבד בביתך הלא יגנוב ממך כל אשר יש לך, ואם כן בעל כורחו מוכח הדבר שאתה יודע האמת שאינו גנב חס ושלום רק בעלילה באת עליו. והענין נחמד.
חלק ג
ועתה כבואי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו, והיה כראותו כי אין הנער ומת (מ"ד, ל').
ראוי להעיר על שפת יתר שאמר והיה כראותו כו' כי די היה שיאמר ועתה כבואי כו' ומת. עוד מהראוי לשית לב על מלת ועתה שהוראתה כי אחר ההצעה הזו שפרס לפניו ההחלט הוא כבואו אל אביו כו' ומת.
והנראה כי במה שאמר יהודה לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת כו', ונאמר לא נוכל לרדת כו', וכל הענין היתה כוונתו בכל זה לגדור בעד יוסף, לבל ישיב אותו לאמר הלא כל עוצם יקרת הנער אצל אביו איננו אך מפאת טוב מעשהו, ישרו, ושלמותו במה שמעשי אבותיו בידו, אשר על כן חרד עליו כל החרדה הגדולה הזאת והורדתם כו'. אולם כבואכם אליו ותגידו לו כי שלח ידו לגנוב מאתי גביעי הכסף, הנה מאז באין ספק יהיה נבזה בעיניו נמאס ולא יעלהו עוד על לבו לעולם כי מה לו לאב יקר ושלם כמוהו לבן מביש. אי על זאת יהודה עליו השלום השכיל פיהו במה שדוחה תשובתו הזו, והוא במה שאמר ונאמר אל אדוני לא יוכל הנער לעזוב את אביו כו' פן יקרנו אסון וכמקרה יוסף גם הוא יהרג (וכמו שכתב רש"י ז"ל) כי מעת הפרד בנימין מאתו היה דואג ומפחד לאמר מי יודע אם ישוב עוד בני אלי. ועתה כבואי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו כו' והיה כראותו כי אין הנער ומת, כלומר מיד בהביטו בבניו שאין בנימין ביניהם יגוע וימות כי רעיון דמיונו יכריע כי כבר קרהו אסון ולא יעצור על רוחו להתמהמה מה עד כי נספר לו את אשר נעשה עמו במעשה הגביע, ובכמעט קט יהיה בכל רע חס ושלום.
חלק ד
ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו (מ"ה, ג'). מדרש: אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, בלעם חכם של הגויים כו' יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, וכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך (תהלים נ' כ"א) על אחת כמה וכמה (פרשה צ"ג, י').
הנראה בתכלית רצונם ז"ל על פי מאמר החכם עליו השלום כל דרך איש ישר בעיניו (משלי כ"א, ב') והוא כי האמנה יצר לב האדם אך להרע ולתאוה יבקש, עם כל זאת כל עוד שעיניו פקוחות על דרכיו לבחון את הרע ואת הטוב, ומבין ומכיר גנות החטא לא במהרה הוא חוטא. וכאשר הועד ברבותינו ז"ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג', א') היינו אם עבר עליו רוח עועים ותכס על עיניו מהביט ומלבחון רעת המעשים וגנותם עד שנדמים לו כדבר רשות, ולפעמים אף למצוה ולענין ישר וטוב, וזהו שהחליט החכם עליו השלום כל דרך איש ישר בעיניו.
אבל בשנתבונן על שני סוגי הדרכים - רע וטוב, הגם כי שניהם לא יבחר האדם בלתי אם יראה לעינים טובם וישרם, עם כל זאת ההבדל רב ועצום ביניהם. כי דרכי התורה והמצוה במעמד היושר יעמדו על לב הבוחר בהם עד נצח, מה שאין כן דרכי הרשע אשר ישרם הוא מצד אולת לב הבוחר אותם כי טח עיניו מראות בגנות ענינם, אם מפאת גודל לבבו ורוב גאונו וכדומה, וכענין שזכרו רז"ל (אבות) הקנאה והתאוה והכבוד כו' (כי שלש אלה הם חלקי השרשים הכוללים כל ענפי מדות הרעות ומהם תפרחנה והם ידיחו וימישו את האדם מדרך הטוב והאמת אל דרך הרע והשקר). אמנם בסור הסבה ממנו כמו כי שקעה אש גאותו ושח רום לבבו וכדומה, כמו אז יראה בעיניו ולבבו יבין כי היה תועה בדרכו והלך חשכים. והחכם עליו השלום כלל כל הדברים האלה במאמר קצר הפכפך דרך איש וזר (משלי כ"א, ח') כלומר הזר דרכו מהופך במה שנדמה לו ליושר אבל עתיד לעמוד על סכלותו ואולתו בשיאבד הסבה המסבבת לו הפתיות, אבל - וזך ישר פעלו כלומר בתדירי.
ומעתה נבוא אל הענין והוא על דרך דמיון לאחד שהיה מונה מעות להשלמת החוב המגיע ממנו לשר העיר וכדומה, ואשתו ובניו עוטרים על ידו והיה מעלה בחשבונו סכום כל מטבע יותר מן הראוי באמרו אני אבוא אל השר בכמה אמתלאות והתנצלות מה שבעבורם יחוייב שיקבלם ממני בסכום ההוא, ואז בשבתו ברום לבו אם יסתרו אשתו ובניו את דבריו הלא ימלא חמה עליהם, לאמר אנשי דמים אתם לי, שונאים טובתי ותועלתי, אולם בבואו לפני השר וירא בתמונת כבוד גדלו ושרים רבים ונכבדים עומדים למולו הלא יפול מוראו עליו וירעד ויפחד ויבלום פיו מדבר דברים כוזביים כאלה בלתי האמת ההכרחי.
הנמשל הרשעים אבירי הלב יושבים שאננים באהלם שמחים וטובי לב מלאים מרמות ותוך, ואמתלאות כוזביות ואומרים לרע טוב ולטוב רע, אבל בעמדם לפני כסא הדין הלא יפול עליהם מורא ופחד ויעמדו מרעיד ולא ימצאו עוד פיהם ולבבם להגיד אמתלאותם הסכליים והכוזביים כי שם יעמדו אל אמיתת הענין ויבחינו רעת מעשיהם וגנותם, וידעו דרכם בגיא מה עשו. והעד על זה אחי יוסף כי חלילה לנו לחשוב עליהם כי הזידו במעלליהם והמירו הטוב ברע חס ושלום, אבל האמת כי היה אתם טעמים רבים וגדולים מה שעל פיהם היו מעשיהם כעשיית הישר והטוב, ועם כל זאת בעמדם לפניו נסתתמו דבריהם וחלפו ועברו טענותיהם ואמתלאותיהם, וזהו ולא יכלו אחיו לענות אותו כלומר לא מצאו מענה להשיב אותו כי צדקו במעשיהם מפאת טעמם הכמוס אתם מקדם, כי נבהלו מפניו ואבדו את שהיה עם לבבם, וזהו אוי לנו מיום הדין כו' וכנזכר לעיל.
אבל נתבונן עוד במה שסיימו ז"ל ויוכיח כל אחד לפי מה שהוא שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך שלכאורה הוא חסר המובן. ונקדים לזה מאמר הכתוב ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו (שמות כ', כ"ג) אשר מכבר העירו ז"ל (במדרש משפטים) והרי כתיב ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה (פרשה ל', ד'). ונקדים לבאר מאמר הכתוב האנוש מאלוה יצדק אם מעושהו יטהר גבר הן בעבדיו לא יאמין כו' (איוב ד', י"ז) אשר מהנכון היה שיאמר האנוש לפני אלוה יצדק. אבל כלל הענין הוא עם מה שידענו מפני החוקרים הראשונים עליהם השלום, כי המתנה מהנותן אל המקבל תתחשב על ב' פנים, אם מפאת עצמותה ויקרותה תהיה חשובה אצל המקבל, או אם גם המתנה היא קטנה וקלה בעצמותה ואין די בה שתעלה לפני שר ונגיד אבל לפעמים גדולה היא מצד וערך הנותן, אם דל הוא ואין ידו משגת לגדולה ממנה. ככה הננו קרוצי החומר בעבודתנו את ה' הנכבד והנורא כי העבודה הראויה אליו יתברך אין בכח אנושי להגיע אליה וכמו שכתוב מה אנוש כי יזכה וכי יצדק ילוד אשה הן בקדושיו לא יאמין (שם ט"ו, י"ד) אך מרוב טובו וחסדו עלינו הוא מעריך ענין עבודתנו וצדקתנו כפי דלת ערכנו וקוצר רוחנו.
וזהו שהתנצל דוד המלך עליו השלום: ה', מה אדם ותדעהו בן אנוש ותחשבהו אדם להבל דמה כו' (תהלים קמ"ד, ג') כי חלילה לנו לחשוב ולומר שהוא מרעים על האדם לאמר ליוצרו למה תדעהו, אבל הוא עליו השלום בא להביננו כי כל חשיבות האדם אשר ידעו ה' איננו מפאת כי ידיו רב לו לעבוד עבודה כיאות לערכו יתברך בלתי כי מחסדו הגדול הוא מקבל מאתו מעשה עבודתו ותהיה רצויה בעיניו מפאת דלת תכונתו ושפלת ענינו. וזהו ה' מה אדם ותדעהו בן אנוש ותחשבהו כלומר מה כחו כי ייחל להיות חשוב בעיניך כי במה נחשב הוא זולת כל חשיבותו הוא מסבת כי להבל דמה כו'. וזה שכתוב עוד בתוכחות על עון יסרת איש ותמס כעש חמודו אך הבל כל אדם סלה (שם ל"ט, י"ב) רצה לומר גם בהוכיחו יתברך את החוטא אין העונש (לפי ערך הפגם והקלקול הנעשה על ידו בעולמות העליונים) בלתי לפי מה שהוא איש. וזהו אך הבל כל אדם סלה וזהו אוכיחך ואערכה לעיניך כלומר כפי ראות עיני בחינתך והשכלת לבך.יריעות האהל
וזהו שרצה הכתוב האנוש מאלוה יצדק והוא ממש על דרך איש עני בא לחנות לקנות לו איזה מלבוש ושאל את הסוחר כמה הוא רוצה מחירו אמר לו ערך עשרים כסף, אמר לו העני איננו שוה לי זולת עשרה כסף וכדומה, נשבע לו הסוחר כי בסך ההוא קנהו גם הוא ואיננו רוצה להרויח בו מאומה, הריק העני כל כספו מכיסו ויאמר אל הסוחר אין בידי כי אם הסך ההוא קח ממני, ונכמרו רחמי הסוחר עליו ואמר די ולקח כספו מאתו ונתן לו המלבוש. העני בא לביתו עם המלבוש וסיפר בפני בני ביתו איך לשקר נשבע הסוחר כי תחילה אמר כך וכך נתן מחירו ואחר כך אמר די על פחות מסך ההוא, ויענו ויאמרו לו סכל האם כוון באמרו די אשר לפניו די הלא הוא הפסיד הרבה, אך בעבור כי ראה בך שאין לך עוד יותר אמר די בעבורך מצד חמלתו וחסדו עליך.
הנמשל מובן מאליו, וזהו האנוש מאלוה יצדק כו' כלומר האם יעלה על הדעת שיצדק אנוש על ערך העבודה הנאותה אליו יתברך הלא גם בעבדיו לא יאמין כו' אף כי אנוש רמה, אולם מה שהוא מקבל מאתנו מעט עבודתנו ואומר די הוא אך בעבור השקפתו עלינו ועל דלת ערכנו כי אין בידנו להשיג יותר.
ומעתה הנה הנם מבוארים דברי המדרש הנזכרים לעיל לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד לפי מה שהוא כו' כי הנה מכבר אמרו ז"ל הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. והיינו כי הוא יתברך איננו דן את בני האדם במשפט אחד לכולם זולת על דרך מאמר החכם ברב חכמה רב כעס (קהלת א', י"ח). ועילת הדבר הוא כמה שאמרנו כי העבודה הראויה והנאותה אליו יתברך היא לאין תכלית ומרוב טובו וחנותו הלא לקח מידנו העבודה שהיא כפי קט ערכנו וקוצר השגתנו. ועל כן האיש אשר מלא אותו אלהים בחכמה ותבונה ראוי הוא שיעבוד ה' בתוספת עבודה במעלה יתרה מהזולת כפי יתרון השגתו עליהם, מה שאין כן הפחותים מהם עמהם איננו מדקדק כי אם כפי קוצר השגתם. וזהו לכשיבוא הקב"ה ויוכיח את כל אחד ואחד לפי מה שהוא שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך וכנזכר לעיל. ורצה לומר כאשר יראו יביטו אז כי נתנו מגרעת כל אחד גם לפי מיעוט השגתו גם בעבודה אשר לאל ידם לעבדה ולשמרה הלא אז ירבו להכלם יבושו ויבהלו.
ומה נמרצו בזה דברי דוד המלך עליו השלום אשרי אדם לא יחשב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה (תהלים ל"ב, ב') אשר לכאורה מלות לא יחשוב משוללים הביאור, גם איככה נמשך סוף המאמר (ואין ברוחו רמיה) לתחילתו. אמנה על פי הנחתנו זו הנה מהראוי לאדם להקטין עצמו ולהשפיל רוחו ויתבונן בקלות ענינו וחסרון שלמותו ופחיתותו. ומאז במדה שהוא מודד בה מודדים לו, כי אחרי שהוא מעריך עצמו ללא כלום יעריך ה' יתברך מעשה עבודתו גם כן כפי הראוי לשפל היצורים כמוהו.
וזהו אשרי אדם לא יחשב ה' לו עון, והעילה לזה - ואין ברוחו רמיה, כלומר בהיותו שפל בעיניו לערוך עצמו לאין, מה שאין כן אם הוא רום עינים ומעריך עצמו אל החכמים השלמים כי אז יוכיח רעתו על פניו. ואולי זהו הרמוז במאמר הלל (במדרש ויקרא) הגבהתי היא השפלתי השפלתי היא הגבהתי (פרשה א', ה').יריעות האהל
ואחר דברינו אלה יצדק מאמר הכתוב הנזכר לעיל ולא תעלה במעלות כו' בהזכיר עוד מאמרם ז"ל אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך שנאמר ממעמקים כו' עד לפי שאין גבהות לפני המקום (ברכות י'). והדמיון בזה לאחד שהזמינו בעל חובו למקום המשפט ותבע ממנו סך גדול ורב, והיה בידו לשלם לו החוב אבל הרבה וחפש מועצות ותחבולות שונות איככה יפטור את עצמו מלשלם החוב הגדול ההוא, וישאל עצה באהוביו ומכיריו, אמרו לו אין עליך להפטר כי אם בטענת אין לי, אם תשבע בפניו שאין לך לשלם, וייטב בעיניו דבר עצתם וילך לביתו שמח וטוב לב לאמר אזרז נסיעתי למקום המשפט ואהיה נשבע ונפטר, וצוה לאשר על ביתו להכין לו מרכבת כבודו ולקפל לו בגדיו החמודות אשר ילבשם רק לעתים פרטיים להתהדר בהם. ויהי כראות אשתו את אשר הוא עושה הרימה קולה עליו לאמר נבל מה תתהדר עתה במבחרי לבושיך ותתייפה בהוד מרכבת כבודך, הלא הם יהיו בעוכרך בעמדך לפני השופט ויראה כי הנך לבוש שני ועדנים מעוטף כאחד הרוזנים, ואיך תמצא את פיך לדבר ולטעון לפניהם דלותי ואין לי לשלם. הסר נא בגדי החמודות מעליך והלבש אותך בגדיך הקרועים המטולאים, וקח לך עגלה פחותה ובזויה ואסור בה סוס אחד שינהג אותך בכבדות כמשפט העניים, ובזה יתנו מקום לטענתך ויאמינו לקולך בשתאמר אין לי.
כן הדבר בעניננו כי העבודה המוטלת עלינו והראויה לבוראנו יתברך רבה היא מאד, אבל כל אמתלאותינו הוא לאמר ראה עמידתנו דלים ורקים, רצה לומר כי קטן כח והשגת יד אנושי מהגיע אל העבודה הרמה והנשגבה הזו. על כן המשפט עלינו כי בעמדנו בתפלה לפניו יתברך עלינו להתראות לפניו בלב נשבר ונדכה וברוח נשברה ויבוש על קיצורו בעבודה המגיע ממנו. וזהו שרמזו ז"ל אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל כו' לפי שאין גבהות לפני המקום. ומה גם כי יקרב האדם אל המזבח להעלות עליו קרבן לה' על חטאתו למען יהיה נרצה לו לכפר עליו מה מאד היה הצורך אליו לבוא אל מקום הקודש באימה וביראה וללבוש כסות הענוה ומעטה ההכנעה לפני ה' לאמר ראה דלת ערכי וקוצר השגתי, האף עלי פקחת עיניך להביאני במשפט עמך. כי אז אם יהיה אל האדם שום גבהות חס ושלום להעריך עצמו לבעל המעלות והשלמות הנה בזה יגלה רעתו פחיתותו כי הוא חסר העבודה הנאותה אליו יתברך וכמליצת החכם גאות אדם תשפילנו (משלי כ"ט, כ"ג). וזהו ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו. והבן.
חלק ה
ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם כו' וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה, ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים (מ"ה, ה'-ח').
הנה מהראוי להתבונן בהתכת הכתובים, כי לכאורה אנו רואים בהם שפת יתר במה שכתוב ועתה לא אתם שלחתם אותי כו' בשכבר אמר ועתה כו' כי למחיה שלחני אלהים כו'.
וטרם נבוא אל ביאור הכתובים נעמוד על מאמר דוד המלך עליו השלום עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו כי אתה ה' עזרתני ונחמתני (תהילים פ"ו, י"ז) אשר לכאורה לא ידענו מה שכתוב עשה עמי, כי יותר מהצודק היה שיאמר עשה לי אות. ונזכיר עוד דבריהם ז"ל בגמרא: אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו, אמר דוד לפני הקב"ה ריבונו של עולם מחול לי על אותו עון, אמר לו מחול לך, אמר לו עשה עמי אות בחיי, אמר לו בחייך איני מודיע בחיי שלמה בנך אני מודיע, כשביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים דבקו שערים זה בזה אמר שלמה עשרים וארבע רננות ולא נענה, פתח ואמר שאו שערים וכו' עד כיון שאמר ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך, (דברי הימים ב' ו', מ"ב) מיד נענה, באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדרה וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עוון, ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים כו' (קהלת ד', ב') (שבת ל', א'). וכלל הענין בזה הוא בשנחקור בשאלת דוד המלך עליו השלום יראו שונאי ויבושו, כי הנה ידוע כי הדבר הנתקלקל ונתקן כמו בגד שנקרע האמנם כי החייט השלם בתבונת כפיו יעשה תפירה מוסתרה בל יתוודע מה, עם כל זאת לא תהיה חשיבותו אחר התיקון ממש כמו טרם שנתקלקל, ומה גם שלא יתכן לומר שיתחשב אחר תיקונו יותר מכמו שהיה בשלמותו קודם הקלקול. כן גם האיש החוטא ושב על חטאיו בתשובה נאותה, בשגם עונו מחול לו עד בלתי השאיר ממנו רושם כלל, עם כל זאת טוב טוב היה באם לא חטא ולא שב. ואם הדבר כן ראוי להתבונן מה יהיה בושת שונאי דוד גם כי יראו לו עונו מחול כי עם כל זאת הלא יותר טוב היה לו אם לא חטא כלל.
אמנה אחר החקירה תשוב תראה כי הדבר בהיפך, כי דוד עליו השלום היתה חשיבותו אחר החטא שבעתים כמקדם טרם שחטא והוא בהזכרת מאמרם ז"ל כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו (שמואל א' י"ח, י"ד) (שבת נ"ו, א'). ונאמר כי ענין דוד המלך עליו השלום היה דומה ממש לשר גדול שהיה לו אבן ספיר יקר מאד ונפל איזה פחת על פניו מלמעלה כמו בקע או חריץ משהו, ונתייעץ השר עם בעלי מלאכות היודעים טיב מלאכת אבנים יקרים ולטישתם אם ימצאו לו תיקון, ואמרו גם בשיתוקן יהיה נשאר רושם מה, עד כי בא אומן אחד חכם ומבין מאד, ואמר לו איעצך - הנה האבן הלז גם כי הוא יקר ונכבד גם עתה אבל הלא עוד יותר יתחשב באם אנוהו בפתוחי צורות מזהירות מאשכולות וציצים ופרחים וכדומה, אם תשמעני אני אעשה לו כן ואפתח עליו חותם שמך המפואר, ודע כי ראשית מלאכתי יהיה מאותו החריץ כי ממנו ימשכו קוי הציור האלה לירכתים סביב, אשר המוחלט הוא כי האבן ההוא הפחת והגרעון הנפל בו, הוא היה הסבה להרבות חשיבותו, כי אחרי תיקונו בכל הפרטים האלה יהיה יקר ומהודר שבע על יקרותו קודם.
כן ממש מקרה דוד המלך עליו השלום את בת שבע אשר רבותינו ז"ל העידו עליו ואמרו לא היה דוד ראוי לאותה מעשה אלא כדי להורות תשובה ליחיד (ע"ז ד', ב'), וכאמרם נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על (שמואל ב' כ"ג, א') שהוקם עולה של תשובה (שם). ואם הדבר כן אין מקום לכנות מקרהו על תואר חטא חס ושלום. והוא מה שהעידו רז"ל במאמר הנזכר לעיל כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו, כלומר מאת ה' היתה זאת למען יהיה הוא המורה תשובה ליחיד, ומעתה היתה חשיבותו אחר ששב יתר מאד כעל אשר מקודם, כי עם תשובתו פתח פתח ומבוא לכל השבים להורות לפניהם דרכי התשובה עד שאין ערוך לכל הטוב ההוא שעשה בעולם עם הענין הזה.
והוא מה ששאל דוד המלך עליו השלום עשה עמי אות לטובה שלא הספיק עצמו במה שמחל לו יתברך על חטאו, אבל ביקש עוד שיתברר ויתוודע טוב מעשהו שהוא היה בעולם לאות ולמופת להורות תשובה ליחיד, וזהו עשה עמי אות לטובה. וזה שהשיבו יתברך בחייך איני מודיע בחיי שלמה בנך אני מודיע, בשעה שביקש שלמה המלך להכניס הארון לבית קודש הקודשים דבקו שערים זה בזה ואמר כ"ד רננות ולא נענה עד שאמר זכרה לחסדי דוד אבי מיד נענה. הנה מזה נתברר עניננו אצליהם כי אחר תשובתו עלה קרן מעלתו על צדיקים זולתים, וכמו שסיימו ז"ל יצאת בת קול ואמרה ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה ואין עוד אות גדול מזה.יריעות האהל
והן על דרך זה ממש היה ענין מה שקרה לשבטי יה בדבר מכירת יוסף, כי היא גם היא היתה נסבה מאתו יתברך למען הביא יעקב וכל זרעו למצרים וכנודע. וזהו שאמר אליהם יוסף ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם כו' עד להחיות לכם לפליטה גדולה. ולבל יאמרו ללבבם כי עם כל זאת היה ענינם אך על דרך הדבר שנתקלקל ושב לתיקונו, היינו כי תחילת מעשיהם אתו היה אך להרע רק כי אחר כך הוא יתברך גלגל על ידם טובתו. אי על זאת הוסיף ואמר ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כלומר הלא כפי הנגלה עתה עיני כולם רואות ושכל כל לב יעיד כי אך ה' יתברך הוא הוא שהסב כל זאת ולא אתם.
חלק ו
ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, ויפג לבו כי לא האמין להם, וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם (מ"ה, כ"ו). מדרש: אמר להם אם יאמין לכם הרי מוטב ואם לאו אתם אומרים לו בשעה שפרשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק, הדא הוא דכתיב וירא את העגלות ותחי רוח כו' ויאמר ישראל רב, רב כחו של יוסף בני שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה ממני שחטאתי ואמרתי נסתרה דרכי מה' (ישעיה מ', כ"ז) ובטוח אני שיש לי במה רב טובך (פרשה צ"ד, ג').
הנה יש להעיר בזה רבות, אבל נזכיר אך קצתה להעיר לב הקורא. א'. מה שאמר יוסף ואם לא יאמין לכם תגידו לו כשפרשתי כו' מדוע לא יאמין יעקב לקול בניו עד שיצטרכו לסימן. ב'. מה שסיימו ז"ל רב כחו של יוסף בני שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו, יפלא מאד איה איפה נתאמת לו כל זאת מדברי הסימן.
והנראה בהבנת הענין עם מה שכתבו המפרשים עליהם השלום על מאמר הכתוב את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע (דברים י', כ') כי עיקר ותכלית רצונו יתברך במה שצוה והעיר אותנו לשבע בשמו הנכבד יען כי מזה יבחן טוב לב איש הישראלי כי הוא תמים עם ה' ושלם באהבתו, כי כן הוא משפט האדם ברצותו לאמת ולחזק דבריו בפני רעהו ישבע בדבר היותר יקר אצלו והמעולה על כל חפציו, כי הוא יעלה על דל שפתיו ראשונה לכל אשר יבטא בשבועה. כמו אם בנו הרך והיחיד שוכב על ערש דוי ישא ידו עליו ויאמר כן יבורך בני זה במרפא וחיים וכדומה מהענינים היקרים בעיני האדם. ועל כן האיש הנלבב העוזב כל חפציו ומבחרי קניניו החמודים אצלו ונשבע בשם ה' הוא לאות ולמופת שאין שוה לו אהבת כל חפציו כאהבת ה', כי על כן גלל על לשונו שם ה' יותר מענינים זולתים.יריעות האהל
ועל דרך זה מצאנו ראינו לרז"ל הקדושים שאפילו בעת שעסקו בעניני העולם לא משו מלבם אהבת התורה והוא בגמרא: רב אויא איקלע לבי רבא כו' אתיבי אפוריא קמיה דרבא, איקפד רבא בעי לצעוריה אמר לה מאי טעמא, רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו שרגא דנפט נמי שרי לטלטולא כו' (שבת מ"ו, א'). הא לך כי בשגם היה אתו לצערו בדבר זולתו, לא עלה על רעיוניו ראשונה בלתי דבר הלכה. (וכדמיון הזה תמצא רבות בדברי רז"ל וכולם לא נאמרו ונשנו כי אם להורות לפנינו דרכי אהבת ה' יתברך והתשוקה אל מצות תורתו הקדושה עד שלא יהיה מנוח בלב אומתנו לכף רגלי אהבת זולתיים). הוא הדבר והוא הענין ביעקב ויוסף עליהם השלום כי כל עצמו שפחד יעקב על יוסף לא היה זולת פן על ידי גירותו בין העמים והתערבותו עמהם ילמד ממעשיהם, או כי טורח ומשא העוני והסבל שיהיה לו ביניהם המה יחטיאו אותו לשוב מאחרי ה' חס ושלום. אשר על כן אמר כי ארד אל בני אבל שאולה (בראשית ל"ז, ל"ה) ולא אמר על בני, אבל פחד ואמר שיהיה בנו בגיהנם על ידי מעשיו הרעים והוא ירד אליו בעבור היות הוא הגורם והמסב עליו כל זה. ואם הדבר כן היה העיקר בבשורת בני יעקב כי עוד יוסף חי ועומד בצדקו ממש כמאז.
וזהו שאמרו אל יעקב עוד יוסף חי וכי הוא מושל כו' כי המושל במצרים היה ידוע ומפורסם שהוא איש יקר וצדיק (לשמע החלומות שפתר לפרעה ועבדיו מה שיעיד עליו כי ה' אתו להודיעו סודו) וזהו וכי הוא מושל כו' כלומר הוא הוא המושל הידוע בטובו וישרו. ועל כן ויפג לבו כי לא האמין להם כי הוא ענין המסור אל הלב ואין לזרים לבוא ולעמוד על סגור לב הנקי והצדיק וזהו ויפג לבו כהמסתפק באיזה דבר שלבו נוקפו לאמר מי יודע אם הדבר הוא כן. עד כי וידברו אליו את כל דברי יוסף וירא את העגלות כו', וכרמז המדרש שהגידו לו הסימן שמסר להם כי כשפרש מאביו היה עסקו בפרשת עגלה ערופה. ועל כן כששמע זאת התנחמה נפשו וחיה כי ודאי עודנו עומד בצדקו כמאז ולבו קשור באהבת התורה והמצוה, והעד - כי גם ברצותו לתת לאביו מזכרת אות ומופת לא עלה על רעיוניו דבר מענינים זולתים ממה שאכל ושתה, או ממה שדיבר עמו וכדומה מהענינים העלולים לסימן, אבל זה יצא ראשונה מדלתי שפתיו להגיד סימן לאביו ממה שלמד טרם הפרדו מאתו הנה מזה בחן אותו כי עוד הוא ישר ושלם ועומד בצדקו כאשר היה באמנה אתו.
אבל נחפשה דרכנו ונחקורה עוד במה שסיימו ז"ל כשפרשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק, אשר הוראת לשונם הוא על דרך המתווכח והמביא ראיה להחליט על דבריו כי כנים הם, כי לולא כן היה מהצודק שיאמר כשפרשתי ממך הייתי עוסק בפרשת עגלה ערופה, ואם כן עלינו לחקור על עילת הדבר מה היא. אמנה על פי המונח הנאמן הזה שכל עיקר פחד יעקב על יוסף היה שלא ימוט מדרכי צדקתו, ואם כן גם אם יאמרו השבטים ליעקב כי עוד יוסף חי עדנה אין בזה להשקיט מגנת לבו עליו השלום בלתי אם ידע אם הוא ישר ושלם. ויוסף עליו השלום האמנה כי רצה להודיע את אביו כי עוד הוא מתהלך בתומו אבל הדבר היה קשה עליו בשכבר אמר החכם יהללך זר ולא פיך (משלי כ"ז, ב') אי על זאת מצא את לבבו לאמר לאביו כשפרשתי ממך כו' ובזה תלה הדבר בו יתברך (כי זה דרכו תמיד מאז - הלא לאלהים פתרונים אלהים יענה כו' ובמדרש תלה הגדולה בבעליו) וכמו שנבאר.
ובגמרא: אלו הם יסורים של אהבה? כל שאין בהם ביטול תורה ותפלה (ברכות ה', א'). ביאור המאמר כי האמנם מכבר אמרו ז"ל אין יסורים בלא עון, עם כל זאת לפעמים יזדמן שהקב"ה מעניש את הצדיק על ידי עון אחרים וכמו שכתוב והוא מחולל מפשעינו כו' עד והוא חטא רבים נשא (ישעיה נ"ג, ה'-י"ב) כלומר הוא נושא עול המדת הדין למען הקל על אחרים, ועל דרך שמצאנו ברז"ל כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו' (ברכות י"ז). ולפעמים יהיה עונש הצדיק להפחיד על ידו לב העם ויראו ויקחו מוסר וכמאמר כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל (ישעיה כ"ו, ט'). ועל דרך הכתוב נורא אלהים ממקדשיך (תהלים ס"ח, ל"ו) ובדרש: ממקודשיך.
ומעתה יצדק הסימן שנתנו ז"ל איזהו יסורים של אהבה כל שאין בהם ביטול תורה ותפלה, והוא על דרך בשיבוא אחד לחנוני היושב בחנותו ויבקש ממנו שילך עבורו אל איזה מקום מה שהוא מפיק טובתו ותועלתו, אשר החיוב על השואל הזה לעמוד ולשמור חנותו מכל מקרה והיזק עד בוא בעליו, יען כי מסבתו הלך לו ועזב חנותו פתוח.
כן הדבר בהצדיק הסובל יסורים על חנם למען זכות את בריותיו אזי השומר אמת לעולם עומד על ימינו לשמרו לבל יפגענו מחסור בעבודתו על ידיהם, כי כך הוא המדה להיותו מתייסר על ריב לא לו.
וזהו אלו הם יסורים של אהבה, כל שאין בהם ביטול תורה ותפלה כי ממה שלא יתן מגרעת בעבודתו ובתורתו יבחן כי יסוריו אינם על פי מעשיו חלילה, והעד - כי ה' שומרהו.
והוא הענין בעצמו אצל יוסף כי הוא עליו השלום כל קורותיו שגלגלג עליו יתברך היה אך למען יבא יעקב וכל זרעו למצרים, להתיך מהם זוהמתם, להכשירם לקבלת התורה, וכנודע להמעיין בספרים,יריעות האהל ולא היו חס ושלום לעונש על מעשיו, ועל כן היה מגיע לו מאתו יתברך שיהיה עמו לשמרו בל ימוטו פעמיו על ידי סבלת התלאות האלו וכנזכר לעיל.
ודע כי מה שצותה התורה חיוב הכפרה על העיר הקרובה אל החלל איננו להחליט אשר החלל נרצח מן העיר ההיא כי אין הדבר מוכרע. אבל עילת הדבר הוא כי בשגם נאמר שהרוצח הוא ממקום אחר על כל פנים מי הביא את האיש ההוא שמה להיות נרצח קרוב אליהם, אם לא כי אלהים יתברך אנה לידם שיהרג זה סמוך להם בעבור שהמה צריכים לפעולת מיתתו להתכפר על ידו (ועיין בספר קול יעקב (באבל כבד) כי שם ביארנו פרשה זו על נכון).
והנה רז"ל אמרו (במדרש איכה): רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם (ד', כ') רבי ור' ישמעאל בר' יוסי היו יושבין ופושטין במגילת קינות ערב תשעה באב שחל להיות בשבת עם חשיכה, שיירו בה אלפא ביתא אחת, אמרו אנו גומרים אותה למחר וכשעלה רבי לביתו נכשל באצבעו אמר על עצמו רבים מכאובים לרשע (תהילים ל"ב, י') אמר לו ר' ישמעאל בר' יוסי אלו היינו עוסקים בענין הזה והגעך כך הייתי אומר, עכשיו על אחת כמה וכמה, רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם (פרשה ד', כ"ג). והרצון כי רבי עליו השלום הצדיק עליו את הדין כי נכשל באצבעו בעונו, אבל ר' ישמעאל בר' יוסי הבינו לומר הלא גם אם לא היינו עוסקים בענין הזה כך היינו אומרים, שלא נכשלת בעונך כי אם בעון אחרים, על אחת כמה וכמה שאנחנו עוסקים עתה בפסוק הזה רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם הוא לעד על המכשלה הזאת שפגעה בך שהיא רק בעון אחרים. ומעתה הלא לעינינו הוא כי היה בדוק ומובחן אצלם עסק למודם לסימן מאורעותיהם ותכונת מקריהם לאיזה סבה הוא ומה זה ועל מה זה.
והן גם יוסף עליו השלום טרם שלחו אביו מעמק חברון נזדמן הדבר שלמד אז פרשת עגלה ערופה, ולכן שער בנפשו כי באין ספק ענין מקרהו סובב הולך על בחינת ענין עגלה ערופה, היינו מה שהוא משולח מאביו ונעזב אל קורות מכאיבות כאלה הוא רק בעבור פעולת אחרים, וכי כך הסב עליו יתברך ולקח אותו לאמצעי לכונן על ידו טובת הכלל (ממש כענין העגלה ערופה וכנזכר לעיל) וזה שאמר יוסף: כשפרשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק, כי הוא עליו השלום ברצותו להודיע את אביו כי הוא עומד בצדקו היה תולה הדבר בהקב"ה לאמר כי הוא יתברך שמר אותו כמשפט להנתיסר בעבור אחרים.
וזהו שמסיים, ויאמר ישראל רב, רב כחו של יוסף בני שכמה צרות הגיעוהו ועדיין עומד בצדקו, הרבה ממני שחטאתי ואמרתי נסתרה דרכי מה', ובטוח אני שיש לי במה רב טובך. רצה לומר כי יעקב עליו השלום היה גונח וקובל תמיד על מאורעותיו ואמר נסתרה דרכי מה' (וכמו שנתבאר באורך בפרשת וישב) ובשמעו מדברי יוסף איך הוא ברב צדקו קיבל כל מקריו באהבה עם ידעו כי כן הוא מרצון עילת כל העילות יתברך לטובת כלל ישראל אז אמר רב כחו של יוסף בני הרבה ממני כו' ובטוח אני שיש לי במה רב טובך.
הנה כל זאת כתבנו בביאור דברי המדרש שאמרו כי העגלות הוא ענין רמז על פרשת עגלה ערופה, כי הוקשה להם ז"ל מה ראה יעקב בהעגלות ומה שמח בהם, כאלו היו מן הענינים הנשגבים שאין למעלה מהם עד שבעבורם החיה את רוחו. אולם הלא לנו דרך קרוב בזה ב"ה ויהיו העגלות כפשוטם עגלות ממש, ועם כל זאת לא יתפלא מה שהפליג יעקב עליו השלום בהם. והוא בהזכיר עוד הפסוקים הקדומים ויאמר פרעה אל יוסף אמור אל אחיך זאת עשו כו' ואתה צויתה זאת עשו קחו לכם מארץ מצרים עגלות כו' ויעשו כן בני ישראל ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה כו' עד וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם ואת נשיהם בעגלות אשר שלח פרעה לשאת אותו. והפליאה נשגבה מה ראה פרעה להקפיד לשלוח עגלות אחר יעקב למצרים, האם לא היה מוצא עגלות בארץ כנען לבוא מצרימה. ומה גם מה שהזהיר את יוסף ואתה צויתה זאת עשו כו' רצה לומר שיאמר לאחיו דוקא בשמו קחו לכם מארץ מצרים עגלות לא ידענו לכאורה למה חרד והקפיד על זה כל כך, כי מה יבצר ממנו אם אחי יוסף יחשבו כי יוסף שלח העגלות מדעת עצמו עד שהקפיד הכתוב וכפל ואמר ויעשו כן בני ישראל ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה, אתמהה! וביותר יש להעיר במה שסיים ואמר הלאה ויעלו כו' ויגידו כו' ויפג לבו כו' וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות כו' ותחי רוח יעקב אביהם. כי מה ראה יעקב עליו השלום בהעגלות אשר עבורם החיה את רוחו הלא דבר הוא.
וכדי לעמוד על הבנת ענין זה עמדו ושמעו דברים נמרצים בביאור מאמר רז"ל במדרש (שמות רבה משפטים): כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא כו' (ישעיה נ"ו, א') כו' דבר אחר כי קרובה ישועתי לבא, כי קרובה ישועתכם אינו אומר, אלא ישועתי יהי שמו מבורך אלולי שהדבר כתוב אי אפשר לאומרו, אמר להם הקב"ה לישראל אם אין לכם זכות, בשבילי אני עושה כביכול כל ימים שאתם שם בצרה אני עמכם שנאמר עמו אנכי בצרה (תהלים צ"א, ט"ו) ואני גואל לעצמי שנאמר וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו זרועו כו' (ישעיה נ"ט, ט"ז) וכן הוא אומר גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא (זכריה ט', ט') ומושיע אין כתיב כאן אלא ונושע, הוי אפילו אין בידכם מעשים עושה הקב"ה בשבילו שנאמר כי קרובה ישועתי (פרשה ל', כ"ד). ויש להרגיש בזה. א'. מה שהכתוב מכריז ואומר כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה מי זה יסור הנה לשמור משפט וצדקה, אם הוא סיים דבריו כי קרובה ישועתי כו' שהרמז בזה אפילו אינם עושים רצונו של מקום הוא יתברך יעשה בשבילו, וכלשון המדרש הזה וכמו שאמר הכתוב למעני למעני אעשה כו' (ישעיה מ"ח, י"א) ואחר כי בין כך ובין כך הישועה קרובה לבוא הלא לא יחרדו כל כך על שמירת המשפט ועשית הצדקה. ב'. מה שסיים הכתוב אשרי אנוש יעשה זאת כו' עד סוף הענין איככה הוא נמשך אל הכתוב שלמעלה. ג'. ראוי להעיר בכתוב הב' שהביאו ז"ל במה שסיים ואמר צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור מה ענינו לפי הדרש הזה.
והכלל בזה הוא כי האמנם נקוה לה' יתברך כי בין כך ובין כך נזכה לגאולה אם למענו יתברך כדברי המדרש הנזכר לעיל ואם למעננו, אולם ההבדל ביניהם הוא בשני דברים, אחד בזמן הגאולה, והשניה באיכות הגאולה, היינו מי ומי יהיו הגאולים. והוא: כי אם למעננו יגאלנו ה' ובזכות מעשינו הטובים אין מעצור גם היום וכמו שכתוב היום אם בקולו תשמעו (תהלים צ"ה, ז'). ב'. כי בשיקרא דרור לשרידי עמו גם את כולם ישא רוח נדבתו ויקחם על אברתו, כהקטנים כהגדולים הקרובים גם הרחוקים ממנו, ולא יבדיל ביניהם כי יהיו כולם נמשכים עם זכות הצדיקים ולא ידח ממנו נדח כנאמר במצרים וגם ערב רב עלה אתם, וכענין הכתוב ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל (ישעיה כ"ז, י"ב) וכמוהו הרבה בנביאים. מה שאין כן באם חס ושלום תהיה הגאולה הכרחיית, אך למענו יתברך אין בידנו לעמוד על סוד הקץ וכאשר הפליגו רז"ל לבא לפומא לא גליא כו' (קה"ר י"ב, י'). גם הבדל יבדיל ה' בין הטובים להבלתי טובים וכמאמר וברותי מכם המורדים והפושעים בי כו' (יחזקאל כ', ל"ח) וכמו שכתוב ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון (ירמיה ג', י"ד).יריעות האהל
ומה נמרצו עתה דברי הנביא הנזכר לעיל כה אמר ה' ממש על דרך נותן עצה ואמר שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא. רצה לומר האמנם לא אכחד מכם שיש מקום שתגאלו למען כבודו יתברך (וכרמוז במלת ישועתי ישועתך לא נאמר וכנזכר לעיל במדרש) עם כל זאת הלא טוב לכם שתגאלו בזכות מעשיכם. ומבאר הטעם ואומר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה כלומר שתהיו גורמים הגאולה מסבת מעשיכם הטובים (והזכיר שומר שבת מחללו כי נודע שזכות שמירת שבת מקרב הגאולה כמרז"ל אלמלי שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלים) לא יבדיל מהם כל מאומה. וזהו ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמר הבדל יבדילני ה' מעל עמו ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם כו' עד נאם ה' אלהים מקבץ נדחי ישראל עוד אקבץ עליו לנקבציו (ישעי' נ"ו ג'-י"ח). כלומר כי מרוב צדקותינו ילוו אלינו גם רבים מזולתנו ויתוספו על קבוצנו מה שאין כן אם לא נגאל חס ושלום בלתי למענו יתברך, וכמו שנתבאר לפנינו.
ובזה יתכן גם כן מה שסיימו ז"ל וכן הוא אומר גילי מאד בת ציון כו' צדיק ונושע הוא כו' אבל כתר לי עד ארגיעה ונשיב על ההערות שהערנו בהכתובים שלפנינו בנושא דרושנו. והוא בהזכיר דבר אחד ממה שכתבנו למעלה (ריש פרשת וירא) בביאור דבריהם ז"ל המצפה על שלחן אחרים עולם חשך בעדו (ביצה ל"ב, ב'), והמורם מדברינו שם כי הסועד על שלחן זולתו, לפעמים ירבה בזה כבודו ולפעמים עוד ירים קלונו, והדבר תלוי במי שמהדר אחר מי, כי בשיהיה הבעל הבית מהדר אחר האורח לבקש מלפניו לאמר כבדני נא וסעוד אצלי, הנה בזה יפיק כבוד האורח, ועל דרך שמצאנו ברז"ל ר' זירא כי הוי מזמנין לי הוה אזיל אמר אתיקורי הוא דמתייקרי בי (חולין מ"ד, ב'), מה שאין כן אם האורח עיניו נשואות וצופות שיזמינו הבעל הבית אל שלחנו עליו המליצו ז"ל המצפה על שלחן אחרים עולם חשך בעדו.
ומעתה נחקרה נא על ענין ביאת יעקב אל פרעה למצרים שיכלכל אותו ואת ביתו, אשר לכאורה הוא לו ענין זר ודבר בזיון למאד שיהיה הוא מאוכלי טוב פרעה. אמנה כהאמת אתנו כי יעקב עליו השלום לא היה חלילה בבחינת המצפה שיבוא אל פרעה אבל פרעה היה המצפה על ביאתו אליו, וכמה שידענו מרב החשיבות שהיה להאבות הקדושים בעיני אומות העולם, אברהם אצל פרעה ואבימלך, וכן יצחק ויעקב אצל לבן, וכאשר אמר נחשתי ויברכני ה' בגללך, וכן נאמר ביוסף ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף. ועל דרך זה היה גם כן מגמת ותשוקת פרעה במה שהיה נחפז כל כך להביא את יעקב מצרימה בראותו כמה נתברך בגלל יוסף חלק ושריג אחד מן האילן, מה יהיה עוד בשישיג גזע ושורש האילן עם כל הענפים, אשר על כן אמר והקול נשמע בית פרעה לאמר באו אחי יוסף וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו ויאמר פרעה אל יוסף אמור אל אחיך כו' וקחו את אביכם ואת בתיכם ובואו אלי (מ"ה ט"ז-י"ח.
ואם כן היה ענין יעקב על דרך אתיקורי הוא דמתייקרי בי, כי פרעה היה צופה ומביט על ביאת יעקב אליו, והעד הנאמן על זה הוא העגלות אשר שלח פרעה אחריו, כי אם היה יעקב אך כמבקש רשות מאת פרעה לגור בארצו היה די לפרעה אם היה משיבו בוא אלי וגור בארצי, אבל אחר ששלח אחריו עגלות יבחן הדבר כי פרעה היה המצפה על יעקב, ממש כמשפט בעל האבדה שמחפש ושולח אחר המבוקש (וזה היה ליעקב לכבוד גדול שהמלכיות מתכבדים ומתפארים בו). והוא שהקפיד פרעה ואמר ליוסף ואתה צויתה זאת עשו, רצה לומר שיאמר הדבר אל אחיו בשמו. כי אם יחשבו אחי יוסף כי מדעת עצמו הוא שולח העגלות איה איפה היה מובחן כי פרעה חפץ ביקרו, כי המשפט הוא בן יכבד אב. על כן היה מהצורך אליו להזכיר בפני כולם כי פרעה צוה עליו לשלוח העגלות להיות לעד ולמופת שהוא מתייקר ביעקב. וזהו שכפל הכתוב ואמר ויעשו כן בני ישראל ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה, ואמר עוד וישאו בני ישראל את יעקב אביהם גו' בעגלות אשר שלח פרעה לשאת אותו, כי בזה היה נכבד ומתפאר בעיני הבריות.
ומעתה מה נמרצו דברי הכתוב ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל כו' ובאין ספק שספרו לו מיד כי באו עגלות מאת פרעה להביאו מצרימה, ועל זה אמר ויפג לבו כי לא האמין להם. רצה לומר היה קשה עליו להאמין שיחפוץ פרעה להתפאר בו, עדי ויספרו אליו את כל דברי יוסף, רצה לומר מה שאמר להם בשם פרעה שהקפיד עליו לשלוח העגלות על שמו דוקא, גם וירא את העגלות כו', או אז ותחי רוח יעקב.
והוא על פי משל עיר אחת ממדינת ספרד קבלו עליהם לרב ומורה איש אשכנזי (וב' מדינות אלו הלא אנשים שונאים זה את זה כנודע, אך מפאת ההכרח קבלו אותו עבור רוב חכמתו ויראתו) והתנו עמו שלא יביא אתו כי אם בניו ובנותיו הקטנים הצריכים לעין השגחתו, והגדולים ישארו בארצם, ועל כן כשלחם עגלה אחר בני ביתו יבחרו עגלה קטנה ומצומצמת שתספיק אך עבורו ובניו הקטנים, ולא יוותרו לשלוח מרכבה גדולה ורחבה מדאגה פן יעלה עליה עוד אחד מבניו הגדולים או אחד מהקרובים.
כן יעקב עליו השלום ברצותו לעמוד על העצור בלב פרעה גמר בלבו לראות בהעגלות אשר שלח אם נהג בהם מנהג וותרנות מה שהוא לעד על טוב לבו כי חפץ בו בכל מאוויי נפשו עד אשר עבורו יבקש גם הנטפלים אליו, אזי ירד ויסע למצרים, וכשיראה בהם מה שיעיד כי רעה עינו בו ואך מצד ההכרח שולח אחריו להפיק רצון יוסף ימאן וישב בארצו. וזהו שהעיד הכתוב כי פרעה היה חפץ ביעקב בלב ונפש (כמאמר אמור אל אחיך זאת עשו כו' וקחו את אביכם ואת בתיכם ובואו אלי כו' ואתה צויתה כו' ועינכם אל תחוס על כליכם כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא) אשר על כן ויתר לשלוח עגלות רחבות ויפות עבורו ועבור כל הנלוים אליו, וזהו וירא את העגלות אשר שלח פרעה הנה מזה ותחי רוח יעקב.
והנה עתה לכו ונשובה לביאור דברי המדרש הנזכר לעיל מה שכתוב וכן הוא אומר גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע, ומושיע אין כתיב אלא ונושע הוי אפילו אין בידכם מעשים הקב"ה עושה בשבילו שנאמר כי קרובה ישעותי לבוא. הנה הנביא זכריה עליו השלום הלך בעקבי ישעיה עליו השלום לבשרנו כי הגאולה היא הכרחיית אם למענו יתברך ואם למעננו, וזהו הנה מלכך יבוא לך כלומר בהחלט גם אם חלילה לא תזכו מעצמכם ואמר הטעם צדיק ונושע הוא וכדברי המדרש. אבל הוא עליו השלום החליף מליצתו ובלשון אחרת ידבר לבאר הבדל בין שתי סוגי הגאולות והוא מה שכלה לדבר עני ורוכב על חמור, והוא מליצה שימעט יתברך מספר הקבוץ בשתהיה הגאולה אך למענו יתברך חס ושלום.
והוא ממש על דרך בן כפר הנולד לו בן זכר ושולח עגלות העירה למען הביא משם הקרואים לשמחתו, משפטו לשלוח עגלות כערך השגת ידו, אם הוא עשיר ישלח עגלות גדולות ורחבות באמרו אולי יחפוץ עוד אחד לבוא לשמוח בשמחתי, ואם איש עני הוא שולח אחת הקרנות הקטנות שלא תקבל כי אם מתי מעט האנשים ההכרחיים, ואם הוא מדלי דלות שולח רק חמור אחד לעיר אך למרכב המוהל ולא יותר.
כן הדבר בקבוץ המון אומתנו לעתיד אי"ה כי אם יחפוץ בנו ה' ויגאלנו למעננו מפאת מעשינו וצדקתנו, הלא אז ישולח רכב אלהים רבותים לקבץ נדחי עמנו כולהם. וכענין שאמר הנביא והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' בסוסים וברכב ובצבים ובפרדים ובכרכרות על הר קדשי ירושלים אמר ה' (ישעיה ס"ו, כ') וכמו שכתוב אשרקה להם ואקבצם כי פדיתים ורבו כמו רבו (זכריה י', ח') כלומר יהיו מקובצים באותו מספר הרב כמו שהיו בל יפקד אחד מהם. לא כן אם חס ושלום לא נהיה זכאים להגאל מצד מעשינו רק הוא יתברך למענו יעש, אזי ימעיט המספר ולא יקח כי אם המובחרים כנזכר לעיל. וזהו הרמוז במליצת עני ורוכב על חמור כלומר לא ירבה לו מרכבותיו רק כפי הצורך לאחד מעיר חס ושלום, אמנה נוחיל לה' יתברך כי יקיים בנו עוד אקבץ עליו לנקבציו.
חלק ז
ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו (מ"ו, כ"ח). מדרש: כתיב זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן (ישעיה ס"ה, כ"ה) בוא וראה כל מה שהכה הקב"ה בעולם הזה מרפא אותם לעתיד לבוא, העורים מתרפאים שנאמר אז תפקחנה עיני עורים והפסחים מתרפאים שנאמר אז ידלג כאיל פסח (שם שם, ו') וכו' ואף החיות מתרפאות שנאמר זאב וטלה ירעו כאחד, (פרשה צ"ב, א').
ודברי המאמר סתומים וחתומים מאד! אבל הסכת ושמע נא ביאור דברי הנביא עליו השלום ועל פיהם יוצץ לנו כוונה נמרצה בהבנת המאמר הנזכר לעיל והוא וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נוהג בהם ופרה ודוב תרעינה יחדו כו' לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' (ישעיה י"א, ו'-ט'). שהוראת הכתוב הוא כי לבעבור שתמלא הארץ דעה יחוייב ממילא שיהיה שלום בין הנבראים וזה צריך טעם. אמנם הבנת הענין הוא עם מה שידענו כי הקב"ה לא ברא את עולמו כי אם לזכות אותנו בקיום התורה והמצוה ולא כוון בבריאת עולמו כי אם להיטיב לבריותיו וכמו שאמר הנביא כי אמרתי עולם חסד יבנה (תהלים פ"ט, ג').
ואם ישאלך לבבך על כמה נבראים בעולם המעיקים והמזיקים, ומהם כל בעלי ושלוחי הדין מצבא מרום, וכל החיות הרעות הדורסים והמזיקים למטה בארץ. אף אתה אמור לו כי כל פעל ה' למעננו וגם בריאת המשחיתים האלה גם היא לטובתנו ולתועלתנו, היינו כי המה מוכנים ועומדים להעיר לבבנו ליראתו יתברך על כל פנים יראת העונש וכאשר הפחיד אותנו בתוכחת מגולה והשלחתי בכם את חית השדה (ויקרא כ"ו, כ"ב) וזולתו, וכמו שאמר החכם והאלהים עשה שייראו מלפניו (קהלת ג', י"ד). והוא מה שאמרו ז"ל (במדרש קהלת): ויתרון ארץ בכל הוא (קהלת ה', ח') ר' יהודה אומר אפילו דברים שאת רואה אותם כאלו הם מיותרים בעולם הן, הן בכלל הויית העולם הן, (פרשה ה', ו') כי כולם המה צורך העולם ותיקונם, אשר על כן התהלל יתברך על כל הנמצא בעולם גם מהטורפים והמשחיתים ואמר בראתי משחית לחבל (ישעיה נ"ד, י"ז).
ומעתה אחר שכל עילת מציאותם הוא רק לבעבור תהיה יראת ה' על פנינו על כן בעולם הזה שהאדם עלול לחטא על ידי יצרי לבו כי ברע המה, מהצורך הדברים המפחידים את האדם למען יגור מהם ולא ישלח ידו לרעה, מה שאין כן לזמן העתיד אשר יעד אותנו הנביא עליו השלום והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר (יחזקאל ל"ו, כ"ו) ואין שטן ואין פגע הלא אז אין מהצורך עוד למשחית לחבל על כן יסיר יתברך כעס הטורפים וארס עברתם, כי גם מבלעדי אימתם ופחדתם יהיה לב האדם מלא יראה ודעת אלהים. וזהו שיעד הנביא וגר זאב עם כבש לא ירעו ולא ישחיתו, והטעם - כי מלאה הארץ דעה את ה'.יריעות האהל
וזהו דברי המדרש כל מה שהכה הקדוש ברוך הוא בעולם הזה מרפא אותם לעתיד לבוא, העורים מתרפאים הוא תואר על עורון עיני השכל אשר היצר סגר עליהם מראות יושר כל מעשה, וכן הפסחים הוא תואר על המונע רגליו מלכת בדרכי ה'. ועל כן לעתיד כשיתרפאו כולם תחוייב רפואה להמזיקים והטורפים כי אין עוד מהצורך לקנאתם ועכס רעתם וזהו ואף החיות מתרפאות.
והנה עתה נתבונן במה שסיימו ז"ל הכל מתרפאים, מי שהביא מכה על הכל אינו מתרפא אלא - ונחש עפר לחמו, למה שהוא הוריד הבריות לעפר. ובדרש בראשית וזה לשונו: אמר ר' לוי לעתיד לבוא הכל מתרפאים חוץ מהנחש שנאמר ונחש עפר לחמו (ישעיה ס"ה, כ"ה) (פרשה כ', ה'). ומהראוי לקרב הדבר מדוע יחרוץ יתברך משפט הנחש כל כך עד שתהיה מכתו אנושה לעד, ונזכיר לזה עוד דבריהם ז"ל בגמרא לעתיד מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש ואומרים לו ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך. (תענית ח', א') וכדי לבוא אל הבנת המאמרים נקדים לבאר מאמר ה' יתברך אל האדם המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת (בראשית ג', י"א) ומה שכתוב אל האשה מה זאת עשית (שם פסוק י"ג) ואל הנחש כי עשית זאת (שם י"ד). ובמדרש (במקומו): אמר ר' אושעיא בשביל זו פעולה שלך לא בשביל זו (פרשה כ', ד') ושם: עם אדם נשא ונתן עם חוה נשא ונתן ועם נחש לא נשא ונתן (שם ב'). והנה לכאורה לא ידענו דבר מהתועלת שהקב"ה נשא ונתן עמהם.
ואחשוב בביאור הענין עם מה שידענו כי כמו שהמצוה המעולה היא בהצטרף המחשבה הטהורה אך לעשות נחת רוח ליוצרו ולא לתקות השכר וכדומה. כמו כן העבירה הנתעבה והנאלחה שאין לה תיקון לעתיד הוא אך בשיכוון בה בעליה להכעיס ולמרוד בה' יתברך ולמרות עיני כבודו, וכמו שאמר הנביא ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר (ישעיה ס"ו, כ"ד). מה שאין כן אם העובר לתאוה יבקש ואיננו מכוון אך להשביע יצרו ולמלאות תאותו, תקטן מדת פורעניותו כפי אשר ישית עליו שופט האמת, וכלה לא יעשה עמו ולא יחרוץ עליו הדראון והאבדון.
ואולי זהו הרצון במה שכתוב ושבר פושעים וחטאים יחדו (שם א', כ"ח) כי יפלא מאד שהחוטא בשוגג יהיה שוה בענשו להפושע והמורד, אבל יתכן כי העובר עבירה בר מינן מעשהו כלול מחטא ופשע, כי מצד מה שחסר ופגם בעצמו ובנפשו תתואר מעשהו על שם החטא שהוא לשון חסרון כמאמר וחוטאי חומס נפשו (משלי ח', ל"ו), ונגד מה שהמרה את פי ה' תתואר על שם פשע כלומר שפשע בה'. והנה המכוון במעשה העבירה אך להנאות את עצמו אין לתאר מעשהו זולת על שם חטא, והפשיעה תהיה ממילא מסבת השלמת תאותו, אבל אם כוון בה להכעיס ה' אזי כלולים במעשהו גם שניהם כי המעשה עצמה הוא לפשוע בה'. וזהו ושבר פושעים וחטאים יחדו ועוזבי ה' יכלו. והוא הנרמז במאמר הכתוב ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה (בראשית י"ח, כ"א) כי השטן מקטרג במרום ומביא לפני ה' אך הפשיעה הצומחת מהמעשה, ועל זה אמר יתברך ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו, כלומר אראה כוונת מעשיהם אם היא כקול ענות הנשמע במרום, והיינו שכוונו לפשוע בה', אעשה כלה - כמשפט להמורדים והפושעים ואם לא - אדעה.
וזהו ששאל יתברך לאדם הראשון המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת, כלומר אם כוונת להמרות את דברי לעשות ההיפך ממה שצויתיך, ומסבת שצויתיך לבלתי אכל ממנו עבור כך אכלת לפשוע נגדי, ואם כן לא היה לו תרופה חס ושלום. על זה אמר האשה אשר נתתה עמדי, כלומר ולא להכעיסך אכלתי, וגם לאשה שאל יתברך כזאת לאמר מה זאת עשית כלומר מה כוונת במעשיך, והיא גם היא אמרה: לא, רק הנחש השיאני. אבל הנחש לא כוון רק להכעיס את המקום ברוך הוא ומעשהו ומחשבתו יחדו מכוונים למרוד ולפשוע בה' יתברך ואין זר ביניהם. והוא שאמר לו יתברך כי עשית זאת וביארו במדרש כל מה שעשית בשביל זאת.יריעות האהל כלומר כל מעשיך שפעלת נגד רצוני לא עשית אלא בשביל זאת היינו להמר בו יתברך על כן ארור אתה ולא יהיה לך תקומה לעולם כמשפט הפושעים, וכדברי המדרש: איש לשון בל יכון בארץ (תהילים ק"מ, י"ב) זה הנחש שאמר לשון הרע על בוראו (פרשה כ', א').
ומעתה מה נמרצו דבריהם ז"ל לעתיד מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש ואמרים לו ארי דורס ואוכל כו' אתה מה הנאה יש לך. כי כל החיות בשגם הם טורפים ודורסים (כטבע בריאתם כנזכר לעיל) אבל הלא מגמתם וחפצם הוא אך להשביע את עצמם ולמלאות תאותם, ואינם מכוונים להעיק וכמאמר הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם (תהילים ק"ד, כ"א). מה שאין כן הנחש שכל כוונתו הוא אך להשחית ולהאביד הבעלי חיים, והעד - כי עפר לחמו פי' גם באכלו בשר אינו טועם בלתי טעם עפר, ואם כן מה לו לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים על חנם אם לא יהנה מהם מאומה. ועל כן לא תהיה לו תרופה לעתיד בשיתרפאו כל החיות ויברא להם יתברך מזון אחר, כמו שכתוב ואריה כבקר יאכל תבן (ישעיה י"א, ז'), אבל הוא ישאר על עמדו וחליו סלה ולחמו אך עפר כמעולם. וכדי להצדיק עליו דין שמים על שלא יתרפא עמהם יאמרו אליו ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל אתה מה הנאה יש לך, ולכן משפטו אמת.
וזהו כוונת דברי המדרש (בראשית) הנזכר לעתיד הכל מתרפאים חוץ מן הנחש שנאמר ונחש עפר לחמו מוסב על רשעתו, כלומר לאשר הוא אך עפר לחמו הנה הוא משחית הבריות בזדון שלא להנאתו על כן יהיה נמדד במדת הפושעים שלא יתרפא. וזהו לשון המדרש שלפנינו הכל מתרפאין מי שהביא מכה על הכל אינו מתרפא, אלא ונחש עפר לחמו מוסב על ענשו כלומר ישאר על תכונתו, וביארו הטעם למה שהוא הוריד הבריות לעפר כלומר בלי הנאת מאומה וכנזכר לעיל (ועיין מה שכתבנו עוד בענין זה בספרנו כוכב מיעקב בהפטרת פרשת בראשית בבאור הכתוב הוציא עם עור כו').
חלק ח
ויבואו אליו בשנה השנית ויאמרו לו לא נכחד מאדוני כי אם תם הכסף כו' למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה ותן זרע ונחיה ולא נמות והאדמה לא תשם, ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו כי חזק עליהם הרעב ותהי הארץ לפרעה (מ"ז, י"ח-כ').
הנה מה מאד ראוי להעיר במלות היתרות שאמרו ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה, בשכבר אמרו קנה אותנו ואת אדמתנו, ואחר שקנה אותם ואת אדמתם הלא בהכרח המה עבדים לפרעה. גם מה שגמר אומר ותהי הארץ לפרעה גם כן מיותר אחר שכבר קנה אותה. ואף גם מה שאמר הכתוב הלאה ויאמר יוסף אל העם הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה הא לכם זרע וזרעתם את האדמה והיה בתבואות ונתתם, הלא יפלא לשון הכתוב הן קניתי אתכם כמודיע להם חדשות. גם מה שדייק ואמר והיה בתבואות כו' הוא משולל הבנה כי היה די לומר הא לכם זרע וזרעתם את האדמה ונתתם חמישית לפרעה כו'. וביותר יפלא מאין היה זאת להם לאמר תן זרע כו' והוא גם הוא אמר הא לכם זרע וזרעתם הלא לא בסתר דבר יוסף אל אחיו לאמר כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר.
הן אמת כי רז"ל במדרש אמרו שמעת שירד יעקב אבינו למצרים נפסק הרעב בשבילו (תוספתא דסוטה י', ג') והקבלה נקבל, אבל עם כל זאת הלא התורה היא כפטיש יפוצץ סלע על כן נחקרה נא בדבר כפי קט השגתנו ואת אשר ירחש לבי בעזר האל אותו אדבר.
ואחשוב בהבנת הענין עם מה שזכרנו למעלה כי רעב מצרים היה למעלה מן הטבע כבריאה חדשה מאת ה' כמו שאמר הכתוב ותחלינה שבע שני הרעב לבוא, ובמדרש: נכנסו חולניות שאפילו פת שעל השלחן נרקב מיד בהכיל שנות השובע (וכאשר ביארנוהו במקומו) ועילת הדבר כי היה מרצון ה' יתברך להכין ולקבץ כל הרכוש וללקט את כל הכסף לשום אותו תחת יד פרעה עבור לקיים מאמרו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כנודע. ועל כן הסב להכביד ולחזק הרעב למעלה מהטבע, להרקיב כל התבואות שגנזו ואצרו עובדי האדמה וזולתם בלתי האוצרות אשר פקד עליהם יוסף על פי פרעה מלבד שלא שלט בהם הרקבון אבל עוד שרתה בהם ברכה כמבואר בדבריהם ז"ל (במדרש מקץ): הדא אמרה שהברכה נתונה באוצרות (פרשה צ', ה') וכל זאת למען יבואו כלם לשבור אל יוסף בעד הכסף אשר הם שוברים. ומעתה הגם כי היה רבה רעת הרעב בארץ לכל האדם והבהמה והחיה. אולם אל פרעה וביתו היה ענינו לטוב נשגב כי לקט כל הכסף וגנז כמה אוצרות כמוזכר במדרש.
ואם הדבר כן לא יקשה מה שאמר יוסף כי עוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, כי על פרעה לא היה נופל גזירה זו אבל עוד היה מרצונו יתברך לברך אסמיו למען רבות כספו וזהבו לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני אלהים, לקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. וכמו שכל מה שגנזו ואצרו המצרים וזולתם נרקב ונשחת ובאוצרות פרעה לא שלט הרקבון אבל עוד נתברכו, כן גם מה שזרעו הם לא צמח מאומה כי אררם ה' אולם אדמת פרעה היתה נזרעת ומצמחת כי ברכת ה' אתו.
והוא שאמרו המצריים אל יוסף לאמר למה נמות לעיניך כו' קנה אותנו ואת אדמתנו ובזאת ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה, ואחר שנהיה לפרעה ושמו יקרא עלינו ועל אדמתנו נחיה זרע. וזהו שדייק ואמר ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כו', ותהי הארץ לפרעה.יריעות האהל ועל כן טרם נתן להם יוסף זרע הארץ אמר להם הן קניתי אתכם כו' כאלו הבינם הטובה הנפלאה שעשה עמהם במה שקנה אותם לפרעה להקרא על שמו. וזהו הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה הא לכם זרע וזרעתם את האדמה כו'. וזה שכתוב והיה בתבואות ונתתם כו' כי אם היה אומר להם על דרך סתם הא לכם זרע וזרעתם את האדמה ונתתם חמישית לפרעה היו מחלקים אדמתם לחמשה חלקים ויבררו לפרעה חומש חלקו בחלקת השדה ויזרעו עבורו את הנברר אליו וארבע ידותיו יזרעו לעצמם, ואז לא היה להם כל מאומה אחר שיהיה נברר בחלקי השדה איזהו לפרעה ואיזהו למצרים לא יצמח זולת במה שנברר לפרעה ואשר יזרעו על שמם לא יעלה בה כל עשב. על כן נדיבות יעץ לאמר להם וזרעתם את האדמה כלה על שם פרעה, בלתי והיה בתבואות ונתתם חמישית לפרעה כו'. והבן.