אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
וזאת הברכה
חלק א
ויאמר ה' מסיני בא וכו' מימינו אש דת למו (ל"ג, ב').
ילקוט: כשהיה הדבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא יצא מימינו של הקב"ה לשמאלן של ישראל וחוזר ובא דרך ימינו של ישראל לשמאלו של הקב"ה (רמז תתקנא).
וראוי להתבונן בדברים האלה כראוי להבין דברי חכמים וחידותם.
והנראה בעיני בכוונת המאמר הנפלא הזה עם הידוע והמקובל אצלנו כי התורה והעבודה אשר בידינו מפי ה' ביד משה אין הכוונה העליונה לצרכו יתברך ח"ו אל עבודתנו כי כבר ידענו מאמר אם צדקת מה תתן לו כו' (איוב ל"ה, ז') רק עיקר כוונתו יתברך לעשות עמנו חסד להחיות רוח שפלים, כמאמר וחיי עולם נטע בתוכנו וכמאמר ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלוקינו לטוב לנו כל הימים כו' (דברים ו', כ"ד) וכמאמר (אלה המצות) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא י"ח, ה'). וכי תאמר א"כ למה חייב אותנו שתהיה העבודה רק לשמו יתברך לא למעננו, וכמאמר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס כו' (אבות א', ג') הלא יותר טוב לכוון אל דבר אמת לטוב לנו כל הימים. אבל דע כי באמת הוא חק התורה והעבודה שלא תתן פריה בלתי אם היא מחוברת בשורש העליון, כי התורה הקדושה היא סבה ושורש אל כל הטוב והאושר בשני העולמים ובהיות חבורם בהתורה אז הם מחוברים אל המשפיע העליון ב"ה על ידי השתלשלות התורה, וכאשר הם נעתקים מן השורש ונפרדים מן התורה שהיא המחברת הראשונה אל העליון ב"ה פרידתן היא מיתתן. כי התורה כאשר בני אדם מקיימים אותה בכוונה על שאמר ונעשה רצונו, הנה תוקף המצוה אצלנו מכח המצוה העליון ב"ה א"כ המצוה מחוברת אל המצוה אותה, והלומד והמקיים מחובר אל המצוה ע"י עשותו אותה ואל הקב"ה ע"י כוונתו, היינו כי כל עיקר עשותו המצוה רק בעבור כי הוא יתברך צוה עליה, ומאהבתו את בוראו יתעורר לעשות רצונו ובזה אנחנו מחוברים ודבוקים בהקב"ה ע"י הממוצע והיא התורה והעבודה היינו המצוה והמצוה, ובזה נשלם הקשר האלהי והחבור המעולה אשר לישראל אל אביהם שבשמים וכמו שהארכנו בזה בספר המדות (סוף שער עבודת אלהים) ממש כמשפט אילן שאינו מוציא פירות בלתי אם הוא מחובר, והחבור הוא במחשבה כי נחשוב בכל מעשה לשמו יתברך.
וזהו עומק דבריהם ז"ל במאמר שלפנינו כשהיה הדבור יוצא מפי הקב"ה יצא מימינו של הקב"ה לשמאלן של ישראל, מאמר ימין יסוב על העיקר כמאמר אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד (משלי ג', ט"ז) כי עיקר פעולתה אורך ימים, ועושר וכבוד רק בשמאלה כענין השמאל שהיא רק לעזר אל הימין, והנה ימינו של הקב"ה היינו עיקר הכוונה האלהית לטובת ישראל והצלחתם, והכוונה הזאת הלא אצלנו היא מתוארת שמאל לא ימין, כי אנחנו מוזהרים ע"ז שלא תהיה עבודתנו למעננו לטוב לנו וזהו יצא מימינו של הקב"ה לטובת ישראל, וזהו לשמאלן של ישראל וחוזר ובא דרך ימינו של ישראל לשמאלו של הקב"ה, כי ישראל כוונתם בהיפך עיקר העבודה אצלנו רק לכבודו יתברך כי אם למעננו נעשה מה שנעשה איה איפוא יסוב ע"ז תואר עבודה הלא נהיה כאותו שעובד את עצמו לא את רבו. וזהו וחוזר ובא דרך ימינו של ישראל לשמאלו של הקב"ה כי ימין אשר אצלנו למעלה היא שמאל, כי המחשבה העליונה אין ענינה כן רק עיקרה הוא להיטיב אל בית ישראל. והבן:
חלק ב
בילקוט: מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי (תהילים קמ"ז, י"ט-כ') היה רבי אליעזר אומר וכי מה עשו אלו דווים שלא רצה ליתן להם את התורה, אלא משפטים בל ידעום שלא רצו לקבל.
באור הדברים על דרך אחד בא אל חנות סוחר לקחת לו סחורה על מלבושים בהקפה, והסוחר יודע כי הוא איש אשר קשה להוציא מידו ואין רצונו לתת לו בהקפה, מה עשה נתן לפניו סחורות אשר ידע כי לא ייטיבו בעיניו ולא ישאו חן בעיניו ופוסק לו דמים שלא ירצה לתת למען ילך לנפשו, לא כן כאשר איש נאמן ובטוח בא אל חנותו הוא מראה לפניו מן המינים אשר נפשו תבחר בהם למען יקח כל אשר ברצונו.
הנמשל כי הקב"ה ידע בהעמים שאינם בטוחים רק עכ"ז הלך בתחלה אל בני עשו ואמר להם מקבלים אתם תורתי, אמרו לו מה כתיב בה אמר להם לא תרצח, הלך לו אצל בני עמון ומואב כו' אמר להם לא תנאף, הראה לכל אחד מה שלא ייטב בעיניו למען ימאן מלקבלה. אמנם כאשר בא יתברך אל ישראל הראה לפניהם כל האוצרות וכל סגולות היקרות דברים הערבים לשומעיהם, וזהו - מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, רק הראה לפניהם דברים אשר ידע שלא ייטבו בעיניהם, וזהו אלא משפטים בל ידעום שלא רצו לקבל:
חלק ג
אף חובב עמים כל קדושיו בידך (ל"ג, ג'). ילקוט: כל קדושיו בידך אלו הצדיקים והם תכו לרגלך שהם נאספים בעון הדור, מלמד שחיבב הקב"ה את ישראל מה שלא חיבב כל אומה ולשון.
והדברים סתומים מאד!
ונקדים מאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו ועל כל העדה יקצוף (ויקרא י', ו') ולשון קצרה דיבר הכתוב כי ראוי היה שיאמר ועל כל העדה לא יקצוף. אמנם דע כי משפט הכהנים והמובחרים בעם שיכפרו המה על כל עון ועל כל חטאת אשר בעם וזה על אחד משני דרכים, או שיהיו המה המורים דרכי התשובה וילמדו אותם את הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון ולא ישובו לכסלה ולא יחטאו עוד, ואז הקב"ה בחסדו יסלח להם ויכפר על עונותיהם. ב. כי כאשר אל דרך הצדיקים לא ילמדו להיטיב דרכם ומעלליהם הקב"ה נוטל מהם צדיק אחד שיוכל לומר למידת הדין די ומתכפרין בו כמאמר אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה כו' והפלא ה' את מכותך (דברים כ"ח, נ"ח-נ"ט). וזהו מאמר משה רבינו ע"ה ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו היינו כאשר תשמרו חקת כהנתכם לכפר על העדה בחייכם אז לא תמותו כאשר על כל העדה יקצוף. ובענין הזה הלא רועי ישראל ממש בבחינת הצאן, מה צאן מעשרות את בעליהן א. בגיזה וחלב, ב. שהם נשחטים ונתונים למאכל אדם כמאמר תתננו כצאן מאכל (תהלים מ"ד, י"ב). וזהו מאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל ל"ד, ל"א) ר"ל הלא באמת אתם בני אדם וע"י עון הדור אתם נתונים כצאן למאכל, ודע כי בהיותנו על אדמתנו נתקיים בנו מאמר ונתנך ה' אלהיך עליון על כל כו' (דברים כ"ח, א') וגבוהים עלינו היו הכהנים והצדיקים, ועתה הכל בהיפך כי אנחנו תחת יד זרים לשאת עולם ולסבול עונם כמאמר אכן חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם (ישעיה נ"ג, ד') ותחתינו נתונים הצדיקים לסבול משא התלאות בראש כי המה עניים ודלים יותר מכל ההמון וגם נענשים בעד כלם, יותר מזה כי הקב"ה הבטיח אותנו ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, אבל הצדיקים הלא נפשיהם תחתינו גם למות בעדנו.
וזהו אף חובב עמים גם שהקב"ה חיבב את העמים ומסר את ישראל בידם ראו חיבתכם לפני המקום ביתר שאת ויתר עז, כי הלא כל קדושיו בידך אלו הצדיקים ואליהם לא הרשם כ"כ רק לענותם לא לכלותם וזהו מלמד שחיבב הקב"ה את ישראל מה שלא חיבב כל אומה ולשון (ועיין קול יעקב על מאמר כשושנה בין החוחים תמצא עוד באור נחמד על מאמר זה).
חלק ד
תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב (ל"ג, ד'). מדרש: מנצפ"ך מאמר למאמר מנאמן לנאמן מצדיק לצדיק מפה אל פה מכף לכף (בראשית רבה א').
באור הדברים מכף לכף היינו תורה שבכתב שאין רשות אל אחד בעולם להוסיף או לגרוע או לשנות גם אות אחת מן התורה, כי התורה חתומה נתנה מבראשית עד לעיני כל ישראל שמורה וערוכה במלותיה ואותיותיה והיא מסורה בידינו מיד ליד, כי האב מוסר לבנו ואומר לו וזאת התורה אשר שם משה כו'. וזהו תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב פי' בהיותנו בקהל אחד יחד נאספים ומקובצים מסר לנו מרע"ה את התורה שתהיה מורשה לבנינו עד עולם כמו שהיא בידנו מפי ה' ביד משה, מאמר למאמר נאמן לנאמן כו' מוסב על תורה שבע"פ כי היא חתומה בלומדיה כי משה מסרה ליהושע וסמך ידו עליו שיאמינו בו וממנו השתלשלות התורה רק ממוסמך למוסמך שיהיה נאמן שלא יאמר רק דברים שקבל מרבו, וזהו מאמר למאמר שלא ילמד לתלמידו רק דברים שלמד מרבותיו ויאמר להם דברים שנאמרו לו, וזהו מפה אל פה מצדיק לצדיק, וכל זה כלול במאמר וגם בך יאמינו לעולם (שמות י"ט, ט') לא אמר גם לך יאמינו כ"א בך, כלומר ע"י משה וממנו תהיה השתלשלות האמונה מדור דור, ולכן ראוי לאמר על התורה אשר בידנו בימים האלה וכתובה בזמננו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום (דברים ו', ו') כי הם הם הדברים שנמסרו למשה מפי הגבורה באין השתנות כל מאומה.
וזהו מאמר החוזה בשם ה' יתברך צור תעודה חתום תורה בלמודי (ישעיה ח', ט"ז) היינו כי התורה שבכתב היא חתומה תוך כתבה ולשונה, והתורה שבע"פ היא חתומה בלומדיה, וזהו שאמר על שניהם צור תעודה על תורה שבכתב כי היא צרורה באותיותיה, ועל שבע"פ אמר חתום תורה בלמודי. (ועיין עוד בזה דברים יקרים בחבורנו ספר המדות בי"ז משער הדעת). והבן.
וממוצא דברינו אלה יתבאר מאד מה שחייבו אותנו ז"ל ממאמר אשר אנכי מצוך היום בכל יום יהיו בעיניך כחדשים (הובא ברש"י כ"ו, ט"ז). כי תורתנו הקדושה נתייסדה עד שלא יוכל להשיגה שום שקר כמה שידעו (ילקוט וילך) משה כתב י"ב תורות לי"ב שבטים ואחת שתהא מונחת בארון שאם יבקשו לזייף דבר שיהיו מוציאים אותה שבארון, ומוזהרים אנחנו שלא להעתיק אותה מלשון אל לשון ולא הותר לנו רק להעתיק מקלף זה אל קלף אחר. וזהו הוראת מאמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום, כי הם בעצמם הדברים שנאמרו מפי הקב"ה ומאז עד היום הזה לא נשתנה כ"א הקלף והדיו. וא"כ ודאי ראוי שלא ישתנה חשיבות התורה כי מה שיפול מן החשיבות בדבר הנעתק מכמה דורות הוא רק מסבת כי כבר נשתנה עצם הדבר ואינו עוד בבחינתו הראשונה כי כבר נתלבש במליצות אחרות ובכמה חלופים מפי המשמיע אל השומע, כמשפט מספרי דברים מדורות הראשונים, אבל תורתנו הקדושה אשר מעולם ועד עולם לא ישתנה בה גם אות אחת אם כן מהראוי לאהוב אותה כאלו היום נתנה.
אמנם אחר ההתבוננות נוכל להמתיק הדברים ביתר שאת עם מאמר המשורר ע"ה לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד (תהלים קי"ט, צ"ו) וראוי להבין מהות ענין האורך ומה הוא הרוחב. אמנם דע כי גדולת התורה היא בב' פנים, א. הדברים הגנוזים והאוצרות הנסתרות אשר בה שנאמר עליהם אלהים הבין דרכה כו' (איוב כ"ח, כ"ג) ושלמה המלך ע"ה אמר עליהם כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה (משלי ב', ו'). ב. כי גם חלק הנגלה אשר בידינו הלא כל מאמר ומאמר הוא מתחלק לכמה פנים, כי דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע כו' והחלק האחר היינו הנסתרות אשר לה' אלהינו הוא הארוך, כי כאשר תכנס אל הבית הלא את השטח אשר לפניך תקרא אורך הבית והרוחב הוא השטח השוה מימינו ומשמאלו, והוא משל נמרץ על התורה הנתונה בידינו מכבר, ומאז ועד עתה היא מופלגת מאתנו והרוחב הוא חלק הנגלה גם לזה אין שיעור מה שהחכמים מחדשים בכל יום תמיד, וכבר אמר רבי מאיר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק (אבות פ"ו) ובהיות האדם על מדרגה זאת יגל ה' את עיניו להביט נפלאות חדשות ונצורות בעומק תורתנו הקדושה, וישיג בכל יום ביתר שאת ויתר עז. וזה שהזהיר הכתוב והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום (דברים ו', ו'), בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כי האמת כן הוא שהאדם בבחירתו יכול לעשות זאת שתהיה התורה אצלו בכל יום בפנים חדשות כאשר יעסוק בה לשמה ויהגה בה תמיד אז יתקיים בו מאמר ומגלים לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר כו'.
וכי ישאלך לבבך מי הוא זה ואפוא הוא האיש המפיק רצון מאת ה' שיחדש לו חדשות בתורה בכל פעם, אף אתה אמור לו כי הוא על דרך עשיר גדול עשה משתה והכין הרבה מיני מאכלים לתת לפני הקרואים והוא נותן לפניהם המאכלים זה אחר זה ואינו נותן מאכל אחר כל עוד שלא אכלו את זה אשר נתן לפניהם, בלתי כאשר כלו לאכול את מאכל הראשון אז יתן לפניהם גם את השני גם את השלישי.
כך הקב"ה לא יתן ולא יוסיף לאדם חכמה חדשה בלתי אם כבר כלה מלאכתו ויגיעתו בתורה והשיג כל מה שהיה בכח השגתו להשיג ואין בכחו עוד להשיג יותר אז יערה עליו רוח ממרום רוח חכמה ובינה להשיג חדשות ונצורות פעם אחר פעם בהשכל וידוע אותו יתברך ואת תורתו החמודה. לא כן מי שלא טרח ולא עמל להשיג את מה שיש בכח חכמתו להשיג למה יוסיפו לו חכמה אם החכמה אשר אתו עמו מכבר גם היא נרדמת בירכתי חמרו בגויתו ואדמתו. כמאמרם ז"ל מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק אבל מדת הקב"ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק.
וחוץ לדרכנו המלצנו במאמר זה על דרך מה שנאמר יהודה אתה יודוך אחיך (בראשית מ"ט, ח') והמשורר ע"ה אמר יפיפית מבני אדם כו' על כן ברכך אלהים לעולם (תהלים מ"ה, ג'). דע כי כל הפועלים טוב אל מקבלי פעולתם המה מכלים את עצמם עם פעולתם, כמו המאכל משביע את אוכליו והמאכל כלא היה יהיה, והבגד יפאר את לובשו והמתעטף בו והוא ברקב יבלה, והכסף הלא יתום ויכלה כי יתנהו מחיר הדברים אשר קנה לצורך ביתו. וזהו מדת בו"ד כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק, כי שלמותו הוא להריק עצמו מתכונתו אז יפעול פעולתו, אבל כשיהיה על מלואו וטובו לא יחזיק את יד בעליו מאומה, וכן גם משפט כל בעלי תאוה כי כל המשביע תאותו מכלה את עצמו ומאבד כל כחותיו וקניניו עד ימות לשחת. לא כן מי שעמלו בתורה ומתרחק מחפצי עוה"ז הלא חפצי עוה"ז והגדולה והכבוד והתפארת רודף אחריו כמאמר ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך וכמאמר כל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו.
וזהו יפיפית מבני אדם ר"ל כי אחרים המה משתדלים לייפות אותך בכבוד ויקר, אבל אתה לא תדרוש זאת ולא תבקש גדולה לעצמך לכן אין עיף ואין כושל בו, גם לעת זקנתו וזהו על כן ברכך אלהים לעולם. וזהו יהודה אתה יודוך אחיך פי' יהללך זר ולא פיך, ואתה בעמך לא תבקש לך גדולות.
חלק ה
שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך (ל"ג, י"ח). מדרש: ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא (בראשית ל', ט"ז) אמר ר' לוי בא וראה מה יפה היתה סרסרותן של דודאים לפני מי שאמר והיה העולם שע"י הדודאים עמדו שני שבטים גדולים בישראל יששכר וזבולון, יששכר יושב ועוסק בתורה וזבולון יוצא לסחורה ובא ונותן לתוך פיו של יששכר (בראשית רבה פרשה ע"ב, ה').
וראוי להבין מה שבח הדודאים בזה. עוד מהצורך להתבונן על דבר המו"מ של יששכר וזבולון אשר לא כדת כי זה נתן לו חלק בדבר שהוא חיי שעה ולקח ממנו חלק דבר שהוא לחיי עולם, כמחליף עולם עומד בעולם עובר, ומדוע לא החליף ולא המיר אחד מכל השבטים בלתי אלו השנים יששכר וזבולון.
והנראה בזה על דרך אחד נותן לחבירו כסף והוא נותן לו ברזל בדמי הכסף, גם כי הברזל שוה אל דמי הכסף עכ"ז אין החילוף שוה, כי זה נתן לו דבר יקר וחשוב וזה נתן לו דבר פחות, אמנם אם בעל הכסף הזה השיג את הכסף תמורת ברזל שהיה בידו תחלה וזה נתן לו הכסף תמורתו, ואח"כ הוא חוזר ומחליף עמו ונותן לו הכסף ולוקח הברזל אז הלא את שלו הוא נוטל דבר שהיה בידו תחלה.
הנמשל כל השבטים אין יכולת בידם לעשות חלופים כי איך יתן את הכסף בעבור נחושת היינו עולם קיים בעבור עולם עובר, לא כן יששכר וזבולון כי לאה נתנה לרחל דודאים ותמורת הדודאים עמדו שני השבטים ונולד יששכר חמור גרם כו' ויט שכמו לסבול עול תורה, ומעתה אם זבולון נותן לו ג"כ מה שנתנה אמו בעבורו אל רחל דברים מקניני עוה"ז הוא ממש כמו קונה סחורה במעות ומוכרה במעות. וזהו שמח זבולון בצאתך ממה שיששכר באהליך, פי' כי גדולת יששכר ועיקר מציאותו ג"כ מדברים שהם חיי שעה והם באהליך. והבן:
חלק ו
ולזבולן אמר כו' עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול (ל"ג, י"ט).
הנראה על דרך הפשט כי הוא על דרך שמצאנו ברז"ל (יבמות ע"ו, א') שלא היו מקבלים גרים בימי דוד ושלמה כי אז היו ישראל מוצלחים מאד והיה לחוש על הבא להתגייר פן אין כוונתו לשמים רק הוא מבקש הצלחתו. וכפי הנראה גם בחלקו של זבולון לא היו מקבלים גרים כי שם היה מחוז של כל העושר והמסחרים הרבים וא"כ מי שחפץ להתגייר במחוז ההוא היה מוכרח לבוא לירושלים לפני הכהנים והנביאים שהם יבחנו האמת אשר בלבבו אם לבו לשמים אם לא. וזהו עמים הלא אין להם דרך אחר רק הר יקראו אל הר הקודש בירושלים, ורק שם יזבחו זבחי צדק, והטעם - כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול, היינו שיהיה המחוז הזה מחוז של הצלחה ושפע מופלג לכן יהיו דואגים על הגר ויהיה מוכרח לעלות לירושלים ושמה יזבחו זבחי צדק.
ובאור מאמר ושפוני טמוני חול שמעתי מפי ידידי הגאון מו"ה ברוך מרדכי ליפשיץ נ"י בשם אביו הרב מו"ה יעקב זללה"ה כי מאמר שפוני הוא ענין כסוי כמ"ש רש"י ז"ל על מאמר וספון בארז (מלכים א' ז', ג') בבתיכם ספונים (חגי א', ד') וע"כ האניה נקראת ספינה כי הוא מכוסה היטב שלא יבוא בה מים ורוח. והנה ידוע דרך הספינות המביאים סחורה למחוז ונמל עיר המרכולת, לוקחים בחזרתם סחורות הנצרכות בעירם כדי להשתכר, כי ה' בחכמה יסד ארץ אשר במחוז זה יהיה פירות וסחורות שאינם במציאות במחוז אחר, ובמחוז אחר יהיה נמצא מין ממיני הסחורות אשר אין בזולתו, למען אשר עי"ז יהיה ביד בני אדם לעשות מו"מ להביא ממקום הזול למקום היוקר. וכאשר הספן אינו מוצא או אינו רוצה לקחת סחורה בחזרתו להוליך אל מדינתו, וספינתו כאשר תהיה חסרה ממשא שהיא צריכה לא תוכל ללכת ארחות ימים, אז דרך הספן למלאות ספינתו בחול ורגבי עפר או אבנים, כדי שתהיה הספינה מעומסת במשא די צורך אליה, וזהו שהבטיח ה' אל זבולון כי שפע ימים יינקו ויוליך ספינותיו אל מדינות אחרות ולארצות אחרות, ותהיה השפעתו רבה כ"כ שלא יחסר כל בארצו. ושפוני טמוני חול ר"ל כי יוליך ספינותיו לארצות אחרות ויוליכם בחזרה לביתו רק באבנים וחול לא עם סחורות אחרות כי בארצו ימצא את הכל, ושפוני כמו וספוני היינו הספינות יהיו טמוני חול יהיו מכוסים תוך המים ע"י חול לא ע"י סחורות אחרות:
חלק ז
נפתלי שבע רצון (ל"ג, כ"ג).
באור זה על דרך מאמר פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון (תהלים קמ"ה, ט"ז). דע כי כבר ידענו כי ההבדל בין האדם ובין כל החיים אשר על פני האדמה הוא להיותו בעל בחירה בכל המעשים אשר יעשה אם הם מהדברים המקבלים חלופים והשתנות והתהפכות, לא כן הכחות הנטועות בו ונמזגות בהרכבתו אין בידו לשנות פעולתם לעולם, ואין לו בהם לא דעת ולא תבונה ולא גזירה עליהם. כמו שכתב הרב המורה ז"ל (בע"ב מראשון) כל הכחות הנמצאות בגוף, כח המושך והמחזיק והמעכל והדוחה, עושים מעשים טבעיים מבלתי מחשבה והשתכלות, ואינם ברשות האדם כמו הדברים שהם ברשותו כ"א נתונים תחת ממשלת האדם לרדות בם להשביחם או לכלותם ע"י סבות ידועות. ומאמר רשות יסוב על דבר אשר מראש ועד סוף הוא ביד האדם כמו שזכרו ז"ל ג' הם ברשותו של אדם ושלשה אינם ברשותו העינים והידים והרגלים ברשותו, האזנים והחוטם כו' אינם ברשותו (ילקוט תולדות על מאמר ויחרד יצחק כו'). והאף אמנם כי המה תחת ממשלתו כי יכולת בידו להאטים אזניו שלא ישמע, עכ"ז אינם ברשותו מעצם טבעם כמו הידים והרגלים אשר התחלת תנועתם הוא רק מרצון האדם. אבל הנבראים אין להם בחירה כל מאומה כי כל אחד נברא ורצונו עמו כי נטע יתברך בטבע כל בריה חפץ ורצון על כל זמן מציאותו וקיומו. וע"ז יסוב מאמר ומשביע לכל חי שהוא תואר על דבר המשומר והוא ממוצע בין מותר ובין חסרון, כמאמר ותשבע ותותר (רות ב', י"ד) כי האוכל בשיעור הראוי נקרא שביעה וזהו השבח אשר אמר משה רבינו ע"ה על נפתלי נפתלי שבע רצון, לא כאותו שנאמר עליו אין אדם מת וחצי תאותו בידו (קהלת רבה פרשה א', ל"ד), וזהו ומלא ברכת ה' מאמר מלא מורה ג"כ על הסתפקות כי לא נחסר לו מאומה, כענין מאמר מה הקב"ה ממלא כל העולם שנאמר עליו אין עוד:
חלק ח
זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור (ל"ד, ד').
כבר כתבנו בזה דברים נכבדים למעלה סוף פרשת מסעי, ובקול יעקב (איכה ג') על מאמר השביעני במרורים הרוני לענה עיי"ש.
אך עתה נוסיף דברים בהמתקת הענין כי מאמר לזרעך אתננה מורה כי הקב"ה מלא שאלת משה רבינו ע"ה שהקב"ה בכבודו ובעצמו יוליכם ויתן להם את הארץ לא על ידי מלאך והקב"ה הבטיחו ויאמר פני ילכו והנחותי לך ויאמר אליו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך כל העם אשר על פני האדמה. והבאור בכתובים האלה נראה על דרך דמיון כי ינצו אנשים יחדו ואיש בא לעזרת אחד מבעלי הריב במה יודע אפוא הסבה אשר הסבה את לבב האיש הזה לבוא אם אהבה עזה אשר יאהב את האיש אשר בא לעזרתו, אולי משטמה רבה אשר בלבבו על השני היא הניעה אותו לקום כאויב נגדו אבל לא מאהבת רעהו. אמנם המבחן בזה אם בבואו לעזרה לא הרים ידו להכות את השני אך ברוב אונים ואמיץ כח הציל את רעהו מיד עושקו והוסיף בידו און ועצמה והושיט לו מקל חובלים שיעשה בו כרצונו, מזה נדע כי אך תבערת אהבת רעהו תוקד בקרבו, לכן מיהר לבוא לעזרתו, אולם אם בבואו לעזרה אז פנה את עצמו אל איש ריבו, ובשצף קצף הרים עליו מטהו להכותו הכה ופצוע, מזה ידוע נדע כי רק המשטמה אשר בלבבו עליו עוררה רגשת נפשו להתקומם כאויב לו, לא לטובת רעהו ואהבתו, אמנם ההבדל בין העוזר מסבת אהבה ובין העוזר מסבת השנאה והמשטמה אשר על השני, כי העוזר מסבת אהבה בכל עת אשר יראה אוהבו יריב עם זולתו לא יבקר בין איש לאיש מי הוא איש ריבו אך עד מהרה ירוץ לעזרתו לעזור את אוהבו, לא כן העוזר מסבת משטמת מתקוממו אם יקרה לאיש הזה ריב עם איש אחר לא אויב לו אז יעמוד מנגד כגבר אין איל.
ומעתה המשך הכתובים כך הוא כי הוא יתברך אמר למשה פני ילכו היינו זעף אפו וחרונו המה ילכו אל העמים אשר אמר עליהם ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני כו', והנחותי לך ר"ל רצוני והנחותי יהיה לך לבדך. ע"ז השיב משה רבינו ע"ה ואמר הלא זה בלתי ספק אם אין פניך הולכים, ר"ל בעוד שלא תסיר כעסך מאתנו אל תעלנו מזה, כי מי יעמוד לפניך בעת אפך, אבל אף אם תסיר כעסך מעלינו ותשלח חרון אפך בעמים האלה בכל זאת עוד לא יודע אם מצאנו חן בעיניך אני ועמך ובעבור אהבתך אותנו עשית זאת, כי אולי מרשעת הגוים האלה שלחת בהם חרונך אבל נגד שארי העמים אשר לא יחרה אפך בהם ולא שנאת אותם אולי תעמוד ברחוק תעלים מאתנו בעתות היותנו בצרה, אבל במה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלוא בלכתך עמנו ואז אדע כי ונפלינו אני ועמך - מכל העם אשר על פני האדמה, היינו גם הזולת מהעמים הבלתי שנואים אצלך גם עליהם עלה נעלה נשכיל ונצליח מסבת אהבתך אותנו (ועיין עוד מה שכתבנו למעלה (סוף פרשת משפטים) ויתבשמו לך הדברים):
חלק ט
ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה (ל"ד, ח'). מדרש: ביעקב נאמר ויעברו ימי בכיתו ובמשה נאמר ויתמו ימי בכי אבל משה אלא משה ע"י שלא היו לו בוכים כתיב ויתמו, אבל יעקב ע"י שהיו לו בוכים כתיב ויעברו ימי בכיתו (בראשית רבה פרשה ק', ד').
באור זה כי אחר מות משה היו ישראל הולכים אל ארץ ישראל אל ארץ טובה ורחבה ולא היה לבבם פונה אל בכי והספד כי טוב נגד פניהם המנוחה והנחלה, אבל במות יעקב אבינו ע"ה היו הבנים מעותדים לבוא בשעבוד קשה, ממילא היו נמשכים במר לבבם אל הבכיה. וזהו מאמר הצדיק אבד ואין איש שם על לב (ישעיה נ"ז, א') כי במות בעל תאוה יש לו בוכים, כי אם היה אוהב אכילה ושתיה ירגישו בהעדרו המוכרים מאכלים ומשקים לאמר הה כי נאבד מהם קונה כזה, ואם היה אוהב מלבושים נאים ותכשיטים וכלי בית ירגישו בו מוכרי הדברים ההם ויתעצבו מאד, לא כן במות אדם צדיק נזיר אלהים ונבדל מכל מחמדי עוה"ז, אין מוכר לו ולא קונה מאתו, עליו אין איש שם על לב כי אין חסרון ומניעת הריוח אל שום אדם. וזהו שאמר הצדיק אבד, אשר רבותינו ז"ל בספר הזוהר (פרשת בשלח) העירו כי היה ראוי לומר הצדיק נאבד, אבל לדברינו יתבאר מאד כי הנה אם יקרה איזה מקרה אל אב שנתרחק מאת בנו עליו יתכן לומר כי אבד את בנו, ואצל הבן יתואר נאבד, אבל כל זה הוא אם הבן נעצב על אביו ומתמרמר על העדרו אז יתואר אצלו נאבד, אבל אם אין לב הבן על אביו מאומה אינו חושש על העדרו אז אינו נאבד כי אם אביו אבד, וזהו הצדיק אבד, והטעם - ואין איש שם על לב.
ואמר עוד יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכחו ואתם קרבו הנה בני עוננה כו' (ישעיה נ"ז, ג') משל לנער היה מכעיס לב אביו מאד וכאשר הניף ידו עליו להכותו באה אמו והצילה אותו מתחת יד אביו, פעם נזדמן אל אמו איזה נסיעה אז קרא אל הנער ואמר לו עתה בוא בני, עתה אעשה לך מה שלבי חפץ.
הנמשל מבואר במאמר שלמה המלך ע"ה חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה (משלי ט"ז, י"ד) ובספר הזוהר (קרח קע"ז, א') משל לאחד שהוא כועס מכניסין בנו הקטן לפניו ומחמת אהבתו משתכח כעסו, כך חמת מלך מלאכי מות אבל איש חכם יכפרנה כי כל זמן שהצדיק בעולם למענו יכבוש כעסו ולא יעשה דין בהחוטאים לפניו, לזה אמר הצדיק אבד כו' יבוא שלום כו', כלומר הצדיק הלא חלף הלך לו ועתה ואתם קרבו הנה בני עוננה.
אמנם במקום אחר אמר הנביא נגד אנשים כאלה הבלתי משימים לב על אבדת הצדיק וכה דברו אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכו להולך (ירמיה כ"ב, י') והוא על דרך מי שהולך לקבץ נדבות בעבור פדיון שבויים ובא אל איש כילי שיתן גם הוא נדבה ואין רצונו לתת נדבה, ויאמר אליו הלא תדע כי גם אתה בעלילה זאת וגם עליך תעבור כוס וא"כ ראוי לך ומחוייב אתה להשתדל בהצלתך וצריך אתה לתת כך וכך, לא למען היושב בבית האסורים כ"א למענך, למענך עשה גם כי אתה עתה עודך הולך בחוץ, אבל דע כי הנך נכון למועדי רגל.
וזהו ממש מאמר אל תבכו למת ואל תנודו לו, בכו בכו להולך, ר"ל גם כי לא יתעורר לבכות על הצדיק שמת הלא ראוי לו לבכות על עצמו, גם כי עתה עוד הוא הולך ברגליו אבל הלא כבר נאמר כי גם לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים במצודה רעה (קהלת ט', י"ב). והכוונה במשל זה כי אם תתפוש אחד מבעה"ח אל תוך מצודה אין זה כ"א הכנה לעשות בו את אשר ברצונו לעשות, לא כן דגים הנאחזים במצודה זאת היא מיתתם כי בלא מים אין להם חיים.
וכבר כתבנו על מאמר זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם (איכה ה', י"ד) על דרך מי שגנבו מאוצרו הרבה תבואות ובתוך כך היה הולך על תלמי שדותיו וראה כי המה צנומות דקות ושדופות, אז הרבה לבכות במר לבו על הישן הנגנב ממנו, אחר שאין לו תקוה על החדש ומי ימלא חסרונו. וזהו זקנים משער שבתו ועליהם לא הייתי מצטער כ"כ כמאמרם ז"ל על וזרח השמש ובא השמש (קהלת א', ה') עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי (ענינו בקהלת רבה א', י') אבל כאשר עיני רואות כי גם הבחורים שבתו מנגינתם ואינם מצפצפים בתורה אז אוי לי על שברי כי מי ירפא לי (עי' קול יעקב סוף מגילת איכה).
וזהו ג"כ מ"ש כלו בדמעות עיני חמרמרו מעי נשפך לארץ כבדי על שבר בת עמי בעטף עולל ויונק ברחובות קריה לאמותם יאמרו איה דגן ויין (איכה ב', י"א-י"ב). היינו בראותו כי נערי בני ישראל פנו את עצמם לבקש מחיתם ברחובות קריה כי פרנסתם קשה עליהם מאד והעולם היה מסתפק בזקנים שהיו יושבים בבית המדרש, אבל עתה הלא זקנים משער שבתו וגם בחורים מנגינתם ותורה מה תהא עליה. וכבר נשאתי משל על מאמר זה בהספד על אדם גדול משל לאחד בא ללוות מעות אצל עשיר ויאמר לו אם יהיה לך ערב בטוח אז אתן לך הסך ההוא, וילך והביא לו ערב, אבל המלוה הבין בהאיש ההוא שאינו איש אמיד כ"כ שיוכל לסמוך עליו על כל הסך הגדול ההוא, הלך והביא לו עוד ערב שני ויחתמו שניהם על השטר חוב, ואחר ימים אחדים נשמע קול בעיר כי בית ערב האחד יצא בו תבערה, ויהי כאשר שמע הערב השני ויחרד מאד, ויתפלאו מאד עליו כל הרואים תנועותיו וחרדותיו, לאמר מה לך לדאוג כל כך הלא ביתו עומד בקצה העיר הרחק מאד מביתך, ויען ויאמר הלא תדעו כי אני והוא חתומים אנחנו על שטר חוב, כי שנינו קבלנו ערבות על עצמנו על חוב גדול וכל זמן שהוא היה על מעמד רכושו לא היה לי לדאוג כל כך, כי אם על המחצה אבל עתה כאשר רכושו היה למאכולת אש הלא יפול כל החוב עלי ועל רכושי.
הנמשל בעת באו ישראל לקבל התורה אמר להם הקב"ה (מדרש שה"ש על מאמר משכני אחריך נרוצה) אני נותן לכם את התורה אלא הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואני נותנה לכם, אמרו לו הרי צדיקים שבדור והרי בנינו ערבים אותנו כו', ומעתה כל זמן שהצדיקים הזקנים היו בחיים לא היה אל הילדים לדאוג כל כך כי הזקנים היו עשירים גדולים בתורה במצות ומעשים טובים, אכן עתה כאשר נאספו הזקנים הלא נשאר כל החוב על הילדים הרכים. וזהו - זקנים משער שבתו, ולכן - בחורים מנגינתם, כי לא יערב להם עוד להטיב לבם בנגינות אם השט"ח עומד חלילה לגבות מן הערב השני.
והדברים שדברנו בבאור מאמר בעטף עולל ויונק ברחובות קריה הלא הם כתובים על ספר המקונן ע"ה התבוננו וקראו למקוננות כו' כי עלה מות בחלונינו בא בארמנותינו להכרית עולל מחוץ בחורים מרחובות (ירמיה ט', ט"ז-כ'). כי הנה משפט האדם בהזדמן שערוריה בעולם הוא משגיח על הילדים ונותן עליהם שבעה עינים שישבו רק בבית ולא יצאו החוצה, ולא יתראו ברחובות העיר מדאגה פן יפגעם ח"ו מן המקרים המתרגשים כמבואר (בבא קמא ס', ב') על מאמר לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבר זעם (ישעיה כ"ו, כ') כי זאת היא סגולה גדולה להתעלם מן העין השולט בחוצות שהוא מקום פנוי. אבל הנה זה משל נמרץ על הבטלה כי אין הצלחה בבטלה כמאמר הבטלה מביאה לידי שעמום (כתובות נ"ט, ב') כי שם משכן כל פגע וכל ענין רע. ולכן מחוייבים אנחנו להסגיר את הילדים והבחורים בחדרי התורה והיא מגינה ומצילה עליהם ועלינו, לא כן אם יתבטלו מן התורה מי יגן עליהם בחוצות וברחובות, כמאמר יעקב אבינו ע"ה על בנימין פן יקראנו אסון בדרך, גם כי כבר היה גדול בשנים אבל הבין בו כי ראוי היה להיות סגור עוד באהלי תורה, לכן החריד ירמיה ע"ה כל החרדה הזאת ואמר כלו בדמעות עיני כו' על שבר בת עמי בעטף עולל ויונק ברחובות קריה והמה בטלים מן התורה. וזהו כי עלה מות בחלונינו כו' להכרית עולל מחוץ בחורים מרחובות, אחר כי יעזבו הבית המדרש ויצאו לחוץ והמה מתהלכים ברחובות הלא המה נכונים למועדי רגל.
ומה שאמר כי עלה מות בחלונינו נראה להסביר הדבר על דרך ההבדל אשר בין הבעה"ב הבא אל בית הלוה לתבוע חובו ובין הגנב הבא אל הבית לגנוב, כי הבעל חוב בבואו לתבוע חובו הוא הולך דרך הפתח אל האכסדרה ומהאכסדרה אל חדר החיצון ומשם אל הפנימי עד שהוא בא לפני בעה"ב ומציע לפניו השטר שהוא חתום עליו על כך וכך, לא כן גנב הבא לגנוב הוא לא ילך דרך הפתח ולא דרך האכסדרה, אבל יפרוץ לו דרך החלון ושם יבוא מיד אל הדברים שהוא חפץ. כן במות האדם בדרך כל הארץ אחרי מלאת לו ימיו ושנותיו ימלץ עליו שהמות בא לו דרך הפתח והלך בכל החדרים החיצונים, היינו אחר שנתמעטו הכחות וליחה התולדית יום אחר יום, עד כי התמו הכחות עד תמם אז מת, לא כן במות אדם צעיר לימים בעודו באבו רענן בכחו כמאמר כי אין חרצובות למותם ובריא אולם (תהלים ע"ג, ד') עליהם ימלץ כי המות פרץ לעצמו דרך החלון ובא עליו כגנב כמאמר בעד החלונים יבואו כגנב (יואל ב', י"ט) וזהו כי עלה מות בחלונינו כו' להכרית עולל כו', והבן.
אמנם יש עוד הבדל בין הבע"ח או סוחר שבא אל הבית לקנות מן הסחורות אשר שמה ובין הגנב אשר בא לגנוב מן הסחורות, כי הבעל חוב יבדוק בהמטבעות שיתן לו והסוחר יבדוק בהסחורות ויברור הטובים מן הפחותים כי יש לו פנאי לבדוק ולברור את המעלה חן בעיניו, לא כן הגנב הוא לא יבדוק כי יקח בחפזה ויתפוש בידו מה שיפגע בו ראשון.
הנמשל כי ב' מיני מיתות יש, טבעיית ומקריית, הטבעיית היא בהתמלא ימיו ושנותיו, והמקריית היא ח"ו בלא עת וזמן כי אם דרך סבה עוברת ומכה מהלכת רח"ל, והיה מהראוי ג"כ שלא תבדוק עכ"פ ושלא תבחין בין טוב לרע. על זה התפלא המקונן ע"ה ואמר כי הלא הדבר לא כן הוא כי עלה מות בחלונינו כו' להכרית עולל מחוץ בחורים מרחובות, כלומר שהיא הורגת רק הטובים והמובחרים וכמאמר כי ליום איד יחשך רע (איוב כ"א, ל') היינו בבוא ח"ו איזה מקרה לא טובה הרשע הוא נמנע ממנה ולא עליו תבוא הרעה וליום עברות יובלו פירוש כי ביום עברות יזדמן אל הרשעים נסיעות ויובילו אותו ממקום זה אל מקום אחר (עי' דבר אליהו).
עוד נרמז במאמר כי עלה מות בחלונינו המה תופשי התורה כי המה אצלנו בבחינת החלונות אשר בבית, אשר דרך החלונות יבוא אור אל הבית ולולא החלונות היה חשך ולא אור, כן החכמים תופשי התורה המה מאירים עינינו המה לנו לעינים אך באורם נראה אור. ועוד כי בכל חלקי הבית אין עוד דבר חלוש כמו החלון כי ע"י תנועה קלה אשר תהיה בהבית מיד יפלו החלונות, וראשונה יהיו לכל הפגעים, כן תופשי התורה המה הנקראים בפי חז"ל קצירי ומריעי חלושי כח מאד וכאשר יתנענע העולם מעט באיזה השתנות ממצב הטבעיי גם אם לא יזיק להמוני בני אדם אבל לת"ח יעשה הרבה בעבור כי קיומם וישיבתם בעוה"ז כישיבת עראי ולכן מפני הרעה נאסף הצדיק. אשר ע"ז כבר המליץ הכתוב ואמר אללי לי כי הייתי כאספי קיץ כעוללות בציר אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי אבד חסיד מן הארץ כו' (מיכה ז', א'-ב') המשיל את חיי הצדיקים אל פירות האילן כי פרי העץ אדוקים וחבורים באילן רק כל זמן שאינם מבושלים כל צרכן אז כל הרוצה לקחת פרי מן הענף ממקום חבורו לא קל מהרה יקחהו אם לא בחזקת היד כי הפירות דבוקים מאד בהענף, אבל כאשר נתבשלו הפירות כל צרכם אז אינם דבוקים עוד ורוח יעבור עליהם ויפילם לארץ. כן הצדיקים והת"ח השלמים אינם סבוכים בחזקה אל העוה"ז בעבור כי כל סבות הפרנסה רחוקים הם מאתם לא ישלחו בעולתה ידיהם ולכן המה מסתפקים בדוחק וחיי צער וילכו בלא כח לפני רודף כמאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה (איכה א', ו'). וזהו אללי לי כי הייתי תמיד כאספי קיץ כפירות שנופלים כלם קודם הזמן, כן צדיק אובד בצדקו כאשר יתחילו אשכלותיו להציץ ציץ ולא יזכה להשאר בחיים עד יזקין בארץ גזעו, רק מיד כאשר יאחז צדיק דרכו והגיע אל שלמותו שהוא גמר בשולו כבר אפס כחו והולך לו בעבור כי אין סבה להם להתפרנס מן הסבות אשר ביד ההמוניים כי איך ישלחו ידם אל דברים כהם. כי כלם לדמים יארובו איש את אחיהו יצודו חרם ומאין יתפרנס הצדיק. ומ"ש אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין על דרך חנוני לעת זקנותו אשר אין לו בחנותו כי אם כמה חתיכות מה שנשאר לו מסחורות כמה מינים היה נשאר המותר מה שלא רצה הלוקח לקנות, ומשפט החנוני הזה באשר ימצא בחנותו כי נשאר לו מסחורות חתיכה שלמה ומהודרת הוא שומר אותה מאד למען יהיה בידו במה להתפאר לפני הבאים בחנותו וכאשר תאבד ממנו החתיכה הזאת ידמה בעיניו כי אבד כל חנותו כי היא התפארת לו מן הכל.
הנמשל כי עתה בעוה"ר נתמעטו חכמי התורה אין לנו עוד דור כדורות הראשונים שהיו גדולים בתורה ובחסידות ומהראוי בהמצא אצלנו בין הנשאר איזה חסיד וגדול הדור ראוי לשומרו ולהחזיקו בכל מיני חיזוק ושמירה, וזהו שצווח ואמר אבד חסיד מן הארץ ואם תאמר להתנחם עם הנשארים הלא וישר באדם אין:
חלק י
ובמדרש: אלו זכיתם הייתם קוראים אש תמיד תוקד על המזבח (ויקרא ו', ט') עכשיו שלא זכיתם אתם קוראים ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה (איכה א', י"ג) (איכה רבתי פתיחתא י"א).
ונקדים מאמר הוי אריאל אריאל כו' והציקותי לאריאל והיתה תאניה ואניה והיתה לי כאריאל (ישעיה כ"ט, א'-ב'). באור זה כי כבר ידוע כי הצדיק הוא הנושא בעול המדת הדין בעד כל הדור כמו שנתבאר למעלה על מאמר הילקוט אף חובב עמים כל קדושיו בידך אלו הצדיקים והם תכו לרגלך שהם נאספים בעון הדור, וזהו ישא מדברותיך. הבאור בזה כפי הדרש הנזכר שהצדיק ישא ויסבול הנהגת המידת הדין עליו, ומלת מדברותיך כמו ואני אשימם דוברות בים (מלכים א' ה', כ"ג) ורעו כבשים כדברם (ישעיה ה', י"ז) ובזמן שביהמ"ק היה קיים היה האש בוער על המזבח ומזה היה העולם בריוח והצלה, אבל אחר החורבן אש המידת הדין שלט רק עלינו. וזהו אלו זכיתם הייתם קוראים אש תמיד תוקד על המזבח ואש המזבח היה מכפר עליכם, עכשיו שלא זכיתם אתם קוראים ממרום שלח אש בעצמותי היינו בצדיקים שבדור.
וזהו מאמר הוי אריאל אריאל כו' והוא על דרך מי שהיה לו בנים הרבה והיו כלם חולים וחלשים, ואחד בהם היה בריא וחזק וחכם גדול, והיה זן ומפרנס את כל הבית וכלכלם די מחסורם לכל צרכיהם והיה ריוח לכלם, לימים מת האח הבריא הזה והיה האב בוכה עליו כל ימיו, וישאלו אותו לאמר הלא דרך ב"א שיהיה המת נשתכח מן הלב, השיב להם ואמר כי אינו מתאונן על המת שכבר מת כ"א על החיים שהם חיים, חיים רעים הוזים שוכבים על ערש דוי באין עוזר וסומך, והוא היה המשביר והמכלכל אותם כל די מחסורם.
הנמשל כי אנחנו חולים מאד חולי היצה"ר ואנחנו מסוכנים מראש ועד עקב רגלנו כי אין באדם אבר שלא תהיה שליטת תאות היצר עליו והמזבח היה מכפר עלינו מיום עד לילה ישלימנו עם הקרבנות והתמידים שהיינו מעלים עליו והיה אש הדין שלמעלה בוער ושורף את הקרבנות ואנחנו נקיים ממידת הדין. ועתה המידת הדין שורף בתוכנו ואם נעלה עולה או זבח לא נעלה כ"א מעצמנו ובשרנו, כמאמר אני נוטל צדיק אחד מהם שאוכל לומר למידת הדין די ומתכפרים בו. וזהו שצווח ואמר הוי אריאל אריאל לומר כמה אוי ואבוי יהיה כאשר יחרב הבית המקדש, וביאר ואמר כי כאשר והציקותי לאריאל והיתה תאניה ואניה, היינו כי בהעדר ביהמ"ק בהכרח יהיה תאניה ואניה בפגיעת צדיקי הדור והיתה לי כאריאל, ר"ל שתהיה קשה פגיעתם בעיני כמו חורבן ביהמ"ק כאמרם ז"ל שקולה מיתתם של צדיקים כחורבן ביהמ"ק (ר"ה י"ח, ב').
וזהו מאמר המקונן ספדי תורה כי חוללה תפארתך נפלה נזרך מיום שחרב ביתך ר"ל כי מיום שנחרב הבית מעותדים חכמי התורה למות לכפר על הדור. וזהו מאמר זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (תהלים נ"א, י"ט) כמו מסבת אין ברירה אבל התפלל ואמר הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל זבחי צדק לא כמקבל בעבור אין ברירה, ואז יעלו על מזבחך פרים ולא אנשים.
ועם דרכנו נוכל לבאר מאמר המסורה אוכל ד', א. כל מבצריך תאנים עם בכורים אם ינועו ונפלו על פי אוכל (נחום ג', י"ב). ב. ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל (בראשית ל"ט, ו'). ג. גם איש שלומי אשר בטחתי בו אוכל לחמי (תהילים מ"א, י'). ד. והיה כאשר יחלום הרעב והנה אוכל והקיץ ורקה נפשו (ישעיה כ"ט, ח'). כל זה קינה להצדיק לאמר דע כי מפני בוא הרעה בההמון יפול בהצדיק כמאמר כי תצא אש ומצאה קוצים אין פורעניות בא לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים שנאמר ונאכל גדיש (ב"ק ס', ב') כמו שאמרנו למעלה כי מציאותם בעולם בעל כרחם כמו הפרי שנגמר בישולו אשר בתנועה קלה תפול מן האילן. וזהו כל מבצריך תאנים עם בכורים אם ינועו ונפלו על פי אוכל. אחר זאת מוכיח את הדור ואמר הלא לא לקח משלך כלום כ"א מעט הלחם אשר אכל בהיות בעוה"ז, שנית כי משונה רדיפתו מכל הנרדפים כי כל נרדף יודע מי הוא הרודפו ומי הוא אויב לו ומבקש רעתו ובידו לשמור עצמו ממנויריעות האהל אבל הצדיק נרדף מאוהבו אוכל לחמו וזכותו. וזהו גם איש שלומי אשר בטחתי בו אוכל לחמי הגדיל עלי עקב ועכ"ז הוא בטוב לבו ורב חסדו הסכים על העדרו כי אמר אולי יאכלו הם פרי זכותו יראו ויקחו מוסר וייטיבו דרכם אחרי מותו כי יאמרו אם אש אחזה בלחים כו' אבל גם זאת אינו, רק והיה כאשר יחלום הרעב והנה אוכל והקיץ ורקה נפשו:
חלק יא
ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו בני ישראל כו' (ל"ד, ט').
דע כי היראה בלב כנר בבית אשר בלא נר חושך בבית ונר קטן יהל אור בבית כלו, ואם הנר גדול יאיר גם כן אל חדרי הבית, ואם יותר גדול יפיץ אורו גם לחוץ. כן היראה כאשר היא פחותה זורחת רק עליו, ואם היא גדולה עודפת ממנו גם אל אחרים, כמאמר ויראו ממך, היינו מסבת יראתך השופעת גם לחוץיריעות האהל וכדברי המדרש בא וראה כמה בין שכונות לשכונות, להלן ז' היו ובקשו הרועים להזדווג להן הדא הוא דכתיב ויבואו הרועים ויגרשום (שמות ב', י"ז) ברם הכא אחת היתה ולא נגע בה בריה על שם חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם (תהילים ל"ד, ח') לסובבים ליראיו (בראשית רבה פרשה ע', י"א). ומפי מו"ר הגאון החסיד רבינו אליהו מווילנא נ"ע שמעתי כי יש שיעור אל היראה באדם עד שתפיץ זהרה גם לאחרים, כמו שיש שיעור לכלי שממנה יושפע אל הכלי הסמוך לה, כי כאשר יתן איש כלי תוך כלי גדול ויצוק על הכלי הפנימי כל עוד שלא נתמלא הפנימי לא יגיע אל החיצון דבר, בלתי כאשר הכלי הפנימית כבר נתמלאה אז יגיע כל המותר אל הכלי החיצונה, כן שיעור היראה בלב הירא כי כאשר נתמלאו כל כלי נפשו בצדקה ועוז אז ישטוף ויעבור גם לסביביו. וכמו שכתבנו מזה למעלה (ריש פרשת תזריע, ובפרשת עקב על מאמר כי אם ליראה כו').
וזהו ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו כלומר כאשר סמך משה את ידיו עליו, כבר היה מלא על כל גדותיו וכאשר משה רבינו ע"ה יצק על ראשו עוד וסמך את ידיו עליו נתפשטה ממנו ולהלאה. וזהו וישמעו אליו בני ישראל, היינו זרחה עליהם החכמה האלהית למען יוכלו להקשיב ולשמוע ולהבין אשר צוה ה' את משה:
חלק יב
ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו ולכל היד החזקה (ל"ד, י'-י"ב).
חלק יג
ילקוט: אמר משה התורה הזו שקבלתי מימינך שמא כשאמות נקראת על שם אחר, אמר לו הקב"ה ח"ו לשמך היא נקראת שנאמר זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג', כ"ב) ועוד אמר לפניו רבש"ע שמא כל הנסים שעשית על ידי ועל ידי אהרן אחי שמא אתה כותב על שם אחר, אמר לו לאו, לשמכם נכתבים שנאמר שלח משה עבדו אהרן אשר בחר בו (תהילים ק"ה, כ"ו) ועוד אני מעיד עליך ולכל היד החזקה אשר דבר משה אין כתיב כאן אלא אשר עשה משה לעיני כל ישראל (סוף הפרשה).
והמאמר פלאי איך עלה על דעת משה רבינו ע"ה דאגה כזאת שיכתבם הקב"ה על שם אחר.
והנראה כי המאמר הזה הוא לבאר מלת לכל האותות כו' שהוראתו שאין עוד אותות ומופתים בלעדי האותות שעשה משה כי כלם עשה משה. והענין בזה הוא עם המבואר מפי חכמינו ז"ל שכל הנביאים היו כלולים בנבואת משה לכן נקרא אב הנביאים כמבואר במדרש (ריש אסתר) וא"כ כל הנסים שעשו הנביאים ג"כ היו כלולים בנסים שעשה משה, לכן יפה נאמר לכל האותות והמופתים כו' אשר עשה משה כענין מאמר אשר ישנו פה ואשר איננו פה. ולכן מתחלה שאל משה על חלק הנבואה לאמר אולי בבוא נביא מן הנביאים בדורות שאחריו ויקבל חלקו תכתוב על שמו היינו הדברים שהמה כתובים כבר בתורה והנביאים ביארו קצת פרטים מה שהתורה קצרה בלשונה הטהור ויהיו מעתה נקראים הדברים על שמם. אמר לו הקב"ה ח"ו על שמך היא נקראת שנאמר זכרו תורת משה עבדי כי נביא תורה הוא רק משה. אח"כ שאל ואמר שמא כל הנסים שעשית על ידי ועל ידי אהרן אחי אתה כותבם על שם אחר זה מוסב על חלק הנסים אשר עשו הנביאים אשר כל נביא שיעשה חלקו יהיה נכתב רק על שמו אמר לו לאו לשמכם נכתבים שנאמר שלח משה עבדו אהרן אשר בחר בו שמו בם דברי אותותיו, היינו הכינו אותות על זמנים העתידים. והוסיף ואמר ועוד אני מעיד עליך ר"ל מלבד מה שנאמר שמו בם דברי אותותיו אשר ממאמר זה אינו מוכח כ"א שמשה דיבר כל העתיד להעשות ואולי בפועל לא עשה. לזה אמר ועוד אני מעיד עליך ולכל היד החזקה אשר דבר משה אין כתיב כאן אלא אשר עשה לעיני כל ישראל להעיד עליך כי אתה עשית את הכל וזה נוסף על דברי אותותיו, וזהו אשר עשה משה לעיני כל ישראל:
חלק יד
מדרש: (ריש פרשתנו) וזאת הברכה הלכה אדם מישראל שעבר לפני התיבה וטעה, כיצד הוא צריך לעשות כך שנו חכמים העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו למדונו רבותינו אמר ר' יוסי בר חנינא טעה בג' ברכות הראשונות חוזר בתחלת מגן כו' דבר אחר העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ומנין הוא מתחיל מתחלת הברכה שטעה, ומהיכן למדו, מאבות העולם. למה, שלא היה אחד מתחיל אלא ממקום שפסק חבירו כיצד אברהם בירך את יצחק דכתיב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק (בראשית כ"ה, ה') וכו' עמד יצחק לברך את יעקב אמר ממקום שפסק אבא משם אני מתחיל, אבא הפסיק בויתן אף אני מתחיל בויתן ויתן לך האלהים כו' עד יעקב חתם בזאת וזאת אשר דבר להם אביהם כו' עמד משה לברך את ישראל אמר איני פותח אלא בזאת וזאת הברכה (פרשה י"א, א').
ומה מאד ראוי להתבונן בדברי המאמר, כי כל הטעם הזה שביארו על התחלת ברכות משה וזאת הברכה הוא רק לפי דברי הדבר אחר, אבל מה חידשו לנו במאמר וזאת הברכה לפי הדבר הראשון שהתחיל הלכה אדם מישראל שעבר לפני התיבה וטעה כו', מה ענינו פה למאמר וזאת הברכה.
ויפה אמר ידידי הרב מו"ה יצחק יהודה הכהן נ"י כי ב' הדעות האלו שהזכיר המדרש שניהם לדבר אחד נתכוונו כי משה רבינו ע"ה בברכתו זאת בא לתקן החסרון אשר היה בברכות האבות ע"ה, כי אברהם ע"ה הלא מקרא מלא דבר הכתוב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו (בראשית כ"ה, י"א) ולשון רש"י: לפי שהיה אברהם מתיירא לברך את יצחק שצפה שעתיד עשו לצאת ממנו, ויצחק הלא נודע טעותו כי הוא רצה לברך את עשו, ויעקב כאשר רצה לברך את בניו התחיל מקנטרן ואמר ראובן בכורי אתה כו' פחז כמים אל תותר וכו' שמעון ולוי כו', ולכן בא משה רבינו ע"ה והתחיל הברכות מראש ואמר וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל, בנים טהורים מכל סיג. והציע ואמר כי למי ראוי כל חמדת הברכות יותר מישראל, כי הלא ה' מסיני בא וזרח משעיר למו כו' וכלם לא רצו לקבל תורת אלהים חיים לא ישמעאל ולא עשו. וזהו שסמכו ז"ל למאמר וזאת הברכה הלכה אדם מישראל שעבר לפני התיבה וטעה כו' חוזר בתחלת מגן כן היה צריך משה רבינו ע"ה להתחיל הברכות מראש, כי בברכות הראשונות היה טעות וכמאמרם ז"ל אז חללת יצועי עלה ומפני שחללת אותי הוי מרחוק עד שיבוא משה איש האלהים ויקרב אותך לכן התחיל ואמר יחי ראובן ואל ימות כו' (בראשית רבה צ"ט, ו'). ואכן דעת הדבר אחר שאמר המדרש כי לא בעבור טעות היה זה רק משה רבינו ע"ה בא לתקן חסרון אחר, כי אברהם אבינו ע"ה בברכו את יצחק נא' ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק וברכה כזאת היא רק ברכה זמניית ממה שיש בידו עתה, וכאשר עמד יצחק לברך את יעקב אמר ממקום שפסק אבא משם אני מתחיל, אבא הפסיק בויתן ואני צריך למלאות אותה הברכה ולתקן החסרון אשר בה, וזהו אף אני מתתיל בויתן שנאמר ויתן לך האלהים כו' וכלשון המדרש כל הברכות שברך יצחק את יעקב כנגדו ברכו הקב"ה מלמעלה כו' (בראשית רבה ע"ה, ח') ופרט לו ברכות מטל השמים ומשמני הארץ כו' אבל במה חתם יצחק בקריאה שנאמר ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו (בראשית כ"ח, א') ובמדרש ברכו ברכה של גליות ע"ש (שם שם) עמד יעקב לברך את השבטים אמר איני פותח אלא בקריאה גם כן להשלים החסרון שהזכיר הכתוב בברכת יצחק שרמז לבניו גליות והתחיל במה שסיים אביו והמשיך בברכה עד שהשלים וחתם בזאת, וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם כמורה באצבע ואומר הרי שלך לפניך, לכן כאשר עמד משה לברך את ישראל אמר איני פותח אלא בזאת, וזאת הברכה רק ברכות טובות וחמודות נצחי:
חלק טו
ובסמוך: ד"א וזאת הברכה זה שאמר הכתוב מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו וכו' ישא ברכה מאת ה' (תהלים כ"ד, ג'-ה') זה משה שנאמר בו ומשה עלה אל האלהים (פרשה י"א, ב').
גם מאמר זה נמשך יפה אל דברינו הקודמים כי יען וביען כי משה רבינו ע"ה עלה למרום והיה כל טוב אדוניו בידו לכן אמר וזאת הברכה.
ומדי דברי במאמר זה ראיתי ונתון אל לבי לבאר כל דברי המזמור שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד מי זה מלך הכבוד ה' עזוז וגבור כו' שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם כו'. והדברים כפולים וסתומים במובנם, ותחלה אמר והנשאו פתחי עולם ואח"כ אמר ושאו פתחי עולם.
אמנם הענין בזה על דרך שזכרו חז"ל לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת כו' רבי אליעזר אומר תכשיטין הן לו אמרו לו לרבי אליעזר וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הם בטלים לימות המשיח אמר להם לפי שאינם צריכים שנאמר לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה (ישעיה ב', ד') ותהוי לנוי בעלמא, אמר אביי מידי דהוי אשרגא בטיהרא (שבת ס"ג, א'). באור הדברים, דע כי ההבדל בין מעמד עוה"ז עתה ובין המעמד אשר יהיה לימות המשיח, כי לעת עתה אתערותא דלעילא תלוי באתערותא דלתתא, וכאשר ישראל בבחירתם הטובה יבחרו הדרך הטוב יהגו בתורה ועבודה ומע"ט אז יתקיים בהם מאמר ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה יריע אף יצריח כו' (ישעיה מ"ב, י"ג) וכמאמר וחבל עול מפני שמן (שם י', כ"ז) מפני שמנו של חזקיה שהיה דולק בבתי כנסיות ובתי מדרשות שהשיאם לעסוק בתורה עי"כ וחובל עול של סנחרב. אמנם לעתיד לא נצטרך אל אתערותא דלתתא כי יערה עלינו רוח ממרום כמאמר ואת הצפוני ארחיק מעליכם (יואל ב', כ') וכמאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם כו' ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו (יחזקאל ל"ו, כ"ה-כ"ז). ואז הלא מובטחים אנחנו מפי הנביא ע"ה כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד (צפניה ג', ט') אז הוא יתברך ישבית מלחמות עד קצה הארץ קשת ישבר כו'.
וזהו אמרו לו לר' אליעזר וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הם בטלים לימות המשיח, אמר אביי מידי דהוי אשרגא בטיהרא, כי הנר בזמן שהוא צריך אליו הוא נהנה מאורו לא בעת תזרח השמש, כן בעתים הללו יש צורך אל החרב, ויש צורך אל הנר להדליקו למען יסובב מזה וחובל עול מפני שמן, אבל לימות המשיח הלא תצא השמש בגבורתה ולא ישא גוי אל גוי חרב, א"כ יהיה החרב כשרגא בטיהרא.
ועל ב' חלופי הזמנים דבר בקדשו החסידי ע"ה כי תחלה דבר על הביהמ"ק שהיה אלינו ואמר עליו שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם, אמר והנשאו על דרך נפעל כאותו שהוא מנושא ע"י הנושא, היינו ע"י אתערותא דלתתא ויבוא מלך הכבוד. ואמר מי זה מלך הכבוד ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה, כי לעת עתה נודע כבוד ה' יתברך וגאונו אך בעשותו גבורות במלחמה, כמאמר נודע ה' משפט עשה וכמאמר ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף כו' והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים כו' (יחזקאל ל"ח, כ"ב-כ"ג). אמנם על הבית העתיד אמר שאו שערים ראשיכם ושאו אתם בעצמכם פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד, וביאר ואמר כי הכבוד אשר יהיה בעתיד יהיה על דרך אחר לא כהכבוד שהיה ע"י עשותו גבורות ומלחמות, רק מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות זה יהיה כבודו יתברך אשר כלם יכירו וידעו כי לך תכרע כל ברך כו' והוא האלהים מכל צבאות השמים וצבאות הארץ הוא מלך הכבוד סלה וכמאמר והיתה מנוחתו כבוד (ישעיה י"א, י'). ומעתה יפה הסמיך מדרש. מאמר זה למאמר וזאת הברכה כי המתנות האלה סבב משה בית ראשון ובית העתיד:
חלק טז
ובסמוך: מה תעשה בכאן אמר לו ליטול נשמתך באתי, אמר לו אין אתה נוטל נשמתי וכו' יש בי כח מכל באי עולם, אמר לו מה כחך, אמר לו אני בן עמרם שיצאתי ממעי אמי מהול ולא נצרכתי למוהלני, ובו ביום שנולדתי מצאתי פתחון פה והלכתי ברגלי ודברתי עם אבי ואמי, ואפילו חלב לא ינקתי, וכשהייתי בן שלשה חדשים התנבאתי ואמרתי שעתיד אני לקבל תורה מתוך להבי אש וכשהייתי מהלך בחוץ נכנסתי לפלטרין של מלך ונטלתי כתר מעל ראשו כו', לך ברח לך מלפני איני נותן נשמתי לך (פרשה י"א, י').
וענין כל הטענות האלה אשר הציע משה רבינו ע"ה לפני הס"מ כך הוא, כי כבר אמרו חז"ל הוא השטן הוא היצה"ר הוא מלאך המות (בבא בתרא ט"ז, א') והיינו כי ע"י שמתחלה יש לו התחברות עם האדם שהוא מטעהו בחלק שפתיו ועושה מטעמים לפניו להדיחו אל חפצי עוה"ז ולהתקשר בהם וע"י כן יתקיים בו מאמר שלמה המלך ע"ה מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון (משלי כ"ט, כ"א) תחלה התחבר עמו וסר למשמעתו ואח"כ יהיה מנון ויבוא ויטול נשמתו ממנו, לכן אמר לו משה מה לי ולך אני לא הייתי מתחבר עמך לעולם ודבר אין לי עמך. אמר לו ומה כחך אמר לו אני בן עמרם, והיינו כי ראשית מציאותי והוייתי בעולם ג"כ איננו כמציאות כל בנ"א שנאמר עליהם הן בעוון חוללתי כו' (תהלים נ"א, ז') אבל אני הלא מציאותי על ידי עמרם אבי שהוא היה מהארבעה שמתו בעטיו של נחש (בבא בתרא י"ז, א') ואם תאמר כי יש בידי עון על שגרמתי צער לאמי בחבלי לידה, ע"ז אמר שיצאתי מבטן אמי ר"ל ולא היה לה צער כל מאומה, וכי תאמר כי עכ"פ עברו עלי שבעה ימים שהייתי ערל, על זה אמר כי יצאתי ממעי אמי מהול. וכי תאמר כי היה צער להורי שלא יכלו להבין כוונת התינוק כי אין בלשוני מלה אינו יכול לדבר והוא שוכב ובוכה, אני לא כן הייתי רק בו ביום שנולדתי מצאתי פתחון פה ודברתי עם אבי ואמי שהיה אבי ראש ישיבה במצרים כמבואר במדרש (שמות רבה פרשה א', י"ג) ולמדתי מפיו תורה, ועם אמי כמאמר ואל תטוש תורת אמך (משלי א', ח'), ואפילו חלב לא ינקתי שלא למוץ דמי אמי. וכשהייתי בן שלשה חדשים ר"ל ואז נפרדתי מאת הורי אל תחשוב כי אז נתחברתי עמך כי הלא אז התנבאתי ואמרתי שעתיד אני לקבל תורה שעי"כ לא הכנסתי לתוך פי ולא ינקתי חלב טמאה. וכשהייתי מהלך בחוץ נכנסתי לתוך פלטרין של מלך אל תאמר כי אז נתקשרתי עמך, כי אז הייתי צריך בהכרח להתנהג בחקי ומנהגי בני אדם להוריד הכובע מעל הראש מפני כבוד המלך, הלא אני גם זאת לא עשיתי, רק בהיפך נטלתי כתר מעל ראשו. וכוונתו בדבריו אלה על דרך מאמר רז"ל כל הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוה שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים (שמואל א' כ"ו) (כתובות ק"י, ב') לזה אמר משה כי מעולם לא היה עבד גם לפרעה כי נטלתי הכתר מעל ראשו, וא"כ אין אני נותן נשמתי לך ומה לך עמדי לך ברח כו':
חלק יז
ובסמוך: יצאתה בת קול ואמרה לו אל תתירא אני בעצמי מטפל בך ובקבורתך כו' אמר הקב"ה לנשמתו של משה נשמה צאי אל תאחרי ואני מעלה אותך לשמי שמים עליונים ואני מושיבך תחת כסא כבודי כו' אמרה לפניו רבש"ע מאצל שכינתך ממרום ירדו שני מלאכים עוזה ועזאל וחמדו בנות ארצות והשחיתו דרכם על הארץ אבל בן עמרם מיום שנגלית עליו בסנה לא בא אל אשתו בבקשה ממך תניחני בגופו של משה באותה שעה נשקו הקב"ה ונטל נשמתו בנשיקת פה (פרשה י"א, י').
באור הדברים כי הקב"ה בא לנחם את נשמתו של משה לאמר כי יתן לה מנוחה היותר טובה בשמי שמים העליונים ואני מושיבך תחת כסא הכבוד, והשיבה ואמרה הלא גופו של משה יותר נכבד ויותר ערב לי, כי הלא מאצל שכינתך ממרום ירדו שני מלאכים והשחיתו דרכם על הארץ, וזה משה האיש נולד על הארץ ועכ"ז ראה נא קדושתו ופרישותו כי מיום שנגלית עליו בסנה לא בא אל אשתו ולכן בבקשה ממך תניחני בגופו של משה באותה שעה נשקו הקב"ה ונטל נשמתו בנשיקת פה. לאמר אם להיות במעוני שחקים עוד לא ערב לך אבל להתדבק החלק עם הכל ודאי יערב לך.
וזהו נטל נשמתו בנשיקת פה על דרך שאמרו ז"ל כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה (משלי ב', ו'). למה הדבר דומה לאחד שבא בנו מבית הספר מצא מאכלים לפני אביו, נטל אביו חתיכה אחת ונתן לו, מה עשה בנו אמר לאביו איני מבקש אלא מזה שבתוך פיך הוי מפיו דעת ותבונה (שמות רבה מ"א), וזהו נשקו הקב"ה ונטל נשמתו בנשיקת פה ואין עוד ערבות יותר מזה:
חלק יח
ובסמוך: והיה הקב"ה בוכה ואומר מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און (תהילים צ"ט, ט"ז) ורוח הקודש אומר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, שמים בוכים ואומרים אבד חסיד מן הארץ (מיכה ז', ב') ארץ בוכה ואומרת וישר באדם אין יהושע אמר הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם (תהילים י"ב, ב') ומלאכי השרת אומרים צדקת ה' עשה, וישראל היו אומרים ומשפטיו עם ישראל, אלו ואלו היו אומרים יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו (ישעיה נ"ז, ב') זכר צדיק לברכה (משלי י', ז') ונשמתו לחיי עולם הבא אמן (פרשה י"א, י').
באור הדברים כי כבר מבואר במשה רבינו ע"ה (שמות רבה מ"ו) ראה שאין לישראל עמידה וחיבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות, אמר משה להקב"ה הם חטאו ואני חטאתי ששברתי את הלוחות אם מוחל אתה להם אף לי מחול ואם לא לא תמחול גם לי. כי זאת היתה מדת משה רבינו ע"ה כאשר ראה שיצא הקצף על הכלל שיתף את עצמו עמהם ובחר לו שיהיה גם הוא נכלל בתוך דין כלל ישראל, אבל עתה מי יקום לי עם מרעים מי הוא זה שיתנדב לזאת להתחבר עם מרעים להיות נדון בדינם. ומי יתיצב לי עם פועלי און ר"ל ומי הוא זה ואי זה הוא שיתיצב למעלה להפר כעס וחמה כמו שעשה משה כאמרם ז"ל משה בחירו עמד בפרץ לפניו כו' עמד במקום הפורץ (שמות רבה מ"ג).
ורוח הקודש אומר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה כי רוה"ק קובל על הנוגע אליו שלא יהיה עוד מקבל נבחר ויקר כמו משה נאמן בבית ה' שתחול עליו הרוח.
שמים בוכים ואומרים אבד חסיד מן הארץ להפליג ההפסד העצום שהיה אל הארץ כי חסיד כמוהו נאבד מהם.
וישראל אומרים וישר באדם אין ר"ל הלא פי שנים במכאובנו כי אם היה אלינו דוגמתו היה ג"כ ראוי להתמרמר על אבדת האחד אבל הלא וישר באדם אין אין עוד אחר שיהיה במעלת משה רבינו ע"ה.
יהושע אמר הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם באור זה על דרך מאמרם ז"ל שלשה מתנות טובות היה לישראל באר וענני כבוד ומן, באר בזכות מרים ענני כבוד בזכות אהרן מן בזכות משה, מתה מרים נסתלק הבאר וחזרה בזכות שניהם, נסתלק אהרן נסתלקו ענני כבוד וחזרו שניהם בזכות משה נסתלק משה נסתלקו כולן שנאמר ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד (זכריה י"א, ח') וכי בירח אחד מתו כו'. וזהו שאמר יהושע הושיעה ה' כי גמר חסיד היינו חסיד אחד ובמיתתו הלא פסו אמונים כו' כמאמר ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד, כי במיתת משה נסתלקו גם המתנות שהיה להם ע"י אהרן ומרים וחזרו בזכות משה ובמות משה אבדו את הכל.
ומלאכי השרת אומרים צדקת ה' עשה שעשה צדקה גדולה שנתחבר עם הכלל למות במדבר למען יקומו בתחית המתים.
וישראל אומרים ומשפטיו עם ישראל ר"ל אבל עוד זאת לו כי לא חשב זאת לצדקה וחסד חנם רק ומשפטיו עם ישראל, שעשה זאת כאותו שהוא מחוייב מצד הדין והמשפט.
ומה מאד ימתק בזה מאמר המדרש אמר לו הקב"ה למשה אתה אוחז החבל בשני ראשין אם אעברה נא אתה מבקש לקיים בטל סלח נא, ואם סלח נא אתה מבקש לקיים בטל אעברה נא (דברים רבה ז'). באור זה כי משה רבינו ע"ה אמר סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים, והורה בזה המאמר כי הנה משה רבינו ע"ה ראה כי הקצף גדול עד מאד ולא הועיל לו מה שהזכיר זכות אבות כי האבות היו מחבבים את הארץ והם מאסו בארץ חמדה, הלך ונתן לעצמו עצה אחרת אותה עצה שנתן לעצמו בעת מעשה העגל שכלל את עצמו עמהם ואמר ואם אין מחני נא כו', וזהו שנתחכם ואמר וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים כו' וע"ז ענהו ה' יתברך ואמר לו סלחתי, אבל - כדברך לאמר בתנאי שיהיה רק כדברך שתהיה כלול עמהם, וא"כ יפה אמר לו יתברך אם אעברה נא אתה מבקש לקיים בטל סלח נא ואם סלח נא אתה מבקש לקיים בטל אעברה נא.
אלו ואלו היו אומרים יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו זכר צדיק לברכה כו'. באור זה כמו שאמרו ז"ל במקום אחר אמר לו הקב"ה למשה אם אתה נקבר כאן אצלן בזכותך הן באים עמך, למה הדבר דומה לאחד שנתפזרו מעותיו במקום אפלה אמר אם אני אומר האירו לי שאבקש מעותי אין ברי' משגחת עלי, מה עשה נטל זהוב אחד והשליך בתוכם והתחיל צווח אומר זהוב אחד היה לי ונפל ממני כאן, באו והאירו לו ומשנטל את הזהוב אמר עתה אלקט גם את המעות (דברים רבה ב'). וזהו מה שאמרו יבוא שלום כלומר כאשר האחד הנבחר מזהב ומפז יבוא לקבר עמהם אז ינוחו כל מתי מדבר על משכבותם בשלום כי יהיו בטוחים שיעמדו בתחיה ע"י משה.
וזהו שסיים המדרש זכר צדיק לברכה מה שיזכירו את הצדיק להעמידו לתחיה זה יהיה לברכה אל הדור כולו שיעמדו כלם על ידו. וזהו ונשמתו לחיי עוה"ב פי' כי נשמת הצדיק באין ספק תגיע לחיי עולם הבא ואם כן ע"י שיזכירו אותו להחיותו כן תזכרנה כל נפשות הדור.
אתה ה' עוררה רחמיך עלינו תשוב תחיינו והיו עינינו רואות את מורנו במהרה בקרוב בימינו, אמן: