אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
האזינו
חלק א
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי (ל"ב, א').
הנה חז"ל אמרו כי משה רבינו ע"ה היה קרוב לשמים לכן היה אומר האזינו השמים, ותשמע הארץ, וישעיה ע"ה היה קרוב לארץ היה אומר בהיפך שמעו שמים והאזיני ארץ (ישעיה א', ב') (תנחומא כאן בשינוי לשון) ובאין ספק הדברים נאמרים דרך חידה כי באמת הלא שניהם היו על הארץ בעת שאמרו דבריהם האלה, ולכן ראוי להבין דברי חכמים וחידותם.
והנראה בעיני כי הנה בשני דרכים יש לבחון האמת מן השקר להבחין בין טוב לרע, אחד ע"פ החכמה ודעת לבחון אחרית דבר מראשיתו על פי השכל ויושר הדעת ומשקל הצדק, או ע"פ סוד ה' ליראיו. ב. דרך קל מזה כי יש להבין בין טוב לרע ע"פ דרך נסיון, כי הלא בהביט אל עושי רעה לא יחרוך רמיה צידו וגמול ידם יעשה להם והצדיקים פרי מעלליהם יאכלו. וזהו שרמזו משה היה קרוב לשמים היינו כי בימיו עוד לא ניסו לעשות רע כ"כ ולא היה דרך להבחין מה בין טוב לרע כ"א בדרך השכל האמתי ומשכן השכל האמתי הוא יותר בשמים ממעל. לא כן בימי ישעיה ע"ה שכבר היו עוסקים ברע מכמה דורות, וגם טעמו וראו הרבה בעל גמולות לעושה הרעה כרעתו אשר משכן הקללה בארץ מתחת, לכן אמר והאזיני ארץ, לאמר כי אל עם הארץ קרוב יותר לעמוד על ההבדל בין טוב לרע, אבל משה רבינו ע"ה בימיו אמר האזינו השמים כי אליו היה קרוב יותר לברר לפניהם ההבדל מן המושכלות השמימיות, ותשמע הארץ ההבחנה הארציית היה לו אז בדרך רחוקה כי עוד לא נסו באלה כאשר נסו בימי ישעיה.
וזהו מאמר חכמות בחוץ תרונה (משלי א', כ') כי בהיותנו שרויים בשלוה לא היה מקום להבחין מה בין טוב לרע כ"א ע"פ חכמה, וא"כ היה כל הקרוב יותר אל ה' היינו אנשי לשכת הגזית יודעים יותר ממה שידעו יושבי חוצות כי רחוקים הם מן החכמה האמתית. לא כן עתה הלא הדבר מובן יותר אל העוסקים במו"מ ומייגעים עצמם בעבודתם כל היום לבקש מחיתם ועיניהם רואות השתנות הימים והתחלפות הזמנים, ועיניהם תחזינה כי כמעשה ידיהם יתגלגל עליהם מדה כנגד מדה, וזהו - חכמות בחוץ תרונה.
וזהו מאמר כי ריב לה' עם יושבי הארץ כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ (הושע ד', א'). ר"ל כי העוסקים בעסקי הארץ הלא הם רואים והם מבחינים כל המקרים המתרגשים ונקל אליהם מאד לעשות חשבון עם עצמם ועם העסקים אשר בידיהם אשר בעבור כי אין אמת ואין חסד כו' על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה כו', כל זאת ראוי אליהם לדעת יותר ממה שראוי אל תופסי התורה לדעת.
חלק ב
הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם (ל"ב, ו'). ובתרגום: עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו.
עיין בכרך הראשון פרשת בראשית בדרוש ויכוח הנחש.
חלק ג
הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם (ל"ב, כ"א).
עיין כרך ראשון בראשית פרשת וישלח על מאמר ובני יעקב באו מן השדה, ובפתיחה לספר המדות:
חלק ד
אספה עלימו רעות חצי אכלה בם (ל"ב, כ"ג). ובגמרא: חצי כלים והם אינם כלים (סוטה ט', ב').
הנראה בזה על דרך מאמר איך אתנך אפרים אמגנך ישראל איך אתנך כאדמה אשימך כצבואים נהפך עלי לבי יחד נכמרו נחומי, לא אעשה חרון אפי לא אשוב לשחת אפרים כי אל אנכי ולא איש כו' (הושע י"א, ח'-ט') עוד מאמר הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי (ישעיה י', ה'). באור הדברים כי בשר ודם הכועס הנה הכעס הוא כח משונה בו עתה ממה שהיה תחלה, וכאשר יעשה שפטים באחד הלא הכעס הוא הוא אשר ממנו ומאתו יצא. אמנם הקב"ה שאין לומר עליו שינוי רצון ח"ו, א"כ מאין יהיה מציאות אל הכעס בחקו יתברך אם לא כי המקטרג בעצמו הוא הכעס.
למשל סנחרב ונבוכדנצר רדפו את ישראל ודאי היה שר שלהם המקטרג והוא בעצמו הכעס של הקב"ה, והוא בעצמו המטה אשר בו היה רודה את ישראל, ואין כח אחר מעורב למעלה, והנ"מ בזה כי כאשר נשבר המטה נתבטל הכעס ואינו כי בשר ודם הכועס על חבירו ואומר להכותו מאה מלקות ונשבר המקל אחר חמשים מכות הבשביל זה יתרצה שלא להכותו עוד, הלא בידו לקחת מקל אחר ועמו ישלים לו המכות כפי כעסו. אבל הקב"ה כי אין לפניו כעס אחר כ"א המכה הוא הכעס א"כ כאשר נשבר המכה באמצע ינצל המוכה ממנו כי לא ישאר כעס אחר במקומו שיבוא הוא להכות המכות הנשארות להלקותו, כמאמר הפח נשבר ואנחנו נמלטנו (תהילים קכ"ד, ז').
ולדברינו אלה הנה מאמר זה בשורה טובה לישראל אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי פי' כי אין לו זעם אחר כי אם המטה והוא הזעם וא"כ גם כי כעסו גדול כ"כ עד כלה ח"ו עכ"ז הלא אנחנו בטוחים כי גם עליו יעבור כוס כי אינו נצחי ובאין ספק תתמלא סאתו ויכלה כחו באמצע ההכאה, וזהו חצי כלים והם אינם כלים, ואם עוד יעלה על רוחך לאמר כי הקב"ה ימסור אותנו אל יד מי מהזולת, כי הלא עדיין לא כלה הכעס, זה אינו כי אין בו כעס אחר כמו שיש בבשר ודם. וזהו כי אני ה' לא שניתי (פי' להכות שנית) ואתם בני יעקב לא כליתם (מלאכי ג', ו') כי אתם נצחיים אבל המכה אינו נצחי כי הלא סופו להשבר ואתם תהיו לפליטה.
וזהו איך אתנך אפרים כו' אשימך כצבואים לכלות אתכם כי הלא שבט המכה אותך אינו נצחיי ובבוא קצו ישבר, ואני לא אעשה חרון אפי ולא אשוב לשחת אפרים, כלומר לבקש לי מטה אחר להשלים המכות כי אל אנכי ולא איש, כלומר שאין לי כעס אחר, והבן:
חלק ה
כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה (ל"ב, כ"ח).
עיין אהל יעקב פרשת בראשית בדרוש ויכוח הנחש.
חלק ו
אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם (ל"ב, מ"א).
שמעתי בזה ענין נכון מפי מורי הגאון מו"ה מנחם מאניש הלוי ז"ל עם מאמר חכמינו ז"ל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם (אבות ו'). והטעם בזה כי הנה כל התנצלות האדם על חטאיו שאינם מסבתו רק מסבת הזולת כמאמר ר' אלכסנדרי גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד גלויות (ברכות י"ז, א') וכמאמר אך אלהים ימחץ ראש אויביו קדקד שער מתהלך באשמיו (תהלים ס"ח, כ"ב) כי הוא ישא ויסבול העונות כי מסבתו באו. וזהו גם אם שנותי ברק חרבי בהתעוררות מידת הדין על ישראל עכ"ז - ותאחז במשפט ידי, וכלשון המדרש בשר ודם זורק חץ אין בידו להשיבה אבל הקב"ה בידו להשיבה (ענינו במכילתא שירה פרשה ד'-ה')יריעות האהל ומה אופן ההצלה אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם, היינו אל המשניאים אותי ואל הגורמים חטאת ישראל המה יקבלו העונש. אכן כל ענין התנצלות הזאת אינו פועל באדם בלתי אם המצא תמצא בו דבר טוב והוא השיג זאת מיד זולתו והוא לא יכחידנו תחת לשונו, והוא כמודה ואומר אין זה שלי רק שמעתי וקבלתי זאת מפי חכם פלוני, אז גם בהמצא בו דבר רע והוא גם הוא בא לו מסבת כח אחר המעורב בו אז הדין נותן לתלות הרע במקולקל שלא לחייב אותו רק את הגורם אליו זאת. אבל כאשר יתנהג בהיפך בהמצא אצלו דבר טוב מפי אחרים יעלימהו ולא יאמר בשם האומרו, וכאשר יהיה בידו דבר רע יאמר שהוא של פלוני הגורם, אז עונו ישא בעצמו, כי אם את הטוב יקבל לעצמו גם את הרע יקבל לעצמו. וזהו כל האומר דבר בשם אומרו הוא המביא גאולה לעולם שיתקיים מאמר אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם:
חלק ז
צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך (ל"ב, י"ח).
באור המאמר נראה על דרך ראובן היה חייב לשמעון מנה ובא ראובן אצל לוי ובקש אותו שיתן לו עצה להפטר מבעל חובו כי שמעון נוגש אותו מאד, ויתן לו עצה שיעשה את עצמו משוגע, וכאשר יבוא שמעון אליך תתחיל לצפצף ולשרוק ולרקד במחולות ויעש כן, ושמעון ראה כי הוא משוגע וירף ידו ממנו. אח"כ בא ראובן אל לוי ויבקש אותו איזה הלואה על ימים מספר ויתן לו, וכאשר הגיע זמן הפרעון בא אליו לתבוע אותו והוא מתחיל לצפצף כנגדו כאשר עשה נגד שמעון הנ"ל. וירם עליו מטהו ויכהו מכה רבה ויאמר לו נבל העצה הזאת הלא אני נתתי לך וכי בעבורי יעצתי לך כן.
הנמשל כי כבר נתבאר ממעלת השכחה אשר חנן ה' את האדם, כי אם לא היה בו טבע השכחה לא היה אדם בונה בית ולא נשא אשה כו', והאדם הולך עם השכחה הזאת ושוכח את בוראו ומחוללו ואין נבלה יותר מזאת. וזהו - צור ילדך תשי, רצה לומר הוא הוליד אותך בטבע השכחה שתוכל לשכוח דברים ידועים, ובכוונה עשה הקב"ה כן להפיק טובתך וקיומך ואתה עם השכחה הזאת המוטבע בך תלך ותשכח אל מחוללך.
עוד נראה בזה בהקדם מאמר המדרש על פסוק כי בו שבת מכל מלאכתו (בראשית ב', ג'). מלאכתו, לא כן אמר ר' ברכיה משום ר' סימון לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו ואת אומר מכל מלאכתו אתמהה, אלא להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא כלו בעמל וביגיעה (בראשית רבה פרשה י', ט').
והמאמר יפליא לב רואיו הלא ראשית דבריו הי' לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו וסיים להפרע מן הרשעים כו' שנברא בעמל וביגיעה מאמר הסותר את עצמו. ועוד מה השמיענו ר' ברכי' במאמרו לא בעמל ולא ביגיעה כו' הלא מקרא מלא הוא בדבר ה' שמים נעשו (תהילים ל"ג, ו'). אבל דע כי העמל יחשב תמיד כפי ערך התולדה הנצמח מזה וגם לפי ערך האיש המתעמל, כי אצל עני יחשב עמל מה שהוא עושה בחומר ובלבנים ומכה באבנים או משא לעיפה בכתף ישא, והעשיר הגדול יחשיב לעצמו עמל מה שהוא יושב וכותב אגרת, וכדומה מן הענינים כלם יהיו נערכים כפי ערך ומעלות מדרגת העושה. אכן כל זה אם לא הצליחו במעשיהם אבל אם הצליחו לא יחשבו לעצמם יגיעה כל מאומה, כנאמר אצל יעקב ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה (בראשית כ"ט, כ') כי נגד גודל התכלית אשר יגיעו בעבודת השבע שנים לא היתה העבודה נחשבת בעיניו כל מאומה רק כימים אחדים באהבתו אותה. זה הכלל כפי יוקר התכלית הנצמח כן תתמעט הרגשת היגיעה בתחלה.
וזהו מאמר ר' ברכי' לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו רק בדבר ה' שמים נעשו, ואיככה אמר הכתוב מכל מלאכתו, והשיב להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעמל ויגיעה, כי אחר אשר על ידם לא יבוא התכלית היקר הנדרש מהם ממילא נקראת יגיעה כמאמר הוגעתם ה' בדבריכם כו' (מלאכי ב', י"ז). כאותו שנוסע בדרך בעת החורף ואינו מוצא לא לאכול ולא לשתות והוא מצליח בנסיעתו זאת, לא יחשב זה אצלו ליגיעה כל מאומה, וכאשר תהיה נסיעתו לריק אז ירגיש מאד היגיעה.
וזהו צור ילדך תשי, יען - ותשכח אל מחוללך, כמאמר בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפים כח בגבורה של מעלה, וההיפך בהיפך:
חלק ח
ראו עתה כי אני אני הוא כו' ואין מידי מציל (ל"ב, ל"ט).
ובגמרא: ר' שילא נגדיה לההוא גברא כו' פתח ודרש לך ה' הגדולה כו' (דברי הימים א' כ"ט, י"א) אמרו ליה מאי קא אמרת אמר להו הכי קא אמינא בריך רחמנא דיהיב מלכותא בארעא כעין מלכותא דרקיע ויהיב לכו שולטנים כו' (ברכות נ"ח).
ובהשקפה הראשונה הדברים רחוקים מאד ממאמר לך ה' הגדולה כו'.
אמנם כבר נתבאר אצלנו למעלה (פרשת שופטים) כי המלוכה למטה היא בעבור מלכות שמים, כמאמר מלכותך מלכות כל עולמים כו' (תהילים קמ"ה, י"ג) כלומר המלוכה אשר בכל העולמות המה כלם מלכותך ולך הם כי על ידיהם יעשה יתברך משטרו בארץ וכמאמר פלגי מים לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו (משלי כ"א, א'). וא"כ במה שעשה הקב"ה נס כזה לעיניו למען יומת האיש אשר עשה הנבלה והטה דעת המלך אל דעת המקום ב"ה להשלים רצון העליון יתברך א"כ יפה דרש רבי שילא לך ה' הגדולה כו' והמתנשא לכל לראש וזהו - כי כל בשמים ובארץ, ר"ל כמו אשר ברצונך בשמים כן יהיה נעשה גם בארץ.
וזהו שאמר בריך רחמנא דיהיב מלכותא בארעא כעין מלכותא דרקיע, וגם אם הם חשבו בזה כוונה הנאותה לכבודם ותפארתם. אבל ר' שילא ע"ה רוח אחרת אתו בכוונת הדברים האלה, לאמר אל כל אשר יחפוץ יטנו. וזהו ראו עתה כי אני אני הוא, אני הוא המושל בשמים ואני הוא העושה משטרי בארץ וכל המעשים הנעשים למטה כלם הם בגזירת הקב"ה עליהם ואין מידי מציל.
וזהו מאמר אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו (ישעיה מ"ח, י"ג) כי לעתיד יתודע לעין כל כי לא סתר אחד את רצונו יתברך בהנהגת העולם וזהו קורא אני אליהם יעמדו יחדו כי מעתה שניהם שוים מעשה הארץ כמעשה שמים פונים לכוונה אחת, וכמאמר הנזכר כי כל בשמים ובארץ:
חלק ט
ויאמר אלהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם כו' כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה כו' (ל"ב, מ"ו-מ"ז).
הוראת מאמר כי לא דבר ריק הוא על דרך שאומרים אל אדם עוסק בעסק לא לו וכדי לחבב עליו המלאכה מבטיחים אותו כי גם אליו יגיע חלק מה ממנו, ולבסוף הוא מבטיח בהפלגה גדולה מאד כי הוא חייכם, ומוסיף ואומר ובדבר הזה תאריכו ימים כו' והוא נראה כשפת יתר.
אבל הדברים יתבארו יפה בהזכיר מאמר משה רבינו ע"ה אל ה' יתברך מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא כו' (שמות ג', י"א). ובמדרש: באיזה זכות, והקב"ה השיב לו כי אהיה עמך וזה לך האות כן אנכי שלחתיך כו' וכבר התעוררו המפרשים בזה. והנראה כי תשובתו יתברך למשה היתה ממש על דרך כאשר ישלח הסוחר את שלוחו אל החנונים אשר בעיירות הסמוכות הקונים סחורתם מאתו לגבות חובתם ולפרוע הקפתם, אשר אם ישאל השליח ההוא אל שולחו לתת לו איזה סך על הוצאות דרכו, הלא נגד פניו יענה האם תלך לזולת הלא לגבות מעות ובידך הוא לקחת איזה סך מהמעות כפי צרכך להוציא, כן הוא יתברך היה שוקד להוציא את ישראל ממצרים למען יקבלו תורתו ויתקרבו לעבודתו, ומשה ע"ה בשלחו יתברך אל עסק נכבד זה שאל מאתו יתברך זכות על ההוצאה הזאת. וזהו וכי אוציא באיזה זכות, כי לא היו מעשיהם כדי להגאל, ע"ז השיב יתברך הלא ידעת אל איזה עסק אני שולח אותך לקרב ישראל אל עבודתי שיקבלו תורתי, א"כ קח נא לע"ע איזה מצות מהם על הוצאות שיהיה בידם זכות להגאל, והם דם פסח ודם מילה כמאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי (יחזקאל ט"ז, ו').
ובזה יתבאר יפה מאמר כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהים אתכם, ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים כו' ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו כו' ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלוקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה (דברים ו', כ'-כ"ד). כי השואל ישאל שאלת חכם, וכוונתו בשאלה זאת אל יוצאי מצרים עצמם לאמר הלא כל עיקר טעם מצות הפסח ע"ש שפסח על בתי אבותינו במצרים, מצה ע"ש שלא הספיק, וא"כ המצות האלה הם רק לזכרון אל הנסים שנעשו בעת יצאנו ממצרים, ויקשה א"כ על פסח מצרים כי במצרים עשו ישראל קרבן פסח טרם נעשה הנס כי מכת בכורים היה בחצי הלילה ומערב כבר שחטו הפסח ואכלו אותו בערב על מצות ומרורים טרם אפו את הבצק עוגות מצות.
וזהו כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות כו' אשר צוה ה' אלהינו אתכם כלומר אתם יוצאי מצרים, כי אצלכם אין טעם למצות האלה, וע"ז אמר ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה כו' ולא היה בידנו שום זכות על הוצאות הגאולה, ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה כו' לטוב לנו כל הימים וגם לחיותנו כהיום הזה, כלומר צוה יתברך החקים האלה גם ליוצאי מצרים למען חיותם עתה ולזכות אותם ביום ההוא שיהיו ראוים להגאל כי על כל הפנים וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות כו' כאשר צונו:
ובזה יתבארו לנו הכתובים והיה כי יביאך ה' כו' ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה שבעת ימים תאכל מצות והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים (שמות י"ג, ה'-ח'). וראתי להגאון בעל חוות דעת זלה"ה בספרו מעשה נסים על הגדה שהעיר בזה, כי מהנכון היה לומר שהוציאנו ממצרים, כי כן אמר בעבור זה, היינו בעבור קיום מצות אלו הוציאנו ממצרים. ולדרכנו המאמר מבואר והיה כי יביאך ה' כו' ועבדת את העבודה הזאת כו' שבעת ימים תאכל מצות כו' והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי (כלומר אל הדור היוצא) בצאתי ממצרים, כי צוה יתברך גם אותם המצות האלה למען זכותם שיהיו ראוים להגאל.
ועם דברינו נוכל לומר טעם הגון על מה שאמרו רז"ל פסח מצרים מקחו מבעשור ולא פסח דורות (פסחים צ"ו) יען כי כל חפצו יתברך בעם ההוא גולי מצרים לזכות אותם שיהיה בידם במה להגאל, ע"כ הטיל עליהם העסק הזה מבעשור ולעסוק בבקור הקרבן ד' ימים מה שלא צוה כן בפסח דורות. וכל דברינו מבוארים בילקוט (פרשת בא) מפני מה הקדים הכתוב לקיחתו של פסח קודם לשחיטתו ד' ימים הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך כו' ולא היה בידם מצות שיתעסקו בהן כדי שיגאלו שנאמר ואת ערום ועריה ונתן להם הקב"ה מצות שיתעסקו בהן כדי שיגאלו ע"כ. ובמדרש: (פרשת בא) ולא יראה לך שאור שבעת ימים כנגד ז' ימים שבין הגאולה לקריעת ים סוף (פרשה י"ט, ז'), אשר לכאורה אין שייכות הדברים זה לזה כי מה ענין מצה לז' ימים שבין הגאולה לקריעת ים סוף. אבל יתכן עם דברינו למעלה כי בז' של פסח כבר נתמלא סאתם של מצרים ליטבע בים וא"כ ממילא היו ישראל חפשיים ולא היה מהצורך להטיל עסק מצוה על העם בלתי עד היום ההוא:
וזהו ממש מאמר שלפנינו כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם. כלומר לע"ע בעוה"ז, ועוד שנית ובדבר הזה תאריכו ימים בזמן העתיד. וכמו שנתבאר למעלה באורך (פרשת נח) כי גם המצות אשר טעמם מבואר יש ויש עוד טעמים נעלמים מאתנו, וכמו שמצאנו מאמרם ז"ל מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא קמ"ל דדינא נמי היינו תורה (ברכות ו'). פירוש כי הרמב"ן ז"ל כתב על מאמר האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו שעושה מדותיו של הקב"ה רחמנות ואינם אלא גזירות. וכתב הוא ז"ל שאינו דרך כבוד כלפי מעלה לומר שהתורה נתנה לטובת הבהמה והעוף, כן וכן אין לנו לומר על משפטי התורה שלא נתנו רק להציל עשוק מיד עושקו, כי אם המשפט לאלהים הוא ויש במשפטים טעמים נעלמים וגנוזים כמו בכל התורה. וזהו מהו דתימא דינא שלמא בעלמא ואין לדינים אשר בין אדם לחבירו פרי למעלה כ"א שרשם למטה לעשות שלום בין הבריות, קמ"ל דדינא נמי היינו תורה (ועיין למעלה ריש פרשת משפטים):