אור ברסלב
אהל יעקב על התורה ואתחנן › חלק כז

אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ

ואתחנן · חלק כז

חלק כו

בגמרא: מרגלא בפומיה דר"מ גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי ולשקוד על דלתי תורתי כו' ואנכי אהיה עמך בכל מקום (ברכות י"ז, א').

ולבאר עומק הדברים נקדים לבאר תחלה מאמר החפץ אחפוץ מות רשע נאם ה' כו' (יחזקאל י"ח, כ"ג) ואח"כ אמר עוד כי לא אחפוץ במות המת נאם ה' והשיבו וחיו (שם שם, ל"ב). ובהשקפה הראשונה הלא הדברים כפולים.

ולבוא אל הבאור נבאר תחלה גדרי השמות יצר הטוב ויצר הרע מה הוראתם, גם ההבדל בין מחשבה ובין יצר מחשבות עד שאמר דוד המלך ע"ה לשלמה בנו דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין (דברי הימים א' כ"ח, ט'). דע כי מאמר יצר תואר על הצטיירות ראשית המחשבה והוא כח קודם אל המחשבה וראשון אליה, כמו שתמצא בדברי רז"ל שביארו כן מאמר וכל יצר מחשבות מבין טרם עד שלא נוצרה המחשבה בלבו של אדם היא גלויה לפני הקב"ה (בראשית רבה ט'). הנה בארו מלת יצר כמו נוצר והוא כח המוליד והמסבב המחשבה. והוא מה שאמרו שתי כליות יש באדם אחת יועצתו לטובה ואחת לרעה (ברכות ס"א) והענין בזה כי האדם כאשר רחש לבו דבר טוב כמו אם יעלה בלבו אהבה ורחמים על חבירו הכח הזה יתואר יצר הטוב, ואחר כך תבוא המחשבה לחשוב ולעיין במועצות ודעת איך להפיק זממו ואיך תעשינה ידיו תושיה. ולהיפך במעשים הרעים הנה הדברים הקודמים אל המחשבה בהם הם הכעסני והתאוני, כמו אם יכנה בלב אדם כעס ושנאה על חבירו יתעוררו רעיוניו ויתמלאו מזימותיו לחשוב בדברים הראויים לנקום בו להכעיסו לגנותו ולבזותו. ומאלו השרשים הקנאה והתאוה יסתעפו ענפים רבים כ"א יעלה על לבו חמדת ממון והזולת מהתאות ויחשוב בהם, יבוא עי"ז לכלל מאמר הגנוב רצוח ונאוף והשבע לשקר (ירמיה ז', ט') כי אחר הרעיון הרע יתמלאו כלי המחשבה עצות ותחבולות לעשות את אשר יזם לעשות, והכח הממציא המחשבה טובה נקרא יצר הטוב. וזה הוראת מאמר וכל יצר מחשבות מביןיריעות האהל כי כאשר תתנוסס בלב האדם אהבה על איש ידוע יתמלאו מזימותיו מחשבות בעצה ותחבולה איך להושיט לו שרביט זהב אהבתו וחמלתו איך למלא תשוקתו, וכמו שכתבנו בספר המדות עם המתקת דברים (עי' שיורי המדות בראשון משער הדעת). והכחות האלה הנזכרים המה כוחות הרעיון לבד ונקראים בלשון חכמים דמיונות, היינו האהבה והשנאה, הערב והנאה ונחמד, כלם דמיונים ועיקר מציאותם בעולם היה בעבור הנהגת הבהמה והחיה והעוף וכל שארי בע"ח, והאדם אשר עשה האלהים היה נקי מכל הדמיונות כי הם מראים לבעליהם משאות שוא ושקר כמאמר שקר החן והבל היופי (משלי ל"א, ל') והם גוזרים על האדם גזירות חקיות לא ריח ולא טעם להם כמאמר נמשל כבהמות נדמו (תהלים מ"ט, כ"א) היינו שהם מתנהגין ע"י הנדמה להם. ואין חכמה ואין תבונה לחקור על מציאותם על מה ולמה נמצאו כמאמר חכמות בנתה ביתה כו' שלחה נערותיה תקרא על גפי מרומי קרת (משלי ט', א'-ג') והשלים ואמר אשת כסילות הומיה פתיות ובל ידעה מה (שם שם, י"ג). הנה ביאר לנו היתרון העצום אשר אל החכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך, כי החכמה כאשר היא תובעת את האדם לעשות דבר טוב הלא תקרא אליו בנועם דבריה במתק שפתותיה מטעם המלך יתברך ואזהרתו בתורה, לא כן התאוה היא מן הגוף שאין בואה ממקור נאמן בדבור וטענה ואמתלא, כי אם כח דמיון לבד ממתיק בפיו רעה. וזהו אשת כסילות הומיה פתיות הוא מליצה על כחות הגוף הומיה פתיות ובל ידעה מה ר"ל שאינם רק דמיונות המחבבים הרע אל הנפש להטות אליו, וכמו שנתבאר מזה למעלה (פ' ויקרא) באורך.

והאדם היה ראוי שתהיה כל הנהגתו רק ע"פ שכל ודעת קדושים ודבור הפנימי, היינו לחקור על תכלית כל דבר ועל פעולתו הקרובה והרחוקה, ובלא חקירה בשכל לא ירים את ידו לעשות קטנה או גדולה. אבל הכח הדמיוני הזה בא אל האדם מזוהמת הנפש אשר ע"י זוהמתו הרעה נשתנה לגוף עכור, ואוכל ושותה כבהמה, ופרה ורבה כבהמה, והוא צריך למשמשים רבים כאשר זכרו ז"ל טחול שוחק כבד כועס מרה זורקת בו טפה (ברכות ס"א). ומאז נחלקו מנהגי האדם לשני מחנות היינו השכל אשר משכנו בהנפש לחיותה בתורה ומצות, והיצה"ר השוכן על הכחות אשר אל הנהגת הגוף. ועל אלו הכחות הדמיונות דבר החכם ע"ה בקדשו בספר קהלת לגנות כל מוצאם ומובאם וביאר אותם בדרך פרט, והתורה הקדושה הלא בכללה היא מזהרת מאד להסיר את האדם מעשה מנהג הטבעי והפראי וכתוב הדר הוא לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כו'. ואמרו רז"ל הן בעון חוללתי כו' (תהילים נ"א, ז') אפילו אם יהיה (אדם) חסיד שבחסידים א"א שלא יהיה לו צד אחד מן העון (ויקרא רבה י"ד) אשר ע"כ אמר שלמה המלך ע"ה אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ואין שלטון ביום המות (קהלת ח', ח') לאמר כ"א היה יכולת ביד האדם להתגבר למשול בשכלו הטהור על יצרו עד כלותו אותו היינו שלא ישאר בו מאומה מהתאוה, לא היה צריך למות לעולם והיה חי לעולם כמו חנוך ואליהו ז"ל, בלתי כי היה חוזר ובא אל מקומו אל המקום אשר היה שם אהלו בתחלה בין בית אל. כמו סוחר עובר דרך נוסע למרחקים לסחור הוא מתעכב שם עד אשר ימלא חפצו וישלים עסקיו ואח"כ הוא מאסף סחורתו ומשים פניו ומחזיר מרכבתו לנסוע ולשוב לביתו, אבל מסבת כי קצרה יד האדם לכלות את הרוח הזה מכל וכל כי אם המות יפריד בינו ובין הרוח לכן הוא מוכרח למות לטהר נפשו טהרה גמורה ולכן אין שלטון ביום המות לכלות המות מן העולם כי הוא דבר הכרחי אל האדם.

ומעתה יפה הכפיל הכתוב את דבריו כי אחרי אמרו החפץ אחפוץ מות רשע הוסיף ואמר כי לא אחפוץ במות המת, לאמר לא זאת שאינו חפץ במיתת הרשעים קודם זמנם אבל גם במות המת בזמנו הקבוע לו לטהרו מזוהמתו עכ"ז אין חפץ הבורא יתברך בטהרה כזאת כי מדוע תקצר יד האדם להשלים טהרתו בחייו ולא יצטרך למות כ"א הלא בשובו מדרכיו וחיה, כלומר שישוב מדרכו בעודו בחיים כמו הסוחר המאסף סחורתו והולך ושב לביתו:

תוכן העניינים

אהל יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה