אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
בראשית · חלק כח
ויחר לקין מאד ויפלו פניו ויאמר ה' אל קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך הלוא אם תיטיב שאתיריעות האהל ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ (א', ו')
הנה לכאורה לא ידענו מה היה לו לקין ומה הגיע אליו כי יחר אפו? ומה גם, מה שהוא יתברך שאלו: למה חרה לך כו' כביכול כמתנצל לפניו, אתמהה!
ואחשוב בביאור הענין עם מה שביארנו למעלה ההבדל בדבר הסתת היצר בין קודם החטא לאחריו. כי טרם שחטא היה היצר הרע עומד מנגדו וחוץ ממנו ולא היה כחו אלא בפה, לפתות האדם בחלק שפתיו. אבל בקרב לבו לא היה מעורב כח אחר ושמץ מהתאוה והחמדה, למה שהזהירו הבורא ממנו, ומאז חטא ואשם נתהווה ברוחו רמיה ותאוה זרה מה שממשיכו לרע לו, רצוני, לעבור תורות ולהפר חק הבורא יתברך.
והנה בזאת האדם הוא נבדל מכל ברואי מטה, ויתרון להבהמה מן האדם. כי טבע כל אחד מרחיקו ממה שמזיקו ומקרבו למה שמועילו, ואין עליהם כי אם לשמור עצמם מפגיעת זרים, מהצד ציד ומהטורפים וכמוהם. אבל לא כן האדם כי מהצורך אליו לשמור עצמו גם מפגיעת עצמו. כי יצר לבו שולט בו לרע לו, ומטבעו הוא כרוך בעקבי אויבי נפשו ודורשי רעתו, המה תאות לבו וחמדתו ותשוקתו אל מה שמתנגד לתועלתו. ואם ירצה האדם לעמוד נגד תאותו הרי הוא לוחם מלחמת עצמו ועליו אמרו ז"ל: איזהו גבור הכובש את יצרו, שנאמר: טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר (משלי ט"ז, ל"ב) וכאמרם: בטל רצונך מפני רצונו (אבות פ"ד מ"א ופרק ב' משנה ד') והוא מן הקשות על האדם שהוא צריך ללחום עם רצונו ולעשות ההיפך ממה שיחייבהו חוק טבעו, והוא נושא בנפשו אויב אורב לו כארי במסתרים.
והוא מה שאמר דוד המלך עליו השלום: הביט ימין וראה ואין לי מכיר אבד מנוס ממני. (תהלים קמ"ב, ה') ירצה כי מפגיעת אחרים בהאדם נקל עליו לשמור עצמו בסיבות שונות. גם אח לצרה יולד שיעמוד לעזר לו, יען כי פגיעה כזו גלויה ונראית בעליל לארץ יראו רבים ויהיו לו לעזרה. מה שאין כן ההיזק אשר יפגיע להאדם מיצרי לבו אין רואה ואין יודע כי מי יראה ללבב. וזהו: הביט ימין וראה ואין לי מכיר. רצה לומר, אין מכיר ברעתי שאני משיג מעצמי ובשרי. וגם: אבד מנוס ממני כלומר מעצמי כי אנה אברח מפני. וזהו גם כן מה שכתוב: שמרני כאישון בת עין בצל כנפיך תסתירני מפני רשעים זו שדוני איבי בנפש יקיפו עלי (תהילים י"ז, ח') כלומר, איבי אשר בנפשי, המה יקיפו עליה. וזהו מה שאמרו: אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני (אבות א', י"ד) כלומר, כי איש זולתי איננו מכיר ברעת נפשי אשר בקרבי. וגם כשאני לעצמי כלומר, ואם אמרתי כי אני אשתדל בעדי להיישיר עצמי ולפקוח עיני על מעשי, מה אני. כלומר מה אועיל לנפשי בשכבר החליט החכם עליו השלום: כל דרך איש ישר בעיניו (משלי כ"א, ב') וכנזכר לעיל.יריעות האהל
וזהו גם כן מה שכתוב: אדברה ולא איראנו כי לא כן אנכי עמדי. נקטה נפשי בחיי כו' (איוב ט',ל"ה. י',א'). הפליג לקבול על פתויי היצר כי הוא משונה מזולת המפתים אשר מהצורך להמפתה לדבר על לב הנוכחו שירצה ויסכים לעצתו, ואם המפותה לא ישמע לקול עצתו לא יצר לו מאומה אחר שעשה כחפץ לבו. ולא כן היצר הרע, שהוא תאוה בקרב לב איש ונפשו מתאוה למה שיצרו מפתהו. וזהו: אדברה ולא איראנו כלומר, אלו לא היה יראת ה' יתברך על פני, הייתי דובר גבוהות על רוע מזגי, ועל ענין הרע אשר נתן אלהים באדם, והוא: כי לא כן אנכי עמדי כלומר, אין אני נכון עמדי! ואני מתנגד לעצמי. (ויהיה מלת כן על דעת הקשבתי ואשמע לא כן ידברו) ואמר: נקטה נפשי בחיי. כלומר, מהצורך אלי ללחום מלחמת עצמי ולהתקוטט עמדי.
ועל דרך זה יתבארו דבריהם ז"ל (במדרש פרשתנו): האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל, ואכלתי אין כתיב כאן אלא ואוכל אכלתי ואוכל. (פרשה י"ט, י"ב) אשר לכאורה מן הזרות הוא שיאמר יציר ליוצרו כדברים האלה, להמרותו חס ושלום. אולם על פי דרכנו, יתכן שהיה אדם הראשון מרגיש התאוה הנתנוססה בו מאז אכל מהעץ. והיה קובל ונאנח על עצמו לאמר: מאז אכלתי מפריו רוח אחרת נהיתה בי ורוח המושל עלה על לבי הוא היצר הרע השולט באדם לרע לו וזהו "ואוכל". ובא מדרשם: "אכלתי ואוכל" כלומר, מה שאכלתי הוא מסיבת האשה כי היא נתנה לי. אבל מאז אכלתי רואה אנכי כי הנני נאחז בסבכי התאות והתשוקות לאמר מי יאכילני עוד.
ומעתה הקרוב לומר כי זה היה ענין החרון שהיה לו לקין כי היה לבו חולה עליו על אודות שליטת היצר הרע באדם כי הוא היה המרגיש הראשון בשליטת היצר הרע שבאתהו מסיבת אמו שקלטה זוהמתו ונשתרבב ממנה אל תולדתה והוא הראשון לקבלה. (וביותר יתכן לפי המבואר במדרש שכולם אכלו מפרי עץ הדעת) והיטב חרה לו לאמר, מה האדם שיהיה נקלה ועבד למלך זקן וכסיל הזה ולא יהיה הוא המושל ברוחו. וזהו: ויחר לקין מאד ויפלו פניו. על זה אמר לו יתברך: למה חרה לך כו' הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. ביאורו שמעתי בשם אדוננו רשכבה"ג הגאון החסיד המנוח מוהר"ר אליהו מווילנא זצוק"ל: כי אין להיצר הרע שליטה על האדם להטותו מדרך הטוב כי אם במקום שפתח פתוח לפניו ופרצה עומד נגדו, כמליצת רז"ל: פרצה קורא לגנב (סוכה כ"ו, א'). רצוני, שהדבר שעלה על רוחו לעשותו לה', עדנה היה בלבו על צד הספק אם לעשותו או לא, ולבו לא נכון עמו. או אז מקום להיצר לבא להשתרר עליו על ידי הפתח ההוא. ועל נקלה יכריענו לרצונו הרע אם לא יכבשנו בחזקה. לא כן אם האדם דעתו ורצונו שלם אתו ותמים עם ה' עשות מה שצוה עליו ודאי כי אין מקום להיצר לבוא אצלו. אשר על כן נשבעו דוד ובועז ליצרם כדרש רז"ל, אך למען, החליט הדבר להסיר הספק מלבם כי הספק הוא פתח ומבוא ליצר הרע שיבוא וזהו: לפתח חטאת רובץ.
ועל דרך זה מצינו לרז"ל שדרשו: א"ר חסדא א"ר ירמיה בר אבא מאי דכתיב: לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך (תהילים צ"א, י') שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעה שתבוא מן הדרך. (סנהדרין ק"ג, א') וכתב רש"י ז"ל: כשימצא את אשתו ספק נדה יותר קשה עליו מנדה ודאית שעל ספק הוא מיצר ויצרו תקפו ואומר טהורה היא ועל חנם אני מונע, עד כאן. והוא מה שאמר יתברך לקין: למה חרה לך כו' כלומר על דעתך כי אין בידך עוד לבחור בטוב לפני אלהים. דע לך, כי לא כן הוא כי ככחך אז כחך עתה, רק כי מעתה מהצורך עליך לסגור הדלת בעד בואו לבל יעבור פתח ומפתן הבית, רצוני, שיהיה לבך שלם עם ה' לעשות רצונו. כי כשתפתח לו פתח להיות כמסתפק במצות ה' יתברך אם לעשות, אתה בעצמך תשליטהו עליך. וזהו: לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו. כלומר, תשוקתו אליך שתתחיל אתה לפתוח לו, אבל בלעדי סיבת פתיחתך, יהיה נכון לבך בטוח כי לא יקרב אליך ולא תגור ממנו.
עוד זאת כי: ואתה תמשל בו. ונמשיל משל וימתק כל הענין בע"ה, אחד בא לעיר והביא עמו מיני סחורות והיה רצונו לסבב בעיר מבית לבית מחנות לחנות למכור סחורתו, עמדו עליו סוחרי העיר והזמינוהו לדין יען כי לא נתנוהו לקפח פרנסתם, ויצא המשפט כי הרשות אתו ללכת על פתחי יחידי העיר אחר השלימו ג' תנאים. האחד. שלא יכנס לבית זולת כשיהיה פתחו פתוח, הב'. שלא ידבר על לב מי לשבח סחורתו או לפתות את הקונים כי אם בשישאלנו אדם על הסחורה או אז ישיב, הג'. גם כשיכנס לבית כפי התנאים האלו ויתחילו לשאת ולתת עמו ויקרבוהו ויעלוהו למרומי ארמונם אם אחר כך ירצו לדחפו חוצה לא יצטרכו להוליכו עד הפתח שבא בו כי אם הרשות בידם לדחפו ממקום מעמדו להוציאו חוצה דרך פתח המקום ההוא שיהיה בו.
הנמשל מובן מאליו, כי הקב"ה דבר על לב קין לאמר: אל תירא ואל תחת הנך גם היום כמאז, ובידך לבחור החיים והטוב באין מוחה, והוא בשיהיה אך לבבך שלם עם ה' ויכלת עמוד. וזה כלול במה שכתוב: לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו וכאשר ביארנוהו. ועוד זאת כי: ואתה תמשל בו כלומר, בשגם כבר פתחת לו פתח וכרע רבץ במשכן לבך, חדר לפנים מן החדר, (וכמליצת רז"ל (סוכה נ"ב) מעיקרא הלך ואחר כך אורח ולבסוף איש) עם כל זה, מהנקל אתך להדיחו ולדחפו ממקומו בשעה קלה, ולא תצטרך עסוק בדחייתו כימים שעסקת בקרבתו, כי גם בכמעט קט בידך להמיש אותו ולהפרידו ממך, כי דלת פתוחה לשבים ועוז ימינו פשוטה לקבלם. והוא שאמרו רבותינו עליהם השלום: קו"ף קדוש, רי"ש רשע, מאי טעמא כרעי' דקו"ף תליה דאי הדר ביה ליעול וליעול בהך. מסייע לה לר"ל כו' הבא לטהר מסייעין אותו (שבת ק"ד, א'). והרצון, כי הקב"ה המציא לבעל תשובה דרך קרוב עד שבשעה קלה יהיה בוקע ועולה עד כסא הכבוד. וזהו דאי הדר ביה ליעול כלומר בשביל הקרוב ממש כהבא בארמנות מלכים ושרים כי גם אם יכנס חדר לפנים מן החדר בכמה חדרים ברצותו לצאת חוצה אין מהצורך אליו לחזור דרך כל אותם החדרים עד הפתח שבא בו כי גם ממקום היותו ימצא דלת פתוחה לפניך לצאת בו.
וכבר רמזו רז"ל במדרש על מאמר הנביא: התנערי מעפר קומי (ישעיה נ"ב, ב') וזה לשונו: כהדא תרנגולתא דמתנערא מן קטמא. פירש כמו התרנגולת גם אם כל היום תחבק אשפתות ותתפלש בעפר עם כל זאת, אם אך נוע תנועה עצמה להתנער מעפרה בכמעט קט תעמוד נקיה, ועל דרך זה ממש עם בני ישראל, גם אם ארכו להם חלילה ימי החטא, בתנועה קלה יתבררו ויהיו נקיים. והוא מה שרצינו בביאור מאמרו יתברך לקין: ואתה תמשל בו אשר מהנקל לשוב בתשובה לה' ואל אלהינו כי ירבה לסלוח.