אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ
בחוקתי · חלק יב
ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם כו' (כ"ו, מ"ד)שפת היריעה ובילקוט (במקומו): לא מאסתים כו' וכי מה נשתייר להם לישראל והלא כל המתנות טובות שניתנו להם ניטלו מהם, מה נשתייר להם זה ספר תורה שאם לא היה קיים לא היו משונים מאומות העולם כלוםשפת היריעה דבר אחר לא מאסתים בימי כשדיים ולא געלתים בימי חשמונאי ובניו לכלותם בימי המן כו' אני ה' אלהיהם לעתיד לבוא (רמז תרע"ה ומגילה י"א, א').
באור זה בהזכיר מאמר (ב"ר ע"ט) אמרה כנסת ישראל רבת צררוני מנעורי אמר הקב"ה ויכלו לך, משיבה כנסת ישראל גם לא יכלו לי. פירוש כי הקב"ה הבטיח אותנו שלא ימחה את שם ישראל לכלותנו ח"ו, וכי ישאלך לבבך הלא אין רחמים בדין. גם מה שאמרו רבותינו ז"ל היתה כאלמנה ולא אלמנה ממש (ריש איכה) ראוי לדעת אם רק נדמה לאלמנה למה יצא מאמר זה להקדימו במגילת קינות.
אבל האמת כן הוא ואין רחמים בדין כי אם תתן דעתך על ב' אלמנות אחת מת בעלה ואחת הלך בעלה למדינת הים ולא נודע מקומו איה, גם אשר כי לתכלית צרת האלמנה ממש יותר גדולה מצרה זאת אשר לאלמנה חיה, עכ"ז לעת עתה כבדה אנחתה יותר כי האלמנה ממש כל אשר יארך הזמן יקטן אבלה ויהיה נשכח מן הלב, והשנית היא להיפך כי כל יותר שיתארך הזמן ותוחלתה תוחלת ממושכה הוא מחלת לב ותכאב נפשה יותר ויותר. וזהו מאמר נתנני שוממה כל היום דוה (איכה א', י"ג) וזהו שהקדים בספר קינות מאמר היתה כאלמנה לאמר כי לעת עתה קינה היא, ובכל יום ויום תהיה הקינה יותר גדולה, לא כן אם היתה אלמנה ממש היינו שוכחים ומתייאשים כבר מלשוב עוד לירושלים. וזהו רבת צררוני מנעורי אמר הקב"ה ויכלו לך, משיבים אנחנו גם לא יכלו לי ר"ל גם זאת לא טוב היא כי מה לנו בהשארתנו מרעה אל רעה אין זאת כי אם לתת בנו כח לסבול צרות יותר ויותר, וזהו מאמר מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי (ירמיה ח', י"ח) ממש על דרך מי שמלקין אותו ומניחין אותו להתרפאות למען אח"כ יכוהו עוד.
הנמשל מה שהקב"ה מניח אותנו לזמן מה הוא רק למען שנוכל לקבל עוד צרות אחרות כמאמר יעקב אבינו ע"ה ורוח תשימו בין עדר ובין עדר, וזהו מבליגיתי עלי יגון מה שאני מחליף כח ומתגבר על זה עצמו לבי דוי.
אמנם ע"פ אמת מזה עצמו יש לנו מופת נמרץ כי רבת צררוני מנעורי גם לא יכלו לי מזה יש לנו אות לטובה כי שומר ישראל ישמרנו וינצרנו ברחמיו למען יקימנו ונחיה לפניו יתברך בבוא התור הנכבד, וזהו לא מאסתים בימי כשדיים ולא געלתים בימי חשמונאי ובניו לכלותם בימי המן כו' וזה מופת גמור כי אני ה' אלהיהם לעתיד (השלמת הדברים עי' בקול יעקב אסתר) וכמאמר המדרש חדשים לבקרים רבה אמונתך ממה שאתה מחדשנו בכל בוקר ובוקר אנו יודעים שאמונתך רבה להחיות לנו את המתים, ד"א ממה שאתה מחדשנו בבוקרן של גליות אמונתך רבה שתגאלנו (בראשית רבה ע"ח).שפת היריעה
וזהו מאמר הילקוט לא מאסתים כו' וכי מה נשתייר להם לישראל כו' אלא זו ספר תורה שאם לא היה קיים לא היו משונים מכלם. הנראה כי חכמינו ז"ל הבינו כי לשון ואף גם זאת מורה דבר נוסף על התוכחה ואין המאמר כן כן כ"א הפכו לזה ביאורו ואמרו כי אף גם זאת מן התוכחה.
משל לשר גדול שחטא עליו בנו ויגרשהו למדינה אחרת אשר אנשיה שונאים מאד את מי שאינו מבני המדינה, וקפץ ונשבע שלא יחמול עליו כאב על בנו ולא יטה אליו חסד רק כל היום תמיד יתאכזר עליו להדפו ולהרחיקו מעל פניו, והיה הנער מתגורר במדינה הלז לשמה ולביזה לקלון ולחרפה, לימים שמע אביו כי הנער הולך בבגדים קרועים מאד ויעשה לו בגדים נאים וחמודים וישלח אותם להלביש את בנו, וישאלו אותו אוהביו איך תעשה כזאת להפר את השבועה אשר נשבעת להתאכזר עליו ואיככה עשית לו עתה מלבושים ושלחת אותם אליו להלבישו, ענה השר ואמר אבל דעו כי גם זאת עשיתי לו משמרי את השבועה אשר נשבעתי, כי יודע אני כי כל עניו ומרודו על היותו ניכר בעיניהם כי הוא גר מארץ אחרת ואם לא שלחתי לו את המלבושים הייתי דואג עליו אולי ישיג מלבוש מבני המדינה וכאשר ילבוש בגדי המדינה אז לא יהיה ניכר שהוא גר ויחשבוהו לתושב ויהיה כאחד מהם ויאהבוהו, לכן עשיתי בחכמה להלבישו את בגדיו כמאז ומקדם למען ידעו ויכירו כי הוא נבדל מהם.
הנמשל הקב"ה גזר עלינו גלות במדינות אחרות בכשדים במדי כו' ואולי יעזוב את התורה ונהיה כמונו כמוהם אחד, לזה הבטיח אותנו יתברך כי אף גם זאת יעשה עמנו שהתורה תהיה שמורה בידנו כמאמר כי לא תשכח מפי זרעו (דברים ל"א, כ"א) וכמאמר המדרש (ריש איכה) מפני ידך בדד ישבתי (ירמיה ט"ו, י"ז) אמרה כנסת ישראל נגעה בי ידו של פרעה ולא ישבתי בדד וכשנגעה בי ידך בדד ישבתי, כלומר לא אוכל להתחבר עמהם להיות לעם אחד (והשלמת הדברים עיין קול יעקב איכה על מאמר לא אליכם כל עוברי דרך):
אמנם על דרך כלל מה צורך עלינו לתת טעם על ענין הגלות מה ראה יתברך לפזר את ישראל ולהגלותם מעל פניו היבצר מהם לענוש אותם בבתיהם בעריהם במושבותיהם לא לשלח אותם לפזרם בארצות אחרות. אבל בשום לב אל מאמרי הכתובים יתבאר הדבר מאד, והוא מה שאמר הכתוב פה והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם, ובנביא: כי נטשת עמך בית יעקב כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים ובילדי נכרים יספיקו כו' (ישעיה ב', ו') הוראת הכתובים האלה להתנצל בעבור ה' יתברך ולהצדיק את מדותיו מה שהפריד בין הדבקים, היינו בין ישראל ובין ארץ חמדה אשר מעולם היה זיווג נכבד זה לזה מיום ברא אלהים ארץ ושמים, כאשר דרשו ז"ל על מאמר עמד וימודד ארץ (עי' ילקוט חבקוק ג'), אי לזאת באו הכתובים לבאר כי ענין הפירוד הזה היה על דרך פירוד הזוג אשר גם שניהם אינם רוצים להתאחד לדור ביניהם וגועלים זה את זה, אשר אז ראוי לגרש. כן היה לנו כי הארץ הנבחרת היתה בוחרת מעתה לשבת גלמודה, כמאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה כו' (ויקרא כ"ו, ל"ד) והם ירצו את עונם (שם פסוק מ"ג), כי כל עוד שהיו ישראל שומרים המצות ראוי היה לישראל לדור שמה בהיות הזיווג נכון לפני שניהם, כי לישראל היה מקום נאות המוכשר לקיים התורה כמאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים (ישעיה ב', ג') ואוירא דא"י מחכים ומקדש ומטהר, וגם הארץ היתה משגת פעולתה מן המצות התלויות בארץ. אמנם כאשר עברו תורות חלפו חוק והתחילו לבקר אחר הבל חמודות, אשר בארצות זרים ובמדינות אחרות אז פיזר אותם הקב"ה כל אחד אל אשר תשאנו רוחו למלאות שם תאותו כמאמר המדרש ואתכם אזרה בגוים אמר להם הקב"ה לישראל הואיל ואתם רוצים בע"ג אף אני אגלה אתכם למקום שיש ע"ג לכך ואתכם אזרה כו' (במדבר רבה ז).
וזהו אז תרצה הארץ את שבתותיה כו' וגם הם ירצו את עונם לאמר כי כאשר יתפרד הזוג יהיה נכון לפני שניהם והדמיון בזה לעשיר אחד שהיה פזרן גדול על מצות הכנסת אורחים עד שהיה מספיק לכל האורחים הבאים לביתו לכלכלם די שבעם, והיה לו לזה בית מיוחד, ומדתו היתה לתת לכל אורח מאכל הנאות לו לפי מזגו לפי הבחנתו בו, ולפי מה ששיער בו, והיה מראה לכל אחד מקום שישב שמה בסעודתו כל אחד לפי ערכו, פעם בא אליו איש אחד מלובש ומעוטף והי' נראה בעיניו כי הוא איש ענוג, והנה לעת האוכל כאשר הסבו על השלחן הראה מקום לאיש הזה שישב למעלה ראש, ויהי בתת המאכלים על השלחן נתנו לפניו קערה עם אורז ואח"כ למטה מזה הציגו לפני האורחים קערה עם לביבות, למטה מזה קערה עם קטניות, למטה מזה קערה עם ירקות, וזה האיש כאשר באה לפניו הקערה עם אורז הביט וירח כי לא ידע מה הוא, ובראותו כי אח"כ מביאים קערות אחרות הושיט את ידו למטה עד קצה השני של השלחן ולקח עם הכף מן הירקות אשר היו שמה ואכל, והושיט ידו פעם שנית על ראשי כל המסובים העוטרים על השלחן בעבור הירקות, הביט עליו בעה"ב בא ואמר לו ידידי קום נא מן הכסא אשר אתה יושב להתרחק מן המקום הזה, והאורח מתפלא עליו מאד איך יקרה לנדיב כמוהו לבייש את האורח להדפו ממקומו, אמר לו הבעה"ב ח"ו אין אני מבייש את מי רק אני כל ישעי וכל חפצי לתת לכל איש כפי חפץ לבבו, ואני חשבתי עליך כי מזגך רך וענוג, ואמרתי להושיב אותך במקום זה כי במקום זה דרכי להעלות על השולחן מאכלים דקים, אך עתה כאשר ראיתי אותך כי כסאך נכון במקום זה ובכפך אשר בידך תושיט לבלוע את הירקות, מה לך לשבת פה קח לך מקום שמה אצל הירקות ויהיו מזומנים לפניך על יד ימינך.
הנמשל מבואר במאמר הילקוט שזכרנו על עמד וימודד ארץ כי הקב"ה מדד כל הארצות ומדד כל העמים ונתן מקום מושב אל כל עם ולשון איש איש כפי חפץ לבבו וכפי טבע מזגו, כי כל מדינה מיוחדת בסגולתה ובתכונתה, זו מוצלחת לכשפים, זו מוצלחת לסוסים, בזו נפישי רוצחים, והאומה הישראלית שקל ה' סגולתה ומזג תכונתה ויקר ענינה כי היא מוצלחת רק לנכבדות, לאמרות ה' אמרות טהורות, והמקום הנאות אל ענין נכבד זה אינו רק למעלה ראש בראש פנה בירושלים וכל גבולותיה מקום המוכשר לנבואה והשגת רוה"ק והשגת מצפוני התורה וכל סגולותיה ומחמדיה, כמאמרם ז"ל חבלים נפלו לי בנעימים כמו שהם נאים אל המדינה כן המדינה נאה להם (במדבר רבה כג) וזהו אף נחלת שפרה עלי. אבל בראותו יתברך כי פנו עורף אל התורה והתחילו לחלל עבודת מלכם בקודש, ובשבתם בירושלים עיר הקודש נטו כף למצרים להשיג משם סוסים, ולמקום זה להשיג ממנו כשפים, וכדומה מן ההבלים אשר במקומות אחרות, אז אמר הקב"ה א"כ מה לכם לשבת פה ולהושיט הכף אל קערה רחוקה, לכו שמה ותהיה לכם הקערה על יד ימינכם, ואז פיזר אותם הקב"ה והושיב את כל אחד במקומו הראוי לו למציאות תאותו.
וזהו שאמר כמתנצל ומצדיק דינו יתברך לאמר כי נטשת עמך בית יעקב כמו ויטוש על המחנה (במדבר י"א, ל"א) למה עוד פזרת את עמך למקומות רחוקות, לזה אמר כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים כו' ותמלא ארצו זהב כו' ותמלא ארצו סוסים ואין קצה למרכבותיו ולכן גרש אותם יתברך כל אחד למקומו הראוי לו (והשלמת הדברים עיין קול יעקב ריש מגילת אסתר).
אמנם נראה להעמיק עוד יותר בענין זה עם מה שנתעורר עוד על המשכת דבריו בסמוך כי נטשת עמך בית יעקב כי מלאו מקדם וכו' וישח אדם וישפל איש ואל תשא להם, אשר כפי הבנת המפרשים ז"ל הוא מאמר הנביא אליו יתברך אל תשא ואל תמחול להם, ובעיני רחוק הדבר שהנביא יקטרג על ישראל ח"ו, אבל הסכת ושמע את אשר נראה לדעתי בזה. בגמ' מאי דכתיב וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו (דניאל ט', י"ד) משום דצדיק ה' וישקוד ה' על הרעה כו' עולא אמר שהקדים שתי שנים למנין ונושנתם כו' (סנהדרין ל"ח). וראוי להתבונן מאד מה טובה תלויה בהקדמת הזמן עד שיסובב מזה לומר שאלולא הקדים שתי שנים למנין ונושנתם לא נשתייר כו'.
אמנם הדבר יתבאר היטב ע"פ משל למלך שהיה בביתו איש מטיב נגן והיה משתעשע אתו מאד, ונתן לו דירה בכבוד ותפארת וילבישהו חמודות כבני הרוזנים והסגנים, פעם שמע המלך עליו שהוא יוצא ונכנס אל בית היין ומשתכר שם עם חברת שותי שכור, ויאמר המלך להפשיט מעליו הבגדים החמודים אשר הוא לבוש בהם ולקחת מידו כל אשר יש לו ולהוציאו ולגרשו מן העיר ולא יראה פניו עוד, ויעשו לו כן, ויהי בראותו כי מר לו מאד כי נשאר עתה ערום ויחף רעב וצמא ואין איש מאסף אותו אל ביתו כי ידעו כי נתעב בעיני המלך, ויקח לו גליון גדול ויערוך מכתב מליצה אל המלך, ויעש כחכמתו ותבונתו כנותן הודאה על העבר כי צדיק הוא במשפטו ודינו, וצועק ומבקש על העתיד לאמר כי לא ישוב לכסלה עוד, וכבוא אגרתו היקרה אל יד המלך נכמרו רחמיו עליו וישב אותו על משפטו הראשון, וחיבה יתירה נודעת לו, אז הרהיבה נפשו עוז וישאל מאת המלך לאמר אמת כי שגיתי הרבה מאד והייתי ראוי לעונש אבל לא לעונש כזה וכדי היה לי בזיון וקצף, ויאמר לו המלך החכם דע כי אנכי לא עשיתי עמך רע מאומה רק טוב, וישתומם הנער על הדברים האלה ויאמר ואיך, ויאמר אליו הלא אם אנכי לא הייתי לוקח ממך כל מחמד עיניך וכל אשר יש לך הלא אתה בידך היית מפסיד אותם בבתי משתאות כמשפט כל השכורים ואח"כ היית פושט מעליך גם את הבגדים החמודים אשר כבדתי אותך בהם והיית נשאר ערום ויחף, ולמחר הלא היית מתיירא להתראות לפני כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק והיית מוכרח לברוח ולהתעלם, וא"כ היה דין משפטך מר מאד מאד על כל הרעות הרבות האלה עד אין קץ והיית נדון כדין מורד ובורח, משא"כ עתה כאשר אני עשיתי עמך המעשים האלה מחולפת השיטה כי מכל חטא נעשה עונש, היינו כי אם אתה היית העושה מעשה זאת הלא הסיבות עליך חטא נוסף, ואנכי כאשר אני עשיתי דבר זה אליך יעלה ויבוא לחשבון לכפרה ולסליחה וא"כ לא עשיתי לך רע כל מאומה רק טוב.
הנמשל כי כל מה שעשה אלהים יתברך לנו הלא אנחנו בפועל ידינו היינו מגיעים עצמנו לכל זה שתקיא הארץ אותנו והבית המקדש יחרב וכל זה היה עוד סבה להעלות חמה לנקום נקם, וזהו - כי נטשת עמך בית יעקב, כלומר אתה עשית את הדבר הזה בטובך, והטעם - וישח אדם וישפל איש פי' אם אנחנו בעצמנו היינו עושים לנו זאת הלא ואל תשא להם היה גדול עונם מנשוא ולא היו ראויים לכפרה לנצח, משא"כ עתה כאשר הקב"ה עשה זאת להם עשה זאת לכוונת העונש וא"כ יתמעט החוביריעות האהל כי יתמעטו העונות ותתרבה הסליחה ויתהפך לנו החורבן לכפרה וזהו וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהים שהקדים שתי שנים למנין ונושנתם והענין נכבד:
וכבר המלצנו על דרך זה מאמר דוד המלך ע"ה נחשבתי עם יורדי בור וכו' (תהילים פ"ח, ה'), משל לשני מוזגים שהיו יושבים בכפר אחד, אחד בקצהו האחד, והשני בקצה השני של הכפר, ושניהם נשארו בעלי חובות אל השר, ויתפוש אותם בעד חובותיהם, ויבקש אחד חופש לנפשו שיתן לו השר את המזיגה על שנה חדשה בהקפה והבטיח לו שישלם לו את הכל, והשני נתפס לעבודה ויעבוד עמו עבודת עבד בעד חובותיו, לזמן התראה החפשי עם העובד הזה, ויאמר אליו אשריך אחי כי אתה יום יום יתמעטו חובותיך, ואצלי בהיפך אני הגדלתי והוספתי יום יום.
זה ממש מאמר נחשבתי עם יורדי בור, כאומר כבר היה טוב מותי מחיי כי אז הלא יום אחר יום יתמעט החוב ופה בהיפך: