אור ברסלב

אהל יעקב על התורה· רבי יעקב קרנץ

בחוקתי

בהר

חלק א

אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה כו'. (כ"ו, ג').

באור זה דע כי כבר כתבנו בספר המדות (בשמיני לשער היראה) כי עניני בני אדם מתחלקים לכמה סוגים, מהם דברים המיוחדים להחיות הגופות או להפסידם ולהמיתם, כמו עניני אכילה ושתיה, כאשר יאכל האדם את הראוי לו ימצא חיים, וכאשר יאכל בשר בזמן הראוי ומקום הראוי ושיעור הראוי אז יערב לו ויהיה בריא אולם דשן ושמן, ובשנותו תנאי מן התנאים אם בכמות ואם באיכות יסבב לעצמו חולי או שימות. וכן המו"מ אם יעסוק במו"מ כפי ערכו ואיכותו, וכפי זמן הראוי לזה ירויח ויצליח, ואם ישנה חק אחד יפסד מה שבידו.

ומאלה תקח משל על כל עניני עוה"ז ממה שאתה קם מזה עצמו אתה נופל בהשתנות רק דבר אחד מן התנאים הנאותים, כאמרם ז"ל טוב זה מלאך החיים מאד זה מלאך המות (ב"ר ט'). היינו כי כל הפעולות אל הממשיכים החיים והמסבבים המות יסבו ילכו על מאזני משפט משמרת ההנהגה, וגם כי אנחנו לא נדע מה משיעור ההנהגה עכ"ז הרוצה לדעת יוכל לדעת ע"פ התורה החמודה, כי כבר מסרה אלינו שיעור מוגבל, לאמר כי ראוי לאדם להזהר בעצמו לבקש מה שיספיק לו בכל עניניו כשיעור טוב לבד ולא לרדוף אחר טוב מאד, היינו שלא לבקש מותרות כי הוא דרך רע זיקים חצים ומות.

זה שרמזו לנו ז"ל טוב זה מלאך החיים, מאד ר"ל כאשר יבקש מותרות ושיהיה לו טוב מאד זה הוא שליח המות.

ודע כי כמו אשר בעניני הגופות החיים והמות מוצאם ומובאם ממקום אחד היינו בשנותו חק מן הדרכים המחוייבים להנהגתו, כן בעניני המצות חיי הנפשות כלולים בהם ב' הקצוות הנ"ל כי כל מצוה יש לה חקים ודינים באיכות עשייתה וזמן עשייתה והכוונה והמחשבה הנאותה אליה. כמו תפלין אם ישקוד בלמוד הלכותיה וכל פרטיה ודקדוקיה לכל חקותיה לדעת באיכות עשייתם וזמן הנחתם והמחשבה הראויה אליהם, ימשוך לעצמו החיים, ובשנותו חק מחקי המצוה אם במעשה ואם בכוונה שלא לשמה, וכדומה מן השינוים ישיג ממנה ההיפך. ולפעמים יזדמן אשר אם יבגוד ויתעלם משמור חק הראוי אל המצוה תתהפך בידו המצוה לעבירה כמאמר ויהי היום ויבואו בני האלהים להתיצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם (איוב ב, א') ר"ל בתוך עדת המזכירים זכות העושים מצות בא גם השטן בתוכם, ואומר הלא לא מצוה היא רק עבירה גדולה וכמאמר במקום הצדק שמה הרשע (קהלת ג', ט"ז) כלומר גם במעשי המצות משותף חלק רע כי יש בה שינוים הרבה:

ומעתה דע כי הסרים מן הדרך יהיו על ב' דרכים, יש יהיה חובק את ידיו לבלתי עשות שום מצוה מן המצות, ויש מן הסרים אשר המצות יעשה אבל יהיה נלוז במעגלותיהם, היינו ישנה את חקם ומשפטם בשינויים וחלופים, והתבונן מעתה כי הקב"ה כמעשה ידיהם יתן להם ויעניש אותם ג"כ בעונשים מתחלפים, כי כאשר הקב"ה רואה בבני אדם שאינם עושים כל מאומה מן הטוב גם הוא יתברך יעשה כן ויקפוץ ידו שלא לתת שפעתו כל מאומה, כמאמר ועצר את השמים ולא יהיה מטר (דברים י"א, י"ז). וכאשר יעשו המצות אבל ישנו החקים, גם הוא יתברך יעשה כן יתן מטר על הארץ אבל לא בעת הראוי, ולא במקום הראוי ויהיה המטר עוד סבה להפסיד הצמחים לקלקל התבואות והפירות ולשנות את טעמם ויתקיים בהם מאמר וזרעתם לריק זרעכם כו' (ויקרא כ"ו, ט"ז). הוא שאמר הנביא ע"ה והארץ חנפה תחת יושביה כי עברו תורות חנפו חק הפרו ברית עולם (ישעיה כ"ד, ה') המליץ על הארץ מאמר חנפה, לאמר כי תעשה משפטה כמשפט החונף אשר לפי הנראה לעין היא ברכה ובאמת היא קללה, וזהו והארץ חנפה תחת יושביה יען כי עברו תורות שלא למדו, ועי"כ חלפו חק יעשו מצות, אשר כפי הנראה היא מצוה ובאמת היא עבירה ועי"כ הפרו ברית עולם כי כלם ישנו את חקם.

זהו אם בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה, ועי"כ ואת מצותי תשמורו ועשיתם אותם באין שינוי כל מאומה, אז ונתתי גשמיכם בעתם כלומר גם העולם בכללו לא ישנה את חקו:

חלק ב

מדרש: אם בחקותי תלכו הדא הוא דכתיב חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך (תהילים קי"ט, נ"ט) אמר דוד רבש"ע בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות הדא הוא דכתיב ואשיבה רגלי אל עדותיך (פרשה ל"ה, א').

באור זה על דרך שאמרו רז"ל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאלו עשאו במה שנאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא (ישעיה ב', כ"ב) ושמואל אמר במה חשבתו לזה ולא לאלוה (ברכות י"ד, א') משל לבעה"ב אשר משפטו היה לקנות סחורה אצל חנוני מיוחד, פעם הציץ החנוני וראה כי זה יוצא מחנות אחרת וסחורה בידו וירע בעיניו עד מאד, אך עכ"ז יש ביד הבעה"ב הזה להתנצל ולומר הלכתי לקנות סחורה הבלתי מצויה בחנות שלך, והייתי מוכרח לבקש אותה אצל חנוני אחר, אכן אם יש לזה כל מיני סחורות באין מחסור כל דבר אז כעסו כעס עולם, לאמר הגידה לי איזה דבר איננו אצלי בחנות שלי ואצל אחר תשיגהו.

כן תדע כי אין דבר בעולם שלא יהיה מציאותו וצמיחתו ע"י התורה כמאמר יש לך אדם לוקח מקח, לוקח שדות אין לו כרמים, לוקח כרמים אין לו שדות, אבל התורה יש בה שדות ויש בה כרמים שנאמר שלחיך פרדס רמונים כו' (שיר השירים ד', י"ג) כי מציאות כל הדברים ופעולתם הכל בזכות התורה ימלא ה' כל משאלות אדם, וזהו במה חשבתו לזה ולא לאלוה (כזה שמתפלל) מה תוכל להשיג אצל אחר שלא תוכל למצוא אותו אצלו.

וזה עצמו מאמר דוד המלך ע"ה לאמר לא זאת לבד כי לדרוש את ה' ואת דרכיו ומשפטיו אני הולך לבהמ"ד, כ"א גם אשר אצטרך לדרוש צרכי גופי, וזהו - חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, בכל יום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני אני הולך להשיג חפצי, וסעיפי ישיבוני לאמר הלא טוב לך גם בזה לדרוש את ה' ותורתו ותושיע ימינו:

חלק ג

ובסמוך: אמר דוד חשבתי ברכות וקללות והברכות הן מא' ועד תי"ו והקללות הן מוא"ו ועד הה' ולא עוד אלא שהן הפוכות (שם).

עיין באורו בקול יעקב ריש מגלת אסתר וינעם לך.

חלק ד

ובסמוך: תורה קרויה אבן ויצה"ר קרוי אבן תורה קרויה אבן שנאמר את לוחות האבן (שמות כ"ד, י"ב) יצה"ר קרוי אבן דכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם (יחזקאל ל"ו, כ"ו) (פרשה ל"ה, ו').

עם דברי המאמר הזה נוכל למצוא כוונת מאמר אחד פעם א' גזרה המלכות גזירה על ישראל שכל הסומך יהרג וכל הנסמך יהרג ועיר שסומכין בה תיחרב תחומין שסומכים בהם יעקרו מה עשה יהודה בן בבא הלך וישב לו בין שני הרים גדולים וסמך שם חמשה זקנים וכו' כיון שהכירו אויביהם בהן אמר להם בני רוצו, אמרו לו רבי מה תהא עליך אמר להם הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים (סנהדרין י"ד, א'). והדברים סתומים וחתומים! ועם דברי המדרש שלפנינו יתבארו הדברים יפה, כי התורה נקראת אבן והיצה"ר נקרא אבן וההבדל כי התורה היא אבן שאין לה הפכיים כי אין לנטות ממנה ימין ושמאל, והיצה"ר הוא אבן שיש לו הפכיים כי זה הוא מעיקרי העבודה לעבוד עם היצה"ר ג"כ, כאמרם ז"ל בכל לבבך בשני יצריך. והיתה תשובת ר' יהודה בן בבא אל הזקנים האלה ע"ד שמצאנו (ברכות נח) ביתא דרב חנא בר חנילאי אחריב ואתנח ע"ז ר"ח, אמר ליה עולא אמאי קא מתנחת די לעבד שיהיה כרבו, היינו כי גם ביתו של הקב"ה חרב. כן פה האויבים בקשו לבטל רובי תורה מישראל וגזרו כל הסומך וכל הנסמך יהרג, ולכן כאשר שאלוהו ר' מה תהא עליך שאינך יכול לברוח אמר להם הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לו הופכים, היינו די לי אם אהיה נידון עם התורה בשוה (מפי הרב מו"ה אלקנה ז"ל בן בתו של מו"ר הצדיק המחבר נ"ע).

ובגמרא אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח כו' (סוכה נב) משל לרמאי מוכר על יריד אבנים של זכוכית צבועים ואומר שהם אבנים טובות ומוכר אותם בזול, הכסיל חושב זאת למציאה גדולה וחוטף מיד ומשלם, ובבואו אל איש חכם בלילה הוא משיב ואומר אמתין עד מחר ואבחון אותם לעיני השמש, ולמחר כאשר האיר היום הרגיש שהמה צבועים וינסה ויתן אותם אל מים רותחים ונשברו ונימחו.

כן היצה"ר מסית ומפתה את האדם אל חטאים ואומר כי זה מצוה וזה מצוה, הכסיל שומע לו מיד, והיתה עצת חז"ל בדרך עצה טובה שלא למהר לעשות כן אלא אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש ושם אחר תפלתך ואחר שיעור למודך יהיו עיניך זכים ובהירים, ושם תנסה את המציאה שהוא נותן לפניך ואם אבן הוא נימוח כו':

חלק ה

ובסמוך: תני בשם ר' שמעון בן יוחאי הככר והמקל נתנו מכורכים מן השמים אמר להם אם שמרתם את התורה הרי ככר לאכול ואם לאו הרי מקל ללקות בו כו' (פרשה ל"ה, ו').

אולי יתכן בדברי המליצה נתנו מכורכים כי הנה העונש על העבירות רע ומר עד מאד ומי פתי יסור הנה יבחר ברשע כסל, אמרו חז"ל משל לזה ממש ע"ד מי שנותן לחבירו ככר ומקל שיבחר לו א' מהם, ואם נותן לפניו כשהם מגולים ונראים אז הוא רואה ובוחר הככר, ואם המה מכורכים ומכוסים היטב אז יצטרך זה אל הבחנה גדולה להבחין איזה לבחור ואיזה לעזוב, כי אם לא ישכיל על הדבר יעלה בידו ההיפךשפת היריעה כן המצות גם העבירות מכוסים ומעוטפים עד שאין נראה כ"כ אל העין איזה יכשר יותר אל האדם עד כי אסף אמר ואני כמעט נטיו רגלי וכאין שופכו אשרי כי קנאתי בהוללים כו' (תהילים ע"ג, ב'). אם לא המתבונן מאד יתברר ההבדל כמו שאמר עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם כו' וכמאמרם ז"ל הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה (אבות ב') ואחר החשבון ואחר טוב ההתבוננות יודע כמה רחוק זה מזה ויבחר במצות התורה שההוצאה בהם דבר מועט והשכר עצום עד מאד, ולהיפך בעבירה התענוג רק לשעה קלה וצער העונש גדול מאד, אבל הרשע מכסה העונש ומגלה תענוג הזמני ועי"ז התאוה גוברת והולך ועושה כתאותו.

וזהו אם שמרתם את התורה הרי ככר לאכול ואם לאו הרי מקל ללקות בו שנאמר אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו (ישעיה א', כ'). באור זה ע"ד מאמר כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (הושע י"ד, י')שפת היריעה כי הנה הרשע יחשוב בדעתו כי הוא יתברך שונא מוחלט אל האדם כי ע"כ העמיס עליו מצות ואזהרות רבות שלא יוכל לעמוד בהם, ואמר כך יביאהו במשפט, אבל טעותו יובן במשל לבעל אכסניא שהי' פזרן גדול ובכל יום היו לו כמה אורחים ונותן לפניהם כמה מיני מטעמים, פעם אחת בא שמה עני והיה איש חולה וכראותו המטעמים אכל גם הוא ונחלה יותר לאין מרפא, ויאמר על הבעה"ב כי הוא רק פועל רע, ויען בעה"ב ויאמר שאלו נא את כל המסובים אם סעודתי וארוחת שלחני היא לטובה או לרעה, ואם אתה איש חולה מה לי בזה, לא הכינותי סעודתי לחולים.

וזהו ממש מאמר כי ישרים דרכי ה' התורה והמצות המה טובים וישרים, והעד - וצדיקים ילכו בם ממדריגה למדריגה ויוסיפו אומץ בזה ובבא, ופושעים יכשלו בם כי המה חולים וחוטאים על נפשותם.

וזהו הככר והמקל נתנו מכורכים מן השמים להורות כמו מי שהוא טוב לכל ורואה איש רעב ומרחם עליו ונותן לו ככר ומקל, שאם אינם מקושרים רק נפרדים זה מזה יקשה בעיני המקבל הלא אדם טוב הוא ולמה הוא נותן לי מקל עם הככר, אמנם אם הככר והמקל המה מקושרים זה בזה ומכורכים היטב עד שאין ביד הנותן להפריד זה מזה אז אין להאשים אותו כי הוא רוצה להטיב אל המקבל שיאכל הככר ויעזוב המקל. כן אין להתפלא על ה' יתברך שגרם עונש אל הרשע כי התורה אחדות אחד ובה תלוי הככר והמקל כמאמר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה (דברים י"א, כ"ו) היינו שכר ועונש, וכל כוונתו יתברך לשכר טוב לברואי הנפש ואם כי יזיק אל החולה הנה הוא מסבב קללה לעצמו וכבוד ה' ותורתו נקיים:

חלק ו

ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם. מדרש: אמר ר' חמא בר' חנינא אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאלו אתם עשיתם אותם (פרשה ל"ה, ז').

באור זה בהקדים מאמר כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות (בראשית ב', ג') והרצון בזה שלא נחשוב ונאמר כי שביתת יום השבת היתה בעבור כי כלתה המלאכה שלא היה עוד מה לעשות. לזה אמר כי לא כן הדבר כי השביתה היתה בעבור שהקב"ה חלק כבוד ליום השבת אבל לעשות בעולם יש ויש כי מה שברא הקב"ה בששת הימים היה רק על דרך העושה כלים לבעל מלאכה שיוכל לעסוק עמהם במלאכתו, כן העולם ומלואו רק כלים אשר בזיווגם והרכבתם והתמזגותם יצאו פעולות חיים לכל חי, ואין להם שביתה ממלאכתם, והתמדת פעולתם ע"י האדם שיעמול בהרכבתם והקב"ה ישפיע שפעתו הטובה להמשיך מציאות הבריאה ע"י עמל אדם שיעמול ויעבוד את האדמה ושארי המלאכות והתמזגות. וכאמרם ז"ל אע"ג דכתיב כי בו שבת מכל מלאכתו ממלאכת עולמו שבת ולא שבת לא ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת צדיקים אלא פועל עם אלו ועם אלו (בראשית רבה י"א). וזהו כי בו רק מכל מלאכתו מלאכתו המיוחדת אליו יתברך יש מאין מאותה המלאכה שבת, אבל אשר ברא אלהים לעשות וכאמרם ז"ל (ב"ר שם) כל מעשי בראשית צריכים עשיה: החרדל צריך למתוק החטים צריכים להטחן כו' אפי' אדם צריך תיקון.

והנה כמו אשר בכל ימי השבוע פעולתו יתברך ע"י מלאכתנו כך השבת אשר לה' יתברך הוא ג"כ רק עם שביתתנו כמאמר וביום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה בו כל מלאכה (שמות כ', י'). כלומר לכן תראה שלא לבלבל שביתתו ע"י מפעליך ורוע מעשיך בעשותך מלאכה ביום השבת, ובמלאכת המשכן מבואר הדבר יותר וביום השביעי יהיה לכם קודש ואז יהיה שבת שבתון לה' (שם לה, ב'):

ודע כי האף אמנם על האדם נאמר כל שתה תחת רגליו (תהלים ח', ז') עכ"ז לא תשלוט יד האדם בכחות טבע הבריאה כמאמר כי מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו (קהלת ב', י"ב). כמו הגוף וכחותיו נבראו לעשות - הפה לדבר, העינים לראות, רגלים ללכת, ואין לאדם חלק ודעת בכחות האלה איככה הם עושים פעולתם, רק זה חלק אדם שבידו לבחור מתי לעשות, ואיך לעשות, ומה לעשות ויגביל לעצמו, עת לדבר ועת לחשות, ללכת ולשבת ולנוח וכדומה, אבל כח הטבע המוטבע בהם בעצם פעולתם הוא מן הבורא יתברך. כמ"ש הרמב"ם ז"ל (במורה נבוכים בע"ב מראשון) כל הכחות הנמצאות בגוף, כח המושך, והמחזיק, והמעכל, והדוחה, עושים מעשים טבעיים מבלתי מחשבה והשתכלות ואין הבעלים משיגים מה שיעשו הכחות האלה עכ"ל.

וכן המחשבה והחכמה והדמיון כלם כח פעולתן מיד ה' וברשות האדם לחלק להם מקום וזמן ושיעור כמאמר תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה (משלי כ"ג, כ"ו)שפת היריעה כי רשות ביד האדם לתת מחשבתו לדברים נכבדים בעסקי עבודת ה' ותורתו, ויש בידו להטות מחשבתו לחשוב בהבלים ובתאות הגוף. ומזה תקח משל על כל הדברים הנעשים בעולם הנפעלים ע"י האדם לא תוכל לומר שעשה האדם איזה דבר מהתחלתו כי רק עליו יתברך נאמר אנכי ה' עושה כל (ישעי' מ"ד, כ"ד) רק השינוי וההעתקה והחבור וההתמזגות זה הוא ביד האדם ובחירתו להרכיב ולעשות דבר מדבר, וגם זה ע"י כלי מעשה שעשה הקב"ה אל האדם ועל הכל נאמר גבוה מעל גבוה שומר (קהלת ה', ח'). וע"ז תיאר הכתוב מעשה האדם ויקרא אותם בשם מלאכה כמו ששת ימים תעשה מלאכה וא"כ היה קשה להם ז"ל מאמר ועשיתם אותם כאלו האדם הוא בורא המצות ועושה אותה מחדש.

אבל אם תתן לבך אל הענין הזה תראה כי הדבר כן הוא כי המצות אם אמנם כי עליו יתברך נאמר אז ראה ויספרה הכינה כו' (איוב כ"ח, כ"ז) עכ"ז אין המצוה פועלת פעולתה ויקר הדרה וסגולתה כי אם כאשר האדם יעשה אותם משורש לבו הטהור, היינו מבחירתו ומחשבתו להקימה ולעשותה, וזה כולל כל עבודות שהיו במקדש וכל שארי מצות התורה שעיקר כח ופעולת המצוה מה שהאדם העובד חשב בהן לשם עבודה ולשם מצוה ואם לא אינו רק כמתעסק בקדשים.

וכן בהיפך בעבירות סוף דבר כי עיקר השבח שנשתבח האדם עד שנאמר בו ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו (תהלים ח', ו') כל זה נאמר על כי חלק הקב"ה אל האדם שיהיה המצוה והעבירה מזומנים ומוכנים ע"י הסכמתו ומחשבתו כאלו כלם חולקים כבוד לבעה"ב שלא לעשות דבר בלא הסכמתו ודעתו ורצונו, אם יאמר הן הן, ואם לאו לאו, ולזאת ראוי לתארו בשם הוד והדר וזהו וכבוד והדר תעטרהו.

וזה דבר הפליאה אשר השמיעו אותנו חז"ל במאמר שלפנינו לאמר גם כי אין לך חלק במצוה בלתי דבר קטן ומעט מזעיר כי האדם כפי כחו עשה ומה האדם ומה חסדו כמאמר וכל חסדו כציץ השדה (ישעי' מ', ו') עכ"ז מעלה עליך הכתוב כאלו אתה עשית אותם למשל מצות ציצית ותפלין דברים העומדים ברומו של עולם, ואם הם מונחים על השולחן אין בזה כל מאומה, אבל אם אתה תניח אותם בראשך וזרועך כמצוה עליך אז המצוה גדולה ורבה לאין חקר, והענין יקר:

חלק ז

והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם אני ה' אלהיכם כו'. (כ"ו, י"ב)

ילקוט: משל למלך שבא אצל אריסו והיה אריס ההוא מיטמר מלפניו ואמר לו המלך מה לך שאתה מיטמר הריני כיוצא בך, כך עתיד המקום לטייל עם הצדיקים והצדיקים מזדעזעים מלפניו, והמקום אומר להם מה לכם שאתם מזדעזעים מלפני הרינו כיוצא בכם. אי לפי שאני כיוצא בכם יכול לא תהא מוראי עליכם תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים ואתה תהיו לי לעם, אם אתם מאמינים בדברים האלה אני ה' אלהיכם כו' (רמז, תרע"ב).

והמאמר סתום מאד, אם במה שאמר הקב"ה מה לכם שאתם מזדעזעים מלפני הריני כיוצא בכם הדבר כמו זר, גם מה שאמר יכול לא תהא מוראי עליכם תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים לא ידענו ג"כ מה ענין ההוכחה הזאת.

אמנם לבוא אל הבאור נקדים מאמר אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך (תהילים נ', כ"א)שפת היריעה דע כי כבר קבלנו מפי רז"ל שאין הקב"ה דורש מאת האדם רק כפי מה שהוא אדם, עד שאמרו הקול היה יוצא לכל ישראל ואצל כל אחד לפי כחו הזקנים לפי כחן והנשים לפי כחן ואף משה לפי כחו וכן הוא אומר קול ה' בכח בכחו של כל אחד ואחד (שמות רבה ה).

וכבר כתבנו בבאור מאמר בתוכחות על עון יסרת איש כו' אך הבל כל אדם סלה (תהלים ל"ט, י"ב) כלומר כאשר תדין את האדם על מעשיו אין אתה מעריך את מעשיו ואת חטאיו לפי גודל אלהותך, שא"כ לא היה קץ וסוף אל העונש המר שהיה ראוי לו כי בערך מי שחטא לו הלא חטא לאלהים שהוא אין לו סוף ותכלית, והיה ראוי ג"כ לענוש את החוטא בעונש בלתי בעל תכלית, אבל ברוב טובו וחסדו יתברך אינו מעריך את הנבראים בערך עצמו כ"א לפי ערכם הדל והפחות וזהו בתוכחות על עון יסרת איש כלומר בערך האדם שהוא רק אנוש אנוש. וכמו שכתבנו למעלה באורך (פ' ויגש) שאין הקב"ה תובע כבודו מאת האדם רק כפי כח האדם והשגתו וכמאמר כי ברב חכמה רב כעס כו' (קהלת א', י"ח) כי לולא זאת אין צדיק בעולם שיוכל לצאת זכאי בדינו כפי העבודה הראויה לבלתי בעל תכלית כמאמר התימני הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו (איוב ט"ו, ט"ו) ומעתה הן הן הדברים שאמר הילקוט עתיד הקב"ה לטייל עם הצדיקים והצדיקים מזדעזעים מלפניו והמקום אומר להם מה לכם שאתם מזדעזעים מלפני הריני כיוצא בכם ר"ל שהקב"ה כביכול יצמצם כבודו כפי כח השגת האדם והבן.

ומעתה יפה אמר הילקוט אי לפי שאני כיוצא בכם יכול לא תהיה מוראי עליכם ת"ל והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם כו', ירצה כי עתה יש מקום שיאמר האדם שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך, כי אין רשע שלא יהיו מעשיו כפי השגתו כי טחו עיניו מראות וכל דרך איש ישר בעיניו. אבל שקר בימינו כי אין דינו כפי השגתו עתה כ"א כפי יכלתו להשיג אם היה פונה לבבו לבקר בהיכלי החכמה והתושיה היה משיג כפי אשר חלק לו בבינה כאמרם ז"ל (ויקרא רבה ט"ו) על מאמר לעשות לרוח משקל.

וזהו דמית היות אהיה כמוך, כלומר אתה תחשוב כי ראוי להיות שאהיה כמוך כלומר שיהיה המשפט אשר אשפוט אותך כמוך עתה במחשך ההשגה, לא כן הדברים כי אם אוכיחך ואערכה את משפטי לעיניך, כלומר לפי עין השגתך לא כההשגה החשכה רק כאורה.

וזהו יכול לא תהיה מוראי עליכם תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם, כי לפי דעת האדם הנזכר היה ראוי להקדים ולומר אתם תהיו לי לעם ובערך זה אהיה לכם לאלהים, לכן הורה הכתוב ואמר והייתי לכם לאלהים ואחלק לכם בבינה ובערך זה אתם תהיו לי לעם (ומה שאמר הילקוט מה לך שאתה מיטמר כו' כי הם יחשבו להטמיר ולהסתיר עצמם לאמר שהקב"ה לא יראה אותנו מחמת שהוא אינו רואה במסתרים, כמשפט עוף ידוע שאם ירצה להסתר מעיני הבריות הוא מעצים עיניו וחושב כי אז אין מי רואה אותו) והבן:

חלק ח

ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה ואם בחקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי כו' (כ"ו, י"ד). ילקוט: ואם לא תשמעו לי שיודע את רבונו ומתכוין למרוד בו יש לך אדם שאינו לומד ואינו עושה אבל אינו מואס באחרים העושין ת"ל ואם בחקותי תמאסו כל אדם שאינו לומד ואינו עושה לסוף שמואס באחרים העושים, ויש לך אדם שאינו לומד ואינו עושה ומואס באחרים העושים, אבל אינו שונא את החכמים תלמוד לומר ואם את משפטי תגעל נפשכם וכו', ויש לך אדם שיש בו כל אלה אבל מניח את אחרים לעשות תלמוד לומר לבלתי עשות שאינו מניח את אחרים לעשות, וסופו - להפרכם את בריתי שיהיה כופר בעיקר.

באור זה בהקדים מאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום (בראשית ו', ה') הנראה בפי' מלות רק רע על דרך מאמר הנביא ע"ה יען קראתי ואין עונה דברתי ולא שמעו ויעשו הרע בעיני ובאשר לא חפצתי בחרו (ישעיה ס"ו, ד'). דע כי כמו אשר המצות יש בהם ב' חלוקות לשמה ושלא לשמה כ"א להנאת עצמו, כן בעבירות יש ג"כ ב' חלוקות אם להנאת עצמו להתענג בה או שהוא עושה להכעיס. וההבדל בין שניהם כי אותו שכוונתו למלא תאותו ולהשיג הנאתו לא יברור בעבירה בלתי אם ישיג בה ערבות ועונג, אבל העושה להכעיס בוחר בעבירה שהיא דלה ורזה לא ישיג ממנה ערבות כל מאומהיריעות האהל וזהו ובאשר לא חפצתי בחרו ולולא שלא חפצתי לא היו בוחרים במעשה זאת.

וזהו מאמר הכתוב מתחלה ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה היינו שלא היו עושים כ"א להנאתן, ולבסוף עלתה להם כי הוסיפו לעשות דברים שאינם משיגים מהם שום ערבות רק להכעיס וזהו וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, כבר רבה רעתו יותר ממה שהיה תחלה, כ"א וכל יצר מחשבות לבו פי' ראשית בחירתו בעבירה אינו רק רע כל היום להכעיס.

ונוכל להמתיק הדברים עוד יותר כי ההבדל בין צדיק לרשע שניהם אוהבים הטוב לנפשם, רק שהצדיק בוחר רק בטוב אמתי שלא יהיה רע אחריו ולא אתו עמו, לא כן הרשעים כי הם בוחרים בטוב המעוטף ומסובב ברע כמאמר תאות צדיקים אך טוב (ואין במגורו רע מאומה) תקות רשעים עברה (משלי י"א, כ"ג). ומעתה הנה ג' חלוקות יש, הצדיק חפץ רק טוב ועוזב את המהולל ומעורבב, והרשע אוהב את הרע בעבור הטוב והערב המעורב בו והוא חרמו ומלכודתו, כמאמר כי חנם מזורה הרשת כו' (שם א', י"ז). וזהו שהזהיר הכתוב השמרו לכם פן יפתה לבבכם כו' (דברים י"א, ט"ז) כי הנה הרצון ימשול על כל כחות האדם אבל אין כח היצר כ"א לפתות ולעורר את הרצון ולהטעותו עד שידמה על הרע שהוא טוב וא"כ במחשבתו הוא שואף אל הטוב המעורב ברע אבל יצרו המסיתו לזה אינו מכוון רק אל הרע.

וזהו וכל יצר מחשבות לבו ר"ל היצר המביאו אל התאות אינו מכוון רק רע כל היוםיריעות האהל וכמה הוכיח הכתוב על ענין זה באמרו כל אלמנה ויתום לא תענון (שמות כ"ב, כ"א) ולא אמר אלמנה ויתום לא תענון. אבל הורה בזה מוסר חכמה על דרך מאמר המשורר ע"ה יען אשר לא זכר עשות חסד כו' (תהלים ק"ט, ט"ז) וראוי להתבונן איך הסמיך למאמר לא זכר עשות חסד מאמר וירדוף איש עני ואביון שהוא מן הקצה אל הקצה. גם מאמר אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו, דן דין עני ואביון אז טוב (ירמיה כ"ב, ט"ו) ראוי ג"כ להבין התחלת דבריו אכל ושתה.

אמנם דע כי כמו מי אשר יש לו לב טוב ונפש נדיבה נמשך בטבעו להטיב ולעשות חסד עם הבריות כן בהיפך מי אשר לו לב רע מדתו להרע אל הבריות ולשמוח בהרע המגיע לחבירו ממנו, כמו שהמטיב ישמח בהטיבו לחבירו, כי כל פועל ישמח כאשר יפיק זממו ויעשה פעולתו. וכמו אשר המטיבים לבריות יזדמנו על ב' פנים אחד מטוב בעבור כי מדתו להטיב, ואחד מטיב כדי לסבב עי"ז לעצמו טובה יותר גדולה. וזה ההבדל אצלנו בין החפץ במצותיו ובין החפץ בשכר מצותיו.

כן המריעים גם הם יתחלקו על ב' פנים אחד מריע לבריות בעבור כי לבו רע כל חפצו להעיק את אחרים, ואחד מריע להגיע עי"ז טובה לעצמו. וכמו אשר המטיב ע"מ לקבל פרס אינו ראוי להקרא בעל טובה כי לא מאהבתו להטיב הוא מטיב כ"א בעבור שירויח טובה לעצמו, כן המריע אם כוונתו להרויח טובה לעצמו אינו ראוי להקרא רע בעצם, אבל המריע שלא ישיגנו שום טובה הוא ראוי להקרא רע בעצם. והרב מהרי"ע ז"ל כתב כדברים האלה בבאור מאמר לכל זונות יתנו נדה ואת נתת את נדניך לכל מאהביך כו' ויהי בך הפך מן הנשים כו' לכן זונה שמעי דבר ה' (יחזקאל ט"ז, ל"ג). באור זה כי המנאפת בעבור האתנן אשר יתנו לה בעצם תעסוק בענין מסחר לפרנס את עצמה, והזנות אצלה אך במקרה, לא כן המנאפת השוכרת את המנאף היא זונה בעצם, ז"ש הכתוב לכל זונות יתנו נדה ואת נתת את נדניך לכל מאהביך כו' ויהי בך הפך מן הנשים כו' לכן זונה שמעי דבר ה' כי ע"כ ראוים להקרא זונה בעצם.

והנה אם רצונך לעמוד על כוונת העושה לחבירו טובה או רעה אם פעולתו באמת בעבור אהבתו ודבקותו במדה זאת או הוא עושה עתה נגד טבעו והיפך מדתו בעבור הריוח שהוא מקוה לעצמו בפעולתו זאת, יש לפניך ב' מופתים. א' כי העושה דבר בעבור השגת הריוח ע"מ לקבל פרס לפעמים יעשה גם ההיפך ממעשהו עתה, כמעשה הבושם ועסוק לפעמים גם במעשה בורסקי כאשר נפשו יודעת ריוח אשר ישיג מזה, כן גם הוא בראותו כי ההפכי יסבב לו הצלחתו להשיג חפצו ושאלתו. לא כן המטיב ומריע בעבור כי נפשו איותה המדה הזאת בטבע עצמותה הוא לא ישנה את דרכו לעולם לא יחליפנה ולא ימירנה רע בטוב או טוב ברע. והאחת מבוארת במאמר מה תיטיבי דרכך לבקש אהבה (ירמיה ב', ל"ג) ר"ל כי אתה מטיב דרכך לא בעבור בחירתך בטוב כ"א לבקש הריוח, ואם כן כאשר יזדמן בידך ריוח מן ההיפך הלא תעשהו ג"כ, וזהו לכן גם את הרעות למדת את דרכיך והבן.

ומעתה אם תראה מריע בעבור לסבב טוב לעצמו באין ספק יזדמן שיעשה גם בהיפך, לא כן אם תראה אותו בתמידות על דרך אחד אז תדע כי מדתו הפנימית כן היא לא יחליפנה ולא ימירנה. והמופת השני, כי המטיב או מריע ע"מ לקבל פרס ולהרויח לעצמו יהיו עיניו ולבו לעשות עסקיו עם עשירים כי מהם יותר קרוב להשיג את אשר הוא מבקש, מהיותו מטיב עם העני או מריע אליו, אבל אותו אשר כל מעשיו בעבור מדתו הטבעיית הוא ישתדל ביותר לרדוף אחר העניים להטיב, יראה לעסוק בטובת העני אשר בטובתו יחיה את נפשו, ויגדל חסדו וטובו שיעשה עם העני יותר ממה שיעשה עם העשיר כי אינו צריך כ"כ לטובתו. גם המריע אם הוא בעצמו אינו רע רק כוונתו לסבב טובה לעצמו יראה וישתדל לעשות עסקיו רק עם עשירים, אם מפני אשר מהם יוכל להשיג טובה גדולה, אם יעשוק את איש עשיר ירויח הרבה יותר מעושק דל להרבות לו, כי מה ירבה לעצמו מיד העני אם יקח ממנו גם כל כבוד ביתו. ב'. אם יעשוק את העשיר לא יעשה עם העשיר רעה גדולה כ"כ כמו שיעשה בעושק הדל כי דל הוא שעליו נאמר וקבע את קובעיהם נפש (משלי כ"ב, כ"ג). אבל המטיב או מריע כמדתו העצמיית יותר יעסוק עם העני ממה שיעסוק עם העשיר, כי ברצותו להטיב הנה בהטיבו עם העשיר לא יגדל חסדו בו וטובו כ"כ כמו עם העני, ולהיפך המריע אם באמת יאבה ויבחור ברע במה שהוא רע. יעסוק יותר עם העני למען יכפיל רעתו וימלא חפצו להריע תרועה גדולה.

ואלו הב' מופתים אמר דוד המלך ע"ה והקדים להביא ראיה כי מדתו הוא רק להרע ובלי להשקיף אם יסובב מזה טובה לעצמו. הא'. יען אשר לא זכר עשות חסד כי אם בהיפך בתמידות יהיו כל עסקיו ומעשיו רק להרע ודאי מדתו הטבעיית כן הוא. ב'. וירדוף איש עני ואביון בהיותו רודף, רודף רק אחר עני ונכאה לבב למותת, בע"כ יבחן כי מאהבתו את הקללה הוא עושה זאת, וזהו ויאהב קללה ולא שהוא חפץ בברכה המושגת לו מן הקללה, ועל כן יתרחק ממנו וילבש קללה כמדו היינו כמדתו הטבעיית.

וזהו מאמר ירמיה ע"ה אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו, ר"ל אם כל כוונתך להטיב לעצמך הלא אביך אכל ושתה ועשה משפט וצדקה והטיב אל עצמו מבלי שיריע לאחרים, גם אתה תוכל להשיג טוב מבלי להריע אל הזולת, וא"כ בע"כ הוא מוכרח כי אין עיניך ולבך כ"א על בצעך ועל דם הנקי, ולך ראוי להקרא רע באמת. וזהו כל אלמנה ויתום לא תענון כי זה הוא אות אמת על המענה שאין כוונתו כל כך להרויח לעצמו רק למען ענותו את הזולת,יריעות האהל והעד כי הוא בוחר כל אלמנה ויתום לענות ומה ירויח מהם לעצמו.

ומעתה נבוא אל באור דברי הילקוט שלפנינו ואם לא תשמעו לי שיודע את רבונו ומכוון למרוד בו כו'. אשר כל האריכות שהאריך בעל המאמר רק לברר דבריו הראשונים האלה שזכרנו, שכל כוונתם רק למרוד בו ולעשות להכעיס. ונבין הענין ע"פ משל לאחד שהיה דר אצל חנוני והיה שונא אותו מאד ובא אחד לקנות מאת החנוני הלך זה ופיתה אותו שילך ממנו ושלא יקנה מחנותו מאומה, לאמר כי גם אני בעצמי אין אני קונה ממנו דבר רק אצל אחרים. פעם התחילו בני הבית לדבר אודות האיש ההוא שהיה ברצונו לבוא ולקנות סחורה מאת החנוני הזה, וזה יושב ושומר ופער פיו עליו בנאצות גדולות לאמר מה תדברו מן הפחות והגרוע הזה, והתחיל לחרפו ולגדפו מאד, וכאשר נשמע הדבר לבעה"ב כעס עליו ואמר לו צא איש הדמים צא מביתי והזהר בעצמך מלעבור על מפתן היכלי לעולם, אמר לו מה חרה לך עתה יותר מכל הימים שעשיתי לך רעות גדולות יותר מזה, כמה סחורות קניתי מאחרים ומאסתי בשלך, ענה הבעה"ב ואמר על מה שלא קנית אצלי הייתי דן אותך לכף זכות לאמר אולי לא מצאה סחורתי חן בעיניך, וכן מה שלא הנחת את האיש הזה שיקנה הוא מסחורתי אמרתי ג"כ אולי מסבת אהבתך אותו מנעת אותו ממה שהוא רע בעינך, אכן עתה הלא עיני רואות כי אתה שונא גם אותו ואם כן אם אמת היה שאתה שונא רק הסחורה שלי אם כן מה איכפת לך שיקנה שונאך דבר הרע בעיניך, הלא גם הוא רע בעיניך אין זאת כ"א בשאט נפשך לא תוכל לסבול שארויח בסחורתי, א"כ צא לך מביתי ומה לך פה.

וזהו ממש מאמר הילקוט ואם לא תשמעו לי שיודע את רבונו ומתכוין למרוד בו, וכי תאמר במה יודע איפוא שכוונתו להכעיס ולמרוד, לזה אמר ואם בחקותי תמאסו כו' שמואס באחרים העושים ושונא את החכמים, היפך ממה שנאמר את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח, ועוד גם לבלתי עשות שאינו מניח את אחרים לעשות. ואם אמת היה הדבר שאינו שונא רק המצות, א"כ אם הוא שונא את החכמים ושונא את המצות מה איכפת ליה במה שהשונא יטריד עצמו בדבר שהוא נבזה בעיניו ומה לו בכך מה שיעשה השונא דבר שהוא שונא אותו, ולמה אינו מניח אחרים לעשות, אם לא כי בהכרח כל כוונתו להפרכם את בריתי ואין השנאה לא במצות ולא בעושי המצות, כי אם אותי מאסתם לכפור בעיקר ואך בי הדבר תלוי.

וכבר מלתי אמורה למעלה (פ' תשא) על מאמר המדרש והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה כו' יען וביען במשפטי מאסו ואת חוקותי געלה נפשם וז"ל יען הוא עני (ויקרא רבה ל"ד). והמאמר פלאי ואמרנו שם כי הכוונה בזה רק לתת מופת לעיני העם על היותם מואסים וגועלים במשפטי ה' בשאט נפשם, והוא עם מ"ש הגאון בעל מנורת המאור זלה"ה (נר א' ריש חלק ב') אויל ר"ת אכול ושתה יאמר לך. וראוי להבין מאמר יאמר לך וכי מי שהוא אוכל ושותה ומתענג בתענוגים אינו אויל, אמנם הנה באמת זה כל אדם יודע ומבחין שכל עניני העולם ותענוגיו המדומיים המה מהבל יחד, רק עכ"ז תשלוט התאוה באדם בעתים אחדים לאכול ולשתות ולהתענג מפאת יצרו הרע אשר בקרבו ואליו אין מן הראוי לקרוא אויל כי יצרו תקפה עליו. לא כן מי שמצוה לאחרים ויאמר לו לך ואכול ושתה ותתענג בתענוגים, אשר מעולם לא תתעורר התאוה באדם להסית את הזולת שיתעדן הוא, אם לא כי תועה הוא מדרך השכל ומינות נזרקה בו והוא ראוי לקרוא אותו אויל. כן הדבר באותו שהוא חוטא מסבת התאוה כי יצרו גבר עליו לעשות רע הלא ראינו כי כאשר יראה מעשים כאלה מאת אחרים הלא ישנא אותם, גם שאינם עושים רק כמו שעושה הוא, לא כן אותו שאוהב הרשעים ומחבב אותם ומרחיק הצדיקים הוא לאות ולמופת שהוא אוהב הרע בעצם. ולכן יפה אמרו ואם את משפטי תגעל נפשכם שהוא שונא את החכמים ר"ל שלא יפלא בעיני השומע זאת לאמר איכה נדע הדבר אל הלב ואיה איפוא יתברר אשר במשפטים תגעל נפשו, לזה באו חז"ל ונתנו סימן שהוא שונא את החכמים מה שלא יזדמן אל העובר מצד התגברות היצר, כי העובר מצד התגברות היצר הלא לבבו יבין מאד כבוד חכמים וידרוש אהבתם והצלחתם, לא כן העובר בשאט נפש כבר הוא שונא מוחלט אל החכמים והצדיקים. אמנם כאשר לא ישנא רק הצדיקים שהמה עשירים עוד מקום לומר כי השנאה רק מחמת קנאה לזה העירו אותנו חז"ל במופת ברור ומוחש והוא לתת לב על הצדקה שהם נותנים אשר זה משפטם לבחור דווקא עניים שאינם מהוגנים, ומואסים העניים המשובחים. וזהו יען וביען במשפטי מאסו, והמליצו ואמרו יען הוא עני, כלומר כי ע"י העני תוכל לבוא על אמתת הדבר שהמה מואסים וגועלים בתורה ובמצות:

ומה מאד יתבאר בזה מאמר הנביא ע"ה הנה כעננים יעלה וכסופה מרכבותיו כו' כשומרי שדי היו עליה מסביב כי אותי מרתה נאם ה' דרכך ומעלליך עשו אלה לך זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך (ירמיה ד', י"ג-י"ח). דע כי כבר מקובל אצלנו כי הקב"ה גומל את האדם מדה כנגד מדה, ואם אמנם כי קצור קצרה יד שכלנו להשיג פרטי הדברים כי רבים הם וחלוקים ומתחלפים באיכותם ומהותם עכ"ז על דרך כלל ידענו שכל הדברים לא יצאו מג' ענינים אלה והם מחשבה מעשה ופעולה. ועל אלו הג' מסודר סדרי הגמול פעמים יגמול הקב"ה מעשה נגד מעשה, ולפעמים לפי הפעולה כמאמר הזהיר בנר הויין לו בנים ת"ח (שבת כ"ג) וזה לפי הפעולה כמאמר הרואה שמן זית בחלום יצפה לתורה כו' עד כתית למאור (ברכות נ"ז) והזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה (שבת שם) אלה הם לפי המעשה. וכן תמצא כל העונשים אשר הגיעו את הסוטה בכלם היו לפי המעשה (סוטה ט', א') ואצל הנחש תמצא שהיה העונש לפי המחשבה כאמרם ז"ל ואיבה אשית כו' אתה בקשת להרוג את אדם ולישא את חוה ואיבה אשית בינך ובין האשה (ב"ר כ', סוטה ט').

והנה חז"ל אמרו אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו (ברכות ה') ואיכות הפשפוש הוא לבחון החטא ע"י העונש כי באין ספק העונש הוא מדה כנגד מדה כמאמר ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים ס"ב, י"ג) כמו שעשה כן יהיה הגמול מידה כנגד מידה. ולפי דברינו אלה הלא תמצא כמה חלוקים גדולים בענין זה, היינו כ"א בא העונש לפי המעשה קל מהרה יתבונן האדם על העבירה, לא כן אם העונש הוא לפי הפעולה אז ההתבוננות עליה קשה מאד כי הפעולות מתחלפות ובאות ממעשה אחת ויתפרדו לענינים שונים וקשה מכלם כאשר העונש הוא לפי זדון הלב והדבר מובן מאליו.

ומעתה ראוי לחקור עוד לדעת איה איפוא מקום תחנותם של ג' חלוקות האלה, ואיה מקום הראוי בו לדונו כפי זדון לבו, ובאיזה מקום ראויים העונשים בפנים האחרים. אמנם אם תתבונן תמצא אותם במדה ובמשקל שלשתם במקום אחד, היינו אדם וחוה ונחש ממש על דרך עשיר אחד היה לו שונא ובשנאתו אותו הסית לסיעה של גנבים שיגנבו ממנו כל אשר לו, והגנב אחר עשותו מזימות לבו נתן הגניבה למשרתו שיוליכנו לביתו, נמצא כי הג' אלה כל אחד חלוק מחבירו במעשה זאת. כי המסית אין לו כ"א זדון לבו, והגנב לא היה בכוונתו את אשר היה בכוונת המסית כ"א חמדת הממון, והשליח אין לו שום כוונה, וכאשר בא הדבר לפני הב"ד לא יוכלו לדון את המסית כ"א אחר זדון לבו, והגנב לפי כוונתו שלא כיון להכעיסו כ"א להרבות ממונו, והמשרת אין בו לא כך ולא כך כ"א המעשה לבדה. וכהיום תמצאו אלו הג' באדם וחוה ונחש, כי הנחש חטא במחשבתו וזדון לבו להחטיאם, והאשה לא היה בכוונתה כ"א אל פעולת האכילה ואל מתיקות המאכל וערבותו, כמאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל, הא לך מבואר כי היא הביטה אל הפעולה הנמשכת מן האכילה, והאדם לא כיון לשום דבר כי האשה הכריחה אותו לכך כמבואר ברז"ל רבנן אמרי התחילה מייללת עליו בקולה (ב"ר י"ט) רק עכ"פ על המעשה היה חייב כי ראוי היה לו שלא לשמוע בקולה. והקב"ה דן את כל אחד לפי חטאו, אל האדם אמר כי שמעת לקול אשתך ועברת על המעשה ארורה האדמה בעבורך וזה לו מדה כנגד מדה לפי המעשה שאכל מפריה לכן לא יהנה מעתה לאכול דבר ממנה כ"א בעצבון תאכלנה כו', והאשה אשר כוונתה היתה פעולת המעשה לכן היה משפטה לפי פעולת החטא, וזהו - הרבה ארבה עצבונך והרונך שזהו רק פעולת החטא שתהיה זוהמת הנחש מעורבת בתולדות האשה אשר תוליד כמו שתמצא הדברים מבוארים למעלה (פ' תזריע) אבל הנחש כי הזיד בלבו וכוונתו אך להחטיאם ולגרום להם מיתה ולדורות הבאים עונש שלו לפי כוונתו:

ומעתה בקל נעמוד על דברי הנביא שזכרנו כי התחיל לספר צרות ישראל הנה כעננים יעלה וכסופה מרכבותיו קלו מנשרים סוסיו אוי לנו כי שדדנו, ואח"כ אמר כשומרי שדי היו עליה מסביב כי אותי מרתה נאם ה' והוא ממש כאותו שהוא קובל על שונא ואויב ומספר איך הוא רודף אחריו בכל חלוקי רדיפות שיוכל להפילו כי כעננים יעלה וכסופה מרכבותיו קלו מנשרים סוסיו כו', ואחר כך הוא מספר ואומר כי יותר מכל אלה יעיק אותי וידאיב את לבי מה שהוא מתפאר ואומר כי כל כוונתו במעשיו האלה להטיב עמי מסבת אהבתו אותי והוא מרחם עלי. כדברים האלה סיפר הכתוב כי ה' יתברך כביכול קובל ואומר כשומרי שדי היו עליה מסביב כי אותי מרתה, לאמר כל הצרות אשר הביאו עליהם הנה הקשה מכלם מה שהם מתפארים לנגדי שכוונתם לנקום נקמתי מישראל והם תובעים עלבוני מהם כי אותי מרתה על שחטאו לפני.

וזהו מליצת מאמר כשומרי שדי היו עליה, כאלו אני בחרתי אותם לי לשמור את השדה אשר לי את כרמי ולגדור את גדרו כאשר אמר אשור ועתה המבלעדי ה' עליתי על הארץ הזאת להשחיתה, ה' אמר אלי עלה אל הארץ הזאת והשחיתה (ישעיה ל"ו, י').

וזאת היתה ג"כ מדה כנגד מדה מאת הקב"ה כמאמר חז"ל לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה (ב"מ ל', ב') כלומר כל הרע שהיו עושים היו אומרים שכוונתם לשם שמים לכן בא עליהם אויב ועשה לה מה שעשה, ואמר גם כן שכל מעשיו לשם שמים. ומעתה המשך המאמר כך הוא דרכך ומעלליך עשו אלה לך כלומר אלה הדברים שהזכיר למעלה המה מכוונים לנגד דרכך ומעלליך דרכך הם המעשים בעצמם ומעלליך הם הפעולות, אבל זאת רעתך מורה ע"ד פרט על מאמר הסמוך לו כשומרי שדי היו עליה כו' עליה אמר זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך כלומר היא נמדדת לך נגד זדון לבך:

חלק ט

ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם כו'

אם תזכרו ראשונות מה שכתבנו למעלה על מאמר המדרש (ריש פ' קדושים) ה' נתן וה' לקח כו' ולא עוד אלא כשנתן לא נמלך בב"ד וכשנטל נמלך בב"ד על דרך חנוני יש לו קרוב עני והוא מהנה אותו בתמידות מאשר יש לו בחנותו, ובהזדמן שיצטרך העני אל דבר שאין לזה בחנותו הוא נותן לו מעות שילך ויקנה לעצמו בחנות אחרת או הוא עצמו הולך בין הסוחרים לבקש מה שהעני צריך אשר יותר ראוי להפליג טובתו במה שהוא קונה דברים שאינם נמצאים בחנותו, כי הדברים שהמה אתו עמו ומצויים אצלו לא יקשה כ"כ בעיני האדם לוותר לאחרים הצריכים לכך.

הנמשל הקב"ה בהיותו מטיב הלא מדתו להטיב כמאמר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו (תהלים ק"ו, א') כי זאת היא הסחורה אשר בחנותו יתברך וחנותי את אשר אחון כו', אכן ברב טובו וחסדו ברא מקטרגים על האדם להעלות חמה לדון את העובר ולעשות בו שפטים, בעבור יתן אל לבו לתקן מעשיו ולהטיב מעלליו. וזהו כשהוא עושה דין הוא נמלך בב"ד כהולך ומבקש סחורה מה שאינה נמצאת בחנותו יע"ש.

וזהו אף אני אעשה זאת כו' כלומר נוסף על הטובות האמורות למעלה אהיה מוכרח גם לעשות זאת וזהו ויספתי ליסרה אתכם נוסף על גמול הטוב הנזכר:

חלק י

ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי כו' (כ"ו, כ"א) והלכתי אף אני עמכם בקרי כו' (שם, כ"ד).

באור זה בהקדים מאמר אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום (משלי כ"ג, י"ז). דע כי אנחנו נקראים עבדי ה' ומשפט העבד להיות נושא בעול רבו עליו גם אם אדוניו הוא בו"ד כמוהו, כש"כ עבדי ה' אלהים חיים ומלך עולם. אמנם העבודה תזדמן בבני אדם על ב' פנים אם על דרך עצם ואם ע"ד מקרה, היינו או שהוא משעבד עצמו וכל כחותיו להיות למס עובד כל היום וכל הלילה ויראת ה' על פניו כל היום תמיד ולבבו לא נח גם רגע מלהיות שוקד ושואף ומחפש לעשות מה שיפיק רצון בוראו, גם בלילה לא שכב לבו כמאמר אף לילות יסרוני כליותי כו' (תהלים ט"ז, ז') ובקומו ממטתו הלא כארי יתנשא ויט שכמו לסבול, והיראה זורחת עליו ומקבל עליו עול מלכות שמים. הוא הוא העובד בעצם כי הוא תמיד בגדר עבודה או בגדר שמירה שהוא שומר וזוכר וממתין ומצפה את עבודתו לעת שתזדמן,יריעות האהל לא כן ההולכים לאט לרגל המלאכה אשר אם יזדמן להם מצוה תחת ידם יעשו אותה ואח"כ יסירו דעתם ולבם ורוחם, הוזים שוכבים ישנים תרדמת ההעלם מחשוב בענין עבודה, ועכ"פ נקראים עבדים ע"ד מקרה, כי כאשר יקרה לפניהם דבר מצוה הלא מוכנים הם לסבול אותה ולהקימה גם אם היא כבדה על האדם, כמו אם לא ימצא בשר או מאכל כשר ירעב ויסבול יכוף יצרו ויסבול צער תאותו ולא ישחית נפשו בתועבות אשר שנא ה', וכאשר יאמרו לו לכפור בעיקר יכין עצמו למיתה וליסורים ויהרג ולא יעבור, כי מצות אדוניו יתברך עליו. אמנם אחר שקוט המיית המקרים המכבידים עליו המצות ולא יפגשהו שום מבטל ומשבית ברית אלהיו אינו ראוי שיהיה נקרא אז בשם עבד, כי בעת הזאת לא נראו עליו סימני עבדות כל מאומה, ולא נראה עליו עול מלכות שמים כל מאומה, בלתי כאשר תזדמן מקרה עליו אז יתגבר כארי ויהיה חרף נפשו למות בעבור כבוד אלהותו יתברך ויכין עצמו לסבול כל יסורים שיעשו לו, אז יהיה נקרא עבד ה'.

וזהו ואם תלכו עמי קרי כו' והלכתי אף אני עמכם בקרי כו' כי יש שהקב"ה משגיח עלינו כאב על בנו תמיד עיני ה' אלהינו עלינו מראשית כו', וכמאמר הנזכר והתהלכתי בתוככם, ויש אשר הקב"ה כביכול מסיר ההשגחה התמידיית ומניח אותנו אל הטבע רק בהזדמן והתגברות האויבים באים לכלותנו הקב"ה מראה השגחתו וגבורתו ומצילנו מידם. אבל בימים אשר נוכל לחיות בדרך הטבע אנחנו ממש על דרך הנאמר היינו מעולם לא משלת בם לא נקרא שמך עליהם (ישעיה סג, י"ט)יריעות האהל והקב"ה כמעשה ידינו יתן לנו. ממש על דרך מלך גדול שהיה מתנדב לתת מתנות גדולות לכל עבדיו מתנת חנם בבוא יום גנוסי' שלו, וכדומה מן הימים המזדמנים, והיה לו רופאים מומחים ואליהם לא התנדב מאומה, רק בעתים מזדמנים היה מראה להם טוב לבו וחסדו כאשר פגע בהם איזה מקרה אשר לא טובה, אם מאיזה שר ומושל אחר שהיה תופש אותם או רצה ליסרם אז היה מראה חסדו עליהם להצילם, ושאלו אותו חכמיו ואוהביו ולמה לכל עבדיך תתן מתנות ולאלה האנשים לא תתן דבר, ויענה בחכמתו ויאמר הלא כמשפט עבודתם כן השיב גמולם, כי עבודתם אותי אינה כ"א בהזדמן מקרה חולי אז יעבדוני כי יתעסקו בעסק הרפואה, אבל בשקוט המקרה ולא יזדמן חולה תחת ידם לא יזכרו עבודתי ולא תעלה על לבם, כמשפט הזה יקבלו גם הם ממני אם יקרה להם מקרה בלתי טהור אז אשתדל בטובתם להחיש ישועתם, להראות לעיניהם חסדי אדוניהם אבל בשקוט המקרה אין אני מראה לפניהם דבר כי גם אני איני רואה מהם דבר, לא כן כל עבדי הנאמנים הם סובלים עול עבודתי בתמידות ראויים גם הם לעשות עמהם חסד בתמידות, וזהו - אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום ולא בדרך מקרה, וזהו - ואם תלכו עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בקרי, והבן:

חלק יא

וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור כו' (כ"ו, מ"ב).

מנה הכתוב את האבות אחורנית ולא כתב בסדר שהם אברהם תחלה כו', נראה בטעם הדבר על דרך הקונה תפוחים או אגוזים והמוכר נותן לו במדה כוס אגוזים בעד גדול, אח"כ מבקש הנער ממנו להוסיף לו ב' וג' וזה שומע ומוסיף לו ב' וג' אגוזים, והנה נער אחד נצב שם וראה איך זה מוותר ונותן בחנם ויבקש ממנו גם הוא שיתן לו מעט אגוזים, ויאמר לו שוטה הלא הנער הזה קנה אצלי מדה אחת והוספתי לו מעט יתר על המדה כנהוג, אבל אתה לא קנית מאומה ואיך תבקש הוספה אם אין לך העיקר.

כן הדבר אם הכתוב היה אומר וזכרתי את בריתי אברהם, אף את בריתי יצחק היו באים גם עשו וישמעאל ויבקשו גם הם לזכור להם ברית אברהם ויצחק שהמה מבניהם, לכן התחכם הכתוב ועשה עיקר מאת יעקב ואמר תחלה וזכרתי את בריתי יעקב, ואף את בריתי יצחק כו' כלומר אוסיף גם זאת ועתה אין עוד מקום על עשו וישמעאל שיבקשו הוספה אם אין להם העיקר:

ויותר נראה בזה כאשר נתעורר עוד על המאמר בדרך כלל איך הוא בא באמצע התוכחה, ואחשוב בעומק הענין על דרך שמצאנו ברבותינו ז"ל מאי דכתיב לכו נא ונוכחה כו' עתיד הקב"ה לומר לישראל לכו אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם כו' אמר הקב"ה ותליתם עצמכם בי אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (שבת פ"ה, ב') ונזכיר לזה מאמר המדרש שחורה אני במעשי ונאוה אני במעשה אבותי (ריש שה"ש) באור זה דע כי כבר נאמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם (עמוס ג', ב') וטעם הדבר ממש כמשפט המלמד שאין דרכו להכות בלתי את התלמיד המשכיל ועתה בזדון לב הוא מתעלם, כן זרע ישראל מצד יקר מחצבתם מחצב אבני נזר כלולים בהדרת קודש עלולים הם לפאר מעשיהם מאד, והעד בהביט אל מעשי אבותינו הקדושים, וזהו שחורה אני במעשי מה שמעשי נראים שחורים גם כי נגד הזולת הם לבנים, רק מפני ונאוה אני במעשי אבותי כי מעשי אבותי מאירים ומזהירים כזוהר הרקיע,שפת היריעה ולכן הכניס הכתוב מאמר זה בין התוכחות כי גם זה תוכחה גדולה בהביט אל יקר מחצבתנו כלו זרע אמת ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכריה.יריעות האהל

וזהו ענין מאמר ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור (בברכת זכרונות). וזהו מאמר זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב אבל אל תפן אל קשי העם הזה כו' (דברים ט', כ"ז) הוא הדבר שרמזו ז"ל במאמר הנזכר לכו אצל האבות ויוכיחו אתכם כלומר העריכו נא את דלת ערככם נגד האבות אז תדעו ותבחנו באיזה מעמד אתם.

ומעתה יפה הזכיר הכתוב את יעקב תחלה ואח"כ את יצחק ואח"כ את אברהם משל לשני גנבים שנתפשו ויהי כאשר הגישו אותם לפני השופטים התחילו לדרוש ולשאול מפיהם, מי הם, מאיזה עיר, מאיזה בית אב, ענה אחד ואמר כי הוא מעיר פלונית וכך שמו ושם אביו, ויהי כי הזכיר לפני השופטים שם אביו ענו אחריו ואמרו אנו יודעים אותו ומכירים בו מאד, כי גם הוא ישב פה בבית אסורים כאסיר אל בור, כי הוא גנב בן גנב, בן בנו של גנבים. אח"כ קראו את השני וישאלוהו לאמר בו מי אתה, ויענה ויאמר אבי היה רב ומורה בעיירה פלונית, ומי היה אבי אביך ענה ואמר הוא היה רב בעיר גדולה מאד אשר במדינה פלונית, ויצא המשפט להקל בדין הגנב הראשון ולהגדיל משפט הגנב הזה השני, והיה מתפלא מאד לאמר למה יהיה משפטי גדול כ"כ על משפט חבירי, ויאמרו אליו הלא חבירך הוא גנב בן גנב מחברת גנבים אין להאשימו כ"כ, אבל אתה הלא נתגדלת על ברכי אביך הצדיק וישר ואיך בא ענין זה לידך, וזה עונה אחריו לאמר הה הלא אני הייתי מכיר גם את אבי אביו וג"כ היה צדיק וישר, אף זה בא ועונה אחריו ואומר הלא אני מכיר גם את אבי אבי אביו כלם צדיקים ותמימים א"כ ראוי אתה לעונש חמור יתר מאד.

וזהו וזכרתי את בריתי יעקב כלומר אזכור את אביכם אשר נתגדלתם על ברכיו אשר בריתי היתה אתו ואף את איש בריתי יצחק אבי אביכם ואף את איש בריתי אברהם אבי אבי אביכם כמה יקר הגזע אשר אתם נצמחים ממנה, וגם והארץ אזכור מה שחטאתם נגד הארץ הנבחרת לכן והארץ תעזב מהם כו':

חלק יב

ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם כו' (כ"ו, מ"ד)שפת היריעה ובילקוט (במקומו): לא מאסתים כו' וכי מה נשתייר להם לישראל והלא כל המתנות טובות שניתנו להם ניטלו מהם, מה נשתייר להם זה ספר תורה שאם לא היה קיים לא היו משונים מאומות העולם כלוםשפת היריעה דבר אחר לא מאסתים בימי כשדיים ולא געלתים בימי חשמונאי ובניו לכלותם בימי המן כו' אני ה' אלהיהם לעתיד לבוא (רמז תרע"ה ומגילה י"א, א').

באור זה בהזכיר מאמר (ב"ר ע"ט) אמרה כנסת ישראל רבת צררוני מנעורי אמר הקב"ה ויכלו לך, משיבה כנסת ישראל גם לא יכלו לי. פירוש כי הקב"ה הבטיח אותנו שלא ימחה את שם ישראל לכלותנו ח"ו, וכי ישאלך לבבך הלא אין רחמים בדין. גם מה שאמרו רבותינו ז"ל היתה כאלמנה ולא אלמנה ממש (ריש איכה) ראוי לדעת אם רק נדמה לאלמנה למה יצא מאמר זה להקדימו במגילת קינות.

אבל האמת כן הוא ואין רחמים בדין כי אם תתן דעתך על ב' אלמנות אחת מת בעלה ואחת הלך בעלה למדינת הים ולא נודע מקומו איה, גם אשר כי לתכלית צרת האלמנה ממש יותר גדולה מצרה זאת אשר לאלמנה חיה, עכ"ז לעת עתה כבדה אנחתה יותר כי האלמנה ממש כל אשר יארך הזמן יקטן אבלה ויהיה נשכח מן הלב, והשנית היא להיפך כי כל יותר שיתארך הזמן ותוחלתה תוחלת ממושכה הוא מחלת לב ותכאב נפשה יותר ויותר. וזהו מאמר נתנני שוממה כל היום דוה (איכה א', י"ג) וזהו שהקדים בספר קינות מאמר היתה כאלמנה לאמר כי לעת עתה קינה היא, ובכל יום ויום תהיה הקינה יותר גדולה, לא כן אם היתה אלמנה ממש היינו שוכחים ומתייאשים כבר מלשוב עוד לירושלים. וזהו רבת צררוני מנעורי אמר הקב"ה ויכלו לך, משיבים אנחנו גם לא יכלו לי ר"ל גם זאת לא טוב היא כי מה לנו בהשארתנו מרעה אל רעה אין זאת כי אם לתת בנו כח לסבול צרות יותר ויותר, וזהו מאמר מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי (ירמיה ח', י"ח) ממש על דרך מי שמלקין אותו ומניחין אותו להתרפאות למען אח"כ יכוהו עוד.

הנמשל מה שהקב"ה מניח אותנו לזמן מה הוא רק למען שנוכל לקבל עוד צרות אחרות כמאמר יעקב אבינו ע"ה ורוח תשימו בין עדר ובין עדר, וזהו מבליגיתי עלי יגון מה שאני מחליף כח ומתגבר על זה עצמו לבי דוי.

אמנם ע"פ אמת מזה עצמו יש לנו מופת נמרץ כי רבת צררוני מנעורי גם לא יכלו לי מזה יש לנו אות לטובה כי שומר ישראל ישמרנו וינצרנו ברחמיו למען יקימנו ונחיה לפניו יתברך בבוא התור הנכבד, וזהו לא מאסתים בימי כשדיים ולא געלתים בימי חשמונאי ובניו לכלותם בימי המן כו' וזה מופת גמור כי אני ה' אלהיהם לעתיד (השלמת הדברים עי' בקול יעקב אסתר) וכמאמר המדרש חדשים לבקרים רבה אמונתך ממה שאתה מחדשנו בכל בוקר ובוקר אנו יודעים שאמונתך רבה להחיות לנו את המתים, ד"א ממה שאתה מחדשנו בבוקרן של גליות אמונתך רבה שתגאלנו (בראשית רבה ע"ח).שפת היריעה

וזהו מאמר הילקוט לא מאסתים כו' וכי מה נשתייר להם לישראל כו' אלא זו ספר תורה שאם לא היה קיים לא היו משונים מכלם. הנראה כי חכמינו ז"ל הבינו כי לשון ואף גם זאת מורה דבר נוסף על התוכחה ואין המאמר כן כן כ"א הפכו לזה ביאורו ואמרו כי אף גם זאת מן התוכחה.

משל לשר גדול שחטא עליו בנו ויגרשהו למדינה אחרת אשר אנשיה שונאים מאד את מי שאינו מבני המדינה, וקפץ ונשבע שלא יחמול עליו כאב על בנו ולא יטה אליו חסד רק כל היום תמיד יתאכזר עליו להדפו ולהרחיקו מעל פניו, והיה הנער מתגורר במדינה הלז לשמה ולביזה לקלון ולחרפה, לימים שמע אביו כי הנער הולך בבגדים קרועים מאד ויעשה לו בגדים נאים וחמודים וישלח אותם להלביש את בנו, וישאלו אותו אוהביו איך תעשה כזאת להפר את השבועה אשר נשבעת להתאכזר עליו ואיככה עשית לו עתה מלבושים ושלחת אותם אליו להלבישו, ענה השר ואמר אבל דעו כי גם זאת עשיתי לו משמרי את השבועה אשר נשבעתי, כי יודע אני כי כל עניו ומרודו על היותו ניכר בעיניהם כי הוא גר מארץ אחרת ואם לא שלחתי לו את המלבושים הייתי דואג עליו אולי ישיג מלבוש מבני המדינה וכאשר ילבוש בגדי המדינה אז לא יהיה ניכר שהוא גר ויחשבוהו לתושב ויהיה כאחד מהם ויאהבוהו, לכן עשיתי בחכמה להלבישו את בגדיו כמאז ומקדם למען ידעו ויכירו כי הוא נבדל מהם.

הנמשל הקב"ה גזר עלינו גלות במדינות אחרות בכשדים במדי כו' ואולי יעזוב את התורה ונהיה כמונו כמוהם אחד, לזה הבטיח אותנו יתברך כי אף גם זאת יעשה עמנו שהתורה תהיה שמורה בידנו כמאמר כי לא תשכח מפי זרעו (דברים ל"א, כ"א) וכמאמר המדרש (ריש איכה) מפני ידך בדד ישבתי (ירמיה ט"ו, י"ז) אמרה כנסת ישראל נגעה בי ידו של פרעה ולא ישבתי בדד וכשנגעה בי ידך בדד ישבתי, כלומר לא אוכל להתחבר עמהם להיות לעם אחד (והשלמת הדברים עיין קול יעקב איכה על מאמר לא אליכם כל עוברי דרך):

אמנם על דרך כלל מה צורך עלינו לתת טעם על ענין הגלות מה ראה יתברך לפזר את ישראל ולהגלותם מעל פניו היבצר מהם לענוש אותם בבתיהם בעריהם במושבותיהם לא לשלח אותם לפזרם בארצות אחרות. אבל בשום לב אל מאמרי הכתובים יתבאר הדבר מאד, והוא מה שאמר הכתוב פה והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם, ובנביא: כי נטשת עמך בית יעקב כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים ובילדי נכרים יספיקו כו' (ישעיה ב', ו') הוראת הכתובים האלה להתנצל בעבור ה' יתברך ולהצדיק את מדותיו מה שהפריד בין הדבקים, היינו בין ישראל ובין ארץ חמדה אשר מעולם היה זיווג נכבד זה לזה מיום ברא אלהים ארץ ושמים, כאשר דרשו ז"ל על מאמר עמד וימודד ארץ (עי' ילקוט חבקוק ג'), אי לזאת באו הכתובים לבאר כי ענין הפירוד הזה היה על דרך פירוד הזוג אשר גם שניהם אינם רוצים להתאחד לדור ביניהם וגועלים זה את זה, אשר אז ראוי לגרש. כן היה לנו כי הארץ הנבחרת היתה בוחרת מעתה לשבת גלמודה, כמאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה כו' (ויקרא כ"ו, ל"ד) והם ירצו את עונם (שם פסוק מ"ג), כי כל עוד שהיו ישראל שומרים המצות ראוי היה לישראל לדור שמה בהיות הזיווג נכון לפני שניהם, כי לישראל היה מקום נאות המוכשר לקיים התורה כמאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים (ישעיה ב', ג') ואוירא דא"י מחכים ומקדש ומטהר, וגם הארץ היתה משגת פעולתה מן המצות התלויות בארץ. אמנם כאשר עברו תורות חלפו חוק והתחילו לבקר אחר הבל חמודות, אשר בארצות זרים ובמדינות אחרות אז פיזר אותם הקב"ה כל אחד אל אשר תשאנו רוחו למלאות שם תאותו כמאמר המדרש ואתכם אזרה בגוים אמר להם הקב"ה לישראל הואיל ואתם רוצים בע"ג אף אני אגלה אתכם למקום שיש ע"ג לכך ואתכם אזרה כו' (במדבר רבה ז).

וזהו אז תרצה הארץ את שבתותיה כו' וגם הם ירצו את עונם לאמר כי כאשר יתפרד הזוג יהיה נכון לפני שניהם והדמיון בזה לעשיר אחד שהיה פזרן גדול על מצות הכנסת אורחים עד שהיה מספיק לכל האורחים הבאים לביתו לכלכלם די שבעם, והיה לו לזה בית מיוחד, ומדתו היתה לתת לכל אורח מאכל הנאות לו לפי מזגו לפי הבחנתו בו, ולפי מה ששיער בו, והיה מראה לכל אחד מקום שישב שמה בסעודתו כל אחד לפי ערכו, פעם בא אליו איש אחד מלובש ומעוטף והי' נראה בעיניו כי הוא איש ענוג, והנה לעת האוכל כאשר הסבו על השלחן הראה מקום לאיש הזה שישב למעלה ראש, ויהי בתת המאכלים על השלחן נתנו לפניו קערה עם אורז ואח"כ למטה מזה הציגו לפני האורחים קערה עם לביבות, למטה מזה קערה עם קטניות, למטה מזה קערה עם ירקות, וזה האיש כאשר באה לפניו הקערה עם אורז הביט וירח כי לא ידע מה הוא, ובראותו כי אח"כ מביאים קערות אחרות הושיט את ידו למטה עד קצה השני של השלחן ולקח עם הכף מן הירקות אשר היו שמה ואכל, והושיט ידו פעם שנית על ראשי כל המסובים העוטרים על השלחן בעבור הירקות, הביט עליו בעה"ב בא ואמר לו ידידי קום נא מן הכסא אשר אתה יושב להתרחק מן המקום הזה, והאורח מתפלא עליו מאד איך יקרה לנדיב כמוהו לבייש את האורח להדפו ממקומו, אמר לו הבעה"ב ח"ו אין אני מבייש את מי רק אני כל ישעי וכל חפצי לתת לכל איש כפי חפץ לבבו, ואני חשבתי עליך כי מזגך רך וענוג, ואמרתי להושיב אותך במקום זה כי במקום זה דרכי להעלות על השולחן מאכלים דקים, אך עתה כאשר ראיתי אותך כי כסאך נכון במקום זה ובכפך אשר בידך תושיט לבלוע את הירקות, מה לך לשבת פה קח לך מקום שמה אצל הירקות ויהיו מזומנים לפניך על יד ימינך.

הנמשל מבואר במאמר הילקוט שזכרנו על עמד וימודד ארץ כי הקב"ה מדד כל הארצות ומדד כל העמים ונתן מקום מושב אל כל עם ולשון איש איש כפי חפץ לבבו וכפי טבע מזגו, כי כל מדינה מיוחדת בסגולתה ובתכונתה, זו מוצלחת לכשפים, זו מוצלחת לסוסים, בזו נפישי רוצחים, והאומה הישראלית שקל ה' סגולתה ומזג תכונתה ויקר ענינה כי היא מוצלחת רק לנכבדות, לאמרות ה' אמרות טהורות, והמקום הנאות אל ענין נכבד זה אינו רק למעלה ראש בראש פנה בירושלים וכל גבולותיה מקום המוכשר לנבואה והשגת רוה"ק והשגת מצפוני התורה וכל סגולותיה ומחמדיה, כמאמרם ז"ל חבלים נפלו לי בנעימים כמו שהם נאים אל המדינה כן המדינה נאה להם (במדבר רבה כג) וזהו אף נחלת שפרה עלי. אבל בראותו יתברך כי פנו עורף אל התורה והתחילו לחלל עבודת מלכם בקודש, ובשבתם בירושלים עיר הקודש נטו כף למצרים להשיג משם סוסים, ולמקום זה להשיג ממנו כשפים, וכדומה מן ההבלים אשר במקומות אחרות, אז אמר הקב"ה א"כ מה לכם לשבת פה ולהושיט הכף אל קערה רחוקה, לכו שמה ותהיה לכם הקערה על יד ימינכם, ואז פיזר אותם הקב"ה והושיב את כל אחד במקומו הראוי לו למציאות תאותו.

וזהו שאמר כמתנצל ומצדיק דינו יתברך לאמר כי נטשת עמך בית יעקב כמו ויטוש על המחנה (במדבר י"א, ל"א) למה עוד פזרת את עמך למקומות רחוקות, לזה אמר כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים כו' ותמלא ארצו זהב כו' ותמלא ארצו סוסים ואין קצה למרכבותיו ולכן גרש אותם יתברך כל אחד למקומו הראוי לו (והשלמת הדברים עיין קול יעקב ריש מגילת אסתר).

אמנם נראה להעמיק עוד יותר בענין זה עם מה שנתעורר עוד על המשכת דבריו בסמוך כי נטשת עמך בית יעקב כי מלאו מקדם וכו' וישח אדם וישפל איש ואל תשא להם, אשר כפי הבנת המפרשים ז"ל הוא מאמר הנביא אליו יתברך אל תשא ואל תמחול להם, ובעיני רחוק הדבר שהנביא יקטרג על ישראל ח"ו, אבל הסכת ושמע את אשר נראה לדעתי בזה. בגמ' מאי דכתיב וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו (דניאל ט', י"ד) משום דצדיק ה' וישקוד ה' על הרעה כו' עולא אמר שהקדים שתי שנים למנין ונושנתם כו' (סנהדרין ל"ח). וראוי להתבונן מאד מה טובה תלויה בהקדמת הזמן עד שיסובב מזה לומר שאלולא הקדים שתי שנים למנין ונושנתם לא נשתייר כו'.

אמנם הדבר יתבאר היטב ע"פ משל למלך שהיה בביתו איש מטיב נגן והיה משתעשע אתו מאד, ונתן לו דירה בכבוד ותפארת וילבישהו חמודות כבני הרוזנים והסגנים, פעם שמע המלך עליו שהוא יוצא ונכנס אל בית היין ומשתכר שם עם חברת שותי שכור, ויאמר המלך להפשיט מעליו הבגדים החמודים אשר הוא לבוש בהם ולקחת מידו כל אשר יש לו ולהוציאו ולגרשו מן העיר ולא יראה פניו עוד, ויעשו לו כן, ויהי בראותו כי מר לו מאד כי נשאר עתה ערום ויחף רעב וצמא ואין איש מאסף אותו אל ביתו כי ידעו כי נתעב בעיני המלך, ויקח לו גליון גדול ויערוך מכתב מליצה אל המלך, ויעש כחכמתו ותבונתו כנותן הודאה על העבר כי צדיק הוא במשפטו ודינו, וצועק ומבקש על העתיד לאמר כי לא ישוב לכסלה עוד, וכבוא אגרתו היקרה אל יד המלך נכמרו רחמיו עליו וישב אותו על משפטו הראשון, וחיבה יתירה נודעת לו, אז הרהיבה נפשו עוז וישאל מאת המלך לאמר אמת כי שגיתי הרבה מאד והייתי ראוי לעונש אבל לא לעונש כזה וכדי היה לי בזיון וקצף, ויאמר לו המלך החכם דע כי אנכי לא עשיתי עמך רע מאומה רק טוב, וישתומם הנער על הדברים האלה ויאמר ואיך, ויאמר אליו הלא אם אנכי לא הייתי לוקח ממך כל מחמד עיניך וכל אשר יש לך הלא אתה בידך היית מפסיד אותם בבתי משתאות כמשפט כל השכורים ואח"כ היית פושט מעליך גם את הבגדים החמודים אשר כבדתי אותך בהם והיית נשאר ערום ויחף, ולמחר הלא היית מתיירא להתראות לפני כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק והיית מוכרח לברוח ולהתעלם, וא"כ היה דין משפטך מר מאד מאד על כל הרעות הרבות האלה עד אין קץ והיית נדון כדין מורד ובורח, משא"כ עתה כאשר אני עשיתי עמך המעשים האלה מחולפת השיטה כי מכל חטא נעשה עונש, היינו כי אם אתה היית העושה מעשה זאת הלא הסיבות עליך חטא נוסף, ואנכי כאשר אני עשיתי דבר זה אליך יעלה ויבוא לחשבון לכפרה ולסליחה וא"כ לא עשיתי לך רע כל מאומה רק טוב.

הנמשל כי כל מה שעשה אלהים יתברך לנו הלא אנחנו בפועל ידינו היינו מגיעים עצמנו לכל זה שתקיא הארץ אותנו והבית המקדש יחרב וכל זה היה עוד סבה להעלות חמה לנקום נקם, וזהו - כי נטשת עמך בית יעקב, כלומר אתה עשית את הדבר הזה בטובך, והטעם - וישח אדם וישפל איש פי' אם אנחנו בעצמנו היינו עושים לנו זאת הלא ואל תשא להם היה גדול עונם מנשוא ולא היו ראויים לכפרה לנצח, משא"כ עתה כאשר הקב"ה עשה זאת להם עשה זאת לכוונת העונש וא"כ יתמעט החוביריעות האהל כי יתמעטו העונות ותתרבה הסליחה ויתהפך לנו החורבן לכפרה וזהו וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהים שהקדים שתי שנים למנין ונושנתם והענין נכבד:

וכבר המלצנו על דרך זה מאמר דוד המלך ע"ה נחשבתי עם יורדי בור וכו' (תהילים פ"ח, ה'), משל לשני מוזגים שהיו יושבים בכפר אחד, אחד בקצהו האחד, והשני בקצה השני של הכפר, ושניהם נשארו בעלי חובות אל השר, ויתפוש אותם בעד חובותיהם, ויבקש אחד חופש לנפשו שיתן לו השר את המזיגה על שנה חדשה בהקפה והבטיח לו שישלם לו את הכל, והשני נתפס לעבודה ויעבוד עמו עבודת עבד בעד חובותיו, לזמן התראה החפשי עם העובד הזה, ויאמר אליו אשריך אחי כי אתה יום יום יתמעטו חובותיך, ואצלי בהיפך אני הגדלתי והוספתי יום יום.

זה ממש מאמר נחשבתי עם יורדי בור, כאומר כבר היה טוב מותי מחיי כי אז הלא יום אחר יום יתמעט החוב ופה בהיפך:

חלק יג

מדרש: וזכרתי את בריתי יעקב כו', הוא שחזקיה אומר הנה לשלום מר לי מר, (ישעיה ל"ח, י"ז) מר לי מלפני מאחז, מר לי מאחרי ממנשה (פרשה ל"ו, ג').

פירוש כי לא בא חליו רק מסבתם, כי אביו מלפניו היה רשע ובנו אחריו היה רשע, וזהו ענין בקשתנו והסר שטן מלפנינו ומאחרינו, היינו שלא יגיע עלינו קטרוג לא ממה שלפנינו ולא ממה שיהיה לאחרינו.

אך יותר נראה בזה על דרך דמיון, יש הולך עם שומר והשומר הוא לכבודו, ויש הולך עם שומר והשומר הוא לרעתו, באור זה כי כאשר עשיר אחד יזמין את איש אורח הגון, ישלח משרתו אל בית האכסניא לבקש את האורח שילך עמו לסעודת הערב אשר העשיר עושה בעבורו, והאורח יקום וילך והמשרת הולך עמו, ויש שיבוא נוגש לתפוש את איש ויתפשהו וילך עמו להביאו אל בית האסורים, וההבדל בין שני המוליכים האלה כי המשרת המוליך את האורח אל בית העשיר, משפט המשרת ללכת תחלה עם הפנס להאיר לפניו למען הכין הדרך לפני האורח שלא יכשל, ובהיפך אותו אשר מוליך את אחד להסגירו בבית אסורים, הוא מוליך את האיש הזה לפניו והוא ילך אחריו להביט בו ולשמרו שלא יברח.

כן ענין השטן כי קודם שחטא האדם, השטן הולך לפניו להראות לו שילך למקום פלוני ושם ישיג תאוה זאת, ולמקום פלוני ושם ישיג תאוה אחרת, אמנם אחר המעשה אחר שכבר חטא, אז ילך אחורי האדם עם חרבו כאמרם ז"ל הוא השטן הוא היצר הרע הוא מלאך המות (בבא בתרא ט"ז), וזהו והסר שטן מלפנינו שלא יביאנו לחטא, ומאחרינו שלא יביאנו אל העונש:

חלק יד

מדרש (סוף פרשתנו): כל מי שנודר ומשלם נדרו זוכה שישלם נדרו בירושלים הדא הוא דכתיב נדרי לה' אשלם היכן בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים הללויה (תהילים קט"ז, י"ח-י"ט) ואומר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו (שם קי"ח, א') (פרשה ל"ז, ו').

וראוי לעורר בזה אחד מה שכתב מי שנודר ומשלם נדרו זוכה שישלם נדרו כו', למה לו לשלם עוד אחר שכבר שלם וכבר אין עליו חוב שיצטרך לשלם. שני מה ואומר שאמר ואמר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, (אמר הכותב לאשר המאמר הזה במדרש בסוף הספר ונכון בעיני להשלים דברי החיבור הנחמד הזה במאמר הנזכר שהוא גם כן בסוף הספר, ובדברי מוה"ר המחבר זצ"ל לא מצאתי שיכתוב על המאמר הנזכר לעיל. עם כל זה לבעבור כי הבאור הנראה בעיני הוא על פי הצעה אחת מדבריו הערבים, על כן אשלים בה הספר הנכבד אשר אני נותן היום הזה לפניך).

דע כי כוונת המאמר לבאר לנו דברי המשורר החסיד ע"ה מה אשיב לה' כו', כוס ישועות אשא כו', נדרי לה' אשלם כו', יקר בעיני ה' המותה לחסידיו אנה ה' כו', לך אזבח זבח תודה כו', נדרי לה' אשלם. והדברים סתומים וחתומים עד מאד אם בהתכתם וקשורם, ואם בהכפילו הדברים שני פעמים נדרי לה' אשלם, ומה זה שאמר באמצע יקר בעיני ה' המותה לחסידיו.

אמנם דברי המשורר ע"ה יתבארו על נכון בהקדים מה שכתוב למעלה (פרשה צו) על מאמר המדרש, לעתיד כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינה בטלה עולם, הדא דכתיב עוד ישמע במקום הזה כו' בערי יהודה כו', קול אומרים הודו את ה' צבאות כו', מביאים תודה בית ה' (ירמיה ל"ג, י'-י"א). דע כי יש שני מיני שמחות, יש ישמח במציאות טובה חדשה, כמו שנולד לו בן זכר או הכניס בנו לחופה, או שזכה להצלחה בקניניו, ויש ישמח רק על שלילות הרע שהיה חולה ונתרפא, או שהיה חבוש בבית האסורים ויצא חפשי. והנה כל השמחות אשר אנחנו שמחים בעולם הזה כלם אינם רק על שלילות הרע, כמו שמחת פורים וכדומה, שאין ענינם בלתי על הצלה מהרעה, ודוד המלך ע"ה טעם הרבה שמחות מזה הסוג, כי היה נרדף גדול עד מאד. וכאשר הציל את נפשו מן הרודף שמח לבו ואמר מה אשיב לה' כו' כוס ישועות אשא כו', לקח בידו כוס לברך את ה', אשר נדר להודות לה' יתברך כאשר ישיג תשועה והצלה, ועתה כאשר השיג את הישועה אמר כוס ישועות אשא להודות לפניו יתברך, ואמר נדרי לה' אשלם כי כן נדרתי בעת צרה. אבל בא בקובלנא לפניו יתברך ואמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, ואם כן למה יסובב כן עליו שאהיה נרדף ובעת צרה אצטרך לנדור נדרים, שזהו אחריות גדול על הנודר כמאמרם ז"ל (במאמר שלפני זה) כל מי שנודר ומשהה את נדרו גורם מיתה לעצמו, שנאמר כי דרוש ידרשנו כו' ממך נפרעים ולא מממונך, ועל זה הוא מבקש שהקב"ה ירחיק ממנו ענינים כאלה ולא יצטרך להיות נודר בעת צרה. וזהו אנה ה' כי אני עבדך כו', לך אזבח זבח תודה כו', כלומר חנני בשמחות אחרות לא שאשמח על הצלה מרעה, כהבטחת הנביא ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה (ישעיה ל"ה, י') כלומר לא שאשמח על כי הרעה נעדרה ממני, אך שמחה אל טובות אמתיות קניניות, וזהו – ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה, שלא יהיה יגון ואנחה בעולם כל מאומה רק ישמחו על שמחות אמתיות.

וזהו שאמרו ז"ל וקרבן תודה אינה בטלה לעולם, כי החטאת באה על חטא ואשם בא על חטא ולעתיד כל הרשעה כעשן תכלה ויתבטל הרע מן העולם. וזה לך אזבח זבח תודה וכו', נדרי לה' אשלם כו', כלומר נדרים כאלה תאוה נפשי לנדור ולשלם, להקריב תודות לא זולת, וגם בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים, וכמאמר רז"ל שם בסמוך טוב משניהם מי שאינו נודר כל עיקר אלא מביא כבשו לעזרה ומקדישה ושוחטה. וזהו נדרי לה' אשלם כו' בחצרות בית ה' כו', כלומר שמה ידור ויקדיש וישחוט.

וזהו מאמר המדרש כל מי שנודר ומשלם נדרו זוכה שישלם נדרו בירושלים, כלומר עתה נדר נדרים אשר פצו שפתיו ודיבר פיו בצר לו, ובזכות מה ששלם הנדרים ההם, זוכה שישלם נדרים בירושלים על דרך שזכרנו להקריב תודות. וזהו ואומר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. כי אז יתבער הרע מן העולם וזהו ואומר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, כי אז יתבער הרע מן העולם ולא יהיה רק חסד אל כל היום תמיד. וינוסו יגון ואנחה וישיגו רק ששון ושמחה במהרה בימינו אמן.

תם ונשלם ספר ויקרא

תוכן העניינים

אהל יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה